אם הרשימה המשותפת לא רק תמליץ על גנץ לראשות הממשלה, אלא גם תצביע בעד ממשלה בראשותו בלי להיות חלק מהקואליציה, יהיה זה מעשה של הקרבה עצמית בממדים שמעולם לא ראינו בפוליטיקה. נציגי האזרחים הערבים של ישראל יפשטו את צווארם בפני המאכלת הפוליטית כדי להציל את הרוב היהודי מעצמו, בידיעה שלעולם לא יזכו לכל תמורה על כך. להפך – הדבר רק יחריף את הגזענות הגואה כנגדם, ויחזק עוד יותר את הטאבו כנגד צירוף נציגים ערבים לקואליציות עתידיות. אם אכן יפעלו כך, הם יהפכו את עצמם לקדושים המעונים הלא מוכרים של הדמוקרטיה הישראלית.

ממשלה שכוללת את כחול לבן ואת העבודה ונתמכת מבחוץ על ידי המשותפת מחד וליברמן מאידך היא ממשלה שאינה יכולה לתפקד כלל. כל מטרת קיומה תהיה להבטיח שנתניהו לא יוכל להיות ראש ממשלה. מרגע שהמטרה הזו תושג, באיזו דרך שלא תהיה, תתחיל הספירה לאחור לאחת משלוש אפשרויות: או שהליכוד יצטרף לממשלת אחדות, או שהממשלה תוחלף בממשלת ליכוד בהובלת לא-נתניהו כלשהו ובתמיכת ליברמן, או שהכנסת תתפזר וישראל תלך למערכת בחירות נוספת כשהליכוד משוחרר מעולו של נתניהו, כחול לבן תתנפץ, והליכוד יקים את הממשלה הבאה.

כדי שאף אחת מהאפשרויות הללו לא תתקיים, צריך להתרחש נס: ליברמן צריך להשאר נאמן לממשלת כחול-לבן-עבודה-גשר-מרצ. ליברמן, חרף טענותיו של נתניהו, הוא איש ימין. גם בלי לספור את המשותפת, אין לו הרבה מן המשותף עם העבודה ובטח שלא עם מרצ. עם כחול לבן הוא דווקא בטח סבבה. ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן (איתו או בלעדיו) היא כנראה באמת האופציה המועדפת על המצביעים שלו, כאשר העדיפות השניה היא ממשלת ימין צרה בלי נתניהו. (אני נאלץ, לאור המציאות הבלתי מתפשרת, לקבל את הסברה שליברמן ומצביעיו אכן לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה. אין לי מושג למה, לאור העובדה שהמצביעים של ליברמן דווקא בסדר עם ליברמן עצמו, שהוא לא בדיוק מופת של טוהר כפיים).

אם ליברמן ישאר נאמן לממשלת כלעג"מ, הממשלה תוכל לתפקד כמו ממשלות מיעוט במדינות אחרות - על ידי קישוש תמיכת אד-הוק לכל נושא בפני עצמו. כל אימת שהממשלה תחפוץ להעביר חוק, היא תאלץ לצאת ולמצוא לפחות 13 חברי כנסת שיסכימו לתת את תמיכתם לחוק הזה. מה שהם לא יצטרכו לחשוש ממנו, תודות למאמציהם הכבירים של חברי הכנסת שקדמו להם לקדם את ה"משילות", הוא נפילת הממשלה באי-אמון. זאת, מכיוון שאי-האמון בישראל הוא קונסטרוקטיבי. כלומר: כדי להפיל את הממשלה באי-אמון תדרש האופוזיציה לא רק להכריז שהיא אינה תומכת בממשלה הנוכחית, אלא גם להחליט מראש מי ראש הממשלה החדש.

מכיוון שאין סיכוי שמועמד לראשות הממשלה שיתמך על-ידי הליכוד, ימינה, ש"ס, ויהדות התורה, יזכה גם לתמיכת הרשימה המשותפת, הרי שממשלת המיעוט של כחול-לבן תהיה מחוסנת לחלוטין מפני כל סכנה מצד המשותפת. במילים אחרות, כאמור, הצבעה שלה בעד ממשלה כזו תהיה הקרבה עצמית ממדרגה ראשונה, משום שהם יוותרו בכך על כל כח פוטנציאלי שיכול להיות להם. הצבעת האמון בממשלה הנכנסת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בקדנציה הקרובה שתהיה להם השפעה כלשהי על זהות הקואליציה. אין בכך כדי להגיד שלא תהיה להם השפעה בכלל - הממשלה יכולה לפנות אליהם כדי להשיג את אותן 13 אצבעות חסרות מפעם לפעם. אבל כל פניה כזו תהיה חייבת לקבל את חותמת הכשרות של ליברמן.

וזאת, אולי, הסיבה היחידה שליברמן יסכים להשאר במסגרת של ממשלת מיעוט בהנהגת כחול לבן: כי הוא יחזיק את האמא של כל החרבות המתהפכות מעל ראשו של גנץ. גנץ יהיה ראש הממשלה בתואר בלבד. מי שיחליט מה הממשלה יכולה או לא יכולה לקדם יהיה ליברמן: הוא יוכל, בכל רגע נתון, לעבור לתמוך בממשלה חלופית שבין כה וכה קרובה הרבה יותר לרוב העמדות שלו. האיום שלו יהיה אמין לחלוטין. למעשה, זה יפתיע אותי אם הוא לא יממש אותו במהרה אחרי העפת נתניהו.

וזאת, אם כן, ה"בחירתה של סופי" של המשותפת: האם להציל את הדמוקרטיה הישראלית מאחיזת החנק של נתניהו ובכך לתת לליברמן להפוך לממליך המלכים של ישראל; או להחליט שאם הם נדפקים בכל מקרה, אין להם שום אינטרס שהרוב היהודי לא ידפק איתם?

#בחירות #גנץ #דמוקרטיה #הרשימה המשותפת #ליברמן #נתניהו #ערבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: תפתח חלון

הפוסט הבא: מכתב לחמאסניק

איש יקר שאל אותי אם אסכים לכתוב פוסט על "חלון אוברטון". אני תמיד שמח להענות לבקשותיהם של אנשים יקרים, אבל נתקלתי בבעיה במילוי המשאלה -- מעולם לא שמעתי על המושג הזה. הפוסט שלפניכם, לפיכך, הוא יותר דובי חוקר מה זה חלון אוברטון ומגלה מה הוא חושב עליו, ולא ממש דובי מספר על משהו שהוא מומחה בו. קחו כל מה שאני אומר עם כמה גרגרי מלח, ואולי איזו פחית בירה.

חלון הזזה

חלון אוברטון הוא מושג שפותח על-ידי אחד ג'וזף אוברטון, מבכירי מכון המחקר הליברטריאני Mackinac Center, בשנות ה-90 (אוברטון נהרג בתאונה בשנת 2003). המונח לא זכה ליותר מדי התייחסות מחוץ למכון המחקר הזה -- למעשה, המאמר הראשון שפרסם מכון המחקר עצמו על המושג עבור הציבור הכללי התפרסם ב-2006. סביר להניח שרוב מי שהכיר אותו בראשית שנות האלפיים הכיר אותו כשמו של רומן פוליטי שפרסם אושיות הימין האמריקאי גלן בק. אבל בשנים האחרונות הוא זכה ליותר חשיפה, אף כי הספרות האקדמית עליו עדיין מצומצמת מאוד. ואולי זה צריך להיות הסימן הראשון באשר למה שכדאי לי לחשוב על חלון אוברטון. אבל אשתדל לא לשפוט מראש.

חלון אוברטון כולל שני מרכיבים: אבחנה (טריוויאלית למדי) באשר למדיניות ציבורית, והנחיה באשר לדרך הפעולה הנכונה בעבור גורמים המעוניינים לשנות את המציאות הפוליטית, כמו מכוני מחקר.

האבחנה אומרת פחות או יותר כך: בכל תחום של מדיניות אפשר לסדר את המדיניויות האפשריות על רצף שנע מקיצוניות אחת לשניה. בוויקיפדיה טוענים שאוברטון דיבר בהכרח על רצף של מדיניות מהכי חופשית להכי לא-חופשית, אבל אני לא רואה אינדיקציה לכך במעט הפרסומים שראיתי בנושא -- מרכז המחקר הוא ליברטריאני, ולכן מן הסתם מתעניין בעיקר במימד הזה, אבל אין סיבה עקרונית שזה יהיה המימד היחיד; אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו. אבל לא כל מדיניות על הרצף הזה היא אפשרית פוליטית. האבחנה של אוברטון היא שבכל רגע נתון יש חלון צר על פני הרצף הזה של דברים שנחשבים ראויים לביצוע, או לפחות סבירים, ורק הם ניתנים להשגה. פוליטיקאי סביר יגביל את עצמו אך ורק לרעיונות הללו בבואו לקדם מדיניות, כי רק סביבם יש סיכוי לגבש קואליציה מספיק רחבה. כל דבר אחר הוא בגדר "קיצוני", או כזה ש"לא יעלה על הדעת".

כאמור, האבחנה הזו בפני עצמה היא לא פריצת דרך מדהימה במיוחד. מדעני מדינה כתבו כבר הרבה לפני על מפלגות שהן "לא-קואליציונביליות" כי הן מחוץ לטווח הדעות שנחשב לגיטימי עבור רוב הציבור במדינה, לדוגמא.

המרכיב השני של מושג החלון של אוברטון הוא ההיסק מתוך האבחנה לגבי האופן בו צריכים גופים פוליטיים לפעול כדי לשנות את המציאות הפוליטית. ההמלצה הנפוצה לגופים כאלו היא לפעול באופן הדרגתי: לתמוך ברעיון שנמצא בתוך הטווח הלגיטימי ולדחוף ליישומו, כדי לפחות לקרב את המציאות המדיניותית להעדפות האמיתיות של הארגון. אבל אוברטון טען שהדרך הנכונה לפעול היא על-ידי הפעלת כוח מבחוץ כדי להזיז את החלון עצמו, באמצעות חינוך הציבור והפוליטיקאים ו"שיווק" של העמדות הפוליטיות. באופן הזה, לא רק שחלון האפשרויות הפוליטיות יתקרב לאט לאט להעדפות של הארגון (עד שלבסוף ההעדפות הללו יהפכו למדיניות רשמית), אלא שבינתיים, התזוזה של החלון תסגור אופציות שנמצאות כרגע בצד הרחוק יותר של החלון, וימנע יישום שלהן.

עד כה, עדיין לא נראית כל רעידת אדמה רעיונית. אם מפרקים את הרעיון הזה למונחים הבסיסיים ביותר, כל מה שהוא אומר הוא שרוב האנשים חושבים א', ואם אתה רוצה שהם יחשבו ב', אתה צריך לשכנע אותם ש-ב' הוא נכון. אין כאן שום הדרכה איך משכנעים אנשים שמה שאתמול היה עבורם בגדר לא יעלה על הדעת הוא בעצם הדבר הנכון לעשות, ואין כאן כלים לזיהוי החלון. האלמנטים שנשמעים הכי מעניינים, למשל, הרעיון שהגודל של החלון הוא קבוע ולכן תזוזה לכיוון אחד בהכרח תמנע אימוץ רעיונות מהקצה השני של החלון, אינם נתמכים בדבר ונראים, על פניו, משוללי יסוד. יתר על כן, אין שום סיבה לחשוב שתחום מדיניות כלשהו מתקיים רק על רצף אחד. מספר עקרונות שונים יכולים להתחרות ביניהם בהכרעה על תחום מדיניות אחד, והאופן שבו כל אדם ידרג את האופציות על הרצף ישתנה על בסיס המשקל שינתן לכל עקרון שכזה. קחו, למשל, את נושא התחבורה הציבורית בשבת בישראל. יש מי שיסדרו את הפתרונות האפשריים בין "דתי" ל"חילוני". אחרים, למשל שלי יחימוביץ', יעדיפו לסדר אותם על הרצף בין "קפיטליסטי" ל"סוציאליסטי". הסדר של הפתרונות, ומכאן גם מה נופל בתוך החלון ומה נופל מחוץ לו, יהיה שונה בין עקרון לעקרון. כיצד נתייחס לרעיון שנחשב סביר על פי מימד אחד, אבל קיצוני על פי מימד אחר? לא ברור.

קונספירציית אוברטון

עד כאן, "חלון אוברטון" נשמע כמו גרסה בשפה אדקמית יתר על המידה של הפתגם slow and steady wins the race: רק תתמידו במה שאתם עושים, ובסוף תצליחו. אל תתפשרו, אל תוותרו. הצדק עמכם, והצדק ינצח.

מרגש במיוחד זה לא. ועושה רושם שגם אחרים חשבו כך, כי ברגע שהמונח יצא מתחומי מכון מקינק עצמו, הוא עבר מוטציה מיידית. גלן בק, באופן אירוני הפופוליזטור המרכזי של המונח, ראה ברעיון של אוברטון סכנה לחירות, ולא הזדמנות לקדם אותה. ברומן שלו הוא מתאר כיצד גופי שמאל משתמשים ברעיונות של אוברטון כדי לשלול את חירותו של העם האמריקאי. אבל אולי משום שבק לא יכול לדמיין איך אפשר לשכנע אנשים ברעיונות שמאלניים, המנגנון שהוא מתאר שונה בנקודה קריטית אחת: טכניקת אוברטון אצלו עושה שימוש בדעות מוקצנות בכוונה. גופי השמאל אינם מנסים לשווק את מרכולתם בכנות, אלא הם מציבים בפני הציבור עמדות קיצוניות הרבה יותר ממה שניתן היה אפילו להעלות על הדעת כמה שלא יעלה על הדעת. כתוצאה מכך, חלון אוברטון נמתח, וכולל עמדות שקודם לכן חרגו ממנו, אבל עכשיו נראות סבירות ביחס לנקודת הקיצון החדשה. כלומר, חלון אוברטון, בגישה הזו, מכסה תמיד אחוז דומה מתוך כלל הרצף. הדרך להכניס את הדעות הקיצוניות שלך לתוך החלון הוא להגדיל את הרצף מהצד שלך עד שהדעות האמיתיות שלך יראו מספיק מרכזיות באופן יחסי.

התפיסה הזו, הקונספירטיבית, היא זו שתפסה את הדמיון הציבורי וזכתה לפרסום. ראו, למשל, את ההסבר הזה שמספקת אשת התקשורת רייצ'ל מאדו על ההשפעות השליליות של דונלד טראמפ (המועמד) על טווח הדעות שזוכה ללגיטימיות במפלגה הרפובליקנית. (בהערת שוליים כדאי אולי לציין את האירוניה כאן, שכן דווקא הרעיון המקורי של אוברטון מסביר באופן טוב יותר את התוצאה האמיתית של הפריימריז והבחירות בארה"ב: הדעות הקיצוניות של טראמפ לא גרמו למתיחה של החלון עד לנקודת האמצע בינו לבין החלון המקורי -- הן הביאו את החלון ממש עד אליו.)

חלון אוברטון הקונספירטיבי מניח שכולנו לוקים בכל עת בכשל הלוגי של שביל הזהב, ותמיד אנחנו משווים כל עמדה לעומת העמדה הקיצונית ביותר בנמצא, כדי להחליט אם העמדה היא סבירה או לא. קשה לי להאמין שהכשל הזה נפוץ עד כדי כך. רוב האנשים, אני נוטה להאמין, מחליטים אם עמדה היא בגדר הלגיטימית או לא באמצעות השוואה לעקרונות שהם מאמינים בהם, בלי להתחשב בכלל בעמדות הקיצון הקיימות בשוק הדעות.

ובין כה וכה, כאמור, חלון אוברטון הקונספירטיבי לא מסביר את התוצאות הקיצוניות שאנחנו רואים ברחבי העולם בעת האחרונה, משום שהקיצונים עצמם זוכים, ולא רק אלו שקצת פחות קיצונים מהם. מצד שני, גם חלון אוברטון הקלאסי לא מסביר את ההתרחשויות הללו, משום שהגישה של אוברטון תמיד הייתה אליטיסטית, ודיברה על "חינוך של מקבלי ההחלטות". אבל התופעות שאנחנו ראינו בעת האחרונה (טראמפ, ברקזיט) היו תופעות של מלמטה-למעלה, של גראס-רוטס.

טראמפ ותומכי הברקזיט לא הזיזו את החלון, הם חשפו מציאות קיימת ונתנו לגיטימציה לעמדות שכבר היו פופולאריות בציבור לפני שהם הגיעו. החשיפה הזו, של הציבור הגדול שפתוח לעמדות קיצוניות כאלו, ושל העדר הענישה למי שינקוט בעמדות הללו (להפך!) הם שהפכו את העמדות הללו לקבילות בעבור הפוליטיקאים. הם חשפו נישה אקולוגית חבויה, והפוליטיקאים מיהרו למלא אותה. לא היה שום אלמנט של שכנוע במה שטראמפ עשה: הוא בסך הכל נתן קול לציבור גדול שלא האמין שהפוליטיקאים יסכימו לייצג אותו (כי הוא מחוץ לחלון), והראה שהוא מספיק גדול כדי לאזן כל ענישה מצד המתונים, ולמעלה מכך.

ומה עם ישראל?

עם פרוס הבחירות החדשות (מזל טוב, אגב), עולה השאלה האם ניתן להסביר את ההקצנה ההולכת וגוברת בימין, ובמיוחד בתוך הליכוד פנימה, במונחים של חלון אוברטון. הדוקטורט שלי מתאר מנגנון שנשמע על פני השטח דומה למנגנון של אוברטון: הימין דוחק רעיונות של השמאל לאט לאט אל מחוץ לטווח הרעיונות הלגיטימיים, ובכך מכריח את השמאל לבחור בין שינוי עמדותיו ימינה כדי לא לאבד מצביעים, או להשאר מיעוט מוקצה שמודר לנצח מהשלטון. אבל בתיאור שלי אין חלון קסום בעל גודל קבוע, ואין מי שמושך אותו לכיוון אחד כדי להכניס רעיונות קיצוניים יותר לתוך הטווח של החלון.

לשיטתי, ישנן בכל מערכת פוליטית מספר מושגי יסוד שמגדירים מה לגיטימי ומה לא. בישראל, מונחי היסוד הללו הם דמוקרטיה, בטחון, וזהות יהודית. כדי להביע עמדה שנופלת לתוך הטווח הלגיטימי, חובה על המביע להבהיר כיצד העמדה הזו תומכת בשלושת העקרונות הללו. השינויים בטווח הלגיטימי, אם כן, נובעים מתוך שינויים באופן בו האליטה הפוליטית והציבור תופסים את המשמעות של המושגים הללו. זהות יהודית, למשל, נקשרה בעשורים האחרונים באופן הרבה יותר חזק לטקסים דתיים, לעומת תקופת בן-גוריון שביקש לנתק את התנ"ך (כמסמך היסטורי וכמעט משפטי -- "זה הקושאן שלנו!") מחד ואת הקמת המדינה מאידך מסך ההיסטוריה היהודית שחלפה ביניהם, וליצור קשר ישיר בין השניים. בטחון הלך והתרחב מבטחון פיזי גרידא לבטחון רוחני, שנקשר יחד עם הזהות היהודית. ואילו הדמוקרטיה נעה בתנועת מטוטלת, מדמוקרטיה "מתגוננת" לכיוון דמוקרטיה ליברלית ובחזרה, כאשר השיח של הימין מצליח לגדוע את הקשרים הטריים יחסית בין דמוקרטיה לזכויות אדם בתפיסה הציבורית הישראלית, ותחת זאת קושר את עצם המושג של זכויות אדם עם דו-לאומיות ואפילו אנטישמיות.

בהתאם, ההצעות האופרציונליות שלי עוסקות גם הן בשינוי השיח באמצעות יצירת והזזת קשרים בין רעיונות שונים בשיח הציבורי בישראל. לפעמים, ההצעות הללו נשמעות דומות מאוד לרעיונות של חלון אוברטון: הצהרה על עקרון מסויים, הנכחתו בשיח הישראלי באופן עקבי וללא מורא, יכולה בסופו של דבר להביא לשינוי בשיח עצמו, והעקרון יזכה להכלל ברעיונות הלגיטימיים בשיח. לדוגמא, מפלגת העבודה יכולה לשבור את הטאבו המתמשך על הכללת הייצוג הערבי בכנסת בממשלה, ולהכריז במפורש שהיא דוחה את הרעיון שהרשימה המשותפת אינה יכול להיות שותפה לקואליציה בשום תנאי. יתכן בהחלט שהצהרה כזו תרחיק ממנה מצביעים מסויימים בטווח הקצר, אך בו בזמן היא תגרור שינויים רעיוניים שיחזירו את המפלגה קרוב יותר למרכז הלגיטימיות הציבורית, ויפסיקו את המרוץ המתמשך והמביש שלה אחרי עמדת המרכז המימינה.

אני בהחלט חושב שצריך לשים לב למהלכים הרעיוניים שמובעים על-ידי נתניהו ושאר מנהיגי הליכוד (כן, גם אלו שהמונח "מהלכים רעיוניים" נשמע קצת גדול עליהם - אין סיבה להניח שהמהלכים הללו הם מכוונים, והתזה שלי אינה מציעה קונספירציה. פעמים רבות המהלכים הללו נעשים בצורה אינטואיטיבית, מתוך הבנה של התהליך שאינה בהכרח מובעת במילים). אבל כדי להבין את ההשפעה שלהם, אי-אפשר להסתפק בתפיסה חד-מימדית של הפוליטיקה, אלא צריך להבין את ההשפעות שלהם על הרשת הרעיונית הכוללת: אלו רעיונות נדחקו ואלו רעיונות התקרבו? אלו סתירות נחשפו ואלו הוסתרו? וחשוב מכל: אלו מהלכים רעיוניים יכולים לסכל את התנועות הללו, ולשנות את המפה הרעיונית לכזו שתואמת יותר את תפיסת העולם שלנו?

‪לקריאה נוספת: The Flaws of the Overton Window Theory, by Laura Marsh / The New Republic‬

#אופוזיציה #אין לי מושג על מה אני מדבר #אמריקה #בחירות #ביקורת #בריטניה #דו-לאומיות #דמוקרטיה #הרשימה המשותפת #ליכוד #מדע המדינה #מטיף מוסר מהצד השני של האוקיינוס #נתניהו #פוליטיקה

הפוסט הקודם: השכנה השלישית

הפוסט הבא: בחירתה של המשותפת

היה זה סמינר של פרופ' אברהם דיסקין שהנושא שלו היה שימוש בניתוחי רגרסיה להבנת המערכת הבינלאומית. עבודת הסמינר שלי הייתה שאפתנית ודרשה כמויות עבודה בלתי סבירות בעליל כדי לאסוף ולנקות את הנתונים. המטרה הייתה לבדוק האם מדינות מושפעות על ידי תנודות במידת הדמוקרטיה במדינות השכנות שלהן. היו לי כמה היפותזות שניסיתי לבדוק. למשל, היפותזה אחת הייתה שכמדינה אחת תחווה תהליך של דמוקרטיזציה (או קריסה דמוקרטית), הדבר יגדיל את הסיכוי שהשכנות שלה יעברו תהליך דומה, והדבר יוביל ל”מעגל קסמים” שיגרור שינוי אזורי כולל. היפותזה אחרת הייתה שהשינויים עצמם לא חשובים, אבל מדינות יטו להתאים את עצמן לסביבה שלהן, כך שמדינה שנמצאת באזור לא דמוקרטי ותעבור תהליך של דמוקרטיזציה, תטה לחזור למצב הלא-דמוקרטי מהר יותר מאשר מדינה שעוברת דמוקרטיזציה באזור דמוקרטי יותר. היפותזות משנה הגדירו “אזור” בצורה שונה. הגדרה אחת דיברה אך ורק על מדינות עם גבול עם המדינה המדוברת. הגדרה אחרת דיברה על חלוקה גאו-תרבותית סטייל הציוויליזציות של הנטינגטון.

במשך שבועות הלכתי לספריה מדי יום, ועברתי אחד אחד על סדרה של אלמנכים שכללו, בין השאר, את כל המדינות השכנות של כל מדינה בשנת הפרסום. אני חושב שכיסיתי את כל התקופה מסוף מלחמת העולם השניה עד ראשית שנות האלפיים. העתקתי את הרשימה הזו ל-SPSS כאשר כל שנת-מדינה (למשל, ישראל 1949) הייתה מקרה, עם רשימת המדינות השכנות באותה שנה. משם הלכתי ל-Polity IV, פרויקט שנתן ציון דמוקרטי לכל מדינה בכל שנה מסוף מלחמת העולם השניה. עבור כל שנת-מדינה כללתי את הציון מהשנה האמורה, את ההבדל לעומת השנה הקודמת, את סך השינוי הדמוקרטי בחמש (אם אני זוכר נכון) השנים האחרונות (כדי לתפוס מקרים של שינוי הדרגתי יותר, כמו גם לנטרל מקרים של קפיצה רגעית שחזרה לאחור מיד), וכן את אותם הנתונים עבור כל אחת מהשכנות שלה בשנה האמורה, בשנה שקדמה לה, ושנתיים לפני (כדי לתפוס השפעה איטית יותר). כל זה, כאמור, נעשה ידנית, ולבד.

לבסוף, ביצעתי סדרה של ניתוחים סטטיסטיים לא סופר-מתוחכמים כדי לראות איזה גורמים קשורים למשתנים המוסברים של שינוי דמוקרטי לעומת השנה הקודמת, ושינוי מצטבר על פני חמש השנים האחרונות.

רוב המשתנים שלי בחישוב קורלציית פירסון בסיסית היו לא מובהקים. אבל משתנה אחד — הו, משתנה אחד לא רק שהיה מובהק להפליא, הוא גם הניב שונות מוסברת נאה למדי. המשתנה המסביר המצויין הזה היה מידת השינוי הדמוקרטי המצטבר בחמש השנים האחרונות בשכנה השלישית של המדינה.

האח הידד, קראתי! מאמצי נשאו פרי! מיד ישבתי לנסות ולכתוב פרשנות של משמעות הממצא הנפלא. ואז נתקלתי בבעיה. “השכנה השלישית” היה משתנה חסר כל משמעות. השכנות של מדינות שונות לא סודרו לפי סדר כלשהו – לא גודל, לא מידת דמוקרטיה, אפילו לא לפי סיבוב השעון או סדר הא”ב. אקראי לחלוטין. מבין כ-15 המשתנים שזרקתי לתוך האלגוריתם של קורלציית פירסון, אחד יצא אותו סיכוי של אחד לעשרים למציאת קשר מובהק בין שני משתנים שאינם באמת קשורים.

אם לא הייתי עוצר להבין את המשמעות של הממצא ולהסביר אותו תיאורטית, יתכן שהייתי מגיש עבודה שמציגה בגאווה את הגילוי החדשני לקשר בין דמוקרטיזציה במדינה לבין ההיסטוריה הדמוקרטית של השכנה השלישית שלה.

תחת זאת, הבנתי שהעבודה שלי לא נגמרה – עכשיו היה עלי לחשב משתנים בעלי משמעות אמיתית (למשל, השינוי הממוצע במידת הדמוקרטיות של השכנות, או השינוי המקסימלי במידת הדמוקרטיות מבין השכנות, או מידת הדמוקרטיות הממוצעת שלהן, או כמה משתנים אחרים שחשבתי עליהם בזמנו).

סוף דבר: לא הצלחתי למצוא שום קשר בין מידת השינוי הדמוקרטי במדינה לבין מצב הדמוקרטיה בשכנותיה המיידיות. הקשר היחיד שנותר מובהק בסוף הוא בין השינוי במידת הדמוקרטיה במדינה לבין ההפרש בין מידת הדמוקרטיה במדינה לממוצע מידת הדמוקרטיות במדינות שמשתייכות לאותו אזור גיאו-תרבותי. שזה לא ממצא מאוד מפתיע, אבל לפחות הוא סביר תיאורטית. עבודת הסמינר קיבלה משהו כמו 95, ודיסקין אמר שהוא היה נותן לה 100, אבל הוא הוריד לי כמה נקודות כי כשהדפסתי אותה לא שמתי לב שהגרפים הצבעוניים באחד העמודים הודפסו בלי המידע עצמו בתוכם. שזה עוד לקח חשוב שלמדתי מהעבודה הזו – תמיד לעבור על ההדפסה לפני שמגישים.

#אקדמיה #דמוקרטיה #מדע המדינה #מספרים #מתודולוגיה #שכנים

הפוסט הקודם: פייסבוק וטוויטר מדגימים למה רעש זה טוב ואות טהור זה רע

הפוסט הבא: תפתח חלון

‪The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, by Michael Walzer. 2015: Yale University Press.‬

אחד התחביבים המרכזיים של השמאל הישראלי הוא להעלות תשובות לשאלה “מה הבעיה של השמאל?” התשובות הללו הן פעמים רבות תוצאה של מחשבה מעמיקה, מלומדת ומתוחכמת. אבל לעיתים רחוקות המחשבה הזו מצליחה לצאת מגבולות ישראל (השלמה) ולנסות להסיק איך הגענו הלום מתוך השוואה למקרים דומים ברחבי העולם. ספרו החדש של מייקל וולצר, מהחשובים שבפילוסופים הפוליטיים הפועלים כיום, עושה בדיוק את זה, וגם אם המסקנות שלו עצמן לא בהכרח יראו לגמרי חדשניות, הפרספקטיבה שהוא מגבש מאירה את הקשיים שישראל עומדת בפניהם באור חדש.

וולצר עושה דבר מפתיע כבר בתחילת החיבור שלו, כשהוא מחליט מה, בעצם, הוא מנסה להשוות למקרים אחרים. עבורו, המאפיין הקריטי של המצב הישראלי הוא היותה תוצר של תנועת שחרור לאומית חילונית. מהנקודה הזו זורם כלל הניתוח שלו, וזהו גם הבסיס שלו להשוואה לשני מקרים כל-כך שונים מהמקרה הישראלי: הודו ואלג'יר. תוך שהוא מכיר בהבדלים חשובים ומרכזיים בין שלושת המקרים, וולצר מבקש מהקורא לשים את ליבו לנקודות החיבור: שלוש מדינות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות שחרטו על דגלן את יצירתו של אדם חדש שיתנער משלשלאות המסורת הדתית, אך תוך פחות משני דורות אחרי השחרור – כשלושים שנה בכל אחד מהמקרים – התעוררו לתוך מהפכת-נגד דתית.

מה יכול להסביר את הדמיון הזה בין שלושת המקרים (והקורא הבקיא ודאי יעלה על דעתו מקרים נוספים שתואמים לדפוס זה), חרף אינספור ההבדלים בין שלוש המדינות? וולצר מציע שהחטא הקדמון הוא במה שבתנועה הציונית כונה “שלילת הגלות”. תנועות השחרור הלאומיות קיימו מערכת אהבה-שנאה עם הלאום שלהן. מצד אחד, הן שאפו לשחרר את קבוצת הלאום שלהן מעולו של שלטון זר. מצד שני, הם בזו לאותם אנשים שאותם הם ביקשו לשחרר – ראו בהם שרידים מאובנים שדינם לקמול.

מנהיגי תנועות השחרור הללו האמינו שהיהודי החדש, או ההודי החדש, או האלג'יראי החדש, שיבנו בדמות המהפכה החילונית, יחליפו תוך זמן קצר את המסורתיות הישנה. אחרי הכל, כשבן-גוריון הסכים להרשות לתלמידי ישיבות לקבל פטור מגיוס לצבא, הוא עשה זאת מתוך אמונה שתוך דור או שניים לא יוותרו עוד יהודים גלותיים כאלו שיאכלסו עוד את הישיבות. במילים אחרות, תנועת השחרור הלאומי ביקשה לשחרר את קבוצת הלאום הן מהשעבוד בידי עם זר, והן מהשעבוד בידי הפאסיביות שהונחלה לעמם בשנותיו הרבות תחת אותו שלטון.

אלא, טוען וולצר, שאף אחת מתנועות השחרור הללו לא השלימה את העבודה, וספק אם היו יכולות לעשות כן בכלים שבחרו לעצמן. שלילת הגלות הצליחה רק באופן חלקי, ומכאן כשלונה של ציונות העבודה. הציונים הצליחו לגאול את העם היהודי מאדוניו הזרים. הם אף הצליחו לגאול את העם מהפאסיביות הגלותית. אבל הם לא הצליחו להחליף את תוכנה של הלאומיות היהודית בתוכן חילוני.

אין זאת שלא ניסו ליצור חלופה חילונית, טוען וולצר. בעשורים הראשונים לקום המדינה מלאה הארץ ביצירה תרבותית חילונית. אך הבחירה המכוונת של ציונות העבודה, כמו גם של מפלגת הקונגרס הלאומי בהודו, ושל המהפכנים באלג'יר, הייתה להמנע מלעשות שימוש בדיוק באותם הכלים התרבותיים שאפיינו את התרבות לה הם בזו. כך המהפכנים באלג'יר נמנעו מלשלב את חוקי האיסלאם בחוקי המדינה החדשה שיצרו, וכך גם הציונים בחרו במודע לדלג על אלפי שנות יצירה יהודית והרשו לעצמם לחזור ולהתחבר לשורשי היהדות רק דרך התנ”ך עצמו – מילולית ממש לשלול את הגולה, על כל ההיסטוריה היהודית שנרקמה בגבולותיה.

כך קרה שכלים רטוריים ומוסריים רבי עוצמה נותרו באופן בלעדי בידיהם של אותם המונים מסורתיים, והם שימשו אותם כדי להתנגד למאמצי המהפכנים לשנותם. ובכל זאת, ואולי מבלי שהרגישו, גם הם נשתנו מהמגע עם תנועת השחרור הלאומית. הדת המסורתית, שבמשך תקופה כה ארוכה נבנתה כדי להתאים לעולם שבו האוחזים בה הם מיעוט משועבד, עברה תהליך של מודרניזציה ורדיקליזציה. הם קיבלו במלואה, טוען וולצר, את הדיכוטומיה שיצרה המיליטנטיות החילונית: חילונים מצד אחד, דתיים מצד שני, ותהום פעורה בין הצדדים. אך הדתיים מחזיקים בידיהם חוטים שמקשרים אותם מוסרית לעבר הלאומי; לעומת זאת, הכשלון של החילוניות בבניית חלופה אמיתית, “אותנטית”, למסורת מותיר איתם עם זיקה אך ורק למערב. ומשם, הדרך קצרה להאשמתם בהתיוונות, בנהייה אחרי אלילים זרים. בהיותם “שתולים”.

ואכן, הימין החילוני החדש, הימין של “אם תרצו” ואיילת שקד, הוא ימין שמכפיף עצמו בשמחה להגמוניה הדתית, ומקבל במלואה את הדיכוטומיה בדמותה החדשה: לא עוד דתיים נגד חילונים, אלא יהודים נגד מערביים. ובנקודה הזו, כאשר נשלל מהם הקשר המוסרי ללאומיות המיתית עצמה, אז מפסידים צאצאיה של תנועת השחרור הלאומית החילונית את הסמכות המוסרית. אז מסתיים בכשלון מאבקם לשחרר את העם מעצמו.

וולצר עצמו לא איבד תקווה. בהערת אגב הוא מציין שהוא מאמין שבסופו של דבר, מהפכת-הנגד תכשל, גם אם מוביליה ימשיכו להחזיק במשרות שר בקואליציות עתידיות. אך בשום מקום הוא לא מסביר מדוע הוא מאמין כך. תחת זאת הוא נותן מתכון לפתרון הבעיה. החילונים, בישראל כמו בהודו (וכמו מנהיגי החילונים האלג'יראיים שבגלות), צריכים לשאת ולתת עם, או אולי לנווט דרך המסורת היהודית (המילה באנגלית היא negotiate, אולי גם בגלל המצלול הדומה שלה למילה האנגלית ל”שלילה” – negate). כלומר, עליהם למצוא דרך לגשר על פני התהום, “להתחבר לארון הספרים היהודי” כפי שנהוג להגיד במקומותינו, ולבנות בסיס תרבותי חילוני שלא יתבסס על שלילת הגלות והתרבות היהודית של אלפיים השנים האחרונות, אלא דווקא על אימוץ שלהן ופתיחתן לפרשנויות חדשות וחילוניות.

ישנן שתי בעיות מרכזיות עם הגישה שמציע וולצר, לטעמי, ושתיהן קשורות זו בזו. הראשונה, היא בשאלה האם החילונים לא איבדו זה מכבר את סמכותם המוסרית לדרוש ולפרש את המסורת היהודית. ישנם, אחרי הכל, לא מעט ניסיונות לבסס “מדרשות חילוניות”, אך גם אם תפרוץ מהן פרשנות חדשנית ומסעירה, קשה לראות את המסלול שיהפוך אותה לבעלת הכוח הפוליטי (במובן הרחב של המילה) כדי לגשר על הפער שכבר נפער בין הציבור החילוני לבין הציבורי הדתי בישראל.

הבעיה השניה דומה לראשונה, אך מציגה פן אחר של אותו נושא. משא ומתן, מן הסתם, דורש נקודת מוצא מסוימת, והוא דורש פשרה מסוימת. אם אין פשרה כלל, הרי שלא היה משא ומתן אלא לכל היותר שכנוע, או כפיה. כפי שוולצר עצמו מודה, המשמעות של הדרישה שלו היא נכונות להקריב – כוח, ואולי גם, הוא מוסיף בזהירות, עקרונות. השחרור, אומר וולצר, דורש מידה מסוימת של רפורמה דתית, אבל גם “רפורמה של השחרור”. והנה, וולצר אינו מספר לנו על אילו עקרונות מערביים הוא מוכן לוותר בשם פיוס המסורת. האם על הדמוקרטיה אפשר לוותר? האם שחרורן של הנשים, נושא שעולה שוב ושוב בספר, הוא נושא למשא ומתן? מקומו של הזר בחברה המשוחררת? עבדות?

וולצר רומז, אולי, שניתן יהיה להגיע לעמק השווה מבלי שאף צד יעבור אף קו אדום. אשרי המאמין. אך מה אם לא כך הוא הדבר? החילונים בכסותם החדשה כ”מערביים” איבדו כל סמכות מוסרית, לפחות בעיני אלו שרואים בהם כאלו, לדון בנושאי יהדות. ואכן, מקור המוסר שלהם הוא חיצוני ליהדות. בחינתה של כל רפורמה יהודית מוצעת, מבחינתם, תעשה על פי אמות מידה מערביות וליברליות, ולא על בסיס מעלותיה כפרשנות של המסורת.

לא. אם היהדות תעבור רפורמה, זאת לא יכולה להכפות עליה מבחוץ, על ידי אלו שזנחו את הדת זה מכבר. רק אלו שנמצאים בתוך הדת, שיכולים לטעון באופן אמין (ושוב, “אותנטי”) שמסגרת החשיבה שלהם היא מתוך המסורת היהודית ולא מבחוץ לה, רק הם יוכלו ליצור את הרפורמה הדרושה בדת היהודית כדי לגשר בין שני צידי התהום. ואם הייתה טעות היסטורית של החילונות הישראלית, הרי שהיא נעוצה דווקא בנכונות התמוהה שלה לתת לאורתודוכסיה שליטה מוחלטת על היהדות בישראל, ובחוסר הנכונות שלה לנצל את כוחה כשעוד היה לה כזה כדי לפתוח שערים ולחזק את מעמדן של תנועות רפורמיסטיות שבאו מתוך המסורת היהודית.

חרף חסרונותיו של הספר, ולו בשביל הפרספקטיבה הרחבה שהוא מקנה לקורא לחשוב על שאלות של לאומיות, חילוניות ודת שחורגת מגבולות המקרה הישראלי ומאירה אותו מכיוונים חדשים, ספרו של וולצר צריך להיות מונח על שולחנו של כל ציוני חילוני בישראל ובגולה.

#ביקורת #דמוקרטיה #דת #לאומיות #מדע המדינה #מטיף מוסר מהצד השני של האוקיינוס #פוליטיקה #ציונות

הפוסט הקודם: מר הרצוג, עוד אפשר לעשות מהפך

הפוסט הבא: עדכון אישי

יש לך, כנראה, ארבע שנים לעמוד בראש האופוזיציה בישראל. עכשיו הזמן לפעול כדי להראות לישראל מה האלטרנטיבה. אני לא רוצה שתצבעו תמונה ורודה של איך הכל יהיה נפלא ומצויין תחת שלטון השמאל, איך לא יהיו יותר עניים ותשובה יחלק את כל הונו לנזקקים. אני רוצה שתקים קואליציה חלופית ותתפקד כראש ממשלת צללים. עכשיו, עם הקואליציה המסתמנת, זה יותר אפשרי מתמיד.

עכשיו הזמן להקים קבוצות עבודה עם תושבים בפריפריה, בעיירות הפיתוח, בישובים הערביים. עכשיו הזמן לגייס ולטפח מנהיגות מקומית שתוכל להביא את נקודת המבט שלה לתוך תהליך קבלת ההחלטות בכנסת. עכשיו הזמן ליצור שיתוף פעולה צמוד עם הרשימה המשותפת, להפוך את חברי הכנסת שלה לשותפים מלאים בממשלת הצללים, לצד המחנה הציוני ומרצ, עם סמכויות (צללים) מפורשות, שידגימו את שיתוף הפעולה העתידי שיהיה בין המפלגות בממשלת השמאל שתקום אחרי הבחירות הבאות.

עכשיו הזמן ליצור תוכניות רציניות, כאלו שיעמדו בכבוד אל מול התוכניות שמציגה הממשלה, ויהוו אלטרנטיבה אמיתית להן. לא תוכניות בכאילו שלא ניתן ליישם, לא מדיניות שמונחית על ידי שיקולים של יחסי ציבור. תוכניות אמיתיות, כולל כל ההחלטות הקשות שראש ממשלה אמיתי צריך לקבל כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר בתנאים הקיימים.

עכשיו הזמן להוכיח מנהיגות, אומץ, חזון ויכולת, כך שלאף אחד לא יהיה ספק שאתה מתאים לעמוד בראשות הממשלה בבחירות הבאות.

מר הרצוג, אתה עוד יכול לעשות מהפך ולהשאיר חותם אמיתי על הפוליטיקה הישראלית. אבל אתה צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו. אתה צריך לעמוד בפיתוי ולא להבטיח הבטחות ריקות שאיש לא ייקח ברצינות. אתה צריך לראות את המטרה שלך ולהתחיל לצעוד לעברה מיד. אתה צריך לרכז סביבך מגוון רחב של אנשים שיוכלו לעזור לך להגיע אליה, ואלו לא יכולים להיות שוב אותם אנשים שהביאו אותך לאן שאתה עכשיו. מר הרצוג, אתה עוד יכול להיות האיש שיחליף את בנימין נתניהו, האיש שישנה את המפה הפוליטית של ישראל. עכשיו הזמן.

בהצלחה.

#אופוזיציה #בוז'י הרצוג #בחירות #דמוקרטיה #הרשימה המשותפת #מטיף מוסר מהצד השני של האוקיינוס #נתניהו #פוליטיקה #תקווה

הפוסט הקודם: אמ;לק: הצביעו מרצ. או שתצביעו למישהו אחר, אבל תצביעו, ראבק

הפוסט הבא: המהפכה הציונית השניה

ממשלת רבין השניה היא הראשונה שיצרה “קווי יסוד”, להבדיל מסתם הסכמים קואליציוניים טכניים (לפחות עד כמה שאני יודע – באתר הכנסת אין התייחסות לממשלה הזו. כל הממשלות הקודמות שכן מופיעות שם, כולל ממשלת שמיר של 1990 וממשלת האחדות תחת פרס ב-1984, כוללות קישורים אך ורק להסכמים קואליציוניים). ¹ קווי היסוד של ממשלת רבין כוללים בראשיתם, אחרי פסקה קצרה של רקע היסטורי, את התיאור הזה:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי, שלום, מניעת מלחמה, מלחמה באבטלה, על ידי יצירת מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת העליה והגברתה, מניעת ירידה, צמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטית, שלטון החוק, הבטחת שיוויון מלא לכל האזרחים ושמירה על זכויות האדם.

באתר הכנסת לא מופיעים קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה. במקום שמסומן כ”קווי יסוד” מופיע עוד מסמך חוזי של תקנון הקואליציה, שמתייחס לקיומם של קווי יסוד. אני אניח שזו טעות טכנית. הצלחתי לחפור ולאתר את קווי היסוד בדברי הכנסת:

הממשלה המוצגת בפני הכנסת תפעל מתוך אמונה בזכותו של העם היהודי לארץ-ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לערעור, ומתוך הכרה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, המקיימת משטר דמוקרטי ומבטיחה שוויון בין אזרחיה ושיעודה המרכזי – קיבוץ גלויות ומיזוגן.

שלמות העם, אחדותו, פעולה למען צדק חברתי, השמירה על חירות האדם והחתירה לשלום אמת עם כל שכנינו, תוך קיום הביטחון הלאומי והאישי, יעמדו בבסיס מדיניות הממשלה.

הממשלה תפעל להשגת היעדים העיקריים הבאים:
א. הרחבת מעגל השלום על כל שכנינו, תוך שמירה על הביטחון הלאומי והאישי.
ב. ביצור מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי.
ג. הגברת העלייה לישראל וקליטת העולים בכל מערכות החיים.
ד. יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
ה. חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
ו. טיפוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט והמיעוטים.
ז. העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.

אם מסתכלים על הרשימה עצמה, נבחין שסדר הדברים פחות או יותר נשמר – הנושאים החברתיים והכלכליים אוחדו לפסקה אחת וסדר הדברים בין עליה וכלכלה התהפך, וכך גם שלום ובטחון שהחליפו מקומות, אבל בגדול זה עדיין בטחון-כלכלה-דמוקרטיה. אלא שלאחר כל סעיף כזה נוסף סעיף “יהודי” – ירושלים, התיישבות, חינוך למורשת ישראל וציונות. קריאת הרשימה המקוטעת הזו מרגישה כאילו מישהו יושב ומקריא את הרשימה של ממשלת רבין, ומישהו לידו צועק “ויהודית!” אחרי כל משפט. תוצר לוואי של המבנה הזה הוא שהדמוקרטיה (שהוכפפה, כמובן, ליהדות, כי לא היו מספיק סעיפים שעוסקים בזה) איבדה את המקום שלה בסוף הרשימה והפכה לעוד סעיף ברשימה, בעוד “מורשת ישראל” ו”הגשמה ציונית” הפכו לסיום הדרמטי של הסעיף. כמו כן: שיוויון בחוץ.

העובדה שהדמוקרטיה נדחקה לקרן הפינה באופן כזה עוד יותר מרשימה כשזוכרים שמדובר על שנה וקצת אחרי רצח רבין על ידי אדם קיצוני שפעל במובהק כדי למנוע הכרעה דמוקרטית. אם נבחן את קווי היסוד של ממשלת הביניים של פרס, @19951120504@504.html">למשל, נגלה לא רק שפסקת הפתיחה עוסקת בעיקרה במחויבות לחיזוק הדמוקרטיה, אלא שסעיף הדמוקרטיה שודרג ומצא את מקומו בין יעד הבטחון ליעד השלום(!).

אצל ברק (שויתר לגמרי על פסקת פתיחה, כנראה בזכות המוח האנליטי שלו) יש קווי יסוד שבבירור נבנו על בסיס קווי היסוד של רבין:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי תוך מאבק נחרץ בטרור, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי תוך השגת שלום אמת; מניעת מלחמה ושפיכות דמים; מאבק באבטלה וטיפוח צמיחה יציבה היוצרת תעסוקה; צמצום הפערים החברתיים; עידוד העלייה וקליטתה מתוך שילוב ושותפות; יצירת תנאי חיים וסביבה שיתנו תחושת יעוד ותקוה ויעודדו עליה לארץ; ביצור הדמוקרטיה, שלטון החוק, מורשת ישראל, וזכויות האדם תוך כבוד לבתי המשפט; הבטחת שוויון הזדמנויות לכל; הצבת החינוך בראש סדר העדיפויות תוך דאגה לחינוך הדור הצעיר מגן הילדים ועד לאוניברסיטה; מאבק באלימות ובתאונות הדרכים.

קווי היסוד של שרון (שלא עברו כל שינוי בין שתי הממשלות שלו) מהווים שעטנז מבולגן של שתי הממשלות האחרונות:

* השגת בטחון לאומי ובטחון אישי לכל אזרחי המדינה. * השגת בטחון ושלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה על בסיס הסכמי שלום יציבים. * יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית. * ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. * העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית. * מאבק בעוני ובאבטלה, צמצום הפערים החברתיים, ושיפור איכות החיים בערי הפיתוח, בשכונות ובאזורי המצוקה. * הגברת העליה לישראל וקליטתם המוצלחת של העולים בכל מערכות החיים. * חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה. * ביצור המשטר הדמוקרטי, זכויות האדם ושלטון החוק. * חיזוק השוויון בחברה הישראלית בקרב כל המגזרים, העדות וקבוצות האכולוסיה השונות.

ועכשיו אנחנו מגיעים לקטע החביב עלי: ממשלת אולמרט.

אולמרט המשיך את מגמת הברברת, ומרשימה של נקודות זה הפך לשורה של סעיפים שלמים ורבי מלל, אז אני לא אצטט הכל במלואו. אבל קווי היסוד של הממשלה הזו מהווים את השינוי המהותי ביותר מהמודל שהציבה ממשלת רבין.

כראוי למפלגת המפץ הגדול, הסעיף הראשון החדש עוסק באחדות בעם אותה תטפח הממשלה. שני סעיפים עוסקים במו”מ לשלום. הדמוקרטיה מסופחת לתוך הנושא הזה: “הממשלה תשאף להביא לעיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית”. מסתבר שגם הדמוקרטיה הישראלית תלויה בהסכמה של הפלסטינים. כמו כן, אזכור של תוכנית ההתכנסות של אולמרט.

סעיף הכלכלה החופשית של נתניהו ושרון נעלם חזרה אל תהומות הנשיה, ובמקומו חזר הדיון בנושאים חברתיים למקומו מיד אחרי נושאי השלום, אבל עם טוויסט מעניין: סוגיית שיוויון ההזדמנויות, שעד כה התלוותה תמיד לסעיף ביצור הדמוקרטיה, הועברה לסוף הסעיף הזה, והפכה לשאלה כלכלית גרידא: “ותניח את היסודות למתן הזדמנות שווה לכל האזרחים בלא הבדל של גזע, דת או מין.” על הדרך אולמרט מאבד כל אזכור של עליה – נו, הדבר הזה שנתניהו טען שהוא הפונקציה המרכזית של מדינת ישראל. עוד דבר שהלך לאיבוד באופן חסר תקדים הוא הבטחון הלאומי (אי אפשר להגיד שהוא לא עמד באי-ההתחייבות שלו). קווי היסוד מבטיחים מלחמה בפשיעה ובאלימות והגנה על הבטחון האישי, אבל בטחון לאומי אין. גם החינוך הוחזר לסוף הרשימה, בנוסח פרקטי שקרוב יותר לזה של ברק מאשר לאלו של נתניהו ושרון. שוויון וזכויות אדם אין.

אבל ללא שום תחרות, החידוש החביב והאירוני ביותר של אולמרט הוא צמד הסעיפים 5 ו-6, אותם אצטט במלואם כדי שגם אתם תוכלו להנות:

5. הממשלה תאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות החיים במדינה ובראשן במערכות השלטון והמינהל הציבורי.

1. הממשלה מכבדת ותכבד את רשויות השלטון בישראל: את הכנסת ואת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של ישראל. הממשלה תפעל לחיזוק גורמי אכיפת החוק.

קווי היסוד של ממשלת נתניהו השניה זוכים לתואר קווי היסוד הקצרים ביותר. למעשה, בעוד שבממשלות הקודמות הסעיפים שציטטתי היו רק הפרק הראשון שהציג בכלליות את יעדי הממשלה, בממשלת נתניהו השניה הרשימה הקצרה הזו היא כל מה שיש. נתניהו כנראה הפנים שאף אחד חוץ מדוקטורנטים משועממים לא יקרא את זה בחיים בכל מקרה, אז בשביל מה לטרוח?

הממשלה תפעל באופן אקטיבי כדי לבצר את הביטחון הלאומי ולהקנות ביטחון אישי לאזרחיה תוך מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור. הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל. הממשלה תקדם תוכנית להתמודדות עם המשבר הכלכלי ותפעל ליצירת התנאים הכלכליים שיאפשרו צמיחה בת קיימא, וכן יצירה ושמירה על מקומות העבודה במשק. הממשלה תחתור לצדק חברתי על ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני באמצעות חינוך, תעסוקה והגברת הסיוע לשכבות החלשות באוכלוסייה. הממשלה תעמיד את נושא העלייה והקליטה בראש מעייניה ותפעל בנחרצות להגברת העלייה מכל מדינות תבל. הממשלה תעמיד את החינוך במרכז סדר העדיפות הלאומי ותפעל לקידום רפורמות במערכת החינוך. הממשלה תשמור על צביונה היהודי של המדינה ומורשת ישראל, וכן תכבד את הדתות והמסורות של בני הדתות במדינה בהתאם לערכי מגילת העצמאות. הממשלה תפעל לקידום רפורמות ממשליות לשיפור היציבות והמשילות. הממשלה תפעל לביצור שלטון החוק בישראל. הממשלה תפעל להגנה על איכות הסביבה בישראל, לשיפור איכות החיים של תושבי המדינה ולהשתתפות ישראל בתרומה למאמץ הגלובלי בנושאי אקלים וסביבה.

ולבסוף, אנחנו מגיעים לממשלת נתניהו השלישית (זהירות, מסמך PDF. לא בזין של אתר הכנסת להדפיס את הדרעק הזה. מבין אותם). מדובר במסמך העלוב והמבולגן ביותר שראיתי מימי. אם קווי היסוד של 2009 נראו כמו ניסיון לסגור את הפינה הזו כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה, ב-2013 זה אפילו לא מרגיש כמו מסמך. הוא מתחיל עם קטע מתוך ההקדמה של קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה על כמה שליהודים יש זכות בלתי ניתנת לבלה בלה בלה, ממשיך עם עוד כמה סעיפים מקווי היסוד של הממשלה הקודמת, ואחרי זה מה שנראה כמו קאט-אנד-פייסט של רשימת הסעיפים ששלחו לו יש עתיד והבית היהודי בלי לבטל את מעקב הגרסאות. סעיפים מבולגנים, חוזרים על עצמם בלי סדר, ואמירות פומפוזיות חסרות משמעות כמו “הגברת העליה מכל מדינות תבל”. כולן? כולל טרינידד וטובאגו? גם משם תנסו להגביר את העליה?

תשמחו לשמוע שהמילה “שיוויון” חזרה באחד הסעיפים, אגב, אבל לדמוקרטיה לא נשאר מקום. שוב.

אין לנו אלא להכריז בצער כי נדמה כי ימיו של מסמך קווי היסוד הם ספורים. נתניהו עשה בו קבורת חמור, כפי שעשה עם המצע המפלגתי. אבל לאף אחד לא אכפת, ולכן אין שום סיבה להניח שראש הממשלה הבא של ישראל יטרח לכתוב משהו מהותי יותר מ”הממשלה תעשה מה שבזין שלה”.

—

לקריאה נוספת: האבולוציה של ההסכמים הקואליציוניים

#אהוד ברק #אולמרט #אני קרציה #דמוקרטיה #יאיר לפיד #נתניהו #פוליטיקה

הפוסט הקודם: שלושה חוקים ובלוג

הפוסט הבא: תעשו מה שטוב לכם

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל “טובים מול רעים”, אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים ¹ הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות “גבריות” לחפצים עם מין זכרי ותכונות “נשיות” לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל “גשר” הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. “הפרד ומשול”. ההגדרה של הדרוזים ל”אחים לנשק” של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל”אחר” (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית. ² הדרוזים הופכים בכך ל”ערבים טובים” – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית (“ערבי טוב הוא ערבי מת”, אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין “השמאל”, “הערבים”, “הפליטים”, כמו גם “האירופאים” ו”אנטישמים”. לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד “החברים שלו גרים בעזה”, ומצד שני “רוצה לחיות בברלין”. כך ה”איסלמיזציה” של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים “מלוכלכים” – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג”צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש”הם לא כאלו”. ³ המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על “המחנה הדמוקרטי” אל מול “המחנה הלאומי” ⁴ הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את “המחנה הלאומי” וייקח ממנו את הבעלות על המונח “לאומי”, כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל. ⁵ החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות “שמאלניות” מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש”זוהמו” בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית “ישראלי”. זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון “אני ישראלי”, כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון “ילדים ישראלים”.

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית “ישראלי”. לא “שוברים שתיקה” אלא “ישראלים שוברים שתיקה”, לא “מפלגת העבודה” אלא “ישראל בעבודה” ⁶. מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים ⁷ לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש”פטריוט”, “ישראלי” ו”שיוויון יהודי ערבי” יהיו בה באותו הצד.

—

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא”י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

#אופוזיציה #אין לי מושג על מה אני מדבר #אירופה #בני בגין #דו-לאומיות #דמוקרטיה #דן מרידור #לאומיות #ליכוד #מדע המדינה #מטיף מוסר מהצד השני של האוקיינוס #מיכאל איתן #מרצ #עבודה #ערבים #פוליטיקה #פליטים #ציונות #שלי יחימוביץ'

הפוסט הקודם: האמת ורק האמת

הפוסט הבא: ביקור המבקר

אין שום צורך שהמיעוט הערבי ייוצג על ידי שלוש מפלגות שונות, טענו המבקרים – אי אפשר שכל שניים וחצי אנשים יקימו מפלגה, ובדיוק כשם שהדתיים הלאומיים מסתפקים במפלגה אחת, והחרדים האשכנזים מסתפקים במפלגה אחת, כך גם הערבים יכולים להסתפק במפלגה אחת, או למצוא את מקומם במפלגות אחרות.

בבסיסו, הטיעון הזה נכון. יהדות התורה היא איחוד של שתי מפלגות שהיו יריבות מרות, דגל התורה ואגודת ישראל – למעשה, הן עדיין שומרות על עצמאות בתוך הגוף המאוחד. תע”ל, שהתפלגה מבל”ד והתמודדה פעם בשותפות עם חד”ש ופעם בשותפות עם רע”מ (ובל”ד עצמה שהתפלגה מחד”ש) מוכיחה שטענות לגבי פערים בלתי ניתנים לגישור בין שלוש המפלגות פשוט אינן נכונות. מאידך, סביר מאוד שאיחוד שכזה יוביל להפסד קולות של מצביעים שיתנגדו לו, ובכך יפגע בייצוג של האזרחים הערבים בישראל — וזה עוד לפני שספרנו את המצביעים הרבים שיחרימו את הבחירות באופן עקרוני משום שיחושו, ובצדק, שהדמוקרטיה הישראלית מצרה את צעדיהם בכוונה.

אבל הטיעון הזה מתעלם מההיסטוריה של ההצבעה הערבית. במיוחד יש משום לעג לרש באמירה שהערבים יכולים למצוא את מקומם במפלגות הציוניות. שהרי אזרחי ישראל הערבים הצביעו במשך שנים רבות בעיקר למפלגות הציוניות (או למפלגות לווין ערביות שלהן, משום שמפא”י סירבה לאורך שנים רבות לשלב ערבים ישירות ברשימתה והעדיפה להבטיח שהנציגים הערבים יצטרכו “לממן” את עצמם אלקטורלית). ההיסטוריה של ישראל מתאפיינת בשלושה שלבים מבחינת הצבעתם של ערביי ישראל.

מתוך “מגמות בחברה הישראלית,” כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

בתריסר השנים הראשונות לחיי המדינה, הערבים הצביעו ברובם המוחלט למפלגות הציוניות, כאשר בין 53-58 אחוז מצביעים למפלגות הלווין של מפא”י, ועוד 25-30 אחוז מצביעים ישירות למפלגות הציוניות עצמן (בעיקר מפא”י). היתר הצביעו למק”י, שאמנם הייתה מפלגה בהנהגה יהודית, אבל הייתה מזוהה במיוחד עם ייצוג האינטרס של המצביעים הערבים (לכאורה). ב-1961 החלה תקופה בת שני עשורים במהלכה מפלגות הלווין הלכו ואיבדו מכוחן, בעוד שמק”י/רק”ח/חד”ש שואבות את רובם אליהן, ואילו המפלגות הציוניות נשארו פחות או יותר יציבות עם כ-30% מהמצביעים הערבים. 1981 הייתה שנת זעזוע. אחרי ארבע שנים של שלטון הליכוד, המצביעים הערבים נהרו להצביע למערך – רק”ח איבדה 13% אחוזי הצבעה בבת אחד, והמערך זינקה ב-16%, ובכך הפכו לגמרי את ההישג של רק”ח מבחירות 77, אז זכו למחצית מקולות הערבים בבחירות. (כדאי לציין גם שבחירות 81' התאפיינו באחוז הצבעה נמוך באופן חריג בקרב הערבים – רק 68%, לעומת 74% ב-1977 ו-72% ב-1984.)

אחרי 1981 קמה לראשונה מפלגה ערבית לאומית בישראל, שלא החביאה את עמדותיה מאחורי רטוריקה קומוניסטית או עלי תאנה יהודיים (אם כי במקום השני ברשימה המתקדמת הוצב האלוף מתי פלד, כנציג תנועת “אלטרנטיבה”, ממקימות המפלגה). באותה שנה נעלמו סופית מפלגות הלווין, והתחיל הקרב המתמשך בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות על הקול הערבי – קרב שבו המפלגות הערביות הולכות וצוברות כוח (בו בזמן שהאזרחים הערבים עצמם מדירים עצמם יותר ויותר מהקלפי) בעוד המפלגות הציוניות למיניהן מאבדות את האטרקטיביות שלהן בעיני המצביעים. החריג היחיד בתקופה הזו הן בחירות 1992, אז זינק אחוז המצביעים הערבים למפלגות היהודיות ב-12% (מרצ, כנראה, הייתה אחת המרוויחות הגדולות כאן). זו הייתה גם מערכת הבחירות האחרונה של המתקדמת לשלום (שלא עברה את אחוז החסימה).

שוב ושוב חזרו ונתנו המצביעים הערבים הזדמנויות נוספות למפלגות הציוניות, ושוב ושוב הם התאכזבו. ממשלת רבין הייתה, כנראה, הממשלה הטובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מנקודת המבט הערבית, אבל גם רבין לא הכניס אחת מהנציגות הפרלמנטריות של הציבור הערבי לממשלתו. עם רציחתו, והחלפתו בפרס על הרטוריקה הלוחמנית שלו ומבצע ענבי זעם הזכור לרע, אפסה התקווה בעיני ערבים רבים לשיתוף פעולה אמיתי עם המפלגות היהודיות. עם זאת, מפלגת העבודה שמרה, פחות או יותר, על אחוז ההצבעה לה בקרב הערבים. מי שאיבדו את התמיכה הערבית כמעט לגמרי היו מפלגות הימין, שחזרו לרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בהן מאז קום המדינה – חמישה אחוז בלבד. המפלגות היהודיות כולן יחדיו השיגו בבחירות 1996 את ההישג הנמוך ביותר אי פעם (אם כוללים  את מפלגות הלווין בחישוב של המפלגות היהודיות), ואילו המפלגות הערביות השיגו לראשונה למעלה מ-60% תמיכה בקרב הערבים. הגם שאין בידי נתונים אודות שנות ה-2000, תוצאות הבחירות מרמזות, לכל הפחות, על כך שהמגמה הזו רק התחזקה.

הקריאה לערבים לחבור למפלגות הציוניות, לפיכך, מתעלמת מהעובדה שהמפלגות הללו דחו ואכזבו שוב ושוב את המצביעים הללו, ומסרבות או לפחות מתקשות למשוך ולשמר את המצביעים הערבים מיוזמתן. הקריאה למפלגות הערביות להתאחד, מתעלמת מהמגמה המדאיגה בין כה וכה של נטישת המערכת הדמוקרטית על ידי המצביעים הערבים (או שמא, בונה על זה), ומהמגמה ההיסטורית של פיצול בתוך הקהילה הערבית, בעת שהיא מגבשת את המערכת הפוליטית הפנימית שלה משהשתחררה מאחיזתן של המפלגות היהודיות. שתי האפשרויות אינן מהוות תשובה נאותה לביקורת המוצגת כנגד העלאת אחוז החסימה — הגם שגם הביקורת הזו מוצגת לעיתים קרובות מדי בטונים אפוקליפטיים מדי שמקשים על קיום דיון אמיתי.

#בחירות #דמוקרטיה #מדע המדינה #מספרים #מציאות #ערבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: "כמדינתו של העם היהודי"

הפוסט הבא: מי אשם בשחרור האסירים? (רמז: אתם)

“אני מציע שייאמר כמו במגילת העצמאות “קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה”.”

מיכה חריש: סעיף ב' הוא העקרון הדמוגרפי בכל היעד של מדינת ישראל. אם משמיטים את הענין של רוב גדול ויציב, אנחנו משמיטים יסוד חשוב מאד. האם בהצעת ראש הממשלה נשארות המלים “רוב גדול ויציב”?

פרס: “תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים”.

הלל: יש כאן שני אלמנטים, הענין של הדמוקרטיה והענין של העם היהודי. מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינה עבור העם היהודי באשר הוא שם. יש הבטחה של שוויון זכויות מלא לתושבים. פרט לנקודה זו, זו מדינת העם היהודי ולא ביקשנו ב-1948 להקים מדינה לתושבים ערבים שחיים בתוכה. אני מציע בענין זה לא לשנות אלא להסתפק בהסתמכות על מגילת היסוד.

חיים ויצמן: בנוסח הקיים כרגע יש משום אפליה לגבי האזרחים הלא יהודים. אומרים שהמדינה שייכת רק ליהודים והתושבים האחרים מקבלים שוויון זכויות. המדינה אינה מדינתם.

עדה רבון: אני תומכת בעמדת ראש הממשלה. אם אנחנו יודעים שאנחנו חיים באוירה של סכנת גזענות שמתפשטת במדינה, ההדגש הזה אינו בבחינת ויתור. הוא בבחינת הכרה ברורה לגבי העם בשוויון זכויות מלא של יהדים וערבים במדינת ישראל.

אשל: אני מתנגדת לתוספת של ראש הממשלה. מדינת ישראל שונה ממדינות אחרות. היא מדינת העם היהודי. לפיכך איננו רוצים לספח את כל הערבים. אנחנו עומדים על שוויון זכויות של כל האזרחים בה.

ליבאי: הדגש בנוסח של ראש הממשלה הוא בזה שמדובר על מדינה בעלת רוב יהודי.

אבא אבן: מדינה יהודית, זה הביטוי של מגילת העצמאות.

ליבאי: יושב ראש ועדת המשנה ואני נבדוק את מגילת העצמאות. אם תחליטו שתהיה זהות במונחים, נתאים זאת.

א. ידלין: אני בעד הנוסח הזה. אנחנו רוצים להתמודד עם הליכוד, מול מגמות סיפוח שעושות את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, מול מגמות סיפוח שמסכנות את הרוב היהודי של מדינת ישראל. כמובן שרצינו להבטיח זכויות מלאות לכל האזרחים. אני לא בטוח אם במגילת העצמאות יש פתח לנוסח אחר. אפשר לומר “מדינה יהודית” במקום “מדינתו של העם היהודי”. אני בעד הנוסח כפי שמופיע במסמך.

ש. בהט: אנחנו מערבבים שלא לצורך שני דברים. הביטוח של העם היהודי בה, לומר ה”רזודנטה” [כך. רזון ד'אטר?] של מדינת ישראל. זו מדינה של העם היהודי באשר הוא. זה איננו ידע למשא ומתן. הקטע הזה צריך להופיע בהחלטות הועידה בלי קשר למשא ומתן. מה שרלוונטי למשא ומתן הוא שמירת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. כל ההתחלה של המשפט מיותרת. אפשר להתחיל בסעיף 1 שיאמר “קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב”.

חיים רמון: בוכוח עם הליכוד הם רצו להוציא את תושבי מדינת ישראל ולהשאיר רק את היהודים. שלא יחזור כאן אותו דבר.

פרס: אני מציע שיוזכרו גם אזרחים ערבים. אם ייכתב “מדינה דמוקרטיה בעלת רוב יהודי יציב”, זה בסדר.

חריש: המשפט כפי שהוא מנוסח, על רוב יהודי גדול ויציב, מבחינה הסברתית הוא בעצם המאבק נגד סיפוח. כך יקראו זאת, לדעתי. אם זה כל כתוב בפירוש, אפשר לדבר גם על 45-55%. בשביל הערבים כתוב סעיף 2. זה הפרק המדיני של הנושא. על שוויון זכויות לתושבים במדינה יש איקס פרקים שעוסקים בו. פה מדברים על יעדים למשא ומתן לשלום, וחיפשנו נוסחא שאיתה אפשר להציב יעד מדיני וגם יכולת להסביר אותו לאוכלוסיה היהודית במדינת ישראל. את הדגש הזה לא הייתי מרכך. עם נוסחא זו נצטרך להאבק על דעת הקהל הישראלית כדי שתתמוך בנו במאבק על השלום.

פרס: עד שתנצל את הליכוד תפסיד חלק גדול מהמצביעים שלך. נאמר שאתה אזרח ערבי. למה לך? אפשר לומר מה שבהט הציע, מדינה יהדוית בעלת רוב יציב. לא צריך את המלה “גדול”.

ליבאי: יש שתי גישות. האחת, להשאיר את הנוסח שהציע ראש הממשלה, ולומר גם “האזרחים החיים בה”. אפשרות אחרת היא לקבל את הצעתו של בהט שאומר לדלג על הפרובלמטיות בפרק הזה ולומר: “קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שיוויון זכויות מלא ליהודים ולא-יהודים”. ראש הממשלה העיר מן הראוי שייאמר שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי וכל האזרחים החיים בה. באה ההצעה של בהט להשמיט את זה כי זה לא העיקר, ולקרוא את הפסוק: “קיום מדינ ישראל כמדינה דמוקרטית...”. ראש הממשלה אומר שהוא מקבל זאת. הוא לא רוצה שיהיה כתוב רק מדינתו של העם היהודי, כי זה מנקר עינים.

פרס: “קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול, תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים החיים בה”.

אורה נמיר: אני לא מבינה על מה התחנכתי במדינת ישראל. התחנכתי שבאנו לכאן להקים מדינה יהודית. יש נסיגה מהאמירה שלנו שבאנו לישראל כדי להקים את מדינת היהודים? לפי תפיסתי, אינני חושבת שזה אותו דבר. מדוע אנחנו צריכים להתקפל מאמירה שלנו שמדינת ישראל היא מדינת היהודים?

פרס: האם ההורים שלך לא חינכו אותך שאנחנו לא צריכים לגרש את הערבים? יש בארץ 700 אלף ערבים, מה אתם?

הלל: אנחנ מסבירים בכל פעם לכל מיני נציגי עולם. אני אומר להם שכל האזרחים במדינת ישראל שווים כלפי החוק. אבל מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינתו של העם היהודי באשר הוא שם. מן הבחינה הזאת, יש נפקא מינא גדול. יהודי אתיופי שלא נמצא שלושת אלפים שנה במדינתו, שייך למדינת ישראל. יחד עם זאת, מישהו אחר שחי במדינת ישראל, הזכויות שלו שמורות, אבל לא יותר. אם רוצים לוותר על כך...

פרס: לא מוותרים. זה כתוב במגילת העצמאות.

י”ז אמיר: מי שמוותר על המושג מדינת יהודים, מדינה של העם היהודי שבה יישבו כל האזרחים עם זכויות מלאות דמוקרטיות, מוותר על זכותנו על פי חוק השבות. אסור לוותר על הנוסח הזה. חוק השבות הוא חלק ממגילת העצמאות. אתה לא יכול לעשות שני אזרחים, אחד שהמדינה שייכת להם, ואחד שהמדינה לא שייכת להם. מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, זאת אומרת יהודים שאינם חיים בישראל. צריך לומר: “קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעלת רוב יהודי יציב ושוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא-יהודים.

הלל: אתה משמיט את המלה “גדול”. אתה מספח שטחים.

מ. בר-זוהר: המלה “גדול” חייבת להיות. אחרת אפשר לקבל את דעת הליכוד.

ליבאי: אני מציע שהנוסח יהיה “קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה, מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תו שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים”. אני מציע שנקבל זאת. יש פה דאגה לכך שהמדינה היא המדינה של העם היהודי ויש בה לא יהודים גם ישנה המלה “גדול”.

יחיאל לקט: יש כאן ויכוח שהוא סערה בכוס שאפילו לא מלאה מים. יש הגיון רב בהערה של ראש הממשלה שאומר: הדבר היחיד שמתרגמים לכל העולם הוא הפרק המדיני, ושם ייאמר שישראל היא מדינתו של העם היהודי. זה יהיה כתוב בכל מיני פרקים והרבה פעמים. ההחלטות האלה בפרק הזה יהיו בידי כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם ובכל המקומות האחרים. מדובר ביעדי משא ומתן. מה מציעים: שנגיד מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב וכו'. למה צריך את כל הויכוח? להכניס לכאן את הדבר שהוא ידוע לפי הגדרתו, זה לא שייך לפרק של המשא ומתן. יותר נבון למצוא ניסוח שאומר מדינה יהודית ולאו דווקא פה. המושג הזה מופיע בעשרים מקומות אחרים בהחלטות. אני מציע לקבל את ההצעה של בהט שראש הממשלה הסכים לה.

בהט: לא הצעתי להשמיט. להיפך. זה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, זה לא יעד למשא ומתן. זה צריך להופיע במקום אחר בפני עמו. פה זה אינו נחוץ.

ליבאי: ההצעה היא להשמיט את המלים “כמדינתו של העם היהודי” ולומר “מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי”.

פרס: אני מציע כך: “יעדי ישראל במשא ומתן לשלום הם: א. להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבעלת רוב יהודי יציב וגדול תוך שמירה על שוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא יהודים”. זו מטרת המשא ומתן, להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי.

לקט: מה זה אופי יהודי? כן רכבת בשבת או לא רכבת בשבת?

הלל: מה זה אופי יהודי?

ח. צדוק: אני מציע לראש הממשלה לא לחזור בו מהצעתו הקודמת. בועדה דנו בשאלה של האופי היהודי ומסיבות שאני לא רוצה לחזור עליהן חשבנו שזה לא ביטוי נכון. אני תומך בהצעת ראש הממשלה האומרת: “קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית... [השמט במקור] ובעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים”.

מ. גור: לפני ארבע שנים מצאו פתרון במצע. על כל מדינה ערבית דובר לענין. אני מציע להסתכל במצע.

מ. שחל: בפעם הקודמת נאמר: “יש להמשיך לקיים את ישראל כמדינה עלת רוב יהודי ברור וחברה דמוקרטית”.

ליבאי: כולנו מתכוונים לאותו דבר. אפשרות אחת היא שחזר עליה חיים צדוק: “קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים”. האפשרות השניה היא הנוסח שמוצע על ידי הועדה. הצעה אחרת מדלגת על המלים “כמדינתו של העם היהודי” ומוסיפה לאחר המלה “מדינה”...

ויצמן: אני מציע לקבל את ההצעה שקרא שחל.

נמיר: במצע כתוב “מדיניות החוץ והבטחון ויעדים מרכזיים: המערך יתמיד בקידומה ופיתוחה של מדינת ישראל ויפעל להגשמת יעדיה של הציונות....במולדתו”.

ליבאי: אני מזהיר מפני שילוב נוסחים מוקדמים. מה שהוכן בועדה הוא מיקשה מסוימת. שחל לא הציע זאת.

א. עמית: הנושא שאנחנו מתווכחים עליו איננו חלק ממשא ומתן. מוסכם עלינו שמדינת ישראל היא מדינה של העם היהודי. לא חשוב אם רוב ברור או לא. זה לא נושא למשא ומתן.

ליבאי: פה נאמר למה מפלגת העבודה חותרת. יש צד אחד שרוצה ישראל שלמה, ויש צד אחד שאומר שהוא רוצה בארץ ישראל מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן באה הפסקה השניה בענין הערבים ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אנחנו מצביעים על ההצעות. מצביעים רק חברי הועדה המכינה. חברי הועדה המדינית שאינם חברי הועדה המכינה, אינם בעלי זכות הצבעה. אקרא את הנוסח המתוקן המוצע: “קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים”. ההצעה השניה היא ההצעה האורגינלית של הועדה. ה צ ב ע ה בעד הנוסח המתוקן: 20 בעד נוסח ועדת המשנה: 11 הוחלט לקבל את הנוסח המתוקן.

הלל: אני רושם הסתייגות.

#דו-לאומיות #דמוקרטיה #היסטוריה #ישראליאנה #לאומיות #מדע המדינה #ציונות

הפוסט הקודם: סופרים ספרים

הפוסט הבא: שיתאחדו!

עם זאת, לא כדאי גם להפריז בביקורת על התנהלות הצבא המצרי, שריסן את עצמו ודאג לשמור על אהדת הציבור, בין השאר על-ידי מינוי נשיא בית המשפט החוקתי העליון לנשיא זמני (במקום, נגיד, את גנרל סיסי עצמו).

אני לא אנסה לתת ניתוח סוציולוגי או היסטורי של ההתפתחויות שהביאו לנפילתו של ממשל מורסי. אני כן רוצה להציע כמה נקודות מנקודת מבט מדע-מדינתית שיצביע על הבעיות המבניות ועל מה אפשר לתקן כדי לתת לממשל הבא יותר סיכוי להגיע לבחירות שלאחר מכן בשלמותו.

החטא הקדמון, אם תרצו, של השיטה המצרית הוא הדבקות במשטר חצי-נשיאותי. אפשר להבין אותם – קל יותר לקחת שיטה קיימת ולתקן אותה מאשר להחליף הכל בבת אחת, מה גם ששיטות נשיאותיות חביבות במיוחד על מדינות שעוברות דמוקרטיזציה. אבל שיטות נשיאותיות, כולל השיטה החצי-נשיאותית, הן לא יותר מאשר פירצה הקוראת לדיקטטוריזציה של המשטר. הריסון שראש הממשלה אמור להכניס לשיטה (זה ה”חצי”) פשוט אינו עובד כאשר לנשיא יש סמכויות רחבות כל כך, כפי שכמעט תמיד ניתנות לו במעבר לדמוקרטיה. זה בטח לא עזר שהבית התחתון של הפרלמנט המצרי היה מושעה לאורך רוב הקדנציה של מורסי בשל החלטה של בית המשפט העליון. שיטה פרלמנטרית טהורה, יש להניח, הייתה מקלה על האופוזיציה להפיל את הממשלה מבלי להזדקק לצבא (וממילא, לא היה ניתן לקיים ממשלה בלי פרלמנט מתפקד). כפי שאמרתי בעבר, השיטה הפרלמנטרית פשוט גמישה יותר מאשר שיטות נשיאותיות. היא אולי פחות יציבה מהשיטה הנשיאותית, אבל הקשיחות הנשיאותית באה במחיר של נטייה גבוהה יותר להשבר.

אבל אי אפשר להאשים רק את השיטה. יש משמעות רבה למעשיהם של מי שפועל בתוכן. במקרה של מצרים, מורסי ומפלגתו פעלו באופן מאכזב מהרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי מיד אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2011:

עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה”מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על “נקודת הציר” של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של “גוש חוסם” איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול “סתם” 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת.

ההפיכה המצרית השניה מזה שנתיים הראתה לכל אלו החפצים להנהיג את מצרים שאם יתעלמו מהעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, הציבור המצרי לא יבחל בעידוד הפיכה צבאית (בלתי דמוקרטית) כדי להחליפם. המצב הזה, שבו הצבא הוא מגן הדמוקרטיה, הוא רעיון רע, ולא בטוח כמה סבלנות תהיה למנהיגי הצבא לסבבים נוספים של הפיכות והעברת השלטון חזרה לידי העם לפני שיחליטו שאת השליט הבא יבחרו בעצמם מתוך שורותיהם. צריך לקוות שהשליט הבא של מצרים יבין את המסר וידאג לפעול תוך כדי שיתוף פעולה עם זרמים שונים בציבוריות המצרית, כדי לבסס את הדמוקרטיה במדינה לטווח ארוך.

#here be dragons #אלימות #דמוקרטיה #מדע המדינה #ערבים

הפוסט הקודם: הפרד ושלול

הפוסט הבא: מחשבות משומשות