הלם ואימה
באמת תהיתי כמה זמן ייקח עד לחוויה הישראלית האותנטית הראשונה. משרדי הממשלה עברו כולם בנעימים ובשירותיות ראויה לציון. רכישת המוצרים השונים עברה ללא תקלות, אינטרנט וטלפון הותקנו בזריזות ולשביעות רצוני. תהיתי האם באמת יתכן שישראל שינתה פניה.
ואז הגיע הזמן לדבר עם חברות הסלולר.
מאז סוף שנות ה-90 היה לי חשבון בסלקום. אבא שלי תמיד שילם את החשבון, ובכל מקרה מספר הדקות החודשי שלי הוא כל כך זעיר עד שהחשבון שלי לעיתים רחוקות הגיע למאה שקלים. כשעזבנו את הארץ, המספר נשאר פעיל ללא תוכנית, ויכולנו להשתמש בו בחופשות. אחרי שחזרנו הפעלנו מחדש את מכשיר הנוקיה הותיק שלי – זה שרכשתי מתישהו לקראת אמצע העשור הקודם, והורי תרמו עוד כרטיס סים שישב חסר מעש ונטול חיובים אצלם, והוא נכנס ישירות לתוך הטלפון הלא-מי-יודע-מה-חכם של אשתי. כך יצא שיש לנו שני מספרים ברשת סלקום, שניהם ללא תוכנית.
רצינו, לפיכך, לבדוק את האופציות שלנו. קפצנו חיש קל למרכז השירות של סלקום ברחובות ושוחחנו עם איש המכירות החביב באשר לאופציות שלנו. ראשית, שאלנו כמה אנחנו משלמים עכשיו לדקה. הסוכן ועוד עובדת במקום רכנו על המחשב שמולו ועל פרצופם נמרחו חיוכים משועשעים – אתם משלמים כמעט שקל לדקה! סיפרה לנו הבחורה בהפתעה משולבת בגועל. 1 אוקיי, השבנו, זה אכן הרבה כסף. מה יש לכם להציע לנו?
ובכן, אמר הסוכן – על כמה דקות אנחנו מדברים? האם אתם משוחחים בטלפון מעט, בסביבות ה-500 דקות, או הרבה, בסביבות ה-1000? הבטתי בו כלא מאמין. אמממ... כחכחתי – אנחנו מדברים בסביבות ה-100 דקות. למעשה, בקנדה היינו בתוכנית שנתנה לשנינו במשותף 150 דקות, כולל שיחות נכנסות, ומעולם לא הגענו לכמות הזו. עכשיו היה תורם של השניים מולנו להביט בנו בתדהמה. המשפט “does not compute” חלף במוחי באותו הרגע.
לבסוף התעשת סוכן המכירות והתחיל להציע לנו שלל מסלולים שבבירור לא היו דומים בכלל למה שחיפשנו, כולם יקרים הרבה יותר ממה שהיינו מוכנים לשלם. לבסוף התייאש והציע לנו מסלול “הכי פשוט” (זה שם המסלול. או משהו בסגנון, בכל אופן) – במסלול זה, אנחנו נדרשים לשלם 30 ש”ח תמורת הזכות לשלם לשלם לסלקום רק 69 אג' לדקת שיחה. בחישוב זריז, ועל בסיס ההנחה הבלתי-מבוססת שאנחנו כעת משלמים שקל לדקה, הגעתי למסקנה שכל אחד מאיתנו צריך לדבר לפחות מאה דקות כדי להתחיל לחסוך כמה אגורות במסלול הזה. הסברתי לסוכן את האבסורד, אבל הוא משך בכתפיו: זה מה יש.
תזכרו את זה בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שאם אתם רוצים לחסוך, אתם צריכים להפסיק לצרוך כל כך הרבה.
עם אורנג' דיברנו בטלפון, והתוצאות היו זהות באופן מטריד. איה התחרות ירום הודה?
שומרים על החיוך
אבל אז – הו, אז! – אז דיברנו עם פלאפון, ופלאפון הפתיעו אותנו לטובה. בתשלום של 20 ש”ח לחודש בלבד, נזכה לזכות לשלם רק 39 אג' לדקה. הנה לנו חסכון משמעותי. “ואין התחייבות?” שאלתי את הנציג בטלפון. “לא”, הבטיח זה האחרון. “ואנחנו לא צריכים לשלם שום דבר על הסים?” שאלתי, בזוכרי כיצד אורנג' דרשו 99 ש”ח תמורת הכרטיס. “לא,” השיב הנציג, אחד גל סבג.
נפלא! השבתי, ומיד הסכמתי לתוכנית. כעבור זמן קצר חזר אלי גל וסיפר לי כי שליח עם צמד הסימים שלי יגיע אלי מחר בשעות הבוקר. “אה, ודרך אגב, הסימים יעלו לכם 80 ש”ח כל אחד,” הוא התנצל. טעות, חשבתי. קורה. הוא התנצל, הוא אמר לנו מראש, וזה עדיין יותר זול מהמתחרים. על טעות קטנה כזו לא מבטלים עסקה.
ביום שישי הגיעו צמד שליחים ובאמתחתם סימים וערימת ניירות. ובראש הערימה – צמד הדפים שחברות הסלולר מחוייבות לספק על פי ההוראות החדשות של משרד התקשורת. 2 עיינתי בזריזות בדפי עיקרי התוכנית ומיד צד את עיני פרט מטריד: 18 חודשי התחייבות. “מה זה זה?” שאלתי את השליח בעברית צחה. זו תקופת ההתחייבות, הסביר השליח לפגוע המוחין שישב מולו. אבל אני ביקשתי במפורש תוכנית בלי התחייבות. מיהר השליח להתקשר למרכז השירות. אני הסברתי לאחמ”שית הנחמדה שאני לא מוכן לחתום על שום התחייבות, והיא הסבירה שגל סבג אינו היום, ולכן אי אפשר לברר את הנושא. לבסוף הגענו לפשרה – אני אקבל את הסימים, אבל לא אחתום על החוזה, וביום ראשון נברר את הנושא ויוציאו לי חוזה חדש. אם לא נגיע לעמק השווה, הם ישלחו שליח כדי לקחת את הסימים. לגיטימי.
יום ראשון היה נאיבי
הסימים נשארו בכרטיסי הפלסטיק שלהם – כל עוד אין לי חוזה, כמובן, אינני רוצה להשתמש בכרטיסים. ביום ראשון התקשרנו בחדווה לפלאפון (המספר שמר סבג נתן לי לא עבד, אז התקשרנו למספר הרגיל של מוקד המכירות). הסברנו לנציגה את המצב, והיא אמרה לי – אבל זה לא מכירות. מה זאת אומרת? אני עוד לא קניתי כלום, אז מן הסתם אתם צריכים למכור לי את זה. אבל אתה כבר לקוח שלנו, אז עכשיו זה שירות לקוחות. איך לקוח שלכם אם עוד לא חתמתי חוזה?
אבל היה ברור לי שלא יצא כלום מהדיון האקזיסטנציאלי הזה, אז ביקשתי שתעביר אותי לשירות לקוחות. שוב הסברתי את הסיפור, והנציגה אמרה שהיא תפתח קריאה להאזנה לשיחה המקורית, כדי לוודא שאכן הנציג הבטיח ללא התחייבות, ואם כך היה, יחזרו אלי וימצאו פתרון. זה כבר נשמע לי חשוד – ואם, נניח לרגע, לא הובטח לי חוזה ללא התחייבות, ועכשיו החלטתי שכזה אני רוצה, אז לא יימצא פתרון? אבל בסדר, יאללה, נחליק את זה.
לפני שנותקה השיחה נזכרתי לוודא – ברחל בתך הקטנה – שאני לא אחוייב על הימים שהסים יושב לי על המדף בכרטיס הפלסטיק שלו ללא שימוש. בודאי שאני מחוייב, הסבירה לי הנציגה. מה זאת אומרת? אבל לא חתמתי על חוזה. לא משנה, היא המשיכה, ברגע שהסכמתי טלפונית להפוך ללקוח, מיד הפכתי ללקוח של פלאפון, ומיד התחיל לדפוק המונה. מה, שאלתי, אפילו לפני שקיבלתי את הסימים עצמם? כן, ענתה לי. מרגע שקיבלתי את העסקה. אבל לא קיבלתי את העסקה! לא חתמתי על שום חוזה! בשלב זה ביקשה הנציגה להעביר אותי במעלה ההיררכיה הארגונית. יאללה, לכי על זה.
שוב לספר את הסיפור, שוב לפתוח בקשת האזנה. שוב השאלה. “תראה,” הסבירה הנציגה הבכירה, “אתה עכשיו לקוח שלנו, ואתה בתוכנית עם התחייבות. אני אפילו לא יכולה להעביר אותך לתוכנית אחרת, כי אז תצטרך לשלם קנס על יציאה לפני סיום ההתחייבות.” ?!?! “אבל לא חתמתי על שום חוזה! איך אני יכול להתחייב אם בפירוש דחיתי את החוזה עם ההתחייבות?” “ככה זה.”
טוב, התייאשתי. לא רוצה שתבדקו את השיחה. בואו קחו את הסימים. “מה פתאום? אתה צריך ללכת למרכז השירות שלנו ולהחזיר אותם.” כן, למרבה התדהמה, עוד פעם שיקרו לי. אני יודע, גם אני הייתי מאוד מופתע. ומיואש. בסדר, בסדר. איפה מרכז השירות? “מתחם כך וכך.” איפה? “מתחם כך וכך, מה אתה לא מכיר?” אפשר כתובת? “כן.” תודה.
נכנסנו לאוטו ונסענו לקניון נטוש בשולי רחובות, בו היה סופרמרקט, חנות פרחים, חנות בגדים ושלט גדול ומאוד לא מקצועי של “עולם הילדים”. ומרכז השירות של פלאפון. וזהו – כל השאר, עזובה.
נכנסים פנימה מנופפים בכרטיסי הפלסטיק והסימים עדיין בתוכם. שלום! באנו לבטל עסקה! ביקשה הבחורה בכניסה את מספרי הטלפון שלנו, ואז אמרה – “אבל לא קיבלתם אישור.” למה אני צריך אישור? “כתוב פה שביקשתם לדבר עם גל סבג.” אני מבטיח לך בהן צדק שאין לי כל רצון לשמוע את השם גל סבג עד יום מותי. “לא משנה, צריך אישור.” למה אני צריך אישור כדי לבטל חוזה שאני בכלל לא חתום עליו יומיים אחרי שלא חתמתי עליו? “צריך. שבו ותמתינו.” טוב. מפעם לפעם ראינו את הנציגה מנסה להשיג את מר סבג החמקמק בטלפון. לבסוף, היא דיברה עם האחראית שלו. שיחה קצרה בין הנציגה לבין האחראית. “את רוצה לדבר איתו?” אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני רוצה שיבטלו את העסקה. בסופו של דבר הועבר אלי אחר כבוד הטלפון ושוחחתי עם האחראית, סיוון. הסברתי לה שנמאס לי, שאני לא אוהב שמשקרים לי, ושאני לא רוצה שום תוכנית בהתחייבות, וכרגע אני גם לא רוצה שום תוכנית אחרת. קחו את הסימים שלכם ותעזבו אותי בשקט. נאלצתי לחזור על ההסבר הזה עוד מספר פעמים, ולבסוף סיוון נכנעה. הידד!
הטלפון הוחזר לנציגה, שאמרה לתוכו “אז לקודד אותו?” כאילו לדעה שלי בנושא אין שום משמעות. “בסדר”. הקלידה כמה אותיות על המסוף, ואמרה לנו “טוב, בוטל.” מצויין. אפשר אישור בכתב על הביטול? “לא, אתם יכולים לראות על המסך שהכל בוטל.” זה באמת יופי, אפשר אישור בכתב? “לא, אני לא ישות משפטית [?! כך!].” עוד כמה דקות התעקשות, הנציגה הולכת לדבר עם המנהל, חוזרת, אומרת שאי אפשר. אני מבקש לצלם את המסך עם האישור. היא אומרת שאי אפשר. שוב התעקשות (“אל תזלזל באינטיליגנציה שלי!”), שוב מנהל. בסוף המנהל מסכים שהנציגה תתן לנו פתק עליו כתוב “בוצע ביטול עסקה” עם מספר הפניה. ובזאת הסתפקנו.
—
קשה, באמת קשה, אחרי החזרה מקנדה, להתמודד עם שירות מחריד שכזה, רצוף שקרים והטעיות. שלא תבינו לא נכון – אני לא אומר שהחברות המתחרות יותר טובות. הבעיה היא בדיוק שכולן אותו חרא. ואני יודע שאתם יודעים את זה, אבל צריך להזכיר את זה שוב ושוב. כי בעוד שהשירותים במשרדי הממשלה דווקא השתפרו פלאים בשנים האחרונות, דווקא השירות בחברות מסחריות ממשיך ומתדרדר מדחי אל דחי.
אין שום הצדקה להמשך ההגנה על החברות הסלולריות. אם משרד התקשורת צריך להאבק בזכייניות הסלולר שוב ושוב – ללא הצלחה – כדי שלא תעשוקנה את הלקוחות, המשמעות היא שאין שום סיבה שמשרד התקשורת ירגיש מחוייב אליהן. את השוק הזה צריך לפתוח. הרבה לפני שפותחים את שוק החלב לתחרות מחו”ל, צריך לאפשר תחרות אמיתית בתחום שמתעמר בלקוחותיו עד בלי די.
ולפלאפון: אני יודע שאני לא לקוח רווחי במיוחד, אבל הפסדתם אותי בכל זאת. אני מאחל לכם הפסדים נוספים בעתיד.
ולסלקום: זכיתם מן ההפקר. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו אוכל להחליף אתכם בספק סלולרי הגון שנותן מענה גם ללקוחות כמוני. במהרה בימינו, אמן.
#יאוש #ישראליאנה #כסף #צרכנות #תקשורת
הפוסט הקודם: אם אין עמי לי, מי לי?
הפוסט הבא: כשאפילו את הדברים הקלים הם לא טורחים לעשות
. קינגדון, בעקבות דוקינס, מתאר “מרק קדמוני” של רעיונות, ששואב מתוך האקדמיה, השוק הפרטי וממוסדות ממשלתיים, כדי לייצר זרם תמידי של רעיונות חדשים למדיניות. הרעיונות הללו אינם בהכרח מעומתים עם המציאות, אלא בעיקר אלו עם אלו – הם מתנגשים ברעיונות אחרים, הורגים אותם או מתאחדים איתם בתהליך של רקומבינציה. הדרישות לשרידות של רעיון במרק הקדמוני הזה דומות מאוד לדרישות שהציב דוקינס להשרדותם של ממים, והן קשורות יותר לסביבה האינטלקטואלית בתוכה נוצרים הרעיונות, מאשר למציאות ה”פיזית”. המשמעות, כפי שהצביע כבר ב-1959 
, 
) פרסמו לאחרונה 
” 
תגובות
יוסי · 2011-09-20 03:24:14
לגבי התארגנות פוליטית, הנה קופי פייסט מתוך מצע מפלגה כלשהי לכנסת ה-18:אי השוויון הכלכלי והחברתי בישראל היום מעמיד אותה במקום השני והלא מכובד ברשימת המדינות בעלות הפערים החברתיים-כלכליים הגדולים ביותר בעולם המערבי. זהו מצב לא מוסרי, בו מועדפים האינטרסים של בעלי הון על חשבון כלל תושבי ישראל, אשר מערער את לכידותה של החברה הישראלית. מצב זה מחייב ביצועה של תוכנית חרום לצמצום הפערים.
המפלגה תפעל לקידום הנושאים הבאים: הקמת רשות לתכנון כלכלי וחברתי בעלת סמכויות, בה יהיו חברים נציגי המדינה, ההסתדרות, אנשי אקדמיה ואנשי ארגונים חברתיים. הרשות תקבע אסטרטגיה כלכלית חברתית ארוכת טווח ויעדים כלכליים וחברתיים קצרי טווח ותפקח על החתירה ליישומם. העלאת מס על רווחי הון לשיעורים המקובלים בעולם המתועש.
ביטול המע”מ על סל מוצרי המזון שבפיקוח. ריווח מדרגות מס ההכנסה – הורדת שיעור המס למעמד הביניים, והעלאתו לשני העשירונים העליונים בחברה. הנהגת מס ירושה על ירושה בערך של חמישה מיליון ₪ ומעלה, באופן פרוגרסיבי בהתאם לערך הירושה. ביטול חוק הגבלת התקציב והגדלת תקציב המדינה באחוז וחצי לכל הפחות בכל שנה, בהתאם לאחוז הגידול הטבעי, ולמעלה מכך בהתאם לצמיחה בשנה הקודמת. השקעה ישירה ביעדים חברתיים של חינוך, בריאות ודיור. העדפה מתקנת בהקצבות למגזרים מוחלשים, למשפחות חד הוריות ולפריפריה. השקעה בתשתיות תחבורתיות סביבתיות לקישור מהיר בין הפריפריה למרכז.
מתוך מצע מרצ לכנסת ה-18. מצע העבודה לאותו כנסת לא רע, אבל עדיין פחות סוציאליסטי: http://www.archavoda.org.il/avodaarch/matza/pdf/knesset18.pdf
זו המחאה של מרצ, אבל המוחים (ומרצ?) לא יודעים את זה.
ליאור גימל · 2011-09-20 06:23:28
אחלה פוסט. אתה יודע בעצמך איזה ברוך זה מפלגות חדשות. ולגבי אלטרנטיבות – חד”ש. מפלגה סוציאליסטית שורשית, והכי אנטי ליברמן שיש.ירדן · 2011-09-20 18:45:16
אני כל הזמן מקבל טלפונים וסמסים להצביע לפרץ או יחימוביץ או כל אחד בעבודה. חשבתי שאני כבר לא מתפקד כי ביקשתי להסיר אותי אבל הנה קיבלתי מייל איפה להצביע ובטלפון אמרה לי מתנדבת של יחימוביץ' – אתה מתפקד. עכשיו השאלה מה הדבר המוסרי לעשות. אני בעיקרון לא ממש רוצה להצביע ליחימוביץ' אחרי הדברים שהיא אמרה ועוד זה אחרי מה שהיה בבחירות בתל אביב שהיא יצאה על חנין על זה שהוא “לא שר את התקווה” ובה ממפלגה לא נאותה. לעשות דלגיטימציה כזאת זה משהו שלא צריך לקבל (עד כמה שזה מקובל בפוליטיקה בישראל). פרץ גם לא כזה הרשים אותי ולדעתי הוא לא יחזק את המפלגה. נקודה שלישית היא שבכלל אני לא רוצה שהמפלגה תצליח – אני חושב שהכי טוב לישראל שמפלגת העבודה תיפול ותמות. אז המעשה המוסרי הוא כנראה לא להצביע. המעשה הציניקני יהיה להצביע לפרץ...סוכן זוטר, מקסימום לבלר » מאהל לוד עולה ליגה, ישר למשחק העונה · 2011-09-21 09:20:50
[...] רק אבחנה אחת, אפרופו רדיקליזציה: היה מעניין לראות איך האנשים שלפני חודש וחצי זעמו על כתבה שהציגה אותם כאילו הם "נגד ביבי", ואמרו לי שהם "לא רוצים להגיד מילה רעה על מאיר ניצן", השמיעו קריאות רמות ובוטות נגד השניים האלה, ואף קראו לביבי להתפטר – מה שאפילו דפני ליף לא העזה לעשות. ודובי מרחיב על האטימות הממשלתית שמלבה את אש המאבק. [...]יואב · 2011-09-26 11:02:16
יש בעיה בשיטה שלך.בשיטה שלך – מי שצועק, מקבל, בלי קשר לקריטריונים. זו לא התנהגות נכונה במדינת חוק – שמי שיש לו בן דוד ששותף לדירה למדפיס במעריב, יכול להכניס כתבה לעיתון, ואז הוא יקבל עזרה מהמדינה, ומי שאין לו, ולא יכול לארגן מאהל – לא יקבל כלום.
אני חושב שזו בושה שמבנים ציבוריים עומדים ריקים במשך שנים ועוד במצוקת דיור כזו, ואם אין כוונות לשפץ אותם, אז היה נכון לתת לאנשים להתגורר בהם בינתיים, אבל נראה לי שהם מפחדים מהיווצרות זיקה חוקית למקום, כך שיהיה מסובך יותר לפנות אותם אחר כך.
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » כשהתעורר, הדיכוי עוד היה שם · 2011-09-30 22:35:58
[...] שהוא פשוט פועל בחוכמה לכיבוי מוקד התסיסה העירוני – לפחות את הדברים הקלים הוא טורח לעשות. בתגובה, המאהל הוציא הודעה לעיתונות שבה הוא משבח את [...]