היא מחקה את הפוסטים ?

כי הרי ידוע שאי מחיקת פוסט המתייג אותך הינה פעולת הסתה.

הדיון נמשך אל שני פוסטים שכן נכתבו בידי החשודה. האחד הוא תמונה שלה עם זכריא זבידי, אסיר ששוחרר בעסקת שבויים ואין שום איסור לקיים איתו קשר.
“האם זו עבירה להיפגש עם זכריא זבידי ?” שואל הסנגור והתובע עונה:

הוא שייך לאותו ארגון כמו וליד דקה, החזית העממית

זכריא זבידי הינו איש פתח ידוע...

ממשיכים לפוסט החמישי, עליו טוענת התביעה כי הוא “פרסום של החזית העממית”. הסניגור מתרגם והתובע מסכים עימו כי הפוסט המדובר הינו הזמנה להפגנה למען שחרור גופתו של וליד דקה. ההזמנה מטעם “הוועדה העממית להחזרת גופתו של וליד דקה”.
“מה הקשר לחזית העממית ?” שואל הסניגור ונענה:

הוועדה העממית זה קשור לחזית העממית

מתוך דיון במשפט הרדיפה הפוליטית נגד אחמד ח'ליפה ומחמד טאהר ג'בארין. השוטר שחקר את השניים יום לאחר מעצרם בהפגנה מעיד, ואז נחקר על-ידי הסניגור

הסנגור: בחקירה אמרת לכל אחד מהנאשמים “אני אומר לך שזה לא נכון, אני אומר לך שאתם הפגנתם בתמיכה!” למה התכוונת כשאמרת “הפגנתם בתמיכה” ? השוטר: לא זוכר הסניגור: אתה אומר “הפגנתם בתמיכה”, בתמיכה במה ? השוטר: לא זוכר, אולי בהפגנה.

כמובן שבשלב הזה כל האולם מבין ש”הפגנתם בתמיכה” אומר “בתמיכה בארגון טרור”. זה חשוב משום שזה מצביע על כך שהמשטרה ניסתה לבנות תיק “הסתה” על אף שלא היה בידה אישור של היועמ”ש לחקור על עבירות הסתה ולמרות שבמהלכה לא הואשמו הנחקרים בעבירות כאלו.
החקירה נמשכת באותו עניין סביב אותה אמירה גם בחקירתם של נאשמים אחרים אחרים. ושוב

הסניגור: טענת כנגדם שהפגינו בתמיכה, בתמיכה במה ? השוטר: אני לא זוכר, אולי בהפגנה הסניגור: אתה לא זוכר ? השוטר: [מסתובב אל השופט] אני צריך הפסקה, היא [מצביע על צופה בספסל האחורי] מסתכלת עליי במבט מפחיד!

אל תסנוור!
בטון מאיים כמובן, היה התירוץ של שוטר לנסיון לחטוף באלימות טלפון שצילם אותו בהפגנה נגד אלימות כלפי נשים

בית המעצר “’קישון”. סוהר נלהב מטיף בערבית לקבוצת עצורי הפגנה, ואז אומר :

אפילו בגרמניה, אם החירות יש הגבלה על הפגנות !

בשנת 1993, נעצרתי בהפגנה בגדה המערבית הכבושה, באשמת סירוב להתפנות מ“שטח צבאי סגור“. הפגנה אחת מני רבות, מעצר אחד מני רבים. היה זה צירוף נסיבות פוליטי משונה למדי שהביא לכך שהמעצר הגיע לכדי כתב אישום, בבית המשפט של הכיבוש באלקודס, שם נשפטתי בעוון “הפרת הוראה חוקית”. במהלך המשפט העלתה עורכת הדין שלי את הטענה שהצו המכריז על המקום כ“שטח צבאי סגור“ הוצא באופן לא חוקי. זוהי למעשה שגרה מקובלת בצבא הכיבוש, הקצין שבסמכותו להוציא צו כזה מצייד את פקודיו בצווים חתומים ללא פרטים, כדי שהם ימלאו את הפרטים “בשטח” לפי ה“צורך“. תשובת השופט, מילה במילה, היתה:

אבל גבירתי עורכת הדין, אני בתור קצין במילואים בחיל הרגלים יודע שלא תמיד אפשר לפעול במסגרת החוק…

נזקקתי להרבה שליטה עצמית כדי לא לשאול על מה אני עומד לדין אם לא ניתן לפעול במסגרת החוק…

משמרת מחאה במושבה הגרמנית בחיפה. מפקד משטרת חיפה, חיים אזרד, פוקד על קלגסיו:

תקיפו אותם [את המפגינים], שלא יראו אותם.

ברור שכשאנו מוקפים בטבעת שוטרים בלטנו הרבה יותר...

מתישהו בעשור הראשון של המאה הנוכחית, מעצר בהפגנה בבלעין, נלקחים לתחנת משטרה בהתנחלות פסגת-זאב.
חוקר משטרתי יושב מולי, מגיע כנראה למסקנה שאני צעיר מספיק (הייתי אז לקראת 40) כדי להפחיד אותי במשפט הבא :

הרגע אמא שלך התקשרה אלינו

נאלצתי להשיב: מאיפה היא התקשרה ? מהקבר ? טכנולוגיות התקשורת שלכם השתפרו מאד....

הפעם היחידה בחיי שבה התקשרתי למשטרה – במטרה לדווח על שלולית גדולה של דם במדרחוב נורדאו שבחיפה.
השוטר בטלפון: דם טרי או דם יבש ?
אני: לא יודע, אני משער שיבש
שוטר:

למה לא התקשרת כשזה היה טרי ?

בשנת 2003 נשפטו מנהיגי התנועה האסלאמית בחשד ל”סיוע להתאחדות בלתי מותרת” ו”מגע עם סוכן זר”. הטענות היו כי הם העבירו כספים לפעילות של חמאס. במהלך אחד הדיונים הראשונים שאל עורך הדין של הנאשמים את התובעת, האם יש בין כל הקלסרים שלה ראיה כלשהי להעברת כספים לסוכן זר. תשובתה:

יש לנו תעוד של כספים שנאספו כל שנה והועברו לסוכן ששמו הפרטי עיד.

עורך הדין ביקש מהתובעת לנקוב בשמו המלא של הסוכן
התובעת:

עיד אל-דחחה

למי שלא מכיר, מדובר כמובן בעיד אל-אדחא – חג הקורבן, חג מוסלמי שבמסגרתו נאספות תרומות ומועברות לנזקקים.