ברמה מסויימת, אני מניח שאני צריך לשמוח על הטיעונים הללו – מדובר כאן בחלחול של תאוריה פוליטית פר אקסלנס לשיח הציבורי. הבעיה עם החלחול הזה הוא שהוא איטי להפליא, והטיעונים הללו נשענים על תאוריות שכבר מזמן  נחשבות מיושנות ובלתי מבוססות. מאמר סמינלי שהתחיל את התנועה הרחק מצורת החשיבה המגולמת בטיעונים ממין זה הוא “מעברים לדמוקרטיה: לקראת מודל דינאמי” של ד”א רוסטו. ²

שתי אבחנות חשובות שרוסטו הצביע עליהן במאמרו היו בין תהליך הדמוקרטיזציה לבין תהליך ה”הביטואציה” (habituation), מה שבספרות המאוחרת יותר כונה בדרך-כלל “קונסולידציה” (גיבוש); ובין הגורמים המעורבים בהיווצרות הדמוקרטיה לבין הגורמים המעורבים בתפקודה. האסכולה שדנה בתנאים המקדימים לדמוקרטיה (prerequisites), הראה רוסטו, ביצעה שגיאה מתודולוגית קריטית. כדי להבין מה התנאים הדרושים להיווצרות דמוקרטיה, בחנו החוקרים מדינות דמוקרטיות יציבות והצביעו על הגורמים המשותפים להן, והשונים ממדינות שאינן דמוקרטיות, או מדמוקרטיות שקרסו. אך מתודולוגיה כזו מלמדת אותנו מה דרוש לתפקודה התקין של דמוקרטיה קיימת. אי אפשר להניח שהגורמים הללו חייבים להתקיים מראש כדי שהדמוקרטיה תיווצר כלל. למעשה, זה די לא הגיוני להניח הנחה שכזו.

על פי רוסטו, תהליכים של דמוקרטיזציה כמעט תמיד נובעים מתוך קונפליקט פנימי. ³ במצב כזה לא יתכן קונצנזוס חברתי דמוקרטי. הדמוקרטיה לעד תנבע מתוך מערך שיקולים תועלתני של האליטות ברגע נתון. מכאן נובעת חשיבותו של תהליך הגיבוש הדמוקרטי כשלב מעבר מאקט הדמוקרטיזציה למצב המתמשך של יציבות דמוקרטית. שלב הגיבוש הוא זה שבו נבנה הקונצנזוס החברתי. כדי להסביר את השלב הזה, נדרש רוסטו להסברים (או לפחות אנאלוגיות) מעולם הפסיכולוגיה: כפי שבמצב של דיסוננס קוגניטיבי אנשים מבצעים רציונליזציה של הבחירות שהם ביצעו כך שהן תראינה חיוביות בדיעבד, כך, אומר רוסטו, במצב של דמוקרטיה, האליטות מאמצות לעצמן לאורך השנים תפיסת מחוייבות לעקרונות הדמוקרטיים. במילותיו שלו, הדמוקרטיה בנויה כך שהיא מתגמלת את מי שמאמין בדמוקרטיה.

בפייפר שהצגתי לאחרונה כיניתי ארגונים כאלו “ארגונים מפתחי-עצמם” (self-evolving organizations) – כאלו שמרגע שהם קיימים, יש בהם לחץ פנימי להמשיך ולהעמיק את הרציונל המארגן שלהם, כלומר, לחזק ולהרחיב את הדמוקרטיה יותר ויותר. מובן שאין כאן תפיסה דטרמיניסטית של תהליך הקונסולידציה, וגורמים חיצוניים לארגון הדמוקרטי בהחלט יכולים לגרום להדרדרות בתפקודו, ובוודאי שלפני שהושגה “מאסה קריטית” כלשהי, קל מאוד לארגון לרדת מהמסלול ההתפתחותי הנכון ולהתרסק.

—

אז מה כלל המודל של רוסטו לדמוקרטיזציה? ראשית כל, לטענתו, יש גורם אחד שמהווה תנאי רקע הכרחי להתפתחותה של דמוקרטיה, והוא אחדות לאומית. אם אין תפיסה של אחדות לאומית בקרב אוכלוסיה מסויימת, הוא טען, לא יכולה להתפתח שם דמוקרטיה. הסיבה היא שבמצב טרום-דמוקרטי, אם אין תפיסה של אחדות לאומית, אין שום סיבה לנסות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות, כלומר, באמצעות דמוקרטיה. אם האוכלוסיה מבודלת על בסיס גיאוגרפי, הרי שסכסוכים יפתרו יותר בקלות באמצעות הפרדות (גם אם כזו שמלווה במלחמה). אם האוכלוסיה מעורבת, רוב הסיכויים שהסכסוכים יפתרו באמצעות אלימות – רצח עם, גירוש המוני, דיכוי.

אבל רוסטו לא טען שאחדות לאומית מביאה לדמוקרטיה. אחדות שכזו יכולה להתקיים מאות שנים בלי שום דמוקרטיזציה. היא מהווה תנאי מקדים, לא גורם. הגורם לדמוקרטיזציה, בהנתן קיומו של תנאי האחדות הלאומית, לעד יהיה סכסוך כלשהו. מוטב סכסוך כלכלי – אותם הכי קל לפתור באמצעות דמוקרטיזציה ⁴ – אבל גם עם סכסוכים דתיים או אתניים אפשר להתמודד, כל עוד כולם תופסים את האוכלוסיה כולה כשייכת לקבוצה לאומית אחת. כמובן, לא כל סכסוך מביא לדמוקרטיזציה, וכאן רוסטו לא ניסה לקבוע מסלול אחיד לדמוקרטיזציה. כל מדינה מוצאת את הדרך שלה לדמוקרטיה, אם בכלל. סכסוכים שונים מגיעים לפתרון בדרכים שונות. הדמוקרטיזציה, עבור רוסטו, היא בחירה, וככזו אינה נתונה לחוקים כלשהם, אלא היא כולה תוצאה של סוכנות (agency) אנושית. כך, במקרים מסויימים, בקונסטלציות מסויימות ועם אנשים מסויימות, מתקבלת ההחלטה להתקדם לכיוון שיטה דמוקרטית יותר – אמנם, הבחירה הזו נובעת משיקולים תועלתניים, אבל היא עדיין בחירה, ולא פעולה דטרמיניסטית. אבל מה שחשוב לזכור הוא שההחלטה אינה נובעת, או לפחות אינה חייבת לנבוע, מתוך מחוייבות של המחליטים לדמוקרטיה. ההחלטה לדמוקרטיזציה היא תמיד פשרה, ככזו היא בהכרח לא אופטימלית עבור רוב השותפים להחלטה.

השאלה הקריטית, אם כן, היא לא האם הגורמים ששותפים להחלטה לפעול לדמוקרטיזציה הם גורמים דמוקרטיים בהכרח, אלא האם ההסדר הדמוקרטי יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לצלוח את תהליך הגיבוש, כך שהאליטות עצמן יהפכו למחוייבות לדמוקרטיה. רק עם השלמת תהליך הגיבוש של הקונצנזוס החברתי ניתן לעבור לדון בגורמים שהופכים דמוקרטיה קיימת לדמוקרטיה יציבה – וכאן נכנסים לפעולה גורמים שנמצאים באינטראקציה מתמדת עם הדמוקרטיה עצמה. שגשוג כלכלי, למשל, גם נובע מדמוקרטיה (ברובם המוחלט של המקרים) וגם מחזק ומייצב אותה. שקיפות והעדר שחיתות גם ניזונות מהדמוקרטיה וגם מזינות אותה. ⁵ וכמובן, עצם החיברות של אזרחים חדשים לנאמנות לדמוקרטיה הוא גורם שגם תלוי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, וגם דרוש לדמוקרטיה כדי להמשיך ולתפקד. קשה להצביע על כיוון אחד של הסיבתיות, או על צד אחד שממנו נובע השינוי. התערערותו של גורם אחד יכול להיות מאוזן על ידי יציבות בגורמים האחרים, או שיכול לגרור חוסר יציבות כולל של המערכת וקריסתה הטוטאלית.

—

מה שמחזיר אותנו למצרים. למצרים יש זהות לאומית מגובשת היטב. הגם שיש הבדלים דתיים (לדוגמא, העדה הקופטית הנרדפת), אך עד כמה שאפשר לראות, ישנה הסכמה רחבה על זהות לאומית משותפת לכל המצרים. הסכסוך הנוכחי, שנסוב על עניינים כלכליים, הוא בדיוק מהזן שהדמוקרטיזציה פותרת הכי בקלות. על כן, יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר ליכולתה של מצרים להגיע לשלב ההחלטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נותר עוד לראות אם מצרים תצליח לייצב את עצמה ולגבש קונצנזוס חברתי נרחב סביב עקרונות הדמוקרטיה, שכרגע מרוכזים בשכבה חברתית מצומצמת יחסית. זאת, למשל, להבדיל מלוב. עד כמה שאני מצליח להבין, בלוב יש הרבה פחות תודעה לאומית משותפת, וחלק גדול מהקונפליקט שם נסוב לא סביב גורמים כלכליים אלא סביב גורמי זהות. התפרקותה של לוב לפוליטיקה שבטית היא תוצאה סבירה יותר מאשר דמוקרטיזציה. המשמעות היא או הפרדות של חלקים מסויימים מהמדינה ליחידות אוטונומיות, או קריסה למצב של מדינה כושלת. ⁶

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב שונה לגמרי. ישראל הגיעה לדמוקרטיה בדרך שרוסטו מגדיר כחריגה – באמצעות חברת מהגרים שלא נטמעה בתוך האוכלוסיה המקומית אלא השתלטה עליה. שלא במפתיע, הקמת המדינה לוותה בגירוש רבתי של הקבוצה הלאומית האחרת. אבל ישראל מיוחדת גם בכך שלקבוצה הלאומית השלטת הייתה תקופה מוקדמת יותר של דמוקרטיה ביחידה מעין-אוטונומית, בדמות מוסדות הישוב. במסגרת הזו, נחסך מהיהודים הצורך להתמודד עם בעיית הלאום השני, והדמוקרטיה יכלה להתפתח בלא מפריע, סביב סכסוכים פנימיים של היישוב היהודי והעולם היהודי באופן כללי (כולל הסכסוך סביב הדרך הנכונה להתמודד עם קיומו של לאום אחר בשטח אותו שאפו להפוך למדינתם).

אבל כיום ישראל היא מדינה דמוקרטית, כשגם האליטות וגם, במידה לא קטנה, רוב העם מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים, לפחות באופן חלקי. אפשרויות כמו גירוש או רצח עם אינן מועלות כלל על הדעת, וגם אפשרויות כמו טרנספר (“מרצון”) אינן נידונות באופן רציני (אף כי רוב בקרב יהודי ישראל רואים בהן משאת נפש, על פי הסקרים). כמי שדוגל בפתרון המדינה הדו-לאומית, השאלה שהכי מעניינת אותי בהקשר הישראלי היא האם דרישת הרקע הבסיסית ביותר לדמוקרטיזציה נותרת על כנה גם לאחר כינון הדמוקרטיה: האם אחדות לאומית חייבת להתקיים גם כדי לתחזק דמוקרטיה קיימת באופן יציב, או שמא התפוררות הדבק הלאומי אינה מונעת המשך תפקודה של הדמוקרטיה.

אין לי תשובות מוחלטות בשאלה הזו, כמובן, רק תחושות. התחושה שלי, לא תופתעו לשמוע, היא שדמוקרטיה קיימת יכולה להמשיך להתקיים באופן יציב גם בלי הדבק הלאומי. אם ניתן יהיה להבטיח את המחוייבות הדמוקרטית של כל המעורבים, אין סיבה שמדינה דו-לאומית בישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כדמוקרטיה שתגן על זכויותיהם של כל אזרחיה. כמובן שיש כאן לא מעט קשיים: ראשית, הדבק הלאומי משמש כסוכן מרכזי של סולידריות הדרושה לקיום מדינת הרווחה. כאשר מחצית האוכלוסיה שייכת לקבוצה לאומית אחרת, מדינת הרווחה נמצאת בסכנה. פתרונות פדרליים שיתנו את האחריות לשירותי הרווחה בידי היחידות האזוריות במקום בידי המדינה הפדרלית (כפי שאכן קיים בפדרציות רבות בעולם) יכולות לפתור את הבעיה הזו. שנית, קיימת הבעיה האקוטית של חוסר מחוייבות לדמוקרטיה בקרב הפלסטינים – הם מעולם לא עברו את תהליך הגיבוש הדמוקרטי. הקמת מדינה משותפת לישראל ופלסטין תצטרך להתמודד עם המצב החריג של מדינה דמוקרטית שמתאחדת עם מדינה שעדיין עוברת תהליך גיבוש. אולי נוכל ללמוד לקחים מהמקרה של גרמניה המאוחדת – אך שם לפחות עמדה להם האחדות הלאומית, בעוד שבמקרה הישראלי/פלסטיני נצטרך להתמודד עם שסע חופף לאומי/דמוקרטי. יצירתו של קונצנזוס בתנאים כאלו היא משימה קשה. יתכן, אולי, אפילו בלתי אפשרית. אין ספק שעומדים בפנינו אתגרים רבים לפני שנוכל לקוות לשכנע חלקים נרחבים מהציבור בכדאיותו של הניסוי שאנו מציעים.

#אלימות #דו-לאומיות #דמוקרטיה #ישראליאנה #לאומיות #מדע המדינה #ערבים #פוליטיקה #פלסטין

הפוסט הקודם: האם תהיה מהפכה בישראל?

הפוסט הבא: להוציא את השד מהמגירה

אבל האמת היא שכלל לא ברור מה הפעולה הנכונה בתנאים הללו. אבל צריך לזכור: לארה”ב יש יחסים קרובים מאוד עם ממשלת מובארק. בואו נניח לרגע שאובאמה ושאר החברים בממשל שלו מאוד רוצים לראות דמוקרטיזציה במצרים. אך אם הם יצאו באופן פומבי ויתמכו במפגינים, אבל המהפכה תכשל ומובארק ישאר בשלטון ¹, ארה”ב תשאר בעמדה המאוד לא נעימה של הצורך להתמודד עם עוינות גלויה ומוצדקת של ממשלת מצרים כלפיה. ומכיוון שבסיטואציה כזו בין כה וכה יהיה למובארק אינטרס לעורר מדנים כדי להשיג תמיכה, הרי שהדבר יוביל להגברת אי היציבות באזור, והגדלת הסיכון לאינטרסים אחרים של ארה”ב.

יתר על כן, ארה”ב אינה בהכרח אהודה במיוחד על המצרים. הבעת תמיכה נמרצת מדי על-ידי האמריקאים יכולה דווקא לשרת את מתנגדי המהפכה, כפי שקרה באירן: אתם מאשימים את השלטון בקרבה עודפת לאמריקאים? אתם בעצמכם נתמכים על-ידי האמריקאים! (אותו דבר, אגב, נכון גם לגבי ישראל).

היפה הוא שאותו הניתוח בדיוק נכון גם אם המטרות של ארה”ב הן הפוכות: תמיכה בלתי מסוייגת במובארק לא רק שתציג את ארה”ב באור בעייתי במקומות אחרים בעולם בהם היא מעודדת דמוקרטיזציה, אלא שתפעל לרעתו של מובארק עצמו, כאשר הדבר רק יוכיח את טענות מתנגדיו שהוא משרת את האימפריאליזם האמריקאי.

כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, התגובה האמריקאית של לשבת ולחכות ולא ממש לבחור צד מסויים, היא התגובה הסבירה ביותר. אם הדברים יתגלגלו כך שהסבירות להצלחת המהפכה תעלה, אפשר לנחש שארה”ב תנקוט עמדה יותר ויותר ברורה למען הדמוקרטיזציה. כמובן, אז יאשימו אותם בצביעות, ואף אחד לא יאמין שהם מלכתחילה קיוו לכך, אבל זה לא באמת ישנה. האינטרסים של ארה”ב באזור לא ישתנו בגלל השינוי באופי השלטון המצרי, וכל עוד השלטון המצרי יעדיף להפנות את פניו מערבה ולא מזרחה לאירן, ארה”ב תחפוץ בשיתוף פעולה איתו, וכל עוד הציבור המצרי יחפוץ בחירות, הוא יעדיף את הצביעות המערבית (לכאורה) על פני התיאוקרטיה והדיקטטורה המזרחיות.

עדכון: מסתבר שבזמן שהפוסט הזה נכתב, התהליך שתיארתי כבר התחיל להתרחש. היום קלינטון יצאה באופן הרבה יותר מובהק בתמיכה בהחלפת השלטון במצרים ובדמוקרטיזציה. גם ההודעה המשותפת של אובמה וארדואן מצביעה על כיוון זה.

#here be dragons #אובאמה #איסלם #אמריקה #דמוקרטיה #ערבים

הפוסט הקודם: בין טירקל לגולדסטון

הפוסט הבא: גובה המס כגובה הלב

Minister of Justice on law proposal to revoke citizenship from accomplices in terror 1968

אגב, למי שתהה איך המדינה שלנו זזה כל כך רחוק ימינה: יוזם ההצעה המדוברת, חה”כ אמנון לין, הוא איש מפא”י. למעשה, הוא עמד בראש הוועדה המפלגתית לענייני ערבים.

תעתיק ליתר נוחות (באדיבות ירדן – תודה!):

לכבוד ראש הממשלה, ירושלים,

אדוני ראש הממשלה,

קראתי את הצעתו של חה”כ אמנון לין, בדבר חוק מרתיע למניעת שיתוף פעולה של אזרחי ישראל עם ארגונים צבאיים ערביים, שהועברה אלי על ידי לשכתך במכתב מיום ב' בטבת (3 בינואר 1968). הצעתו היא שמורשעים בעבירה שיתוף-פעולה יהיו צפויים, בין היתר, לשלילת אזרחותם הישראלית. אני מציע לדחות את ההצעה ונימוקי הם:

א. האזרחות הישראלית יותר משהיא מקנה זכויות היא מטילה חובות ולפיכך אין המדינה אצה לשלול אזרחות.

אדם הנמצא בישראל, האזרחות מקנה לו בעצם שתי זכויות והן: זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לכנסת וכשירות להיות עובד-המדינה. שלילת הזכויות האלה פוגעת במעט מאוד באדם המורשע על עבירות על חוק בטחון המדינה.

מאידך גיסא האזרחות מטילה על אדם את החובה של נאמנות למדינה אם הוא נמצא בארץ או מחוצה לה. אזרח הארץ שיצא לחו”ל, אם ברשות ואם שלא ברשות ואפילו יתישב שם ישיבת קבע הרי אם יעבור עבירה על חוקי בטחון המדינה, כשיבוא ארצה לשיבת-קבע או כביקור של תייר, אפשר להעמידו לדין, ואם תוכח העבירה יורשע וייענש. לא כן אם אינו אזרח הארץ. בשבתו כאן הוא חייב בנאמנות ואילו בחו”ל גם אם יצא לשם כמסתנן הרי אם חדל להיות תושב הארץ דינו כזר לכל דבר ואין נפקא מינה בינו לבין זר, נגיד אנגלי או צרפתי, שמעולם לא ביקר בארץ.

ב. המשפט שלנו איננו מכיר כלל בעונת של שלילת אזרחות. שיטת ענישה זו היא זרה לחלוטין לשיטתנו הצמודה בשטח זה לשיטת החוק הפלילי האנגלו-סכסי.

ג. בשנת 1961 חתמה מדינת ישראל על המנה בדבר הקטנת חוסר-אזרחות. האמנה אמנם לא אושררה עדיין אבל כבר נקטנו צעדים ממשיים לאשרורה מצדנו; בועדת הפנים של הכנסת ממסלים בהכנה לקריאה שניה ושלישית בהצעת חוק שהוגשה בהקשר לאמנה זו. סימן 8 לאמנה אוסר על המדינות שהן צדדים לה לשלול אזרחות מאדם אשר יהיה לחסר נתינות עקב השלילה.

כמובן אפשר בשעת אשרור אמנה מצדנו להסתייג בצורה המתאימה שתאפשר את קיום החוק בדבר שלילת האזרחות, אולם בודאי שהסתייגות מעין זו יש בה טעם לפגם.

על יסוד האמור אני מציע שלא לקבל את הצעת חה”כ אמנון לין.

#בלי מילים #דמוקרטיה #זכויות #יאוש #ישראליאנה #לאומנות #משפט #ערבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: שיחה שהייתה באמת

הפוסט הבא: הובס, 2003-2011: המתת חסד (וגם: רצח בדם קר)

ראש הממשלה: מה נשמע בעולמך, בעולם הערבים?

היועץ לענייני ערבים: נכנסתי לעבודה.

רה”מ: יש טענות למדינה?

יוע”ע: הכלכלה – טוב. אף פעם לא היה כל-כך טוב. הם טוענים שיש הפליה ציבורית של החברים וזה אמת. זו יותר בעיה סוציאלית מאשר לאומית. הציבור מפלה אותם וזו אמת. אלפים מחפשים חדר בחיפה ובתל-אביב...

יועץ כללי לרה”מ: במקום שיש בחורה בבית – לא רוצים שיפגש אתה.

יוע”ע: זאת שוב אותה הבעיה שחוזרת ונישנית.

רה”מ: אז מה טוען הממשל?

יוע”ע: הם טוענים שאחרי 17 שנה – הגיע הזמן שהאזרח הערבי לא יראה בוגד. אין שום הצדקה ואין שום סיבה שערבי בנצרת שרוצה לנסוע לבקר את אחיו בטבריה, או – כאשר נוסע הערבי לכל מקום הוא מורד והוא צריך לקבל רשיונות יציאה כשנוסעים לבקר מישהו.

י”כ: זה קורה.

יוע”ע: הם אומרים: אנו מבינים שמדינת ישראל נמצאת במצב רגיש. אנו לא מבינים מדוע צריכים יום-יום להזכיר לנו ולהרגיז אותנו – שאנו נחותי-דרגה. לזה מתווספת המציאות. ... זה מאד מרגיז את האינטליגנציה ודעתי – מבחינה בטחונית אין שום הגיון בדבר.

לאורך חצי דצמבר ישבתי בגנזך המדינה וחיפשתי חומרים עבור הדוקטורט שלי. עכשיו אני ממיין אותם ומעבד אותם. זו הסיבה שאין לי כל כך פנאי, לצערי, לעדכן את הבלוג – למרות שיש הרבה דברים להגיד. אבל מה שהכי עצוב לגלות זה כמה מעט השתנה, ועד כמה מה שהשתנה השתנה, במקרים רבים, לרעה.

#גזענות #זכויות #חברה #יאוש #ישראליאנה #מציאות #ערבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: כשנתניהו הוא עלה תאנה

הפוסט הבא: האם לשלול אזרחות מערבים שמשתפים פעולה עם ארגוני טרור?

הגיע הזמן להפסיק לקרוא לממשלה הזו “ממשלת נתניהו”. אין שום “נתניהו” בממשלה הזו. זוהי ממשלת ליברמן, לכל הפחות בכל הנוגע לשאלות חוץ ובטחון – בתחום הכלכלי עוד יש לנתניהו השפעה על מהלך הדברים, אולי משום שהוא וליברמן אוחזים בדעות דומות בנושא. בכל הארועים שתוארו לעיל, נתניהו לכל היותר גינה בלשון רפה, ולפעמים אפילו זה לא. במקרה הטוב, נתניהו פשוט לא יודע איך להתמודד עם שר החוץ שלו. במקרה הרע, הוא מסכים עם כל מה ששר החוץ אומר אבל נוח לו שהחצים מופנים אל ליברמן ולא אליו. כך או כך, הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שזו ממשלת נתניהו, ולפנות לנתניהו כשרוצים לדעת אם משהו שליברמן אמר הוא עמדת הממשלה או לא. ליברמן עושה בממשלה כבשלו, ושרי הליכוד מחרים אחריו כי הם כבר מזמן לא יודעים מה האידאולוגיה שלהם ומה העקרונות שלהם, אם בכלל היו להם כאלו. כי נתניהו – כמה מצחיק זה נשמע – הוא המסכה המהוגנת של הממשלה. הוא הדובר שלה, לא יותר מזה. אולי בגלל זה הוא משקר כל הזמן. וכל עוד נתניהו לא זורק את המפלגה הזו מממשלתו, אין לנו אלא להניח שהמעשים המגונים שישראל ביתנו עושה בממשלה הם בהסכמה.

#ישראליאנה #ליברמן #נתניהו

הפוסט הקודם: (עוד) רנדומליות יצירתית

הפוסט הבא: שיחה שהייתה באמת

בעקבות השריפה קוראים רבים להתפטרות האחראים למחדל. רבים מהמעורבים אכן ראויים לפיטורין, אך לא בגלל השריפה ותוצאותיה, אלא בגלל כל אותם מחדלים קטנים שעל קיומם ידענו עוד קודם לכן, וחוסר המזל שבעצם הקטסטרופה לא שינה דבר אודותיהם.

אין זה ראוי לפטר את האחראים בגלל הקטסטרופה, משום שהדבר יוביל לקטסטרופוקרטיה. אפשר לתאר שני זנים של קטסטרופוקרטיה – האקטיבית והפאסיבית. הקטסטרופוקרטיה האקטיבית, יותר אידאל מאשר משטר שאפשר לזהות אותו איפשהו, היא אותה מדינה שכל מעשיה מכוונים לתסריט הגרוע ביותר. כל תקציביה נשפכים על חיסונים מפני מגיפות פוטנציאליות, על סופר-טנקרים לכיבוי שריפות ענק, על בתי חולים ענקיים לטיפול בארועים רבי נפגעים ועל חיזוק בניינים שימנע נזק מרעידות אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר. בקטסטרופוקרטיה האקטיבית אף אחד לא ימות אף פעם מקטסטרופה, אבל מדי יום אנשים מתים ממחלות רגילות שלא נשאר יותר כסף כדי לממן את התרופות להן, משריפות קטנות שאין כסף כדי לממן את הכבאיות הסטנדרטיות כדי לכבות אותן, מרציחות קטנות שאין די כוח שיטור רגיל כדי למנוע אותן, ומתאונות דרכים בנאליות שלא נשאר די תקציב תשתיות כדי לצמצם את נזקן.

הקטסטרופוקרטיה הפאסיבית היא זן נפוץ הרבה יותר – זו המדינה שתמיד נלחמת את המלחמה הקודמת. זו ארה”ב שבונה מערך עצום של בידוק בטחוני בנמלי תעופה כי פעם אחת קבוצה אחת ניצלה מטוסים כדי לעשות פיגוע; שמכריחה את כולם להוריד את הנעליים, כי פעם אחת מישהו ניסה להבריח חומרי נפץ בנעליים – עד שהם גילו שמישהו ניסה להבריח אותם בתחתונים, אז עכשיו בודקים גם אותם. זו מדינת ישראל שתמהר להשקיע עכשיו בצי של סופר-טנקרים כדי למנוע את הקטסטרופה הבאה, בתנאי שהיא תהיה אותה קטסטרופה בדיוק.

אלו שקוראים לפיטורי שרים וראשי ממשלה משום שלא מנעו את הקטסטרופה קוראים בעצם לקטסטרופוקרטיה. משום שקטסטרופות לא ניתן לחזות, הרי שמדובר בסוג של רולטה רוסית. ברולטה רוסית יש רק שתי אסטרטגיות שניתן לנצח איתן: להמר, או לא לשחק. להמר, משמעו לא להשקיע במניעת הקטסטרופות ולקוות שהן לא תתרחשנה בקדנציה שלך. לא לשחק משמעו להשקיע משאבים בלתי סבירים כדי למנוע קטסטרופה שהסבירות להתרחשותה נמוכה. אלו שתי האסטרטגיות היחידות שעומדות בפני שר שיודע שהעילה היחידה לפיטוריו היא קטסטרופה.

אין לי מושג מה הסטטיסטיקות לגבי נזק משריפות בישראל – לא הצלחתי למצוא נתונים על פני זמן בשום מקום – אבל לאור מצבם המדולדל של שירותי הכבאות, אפשר רק לשער שהדפוס אינו חיובי. אבל אין מי שיספר לנו על זה, כי אף אחד בכלי התקשורת לא חושב שזה מספיק חשוב. ואין מי שיפעל על בסיס המידע הזה, כי גם כשהכבאים שבתו, לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת, ובטח שאף אחד לא קרא להתפטרותו של אף אחד. אבל לכל אחד מאיתנו יש הרבה יותר סיכוי להפגע מסתם שריפה קטנה בתוך העיר מאשר מקטסטרופה בכרמל. גם בשריפה הזו, הרי, רובם המוחלט של ההרוגים הם תוצאה של מזל רע, ולא דבר מה שהיה מחוייב המציאות בשל השריפה. האם בלא ההרוגים באוטובוס עדיין היינו דורשים את ראשו של ישי על מגש? ואם לא – למה לא? שהרי מה שצריך להנחות אותנו הוא טיב המדיניות, ולא מזלו הטוב או הרע של השר האחראי.

יש הרבה סיבות לדרוש את התפטרותו של ישי, ויש הרבה סיבות טובות לרצות בנפילתה של הממשלה הנוכחית. אף אחת מהן אינה קשורה ישירות לקטסטרופה. אף אחת מהן לא השתנתה בעקבות הקטסטרופה. וחשוב מכך: אם העילה להתפטרות הממשלה תהיה הקטסטרופה, הרי שבסיבוב הבא נקבל את אותה הממשלה בדיוק, שהרי הבעיה לא הייתה במדיניות, אלא בחוסר המזל. אם המבקשים את ראשו של ישי לא יצליחו — ואיך יצליחו אם מעולם לא ניסו? — לשכנע את המצביע שהמדיניות עצמה היא בלתי ראויה, שהבעיה אינה בקטסטרופה אלא ביום-יום, הרי שכל שישיגו בהתפטרות הממשלה יהיה בזבוז כספי משלם המיסים על מערכת בחירות חדשה ומיותרת שלא תביא לכל שינוי.

#Uncategorized #אהוד ברק #בחירות #דמוקרטיה #יאוש #נתניהו #פוליטיקה #ש"ס

הפוסט הקודם: מי רוצה לגור ליד שמאלני?

הפוסט הבא: (עוד) רנדומליות יצירתית

אלו מכם שעשו בחוכמה ולא לחצו על הקישור בוודאי שואלים עצמם מה כבר יכול להיות כל כך נורא במאמר דעה של יעל משאלי. כלומר, יחסית לשאר התוכן של “טמקא מתנחליםיהדות”. אולי יעזור אם אומר לכם מה כותרת המאמר: “אז מי רוצה שכן ערבי?” לא, זה לא מספיק. אולי כדאי להביא את ההגדרה של משאלי ל”ערבים”: “”ערבים” במובן הרחב יותר של המושג. במובן של גויים, של לא-יהודים.” לא, עדיין אין כאן שום דבר מפתיע. בואו ננסה את זה: “אנחנו לא רוצים לגור בין אנשים שהחזון הציוני לא חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית.” הו-הו! החזון הציוני! עדיין לא מספיק? טוב, טוב. הנה: בנוגע לשאלה “בשביל מה ובשביל מה הקמנו את המדינה הזו?” מציינת משאלי ש”הרבה אנשים בין גדרה לחדרה מנסחים את תשובתם מדי בוקר ממש, כשהם מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים מכל העולם להגיע הנה”. מרגישים את תחושת המחנק הזו?

כי על פי הרציונל של משאלי, הבעיה היא לא רק ה”גויים”, אלא גם אלו שנותנים לגיטימציה לשהותם כאן. כי אם השמאלנים, שלא לדבר על הפוסט-ציונים, “מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים”, ואם אנחנו לא רוצים את המסתננים בקרבתנו, הרי שגם את השמאלנים איננו רוצים בקרבתנו. גם השמאלנים הפוסט-ציוניים, הלא, אינם בין אותם אנשים ש”החזון הציוני חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית”.

כי הדרך מ”אל תשכירו נדל”ן לערבים” (במשמעות הרחבה של המילה) ועד ל”אל תמכרו נדל”ן לשמאלנים” היא מאוד קצרה – לך תדע למי ישכיר השמאלני הזה את הנכס שלו? בסוף תגרום לפגיעה בצביון היהודי של מדינת ישראל!

כי ברגע שאנחנו מסכימים ששוויון אינו ערך, אין שום מגבלה על מי יכלל בצד ש”שווה פחות”.

#דמוקרטיה #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #לאומנות #עצבים #ציונות

הפוסט הקודם: ללמדם תורה

הפוסט הבא: קטסטרופוקרטיה

בבוקרו של היום המיועד נכנסתי ללחץ: איך מספרים לקבוצת ילדים גוים, רובם נוצרים, אחד מוסלמי, אחד חצי יהודי חצי סיני, על חג החנוכה? חיפוש בגוגל העלה כמה אתרים יהודיים שמנסים להסביר את החג לילדים, כולל אתר אחד שכלל בתיאור אנטיוכוס הרשע גם הפניה לטקסט המדהים של סיפור חנה ושבעת בניה לילדים. קריאת חובה לפני השינה.

ניסיונות להתייעץ עם אומת הטוויטר לא הועילו – עם כל הרצון שלי לספר את הסיפור מנקודת המבט האתאיסטית שלי, לא בשביל זה הזמינו אותי לשם, וחשוב מכך, הילדים לא בדיוק במצב להבין את הגישה הביקורתית. מצד שני, לך תספר את סיפור חנוכה בלי נקודת מבט יודוצנדטרית.

גמרתי אומר להפוך את הצדדים בסיפור לגנריים – לא יהודים נגד יוונים אלא “הטובים נגד הרעים”. הנה משהו שילד בן ארבע יכול להתמודד איתו בקלות.

כשהגעתי לגן שמחתי במיוחד על ההחלטה: לקבוצה הצטרפה גננת אחרת, שהיא לגמרי במקרה יווניה. למעשה, הילדים יודעים שהיא יווניה, והיא אפילו לימדה אותם כמה מילים ביוונית. לך תספר לילדים האלה עכשיו שהיוונים הם הרשעים.

לפני שהתחלנו את השיחה, הספקתי להחליף כמה מילים עם הגננת הרגילה של הילד וחלקתי איתה את הדאגה שלי. ברמה הבסיסית, הסברתי לה ע”י אותה שנינה של וודי אלן, חנוכה הוא כמו כל חג יהודי אחר: רצו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל. הגננת נחרדה, ובחיוך מאולץ אמרה שאנחנו מעדיפים להמנע מענייני ה-K-I-L-L-I-N-G. חייכתי בהבנה.

אחרי שהילדים נרגעו והתיישבו סביב, הצגתי להם את החנוכיה שהבאתי מהבית, הסברתי להם איך קוראים לזה, וביחד ספרנו כמה נרות יש בה. אמרתי שהנר הכי גבוה נקרא השמש, ושכל יום במשך שמונה ימים מדליקים את השמש ועוד מספר הנרות כמספר ימי החנוכה. כששאלתי את הילדים אם הם יודעים איך קוראים לחנוכיה, ואחת הילדות אמרה “דריידל”. אז ביקשתי מהמורה להביא סביבון של הגן, והסברתי להם על ארבע האותיות שכתובות עליו.

אחד הילדים התקיל אותי בשאלה – מה היה הנס הגדול? עצרתי רגע לחשוב. רציתי להמנע מהסיפור האמיתי של החג, ונס פך השמן, יש להודות על האמת, הוא נס די מעאפן. אבל הלכתי עליו בכל מקרה. סיפרתי לילדים שפעם, לפני הרבה שנים, היה מקום בשם המקדש בעיר ירושלים (שתבליט שלה מופיע על החנוכיה שלנו, מה שתרם אלמנט ויזואלי לסיפור), ובחג החנוכה הם רצו להדליק אור במקדש, אבל הם היו צריכים שמן, ונשאר להם רק פך שמן אחד קטן. את היתר אתם יכולים להשלים. הילדים לא התרשמו במיוחד, אבל קיבלו את ההסבר.

ילד אחר שאל אם אנחנו נדליק את הנרות, אז הדלקנו אותם. ללא ספק החלק החביב על כל הילדים. לפני שהילדים עברו לשולחן האוכל לאכילת לאטקעס שהם הכינו בעצמם, סיפרתי להם שיש עוד דבר אחד שעושים בחנוכה: נותנים דמי חנוכה – וחילקנו מטבעות שוקולד לילדים.

ובכך נסתיים הסיפור. כשם שחג המולד רודד מכל משמעות דתית עבור הילדים הללו, כך גם חנוכה נשאר לא יותר מאשר אוסף מנהגים נטולי קשר או הקשר. וככה, אם תשאלו אותי, הכי טוב.

#דת #ילדים #קנדה

הפוסט הקודם: פולו פריידיי

הפוסט הבא: מי רוצה לגור ליד שמאלני?

ישראל קרובה הרבה יותר למודל הבריטי, עם שתי חריגות חשובות: חוקי היסוד, ובמיוחד שני חוקי היסוד שזכו לכינוי “המהפכה החוקתית” על-ידי אהרון ברק, שבפרשנותו להם יצר מתוכם מרכז כח מאזן לממשלה בדמות בית משפט בעל סמכות לערעור על חוקיותם של חוקים; ושיטת הבחירות היחסית המביאה לריבוי מפלגות ולממשלות קואליציוניות בלתי יציבות. החריגה הראשונה (והמאוחרת יותר, מבחינה כרונולוגית) זוכה לעיקר תשומת הלב הציבורית, אולי משום שה”מוסד” המעורב בה יותר גשמי – בית המשפט העליון – ואחוז בכח ובאינטרסים משלו. אין מדובר בסתם איזה הסדר חוקי שרוב האזרחים לומדים עליו קצת במסגרת שיעורי האזרחות ואחרי זה שוכחים ממנו. אבל שיטת הבחירות במדינה היא אחד המוסדות החשובים ביותר במערך הדמוקרטי שלה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על כל מהלך העניינים הפוליטי בה. כפי שכבר הזכרתי, אחד הגורמים שמאפשרים למערכת האמריקאית להיות כל כך מפוררת היא שיטת הבחירות רבת השכבות שלה: היא שמנתקת את חבר הקונגרס מתלות במפלגתו ויוצרת שני בתים בהם כל חבר הוא, במידה לא קטנה, סיעה בפני עצמו; היא שמאפשרת לנשיא לכהן עם קונגרס לעומתי. בבריטניה, שיטת הבחירות (אותה שיטת בחירות כמו ארה”ב, מבחינת תרגום הקולות למושבים) היא שמאפשרת את אחיזת החנק של הממשלה בפרלמנט, ומייצרת באופן כמעט סדיר רוב במקום שבו לא נמצא רוב שכזה.

השיטה היחסית הנהוגה בישראל, מייצרת מצב שהוא מקביל לסיטואציה בה בריטניה תתנהל לאורך מספר עשורים עם ממשלות מיעוט. המצב, כמובן, רק החמיר החל משנות ה-90 עם התפרקות המפלגות הגדולות לרסיסים בעקבות שינוי שיטת הבחירות ¹ – התפרקות שהמערכת שלנו טרם התאוששה מההלם שלה, חרף כמה סימנים חיוביים לאורך השנים. התוצאה הידועה היא ממשלות לא יציבות וקושי לקדם מדיניות. אפרופו, הטענה כאילו התשובה הנכונה לבעיות הללו היא שיטה נשיאותית היא הבל גמור. התשובה הנכונה היא מעבר לשיטת בחירות אזורית-רובנית שתייצר רוב בכנסת. כמובן שמדובר בתשובה שתיצור הרבה יותר בעיות משהיא תפתור — הבעיות של ישראל אינן מהסוג ששינוי מוסדי גרידא יכול לתקן.

לאור כל זאת, אין זה בלתי סביר שהממשלה תבקש להעביר חלק מתפקידי קבלת ההחלטות לידי גוף אחר, למשל כלל הציבור. אם הממשלה הייתה מבקשת להעביר את חוק יסוד: משאל עם, בו יקבעו ההסדרים והתנאים הדרושים לקיומו של משאל עם בשאלות חוקתיות, הנגישות של הציבור בכללותו לכלי זה וכן הלאה, אני בספק אם ניתן היה להתנגד לחוק, גם אם ברור היה שניתן יהיה לנצל אותו כדי לטרפד הסכמי שלום. אבל תיקון חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) שעבר אתמול בכנסת אינו חוק שכזה. הוא אינו חוק שיוויוני משום שהוא אינו מקנה לכל אזרח ולכל דעה נגישות שווה לחוק. הוא המקבילה האידאולוגית לכל אותם חוקים שמכונים בשמות פרטיים – חוק לפיד, חוק מופז, חוק עמיר. חוקים אינם חליפות, ואסור שיתפרו במיוחד למידה מסוימת. אם המחוקק בישראל חושב שבתנאים מסויימים הציבור צריך לקבל לידיו את המושכות באשר לקבלת ההחלטות במדינה, אי אפשר שהתנאים הללו ישורטטו בצורה שתשרת רוב רגעי ותשלול את הזכות החדשה הזו מידי מי שנמצא כרגע במיעוט.

התיקון החדש מגדיר קווים מאוד ספציפיים ומדוייקים להפעלת משאל עם: רק עם ביטול החלת המשפט השיפוט והמנהל על שטח כלשהו. מיד מזדקר חוסר הסימטריה: סיפוחו של שטח והחלת המשפט הישראלי עליו אינם מצריכים משאל עם. כך, אבן שזרק רוב מזדמן בכנסת לבאר צריכים רוב מוחלט של חברי הכנסת כמו גם משאל עם בקרב כלל הציבור כדי להוציאה.

לא ברור (פרט לשיקולים הפוליטיים, שצריכים להיות זרים בבואנו לחקק חקיקה כה חדשנית במושגי שיטת המשטר בישראל) מדוע אך ורק בנושא הזה מן הראוי לקיים משאל עם. מדוע לא ינתן לעוד סטטוס קוו כזה או אחר קו ההגנה הנוסף הזה? מדוע לא תנתן בידי האזרחים הזכות ליזום משאל עם בנושאים חוקתיים שונים? מדוע לא יורשו האזרחים לערער על קביעות של המחוקק במקרים מסויימים (למשל, לבטל חוק שנחקק, או לחייב חקיקת חוק שנדחה?) — מדוע, לכל הרוחות, דרוש רוב גם בכנסת וגם בקרב כלל הציבור כדי לאשר הסכם עליו חתמה הממשלה, ומדוע אין לאזרחים כל אמצעי לשנות את החלטת הכנסת אם זו בחרה לדחות הצעה שהובאה בפניה?

התיקון כפי שעבר הוא אחיזת עיניים משום שהוא מתיימר לדבר בשפה הדמוקרטית, אך הדמוקרטיה תמיד מדברת בשפת השיוויון. חוק שנותן עדיפות לצד מסויים אינו חוק שמקדם את הדמוקרטיה אלא חוק שעוקף אותה. חוק שמערים קשיים על החלטה מסוג אחד ומקל תמיד עד החלטה מסוג אחר, הוא חוק שעוקף את רצון הציבור, לא כזה שמכבד אותו. חוק שמחשק מחוקק עתידי היפותטי הוא חוק שמחשק את הציבור העתידי שיבחר באותו מחוקק.

דבר בספר החוקים הישראלי אינו מונע מהכנסת להכריע בכל סוגיה שמובאת בפניה כי היא אינה מסוגלת להכריע בה, וכי ברצונה לפנות לקבלת אישורו של הציבור בנושא. אם כך יהיה, לא יוכלו תומכיו של הסכם כלשהו להתנגד לכך בשם הצדק. אך עניינו של התיקון הנוכחי אינו בהצעה מסויימת שעומדת כרגע על הפרק, אלא במניעת מהלכים עתידיים. ובשל כך פגיעתו רעה: היא תהיה רעה אם בעתיד יכשל הסכם שלום שזכה לרוב בכנסת אך כשל במשאל העם; היא תהיה רעה אם ראש ממשלה יפעיל את משקלו כדי לבטל את התיקון קודם לאישור הסכם שלום וכך יביא לאישורו תוך שבירת אמונו של הציבור; והיא תהיה רעה אם ההסכם יעבור על חודו של קול. והיא תהיה רעה אם לעולם לא נגיע להסדר משום שראש הממשלה יחשוש להביא בפני הציבור הסכם שהוא בטוח ביכולתו לעבור משאל עם גם אחרי כל מדורי הגהינום של תשעים ימי קמפיין ארסי כנגדו. אבל זאת, הרי, בעצם, הסיבה. לא?

#אמריקה #בחירות #בריטניה #דמוקרטיה #מדע המדינה #משפט #נתניהו #פוליטיקה

הפוסט הקודם: מה אני, ברבים?

הפוסט הבא: פולו פריידיי