כמה אנשים פה, חלקם בתום לב וחלקם בתום לב מעושה, מעלים את אותה התהייה: אם מדובר בעצות טובות, שיכולות לסייע לנשים למנוע מעצמן אונס, אז מה רע בהן? אם מראש אנחנו מניחים שהאשמה באונס נחה כולה על האנס, מדוע לא להשיא עצות, בתוך המסגרת הזו ומבלי לשבור אותה, שיכולות למנוע אינוסים? או כפי שניסח זאת שי: “אם יתברר (רק לדוגמה! אין לי מושג) שיש מתאם בין אלכוהול לאונס, אז ההצעה להתרחק מאלכהול היא עצה לגיטימית, והיא איננה מסירה את האשמה מכתפי האנס ולא מטילה אותה על הנאנסת.”
אני חושב שראוי לענות לשאלה הזו, גם אם לאוזנה של מי שמורגלת בדיונים פמיניסטיים היא נשמעת בעיקר מיתממת (ולא בכדי, אגב, מפני שהיא משמשת לא אחת כלי בידיהם של אלה שלא מקבלים את הנחת היסוד של היעדר אשמה תורמת בכל מקרה), בעיקר כדי שהדברים יהיו ברורים.
ובכן, נתחיל ממה שכבר נלעס כאן לעייפה: העצות האלה, במקרה הטוב, הן קשקוש לא מועיל. פרקטית, בעולם האמיתי, ב”מציאות הקונקרטית”, אותו אנס “קלאסי” האורב בסמטה אפלה כמעט ואינו משחק תפקיד סטטיסטי במקרי האונס, שקורים ברובם בתוך המשפחה או בתוך מסגרות חברתיות-תפקודיות מוכרות.
אבל היות שחלק מהמגיבים, ואני בהם, לא מסתפקים באמירה הברורה הזו אלא טוענים שישנה בעיה עם עצם השאת העצות גם אילמלא היה זה המצב, יש להמשיך ולהסביר.
הטיעון הראשון הוא טיעון הסבירות. העצות הללו, גם אם ניתנות ברוח טובה, מבקשות מנשים (רק מנשים, אף על פי שאני עדות חיה ונושמת לכך שלא רק נשים נאנסות) להטיל על עצמן מגבלות לא סבירות כדי להמנע מאונס. ולמה הכוונה? משיאי העצות הללו אוהבים לבצע הקבלות לפעולות שכולנו נוקטים על מנת לשמור על חיינו ורכושנו (“לנהל סיכונים”) – למשל, נעילת דלתות או זהירות על הכביש. אלה הן פעולות שהינן בגדר הסביר – הנזק הנגרם לנו כתוצאה מהן אינו גדול והן עשויות לסייע בשמירה על רכושנו או על חיינו או על שלמות גופנו. אבל נניח שיבוא אדם ויאמר שאם ברצונו של אדם לשמור על רכושו, אין די בכך שינעל את דלתות ביתו בכל שעות היום – שהרי גנבים יודעים זה מכבר לפרוץ דלתות – אלא עליו גם לנעול את חפצי הערך שלו, לרבות מכשירי חשמל, בכספות מתקדמות הנפתחות על ידי טביעות אצבע כאשר אינו בביתו, ולהחזיק כלי-יריה אשר הוא מיומן בשימוש בו במרחק השגה כאשר הוא כן בביתו, וכן להחזיק תורנות שמירה ביתית בעת שהוא ישן. לית מאן דפליג שעצות אלו אכן יכולות למנוע – אולי אפילו לנטרל לחלוטין – מאותו אדם לאבד את רכושו לשודדים וגנבים, אשר על פי רוב אינם מומחים גדולים בפריצת כספות ואינם מצפים לאנשים ערים עם אקדחים בידיהם בלילה. אלא מה? עצה זו אינה סבירה: לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו כספות מתקדמות, לא כולנו יכולים להתנהל מבלי לישון, לא סביר לגרור את כל מכשירי החשמל הביתיים לכספת מדי בוקר ולהוציאם מדי ערב וזה בלתי סביר לחלוטין שכל אדם יחזיק כלי יריה ויהא מיומן בו, שלא לדבר על ההשלכות החברתיות-תרבותיות של דבר כזה.
באופן דומה, עצות כגון “אל תצאי מהבית בלבוש כזה וכזה” או “אל תשתי אלכוהול” או “אל תצאי מהבית כאשר ישנן התראות על אנס המסתובב חופשי” (כולן משתמעות מהפוסט שהדיון הזה נסב סביבו) הנן בלתי סבירות: הן חודרות באופן גס לחירות האישית בבחירת המלבושים, אופן וצורת הבילויים, והיכולת של אישה להיות בעל חיים חברתי באותה המידה כמו הגברים שלצידה, ומבקשות ממנה – מציעות לה – להשית על עצמה מגבלות לא פשוטות, בכסות של בקשת טובתה.
למגבלות הללו ישנן גם השלכות חברתיות: מה יהא על הפאב ביום שיחליטו נשים שהן אינן שותות עד אלכוהול כדי למנוע אונס? מה יקרה למוסד הדייטים?
שאלה נוספת בהקשר של עצות בלתי סבירות היא מדוע אנו סבורים שאותם אנסי-סימטא לא ישדרגו את מעשיהם (למשל, יעברו לפריצות לבתים או לתקיפה באמצעות נשק/מזרקים עם סמים וכו') כדי להתאים עצמם למצב החדש, מה שיוליד עוד ועוד עצות כאלו? דובי כבר הראה את הרשימה האבסורדית של עצות שאפשר להגיע אליהן היום. אני זוכר זמן שבו אם אדם רצה להגן על רכבו מגניבה, היה נועל את ההגה/מוט ההילוכים. מאז השתדרגנו וכמעט בכל רכב ישנו קודן משבית מנוע ואזעקה המופעלת בתדר רדיו, ובחלקם מכשירי איתור מתוחכמים מחברות המעסיקות בוגרי סיירות היוצאים ללכוד רכבים גנובים באישון ליל. ועדיין, רכבים נגנבים: גנבי הרכב שדרגו את עצמם. אותו ההגיון, אגב, חל גם לגבי אבטחת הבית. ואם בעבירות רכוש שאין פאתולוגיה פסיכית כלשהי מאחוריהן חל שינוי שכזה ביכולתם של העבריינים לבצע את זממם, אין שום סיבה לחשוב שבעבירה בעלת יסוד נפשי עמוק כמו אונס-סימטה לא ימצאו האנסים דרכים להתגבר גם על הקושי שבהיעדר נשים שתויות וחשופות לבדן ברחוב. בייחוד טענה זו אמורה בכל הקשור לעצות לגבי לבוש. גם אם נניח שאנסים יעדיפו לאנוס נשים לבושות חשוף, הרי שתהיה זו תמימות לחשוב שאם לא יקלעו לדרכם כאלה – מפני שהנשים כולן שועות לעצות הטובות – הם יחדלו מלאנוס. למעשה, בכל האמור בענייני לבוש, עצה זו מניחה כהנחת יסוד שנשים אחרות כן ילבשו חשוף – ובכן, שיאנסו אותן! את צריכה לשמור על עצמך.
ראוי לציין שאם מישהו – לרוב תהיה זו מישהי – מעלה את ההתנגדויות האלה לגבי סבירות העצות, אם מישהי תגיד “אבל היום יום ההולדת שלי ואני רוצה לצאת לבושה באופן שבו בא לי להתלבש, לשתות את כמות האלכוהול שאני בתור אדם מבוגר רואה לנכון לשתות וכיוצא בזאת”, תהיה בדרך כלל התגובה “אז מה את מעדיפה, להיאנס?”. תגובה זו אינה הוגנת בדיוק כשם שאם אני אגיד שאינני יכול להרשות לעצמי לרכוש מכונית חדישה שקיבלה חמישה כוכבים במבחן ריסוק, השאלה אם אני מעדיף למות בתאונת דרכים אינה הוגנת. יתירה מכך, בעצם השאלה יסתתר גרעין הפורענות, כפי שיוסבר בטיעון השלישי.
הטיעון השני הוא שמדובר בפטרנליזם. הפטרנליזם כאן הוא גם צורני וגם מהותי. צורני, מפני שעל פי רוב – והתגובות כאן אינן שונות – יהיו אלה גברים המטיפים לנשים כיצד להישמר מאותם אנסי-סמטה. מעבר לדרשני המובן מאליו, מפני שאלה הם גם גברים שמהם צריכה האישה המנסה להישמר לנפשה לנסות, ובכן, להישמר, קשה לאוזן הפמיניסטית – ובעיניי לכל אוזן שמוכנה להטות עצמה לאחר – שלא לראות כאן את הגבר המטיף מוסר לאישה הפותה, שאינה יודעת שחצאית מיני מזמינה אנסים. העניין הצורני לא נגמר בפטרנליזם המשתמע ממנו. לרוב קל מאוד להשיא עצות, ובייחוד עצות בלתי סבירות (כפי שהוסבר בטיעון הקודם), כאשר העצות הללו נוגעות למישהו אחר. כאשר גבר משיא עצה כזו לאישה, ואפילו כוונותיו טהורות, עליו לקחת בחשבון שהוא אינו מכיר את מצבה הקיומי של האישה, אינו יודע מהן חוויותיה שלה, והאם לא חשבה כבר על עצותיו והחליטה החלטה מודעת ובוגרת (שחובתנו, אם אנו רוצים לנסות להישאר בתוך תחומי הדיון שהוגדרו – קרי, שאין אשמה תורמת לאונס – לקבל ולכבד) שאין היא יכולה או רוצה ליישם אותן. דורה כתבה כאן למעלה: “כי נשים לא מתות מפחד גם ככה”. היא צודקת. קשה מאוד לגברים לקלוט את כמות הפחד והחרדה שנשים חוות באופן יומיומי (כאן נכנסת ההמלצה הרגילה לקריאה בבלוג “כצעקתה”). ואם כן, ראוי שישקלו את המצב הזה בטרם ישיאו עצות, ובייחוד עצות כאלה התורמות לתחושות החרדה הללו, בכסות של “עצה ידידותית לניהול סיכונים חכם”.
מעבר לאלמנט הצורני, הנוגע לגופו של מציע (באופן שאני סבור שהוא רלוונטי לדיון), יש כאן פטרנליזם מהותי: רוצה לומר, פוסטים המייעצים לנשים כיצד להימנע מאונס (ולפעמים מאשימים את הפמיניסטיות בזריית חול בעיני נשים והעמדתן בסיכון מפני שהן מתנגדות להשאת עצות זו) עולים אחת לכמה זמן בדיוק באותו האופן שפוסטים הקוראים לאנשים להשתמש בשני מנעולים על הדלת או להתקין שירותי איתור לרכב אינם עולים. משום מה תחום הביטחון האישי של נשים הוא הרבה יותר נתון לדיון, ויכוח והשאת עצות (שנושאות בחובן מידת מה של הגבלת החירות האישית כפי שדובר בטיעון הראשון) מכל נושא אחר הנוגע לביטחון אישי. איה הטור הקורא לאנשים שלא לצאת ולבקש מהערסים שמשמיעים מוסיקה למטה לכבות? לא, במקרה כזה היציאה נראית כורח המציאות – בלתי סביר, אם לחזור רגע לטיעון הראשון, לדרוש מאדם לוותר למפרע על שעות השינה שלו לפי גחמתם של הערסים מלמטה – ואילו הערסים הם שאינם בסדר. וגם אם מאן-דהוא סבור שאל להם לאנשים להסתכן ולרדת למטה להעיר במצב כזה, אני עדיין לא רואה את הדיון הציבורי הענף, הפוסטים המגחיכים את אלה שבכל זאת יורדים להעיר וכיו”ב. חברה שפשתה בה תרבות אונס מרכזת מבט לעבר נשים – כמעט בלעדית לעבר נשים – ונדחפת להן לאופן שבו הן מנהלות את בטחונן האישי בעצות שאינן לגמרי סבירות. מדובר בהתנשאות ובפטרנליזם מהסוג הרע ביותר, המתנחמד. היה הרבה יותר קל לבלוע את העצות הללו – גם אם עדיין לא פשוט בכלל – אם היינו רואים כזה עיסוק נרחב בשאלות נוספות של בטחון אישי, ולא רק בשאלות של בטחון אישי של נשים מפני אנסים.
הטיעון השלישי הוא טיעון הסתירה. שתי העמדות המוצגות בטיעון של שי ושל אחרים, שאין אשמה תורמת אבל יש דרכי מניעה (בהנחה שקיימות דרכי מניעה כאלה, כפי ששי הציע בניסוי המחשבה שלו), הן לא קונסיסטנטיות במאת האחוזים, מכמה טעמים.
ראשית, מפני שעלינו לשאול מה דינה של מי שבוחרת להתעלם מהעצות הללו. רפרפתי על שאלה זו בטיעון הראשון. כמעט כל הדנים כאן מסכימים היטב כי גם מי שאינה נענית לעצות אלה אינה נושאת בכל אדם-תורם לאינוסה חלילה. אולם העמדה הזו עומדת אל מול מה שאנו מכירים מהעולם ומה שאנו מבינים מאשם תורם (שהוא מושג משפטי-נזיקי, אבל אנו משתמשים בו בשיח כאן מבלי להתייחס לשורשיו). רוצה לומר, אילו יש בידו של אדם למנוע ממשהו רע לקרות לו, אפילו לא יהיה אשם כלל באותו הדבר הרע שקורה, הרי שמאליו ברור שעל האדם לעשות את אותו המעשה שימנע את הרעה מלהתרגש עליו. למעשה, חובה זו היא העומדת בבסיס העצות הללו: דיברו כאן חלק מהמגיבים על הצורך “לנהל סיכונים”. ואם לא עשה, הרי שגם אם נאלץ את מוחנו לקבל שאי העשייה היא לגיטימית ועדיין האדם אינו אשם ולו במקצת ברעה שנתרגשה עליו, הרי לכל הפחות יש לומר על אותו אדם שהוא די, ובכן, טמבל שלא ידע לשמור על עצמו ועל שלו. (וכאן בתגובות נאמר: “אז שוב – האשם בתאונה הוא במי שעבר על החוק. אבל אני אהיה כסיל גמור אם לא אדאג להגן על עצמי!!!”) למה הדבר דומה? אילו נמליץ לאדם שלא לקחת את המחשב הנייד שלו לטיול באפריקה, שמא ישדדו אותו המקומיים ממנו. ואם יצא עם המחשב, ואכן נגנב המחשב, הרי יימצא מי שישאל “אבל למה לקחת אותו איתך?” וגם אם בשאלה זו לא יכוון להאשים את האדם באחריות תורמת לעצם מעשה הגניבה, הרי שלכל הפחות תהיה בשאלה זו יותר מקורטוב התנשאות והפניית אצבע מקטינה כלפי האחר.
או במילים אחרות, אם נניח שיש סדרה של מעשים שעשייתם או ההמנעות מהם יכולה למנוע אונס, יהיה זה בלתי קונסיסטנטי לטעון שאם מישהי מודעת אליהם ובכל זאת אינה עושה אותם (או נמנעת מהם, בהתאמה) הרי שהיא נקייה לחלוטין מכל אשמה שהיא, בדיוק מפני שמצופה מאיתנו לערוך “ניהול סיכונים” ראוי. אותה הטענה שמשמשת להצדקת העצה מלכתחילה תשמש גם להצדקת האשמת הקורבן (בטיפשות אם לא בעבירה עצמה) שלא שעתה לה בהמשך. העצה הזו כופה את עצמה מעצם הטיעונים העומדים מאחוריה. ובאותו הקשר:
דיברתי בטיעון הראשון על השאלה הבאה אחרי שמישהי מלינה על אי סבירותן של העצות הניתנות (“מה עדיף, להיאנס?”). כבר בדיון כאן ראינו ניצנים של השאלה הזו (“יוצא שכדי שלא תוטל עליהן אשמה, עלולות להיאנס עוד כמה, שאולי יכלו להציל את עצמן”). בשלב הזה עוברים משיאי העצות להפוך את עצותיהם לפקודות שעל אי ציות להן יש עונש: זה או לעשות בדיוק מה שאומרים לך, או להיאנס. התהליך הזה מובנה בתוך עצם השאת העצות, מפני שעצם הטענה שסדרת פעולות מסוימת מקטינה את הסיכון לאונס, בשילוב עם הטענה שאנשים צריכים “לנהל סיכונים”, משמעה שמי שלא עושה את הפעולות האלה אינה “מנהלת סיכונים” ולכן עלולה להיאנס בהסתברות גבוהה יותר, ועל כן הופכת את העצות האלה (כפי שהובהר בתחילת הדברים, באופן שאינו מגובה בעובדות) לכאלה שיש עמן איום מרומז.
שנית, בתוך עמנו אנו יושבים. אי אפשר ודי נכלולי להתעלם מהלוך הרוח הציבורי בנידון ולהעמיד פנים שבאמצעות תשלום מס שפתיים בדמות “ברור שהאשמה כולה חלה רק על האנס אבל...” העצות הללו מפסיקות לשרת אידאל של מהו אונס, מיהי קרבן אונס, ומי סתם מלינה ובאמת רצתה את זה וראו זאת בהתנהגותה. אי אפשר להעמיד פנים, כשמפרסמים פוסט כמו זה של עוז, שלא יהיה מי שיקרא בו “מי שלובשת חשוף ושותה הרבה מביאה את זה על עצמה כי אם לא הייתה לובשת חשוף ושותה הרבה לא היו אונסים אותה”. מס השפתיים הזה – שאינו, כפי שהובהר קודם, לחלוטין קונסיסטנטי עם יתרת הטענה – אין די בו כדי להתעלם מההשלכות של טקסטים כאלה, אפילו אם שולם במלוא הכנות.
הטעם השלישי קשור לדברים אלה: אני נזכר כי לא מכבר התפרסם שעורכת דין מסוימת המגינה על שני נערים בני 18 שהואשמו באונס של בת 12 (!) אמרה להגנת לקוחותיה כי הנערים ידעו שהילדה נותנת אז למה לא לקחת. אופיין, עברן, התנהגותן המינית והאחרת של קורבנות אונס – ואפילו יהיו ילדות בנות 12, מסתבר – עולים ונדונים בתיקים השונים. ראינו את זה בפרשת קצב, ראינו את זה בפרשת אורלי אינס, רואים את זה כמעט בכל סיפור אינוס המגיע לתקשורת – ובאלה שאינם מגיעים לתקשורת ניתן לראות זאת בין כתלי בית המשפט. מיינסטרימיזציה של עצות כאלה, של התנהגויות שניתן ליישם כדי שלא להיאנס, תשמש במובהק כלי נשק נגד קרבנות אונס שיגיעו למערכת עשיית הצדק או חלילה לתקשורת. אם התפישה הרווחת היא שאישה צריכה להמנע מללכת במלבושים חשופים על מנת להמנע מאונס – כעצה ידידותית ותו לא, כמובן – המיני שקרבן האונס לבשה יעלה לדיון בשאלה האם היה או לא היה אונס, יגיע לכלי התקשורת וכיו”ב. אי אפשר להתעלם מכך – על כך בדיוק מדברים כשאומרים שפוסטים כמו של דניאל עוז הם חלק מתרבות אונס.
יש עוד, אולם נדמה לי שדי בכך כדי לענות לטענה שיש בה אלמנט לא קטן של היתממות מצד רוב האנשים שטענו אותה כאן, ולו רק על מנת שיפסיקו אחדים להלין על כך שטענתם לא זוכה למענה רציני כי לפמיניסטיות האלה כאן אין סבלנות ובכלל.
אלכס ז. · 2012-07-16 22:34:05
נמרוד, תודה על התגובה המצויינת. עכשיו יש לי לאן לקשר כשהדיון הזה יעלה שוב במקום אחר.
[...] וזה קורה. נראה אתכם מאתרים לבד את הכשל הזה ברשומה של דובי קננגיסר, שאיכשהו כשל גם בכל הכשלים [...]
עדו · 2012-07-17 05:59:51
קראתי ולא ברור לי משהו. מצד אחד אתה כותב שקורבן האונס יודעת היטב שעשתה טעות (למה הכנסתי אוצו הביתה? למה לא צעקתי?) ומצד שני “בוער” לך להגיד שהטעויות הללו בעצם זניחות. אז מה אתה אומר בעצם? שנשים צריכות לימנע גם מטעויות זניחות ?
שי · 2012-07-17 06:33:36
נמרוד,
ארגומנטציה מושקעת. לדעתי שגויה. ושזירת הרמזים על היתממות או “תם לב מעושה” איננה מכובדת – בד”כ, מי שסומך על הטיעונים שלו לא נזקק לרטוריקה מהסוג הזה.
אשר לסבירות. מה שהתנהל כאן עד עכשיו הוא (ברובו) מטא-דיון ובמסגרת זו סבירות העצות שניתנו איננה רלוונטית. השאלה הרלוונטית היא האם ניתן להעלות על הדעת עצות, להפחתת סכנת האונס שעשויות להיות סבירות בנסיבות מסוימות. אם כן – לגיטימי (אפילו ראוי וחשוב) להעלות הצעות כאלו, לדון בהן ולבחון את סבירותן. אם מניחים מראש שאין ולא יכולות להיות עצות סבירות כאלו, אז אין במה לדון ואפשר רק להתרפק על ההסכמה ש”האנס לבדו אשם”.
על הפטרנליזם. זה דומה ל”היתממות המעושה”. נגיד שהמציעים – כולם! מלכתחילה! – חשודים בשובניזם והתנשאות פטרנליסטית (ועכשיו נדרשים להוכיח שבכלל אין להם אחות), איך זה פוטר את האחרים והאחרות מבחינת ההצעות לגופו של עניין?
גם אם הטענה ש”לבוש חושפני מעלה את הסיכוי לאונס” הועלתה על ידי שובניסט חשוך, שאפילו לא עסק מימיו בשאלות אחרות של בטחון אישי, יש טעם לבחון את הטענה עצמה ואת השלכותיה.
לעניין הסתירה. העובדה ש”האנס לבדו אשם ואחראי לאונס” איננה עומדת בסתירה לעבודה ש”הקורבן לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה”. ממש כשם שאדם שלא נעל את ביתו איננו אשם בפריצה לביתו, אלא רק בעובדה שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים. והעובדה שהשיח הרווח מבולבל בעניין הזה, ושעורכי דין ינצלו כל בילבול כדי לזכות כל נאשם, מחייבת אותנו להעמיד דברים על דיוקם ולא לאמץ את הבילבול.
ואחרי כל המלל שנשפך כאן, וההסכמה ש”רק האנס לבדו אשם באונס” עדיין לא נאמר דבר על הדרך להילחם בתופעת האונס, או לפחות להפחית את מימדיה. וזה, בעיני, מוזר.
עדו · 2012-07-17 06:38:40
שי. לגבי סעיף 3 שלך: האם עורכי דין שמייצגים פורצים, מעלים את בעל הבית שנפרץ לדוכן ושואלים אותו למה לא נעל יותר טוב את הבית? לא נראה לי שזה ישרת את הקייס שלהם.
[...] אין אנסים, אין אונסים (דובי קנינגסר, לא שומעים) [...]
סחבק · 2012-07-17 13:12:53
אני ואתה נשנה את העולם. אבל עד אז, עד שלא יהיו אנסים וגנבים, כשם שאישה שלוקחת את הלפטופ לאפריקה יודעת שסביר שינסו לגנוב אותו, ותזכור, למשל, לא להשאיר אותו סתם כך על המיטה כשהיא הולכת לשירותים בהוסטל (בניגוד לספר, נניח), כל הנשים חייבות לדעת (ואני בטוח שיודעות) שיתכן שינסו לאנוס אותן (בלי קשר למה הן לובשת, כמה שתו, עם כמה שכבו וכו'), ויחליטו מה הן רוצות לעשות בשביל להקטין את הסיכוי שזה יקרה.
זה רק פרטיקה לדעתי, בלי שובניזם/פמיניזם/פטרנליזם וכיוצא בזה.
שי, ראשון ראשון ואחרון אחרון:
“ושזירת הרמזים על היתממות או “תם לב מעושה” איננה מכובדת – בד”כ, מי שסומך על הטיעונים שלו לא נזקק לרטוריקה מהסוג הזה.” – ישנו ערך בחשיפת טיעון מתחזה, ערך שאינו רק רטורי אלא גם מהותי. היתממות היא עמדה אירונית במהותה, ועל כן נטולת ערך פוזיטיבי ככזו, וכשם שיש ערך בהצבעה על פאתולוגיה אורתודוכסית בטענה על מנת להחיל עליה את מגוון הביקורות הסטנדרטיות על אורתודוכסיה, כך גם במקרה של תום לב מעושה – והוא עולה בהחלט מדבריהם של חלק לא מבוטל מהמגיבים כאן.
אין לי כל עניין להגרר לדיון סולפסיסטי מעין זה שאתה מנסה לגרור אותי אליו, ואינני רואה בו כל ערך. זאת ועוד, יש לתמוה על הזריזות להידרדר ל”האם ניתן להעלות על הדעת עצות, להפחתת סכנת האונס שעשויות להיות סבירות בנסיבות מסוימות” ממי שמצדד בטענות הנסמכות, כביכול, על “העולם האמיתי” או כפי שניסח זאת דניאל עוז, “המציאות הקונקרטית”.
אם יש לך דוגמה לעצה כזו, שהיא סבירה וגם יכולה למנוע מקרי אונס, אנא הבא אותה ונדון האם באמת היא עונה לשני הקריטריונים. השאלה הראשונה היא שאלה מוסרית-פסיכולוגית-אפיסטמית ונוכל לדון עליה שעות, ואילו השניה היא שאלה הניתנת לבדיקה אמפירית. באין לך דוגמה כזו, אתה תולה הרים וגבעות בהיתכנות ההיפותטית של דוגמה כזו, ומאשים את בני ובנות שיחך באטימות משום שהם אינם מותירים מקום לדוגמה היפותטית שכזו, וזה כבר לשחק בנדמה לי.
א. רדוקציה אד-אבסורדום של טיעון הפטרנליזם לא מוסיפה לך כבוד. טיעון הפטרנליזם, כזכור, עמד על שתי רגליים: האחת הייתה לגופם של טוענים, שהם ברובם גברים (או משקפים תפישות עולם פטריארכליות בדרכים אחרות). לרגל זו בעיקר אתה מתייחס כשאתה כותב “נגיד שהמציעים – כולם! מלכתחילה! – חשודים בשובניזם והתנשאות פטרנליסטית (ועכשיו נדרשים להוכיח שבכלל אין להם אחות), איך זה פוטר את האחרים והאחרות מבחינת ההצעות לגופו של עניין?”. העניין הוא שכבר הבהרתי בדיוק כיצד זה קשור: “כאשר גבר משיא עצה כזו לאישה, ואפילו כוונותיו טהורות, עליו לקחת בחשבון שהוא אינו מכיר את מצבה הקיומי של האישה, אינו יודע מהן חוויותיה שלה, והאם לא חשבה כבר על עצותיו והחליטה החלטה מודעת ובוגרת (שחובתנו, אם אנו רוצים לנסות להישאר בתוך תחומי הדיון שהוגדרו – קרי, שאין אשמה תורמת לאונס – לקבל ולכבד) שאין היא יכולה או רוצה ליישם אותן. דורה כתבה כאן למעלה: “כי נשים לא מתות מפחד גם ככה”. היא צודקת. קשה מאוד לגברים לקלוט את כמות הפחד והחרדה שנשים חוות באופן יומיומי (כאן נכנסת ההמלצה הרגילה לקריאה בבלוג “כצעקתה”). ואם כן, ראוי שישקלו את המצב הזה בטרם ישיאו עצות, ובייחוד עצות כאלה התורמות לתחושות החרדה הללו, בכסות של “עצה ידידותית לניהול סיכונים חכם”.“.
רוצה לומר, הטענה כאן איננה שאין להקשיב לטענות מפני שמעלים אותן גברים (ולא, כפי שניסית להגחיך את עמדתי, “שוביניסטים חשוכים”), אלא שכחלק מהמענה לטענות האלה – ובעיקר כחלק מהקשבתם של הטוענים למענה, ככל שקיימת כזו (אהמ, אהמ) – יש לקחת בחשבון את מצבה הקיומי השונה של נשואת העצה, ולא רק את העצה גופא. הטכנוקרטיה שאתה מציג כאן מתקיימת בואקום מופלא שבו אין בני אדם המשיאים את העצות הללו ובני אדם שהם יעדן. וגם זה סוג של פטרנליזם. מיותר לציין שלא התייחסת כלל לפטרנליזם המהותי, קרי, שאין עוד קבוצת אוכלוסיה בסיכון שכל כך הרבה ממהרים לספר לה כיצד עליה להגן על עצמה.
א.
“עובדה ש”האנס לבדו אשם ואחראי לאונס” איננה עומדת בסתירה לעבודה ש”הקורבן לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה”. ממש כשם שאדם שלא נעל את ביתו איננו אשם בפריצה לביתו, אלא רק בעובדה שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים”. נו, תודה על ההדגמה. אז הנאנסת לבושת המיני אינה אשמה באונס, רק בכך שלא נזהרה ולבשה משהו צנוע יותר (או אולי, כפי שהציע למרבה הגיחוך דניאל עוז, פחות בוהק בחושך). ניכר, שוב, שאינך זכר שבבני ובנות אדם אתה עוסק. סיטואציה של אונס – וכאן, לרוע מזלך, אני ביתרון מה, מפני שאני מדבר מניסיון – כוללת בתוכה כל כך הרבה רגשי אשם והאשמה עצמית, שלהוסיף עליהם האשמה עצמית – לא באונס עצמו, אלא בהתרחשויות שהביאו לו (אני, אגב, אינני מוצא מובן בהבחנה זו כלל ועיקר, ולא סיפקת אחד) הינו בגדר מעשה נבלה של ממש. מעניין, אגב, שבכסות של לחלוק על דבריי אתה מהדהד אותם. אזכיר: “ אותה הטענה שמשמשת להצדקת העצה מלכתחילה תשמש גם להצדקת האשמת הקורבן (בטיפשות אם לא בעבירה עצמה) שלא שעתה לה בהמשך. העצה הזו כופה את עצמה מעצם הטיעונים העומדים מאחוריה”.
ב.
“. והעובדה שהשיח הרווח מבולבל בעניין הזה, ושעורכי דין ינצלו כל בילבול כדי לזכות כל נאשם, מחייבת אותנו להעמיד דברים על דיוקם ולא לאמץ את הבילבול.”
הא! אני חי בשביל רגעים כאלה. כשצד אחד בדיון אומר שדיון בעצות האלה מונע מאיתנו שינוי חברתי אמיתי, מפני שהוא מתעסק בהתנהגות הקורבן במקום בחינוך העבריינים הפוטנציאליים, הוא מואשם בחוסר רציונליות, אי הקשבה ואי חיבור למציאות. כך בפוסט של עוז כמו גם בדברי המגיבים כאן. ועכשיו לפתע פתאום אתה מופיע ודורש במפגיע מאותו צד בדיוק להתעלם מההשלכות הקונקרטיות של מעשים מסוימים על מנת לצעוד בעוז למען חברה טובה יותר (במקרה של הטיעונים שלך, חברה טובה יותר היפותטית בלבד). אז לא: קיומם של מאשימי נאנסות אינו דבר שאפשר להתעלם ממנו, הוא – להבדיל מהמגבלות הסבירות שלך, אלא אם תביא דוגמה נגדית – דבר הקיים בממש. למשל, לרגע לא ראיתי איש מהדנים כאן קם ובודק עצמו: כמה נשים יצילו עצמן מאנס-סימטה בעקבות העצות הטובות הללו, לעומת כמה גברים יקראו את הדברים כהזמנה למין מכל מי שלא שועה לעצות הללו, כי שומה עליה שאם היא לא נזהרת אז היא רצתה את זה (ודוק, אינני אומר שזה מה שאתה או אדם אחר טוען אלא שמרוחן של עצות כאלה יהיה מי שיוכל להבין זאת לאור הלוך הרוח הנוכחי בחברה, כפי שהסברתי בהרחבה בתגובתי המקורית). יאה למי שדורש מ”הפמיניסטיות” (ש”ק) שיתייחסו לעולם האמיתי ולא לחברת מופת אוטופית שיעשה את מה שהוא מציע בעצמו ויתייחס לעולם שבו דבריו נכתבים ולא לעולם של קוראים אוטופיים שדבריו יתקנו את הטועים שבהם.
גם לא נאמר דבר על האם הירח עשוי מגבינה. העלה מי שהעלה את הנושא לדיון, והוא נסב סביב העצות הללו. כיוון שאיש לא הראה שהן יכולות להיות מועילות – למעשה, אפילו בהנתן ההנחה השגויה כי יכולה להיות תאורטית עצה שתסייע במניעת מקרי אונס, איש לא הראה דוגמה קונקרטית לעצה כזו שתהיה סבירה, לא כל שכן כזו שלא ניתן לקרוא בה מידת מה של האשמת הקורבן (שזה, כפי שהבהרתי בתגובה המקורית, פחות או יותר מובנה ברטוריקה) – אין לי אלא להסיק שעד כה, לא נמצא כל צידוק לעצות אלה. הניסיון למעתק כזה, של “אז מה אתה מציע” מכונה בלע”ז “לוגיקה של פוליטיקאים” והוא כשל רטורי: דבר מה צריך להיעשות, הדבר המוצע הוא דבר-מה, על כן הדבר המוצע צריך להיעשות. כשעוז מעלה את טענותיו, מתובלות בקמצוץ חשיבות עצמית, על השולחן, האשמתם של אלה המפריכים אותן שהן לא מביאים דבר משלהם הוא הסטת הדיון. ישנן דרכים רבות וטובות לצמצם את תרבות האונס בחברה. ואפילו בהיעדרן, שימוש בדרך שלא תשיג זאת ועשויה לגרום לנזק של ממש בוודאי אינו מתקבל על הדעת.
אלכס ז. · 2012-07-17 18:30:28
בהמשך לדבריו של נמרוד:
כבר מהדיון הזה ברור מה צריך לעשות כדי לעזור לנשים:
א. לא לתרום להפחדת נשים.
ב. לא לתרום לרגשות האשמה שכבר קיימים אצל נפגעות אונס.
ג. לא לספק תירוצים לאנסים. תירוצים, אגב, שמשמשים את האנסים פעמיים – פעם בעת ביצוע האונס ופעם שנייה כאשר מערכת האכיפה מתייחסת אליהם בסלחנות בגלל שהאישה “הביאה את זה על עצמה”.
אז איך כל אחד ואחד יכול לעזור לנשים? פשוט – תפסיקו לתת עצות לנאנסות והתייחסו אל דניאל עוז ודומיו בבוז הראוי להם. זה באמת המינימום שבמינימום שאפשר לבקש וגם את זה אנשים לא מצליחים לעשות.
שי · 2012-07-18 06:36:58
נמרוד,
לדעתי הדיון שלנו מתבדר ולכן זו תהיה תרומתי האחרונה כאן.
(וגילוי נאות: אני לא העו”ד של דניאל עוז ואפילו לא קראתי את הפוסט המקורי שלו. אני מתייחס למטא-דיון שהתקיים כאן).
אשר לשזירת האשמות כלליות. אני עומד בדעתי שזו אסטרטגיה מכוערת, אבל במקום שאלו הם כללי המשחק עלינו לקבל אותם, ובלבד שהם הוגנים והדדיים. לפיכך אציין שרבים מהטוענים לצד הפמיניזם הטהרני – ובייחוד כמה מהגברים שבהם, שאינם מכירים לאשורו “את מצבה הקיומי של האישה” – עושים זאת מתוך התחסדות וצביעות, שגם היא עמדה אירונית במהותה. יתר על כן, מניסיוני למדתי שיש אנשים הסבורים שהכברת מילים עשויה להסתיר ליקויים בטיעוניהם. אני כמובן אינני מצביע בפירוש על המתחסדים והמכבירים הללו, אלא רק מציין שיש כאלו, אולי אפילו כאן.
לעניין הסבירות. אני, כזכור, לא העליתי אף הצעה ספציפית (משום שלא למדתי את הנושא לעומקו). טענתי היחידה הייתה שהצעות כאלו, שאחרים העלו, נראות לי על פניהן סבירות וראויות לדיון. אתה מאידך פסלת את כולן באופן גורף כ”קשקוש לא מועיל” ועכשיו אתה מבקש ממני להביא לדיון הצעה משלי. אז עמדתך כבר פחות ברורה לי: האם עצם הדיון בהצעות מהסוג שאני עשוי להעלות ראויות לדיון או בכלל לא. במילים אחרות, האם מעבר לדעתך הגורפת, יש קריטריון אחר לסבירותן של הצעות – או שעל סבירותן בדיוק יש לדון.
על מה שמכונה שם פטרנליזם. אפשר ואפילו מאוד סביר שאדם – גבר או אישה – איננו מודע לתחושותיו וחוויותיו של האחר, שבהן הוא מעולם לא התנסה. וכמובן, מן הראוי שכל בר דעת יביא את האפשרות הזו בחשבון. אבל אחרי כל זה, יש רק שתי אפשרויות: או שלא יתקיים דיון – בבחינת “על מה שאי אפשר לדבר, עליו ראוי לשתוק” – או שכל אחד מהמתדיינים יטען מתוך התחושות והחוויות שהוא מודע להן. אין, למיטב הבנתי, אפשרות שאטען מתוך מודעות (חוויות ותחושות) של האחר ואילו ניסיתי לעשות זאת לא היה מתקיים משהו שראוי להיקרא דייון. ובכן, אני בדעה שאפשר לדבר על הדברים הללו – בזהירות ובכבוד הראויים – גם אם זה מחריד חלק מהמאזינם .
א. כאן נראה שאין בינינו הסכמה בסיסית לגבי מהותה של סתירה לוגית, לא בעולם האידיאות ולא בעולמינו הקונקרטי. אציין רק שהעובדה שמאן דהוא נתקף (בטעות!) ברגשות אשמה למשמע טענה מסוימת, איננה מעידה בהכרח על כך שהטענה עצמה הטילה בו אשמה וממילא איננה עומדת בסתירה לטענה האחרת “שאין להטיל בו אשמה”.
3.ב. דומה שהבלבול בעינו עומד. אני סבור שהעובדה שיש אנשים – אפילו רבים, אפילו הרוב – שאינם מבינם כהלכה טענות מסוימות, איננה טעם מספיק שלא לטעון אותן, אלא להפך: היא טעם מספיק לטעון ולהבהיר אותן. (ולמען הסר ספק: לדעתי מדובר בטעמים לפעולה במיוחד בעולמינו הקונקרטי, שבו רבים האנשים ששוגים בפירושן של טענות).
ולבסוף, לגבי הגבינה והירח. איש לא נשאל כאן “אז מה אתה מציע”, בטח לא באמצעי להצדקת הצעה אחרת. אני הבעתי את תמהתי על אנשים שריבוי מקרי האונס מטריד אותם, אבל השאלה “כיצד ניתן להילחם בתופעה” מעניינת אותם כמו גבינה על הירח, או שהם סבורים שהדרך היחידה להתמודד עם התופעה היא בדומיה, הרכנת ראש וניקיון כפיים.
הטיעון הזה על הביגוד החשוף נשמע כמו פראפראזה על הבדיחה ההיא עם הכריש: את לא צריכה לכסות את עצמך לגמרי, את רק צריכה לכסות את עצמך יותר מהבחורה לידך.
א. · 2012-07-18 16:56:36
אני אישה, ואני דווקא כן רוצה להעיר בעקבות עצות האחיתופל של הגברים-שחושבים-שהם-מבינים.
“אל תלכי שיכורה לבד” – אם את שיכורה, את בסכנה לא מזרים אלא דווקא ממי ש”מלווה” אותך: דייט, ידידים שלך, ידידים שלו... אישה לבד היא לא כל כך בסכנה בכלל לאונס, למרות שהיא כמעט בטוח תוטרד.
“אונס בין השיחים” – כמו מקרי אלימות אקראית אחרים, תלוי הרבה יותר בשכרות של התוקף, ראו מקרה “מאבטח הרמטכ”ל”.
עם כל החיבה לגידי גוב, כדאי לשים לב שהסיטואציה “כבר לילה בואי נישאר” היא לא רומנטית. אם הנמענת תישאר, סביר שהיא תקום בבוקר בהרגשה של “אונס על ידי נדנוד”.
עדי סתיו · 2012-07-19 22:29:33
hilanoga,
היית מאמינה שעד התגובה שלך לא העליתי את הרעיון הזה בכלל בדעתי? היה נראה לי טבעי לגמרי לחשוב שבו זמנית צריך לסייע לקורבנות אונס להשתקם, וגם שיש מקום לעזור לנשים להימנע ממצבים מסוכנים, ולא הבנתי מאיפה מגיעה חוסר הסובלנות הזו למטרה החשובה מאוד השניה. אז ברור לי עכשיו, זהירות בסיסית מהסוג הזה היא דבר כל כך אלמנטרי שאין טעם כלל לנסות לקדם מודעות אליו בציבור, ומצד שני הסטת תשומת הלב אליו עלולה לגרום נזק בהיבטים אחרים (שיקום, ומלחמה באונס ברמת המקרו). ברור לגמרי. זה טוב שעוסקים ברצינות גם בנושאים שאמורים להיות מובנים מאליהם, בקלות הייתי יכול לכתוב מאמר כמו של דניאל.
מצד שני: עכשיו כשאני חושב על זה, דווקא יש שיח ער למדי על זהירות ממצבים מסוכנים מההיבט החברתי/פסיכולוגי ולא הפיסי: למשל, סימני אזהרה של “הוא מתעלם מרצונותיך” וכיוצא באלה. האם השיח הזה לא מפריע לשיקום? קשה לי לדמיין שלא (למרות שאני יכול לתאר לעצמי שהוא לא מפריע למלחמה באונס ברמת המקרו, ואף עוזר). אבל לפחות הוא באמת מסייע במקום להגיד דברים טריביאליים ומגבילים.
אסף · 2012-07-21 01:46:37
שאלה שלא באה להתגרות, אלא באמת מסקרנת אותי, ואין לי תשובה עליה:
מה עם רשימת עצות לאיך להפחית את הסיכוי לאונס שאינה מכוונת לנשים עצמן (או לכל קורבן אונס פוטנציאלי אחר), אלא למשל למוסדות, עיריות, מתכנני ערים, מתנדבים במשמר האזרחי, וכו?
נניח – יותר תאורה ברחובות. נניח, שומר בחניה בשעות הלילה. נניח, נוכחות של המשמר האזרחי באיזורים שבהם מאבטחים של הרמטכ”ל נוהגים לשתות. יו גט דה פיקצ'ר. האם גם זה פסול? כי חלק מהטיעונים שעלו פה (בפירוש לא כולם), כך נדמה לי, אם לוקחים אותם ברצינות, יובילו למסקנה שכן (ואולי זאת אכן צריכה להיות המסקנה?).
עדי סתיו · 2012-07-22 13:22:45
אסף, אני לא מכיר את הנושא לעומק, אבל בכל זאת שני קישורים שאולי יעניינו אותך (ואולי אחרים יוכלו להרחיב, לתקן או להוסיף):
בכמה ערים שהייתי בהן באירופה, ישנם בחניונים מקומות חניה המסומנים בורוד. נתקלתי בהם לראשונה באיטליה, אבל כיוון שאני אינני נמנה על אף קבוצת אוכלוסיה מיוחדת ואינני דובר איטלקית, נמנעתי מלחנות בהם, אף שלא היה ברור לי מה הוורוד מסמן. במינכן הגסתי לבי ושאלתי את השומר. מסתבר שבכמה מקומות, ביוזמה ספונטנית, מקומות החניה הקרובים ליציאה/לעמדת השומר/למעלית/מוארים מאוד נשמרים לנשים הנוסעות לבדן. וזאת, כדי שלא ייאלצו לכתת רגליהן בחניון חשוך תוך סכנה לעצמן.
אני לא בטוח מה אני חושב על המנהג הזה, אבל אני חושב שלכל הפחות אינני מתנגד לו.
תגובות (המשך)
נמרוד אבישר · 2012-07-16 17:07:31
כמה אנשים פה, חלקם בתום לב וחלקם בתום לב מעושה, מעלים את אותה התהייה: אם מדובר בעצות טובות, שיכולות לסייע לנשים למנוע מעצמן אונס, אז מה רע בהן? אם מראש אנחנו מניחים שהאשמה באונס נחה כולה על האנס, מדוע לא להשיא עצות, בתוך המסגרת הזו ומבלי לשבור אותה, שיכולות למנוע אינוסים? או כפי שניסח זאת שי: “אם יתברר (רק לדוגמה! אין לי מושג) שיש מתאם בין אלכוהול לאונס, אז ההצעה להתרחק מאלכהול היא עצה לגיטימית, והיא איננה מסירה את האשמה מכתפי האנס ולא מטילה אותה על הנאנסת.”אני חושב שראוי לענות לשאלה הזו, גם אם לאוזנה של מי שמורגלת בדיונים פמיניסטיים היא נשמעת בעיקר מיתממת (ולא בכדי, אגב, מפני שהיא משמשת לא אחת כלי בידיהם של אלה שלא מקבלים את הנחת היסוד של היעדר אשמה תורמת בכל מקרה), בעיקר כדי שהדברים יהיו ברורים. ובכן, נתחיל ממה שכבר נלעס כאן לעייפה: העצות האלה, במקרה הטוב, הן קשקוש לא מועיל. פרקטית, בעולם האמיתי, ב”מציאות הקונקרטית”, אותו אנס “קלאסי” האורב בסמטה אפלה כמעט ואינו משחק תפקיד סטטיסטי במקרי האונס, שקורים ברובם בתוך המשפחה או בתוך מסגרות חברתיות-תפקודיות מוכרות. אבל היות שחלק מהמגיבים, ואני בהם, לא מסתפקים באמירה הברורה הזו אלא טוענים שישנה בעיה עם עצם השאת העצות גם אילמלא היה זה המצב, יש להמשיך ולהסביר.
הטיעון הראשון הוא טיעון הסבירות. העצות הללו, גם אם ניתנות ברוח טובה, מבקשות מנשים (רק מנשים, אף על פי שאני עדות חיה ונושמת לכך שלא רק נשים נאנסות) להטיל על עצמן מגבלות לא סבירות כדי להמנע מאונס. ולמה הכוונה? משיאי העצות הללו אוהבים לבצע הקבלות לפעולות שכולנו נוקטים על מנת לשמור על חיינו ורכושנו (“לנהל סיכונים”) – למשל, נעילת דלתות או זהירות על הכביש. אלה הן פעולות שהינן בגדר הסביר – הנזק הנגרם לנו כתוצאה מהן אינו גדול והן עשויות לסייע בשמירה על רכושנו או על חיינו או על שלמות גופנו. אבל נניח שיבוא אדם ויאמר שאם ברצונו של אדם לשמור על רכושו, אין די בכך שינעל את דלתות ביתו בכל שעות היום – שהרי גנבים יודעים זה מכבר לפרוץ דלתות – אלא עליו גם לנעול את חפצי הערך שלו, לרבות מכשירי חשמל, בכספות מתקדמות הנפתחות על ידי טביעות אצבע כאשר אינו בביתו, ולהחזיק כלי-יריה אשר הוא מיומן בשימוש בו במרחק השגה כאשר הוא כן בביתו, וכן להחזיק תורנות שמירה ביתית בעת שהוא ישן. לית מאן דפליג שעצות אלו אכן יכולות למנוע – אולי אפילו לנטרל לחלוטין – מאותו אדם לאבד את רכושו לשודדים וגנבים, אשר על פי רוב אינם מומחים גדולים בפריצת כספות ואינם מצפים לאנשים ערים עם אקדחים בידיהם בלילה. אלא מה? עצה זו אינה סבירה: לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו כספות מתקדמות, לא כולנו יכולים להתנהל מבלי לישון, לא סביר לגרור את כל מכשירי החשמל הביתיים לכספת מדי בוקר ולהוציאם מדי ערב וזה בלתי סביר לחלוטין שכל אדם יחזיק כלי יריה ויהא מיומן בו, שלא לדבר על ההשלכות החברתיות-תרבותיות של דבר כזה. באופן דומה, עצות כגון “אל תצאי מהבית בלבוש כזה וכזה” או “אל תשתי אלכוהול” או “אל תצאי מהבית כאשר ישנן התראות על אנס המסתובב חופשי” (כולן משתמעות מהפוסט שהדיון הזה נסב סביבו) הנן בלתי סבירות: הן חודרות באופן גס לחירות האישית בבחירת המלבושים, אופן וצורת הבילויים, והיכולת של אישה להיות בעל חיים חברתי באותה המידה כמו הגברים שלצידה, ומבקשות ממנה – מציעות לה – להשית על עצמה מגבלות לא פשוטות, בכסות של בקשת טובתה. למגבלות הללו ישנן גם השלכות חברתיות: מה יהא על הפאב ביום שיחליטו נשים שהן אינן שותות עד אלכוהול כדי למנוע אונס? מה יקרה למוסד הדייטים?
שאלה נוספת בהקשר של עצות בלתי סבירות היא מדוע אנו סבורים שאותם אנסי-סימטא לא ישדרגו את מעשיהם (למשל, יעברו לפריצות לבתים או לתקיפה באמצעות נשק/מזרקים עם סמים וכו') כדי להתאים עצמם למצב החדש, מה שיוליד עוד ועוד עצות כאלו? דובי כבר הראה את הרשימה האבסורדית של עצות שאפשר להגיע אליהן היום. אני זוכר זמן שבו אם אדם רצה להגן על רכבו מגניבה, היה נועל את ההגה/מוט ההילוכים. מאז השתדרגנו וכמעט בכל רכב ישנו קודן משבית מנוע ואזעקה המופעלת בתדר רדיו, ובחלקם מכשירי איתור מתוחכמים מחברות המעסיקות בוגרי סיירות היוצאים ללכוד רכבים גנובים באישון ליל. ועדיין, רכבים נגנבים: גנבי הרכב שדרגו את עצמם. אותו ההגיון, אגב, חל גם לגבי אבטחת הבית. ואם בעבירות רכוש שאין פאתולוגיה פסיכית כלשהי מאחוריהן חל שינוי שכזה ביכולתם של העבריינים לבצע את זממם, אין שום סיבה לחשוב שבעבירה בעלת יסוד נפשי עמוק כמו אונס-סימטה לא ימצאו האנסים דרכים להתגבר גם על הקושי שבהיעדר נשים שתויות וחשופות לבדן ברחוב. בייחוד טענה זו אמורה בכל הקשור לעצות לגבי לבוש. גם אם נניח שאנסים יעדיפו לאנוס נשים לבושות חשוף, הרי שתהיה זו תמימות לחשוב שאם לא יקלעו לדרכם כאלה – מפני שהנשים כולן שועות לעצות הטובות – הם יחדלו מלאנוס. למעשה, בכל האמור בענייני לבוש, עצה זו מניחה כהנחת יסוד שנשים אחרות כן ילבשו חשוף – ובכן, שיאנסו אותן! את צריכה לשמור על עצמך. ראוי לציין שאם מישהו – לרוב תהיה זו מישהי – מעלה את ההתנגדויות האלה לגבי סבירות העצות, אם מישהי תגיד “אבל היום יום ההולדת שלי ואני רוצה לצאת לבושה באופן שבו בא לי להתלבש, לשתות את כמות האלכוהול שאני בתור אדם מבוגר רואה לנכון לשתות וכיוצא בזאת”, תהיה בדרך כלל התגובה “אז מה את מעדיפה, להיאנס?”. תגובה זו אינה הוגנת בדיוק כשם שאם אני אגיד שאינני יכול להרשות לעצמי לרכוש מכונית חדישה שקיבלה חמישה כוכבים במבחן ריסוק, השאלה אם אני מעדיף למות בתאונת דרכים אינה הוגנת. יתירה מכך, בעצם השאלה יסתתר גרעין הפורענות, כפי שיוסבר בטיעון השלישי.
הטיעון השני הוא שמדובר בפטרנליזם. הפטרנליזם כאן הוא גם צורני וגם מהותי. צורני, מפני שעל פי רוב – והתגובות כאן אינן שונות – יהיו אלה גברים המטיפים לנשים כיצד להישמר מאותם אנסי-סמטה. מעבר לדרשני המובן מאליו, מפני שאלה הם גם גברים שמהם צריכה האישה המנסה להישמר לנפשה לנסות, ובכן, להישמר, קשה לאוזן הפמיניסטית – ובעיניי לכל אוזן שמוכנה להטות עצמה לאחר – שלא לראות כאן את הגבר המטיף מוסר לאישה הפותה, שאינה יודעת שחצאית מיני מזמינה אנסים. העניין הצורני לא נגמר בפטרנליזם המשתמע ממנו. לרוב קל מאוד להשיא עצות, ובייחוד עצות בלתי סבירות (כפי שהוסבר בטיעון הקודם), כאשר העצות הללו נוגעות למישהו אחר. כאשר גבר משיא עצה כזו לאישה, ואפילו כוונותיו טהורות, עליו לקחת בחשבון שהוא אינו מכיר את מצבה הקיומי של האישה, אינו יודע מהן חוויותיה שלה, והאם לא חשבה כבר על עצותיו והחליטה החלטה מודעת ובוגרת (שחובתנו, אם אנו רוצים לנסות להישאר בתוך תחומי הדיון שהוגדרו – קרי, שאין אשמה תורמת לאונס – לקבל ולכבד) שאין היא יכולה או רוצה ליישם אותן. דורה כתבה כאן למעלה: “כי נשים לא מתות מפחד גם ככה”. היא צודקת. קשה מאוד לגברים לקלוט את כמות הפחד והחרדה שנשים חוות באופן יומיומי (כאן נכנסת ההמלצה הרגילה לקריאה בבלוג “כצעקתה”). ואם כן, ראוי שישקלו את המצב הזה בטרם ישיאו עצות, ובייחוד עצות כאלה התורמות לתחושות החרדה הללו, בכסות של “עצה ידידותית לניהול סיכונים חכם”. מעבר לאלמנט הצורני, הנוגע לגופו של מציע (באופן שאני סבור שהוא רלוונטי לדיון), יש כאן פטרנליזם מהותי: רוצה לומר, פוסטים המייעצים לנשים כיצד להימנע מאונס (ולפעמים מאשימים את הפמיניסטיות בזריית חול בעיני נשים והעמדתן בסיכון מפני שהן מתנגדות להשאת עצות זו) עולים אחת לכמה זמן בדיוק באותו האופן שפוסטים הקוראים לאנשים להשתמש בשני מנעולים על הדלת או להתקין שירותי איתור לרכב אינם עולים. משום מה תחום הביטחון האישי של נשים הוא הרבה יותר נתון לדיון, ויכוח והשאת עצות (שנושאות בחובן מידת מה של הגבלת החירות האישית כפי שדובר בטיעון הראשון) מכל נושא אחר הנוגע לביטחון אישי. איה הטור הקורא לאנשים שלא לצאת ולבקש מהערסים שמשמיעים מוסיקה למטה לכבות? לא, במקרה כזה היציאה נראית כורח המציאות – בלתי סביר, אם לחזור רגע לטיעון הראשון, לדרוש מאדם לוותר למפרע על שעות השינה שלו לפי גחמתם של הערסים מלמטה – ואילו הערסים הם שאינם בסדר. וגם אם מאן-דהוא סבור שאל להם לאנשים להסתכן ולרדת למטה להעיר במצב כזה, אני עדיין לא רואה את הדיון הציבורי הענף, הפוסטים המגחיכים את אלה שבכל זאת יורדים להעיר וכיו”ב. חברה שפשתה בה תרבות אונס מרכזת מבט לעבר נשים – כמעט בלעדית לעבר נשים – ונדחפת להן לאופן שבו הן מנהלות את בטחונן האישי בעצות שאינן לגמרי סבירות. מדובר בהתנשאות ובפטרנליזם מהסוג הרע ביותר, המתנחמד. היה הרבה יותר קל לבלוע את העצות הללו – גם אם עדיין לא פשוט בכלל – אם היינו רואים כזה עיסוק נרחב בשאלות נוספות של בטחון אישי, ולא רק בשאלות של בטחון אישי של נשים מפני אנסים.
הטיעון השלישי הוא טיעון הסתירה. שתי העמדות המוצגות בטיעון של שי ושל אחרים, שאין אשמה תורמת אבל יש דרכי מניעה (בהנחה שקיימות דרכי מניעה כאלה, כפי ששי הציע בניסוי המחשבה שלו), הן לא קונסיסטנטיות במאת האחוזים, מכמה טעמים. ראשית, מפני שעלינו לשאול מה דינה של מי שבוחרת להתעלם מהעצות הללו. רפרפתי על שאלה זו בטיעון הראשון. כמעט כל הדנים כאן מסכימים היטב כי גם מי שאינה נענית לעצות אלה אינה נושאת בכל אדם-תורם לאינוסה חלילה. אולם העמדה הזו עומדת אל מול מה שאנו מכירים מהעולם ומה שאנו מבינים מאשם תורם (שהוא מושג משפטי-נזיקי, אבל אנו משתמשים בו בשיח כאן מבלי להתייחס לשורשיו). רוצה לומר, אילו יש בידו של אדם למנוע ממשהו רע לקרות לו, אפילו לא יהיה אשם כלל באותו הדבר הרע שקורה, הרי שמאליו ברור שעל האדם לעשות את אותו המעשה שימנע את הרעה מלהתרגש עליו. למעשה, חובה זו היא העומדת בבסיס העצות הללו: דיברו כאן חלק מהמגיבים על הצורך “לנהל סיכונים”. ואם לא עשה, הרי שגם אם נאלץ את מוחנו לקבל שאי העשייה היא לגיטימית ועדיין האדם אינו אשם ולו במקצת ברעה שנתרגשה עליו, הרי לכל הפחות יש לומר על אותו אדם שהוא די, ובכן, טמבל שלא ידע לשמור על עצמו ועל שלו. (וכאן בתגובות נאמר: “אז שוב – האשם בתאונה הוא במי שעבר על החוק. אבל אני אהיה כסיל גמור אם לא אדאג להגן על עצמי!!!”) למה הדבר דומה? אילו נמליץ לאדם שלא לקחת את המחשב הנייד שלו לטיול באפריקה, שמא ישדדו אותו המקומיים ממנו. ואם יצא עם המחשב, ואכן נגנב המחשב, הרי יימצא מי שישאל “אבל למה לקחת אותו איתך?” וגם אם בשאלה זו לא יכוון להאשים את האדם באחריות תורמת לעצם מעשה הגניבה, הרי שלכל הפחות תהיה בשאלה זו יותר מקורטוב התנשאות והפניית אצבע מקטינה כלפי האחר. או במילים אחרות, אם נניח שיש סדרה של מעשים שעשייתם או ההמנעות מהם יכולה למנוע אונס, יהיה זה בלתי קונסיסטנטי לטעון שאם מישהי מודעת אליהם ובכל זאת אינה עושה אותם (או נמנעת מהם, בהתאמה) הרי שהיא נקייה לחלוטין מכל אשמה שהיא, בדיוק מפני שמצופה מאיתנו לערוך “ניהול סיכונים” ראוי. אותה הטענה שמשמשת להצדקת העצה מלכתחילה תשמש גם להצדקת האשמת הקורבן (בטיפשות אם לא בעבירה עצמה) שלא שעתה לה בהמשך. העצה הזו כופה את עצמה מעצם הטיעונים העומדים מאחוריה. ובאותו הקשר: דיברתי בטיעון הראשון על השאלה הבאה אחרי שמישהי מלינה על אי סבירותן של העצות הניתנות (“מה עדיף, להיאנס?”). כבר בדיון כאן ראינו ניצנים של השאלה הזו (“יוצא שכדי שלא תוטל עליהן אשמה, עלולות להיאנס עוד כמה, שאולי יכלו להציל את עצמן”). בשלב הזה עוברים משיאי העצות להפוך את עצותיהם לפקודות שעל אי ציות להן יש עונש: זה או לעשות בדיוק מה שאומרים לך, או להיאנס. התהליך הזה מובנה בתוך עצם השאת העצות, מפני שעצם הטענה שסדרת פעולות מסוימת מקטינה את הסיכון לאונס, בשילוב עם הטענה שאנשים צריכים “לנהל סיכונים”, משמעה שמי שלא עושה את הפעולות האלה אינה “מנהלת סיכונים” ולכן עלולה להיאנס בהסתברות גבוהה יותר, ועל כן הופכת את העצות האלה (כפי שהובהר בתחילת הדברים, באופן שאינו מגובה בעובדות) לכאלה שיש עמן איום מרומז. שנית, בתוך עמנו אנו יושבים. אי אפשר ודי נכלולי להתעלם מהלוך הרוח הציבורי בנידון ולהעמיד פנים שבאמצעות תשלום מס שפתיים בדמות “ברור שהאשמה כולה חלה רק על האנס אבל...” העצות הללו מפסיקות לשרת אידאל של מהו אונס, מיהי קרבן אונס, ומי סתם מלינה ובאמת רצתה את זה וראו זאת בהתנהגותה. אי אפשר להעמיד פנים, כשמפרסמים פוסט כמו זה של עוז, שלא יהיה מי שיקרא בו “מי שלובשת חשוף ושותה הרבה מביאה את זה על עצמה כי אם לא הייתה לובשת חשוף ושותה הרבה לא היו אונסים אותה”. מס השפתיים הזה – שאינו, כפי שהובהר קודם, לחלוטין קונסיסטנטי עם יתרת הטענה – אין די בו כדי להתעלם מההשלכות של טקסטים כאלה, אפילו אם שולם במלוא הכנות. הטעם השלישי קשור לדברים אלה: אני נזכר כי לא מכבר התפרסם שעורכת דין מסוימת המגינה על שני נערים בני 18 שהואשמו באונס של בת 12 (!) אמרה להגנת לקוחותיה כי הנערים ידעו שהילדה נותנת אז למה לא לקחת. אופיין, עברן, התנהגותן המינית והאחרת של קורבנות אונס – ואפילו יהיו ילדות בנות 12, מסתבר – עולים ונדונים בתיקים השונים. ראינו את זה בפרשת קצב, ראינו את זה בפרשת אורלי אינס, רואים את זה כמעט בכל סיפור אינוס המגיע לתקשורת – ובאלה שאינם מגיעים לתקשורת ניתן לראות זאת בין כתלי בית המשפט. מיינסטרימיזציה של עצות כאלה, של התנהגויות שניתן ליישם כדי שלא להיאנס, תשמש במובהק כלי נשק נגד קרבנות אונס שיגיעו למערכת עשיית הצדק או חלילה לתקשורת. אם התפישה הרווחת היא שאישה צריכה להמנע מללכת במלבושים חשופים על מנת להמנע מאונס – כעצה ידידותית ותו לא, כמובן – המיני שקרבן האונס לבשה יעלה לדיון בשאלה האם היה או לא היה אונס, יגיע לכלי התקשורת וכיו”ב. אי אפשר להתעלם מכך – על כך בדיוק מדברים כשאומרים שפוסטים כמו של דניאל עוז הם חלק מתרבות אונס.
יש עוד, אולם נדמה לי שדי בכך כדי לענות לטענה שיש בה אלמנט לא קטן של היתממות מצד רוב האנשים שטענו אותה כאן, ולו רק על מנת שיפסיקו אחדים להלין על כך שטענתם לא זוכה למענה רציני כי לפמיניסטיות האלה כאן אין סבלנות ובכלל.
אלכס ז. · 2012-07-16 22:34:05
נמרוד, תודה על התגובה המצויינת. עכשיו יש לי לאן לקשר כשהדיון הזה יעלה שוב במקום אחר.דניאל עוז · 2012-07-17 00:54:55
אני רואה שגם אתה הצלחת ליחס לי את כל מה שלא אמרתי, לסלף את כל מה שכן אמרתי, לצאת צודק ונאור, ובדרך לפספס נקודה חשובה.אז לטובת כל באי העמוד הזה, הנה ההמשך: http://danieloz.wordpress.com/2012/07/17/%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%90%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%91-%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%94/
דניאל עוז · 2012-07-17 00:57:22
אגב כשלת בכל הכשלים שכתבתי עליהם: התנאי הבטל, המדרון החלקלק, איש הקש, ההכללות המוגזמות, ועוד ועוד... צא ולמד.על חפות ואשמה ומרחב פעולה | קץ הפלאות · 2012-07-17 01:04:15
[...] וזה קורה. נראה אתכם מאתרים לבד את הכשל הזה ברשומה של דובי קננגיסר, שאיכשהו כשל גם בכל הכשלים [...]עדו · 2012-07-17 05:59:51
קראתי ולא ברור לי משהו. מצד אחד אתה כותב שקורבן האונס יודעת היטב שעשתה טעות (למה הכנסתי אוצו הביתה? למה לא צעקתי?) ומצד שני “בוער” לך להגיד שהטעויות הללו בעצם זניחות. אז מה אתה אומר בעצם? שנשים צריכות לימנע גם מטעויות זניחות ?שי · 2012-07-17 06:33:36
נמרוד,ארגומנטציה מושקעת. לדעתי שגויה. ושזירת הרמזים על היתממות או “תם לב מעושה” איננה מכובדת – בד”כ, מי שסומך על הטיעונים שלו לא נזקק לרטוריקה מהסוג הזה.
אשר לסבירות. מה שהתנהל כאן עד עכשיו הוא (ברובו) מטא-דיון ובמסגרת זו סבירות העצות שניתנו איננה רלוונטית. השאלה הרלוונטית היא האם ניתן להעלות על הדעת עצות, להפחתת סכנת האונס שעשויות להיות סבירות בנסיבות מסוימות. אם כן – לגיטימי (אפילו ראוי וחשוב) להעלות הצעות כאלו, לדון בהן ולבחון את סבירותן. אם מניחים מראש שאין ולא יכולות להיות עצות סבירות כאלו, אז אין במה לדון ואפשר רק להתרפק על ההסכמה ש”האנס לבדו אשם”.
על הפטרנליזם. זה דומה ל”היתממות המעושה”. נגיד שהמציעים – כולם! מלכתחילה! – חשודים בשובניזם והתנשאות פטרנליסטית (ועכשיו נדרשים להוכיח שבכלל אין להם אחות), איך זה פוטר את האחרים והאחרות מבחינת ההצעות לגופו של עניין? גם אם הטענה ש”לבוש חושפני מעלה את הסיכוי לאונס” הועלתה על ידי שובניסט חשוך, שאפילו לא עסק מימיו בשאלות אחרות של בטחון אישי, יש טעם לבחון את הטענה עצמה ואת השלכותיה.
לעניין הסתירה. העובדה ש”האנס לבדו אשם ואחראי לאונס” איננה עומדת בסתירה לעבודה ש”הקורבן לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה”. ממש כשם שאדם שלא נעל את ביתו איננו אשם בפריצה לביתו, אלא רק בעובדה שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים. והעובדה שהשיח הרווח מבולבל בעניין הזה, ושעורכי דין ינצלו כל בילבול כדי לזכות כל נאשם, מחייבת אותנו להעמיד דברים על דיוקם ולא לאמץ את הבילבול.
ואחרי כל המלל שנשפך כאן, וההסכמה ש”רק האנס לבדו אשם באונס” עדיין לא נאמר דבר על הדרך להילחם בתופעת האונס, או לפחות להפחית את מימדיה. וזה, בעיני, מוזר.
עדו · 2012-07-17 06:38:40
שי. לגבי סעיף 3 שלך: האם עורכי דין שמייצגים פורצים, מעלים את בעל הבית שנפרץ לדוכן ושואלים אותו למה לא נעל יותר טוב את הבית? לא נראה לי שזה ישרת את הקייס שלהם.דין וחשבון « האחות הגדולה · 2012-07-17 08:07:39
[...] אין אנסים, אין אונסים (דובי קנינגסר, לא שומעים) [...]סחבק · 2012-07-17 13:12:53
אני ואתה נשנה את העולם. אבל עד אז, עד שלא יהיו אנסים וגנבים, כשם שאישה שלוקחת את הלפטופ לאפריקה יודעת שסביר שינסו לגנוב אותו, ותזכור, למשל, לא להשאיר אותו סתם כך על המיטה כשהיא הולכת לשירותים בהוסטל (בניגוד לספר, נניח), כל הנשים חייבות לדעת (ואני בטוח שיודעות) שיתכן שינסו לאנוס אותן (בלי קשר למה הן לובשת, כמה שתו, עם כמה שכבו וכו'), ויחליטו מה הן רוצות לעשות בשביל להקטין את הסיכוי שזה יקרה. זה רק פרטיקה לדעתי, בלי שובניזם/פמיניזם/פטרנליזם וכיוצא בזה.נמרוד אבישר · 2012-07-17 17:02:33
שי, ראשון ראשון ואחרון אחרון: “ושזירת הרמזים על היתממות או “תם לב מעושה” איננה מכובדת – בד”כ, מי שסומך על הטיעונים שלו לא נזקק לרטוריקה מהסוג הזה.” – ישנו ערך בחשיפת טיעון מתחזה, ערך שאינו רק רטורי אלא גם מהותי. היתממות היא עמדה אירונית במהותה, ועל כן נטולת ערך פוזיטיבי ככזו, וכשם שיש ערך בהצבעה על פאתולוגיה אורתודוכסית בטענה על מנת להחיל עליה את מגוון הביקורות הסטנדרטיות על אורתודוכסיה, כך גם במקרה של תום לב מעושה – והוא עולה בהחלט מדבריהם של חלק לא מבוטל מהמגיבים כאן.אין לי כל עניין להגרר לדיון סולפסיסטי מעין זה שאתה מנסה לגרור אותי אליו, ואינני רואה בו כל ערך. זאת ועוד, יש לתמוה על הזריזות להידרדר ל”האם ניתן להעלות על הדעת עצות, להפחתת סכנת האונס שעשויות להיות סבירות בנסיבות מסוימות” ממי שמצדד בטענות הנסמכות, כביכול, על “העולם האמיתי” או כפי שניסח זאת דניאל עוז, “המציאות הקונקרטית”. אם יש לך דוגמה לעצה כזו, שהיא סבירה וגם יכולה למנוע מקרי אונס, אנא הבא אותה ונדון האם באמת היא עונה לשני הקריטריונים. השאלה הראשונה היא שאלה מוסרית-פסיכולוגית-אפיסטמית ונוכל לדון עליה שעות, ואילו השניה היא שאלה הניתנת לבדיקה אמפירית. באין לך דוגמה כזו, אתה תולה הרים וגבעות בהיתכנות ההיפותטית של דוגמה כזו, ומאשים את בני ובנות שיחך באטימות משום שהם אינם מותירים מקום לדוגמה היפותטית שכזו, וזה כבר לשחק בנדמה לי.
א. רדוקציה אד-אבסורדום של טיעון הפטרנליזם לא מוסיפה לך כבוד. טיעון הפטרנליזם, כזכור, עמד על שתי רגליים: האחת הייתה לגופם של טוענים, שהם ברובם גברים (או משקפים תפישות עולם פטריארכליות בדרכים אחרות). לרגל זו בעיקר אתה מתייחס כשאתה כותב “נגיד שהמציעים – כולם! מלכתחילה! – חשודים בשובניזם והתנשאות פטרנליסטית (ועכשיו נדרשים להוכיח שבכלל אין להם אחות), איך זה פוטר את האחרים והאחרות מבחינת ההצעות לגופו של עניין?”. העניין הוא שכבר הבהרתי בדיוק כיצד זה קשור: “כאשר גבר משיא עצה כזו לאישה, ואפילו כוונותיו טהורות, עליו לקחת בחשבון שהוא אינו מכיר את מצבה הקיומי של האישה, אינו יודע מהן חוויותיה שלה, והאם לא חשבה כבר על עצותיו והחליטה החלטה מודעת ובוגרת (שחובתנו, אם אנו רוצים לנסות להישאר בתוך תחומי הדיון שהוגדרו – קרי, שאין אשמה תורמת לאונס – לקבל ולכבד) שאין היא יכולה או רוצה ליישם אותן. דורה כתבה כאן למעלה: “כי נשים לא מתות מפחד גם ככה”. היא צודקת. קשה מאוד לגברים לקלוט את כמות הפחד והחרדה שנשים חוות באופן יומיומי (כאן נכנסת ההמלצה הרגילה לקריאה בבלוג “כצעקתה”). ואם כן, ראוי שישקלו את המצב הזה בטרם ישיאו עצות, ובייחוד עצות כאלה התורמות לתחושות החרדה הללו, בכסות של “עצה ידידותית לניהול סיכונים חכם”.“. רוצה לומר, הטענה כאן איננה שאין להקשיב לטענות מפני שמעלים אותן גברים (ולא, כפי שניסית להגחיך את עמדתי, “שוביניסטים חשוכים”), אלא שכחלק מהמענה לטענות האלה – ובעיקר כחלק מהקשבתם של הטוענים למענה, ככל שקיימת כזו (אהמ, אהמ) – יש לקחת בחשבון את מצבה הקיומי השונה של נשואת העצה, ולא רק את העצה גופא. הטכנוקרטיה שאתה מציג כאן מתקיימת בואקום מופלא שבו אין בני אדם המשיאים את העצות הללו ובני אדם שהם יעדן. וגם זה סוג של פטרנליזם. מיותר לציין שלא התייחסת כלל לפטרנליזם המהותי, קרי, שאין עוד קבוצת אוכלוסיה בסיכון שכל כך הרבה ממהרים לספר לה כיצד עליה להגן על עצמה.
א. “עובדה ש”האנס לבדו אשם ואחראי לאונס” איננה עומדת בסתירה לעבודה ש”הקורבן לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה”. ממש כשם שאדם שלא נעל את ביתו איננו אשם בפריצה לביתו, אלא רק בעובדה שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים”. נו, תודה על ההדגמה. אז הנאנסת לבושת המיני אינה אשמה באונס, רק בכך שלא נזהרה ולבשה משהו צנוע יותר (או אולי, כפי שהציע למרבה הגיחוך דניאל עוז, פחות בוהק בחושך). ניכר, שוב, שאינך זכר שבבני ובנות אדם אתה עוסק. סיטואציה של אונס – וכאן, לרוע מזלך, אני ביתרון מה, מפני שאני מדבר מניסיון – כוללת בתוכה כל כך הרבה רגשי אשם והאשמה עצמית, שלהוסיף עליהם האשמה עצמית – לא באונס עצמו, אלא בהתרחשויות שהביאו לו (אני, אגב, אינני מוצא מובן בהבחנה זו כלל ועיקר, ולא סיפקת אחד) הינו בגדר מעשה נבלה של ממש. מעניין, אגב, שבכסות של לחלוק על דבריי אתה מהדהד אותם. אזכיר: “ אותה הטענה שמשמשת להצדקת העצה מלכתחילה תשמש גם להצדקת האשמת הקורבן (בטיפשות אם לא בעבירה עצמה) שלא שעתה לה בהמשך. העצה הזו כופה את עצמה מעצם הטיעונים העומדים מאחוריה”. ב. “. והעובדה שהשיח הרווח מבולבל בעניין הזה, ושעורכי דין ינצלו כל בילבול כדי לזכות כל נאשם, מחייבת אותנו להעמיד דברים על דיוקם ולא לאמץ את הבילבול.” הא! אני חי בשביל רגעים כאלה. כשצד אחד בדיון אומר שדיון בעצות האלה מונע מאיתנו שינוי חברתי אמיתי, מפני שהוא מתעסק בהתנהגות הקורבן במקום בחינוך העבריינים הפוטנציאליים, הוא מואשם בחוסר רציונליות, אי הקשבה ואי חיבור למציאות. כך בפוסט של עוז כמו גם בדברי המגיבים כאן. ועכשיו לפתע פתאום אתה מופיע ודורש במפגיע מאותו צד בדיוק להתעלם מההשלכות הקונקרטיות של מעשים מסוימים על מנת לצעוד בעוז למען חברה טובה יותר (במקרה של הטיעונים שלך, חברה טובה יותר היפותטית בלבד). אז לא: קיומם של מאשימי נאנסות אינו דבר שאפשר להתעלם ממנו, הוא – להבדיל מהמגבלות הסבירות שלך, אלא אם תביא דוגמה נגדית – דבר הקיים בממש. למשל, לרגע לא ראיתי איש מהדנים כאן קם ובודק עצמו: כמה נשים יצילו עצמן מאנס-סימטה בעקבות העצות הטובות הללו, לעומת כמה גברים יקראו את הדברים כהזמנה למין מכל מי שלא שועה לעצות הללו, כי שומה עליה שאם היא לא נזהרת אז היא רצתה את זה (ודוק, אינני אומר שזה מה שאתה או אדם אחר טוען אלא שמרוחן של עצות כאלה יהיה מי שיוכל להבין זאת לאור הלוך הרוח הנוכחי בחברה, כפי שהסברתי בהרחבה בתגובתי המקורית). יאה למי שדורש מ”הפמיניסטיות” (ש”ק) שיתייחסו לעולם האמיתי ולא לחברת מופת אוטופית שיעשה את מה שהוא מציע בעצמו ויתייחס לעולם שבו דבריו נכתבים ולא לעולם של קוראים אוטופיים שדבריו יתקנו את הטועים שבהם.
גם לא נאמר דבר על האם הירח עשוי מגבינה. העלה מי שהעלה את הנושא לדיון, והוא נסב סביב העצות הללו. כיוון שאיש לא הראה שהן יכולות להיות מועילות – למעשה, אפילו בהנתן ההנחה השגויה כי יכולה להיות תאורטית עצה שתסייע במניעת מקרי אונס, איש לא הראה דוגמה קונקרטית לעצה כזו שתהיה סבירה, לא כל שכן כזו שלא ניתן לקרוא בה מידת מה של האשמת הקורבן (שזה, כפי שהבהרתי בתגובה המקורית, פחות או יותר מובנה ברטוריקה) – אין לי אלא להסיק שעד כה, לא נמצא כל צידוק לעצות אלה. הניסיון למעתק כזה, של “אז מה אתה מציע” מכונה בלע”ז “לוגיקה של פוליטיקאים” והוא כשל רטורי: דבר מה צריך להיעשות, הדבר המוצע הוא דבר-מה, על כן הדבר המוצע צריך להיעשות. כשעוז מעלה את טענותיו, מתובלות בקמצוץ חשיבות עצמית, על השולחן, האשמתם של אלה המפריכים אותן שהן לא מביאים דבר משלהם הוא הסטת הדיון. ישנן דרכים רבות וטובות לצמצם את תרבות האונס בחברה. ואפילו בהיעדרן, שימוש בדרך שלא תשיג זאת ועשויה לגרום לנזק של ממש בוודאי אינו מתקבל על הדעת.
אלכס ז. · 2012-07-17 18:30:28
בהמשך לדבריו של נמרוד:כבר מהדיון הזה ברור מה צריך לעשות כדי לעזור לנשים: א. לא לתרום להפחדת נשים. ב. לא לתרום לרגשות האשמה שכבר קיימים אצל נפגעות אונס. ג. לא לספק תירוצים לאנסים. תירוצים, אגב, שמשמשים את האנסים פעמיים – פעם בעת ביצוע האונס ופעם שנייה כאשר מערכת האכיפה מתייחסת אליהם בסלחנות בגלל שהאישה “הביאה את זה על עצמה”.
אז איך כל אחד ואחד יכול לעזור לנשים? פשוט – תפסיקו לתת עצות לנאנסות והתייחסו אל דניאל עוז ודומיו בבוז הראוי להם. זה באמת המינימום שבמינימום שאפשר לבקש וגם את זה אנשים לא מצליחים לעשות.
שי · 2012-07-18 06:36:58
נמרוד,לדעתי הדיון שלנו מתבדר ולכן זו תהיה תרומתי האחרונה כאן. (וגילוי נאות: אני לא העו”ד של דניאל עוז ואפילו לא קראתי את הפוסט המקורי שלו. אני מתייחס למטא-דיון שהתקיים כאן).
אשר לשזירת האשמות כלליות. אני עומד בדעתי שזו אסטרטגיה מכוערת, אבל במקום שאלו הם כללי המשחק עלינו לקבל אותם, ובלבד שהם הוגנים והדדיים. לפיכך אציין שרבים מהטוענים לצד הפמיניזם הטהרני – ובייחוד כמה מהגברים שבהם, שאינם מכירים לאשורו “את מצבה הקיומי של האישה” – עושים זאת מתוך התחסדות וצביעות, שגם היא עמדה אירונית במהותה. יתר על כן, מניסיוני למדתי שיש אנשים הסבורים שהכברת מילים עשויה להסתיר ליקויים בטיעוניהם. אני כמובן אינני מצביע בפירוש על המתחסדים והמכבירים הללו, אלא רק מציין שיש כאלו, אולי אפילו כאן.
לעניין הסבירות. אני, כזכור, לא העליתי אף הצעה ספציפית (משום שלא למדתי את הנושא לעומקו). טענתי היחידה הייתה שהצעות כאלו, שאחרים העלו, נראות לי על פניהן סבירות וראויות לדיון. אתה מאידך פסלת את כולן באופן גורף כ”קשקוש לא מועיל” ועכשיו אתה מבקש ממני להביא לדיון הצעה משלי. אז עמדתך כבר פחות ברורה לי: האם עצם הדיון בהצעות מהסוג שאני עשוי להעלות ראויות לדיון או בכלל לא. במילים אחרות, האם מעבר לדעתך הגורפת, יש קריטריון אחר לסבירותן של הצעות – או שעל סבירותן בדיוק יש לדון.
על מה שמכונה שם פטרנליזם. אפשר ואפילו מאוד סביר שאדם – גבר או אישה – איננו מודע לתחושותיו וחוויותיו של האחר, שבהן הוא מעולם לא התנסה. וכמובן, מן הראוי שכל בר דעת יביא את האפשרות הזו בחשבון. אבל אחרי כל זה, יש רק שתי אפשרויות: או שלא יתקיים דיון – בבחינת “על מה שאי אפשר לדבר, עליו ראוי לשתוק” – או שכל אחד מהמתדיינים יטען מתוך התחושות והחוויות שהוא מודע להן. אין, למיטב הבנתי, אפשרות שאטען מתוך מודעות (חוויות ותחושות) של האחר ואילו ניסיתי לעשות זאת לא היה מתקיים משהו שראוי להיקרא דייון. ובכן, אני בדעה שאפשר לדבר על הדברים הללו – בזהירות ובכבוד הראויים – גם אם זה מחריד חלק מהמאזינם .
א. כאן נראה שאין בינינו הסכמה בסיסית לגבי מהותה של סתירה לוגית, לא בעולם האידיאות ולא בעולמינו הקונקרטי. אציין רק שהעובדה שמאן דהוא נתקף (בטעות!) ברגשות אשמה למשמע טענה מסוימת, איננה מעידה בהכרח על כך שהטענה עצמה הטילה בו אשמה וממילא איננה עומדת בסתירה לטענה האחרת “שאין להטיל בו אשמה”.
3.ב. דומה שהבלבול בעינו עומד. אני סבור שהעובדה שיש אנשים – אפילו רבים, אפילו הרוב – שאינם מבינם כהלכה טענות מסוימות, איננה טעם מספיק שלא לטעון אותן, אלא להפך: היא טעם מספיק לטעון ולהבהיר אותן. (ולמען הסר ספק: לדעתי מדובר בטעמים לפעולה במיוחד בעולמינו הקונקרטי, שבו רבים האנשים ששוגים בפירושן של טענות).
דורה ק. · 2012-07-18 06:56:43
כשאתם מסיימים את הדיון פה בבקשה תעדכנו את המין הנשי במסקנות!דובי קננגיסר · 2012-07-18 07:06:22
אל תטרידי את ראשך הקטן והיפה, דורה. אנחנו נודיע לך. אגב, אם את כבר בדרך למטבח, תוכלי להכין לי סנדוויץ'?(אני? תשובה רצינית? טוב, בסדר, אולי הערב).
AP · 2012-07-18 15:45:42
הטיעון הזה על הביגוד החשוף נשמע כמו פראפראזה על הבדיחה ההיא עם הכריש: את לא צריכה לכסות את עצמך לגמרי, את רק צריכה לכסות את עצמך יותר מהבחורה לידך.א. · 2012-07-18 16:56:36
אני אישה, ואני דווקא כן רוצה להעיר בעקבות עצות האחיתופל של הגברים-שחושבים-שהם-מבינים.“אל תלכי שיכורה לבד” – אם את שיכורה, את בסכנה לא מזרים אלא דווקא ממי ש”מלווה” אותך: דייט, ידידים שלך, ידידים שלו... אישה לבד היא לא כל כך בסכנה בכלל לאונס, למרות שהיא כמעט בטוח תוטרד.
“אונס בין השיחים” – כמו מקרי אלימות אקראית אחרים, תלוי הרבה יותר בשכרות של התוקף, ראו מקרה “מאבטח הרמטכ”ל”.
עם כל החיבה לגידי גוב, כדאי לשים לב שהסיטואציה “כבר לילה בואי נישאר” היא לא רומנטית. אם הנמענת תישאר, סביר שהיא תקום בבוקר בהרגשה של “אונס על ידי נדנוד”.
עדי סתיו · 2012-07-19 22:29:33
hilanoga,היית מאמינה שעד התגובה שלך לא העליתי את הרעיון הזה בכלל בדעתי? היה נראה לי טבעי לגמרי לחשוב שבו זמנית צריך לסייע לקורבנות אונס להשתקם, וגם שיש מקום לעזור לנשים להימנע ממצבים מסוכנים, ולא הבנתי מאיפה מגיעה חוסר הסובלנות הזו למטרה החשובה מאוד השניה. אז ברור לי עכשיו, זהירות בסיסית מהסוג הזה היא דבר כל כך אלמנטרי שאין טעם כלל לנסות לקדם מודעות אליו בציבור, ומצד שני הסטת תשומת הלב אליו עלולה לגרום נזק בהיבטים אחרים (שיקום, ומלחמה באונס ברמת המקרו). ברור לגמרי. זה טוב שעוסקים ברצינות גם בנושאים שאמורים להיות מובנים מאליהם, בקלות הייתי יכול לכתוב מאמר כמו של דניאל.
מצד שני: עכשיו כשאני חושב על זה, דווקא יש שיח ער למדי על זהירות ממצבים מסוכנים מההיבט החברתי/פסיכולוגי ולא הפיסי: למשל, סימני אזהרה של “הוא מתעלם מרצונותיך” וכיוצא באלה. האם השיח הזה לא מפריע לשיקום? קשה לי לדמיין שלא (למרות שאני יכול לתאר לעצמי שהוא לא מפריע למלחמה באונס ברמת המקרו, ואף עוזר). אבל לפחות הוא באמת מסייע במקום להגיד דברים טריביאליים ומגבילים.
אסף · 2012-07-21 01:46:37
שאלה שלא באה להתגרות, אלא באמת מסקרנת אותי, ואין לי תשובה עליה:מה עם רשימת עצות לאיך להפחית את הסיכוי לאונס שאינה מכוונת לנשים עצמן (או לכל קורבן אונס פוטנציאלי אחר), אלא למשל למוסדות, עיריות, מתכנני ערים, מתנדבים במשמר האזרחי, וכו?
נניח – יותר תאורה ברחובות. נניח, שומר בחניה בשעות הלילה. נניח, נוכחות של המשמר האזרחי באיזורים שבהם מאבטחים של הרמטכ”ל נוהגים לשתות. יו גט דה פיקצ'ר. האם גם זה פסול? כי חלק מהטיעונים שעלו פה (בפירוש לא כולם), כך נדמה לי, אם לוקחים אותם ברצינות, יובילו למסקנה שכן (ואולי זאת אכן צריכה להיות המסקנה?).
עדי סתיו · 2012-07-22 13:22:45
אסף, אני לא מכיר את הנושא לעומק, אבל בכל זאת שני קישורים שאולי יעניינו אותך (ואולי אחרים יוכלו להרחיב, לתקן או להוסיף):אסף · 2012-07-22 19:12:58
מעניין. תודה.נמרוד אבישר · 2012-07-23 06:14:35
בכמה ערים שהייתי בהן באירופה, ישנם בחניונים מקומות חניה המסומנים בורוד. נתקלתי בהם לראשונה באיטליה, אבל כיוון שאני אינני נמנה על אף קבוצת אוכלוסיה מיוחדת ואינני דובר איטלקית, נמנעתי מלחנות בהם, אף שלא היה ברור לי מה הוורוד מסמן. במינכן הגסתי לבי ושאלתי את השומר. מסתבר שבכמה מקומות, ביוזמה ספונטנית, מקומות החניה הקרובים ליציאה/לעמדת השומר/למעלית/מוארים מאוד נשמרים לנשים הנוסעות לבדן. וזאת, כדי שלא ייאלצו לכתת רגליהן בחניון חשוך תוך סכנה לעצמן. אני לא בטוח מה אני חושב על המנהג הזה, אבל אני חושב שלכל הפחות אינני מתנגד לו.