אז הבעייה עם המחאה היתה שהיא היתה פופולרית והצליחה. גאוני. הגדרת בחדות ובדיוק את מחלת הילדות הרדיקלית. אם משהו מצליח, סימן שאין לו באמת מסר. המדד לאותנטיות הוא היותך מיעוט. כאן מזוקקת הסכיזופרניה הרדיקלית: האמונה הסימולטנית בעליונות הרדיקל על הציבור, וחוסר היכולת רדוף האשמה והפחד להתמודד עם האחריות וההשלכות של העליונות הזו. במלים אחרות: הרדיקל מדבר על שינוי אבל מאמין שההמון מטומטם, ולכן אם ההמון מתחיל לתמוך בך סימן שאין שינוי. ופעם אחרונה, לאט: הרדיקל מאמין ששינוי הוא הסימן המובהק ביותר לכך ששום דבר לא משתנה.
ה-80% הוא נכס שפשוט גדול עליכם. מה שמוביל לשינוי הוא בדיוק היכולת והמחוייבות ללתמרן וללהיות פופוליסט – להגיד להמון מה שהוא רוצה לשמוע ולהוביל לצדק חברתי – אל דאגה, האספסוף יתרגל לכל דבר – אפילו לחברה צודקת.
כשלנין הוציא מליון חיילים מחזית מלחמת העולם הראשונה והפך אותם לגייסות בשירות המהפכה הוא לא עשה זאת באמצעות הקראת עמודים נבחרים מהמהפכה. הוא הבטיח להם אוכל ובגדים. תגידו דמגוגי, תגידו פופוליסטי. הוא אמר להם מה שהם רצו לשמוע, וניצח. אם אתם מחוייבים לשינוי, תמחלו על האגו ההיפסטרי שלכם ותעשו ווטאבר איט טייקס, אפילו אם זה דבר נורא ומחריד כמו שלמה ארצי
אבי פיטשון · 2012-06-05 13:03:14
סליחה, התכוונתי לומר עמודים נבחרים מה-'קפיטל', לא מהמפכה. תודה
אני נזכר בדיון הארוך שהיה לנו לאחר הפוסט “זו התרבות, גאון”. כפי שיתכן ואתה זוכר, אני דווקא מאמין מובהק בצורך לשנות את השיטה. אחד מנציגיו הנאמנים של מגניטו (אך לא של גברת בר-לב. תודה על הלינק, דרך אגב. גרמת לי לאבד עוד קצת אמון בתבונה האנושית).
ברשותך, ברצוני לקחת את טענותיך בדבר השמאלנות ההינהרנטית של המחאה והצורך להצהיר עליה ככזו ולפרק אותן לגורמים. תרתי משמע.
הבה ונתחיל מהמספר. 80%, כפי שאמרת, כנראה מייצג מצב בו כל אחד שומע את מה שהוא היה רוצה לשמוע. אבל אני מסיק מהספר הזה זוג מסקנות נוסף:
א) 80% מהציבור חושב שיש פה בעיה המצדיקה יציאה לרחובות. לא נתון טריוויאלי בישראל חסרת תרבות המחאה הציבורית.
ב) אי אפשר לקרוא למחאה “שמאלנית”. אם נתבונן בסקרים האחרונים, אפילו בהערכה הנדיבה ביותר (כלילת המנדטים של קדימה ולפיד) גוש השמאל בישראל מייצג כ-40% מבעלי זכות הבחירה.
לא חסרים פוליטיקאים המעוניינים לנכס לעצמם את המחאה – באופן טבעי, מדובר באלו שאינם בשלטון כרגע. מעשית, קריאתך ללהצהיר על המחאה הציבורית כמחאת שמאל היא בדיוק מה שאנשי מפלגת העבודה בודאי ינסו לעשות, והרשה לי להתנבא: אם זה יצליח להם, זה יהיה סופה. רוב המפגינים והתומכים יתנערו ממנה, ולא בגלל פוביה מהמילה “שמאל” – פשוט משום שזו לא תהיה יותר המחאה שלהם.
הרשה לי להעלות טענה/wishful thinking: צריך להתחיל ולשקול את הרעיון שחלק ניכר מהמוחים אכן לא מחזיקים באג'נדה שמאלנית נסתרת – לא מדינית, ולא כלכלית. שמה שהצית את המחאה באופן רשמי היה מחיר הדיור והקוטג', אבל מה שבאמת עומד מאחוריה היא תחילתה של הבנה מסוכנת – ההבנה שההחלטות המשמעותיות בישראל כלל אינן מושפעות מתוצאות הבחירות. התחושה שאין לרצון העם שום ביטוי בהתנהלות המנהיגים שלהם. לא מדובר רק באופן חלוקת העוגה, מדובר בניתוק גובר בין האינטרסים של הפוליטיקאים והאינטרסים של הבוחרים. הפוליטיקאים אינם “הרעים”, אך הם לכודים בשיטה שמאלצת אותם לקחת החלטות נפסדות, שיטה שבה רצון הבוחרים הוא שיקול משני בהחלט מול אילוצים פוליטיים תוך מפלגתיים ותוך קואליציוניים. המפגינים רואים כיצד המדינה מתפרקת למגזרים מובחני זכויות וחובות, ואיש מנבחרי הציבור לא משכיל לעצור את התהליכים האלו. “צדק חברתי” זה לא רק דיור מוזל, זה שיוויון, או לפחות האתוס של שיוויון. בלעדיו, לדמוקרטיה אין עתיד.
באופן כללי אני מסכים מאוד עם הפוסט ורוחו, אבל יש פסקה אחת שיש לי מה להעיר עליה:
“80% תמיכה זה אחלה, על פניו. אבל למעשה, המשמעות של המספר הזה היא שאין למחאה הזו שום מסר. כל אדם שומע בה מה שהוא רוצה לשמוע, כל אחת מסיקה ממנה איזה מסקנות שהיא רוצה להסיק. כי אם 80% מהציבור באמת היו רוצים משהו אחד, משהו ברור ומובהק, הם היו מקבלים את זה. אין מפלגה חפצת שלטון שלא הייתה רצה לעשות בדיוק מה ש-80% מהציבור רוצים. אבל אין משהו כזה, אז אפשר למרוח את כולם, וכולם ימשיכו להצביע בדיוק כמו שהצביעו בעבר.”
אני חושב שיש משהו כזה. תחבורה ציבורית בשבת? פחות מס על הדלק? יותר מיסים אחרים? לא, הרבה יותר פשוט מכל אלה – מזון זול. דבר אחד (אולי “הדבר”) שאין לי ספק שאחוז כנ”ל של הציבור מעוניין בו הוא הפחתה ניכרת במחירים שהוא רואה בחלק הארי של שוק המזון הישראלי. לדעתי זה לא במקרה שהמחאה הציבורית הראשונה (טוב, אולי לא הראשונה אם מקטינים מספיק את קנה המידה) מהסוג שאנחנו מדברים עליו הייתה על מחיר הקוטג'. מה ההבדל בין יוקר המזון ליוקר הדיור או ליוקר הדלק? בראש ובראשונה ומעבר לכל, הבסיסיות – מזון (הפשוט ביותר) נתפס על ידי הציבור כמוצר הבסיסי ביותר שלאזרח המצוי צריכה להיות גישה אליו, ובצדק. בעוד שבמקרה של הדלק אמירות כמו “זה בגלל הסנקציות לאיראן, זה המחיר שצריך לשלם” או “אם נוריד את הבלו אז נצטרך להגדיל את המע”מ” נחשבות כתירוצים יעילים או כסיבות לגיטימיות לא לעשות כלום, כאן זה כבר לא עובד, בגלל הבסיסיות.
אולי אין הסכמה בין האזרחים לגבי האופן שבו יש לטפל בבעית יוקר המזון, אבל הטענות שקיימת בעיה, שהבעיה דורשת פתרון ושהפתרון צריך להגיע מהממשלה הן בקונצנזוס לדעתי. אם הממשלה הייתה בתגובה אומרת “בסדר, אבל כדי לפתור את הבעיה אנחנו צריכים מסיבה כלשהי לעשות את אחד משלושה: 1) להעלות ב-100% את הבלו, 2) לתת את ירושלים לפלסטינים ו-3) להביא לארץ 20 אלף עובדים זרים חדשים מאריתראה. במה אתם בוחרים?“, אני לא חושב כלל וכלל שהקריאה הציבורית לפתרון בנושא הייתה פוחתת. בניגוד למאבק על יוקר בדלק או יוקר בדיור, כאן אמירה בסגנון “כדי לפתור את הבעיה, אנחנו נצטרך לדפוק אתכם מכיוון אחר או לדפוק אוכלוסיה אחת או שתיים מסוימות” לדעתי רק תגדיל את מספר המוחאים, במקום להקטין אותו.
עוד דבר שעומד לצידה של מחאה על יוקר המזון לעומת מחאה על היוקר במוצרים אחרים מלבד הבסיסיות, הוא המיידיות. אם הדירות נעשו פתאום יקרות פי 3, אז האזרח המצוי יכול בדרך כלל למצוא איזושהי דרך להסתדר בינתיים בלי דירה (לגור בשכירות, לגור אצל ההורים וכו'). אם הדלק נעשה פתאום יקר פי 2, אז האזרח המצוי עדיין יכול לחיות עם זה, לפחות לתקופה מוגבלת של זמן. כשזה נוגע למזון, בייחוד למזון פשוט (ביצים, חלב, הלחם הכי פשוט וכו'), המעמסה על גבו הכלכלי של האזרח היא מיידית, קבועה ולא באמת ניתן לברוח ממנה – אתה יכול להגיד “אז אני אסתדר בלי לחם שיפון חצי שנה” אבל אתה לא יכול להגיד “אז אני אסתדר בלי חלב חצי שנה” (טוב, אתה ספציפית יכול, אבל כנראה שאף אזרח לא יסכים להיגרר בעל כורחו למצב כזה).
עם זאת, מסופקני אם יש נושא יותר מורכב מיוקרת המזון שתוכל למצוא כרגע או בעתיד הקרוב קונצנזוס ציבורי לגביו. אורי כץ חושב שיש כזה – הפרדת הדת מהמדינה. לדעתי זו טעות חמורה, אבל ריבוי הדיעות בנושא מבורך.
עתה משהפרכתי את “טענת 80 האחוז” שלך (אם אתה מסכים איתי :)), נשאלת השאלה אם נושא כמו יוקרת המזון הפשוט יכול לשנות סדרי ארץ במובן שאנשים ימנים יצביעו למפלגה שמאלנית ולו רק בגלל שהם יאמינו שהיא תפעל הכי הרבה או הכי אפקטיבית בנושא (או שמאלנים לימנית. המפלגות הספציפיות לא כל כך רלוונטיות לשאלה). לדעתי כן. האם המזון בארץ כרגע הוא כל כך יקר בכדי שזה יקרה? כנראה שלא, למרות שאם רוב המלצות ועדת קדמי לא ייושמו, אז כנראה נהיה במצב כזה בעתיד הלא רחוק, על בסיס העליות המשמעותיות במחירים בחלק מהשוק בשנים האחרונות.
שוק שכבר יש בו בעיה קשה של נגישות לאזרח המצוי, הלכה למעשה, הוא הדירות בארץ, כמובן. אבל מסיבות שכבר ציינתי, אני חושב שייקח מספר לא קטן של שנים עד שהדבר יקבל משמעות אלקטורלית, כלומר עד שהאזרח המצוי יגיד לעצמו “ראבק, בקצב הזה אני אהיה בן 60 עד שאני אוכל לממן לעצמי דירה. נמאס לי, אני מצביע לחד”ש אם על זה הולך להיות הקמפיין שלהם”. החדשות הטובות (או הרעות, תליו איך מסתכלים על זה) הן שההערכות המקצועיות הן שייקח לפחות עשור, במקרה הטוב, עד שמחיר הדירה הממוצע יחזור לכפי שהיה לפני 2008, כך ש”המשמעות האלקטורלית” הזו אכן תגיע מתישהו, גם אם לא בבחירות הקרובות או אלה שאחריהן.
[...] במקור בבלוג "לא שומעים". דובי קננגיסר הוא דוקטורנט למדע המדינה, בלוגר [...]
נוי קוגמן · 2012-06-06 18:58:01
(ספויילרים לפרק 15,000,000 מריטים במראה שחורה)
בשולי הדברים, הפרשנות שלך לפרק מוזרה מאוד בעיני. הגיבור התאהב ברעיון? לי זה יותר נראה כמו כניעה, ויתור, הכרה בכך שזו האפשרות היחידה שלו לשרוד בעולם כזה.
קצת באיחור, אבל לדעתי הפסקה הראשונה שלך מתארת בצורה מדויקת את מה שקרה בתחילת מחאת הקיץ שעבר: במקום השיח הישן והחבוט (שאתה מציע לחזור אליו), הציעו דפני ליף וחבריה שיח חדש, חיובי ומלכד, שנמנע מההפרד-ומשול הישן ונובע ממקום רגשי ולא שכלתני. זה היה אוונגרדי ממש, וגם סחף את ההמונים.
למעמד הבינוני נמאס מהעובדה שהוא לא מצליח לשמר את תנאי החיים של דור ההורים. במפתיע, מצאו את עצמם ילדי המעמד הבינוני באותה סירה עם כל האחרים שלא מצליחים לגמור את החודש. התמונה התבהרה ושיתוף הפעולה נעשה אפשרי יותר.
השיח הלעומתי של ימין ושמאל, שאתה מציע לחזור אליו, הוא בדיוק הפרדיגמה הישנה שמביאה 1000 מפגינים למחות נגד הכיבוש.
תגובות (המשך)
אבי פיטשון · 2012-06-05 13:01:46
אז הבעייה עם המחאה היתה שהיא היתה פופולרית והצליחה. גאוני. הגדרת בחדות ובדיוק את מחלת הילדות הרדיקלית. אם משהו מצליח, סימן שאין לו באמת מסר. המדד לאותנטיות הוא היותך מיעוט. כאן מזוקקת הסכיזופרניה הרדיקלית: האמונה הסימולטנית בעליונות הרדיקל על הציבור, וחוסר היכולת רדוף האשמה והפחד להתמודד עם האחריות וההשלכות של העליונות הזו. במלים אחרות: הרדיקל מדבר על שינוי אבל מאמין שההמון מטומטם, ולכן אם ההמון מתחיל לתמוך בך סימן שאין שינוי. ופעם אחרונה, לאט: הרדיקל מאמין ששינוי הוא הסימן המובהק ביותר לכך ששום דבר לא משתנה.ה-80% הוא נכס שפשוט גדול עליכם. מה שמוביל לשינוי הוא בדיוק היכולת והמחוייבות ללתמרן וללהיות פופוליסט – להגיד להמון מה שהוא רוצה לשמוע ולהוביל לצדק חברתי – אל דאגה, האספסוף יתרגל לכל דבר – אפילו לחברה צודקת.
כשלנין הוציא מליון חיילים מחזית מלחמת העולם הראשונה והפך אותם לגייסות בשירות המהפכה הוא לא עשה זאת באמצעות הקראת עמודים נבחרים מהמהפכה. הוא הבטיח להם אוכל ובגדים. תגידו דמגוגי, תגידו פופוליסטי. הוא אמר להם מה שהם רצו לשמוע, וניצח. אם אתם מחוייבים לשינוי, תמחלו על האגו ההיפסטרי שלכם ותעשו ווטאבר איט טייקס, אפילו אם זה דבר נורא ומחריד כמו שלמה ארצי
אבי פיטשון · 2012-06-05 13:03:14
סליחה, התכוונתי לומר עמודים נבחרים מה-'קפיטל', לא מהמפכה. תודהשגיא · 2012-06-05 14:51:25
דובי,אני נזכר בדיון הארוך שהיה לנו לאחר הפוסט “זו התרבות, גאון”. כפי שיתכן ואתה זוכר, אני דווקא מאמין מובהק בצורך לשנות את השיטה. אחד מנציגיו הנאמנים של מגניטו (אך לא של גברת בר-לב. תודה על הלינק, דרך אגב. גרמת לי לאבד עוד קצת אמון בתבונה האנושית).
ברשותך, ברצוני לקחת את טענותיך בדבר השמאלנות ההינהרנטית של המחאה והצורך להצהיר עליה ככזו ולפרק אותן לגורמים. תרתי משמע.
הבה ונתחיל מהמספר. 80%, כפי שאמרת, כנראה מייצג מצב בו כל אחד שומע את מה שהוא היה רוצה לשמוע. אבל אני מסיק מהספר הזה זוג מסקנות נוסף:
א) 80% מהציבור חושב שיש פה בעיה המצדיקה יציאה לרחובות. לא נתון טריוויאלי בישראל חסרת תרבות המחאה הציבורית. ב) אי אפשר לקרוא למחאה “שמאלנית”. אם נתבונן בסקרים האחרונים, אפילו בהערכה הנדיבה ביותר (כלילת המנדטים של קדימה ולפיד) גוש השמאל בישראל מייצג כ-40% מבעלי זכות הבחירה.
לא חסרים פוליטיקאים המעוניינים לנכס לעצמם את המחאה – באופן טבעי, מדובר באלו שאינם בשלטון כרגע. מעשית, קריאתך ללהצהיר על המחאה הציבורית כמחאת שמאל היא בדיוק מה שאנשי מפלגת העבודה בודאי ינסו לעשות, והרשה לי להתנבא: אם זה יצליח להם, זה יהיה סופה. רוב המפגינים והתומכים יתנערו ממנה, ולא בגלל פוביה מהמילה “שמאל” – פשוט משום שזו לא תהיה יותר המחאה שלהם.
הרשה לי להעלות טענה/wishful thinking: צריך להתחיל ולשקול את הרעיון שחלק ניכר מהמוחים אכן לא מחזיקים באג'נדה שמאלנית נסתרת – לא מדינית, ולא כלכלית. שמה שהצית את המחאה באופן רשמי היה מחיר הדיור והקוטג', אבל מה שבאמת עומד מאחוריה היא תחילתה של הבנה מסוכנת – ההבנה שההחלטות המשמעותיות בישראל כלל אינן מושפעות מתוצאות הבחירות. התחושה שאין לרצון העם שום ביטוי בהתנהלות המנהיגים שלהם. לא מדובר רק באופן חלוקת העוגה, מדובר בניתוק גובר בין האינטרסים של הפוליטיקאים והאינטרסים של הבוחרים. הפוליטיקאים אינם “הרעים”, אך הם לכודים בשיטה שמאלצת אותם לקחת החלטות נפסדות, שיטה שבה רצון הבוחרים הוא שיקול משני בהחלט מול אילוצים פוליטיים תוך מפלגתיים ותוך קואליציוניים. המפגינים רואים כיצד המדינה מתפרקת למגזרים מובחני זכויות וחובות, ואיש מנבחרי הציבור לא משכיל לעצור את התהליכים האלו. “צדק חברתי” זה לא רק דיור מוזל, זה שיוויון, או לפחות האתוס של שיוויון. בלעדיו, לדמוקרטיה אין עתיד.
מארק · 2012-06-05 23:23:38
באופן כללי אני מסכים מאוד עם הפוסט ורוחו, אבל יש פסקה אחת שיש לי מה להעיר עליה:“80% תמיכה זה אחלה, על פניו. אבל למעשה, המשמעות של המספר הזה היא שאין למחאה הזו שום מסר. כל אדם שומע בה מה שהוא רוצה לשמוע, כל אחת מסיקה ממנה איזה מסקנות שהיא רוצה להסיק. כי אם 80% מהציבור באמת היו רוצים משהו אחד, משהו ברור ומובהק, הם היו מקבלים את זה. אין מפלגה חפצת שלטון שלא הייתה רצה לעשות בדיוק מה ש-80% מהציבור רוצים. אבל אין משהו כזה, אז אפשר למרוח את כולם, וכולם ימשיכו להצביע בדיוק כמו שהצביעו בעבר.”
אני חושב שיש משהו כזה. תחבורה ציבורית בשבת? פחות מס על הדלק? יותר מיסים אחרים? לא, הרבה יותר פשוט מכל אלה – מזון זול. דבר אחד (אולי “הדבר”) שאין לי ספק שאחוז כנ”ל של הציבור מעוניין בו הוא הפחתה ניכרת במחירים שהוא רואה בחלק הארי של שוק המזון הישראלי. לדעתי זה לא במקרה שהמחאה הציבורית הראשונה (טוב, אולי לא הראשונה אם מקטינים מספיק את קנה המידה) מהסוג שאנחנו מדברים עליו הייתה על מחיר הקוטג'. מה ההבדל בין יוקר המזון ליוקר הדיור או ליוקר הדלק? בראש ובראשונה ומעבר לכל, הבסיסיות – מזון (הפשוט ביותר) נתפס על ידי הציבור כמוצר הבסיסי ביותר שלאזרח המצוי צריכה להיות גישה אליו, ובצדק. בעוד שבמקרה של הדלק אמירות כמו “זה בגלל הסנקציות לאיראן, זה המחיר שצריך לשלם” או “אם נוריד את הבלו אז נצטרך להגדיל את המע”מ” נחשבות כתירוצים יעילים או כסיבות לגיטימיות לא לעשות כלום, כאן זה כבר לא עובד, בגלל הבסיסיות.
אולי אין הסכמה בין האזרחים לגבי האופן שבו יש לטפל בבעית יוקר המזון, אבל הטענות שקיימת בעיה, שהבעיה דורשת פתרון ושהפתרון צריך להגיע מהממשלה הן בקונצנזוס לדעתי. אם הממשלה הייתה בתגובה אומרת “בסדר, אבל כדי לפתור את הבעיה אנחנו צריכים מסיבה כלשהי לעשות את אחד משלושה: 1) להעלות ב-100% את הבלו, 2) לתת את ירושלים לפלסטינים ו-3) להביא לארץ 20 אלף עובדים זרים חדשים מאריתראה. במה אתם בוחרים?“, אני לא חושב כלל וכלל שהקריאה הציבורית לפתרון בנושא הייתה פוחתת. בניגוד למאבק על יוקר בדלק או יוקר בדיור, כאן אמירה בסגנון “כדי לפתור את הבעיה, אנחנו נצטרך לדפוק אתכם מכיוון אחר או לדפוק אוכלוסיה אחת או שתיים מסוימות” לדעתי רק תגדיל את מספר המוחאים, במקום להקטין אותו.
עוד דבר שעומד לצידה של מחאה על יוקר המזון לעומת מחאה על היוקר במוצרים אחרים מלבד הבסיסיות, הוא המיידיות. אם הדירות נעשו פתאום יקרות פי 3, אז האזרח המצוי יכול בדרך כלל למצוא איזושהי דרך להסתדר בינתיים בלי דירה (לגור בשכירות, לגור אצל ההורים וכו'). אם הדלק נעשה פתאום יקר פי 2, אז האזרח המצוי עדיין יכול לחיות עם זה, לפחות לתקופה מוגבלת של זמן. כשזה נוגע למזון, בייחוד למזון פשוט (ביצים, חלב, הלחם הכי פשוט וכו'), המעמסה על גבו הכלכלי של האזרח היא מיידית, קבועה ולא באמת ניתן לברוח ממנה – אתה יכול להגיד “אז אני אסתדר בלי לחם שיפון חצי שנה” אבל אתה לא יכול להגיד “אז אני אסתדר בלי חלב חצי שנה” (טוב, אתה ספציפית יכול, אבל כנראה שאף אזרח לא יסכים להיגרר בעל כורחו למצב כזה).
עם זאת, מסופקני אם יש נושא יותר מורכב מיוקרת המזון שתוכל למצוא כרגע או בעתיד הקרוב קונצנזוס ציבורי לגביו. אורי כץ חושב שיש כזה – הפרדת הדת מהמדינה. לדעתי זו טעות חמורה, אבל ריבוי הדיעות בנושא מבורך.
עתה משהפרכתי את “טענת 80 האחוז” שלך (אם אתה מסכים איתי :)), נשאלת השאלה אם נושא כמו יוקרת המזון הפשוט יכול לשנות סדרי ארץ במובן שאנשים ימנים יצביעו למפלגה שמאלנית ולו רק בגלל שהם יאמינו שהיא תפעל הכי הרבה או הכי אפקטיבית בנושא (או שמאלנים לימנית. המפלגות הספציפיות לא כל כך רלוונטיות לשאלה). לדעתי כן. האם המזון בארץ כרגע הוא כל כך יקר בכדי שזה יקרה? כנראה שלא, למרות שאם רוב המלצות ועדת קדמי לא ייושמו, אז כנראה נהיה במצב כזה בעתיד הלא רחוק, על בסיס העליות המשמעותיות במחירים בחלק מהשוק בשנים האחרונות.
שוק שכבר יש בו בעיה קשה של נגישות לאזרח המצוי, הלכה למעשה, הוא הדירות בארץ, כמובן. אבל מסיבות שכבר ציינתי, אני חושב שייקח מספר לא קטן של שנים עד שהדבר יקבל משמעות אלקטורלית, כלומר עד שהאזרח המצוי יגיד לעצמו “ראבק, בקצב הזה אני אהיה בן 60 עד שאני אוכל לממן לעצמי דירה. נמאס לי, אני מצביע לחד”ש אם על זה הולך להיות הקמפיין שלהם”. החדשות הטובות (או הרעות, תליו איך מסתכלים על זה) הן שההערכות המקצועיות הן שייקח לפחות עשור, במקרה הטוב, עד שמחיר הדירה הממוצע יחזור לכפי שהיה לפני 2008, כך ש”המשמעות האלקטורלית” הזו אכן תגיע מתישהו, גם אם לא בבחירות הקרובות או אלה שאחריהן.
ים של מחאה בשתי עיני » במרכאות כפולות · 2012-06-05 23:53:04
[...] דובי מגלה מה שוויה של מחאת מיינסטרים [...]מחאה אמורה לשכנע את הציבור, לא למשוך אותו • מחאת הדיור · 2012-06-06 11:37:02
[...] במקור בבלוג "לא שומעים". דובי קננגיסר הוא דוקטורנט למדע המדינה, בלוגר [...]נוי קוגמן · 2012-06-06 18:58:01
(ספויילרים לפרק 15,000,000 מריטים במראה שחורה) בשולי הדברים, הפרשנות שלך לפרק מוזרה מאוד בעיני. הגיבור התאהב ברעיון? לי זה יותר נראה כמו כניעה, ויתור, הכרה בכך שזו האפשרות היחידה שלו לשרוד בעולם כזה.בעצם, אולי זה כן מטאפורי למחאה איכשהו. לא יודע.
יעל · 2012-06-11 08:02:59
קצת באיחור, אבל לדעתי הפסקה הראשונה שלך מתארת בצורה מדויקת את מה שקרה בתחילת מחאת הקיץ שעבר: במקום השיח הישן והחבוט (שאתה מציע לחזור אליו), הציעו דפני ליף וחבריה שיח חדש, חיובי ומלכד, שנמנע מההפרד-ומשול הישן ונובע ממקום רגשי ולא שכלתני. זה היה אוונגרדי ממש, וגם סחף את ההמונים.למעמד הבינוני נמאס מהעובדה שהוא לא מצליח לשמר את תנאי החיים של דור ההורים. במפתיע, מצאו את עצמם ילדי המעמד הבינוני באותה סירה עם כל האחרים שלא מצליחים לגמור את החודש. התמונה התבהרה ושיתוף הפעולה נעשה אפשרי יותר.
השיח הלעומתי של ימין ושמאל, שאתה מציע לחזור אליו, הוא בדיוק הפרדיגמה הישנה שמביאה 1000 מפגינים למחות נגד הכיבוש.
מחאת האוהלים – רון חולדאי מעדיף את הצד שקל לו לשכנע · 2012-06-24 23:30:39
[...] לעשות משהו. כאן אני מסכים עם דובי קננגיסר כי מחאה לא יכולה להיות חלבית, היא צריכה לומר משהו [...]יהונתן קלינגר | דפני מי? מדוע חולדאי סוגר את המחאה עכשיו. ‏ :: Intellect or Insanity‏ · 2012-06-25 07:49:18
[...] צריך לעשות משהו. כאן אני מסכים עם דובי קננגיסר כי מחאה לא יכולה להיות חלבית, היא צריכה לומר משהו [...]קראו נא, יוני 2012 | קצה הקרחון | אורי צציק · 2012-07-01 05:05:10
[...] להמשך קריאה – מחאה אמורה לשכנע את הציבור, לא למשוך אותו [...]