לא שומעים!

גרג קוסטיקיין, מעצב משחקים בעברו וכיום בעיקר פעיל למען משחקי מחשב כצורת אמנות (ומייסד Manifesto Games – אתר למשחקים עצמאיים) כותב מאמר ארוך ומעניין על אחד המשחקים העצמאיים השנויים ביותר במחלוקת בשנים האחרונות – משחק התפקידים Super Colombine Massacre. מדובר במשחק בגרפיקה שמזכירה יותר מכל משחקים כמו האחים מאריו, עם משחקיות שדומה למשחקי תפקידים רבים (דיאבלו, Baldur's Gate). אבל מה שמיוחד בו הוא הסיפור שהוא מספר: השחקן מגלם את שני הרוצחים שטבחו בחבריהם ללימודים בבית הספר קולומביין בארה”ב.

אין כאן נסיון ליפות את הסיפור (למעשה, המשחק כולל גם תמונות אמיתיות מזירת הרצח), והסיפור מסופר, כאמור, מנקודת מבטם של הרוצחים עצמם, מה שמעמיד את השחקן במצב בלתי נעים בעליל.

גרג טוען שבניגוד למה שטענו כנגד המשחק – שהוא גלוריפיקציה של הרצח, או זילות שלו – מדובר כאן בביקורת אמיתית על חברת הנוער האמריקאית מחד, ועל שחקני משחקי המחשב מאידך.

‪

‪Once the massacre begins, the game becomes, for an experienced player, almost routine; encounter opponent, enter combat, select weapon, collect experience and items. Yet rather than being a trivialization of the event, this in itself is a critique of the conventions of the game qua game—the way in which slaughter becomes an end in itself and a means to advancement. No Conan, nor yet any real-world adventurer (save perhaps Tamburlane) ever personally slaughtered so many foes as a typical RPG requires, and yet we do so without thinking. In Super Columbine Massacre, you can't do so without thinking, precisely because of its connection to a real-world event. Though these are still pixels you are killing, you know they are stand-ins for the real-world victims—and it's hard to avoid a feeling of nausea after a time. Indeed, it is only the low-res, retro nature of the graphics that make it possible to continue playing: the game-ness of it helps to cloak the horror.‬

‪It's an interesting tension, in fact—between evocation of the brutality of the event, and enough distance to continue playing, between the banality of the conventions of the RPG and the anything but banal nature of the material under study.‬

‬

גרג ממשיך וטוען שמדובר ביצירת אמנות – לא במשמעות של משהו מפואר, מדהים ומרהיב (אלו המשמעויות שבדרך כלל מייחסים למונח כשמדברים על משהו כמו משחק מחשב) – אלא במשמעות ה”קלאסית” מדובר פה לא בסתם “בידור” אלא בסוג של אמנות, עם אמירה, עם משמעות, לא פחות מאשר ספרות יפה, מוזיקה, ארכיטקטורה או כל צורה אחרת של אמנות.

האם משחקים יכולים להיות אמנות? שחקנים כמוני וכמו גרג מאמינים שכן. התחום קצת תקוע עדיין, משום שמשחקי מחשב עדיין נתפסים ע”י המיינסטרים כמשהו של ילדים – בישראל יותר מאשר במקומות אחרים, אבל בכל זאת. אפילו ראשי התעשייה עדיין תופסים את שחקן המחשב כנער מתבגר שרוצה דם וציצים מרומזים, ולא הרבה יותר מזה. אבל ככל שגיימרים שבגרו יכנסו יותר ויותר לתוך התעשייה, וככל שהתעשייה עצמה תתבגר, כך יתבגרו גם התכנים. לא “יתבגרו” במובן של יהפכו יותר אלימים או סקסיים. זו לא בגרות, זה גיל ההתבגרות. בוגרים במובן של מעמיקים, של רגישים ומורכבים – ועם יותר דגש על משחקיות מתוחכמת וחדשנית ופחות על סתם גרפיקה יותר ויותר מוצלחת.

ועד שזה יקרה, אני מתכנן להעביר את הזמן עם המשחקיות החדשנית (והגרפיקה הפחות מוצלחת) של ה-wii. הידד!

#משחקים

---

הפוסט הקודם: איקס על אקספון

הפוסט הבא: עבר-הווה-עתיד

אקספון (שלא תקבל קישור כי לא מגיע לה) היא ספקית השיחות הבינלאומיות שלא שמעתם עליה. טלפונים שלה פזורים ברחבי נתב”ג, אבל חוץ מזה לא ראיתי שום פרסום שלה בעבר. אבל היום ראיתי מודעה שלהם בעיתון. במודעה רואים אשה חסרת בית רובצת ברחוב בנעלי בית ורודות ומרופטות, על ראשה שמוט כובע מלוכלך. הדבר הראשון שמשך לי את העין בתמונה היו פוסטרים של המופע של מוש בן-ארי, ולרגע חשבתי שאולי זו פרסומת לאלבום חדש שלו או משהו כזה. אבל אז ראיתי את הלוגו למטה, וקראתי את הסלוגן – משהו לגבי כמה שהשיחות לחו”ל זולות באמצעות אקספון. רק אז הבחנתי שלצד חסרת הבית בתמונה יושב מכשיר טלפון. קווי.

אני לא אדם שמתרגש מפרסומות בדרך כלל. אני יכול לאהוב אותן או לא לאהוב אותן, אני יכול להתעצבן מפרסומות זולות במיוחד כמו אלו של ג. יפית, אבל באופן כללי אם אני מרגיש שמישהו השקיע חצי שניה של מחשבה בפרסומת, אני מקבל אותה כלגיטימית עקרונית. אבל הפרסומת הזאת – היא פשוט דוחה. אינני יודע אם האשה בתמונה היא מחוסרת בית אמיתית או שזו סתם תחפושת. אבל זה לא משנה, הפרסומת הזו עושה ניצול מגעיל באופן מעורר הקאה של סיטואציה די מדכאת שאנשים מסויימים הגיעו אליה. להשתמש בהם כדוגמא למישהו ש”אפילו הוא” מרשה לעצמו שיחות לחו”ל, חוץ מהעובדה שמדובר בבדיחה גרועה, זה פשוט... לא יודע, פיכסה.

עוד אני כותב את הדברים ונזכרתי לפתע שגם בפרסומת של בזק, זו על מטבע חמש האגורות החביב, מופיע בראשיתה חסר בית. תפקידו בפרסומת הוא להתייחס בבוז למטבע – שהוא מרכז הפרסומת. זו הסיבה שמדובר בשימוש לגיטימי, פחות או יותר, ברעיון של חסר בית (מה גם שברור שכאן מדובר בשחקן ולא בחסר בית אמיתי): לא אינו מתואר כמי שמשתמש בשירות, אלא מנסים להעביר באמצעות הזלזול שלו בסכום כסף מסויים, שמדובר באמת בסכום פעוט – ולאחר שהשתכנענו בכך, לספר לנו כמה הסכום הזה יכול לקנות לנו בבזק.

(עוד חסר בית, אגב, הופיע באותה פרסומת של אורנג' (פלאפון? אני כבר לא זוכר) שבה הילדה מעניקה לחסר בית את הדובון שלה. אני תוהה מה גורם דווקא לחברות טלפוניה למיניהן לעשות שימוש בקונספט של מחוסרי בית בתדירות כה גבוהה).

בכל מקרה, מה שרציתי להגיד הוא שאם יזדמן לי להזדקק לשירותי שיחות בינלאומיות בעתיד הנראה לעין, אקספון לא תהיה אחת האופציות שאני אשקול.

#פרסומות

---

הפוסט הקודם: מדענים לא משתפים

הפוסט הבא: סופר טבח בקולומביין

בנענע מספרים על סיומו הכושל של ניסוי של כתב העת נייצ'ר בהרחבת הקונספט של ביקורת עמיתים באמצעות מעין וויקי של מאמרים מדעיים. מסתבר שהמדענים לא הסתערו על ההזדמנות לקרוא מאמרים לפני פרסום, להגיב עליהם ולהשתתף בתהליך הביקורת.

זה די מפתיע, במבט ראשון, משום שמדענים צריכים היו לזהות כאן הזדמנות פז לחולל מהפכה בצורה שבה מאמרים מתפרסמים ולשפר פלאים את הצורה שהעולם המדעי עובד כיום. אבל כשחושבים על זה, זה לא מפתיע במיוחד – בסופו של דבר, עם ההתמחות ההולכת ומצטמצמת לתחומים קטנים יותר ויותר, מרבית החוקרים לא ימצאו עניין רב במרבית המאמרים שעשויים להגיע לוויקי הזה, וגם לא יטריחו את עצמם להתעמק במה שכבר הגיע לשם – בשביל זה, הרי, יש עורכים לכתבי העת הללו, כדי שרובם הגדול של החוקרים לא יצטרך להתעמק בערימות הזבל המחקרי שמן הסתם נשלח לכל כתב עת, אפילו נייצ'ר החשוב.

אני תוהה אם המצב לא היה שונה בכתב עת במדעי החברה, ובמיוחד בכתבי העת הנישתיים יותר. מאמרים במדעי החברה נגישים יותר לכלל החוקרים בתחום – כל שני מדעני מדינה יצליחו לקרוא ולגבש דעה לגבי כמעט כל טקסט במדע המדינה, גם אם תחומי ההתמחות שלהם שונים, מה שלא בהכרח נכון לגבי, נגיד, כימיה. ואם כתב העת הוא נישתי יותר, מה טוב.

זה כמובן לא מבטל את בעיית הזבל המחקרי, אבל אם המאמרים נגישים יותר, גם קל יותר לזהות את הזבל – לא צריך להתעמק יותר מדי כדי לגלות מחקר חסר ערך, או לזהות כשלים מרכזיים.

---

מדענים צריכים לשתף. למעשה, זה כל מה שהם עושים, רוב הזמן. מהות קיומו של החוקר היא חשיפת גילוייו לציבור (או לפחות לעמיתיו לתחום), על זה גאוותו ועל זה פרנסתו. העובדה שהמדענים לא ניצלו את ההזדמנות שנתנו להם בנייצ'ר צריכה ללמד אותנו משהו – משהו לגבי החשיבות של עריכהריכוזית, חרף כל הדיבורים על ווב 2.0 ועל מותו של המומחה לטובת בינת הכוורת המרושתת.מדוע וויקיפדיה מצליחה איפה שנייצ'ר נכשלו? מדוע דיווחי חדשות, למרות נסיונות שונים של קבוצות שונות ולמרות הבלוגוספירה העניפה ברחבי העולם, הם עדיין העסק הכמעט בלבדי של ארגוני חדשות מה”עידן” הקודם? הניחוש שלי הוא שההבדל הוא בנגישות המידע, שקשורה גם בחדישות שלו. מידע חדש – כמו זה שמדווח עליו בפרסומים מדעיים או בדיווחי עיתונות, אינו ניתן לוויקיזציה. יש לכך שתי סיבות: א. וויקיזציה מוצלחת היא תהליך שאורך זמן לא מועט עד לקבלת תוצר סביר, מה שאינו ניתן לביצוע בעיתונות ועשוי להוביל לזמני עריכה בלתי נסבלים בכתבי עת מדעיים (אפילו יותר בלתי נסבלים ממה שקורה עכשיו!). ב. וויקיזציה מוצלחת מתבססת על הצלבת המידע שבידי גולשים שונים עד לקבלת תוצר מוגמר. מידע חדש לגמרי קיים, במקרים קיצוניים, בידי אדם אחד בלבד (החוקר, למשל, או מקור עיתונאי) וגם במקרים פחות קיצוניים, בידי מספר מצומצם של אנשים. במצב כזה, נוצר חסר מהותי במנגנון של “וידוא עובדות”, מנגנון שהוא באופן מסורתי תפקידו של העורך, גם בעיתונות ובגם בכתבי עת מדעיים.

פעם, לפני שנים רבות, השתתפתי בכנס גרמני-ישראלי שעסק בדרכים לחזק את הקשר בין המדינות באמצעות אמצעי התקשורת. באחד הדיונים הנושא הנידון היה התקשורת המקוונת – זה היה גם הדיון היחיד בו השתתפתי אקטיבית, מתוקף תפקידי כנציג (הבלתי רשמי) היחיד של גוף תקשורתי מקוון, קטן ככל שיהיה. הזמן היה לפני המצאת הבלוג (או לפחות, לפני המצאת המילה הזו לתיאורו), לפני ווב 2.0, לפני שוויקיפדיה הפכה למושג מוכר אצל כל מי שמעורב טיפה בעולם המקוון.

אני העליתי סברה, במהלך הדיון ההוא, שתפקידה של התקשורת בעתיד ילך ויצטמצם לתפקיד של עורכים בלבד. לא יהיה צורך בכתבים, טענתי, משום שהמידע הגס יגיע ישירות מהגולשים בשטח, ותפקידו של העיתון (המקוון או המודפס) יהיה רק לאמת עובדות ולעבד את המידע לכדי משהו נוח לצריכה. באותו הזמן, או לפחות שתי שניות אחרי שהרעיון יצא מבין שפתי, חשבתי שהוא די אדיוטי (אם כי הגנתי עליו בחירוף נפש בפני הזלזול המופגן של אנשי התקשורת המיינסטרימית שהיו סביבי). אבל ככל שעובר הזמן, כך אני חושב שהמודל שהצעתי סביר יותר. כבר היום ישנם בלוגרים שעיקר עיסוקם הוא באספקת קישורים לפרסומים מעניינים בבלוגים אחרים – הלכה למעשה, הם מהווים עורכים של האינטרנט, ומי שקורא אותם נותן בהם אמון ככאלו. המודל הזה מוכר ואין צורך לפרט לגביו. אבל מה שאני מתאר חורג מסתם ספקי קישורים. אני מדבר על מנגנון של ממש של וידוא עובדות, הצלבת נתונים, קבלת תגובות – כל מה שעורך צריך לעשות, פלוס טיפה עבודה של כתב רגיל, שיספק לקורא מידע מעובד באמת.

ישנם תחומים שכבר כיום המצב בהם אינו רחוק מזה. עיתונאי מחשבים בעיתונים הגדולים יכולים בדרך כלל להסתפק בקריאת הבלוגים הטכנולוגיים המרכזיים (פלוס כמה קומוניקטים יחצ”ניים) כדי למלא את השטח המוקצה להם בכל מה שהקוראים שלהם עשויים לרצות לדעת. במדינות עם בלוגוספירה מפותחת יותר, אפשר לעשות אותו דבר גם בתחומים אחרים, אני מניח.

יעבור עוד זמן רב עד שתפקידו של העיתונאי יתייתר באמת, אבל אני מעריך שהיום הזה בוא יבוא. תפקידו של העורך, לעומת זאת, לעולם ישאר רלוונטי.

#אינטרנט #מדע

---

הפוסט הקודם: ללמדם תפלות – גרסת הגויים

הפוסט הבא: איקס על אקספון

בהמשך לדיון שעסק במה צריך או לא צריך ללמד ילדים בבית הספר, קראתי היום על מקרה שקרה לאחרונה באנגליה (במקור קראתי בידיעות, אבל יש גם פה, ויש גם טור שעוסק בזה פה). אז מה הסיפור? מורה (מחליפה, עושה רושם) סיפרה לילדים בגילאי 9 ו-10 שאין סנטה קלאוס. הילדים המזועזעים התלוננו בפני הוריהם, ואלו התלוננו בפני בית הספר ועשו רעש תקשורתי גדול. אז המורה פוטרה, הסוכנות ששלחה את הפרובוקטורית ננזפה, והמנהלת קיימה שיחה עם הילדים והבטיחה להם שיש סנטה והכל בסדר.

בקיצור, מורה אחת אמרה את האמת, ההורים התעצבנו על זה, ונרגעו רק אחרי שהסוררת פוטרה ובית הספר שיקר לילדים שלהם. רק לי זה נראה דפוק מהיסוד?

אני תוהה מה היה קורה אם בכיתה האמורה היו ילדים שאינם נוצרים. האם צריך להפריד ילדים יהודים או מוסלמים מילדים נוצרים, משום שהם עלולים לספר להם שאין סנטה? מה עם ילדים אתאיסטים? האם צריך להרחיק אותם מבתי הספר כדי שלא ישחיתו את נפשותיהם הרכות של הילדים ההמומים?

באנגליה אין הפרדה של הדת מהמדינה – לפחות לא במשמעות הקיצונית האמריקאית. הם פשוט מתמודדים עם זה כמו בני אדם, לא כמו עורכי-דין – עם קצת יותר הגיון וקצת פחות זעם קדוש.

אבל הפעם עושה רושם שההגיון הבריטי הקר נעלם מהנהלת בית הספר וההורים.

אז מה צריך הורה שרוצה למנוע מהילד שלו לגלות שאין סנטה (כאילו בכך תלויה כל ילדותו התמימה של הילד)? שאלה טובה. לערוף את ראשו של כל כופר... ובכן, אני לא בטוח שזה פתרון ראוי לאור הערכים שנוצרים אוהבים לייחס לעצמם.

#חינוך

---

הפוסט הקודם: למה את זה לא תראו בשום עיתון?

הפוסט הבא: מדענים לא משתפים

הבלוג “דברי ימי הכנסת” מפרסם מדבריו של ח”כ ג'מאל זחאלקה, שעסק בנאומו בכנסת לאחרונה בסוגיית הקורבן ובמקומה של השואה בהיסטוריה של העולם. הדברים נכוחים, מעניינים ומשכילים, ולכן לא תשמעו אותם בשום משדר חדשות. זחאלקה לא אמר “לך תזדיין”, ולכן שום סאונד בייט מהנאום לא יגיע לאוזניכם. אף אחד לא קרא קריאת ביניים מעליבה, ולכן אנחנו, הציבור, נמשיך להאמין שהכנסת זה מוסד עלוב, פאתטי, שחבריו הם חלאת הארץ ושום דיון רציני לא נערך בו. חבל.

ופטור בלי כלום אי אפשר, אז הרי סוף דבריו של זחאלקה:

אני חושב שבארץ ומעל הבמה הזאת נשמעים דברים שהם פגיעה בשואה כשעושים אינסטרמיליזציה של העניין הזה, עושים בזה קרדום לחפור בו פוליטי, לתת תירוצים לפעולה הזאת ולדבר הזה ולעמדה הזאת ולעמדה האחרת.

וכשזה בא מהאנשים כאן והולך עם הזרם, אף אחד לא מתנגד לזה. כשמשתמשים בזה כתירוץ לכל מיני מעשים, אני חושב שצריך לצאת נגד זה, בין אם אתה אוהב את הפוליטיקה שמאחורי זה ובין שאתה שונא את הפוליטיקה שמאחורי זה. תודה רבה.

#טלוויזיה ועיתונות #פוליטיקה

הפוסט הקודם: ללמד, או ללמד ללמוד?

הפוסט הבא: ללמדם תפלות - גרסת הגויים

זהו פוסט התגובה השני שהבטחתי לדבריו של אגם ירוק (ירדן) לגבי השימוש בחוברות בבתי ספר. ירדן מתלונן שהשימוש בחוברות מגביל את הילדים מלימוד אקטיבי להקשבה פאסיבית, לראיית “כזה ראה וקדש” לגבי כל מה שכתוב בספרי הלימוד. הוא מעדיף גישה אקטיבית יותר ללמידה:

לי נראה שכל בית ספר צריך להוות ערוץ למידה נייטרלי, עד כמה שניתן, לכל תלמיד. בשביל להיות כזה, בית הספר יצטרך להפסיק ללמד לפי חוברות ולעבור לשיטת למידה חקרנית כללית יותר. זאת אומרת שבמקום שתלמידים ילמדו כולם את “האמת האחת” שבית הספר שלהם בחר, התלמידים יעודדו ללמוד ולחקור לכיוונים שיעניינו אותם בנוסף לנושאים הבסיסיים שהמערכת תדאג שהם ילמדו.

הוא אינו מתעלם מכך שסביר להניח שכיוון המחקר הראשון של הילדים יעסוק בפוקימונים או בכדורגל, אך הוא טוען כי עם הכוונה נכונה, הילדים יגיעו לבסוף לחקר סוגיות חשובות יותר, ועקב כך יפתחו השקפת עולם עצמאית.

הגישה הזו מאוד נפוצה, ומאוד הגיונית. כאנשים בוגרים, אנחנו מרגישים שהגישה הפרונטלית הזאת של העברת פיסות מידע ממקור הסמכות (המורה) לכלי (הילד) היא משפילה, היא משמימה והיא בלתי יעילה. אנחנו אוהבים לצבור את הידע שלנו “דרך הרגליים”, ואנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לחשוב. סטודנטים באוניברסיטה, לפחות בפקולטאות של מדעי החברה והרוח, בכלל מרגישים מהיום הראשון באוניברסיטה שמה שהכי חשוב זה מה הם חושבים, מה הדעות שלהם, ואין הם מרגישים עם החומר הנלמד.

ויש גם את ההרגשה הכל כך חזקה שאנשים מגיעים לאוניברסיטה, ולא יודעים ללמוד. אם יש דבר אחד שגיליתי בשיחות עם סטודנטים אחרים, הוא שהרבה מאוד אנשים חכמים ונבונים מגיעים לאוניברסיטה בלי שביב של מושג איך ללמוד, איך לאתר מידע, איך לעבד אותו ואיך לנסח טיעון (שלא לדבר על חיבור שלם). מרצים רבים מתלוננים שהם נאלצים לבזבז זמן שיעור יקר כדי ללמד סטודנטים כלים שהם היו צריכים להגיע איתם מבית הספר. והם צודקים – אחד הדברים העיקריים שבית הספר צריך להקנות לילד הוא הכישורים הדרושים כדי ללמוד, כדי לעבד מידע וכדי להתנסח בכתב (ולא, סיכומים מהאנציקלופדיה זה לא התנסחות בכתב. זה קצרנות).

אבל אף תוכנה, מתוחכמת ככל שתהיה, לא יכולה לעבוד בלי קלט בסיסי כלשהו. והקלט הזה, כשזה מגיע לילדים, הוא המידע שינחיל לו המורה. לילדים יש עולם מאוד מוגבל, מצומצם. לא כי הם טפשים, או כי הם נמשכים לדברים רדודים, אלא כי דברים רחבים יותר אינם נגישים להם. משימתו הראשונה של מורה לגילאים צעירים היא להנגיש לילדים דברים שמחוץ לעולם המושגים שלהם. משימתו השניה היא לנטוע בהם ידע רב ורחב ככל האפשר – אבני היסוד הבסיסיות של התרבות האנושית והישראלית, אוצר מילים רחב ומגוון, הקשרים תרבותיים שחורגים מעבר לדורה ודודידו.

רק עם בסיס הידע הראשוני הזה, ניתן יהיה להתחיל לבנות הרגלי למידה שיאפשרו לילד להרחיב את אופקיו, ולגבש את השקפת העולם שלו באופן עצמאי.

לכן, כן – צריך חוברות וספרים, ומורים לא יכולים להפסיק להיות מורים ולהתחיל להיות מורי דרך. אין תחליף לידע. לא, אפילו לא האינטרנט.

#חינוך

---

הפוסט הקודם: ללמדם תפלות

הפוסט הבא: למה את זה לא תראו בשום עיתון?

תקציר הפרקים הקודמים: יהונתן קלינגר גילה בספר לימוד עם השם הנאה “אסטרונומיה” ציטוטים מחרידים כגון

“אבל השמש אינה נעה כגולם, אלא גם היא נשמעת להשגחתו של הבורא יתברך, ולמשל בימי יהושע בן נון היא נעצרה בשמים ככתוב “שמש בגבעון דום””

ועוד טובין. הוא שלח מכתב כועס לשרת החינוך, וטען שלא יתכן שבמסגרת לימודי מדע יוקנו לתלמידים “אמיתות” כגון אלו. נדב פרץ ואגם ירוק לא הסכימו איתו. נדב חושב שכדי שלא יכפו על החילוניים את השטויות של הדתיים, הדתיים לא צריכים ללמוד את השטויות של החילונים. אגם ירוק גם הוא טוען שזה לא הוגן להכריח את החילוני ללמוד את “מדע” הבריאה, ולכן זה גם לא הוגן ללמד את הדתי את ה”אמת של החילוני” (הוא כותב גם משהו לגבי השימוש בחוברות בבתי ספר, ואני אחזור לזה בפוסט נפרד).

הבעיה היא שאין מדובר כאן ב”אמת שלנו” מול ה”אמת שלהם”. לטעון ש”אלוהים ברא את השמש והכוכבים” בספר שכותרתו “אסטרונומיה” זהו שקר, חד וחלק. אף אסטרונום לא יסכים עם הקביעה ש”השמש נשמעת לפקודותיו של אלוהים”. המשפטים הללו יהיו אמת תחת הכותרת “יהדות” או “תורה”. הן אינן אמת תחת הכותרת “אסטרונומיה” או “פיזיקה” או “מדע”. רוצים ללמד תורה? תפאדל – קראו לשיעור שיעור תורה, ושם מה שיאמר הוא האמת של התורה. אם אתם רוצים ללמד פיזיקה ומדע – אנא, למדו מדע. אין לי בעיה שבתי ספר מסויימים יבחרו שלא ללמד מדע (כלומר, יש לי, אבל זו פשרה שאני מוכן לנסות). אינני מוכן שבתי ספר ילמדו תאולוגיה במסווה של מדע. הסיבה היא פשוטה: אדם בור אפשר ללמד. אדם שטועה, הרבה יותר קשה לתקן.

אני בעד לימוד מציאויות שנמצאות במקביל זו לזו. אני נגד תחרות בין מציאויות. מציאות יש רק אחת. במציאות האחת, יש את בריאת העולם לפי התורה, ויש את היווצרות העולם לפי המדע. לא חייבים ללמד את המדע כדברי אלוהים חיים (הא!), אבל אם מלמדים מדע, אז שילמדו מה שהמדע אומר. בדיוק כשם שלא יעלה על הדעת שאני אלמד תורה ע”י זה שאספר לילדים את סיפור הבריאה של הצ'רוקי, או שאטען שעל פי התורה אלוהים ברא את העולם לפני 20 מליארד שנה ככוכב לא מזיק ברובו שסובב שמש לא מעניינת במיוחד.

להיות ילד זה מספיק קשה, לא צריך לבלבל אותם עוד יותר.

#חינוך

---

הפוסט הקודם: קלחת החברה האזרחית (או: למה צריך גם וגם)

הפוסט הבא: ללמד, או ללמד ללמוד?

נושא חדש מתרגש על הבלוגיאדה הישראלית. אני נתקלתי בדיון הנוכחי לראשונה אצל הכוסית עם אובססיית השואה (יונית, מסתבר), אבל מקס הזועם מפרט קצת יותר בפוסט שלו בעניין. מה זה משנה. עיקר העניין: אנשים מיואשים מהמערכת הפוליטית, ולכן הם רוצים להשפיע. איך להשפיע? חברה אזרחית!

חברה אזרחית זה יופי של מושג. אף אחד לא באמת יודע מה זה, אבל כולם אוהבים להשתמש בו. הוא נשמע נורא טוב, הוא אזרחי, הוא חברה, הוא נקי מפוליטיקה מגעילה ומלוכלכת, והמושג האמריקאי grassroots בכלל עושה ריח של דשא שזה עתה נגזם, שזה תמיד נחמד.

יונית, באופן ספציפי, רוצה קמפיינים חברתיים-תקשורתיים. בקיצור, היא רוצה מה שמרגלית ודנקנר רצו כשהם התחילו את קמפיין “איפה הבושה” במעריב (שדעך מהר). את עמדותי לגבי מה שהם כתבו שם כבר כתבתי באייל הקורא (וגם ציטטתי בתגובה לפוסט של יונית), אז אין טעם לחזור על זה. מקס הזועם, בועט כהרגלו, כבר מציע תוכנית הרבה יותר אופרטיבית:

המטרה לא צריכה להיות הכללת ארגוני “החברה האזרחית” בתוך המערכת הפוליטית הממוסדת, אלא בניה מחדש של המערכת עצמה בצורה שתכלול את “החברה האזרחית”.

באיטליה, התארגנויות קהילתיות של שכונות עניות (שהריצו פרוייקטים מרחיקי לכת בשכונותיהם ללא סיוע מהמדינה) התחילו להריץ מועמדים למועצות עירוניות. זה, לדוגמא, מקום טוב להתחיל ממנו. גם בגלל שאי אפשר לדבר על דמוקרטיזציה ברמת המדינה אם לתושב שיכון ג'הנום ד' אין את האפשרות להשפיע על תדירות פינוי הזבל ברחוב שלו. גם בגלל שהתארגנויות פוליטיות ברמת העירייה או המינהל הקהילתי, שצומחות מ”החברה האזרחית” יכולות לשמש מודל להתארגנויות פוליטיות גם ברמת המדינה.

התארגנות פוליטית של ארגוני חברה אזרחית היא בעלת פוטנציאל נפלא ברמה המקומית. הפעילים הללו צוברים מוניטין, והפעילות שלהם, בדרך-כלל, רלוונטית מאוד עבור טווח הפעילות של השלטון המקומי, כלומר – יש סיבה טובה להצביע להם בהקשר הזה.

אבל מה עם ההקשר הארצי? יונית האשימה אותי (בדיון מתחת לפוסט שלה) שאני מיואש מהמגזר האזרחי בישראל, ולכן אני משליך את כל יהבי על הפרלמנט. אבל המצב מסובך יותר. בישראל יש מגבלה משמעותית מאוד על התאגדות פוליטית מתוך התאגדות חברתית. הנושא המרכזי עבור כל מצביע בישראל, בכל מערכת בחירות מאז שהתגבשה המערכת הפוליטית הדו-גושית שלנו, הוא הנושא הבטחוני. הנושא הזה מפצל את החברה הישראלית, וגורם לכך שגם אנשים שיסכימו שהדרך הכי טובה לפתור את כל הבעיות הפנימיות של ישראל הוא לעשות ככה וככה, לא יוכלו להביא עצמם להצביע למפלגה שהם עצמם יקימו, בגלל שהדעות שלהם בענייני חוץ ובטחון שונות. המשמעות של זה היא שגם בתוך ארגון של חברה אזרחית, פעמים רבות, יהיה פיצול מבחינת ההצבעה הפוליטית. זה דבר רע (כי זה מצמצם את יכולתם לפעול ולהשפיע מתוך המפלגות, או להקים ארגונים פוליטיים כמו שהציע מקס), אבל זה גם טוב.

למה זה טוב? משום שזה אומר שהשילוב בין הפעילות דרך המפלגות לפעילות דרך ארגוני החברה האזרחית יהיה חוצה מפלגות. דרך המפלגות בלבד, כנראה לא מי יודע מה יעבוד. דרך החברה האזרחית בלבד – אולי יעשה רעש, ויזכה לקצת מס שפתיים מהפוליטיקאים, אבל בד”כ זה לא ישיג הרבה יותר מזה. אבל תחשבו על ארגון חברה אזרחית שישלח זרועות אל תוך כמה מהמפלגות הגדולות בישראל – לא בגלל שהוא אינו בוחל באמצעים כדי להשפיע, אלא פשוט משום שחברי הארגון משתייכים למפלגות שונות בין כה וכה, והארגון דרבן אותם להתחיל לפעול גם דרכן. כמה דברים יוכל ארגון כזה להשיג, על-ידי גיוס הפוליטיקאים מתוך המפלגות לצורך המטרה המשותפת של חבריו.

רק כך ניתן יהיה להתגבר על הפילוג שיוצר הנושא הבטחוני בישראל, כדי לקדם נושאים מתחומים אחרים. זו הסיבה שייאוש מכל אחת מהמערכות הללו – הפרלמנטרית-מפלגתית, והחוץ-פרלמנטרית-אזרחית – תפגע באינטרסים שלנו, האזרחים שרוצים להשפיע ולשנות. זו הסיבה שלא מספיק להתפקד למפלגה או אפילו להיות פעיל בתוכה, אבל גם לא מספיק להצטרף לארגון חוץ-פרלמנטרי וללכת להפגנות או לחלק פליירים. צריך גם וגם.

#כללי

---

הפוסט הבא: ללמדם תפלות