לעניות דעתי, הסיבה להצלחתו של לפיד יחסית לתחזיות הסקרים היא פשוט העובדה שמבין כל מפלגות המרכז/שמאל, מפלגתו היתה היחידה שהיה ברור שתצטרף לקואליציה.
מאז שנות האינתיפאדה, הציבור בבירור מעדיף ממשלות אחדות או מרכז, שלמעשה לא מכריעות לאף כיוון בשאלה המדינית.
לפיד אסף קולות גם ממצביעי ליכוד וגם ממצביעי עבודה שרצו להבטיח ממשלת אחדות. התחושה שביבי ינצח בכל מקרה עזרה לו להשיג את הקולות מימין. ההצהרה של יחימוביץ' שלא תשב עם ביבי והמתקפות של לבני על ביבי עזרו לו לקבל את הקולות משמאל.
הפילוג בעם בנושא המדיני שהתחיל מי-יודע-מתי והוביל לרצח רבין המשיך עד פריצת האינתיפאדה השניה ונעלם בתקופת שרון.
מרחב הפתרונות שנותרו לפתרון הסכסוך כבר לא מקוטב כל כך, ולכן העם כבר לא מקוטב כל כך, והוא לא רוצה ממשלה מקוטבת, שמובילה למרמור הצד המפסיד ולסכסוכים פנימיים.
העם גם לא יודע להכריע, ולכן הוא מעדיף ממשלה שלא יכולה להכריע. לא פלא שאת תוצאת הבחירות קבעו המתלבטים בסקרים, אלו שלא יודעים להכריע.
ככל הנראה, לפי כל מה, שלי יצא לשמוע – מצביעי-לפיד, באים (בעיקר) מ-2 קבוצות:
א' – פקאצות (צעירות ומזדקנות כאחת), המעריצות אנשים “מלובשים יפה”, המברברים דברי-הבל בערוץ 2
ב' – מצביעים דוברי-רוסית, רובם צעירים אך לא רק, שהתפכחו מליברמן ומן הימין האולטרא-קיצוני שהציג, אך אינם מוכנים, עדיין, לעשות את כל הדרך, עד ל”עבודה” ולמר”צ
כי יש סיבה, סך-הכל, מדוע ליברמן בחר, כך פתאום, לאחד רשימתו עם ה”ליכוד”... הוא הבין, שמצביעיו המסורתיים מתפכחים ממנו. ואגב: למיטב-הבנתי, במקרה של פיצול מן ה”ליכוד”, הם לא היו זקוקים ל”שליש” כך או כך; כלומר, לא זו בלבד, שיש להם יותר – הם לא התאחדו, למפלגה אחת; רק הקימו, מערך סיעתי משותף (כמערך בין השנים 1969-1984, מר”צ בין השנים 1992-1997, או יהדות-התורה מאז 1992 עד היום), הניתן לפירוק ללא דרישת-סף.
אכן, ארכיפלג. ממצב, בו לשתי הסיעות הגדולות, יש 95 מנדטים (1981), או 86 (1984 לפני התפצלות-ה”מערך”) ואילו לכל יתר המפלגות, יש בין 1 ל-5 – למצב מפוצל חסר-תקדים: 6 מפלגות (ה”ליכוד”, “יש עתיד”, ה”עבודה”, “הבית היהודי”, ש”ס ו”ישראל ביתנו” – במקרה, שאכן תתפצל בחזרה מן ה”ליכוד”), בנות 11 עד 20 מנדטים ואילו למעלה מ-20: אף לא לאחת. מעולם לא היה כמצב הזה – תמיד, היתה או מפלגת-רוב שלטת ברורה אחת (מפא”י בשנות החמישים והשישים, ה”ליכוד” לפני עשור), עם מס' מפלגות בינוניות, או שתי מפלגות גדולות ואילו כל השאר = קטנות (שנות השמונים), או קטנות עד בינוניות (שנות התשעים). דבר זה נובע, כמובן, כתוצאה משינוי-ההדגשים, מהצבעה לפי תוכן, או אופי-המפלגה – להצבעה לאדם (או לצמד), הניצב בראשהּ = תהליך, שהחל בו יצחק רבין ז”ל, לפני 21 שנה, עם הכנסת הפתק “העבודה בראשות יצחק רבין”, כהכנה לבחירה הישירה (שורש של הרבה מאד רעות).
גם מר”צ, לא ממש “הצליחה”: פשוט, שבה לתוצאת-התרסקותהּ, מלפני עשור בדיוק. 6 מנדטים, למפלגה בעלת פוטנציאל דו-ספרתי, בפירוש אינם יכולים להיחשב ל”הצלחה”. ה”עבודה” עודנה מרוסקת (ככה זה, כשמזגזגים במרוצת-הקמפיין, בין “לא פוסלים שום אפשרות, אולי נשב עם נתניהו, מדוע לא?” ל”בשום-פנים-ואופן, לא נשב איתו!” שהגיע הרבה יותר מדי מאוחר. גם הנסיון להפכהּ, למפלגת אישה אחת – והסתרת כל שאר המועמדותים – רק פגע בהּ) ואילו חד”ש, למרבה-הצער והכאב, דורכת במקום, גם עקב טפשות-המצביעים (המסרבים להכיר בכך, שכל מה, שהמחאה אומרת, מאז ה-14.7.2011 – חד”ש אמרה, כבר מזה קרוב לשלושים שנה...), אולם בראש ובראשונה, עקב כשליה-היא החמורים, במהלך ניהול הקמפיין, כמו-גם הצגת רשימה מאובנת, עם ברכה עדיין(!!) בראשהּ. באופן מעניין, אגב: גם מספר המנדטים של מר”צ, גם מספר המנדטים, מן ה”עבודה” שמאלהּ וגם אחוז-ההצבעה הכללי, מעלים תחושה של דה-ז'ה-וו, בדיוק עשור אחורה = למערכת-הבחירות שהיתה, אולי, האיומה ביותר אי-פעם (מלבד אולי 96'). נחמה פורתא: לפחות, הסיוט הנורא ביותר שלי נמנע: דע”ם לא פגעה, במספר המנדטים בגוש השמאל. רוב הקולות האבודים, אכן, השתייכו לגוש הימין וברובם הגדול, לימין הקיצוני: ש”ס וכהנא. מזל.
[...] בפוסט סיכום הבחירות שלי דיברתי על התגבשותו של מודל "מפלגת פלטפורמה" ש"קדימה" תחת שרון ככל הנראה הייתה הארכיטיפ שלו – זוהי מפלגה שאפילו לא מתיימרת להציע אידאולוגיה מסוימת, וההתמודדות שלה היא נטו סביב אישיותו של העומד בראשה. סממנים מקדימים של המודל הזה – החל ברפ"י של בן-גוריון וכלה בישראל ביתנו של ליברמן לפחות הציעו מצע ברור שבידל אותן מהחלופות המיידיות – אבל "קדימה" הוקמה כ"מפלגת שלטון", ואני משתמש בביטוי הזה במובנו הריק ביותר מתוכן. לא היה בה אפילו ניסיון לתוכן שהוא יותר מאשר "המפלגה שתאפשר לאריק שרון להיות ראש ממשלה כמו שהוא רוצה, בלי מטענים היסטוריים ואדמיניסטרטיביים כמו מרכז המפלגה וכל מיני טרדות שכאלו. כפי שציינתי, גם המפלגות הגדולות אימצו (או פיתחו) חלק מהסממנים הללו. אבל מפלגות המרכז היו ונותרו המקרים הברורים ביותר של מפלגות פלטפורמה — חוסר האידאולוגיה זו הסיבה שהן במרכז, הרי. [...]
תגובות (המשך)
יאצק · 2013-01-31 13:23:55
לעניות דעתי, הסיבה להצלחתו של לפיד יחסית לתחזיות הסקרים היא פשוט העובדה שמבין כל מפלגות המרכז/שמאל, מפלגתו היתה היחידה שהיה ברור שתצטרף לקואליציה.מאז שנות האינתיפאדה, הציבור בבירור מעדיף ממשלות אחדות או מרכז, שלמעשה לא מכריעות לאף כיוון בשאלה המדינית. לפיד אסף קולות גם ממצביעי ליכוד וגם ממצביעי עבודה שרצו להבטיח ממשלת אחדות. התחושה שביבי ינצח בכל מקרה עזרה לו להשיג את הקולות מימין. ההצהרה של יחימוביץ' שלא תשב עם ביבי והמתקפות של לבני על ביבי עזרו לו לקבל את הקולות משמאל.
הפילוג בעם בנושא המדיני שהתחיל מי-יודע-מתי והוביל לרצח רבין המשיך עד פריצת האינתיפאדה השניה ונעלם בתקופת שרון.
מרחב הפתרונות שנותרו לפתרון הסכסוך כבר לא מקוטב כל כך, ולכן העם כבר לא מקוטב כל כך, והוא לא רוצה ממשלה מקוטבת, שמובילה למרמור הצד המפסיד ולסכסוכים פנימיים.
העם גם לא יודע להכריע, ולכן הוא מעדיף ממשלה שלא יכולה להכריע. לא פלא שאת תוצאת הבחירות קבעו המתלבטים בסקרים, אלו שלא יודעים להכריע.
דניאל קלטי · 2013-02-05 18:08:55
ככל הנראה, לפי כל מה, שלי יצא לשמוע – מצביעי-לפיד, באים (בעיקר) מ-2 קבוצות:א' – פקאצות (צעירות ומזדקנות כאחת), המעריצות אנשים “מלובשים יפה”, המברברים דברי-הבל בערוץ 2 ב' – מצביעים דוברי-רוסית, רובם צעירים אך לא רק, שהתפכחו מליברמן ומן הימין האולטרא-קיצוני שהציג, אך אינם מוכנים, עדיין, לעשות את כל הדרך, עד ל”עבודה” ולמר”צ
כי יש סיבה, סך-הכל, מדוע ליברמן בחר, כך פתאום, לאחד רשימתו עם ה”ליכוד”... הוא הבין, שמצביעיו המסורתיים מתפכחים ממנו. ואגב: למיטב-הבנתי, במקרה של פיצול מן ה”ליכוד”, הם לא היו זקוקים ל”שליש” כך או כך; כלומר, לא זו בלבד, שיש להם יותר – הם לא התאחדו, למפלגה אחת; רק הקימו, מערך סיעתי משותף (כמערך בין השנים 1969-1984, מר”צ בין השנים 1992-1997, או יהדות-התורה מאז 1992 עד היום), הניתן לפירוק ללא דרישת-סף.
אכן, ארכיפלג. ממצב, בו לשתי הסיעות הגדולות, יש 95 מנדטים (1981), או 86 (1984 לפני התפצלות-ה”מערך”) ואילו לכל יתר המפלגות, יש בין 1 ל-5 – למצב מפוצל חסר-תקדים: 6 מפלגות (ה”ליכוד”, “יש עתיד”, ה”עבודה”, “הבית היהודי”, ש”ס ו”ישראל ביתנו” – במקרה, שאכן תתפצל בחזרה מן ה”ליכוד”), בנות 11 עד 20 מנדטים ואילו למעלה מ-20: אף לא לאחת. מעולם לא היה כמצב הזה – תמיד, היתה או מפלגת-רוב שלטת ברורה אחת (מפא”י בשנות החמישים והשישים, ה”ליכוד” לפני עשור), עם מס' מפלגות בינוניות, או שתי מפלגות גדולות ואילו כל השאר = קטנות (שנות השמונים), או קטנות עד בינוניות (שנות התשעים). דבר זה נובע, כמובן, כתוצאה משינוי-ההדגשים, מהצבעה לפי תוכן, או אופי-המפלגה – להצבעה לאדם (או לצמד), הניצב בראשהּ = תהליך, שהחל בו יצחק רבין ז”ל, לפני 21 שנה, עם הכנסת הפתק “העבודה בראשות יצחק רבין”, כהכנה לבחירה הישירה (שורש של הרבה מאד רעות).
גם מר”צ, לא ממש “הצליחה”: פשוט, שבה לתוצאת-התרסקותהּ, מלפני עשור בדיוק. 6 מנדטים, למפלגה בעלת פוטנציאל דו-ספרתי, בפירוש אינם יכולים להיחשב ל”הצלחה”. ה”עבודה” עודנה מרוסקת (ככה זה, כשמזגזגים במרוצת-הקמפיין, בין “לא פוסלים שום אפשרות, אולי נשב עם נתניהו, מדוע לא?” ל”בשום-פנים-ואופן, לא נשב איתו!” שהגיע הרבה יותר מדי מאוחר. גם הנסיון להפכהּ, למפלגת אישה אחת – והסתרת כל שאר המועמדותים – רק פגע בהּ) ואילו חד”ש, למרבה-הצער והכאב, דורכת במקום, גם עקב טפשות-המצביעים (המסרבים להכיר בכך, שכל מה, שהמחאה אומרת, מאז ה-14.7.2011 – חד”ש אמרה, כבר מזה קרוב לשלושים שנה...), אולם בראש ובראשונה, עקב כשליה-היא החמורים, במהלך ניהול הקמפיין, כמו-גם הצגת רשימה מאובנת, עם ברכה עדיין(!!) בראשהּ. באופן מעניין, אגב: גם מספר המנדטים של מר”צ, גם מספר המנדטים, מן ה”עבודה” שמאלהּ וגם אחוז-ההצבעה הכללי, מעלים תחושה של דה-ז'ה-וו, בדיוק עשור אחורה = למערכת-הבחירות שהיתה, אולי, האיומה ביותר אי-פעם (מלבד אולי 96'). נחמה פורתא: לפחות, הסיוט הנורא ביותר שלי נמנע: דע”ם לא פגעה, במספר המנדטים בגוש השמאל. רוב הקולות האבודים, אכן, השתייכו לגוש הימין וברובם הגדול, לימין הקיצוני: ש”ס וכהנא. מזל.
ובכל מקרה: מקווה מאד, שהלקחים יופקו ושבבחירות הבאות, נזכה כולנו, להצביע למפלגה אחת טובה, כפי שתיארתי, בין-היתר, כאן: http://dannielqeletti.blogspot.co.il/2013/02/blog-post_6433.html
אקלקטיקה אהובתי » הולך וצובר הדור · 2013-02-07 06:58:35
[...] בשביל לקרוא על פוליטיקה ותוצאות הבחירות יש בלוגרים מעניינים ומקיפים יותר ממני. לא, אני כאן בשביל השוליים, בשביל [...]לא שומעים! » התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים בישראל · 2013-02-20 15:16:30
[...] בפוסט סיכום הבחירות שלי דיברתי על התגבשותו של מודל "מפלגת פלטפורמה" ש"קדימה" תחת שרון ככל הנראה הייתה הארכיטיפ שלו – זוהי מפלגה שאפילו לא מתיימרת להציע אידאולוגיה מסוימת, וההתמודדות שלה היא נטו סביב אישיותו של העומד בראשה. סממנים מקדימים של המודל הזה – החל ברפ"י של בן-גוריון וכלה בישראל ביתנו של ליברמן לפחות הציעו מצע ברור שבידל אותן מהחלופות המיידיות – אבל "קדימה" הוקמה כ"מפלגת שלטון", ואני משתמש בביטוי הזה במובנו הריק ביותר מתוכן. לא היה בה אפילו ניסיון לתוכן שהוא יותר מאשר "המפלגה שתאפשר לאריק שרון להיות ראש ממשלה כמו שהוא רוצה, בלי מטענים היסטוריים ואדמיניסטרטיביים כמו מרכז המפלגה וכל מיני טרדות שכאלו. כפי שציינתי, גם המפלגות הגדולות אימצו (או פיתחו) חלק מהסממנים הללו. אבל מפלגות המרכז היו ונותרו המקרים הברורים ביותר של מפלגות פלטפורמה — חוסר האידאולוגיה זו הסיבה שהן במרכז, הרי. [...]לא שומעים! » לברך על המוגמר · 2013-03-17 12:44:18
[...] הכנסת ותתחיל את עבודתה. מיד אחרי הבחירות כבר אמרתי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. גם הממשלה, כמובן, אינה בדיוק משאת נפשי. הבטחותיו של בנט [...]