לא שומעים!

ירדן הפנה את תשומת לבי לבלוג חדש של התנועה לדמוקרטיה ישירה, או איך שהם(?) לא קוראים לעצמם. הבלוג מבקש להשכיל את קוראיו באשר לתבונה הגלומה בדמוקרטיה ישירה, וקלקוליה של השיטה הייצוגית הנהוגה ברחבי העולם הדמוקרטי. אם לשפוט לפי הרשומה הראשונה הזו, עם זאת, סביר להניח שלא מכאן תבוא הישועה למכאובינו.

נתחיל, ברשותכם, עם קצת אד הומינם, כי זה כיף וקל, ויהיה סיפתח נחמד לפני שנקרע לגזרים את הטיעונים המהותיים עצמם. טל ירון, על פי עמוד המשתמש שלו בוויקי של תד”י, הוא בעל תואר שני בביוטכנולוגיה, וגם “עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית, מוסרית ודתית”. מדובר באחד מאותם מקרים נפלאים שמהווים הוכחה ניצחת לכך שיש ערך למדעי החברה, ובניגוד למה שאנשי המדעים המדוייקים אוהבים לחשוב, לא כל אחד מבין במדעי החברה מעצם היותו בן אנוש. זה שנהגי מוניות יכולים להתווכח איתך שעות על פוליטיקה לא הופך אותם לאנשי מדע המדינה. הניסיון של מר ירון להנחיל לקוראים ידע בתחום שהוא, במקרה הטוב, תחביב צדדי שלו, יהיה דומה לניסיון שלי להקים בלוג שיעסוק בהנחלת ידע בפיזיקה על בסיס זה שקראתי את ספריו של סטיבן הוקינג: אפשר, אבל זה יצא די פתטי. לא צריך יותר מדי אותות ומופתים כדי להוכיח את הטענה שלי. מספיק להעתיק מתוך אותו עמוד משתמש של מי שמצהיר על עצמו שהוא “עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית” את האופן בו הוא מצטט את המשפט המפורסם ביותר בפילוסופיה: “ergo cogito ergo sum” (שמיוחס, יש לציין, ל”דסקארט”). זה לא שהלטינית שלי משהו מיוחד, אבל אני משתדל לא לצטט משפטים בשפות שאני לא מבין אם אני לא בטוח לחלוטין בנוסח המקורי. במקרה הזה, ירון ייחס ל”דסקארט” את המשפט “משמע אני חושב משמע אני קיים”. אפשר רק לנחש מה הוא חושב שהמשפט הזה אומר, אבל מהשילוב שלו בפסקה שבעמוד (“מנסה ... למצוא את הדרכים האופטימליות למצוא אמת , למרות ה -ergo cogito ergo sum של דסקארט”), אני נוטה להסיק שאין לו מושג.

אבל זה שהבן-אדם לא מבין גדול בפילוסופיה זו לא הוכחה לכך שהמהות של דבריו שגויה גם היא. לכן נפנה כעת לדון ברשומה עצמה, תחת הכותרת “מקור השחיתות השלטונית”. אך אי אפשר להתחיל להתייחס לדבריו של ירון בלי עוד טיפה אד הומינם, אבל באמת שזה לא באשמתי – הוא עצמו הכניס את עצמו לתוך הטיעון שלו. הנה, תראו:

כדי לנסות ולהבין את הסיבות, אני פונה אל משנתו של ז’אן ז’אק רוסו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו האמנה החברתית. ז’אן ז’אק רוסו אולי אינו חוקר מודרני במדעי המדינה, אך נמנה על אותם מתי מעט בהיסטוריה שהיתה להם יכולת להסתכל על מערכות מורכבות ולהבין את החוקים הפועלים בקרבן. מכל כתבי המדינה שקראתי (אפלטון, מיקיאוולי,לוק, רוסו, מעט ממונטיסקויה ומיל) רוסו הוא זה שבונה להערכתי את ההבנה ברורה ביותר והספציפית ביותר לבניינו של שלטון נכון, ולהבנת פגמים שנוצרים בשלטון. במקרים בהם רוסו אינו מפרט מספיק לסיבת החוליים אני אוסיף מעט ממשנתו של מיקיאוולי, שהבנתו בשלטון ותכחיו הקנו לו שם גדול בהיסטוריה של מדעי המדינה.

נתחיל מתיקון טעות נפוצה: יש מדעי החברה, בהם סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדע המדינה. אבל מדע המדינה יש רק אחד. לא “מדעי”: מדע. תודה.

אם כן, טל ירון קרא, שימו לב, כתבים של שישה הוגים שלמים מההיסטוריה הנרחבת של מדע המדינה. האחרון שבהם מת אי שם במחצית השניה של המאה ה-19. כלומר, בהחלט יש כאן ייצוג נרחב להוגים שסביבתם הפוליטית הייתה רלוונטית מאוד לזמננו אנו. למרבה העניין, ההוגה היחיד בן זמנם של החברים ברשימה שהגותו עוד יכולה להחשב רלוונטית בהקשרים מסויימים (הובס) דווקא לא מופיע ברשימה. גם “מיקיאוולי” (קשור למיקיאגי?), כנראה, לא בדיוק מיוצג בצורה מלאה ברשימת הקריאה של ירון. ניחוש פרוע: הוא קרא את הנסיך, אבל לא מכיר את “עיונים” הרפובליקני, וגם החשוב יותר מבחינת ההגות שבו. אי אפשר לוודא זאת, שכן ההבטחה להוסיף מעט ממשנתו של מקיאוולי אינה מוגשמת ברשומה, אבל מספיק המשפט היחיד המצוטט לעיל כדי לבסס את החשד.

לא שאני כזה מומחה בתאוריה פוליטית, אבל לפחות אני יודע מספיק כדי לדעת כמה אני לא יודע. בכל מקרה, לבסס ביקורת על הדמוקרטיה בת זמננו על כתביהם של הוגים בני המאות ה-19 ודרומה, בלי שום הכרות עם הביקורת שנכתבה עליהם, זה לא רציני.

רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו. ההמשיכים לקרוא את את המשנה של רוסו, יגיעו לספר ג’ בפרקים על הממשלים, בו רוסו משבח את הממשל הנבחר, ומציג את הבעיות הקשות המצויות במשטר דיקטטורי או מלוכני.

“רבים מבקרים”, כמו שאמרתי לאחרונה לסטודנטים שלי, זה סמן מצויין למישהו שלא ממש טרח לעשות את המחקר הדרוש לפני שטען את מה שטען. לרוב יבוא בעקבות הביטוי הזה איש קש, או, במקרים פחות גרועים, סתם אי הבנה של הביקורת כלפי הטענה המועלית. לשמחתו של ירון, הוא נופל דווקא לקטגוריה השניה. מי שמכיר את הגותו של רוסו ולו במעט יבין למה אני מתכוון מתוך העובדה הפשוטה הבאה: ירון אינו מבדיל בשום מקום בטקסט שלו בין “הרצון הכללי” ל”רצון הכלל”. מי שמכיר יכול לדלג על הפסקה הבאה.

רצון הכלל הוא פחות או יותר מה שמנסות דמוקרטיות להשיג: איסוף של כלל הדעות בחברה וניסוח דעת הציבור, בדרך כלל בדמות דעת הרוב. תומכים של גישת הדמוקרטיה הדליברטיבית יציינו גם שבדמוקרטיה מן הראוי לא רק לשאול אנשים מה הם חושבים, אלא גם לעודד שיח ציבורי שבמהלכו ינסו בעלי דעות שונות לשכנע אחד את השני, וכך יגיעו לכדי מקסימום של הסכמה; זאת, כדי למנוע מצב שבו הרוב פשוט מנצל את כוחו המספרי כדי לכפות את עמדותיו על המיעוט בלי להתחשב כלל בעמדותיו. רוסו, אם לפשט עניינים, טוען שרצון הכלל אינו יכול להוביל מדיניות משום שהוא מוביל לאטומיזציה של החברה: כל אדם, בבואו לנסח את עמדותיו בנושא מסויים, יחשוב על האינטרס האישי שלו, ולא על האינטרס של כלל החברה. אגרגציה של האינטרסים הפרטיים של כל החברים בחברה, אליבא דרוסו, אינה מובילה לאינטרס של החברה ככלל. יש בכך, כמובן, מידה לא קטנה של אמת, אם כי מחקרים על התנהגות בוחרים הראו כי הצבעה נוטה להיות הרבה יותר סוציוטרופית (מושפעת מגורמים שמשפיעים על כלל החברה) והרבה פחות אגואיסטית משניתן היה לצפות. מאידך, רוסו מציע את “הרצון הכללי” כגורם שיתווה מדיניות ציבורית. הרצון הכללי אינו משהו שניתן לגלות בסקר, אלא הוא, באופן ישיר, האינטרס של החברה כחברה. הרצון הכללי הוא מה שכל הפרטים בחברה היו תומכים בו אילו היו מתעלמים מהאינטרס האישי שלהם. במונחים מודרניים יותר, הרצון הכללי הוא מה שג'ון רולס טען שכולם יסכימו עליו אם הם היו מאחורי “מסך הבערות” – כלומר, אילו היו מתבקשים לנסח מדיניות חברתית מבלי להיות מודעים לאינטרסים ולמעמד שלהם עצמם. ניסויי מחשבה תיאורטיים זה מאוד נחמד, כמובן, אבל הבעיה עם מסך הבערות היא שלא ניתן להגיע אליו. הבעיה עם הרצון הכללי, בדומה, היא שרוסו לא באמת מציע שום מנגנון כדי לגלות מהו אותו רצון כללי. מכאן, כמובן, הדרך ליעקוביניזם וסטאליניזם הדרך קצרה למדי: טענתם של מיני שליטי אימה שכאלו אינה שהם יקבעו עבור הקבוצה מהו רצונה, אלא שהם אוחזים במפתח לגילוי הרצון הכללי, האינטרס של החברה כחברה, ודעתם של הפרטים בחברה כפרטים אינה רלוונטית.

לכתוב טקסט שלם על הניתוח של רוסו את מערכת השלטון בלי לעשות את ההבדלה הזו? ועל סמך זאת לבטל כלאחר יד את הביקורת המשמעותית ביותר לגבי הגותו של רוסו?

נדלג קצת הלאה.

השליט אינו חייב להיות אדם אחד. במידה ואדם אחד שולט בגוף הזה, השלטון נקרא מונרכיה או דיקטטורה, במידה וכמה אנשים שולטים בגוף הזה, השלטון נקרא על פי רוסו אריסטוקרטיה, ובמידה וכל האזרחים משתתפים בגוף הזה השלטון נקרא בפי רוסו דמוקרטיה. [...] הדמוקרטיה הנציגית שכיום קיימת במדינת ישראל היא למעשה סוג של אריסטוקרטיה, אך החברות באריסטוקרטיה אינה עוברת בירושה, אלא מתקבלת על ידי הבחרות בידי הציבור. למעשה, מה שאנו קוראים לו כיום דמוקרטיה, הוא על פי רוסו “אריסטוקרטיה נבחרת”.

ועל פי אפלטון דמוקרטיה היא בכלל משטר רע ומושחת מעצם הגדרתו. משטר שבו הרבים שולטים על פי המידה הטובה נקרא “פוליתאה”. נו, אז? סמנטיקה זה יופי, אבל זו רק סמנטיקה. דמוקרטיה יצוגית היא השם המקובל למערכת המקובלת ברחבי העולם. מצידי אתה יכול לקרוא לה “פרציחלקציה”, זה לא באמת ישנה משהו.

באופן המיטבי, השליטים אמורים להקשיב לרצון הכללי של האזרחים (לריבון), לקבוע מהלכים שיקימו את הרצון הכללי במיטבו ולהורות לשלטון (לראשות המבצעת/לשלטון) לבצע את המהלכים שיקימו את רצון הקבוצה. אלא שבפועל מתחוללות קלקלות רבות המונעות מהרצון הכללי להיות הריבון האמיתי.

פה אפשר לראות איך ההתעלמות מההבדלה שעושה רוסו בין הרצון הכללי לרצון הכלל מעוותת את ההגיון הרוסויאני לחלוטין. להזכירכם, הפתרון המוצע על-ידי תד”י הוא דמוקרטיה ישירה, כלומר “רצון הכלל” פר אקסלנס, משהו שהיה גורם לרוסו התקף לב קטן. דמוקרטיה ישירה על פי המודל הרוסויאני מחייבת את “שחרורו האמיתי” של האדם באמצעות כפייה עליו לפעול לפי הרצון הכללי. כלומר, אם נצליח לשכנע את כל האזרחים להצביע לפי הרצון הכללי ולא לפי האינטרס האישי שלהם, אפשר לקיים דמוקרטיה ישירה, אבל אם אנחנו יודעים מראש מהו הרצון הכללי – אם, בעצם, אפילו אדם אחד מספיק כדי לנסח את הרצון הכללי, מכיוון שהוא בין כה וכה אחד ומשותף לכולם – בשביל מה מנגנון ההצבעה? במה הוא מועיל? רוסו טוען במפורש שהרצון הכללי אינו זהה לרצון הרוב.

זאת כנראה הסיבה לכך שמוסדות השלטון הישראלי הולכים ומושחתים. אומנם אנו חיים באריסטוקרטיה נבחרת, אך רבות מקבוצות השלטון אינן נבחרות והן נשארות קבועות. אנו בוחרים מפלגות, אך איננו בוחרים את מרכזי המפלגות ואת מוסדות המפלגות. אנו בוחרים חברי כנסת אך איננו בוחרים את המנגנון הבירוקרטי, את השופטים, את המנהלים או כל קבוצת אחרת בשלטון. כך נוצר מצב בו מרכזי המפלגות שקיימים עשרות שנים, למעשה הופכים לקבוצות המונעות מאינטרסיים אישיים. גם חברי הכנסת, שאמורים להתמנות על פי הבחירה שלנו, למעשה נבחרים על ידי מרכזי המפלגות, ולכן הם חייבים את בחירתם לחברי המרכז ולא לציבור. וכך נוצר מצב בו ח”כ חייב לשרת את מטרותיו של חבר המרכז ולא של הבוחר הישראלי שבחר אותו. כתוצאה מההשפעה הגדולה שיש לחברי המרכז, חבר-הכנסת ימנה את המקורבים לחברי המרכז למשרות בכירות, או יזמין את חברי המרכז לסוף שבוע במלון, וגו’.

הטיעון הזה כבר מזכיר לי טיעון אחר שהגבתי לו פעם באייל הקורא. מדובר היה בקריאת הקרב של אמנון דנקנר ודן מרגלית שיצאו כנגד השחיתות ודרשו מהציבור לפעול כנגדה. בין השאר, הם דרשו מהציבור לפעול כנגד מרכזי מפלגות מושחתים באמצעות. ''תארו לעצמכם,'' כתבו השניים, ''מה יקרה אם רבבות מפגינים לא אלימים יקיפו כינוס של מרכז מושחת של מפלגה אחת או ועידה של מפלגה אחרת שטופסי החברות בה מזויפים. שוו בנפשכם איך ירגישו הנצלנים והמושחתים ועושי מעשי הכיעור חסרי הבושה אם בכל מקום פומבי שבו יופיעו יתקבלו בצפצוף ציבורי ארוך במשרוקיות.'' אם לצטט את עצמי: “יש מידה של עליבות משעשעת בהשקפת העולם של מרגלית ודנקנר. הם רואים מרכז ליכוד השופע מחפשי ג'ובים מושחתים, וכשבידיהם עשרות אלפי אנשים ישרים שמוכנים למלא את כל משאלותיהם, הם מבקשים להציב אותם מסביב לאותו מרכז, עם משרוקיות. הם רואים מפקד מפלגתי רווי זיופים במפלגת העבודה, והם רוצים להציב את מאות אלפי האזרחים שומרי החוק מחוץ לקלפיות”. אותה עליבות מופיעה בדבריו של ירון: אם יש לך בסיס ציבורי כה רחב עד שביכולתך לשנות את צורת המשטר בישראל בצורה הרדיקלית ביותר שניתן להעלות על הדעת – איך זה שאין לך מספיק אנשים כדי להשתלט על מרכזי המפלגות הגדולות ולהחליף את המושחתים באנשים הגונים יותר? מדוע אתה חושב שניתן יהיה לדרוש מכל אזרח במדינה להעלות הצעות חוק, לדון בהן בכובד ראש ולהצביע עליהן חדשות לבקרים, אבל לא ניתן לצפות מרוב גדול של אזרחי המדינה להתפקד למפלגה המועדפת עליהם, וכך למגר את האפשרות של הגופים הללו לפתח אינטרסים פרטניים, קליינטליסטים?

נתעלם בכלל מהטענה ששופטים וביורוקרטים שונים אינם נבחרים על ידי הציבור. האם זו המדינה שירון שואף עליה? מקום שבו לפושעים ניתנת ההזדמנות להצביע עבור מי שיכהן אחר-כך כשופט? שכל מנהל בתת-גף במשרד החינוך צריך להבחר על-ידי כלל הציבור בבחירות ארציות?

אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הבעיה הזאת היא יצירת קשר בין קיום הקבוצה לאינטרסים שלשמה הקבוצה הוקמה. קשר כזה נוצר באופן טיבעי בשוק החופשי. העסקים הם קבוצות הפועלות למען יצירת מוצרים שבהם הציבור מעוניין. כאשר קבוצות העסקים הפועלות כדי ליצור או לשווק סחורה, תלויות לקיומן ברצון הקונים לקנות את המוצר אותו הן מספקות. אם המוצר שהן מייצרות אינו נושא חן בעיני הצרכנים, קיומה של הקבוצה עלול להיות בסכנה, ולעומת זאת אם הצרכנים מעוניינים במוצר ומוכנים לשלם עליו, מצב הקבוצה יכול להשתפר. בצורה כזאת נוצרת סלקציה בשוק לקבוצות שמסוגלות לספק מוצרים שהקונים אכן יקנו.

במשק הממשלתי-סוציאליסטי, בו התלות של קיום הקבוצות היוצרות או משווקות אינו תלוי ברצון הקונים, נוצרות קבוצות רבות שאינן מייצרות מוצרים שהקונים רוצים, והקבוצות ההלו הולכות ומסתאבות ונוצר משק לא יעיל.

האם המרצע השוקחופשיסטי יוצא מהשק? גם כלכלה, יש לציין, אינה מדע של נהגי מוניות, כמו גם הכלכלה הפוליטית. מיותר לציין שהצגת הדברים כאן היא פשטנית עד כדי מגוחכת. כדי לחסוך בציטוטים אציין רק שירון מבקש להעתיק את המודל הקפיטליסטי לצורת הממשל על ידי מתן האפשרות לציבור לפטר באופן ישיר את ראש הממשלה, אבל גם מנכ”לי משרדי ממשלה ואפילו מנהלי סניפים של משרדי ממשלה. להלן הסיפור שמתאר כיצד העסק יעבוד:

אם לדוגמא, תגיעו למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריכם, ותגלו כי אתם נאלצים לעמוד בתור מעבר לזמן סביר, תוכלו לפני צאתכם למלא במסוף המקומי את דו”ח שביעות הרצון שלכם. ואם בסוף החודש יתגלה כי מספר רב של אזרחים התלוננו על איכות השירות, מנהל המשרד ייודע על כך, ואם גם בחודש הבא דו”ח שביעות הרצון ישאר נמוך, הוא יאלץ למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר, שאינו מבוסס על כיסם של אזרחים שזמנם חשוב להם.

לחלופין, אם אתה תעשיין ואתה מגיע לנציג משרד התמ”ת הרלוונטי אליך, והוא לא נותן לך את הקלות המס שאתה מעוניין בהן, אתה יכול להתנקם בו על-ידי ביקורת שלילית לגביו. מכיוון שמטה לחמו תלוי בתעשיינים (כי אף אחד אחר לא יכול לתת לו ביקורת חיובית או שלילית), אותו נציג יקפיד להבא לתת איזה הקלות שיבקשו ממנו, ושרק יעזבו אותו בשקט. המורה של הילד שלך נתן לו ציון נמוך? הכנס לאתר משרד החינוך ושלח טופס חוו”ד שלילי על מנהל ביה”ס! ללא ספק, זו שיטה שתביא לעלייה משמעותית בהישגי התלמידים תוך זמן קצר. הידד ליד הנעלמה!

זה לא שירון לא מודע לבעיתיות הקטנה הזו של ההצעה שלו. הבעיה היא שהתשובה שלו לכך נראית ככה:

לשיטה זאת יש אולי גם מגבלות. המגבל העיקרית שמועלית כנגד שיטה זאת היא בפופוליזציה של הממשל, כדי לשאת חן בעיני האזרח ואי יכולת לנהל תוכניות לטווח ארוך. כדי למנוע זאת יש לחפש קריטריונים נוספים להערכת טיב המוצר שהמשרדים הממשלתיים מייצרים. אני מניח ששיטות להערכת טיב המוצר כבר פותחו בתעשיה, וניתן לנצלן לטובת הממשל.

כלומר, עזבו אותי משטויות, אני בטוח שיש פתרונות, וגם אם לא טרחתי אם קיים משהו כזה או אם הוא ישים למה שאני מנסה לתאר פה, מה זה משנה, בואו נגיד שיש וזהו. באמא ש'כם.

ירון גם מציע לפטר ראשי ממשלה אם הם מקבלים ציונים נמוכים מדי בסקרים(!). באשר לביקורת לגבי אי האמינות של סקרים הוא מושך את כתפיו ואומר: “הפתרונות הללו יכולו להגיע להערכתי רק כשהנושא יתחיל לתפוס תאוצה, ויותר מכוני מחקר ומחקרים אקדמאים יעסקו בנושא, ויותר חברות יצעיו פתרונות לסקרים מהימנים”. זה שככל שהזמן עובר סקרים נהיים רק פחות אמינים, ולא יותר (ממגוון סיבות: קשה יותר לשכנע אנשים להשיב לסקרים; אנשים מודעים לכוחם של סקרים ולכן משקרים באופן אסטרטגי; הירידה המתמשכת בבתי אב עם טלפון קווי, שמוטה באופן מובהק לכיוון ספציפי של האוכלוסיה, מונעת את האפשרות לדגום את הציבור באופן אמין, וכו'), זה לא משנה לירון. האמונה הכמעט מיסטית שלו ביכולת של הטכנוקרטיה לפתור כל בעיה מהותית מאפשרת לו לזרוק מדינה שלמה למים ולהגיד לה “עכשיו תלמדי לשחות”. על הדרך הוא גם קושר לכולם משקלות לרגליים ושוכח לציין שהים שורץ כרישים. אבל אני בטוח שמישהו כבר ימצא דרך לנטרל אותם לפני שיגרם נזק.

לסיכום, טל ירון מציע הצעה שהוא עצמו מכיר בכך שאינה ישימה בכלים הקיימים כיום, כשהוא מסתמך על הבנה לקויה של טקסט מלפני 250 שנה בלי להנות כלל מהקורפוס הרחב של הגות ומחקר פוליטי שבאו אחריו (מישהו אמר יעקב טלמון?). ואחרי כל זה הוא מתיימר להיות מסוגל ללמד אנשים את מה שהוא כלל אינו יודע בעצמו. בתור מי שמקווה להוביל לשיטה שמסתמכת על שיקול הדעת של הציבור לגבי נושאים פרטניים, הוא לא ממש מעורר בי הרבה אמון ברעיון.

#מדע המדינה #פוליטיקה #שכנים

---

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: בוש וזה… נו, הבחורצ’יק הזה…

הפוסט הבא: כמו חגיגה אשר אין לה סוף