לא שומעים!

(כשיעבור הג'ט לג אולי אני אכתוב כמה מילים על החופשה בישראל. בינתיים אני סתם אגיב לנושא האחרון שמתרוצץ לו באינטר-נטים בימים אלו)

אז מסתבר שאיגוד האינטרנט ערך כנס שכלל גם פאנל בנושא ווב 1.0, 2.0, 3.0 – נושא אידיוטי לכל הדעות שכופה על הדוברים בפאנל איזושהי מערכת של טרמינולוגיה שמקשה עליהם להגיד משהו שאי אפשר לצחוק עליו (אלא אם הם בוחרים ללכת בדרך הבנאלית של להגיד שזו שטות להגדיר את האינטרנט ב”עידנים” כאלה, במיוחד כאשר כל עידן נמשך בערך יומיים [ראה אשר עידן, תמיד] – יון פדר, עושה רושם, אמר משהו כזה כסוג של דיסקליימר, אבל אחר כך המשיך להשתמש בטרמינולוגיה הפגומה בכל מקרה). מכיוון שכך, ומכיוון שדב אלפון הראה שהוא מבין עניין והעליב את ציבור הבלוגרים (ובכך, כמובן, השיג את ליטרת ההתייחסויות שלהם), רבים קפצו והגיבו על הדברים והראו כמה שעורכי הארץ וטמקא לא מבינים כלום.

נתחיל מהסוף: ווב 3.0 – בעולם שבו רוב האנשים לא יודעים מה זה, בעצם, ווב 2.0 (ומכיוון שרוב האנשים לא יודעים מה זה, רוב הזמן באמת אין למושג הזה משמעות, למרות שבמקור הייתה לו), קצר אדיוטי לדבר על ווב 3.0. גל מור נתן הגדרה מעניינת וממצה של הכוונה המקורית של המונח, אבל ספק אם מישהו מהדוברים בפאנל, או יותר ממיעוט זעיר מהקהל שלהם, ידע את זה. למעשה, האמת היא שאין לי מושג אם ההגדרה של מור נכונה או מדוייקת היסטורית – לי אין מושג מה זה ווב 3.0. אבל לפחות ההגדרה שלו היא בעלת משמעות בהירה, אז אני אשמח לדבוק בה.

אבל עיקר העניין, כמובן, הוא בביקורת על הדברים שנאמרו על ווב 2.0 יקירתנו. בואו נתחיל מהציטוטים מיד שניה שיש בידינו:

רואה שחורות מתלונן בגלוב על כך שאלפון “השמיץ את הרשתות החברתיות ואת טוויטר, וכרך אותם ואת הבלוגים תחת הכינוי “פיתוח סקסי של ICQ”“. מדובר, לדעתי, בהבנה לא נכונה של דבריו של אלפון. על פי הציטוט מאתר הטוש, אלפון אמר “אומרים לי שרשתות חברתיות או אתרים כמו טוויטר הם הבלוגים החדשים. ההמצאות האלה חביבות, אך בעיני אינן קשורות לתוכן גולשים. אני רואה בזה פיתוח סקסי של ICQ.” כלומר אלפון שולל את הטענה שיש דמיון בין רשתות חברתיות או טוויטר לבלוגים – הם, בניגוד לבלוגים, אינם קשורים לתוכן גולשים. ההתייחסות לאיציק היא מוזרה משהו, וכנראה אומרת משהו על עולמו הרוחני של אלפון, אבל אם נתייחס רק למהות ולא לאופן ההצגה, דומני שהכוונה היא שבינתיים הרשתות החברתיות מייצרות הרבה רעש וזעף אך אינן אומרות דבר. אני חייב להודות שגם אני טרם זיהיתי תוצר תרבותי מעניין מתוך הרשתות החברתיות (מלבד עצם קיומן, כתופעה אנתרופולוגית – אבל תוכן שנובע מתוכן? יוק). ייתכן שיהיה כזה בעתיד, אבל אני לא ממש רואה איך. אני גם לא חושב שזו המטרה.

ובאשר לבלוגרים: ובכן, כן, אם אני אקרא 10,000 בלוגרים סביר להניח שאני אפיק מכך לא הרבה יותר מאשר אם אני אקרא 400 כתבים של הארץ. הבעיה היא שרוב הבלוגרים לא כותבים שום דבר מעניין (אותי), שזה בסדר, כי אף אחד לא מצפה ממני לקרוא אותם. אבל אלפון משום מה חושב במונחים של הכל או כלום (או לקנות את העיתון המלא או לא לקרוא שום דבר מתוכו), בעוד שהאינטרנט התפתח דווקא כמקום שבו יש המון חומר, והקורא בוחר לעצמו מה לקרוא מתוכו על בסיס שיקולים מסויימים (דירוג גוגל, המלצות בדיג, קישורים מבלוגים, או מנויי רסס, לדוגמא). דבריו של יון פדר על כך שלפי אנשי וויקיפדיה עצמה רק עשרה אחוז מהערכים באתר ראויים קשורים גם הם בכך: אני לא “קונה” את אנציקלופדיה וויקיפדיה שיושבת לי על המדף ומשמשת אותי כמקור מרכזי או כמעט בלעדי למידע, ואף אחד לא קורא את וויקיפדיה “מכריכה לכריכה”. אין לי נתונים, אבל אני מאמין שרוב הכניסות לשם מגיעות ממנועי חיפוש. אני מחפש מידע על, נגיד, שייקספיר, ווויקיפדיה זו התוצאה הראשונה. ערכים “לא ראויים” הם גם, לרוב, כאלו שאנשים לא יחפשו אותם בין כה וכה, ואם כן – אז הם ראויים בעיניהם. (סוג אחר של ערכים לא ראויים הוא ערכים שדורשים הרחבה או תיקון, ועל זה נציין רק שכמו כל דבר באינטרנט, וויקיפדיה היא פרוייקט בבנייה מתמדת).

דבריו של יון פדר בכנס זוכים גם הם לתלונות מרואה שחורות, ושוב אני חושב שזה יותר תוצאה של קריאה לא אוהדת של הדברים (ומגבלות הפורמט בהם הוצגו) ופחות אי התאמה אמיתית בין דעותיו של פדר לאלו של ר”ש. אני לא מסכים עם פדר שוויקיפדיה תחרב תוך כמה שנים, אבל אני מסכים עם דעתו שאנשים מאבדים את הרצון לכתוב ערכים עם הזמן – פדר רק שוכח שאחרים תופסים את מקומם. פדר אולי חושב (או לפחות מסתמך בעקיפין) על מה שכתב מנסור אולסון אי שם בשנות ה-60 באחד הטקסטים המצוטטים ביותר של תורת הבחירה הרציונלית, בו הוא הוכיח כי התאגדות רחבה לשם השגת טוב כללי כלשהו, שאינה מעניקה הטבות פרטניות לחברים בה על בסיס השותפות שלהם בעול, היא בלתי סבירה בעליל. אני לא אכנס כאן לביקורות על הטקסט הזה, אבל רק אציין שאפשר למצוא בתוך התזה של אולסון עצמה את התשובה לשאלה אין יתכנו פרוייקטים כמו וויקיפדיה וקוד פתוח, ושהם אינם מנוגדים לרציונליות שהוא הניח. גם אנשים רציונליים לגמרי, ואפילו כאלו שאינם מציבים את טובת הכלל לפני טובתם שלהם, יכולים להשתתף בפרוייקטים כאלו, אם בונים אותם בצורה הנכונה.

ר”ש חושב שהדוברים הללו דומים לאותם נזירים שהחזיקו בידיהם את המפתחות לידע הקדוש וניצלו זאת כדי לשלוט על ההמון הנבער מדעת. הוא טוען שהמצאתו של גוטנברג שחררה את ההמונים ואפשרה להם גישה למקורות ידע חלופיים ודרך החוצה מן הבערות. אבל ההמצאה של גוטנברג שחררה, לכל היותר, את האליטות. היא לא לימדה אנשים קרוא וכתוב, והיא לא עודדה אותם לעשות כן. כך גם האינטרנט וווב 2.0: הם אינם מדרבנים אנשים ליצור יצירה איכותית, ואינם מעודדים אותם לעשות כן. רוב האנשים ממשיכים לעשות על הרשת בדיוק מה שהם עושים מחוץ לה, ומשתמשים בפלטפורמות החדשות כמו רשתות חברתיות בדיוק באותו אופן שבו השתמשו בפלטפורמות הישנות (וכאן ההשוואה של אלפון ל-ICQ היא קולעת במיוחד). דרושים אנשים בעלי חזון וראייה מיוחדת כדי להוציא אותנו מן העולם הזה ולהכניס אותנו לעולם החדש. עצם היצירה של הפלטפורמות החדשות היא סוג של חזון, אבל זה לא מספיק.

עדיין לא קם לנו המרטין לותר שימסמר את 95 התזות שלו לדלתות הכנסיה ויצור בקרב ה”המונים הנבערים” את אותו צורך שהניע אותם לצאת מבערותם. עדיין לא נוצרה אותה אווירה תרבותית או חברתית שבמסגרתה יצירת תכנים משמעותיים ברשת הופכת מסתם עיסוק צדדי של כמה גרפומנים לחלק מהשקפת העולם של כולנו. יש לא מעט דמיון בין התהליך שעברו הנוצרים בתקופת הרפורמציה לתהליך שהעולם (המערבי?) צריך לעבור עכשיו: מראיית העולם כמקום שהפרשנות שלו נתונה כולה בידיהם של קבוצה מסויימת, בעוד ההמונים רק צורכים אותה מדי פעם ורוב הזמן עוסקים בענייניהם בשקט, לראיית העולם כמקום שדורש הגות מתמדת של כל אדם ודיון פרטי וציבורי על הנושאים הללו, כדי לאפשר שיפור מתמיד של הסביבה בה אנו חיים.

ובכל זאת, חשוב לזכור שאם לותר היה מתחיל את הדיון התוך-כנסייתי שלו לפני המצאת הדפוס, הוא לעולם לא היה יוצא החוצה. אלוהים יודע כמה לותרים היו לפניו שהושתקו על ידי הכנסיה. אין ספק שהיו רבים לפני המצאת הרשת שניסו לקדם השקפת עולם כמו זו שתיארתי. אך לדעותיו של לותר (בין אם התכוון לכך או לא) היה מדיום חדש להפצה שהפך אותן למשמעותיות מחוץ לכנסיה. היום, אולי עוד יקום איזה לותר וידביק טוקבק לדיון במקום מרכזי שבו יפרט חזון כה מפותח ומשכנע עד שהוא יופץ לכל עבר באמצעות הפלטפורמות הקיימות וישנה את העולם. לא בין לילה, ולא תמיד ישירות, אבל תוך מספר שנים. שינויים כאלו תמיד מרגישים בלתי סבירים, בעיקר במצב של עודף אינפורמציה תמידי שאנחנו מתקיימים בו, אבל הם אפשריים, וייתכן בהחלט שעוד יתרחשו.

—

לא מדובר באג'נדה אמיתית, משום שהעיתונים, כמובן, בוחרים רק בנושאים שלא יעוררו אנטגוניזם בקרב רוב הקוראים, שהתמיכה בהם היא פחות או יותר גלובלית (אם כי המדיניות הספציפית לקידומם יכולה להיות נתונה לדיון, מה שמכונה valence issues) – התנגדות לשחיתות, סיוע לנזקקים (כל עוד התקצוב של אותו סיוע מעורפל), מניעת השתמטות מצה”ל. בקיצור, פופוליזם.

זה מעניין משום שזה מציב את העיתונות במצב מוזר. מצד אחד, כבר לא מדובר בעיתונים המפלגתיים של פעם. כיום אנחנו מצפים למידה של אובייקטיביות מהעיתונות, גם אם כדאי להשאר סקפטיים תמיד. אבל האג'נדה הזו של העיתון מוכתבת מלמעלה, על ידי העורך הראשי. כתב או עורך זוטר שאינו תומך במאבק בהשתמטות נאלץ להתכופף לדרישות העיתון. מצד שני, אם העיתון מקדם אג'נדה, איך אני יכול לסמוך על מה שאני קורא שם? ואם אני לא יכול לסמוך על העיתון על פי עצם ההגדרה של העיתון את עצמו, אז למה לי לקרוא אותו?

אני חושב שמדובר בסטייה שגויה מהדרך, בניסיון נואש של העיתונים לשמור על קוראים בעת שהם נעשים פחות רלוונטיים ל”המונים”. אני לא חושב שזה יצליח, ואני בטוח שזה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. מעניין איך זה יתפתח הלאה.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #חברה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות

הפוסט הקודם: שוב פעם אירן? אולי די?

הפוסט הבא: רחוק משם

(אני מבטיח שמאוד בקרוב אני אסיים עם העבודה הארורה הזו ואז אפסיק להטריד את מנוחתכם בהרהורים שהיא מעלה בראשי, ואחזור לנדנד עם הרהורים על דברים סטנדרטיים יותר).

אז בכל מקרה, עכשיו שאני יודע יותר על ההיסטוריה של אירן במאה ה-20 מאשר מה שאני יודע על ההיסטוריה של ישראל, עולה השאלה האם זה שההיסטוריה של אירן יותר מעניינת מזו של ישראל (וטרום-ישראל) – מה שנראה לא סביר על פניו; או שפשוט לימודי ההיסטוריה בבתי הספר הצליחו (הפתעה הפתעה) להרוס סיפור טוב ולהפוך אותו לרשימת מכולת של עליות?

כי אם מוצדק החשד שלי שהאופציה השניה היא הנכונה, אז אני רוצה לציין שאני חש שנגזל ממני משהו. ואני אומר את זה למרות שבתיכון הייתה לי מורה נפלאה להיסטוריה (בלה גוטרמן, לימים ד”ר וגם העורכת הראשית ומנהלת הוצאת יד ושם – לא להאמין שאשה כזו הייתה מורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון בזמן שעבדה על הדוקטורט שלה. חבל שאין עוד הרבה כמותה. אין ספק שזה שהיא הייתה המורה שלי לאזרחות השפיע על איפה שאני נמצא היום. אני שמח להגיד שידעתי להכיר בערכה עוד כשלימדה אותי, בניגוד למורים אחרים שהצטערתי בדיעבד על היחס שלי אליהם). איפה הייתי? אה, כן. הנראטיב הציוני (אויש) שמכתיב את תוכנית הלימודים בישראל, שלא לדבר על המלחמה הפוליטית המתמדת סביב תוכנית הלימודים הזו פוגעים בדבר שלשמו נתכנסו הנוגעים בדבר: קירוב אזרחי ישראל הצעירים להיסטוריה של המדינה ויצירת זהות לאומית מתוך גאווה אמיתית בהיסטוריה הזו. אבל גאווה כנה ואמיתית, כזו שעמידה בפני פגעי הזמן וההתבגרות, חייבת להתבסס על שני דברים: ראשית, התמודדות כנה עם המציאות, כולל הפנים הפחות יפים שלה, של הקמת המדינה ו-60 שנות קיומה; ושנית, ולא פחות חשוב: יצירת עניין אצל הלומדים, שיעודד אותם להעמיק ולחקור, או, למצער, לזכור את שלמדו כסיפור מעניין, ולא לשכוח הכל שתי שניות אחרי שהניחו את העפרון בסיום בחינת הבגרות.

פעמים רבות מדי מנסים מחנכים ליצור עניין אצל “הנוער” על ידי שימוש במה שהם חושבים שנופל תחת ההגדרה של “טכנולוגיה מודרנית”, משהו שהילדים מבינים טוב יותר אינטואיטיבית. בזמני זה היה, כמה משעשע, פרקים מהסדרה האלמותית “ארץ מולדת”, מאוחר יותר אני מניח ש”הכל אנשים” של מודי בראון הפכה לאמצעי המועדף. מוזר שאף אחד לא חשב להעיף מבט בספרי ההיסטוריה המזוויעים שנדרשנו לקרוא, עם הטקסטים הדידקטיים והתמונות שהיוו אילוסטרציה לכלום, בלי להפוך את ה”נרטיב” ל”narration”, בלי לתרגם את רצף הארועים לשמות. כן, לעזאזל, אני רוצה דרמטיזציה של הארועים! אבל דרמטיזציה לא חייבת להופיע על גבי מסך הטלוויזיה, היא יכולה להעשות הרבה יותר טוב, בהקשר של לימוד ארועים היסטוריים, על גבי דפי הספר.

אם רק כותבי תוכנית הלימודים יפסיקו לחשוב על הספרים הללו כספרי לימוד ויתחילו לחשוב עליהם כספרי היסטוריה; אם יפסיקו לחשוב על התלמידים כאוטומטים חסרי עניין ויתחילו לחשוב עליהם כילדים שישמחו לשמוע סיפור טוב; אם יפסיקו לחשוב על המידע במונחים של שאלות בבחינה ויתחילו לחשוב עליו כטקסט שנועד לעורר סקרנות – אולי יחול השיפור המיוחל.

מצד שני, מה אני מבין בחינוך.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

#חברה #חינוך #ילדים #ישראליאנה

הפוסט הקודם: אירן, אולמרט

הפוסט הבא: טוקבק ממרטין לותר

1. אתמול הלכתי לבניין השכן לקנות ארון משומש שמישהו מכר. האיש שמכר לי אותו עזר לי לסחוב אותו חזרה לדירה שלנו. בזמן שהמתנו למעלית התחלנו לשוחח. מאיפה אתה? ישראל. אתה? אירן.

ככה, סתם, בלי שום דבר מיוחד, אני והשכן האירני שלי שוחחנו קצת בנעימים ונפרדנו בלחיצת יד. כמה פשוט, כמה בלתי מובן מאליו.

לשכן בדירה לידי קוראים מוחמד, אבל לא שאלתי אותו מאיפה הוא. סביר להניח שגם הוא מ”מדינת אוייב”.

1. אחד הקורסים שאני לומד הסמסטר עוסק בפוליטיקה של אירן. המרצה, ראמין ג'הנבגלו, הוא אירני (לפני כשנתיים הוא חזר לאירן אחרי כמה שנים בקנדה, ונאסר על פעילות אינטלקטואלית. רק קמפיין נרחב של עמיתים ממדינות המערב הביא לשחרורו מהכלא), והרבה מהסטודנטים מתחילים כל מיני הערות שהם מעירים במהלך השיעור במשפטים כמו “כשהייתי בטהרן בשנה שעברה,” או “כשהייתי ילד בכפר בדרום אירן” או דברים כאלה. בשיעור האחרון אחד הסטודנטים, יהודי דתי, העביר פרזנטציה (גרועה) על יהדות אירן. במהלך השיחה שהתפתחה בעקבות זאת, מן הסתם, מקומה של ישראל עלה לדיון, ואז גם אני הגבתי. כשהמרצה אמר משהו על זה שאפילו היה לנו נשיא ורמטכ”ל פרסים, אני ציינתי שזה “לא בדיוק הנשיא הכי מוצלח שהיה לנו”, ובכך, מן הסתם, נחשפה סופית זהותי הלאומית. לא שהסתרתי אותה יותר מדי לפני כן. כשהמרצה שאל אותי על הזמרת הפרסית הפופולרית שיש בישראל (“ריטה?” “כן! היא גם שרה בפרסית, נכון?”), נעשיתי מאוד משועשע.

הנה חוויה שלא הייתי זוכה לה בארץ.

עכשיו אני צריך, אלוהים יודע מאיפה, להקריץ 15 עמודים על המעבר מלאומיות אירנית למסורתיות-לאומית. כיף גדול. אבל זה לא קשור.

1. לא אמרתי שום דבר על וינוגרד. חלק מזה, אני מניח, הוא משום שאני לא יכול להבטיח שהדעה שלי לא נובעת מאותם מניעים שציין יחזקאל דרור. לא נראה לי שזה המצב, אבל אי אפשר לדעת.

ובכל זאת, אולמרט לא צריך להתפטר. לזכותי יאמר שאני אמרתי שהוא לא צריך להתפטר כבר מההתחלה. אין שום סיבה הגיונית שיתפטר. כפי שציין יאיר, הרעיון הזה שכשל חייב להוביל להתפטרות, שהמשמעות של “נטילת אחריות” משמעה התזת ראשים, הוא רעיון עוועים, המודרך על ידי תפיסה צינית ושלילית בעיקרה של הפוליטיקה. פוליטיקה משמעה לכלוך, פוליטיקאים הם אנשים מקולקלים, ולכן עם הסימן הראשון של אי שביעות רצון צריך להעיף את הפוליטיקאי ולהביא מישהו אחר – ומוטב מישהו מבחוץ, שעוד לא הספיק להיות פוליטיקאי.

יש אירוניה מסויימת, כמובן, שאלו שקוראים להעפת הפוליטיקאי הכושל מתעלמים מהברירה הנפלאה שתעמוד בפני הציבור בישראל (לא בפני, תודה לאל) בבחירות הבאות: ראש הממשלה הכושל האחרון, ראש הממשלה הכושל של לפני שתי קדנציות או ראש הממשלה הכושל של לפני שלוש קדנציות. נפלא. שני האחרונים, יש לציין, “נטלו אחריות אישית” על ה”כשלון” בבחירות, ו”הסיקו מסקנות אישיות”, אבל רק עד ששכחו להם את הכשלונות הקודמים שלהם ואפשרו להם לחזור לעמדת ההנהגה.

אבל זה לא באמת משנה מה האלטרנטיבה. אולמרט, באופן אובייקטיבי ובלי קשר לנסיבות הפוליטיות, לא צריך להתפטר. נטילת אחריות משמעה התנהגות אחראית, תיקון הדרוש תיקון ודאגה לשיפור המצב הקיים. נטילת אחריות אינה הטלת המדינה לתוך עוד מערכת בחירות.

נכון עשה אולמרט כשסרב להתחייב להתפטר, ושגה אהוד ברק כשהתחייב להתפטר בלי תלות במסקנות הוועדה. וטועים כל אותם אזרחים שמקווים פעם (ברק) אחר פעם (מצנע) אחר פעם (גמלאים) כשהם מקווים שהישועה תבוא מידיו של מי שבא מבחוץ, שאיכשהו מישהו “טהור” ינקה את הפוליטיקה. הגיע הזמן לאפשר למישהו לגמור קדנציה אחת מסכנה במדינה הזו, ולתת לפוליטיקאים שלנו אופק ארועים של יותר משנתיים.

1. נשימה, להרגע, קצת שלג בשביל הנשמה:

1. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בבלבניזם זה שקשה לי להוציא אותו מהראש – כל דבר פוליטי שאני רואה עובר קודם כל דרך השאלה “איך זה משליך על הבלבניזם?”. זה מחרפן אותי, כי אני לא כל כך אוהב בלבניזם. מה שכן, אני חייב להודות שחלק מהרעיונות של הבלבניזם מוצדקים. למשל, זה שלא הגיוני שאנשים טועים כל כך הרבה. אז אני לא הולך לקיצוניות שאסור אף פעם להסביר התנהגות כ”שגיאה”, אבל יש דברים שההשלכות שלהם צריכות להיות כל כך ברורות לעיניו של כל אדם בר דעת, שלא סביר לטעון שמי שביצע אותם לא ידע שזה מה שיקרה.

“הוא היה ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופסור בכיר לניתוחי מדיניות במכון האירופי למינהל ציבורי, יועץ לשיפור תהליכי קביעת מדיניות לראשי ממשלה, נשיא מכונן של המכון לתכנון מדיניות העם יהודי וחתן פרס ישראל לשנת תשס“ה – ולמרות כל תאריו והשכלתו, פרופ' יחזקאל דרור פשוט עשה טעות של טירונים.” (מקור)

אמירה כזו צריכה להדליק לכל אחד כמה נורות אדומות. טעות של טירונים? מישהו באמת מאמין שדרור לא ידע מה יקרה עם אמירה כל כך מפורשת כמו זו שצוטטה מפיו? עם הקשר או בלי הקשר, להזכיר את “נתניהו” בהקשר של “אולמרט” ו”ועדת וינוגרד”, זו פעולה שהשלכותיה צריכות להיות ברורות לכל מי שחי במדינה הזו. עצם ההחלטה של דרור ללכת ולדבר עם התקשורת זמן כה קצר לאחר פרסום הדו”ח, גם היא צריכה לעורר סימני שאלה.

אבל זה לא נגמר פה. דרור, כך פורסם זמן מה לפני פרסום הדו”ח, רצה לכלול דעת מיעוט בדו”ח שהייתה אמורה להיות חריפה הרבה יותר כלפי אולמרט. חוו”ד חריפה שכזו, יש לשער, הייתה יכולה לערער את הבסיס עליו עומד אולמרט. והנה, לפתע, אותו אדם שרצה לנער את אולמרט פתאום מדבר על לאתרג אותו. יש בפנינו שתי אפשרויות: א. פרופ' דרור טמבל לאללה. ב. פרופ' דרור הבין טוב מאוד מה הוא עשה, וניסה לערער את אמון הציבור בוועדת וינוגרד כדי להשיג את מה שהוא חושב שצריך להעשות, כלומר שאולמרט יאבד את מקום עבודתו.

(טוב, נו, לפחות אני לא מנסה לטעון שדרור הוא בדלן...)

#here be dragons #אהוד ברק #אולמרט #וולדמורט #חינוך #לא פופולרי #מדע המדינה #נתניהו #פוליטיקה #קנדה #שלג #תמונות

הפוסט הקודם: למה בריאתנות יכולה להיות תחום מחקר שימושי

הפוסט הבא: שוב פעם אירן? אולי די?

בריאתנות מגדירה את עצמה כתאוריה מתחרה לתורת האבולוציה, ומחליפה את הרעיון של ברירה טבעית מבין מוטציות מקריות ברעיון של “תכנון תבוני”. למעשה, בריאתנות היא שם מכובס לדתיות. טקסט היסוד של הבריאתנים הוא התנ”ך, וכל מטרתם היא להוכיח שתורת האבולוציה שגויה ושבעלי החיים, כמו שאר העולם, נבראו על-ידי אלוהים.

העצוב בעניין הוא שלמרות שהם מגדירים את עצמם כענף מדעי, הם אפילו לא מנסים לבצע מחקר שיאשש את התאוריות שלהם או יניב ניבויים שונים. כאמור, הם רק רוצים להפריך את תורת האבולוציה והרעיון שהכל מקרי.

זה לא מפתיע, כמובן, אבל זה בכל זאת עצוב. לא משום שאני חושב שיש משהו ברעיונות שלהם בתחום האבולוציה, אלא בגלל שהמודלים שהיו יכולים לנבוע מהתאוריה שלהם היו שמישים להפליא בתחומים אחרים – ספציפית, במדעי החברה. מודלים רבים במדעי החברה מתבססים על מטאפורה ביולוגית של אבולוציה, מוטציה, רקומבינציה וברירה טבעית. הבעיה איתם היא שרעיונות, מוסדות, עקרונות מוסריים, תרבויות וכל מה שקשור בבני אדם אינו מתפתח עצמאית, אלא מתפתח באמצעות התבונה האנושית. מדובר פה, ללא ספק, במקרה של “תכנון תבוני”.

ריצ'ארד דוקינס השתמש בזמנו במטאפורה הביולוגית כדי להעלות סברה מעניינת: שרעיונות, אבני היסוד של התרבות האנושית, מתנהגים כמו בעלי חיים (או חיידקים). הם מתקיימים על גבי המצע של התבונה האנושית, והברירה הטבעית שלהם מתבססת על התאמתם ל”אקלים” התרבותי שבו הם התפתחו או שאליו נדדו. זה רעיון נפלא שכל בן-עשרה סקרן שנתקל בו מתייחס אליו לתקופה קצרה כאל הרעיון המבריק ביותר בעולם, ואחרי כמה זמן זונח אותו. חוץ מאיזה ספר וחצי ושניים שלושה מאמרים בכתבי עת דרג ז', הרעיון הזה לא קיבל שום התייחסות מדעית. לדעתי, זה חבל. הרעיון הוא קביל. המטאפורה היא יותר מדימוי מוצלח, ואין סיבה שאני מצליח לחשוב שלא לנסות לתאר התפתחות והתפשטות של רעיונות בצורה הזו.

המגבלה היחידה שקיימת היא העניין הפעוט הזה, שרעיונות אינם עוברים מוטציות מקריות, אלא הם מפותחים למטרה מסויימת על ידי ישויות תבוניות. כלומר, רעיונות נשפטים לחיים או למוות לא רק על סמך התאמתם ל”אקלים”, אלא גם על סמך יכולתם לפתור בעיות אמיתיות בעולם האמיתי, או לפחות על ידי יכולתם ליצור נראטיב מסויים שיהפוך ערימה של עובדות אובייקטיביות למשהו שבני אדם יכולים להבין ולעשות איתו משהו.

אם המטאפורה הביולוגים נהנית מקורפוס עצום של מחקר על אפידמיולוגיה והתפתחות אבולוציונית, הרי שהמטאפורה הבריאתנית נופלת על קרקע עקרה. אין ממה לבנות את המטאפורה הזו, ולכן המטאפורה מאבדת את קסמה העיקרי עבור חוקרים פוטנציאלים: היכולת להתסמך על מודלים קיימים במקום לבנות חדשים מאפס. בקיצור, המטאפורה הזו לא משרתת את העצלנות הטבעית של חוקרים (במדעי החברה?).

וחבל.

#אבולוציה #דת #חברה #מדע #מדע המדינה

הפוסט הקודם: קנדים הם רובוטים

הפוסט הבא: אירן, אולמרט

לא יכולתי להוכיח את זה קודם, אבל היום ראיתי משהו שמבחינתי הוא הוכחה ניצחת לכך שהקנדים הם רובוטים שרק מעמידים פני בני אדם.

דמיינו לעצמכם סיטואציה: יש אוטובוס שיוצא אחת לכמה עשרות דקות מקמפוס א' לקמפוס ב'. האוטובוס הזה ממתין בתחנה כעשר דקות לפני שהוא יוצא. נניח שהגעתם לתחנה, האוטובוס כבר ממתין שם ויש אנשים בתוכו, אבל הדלת סגורה. בחוץ, יש לציין, מינוס חמש מעלות. מה תעשו? בני אדם אמיתיים יגשו לדלת האוטובוס וידפקו או יסמנו לנהג לפתוח, נכון?

אני ראיתי היום בדיוק סיטואציה כזו. בחורה התקרבה לאוטובוס – ואז נעמדה סמוך לעמוד שמסמן את התחנה, והביטה לכיוון הכללי של האוטובוס כאילו היא ממתינה שאוטובוס יגיע. זה נראה כמו משחק מחשב עם בינה מלאכותית מקולקלת. נשבע לכם שזה הבהיל אותי.

ולא שלא היו סימנים מקדימים. כמו התור המופתי שאנשים עומדים בו באותה תחנה ממש כשהם מחכים לאוטובוס – תור ממש, אנשים עומדים עשר דקות או רבע שעה, בקור, בסדר מופתי. לא יושבים בצד ומחכים שהאוטובוס יגיע ואז מסתדרים מהר בשורה כשהוא בא, לא – תור, בעמידה, כל הזמן. לקח לי המון זמן להסתגל לזה. כשאני מחכה לאוטובוס, נראה לי הגיוני להסתובב קצת, למתוח רגליים, להסתכל על דברים מסביב או לשבת לקרוא ספר על שפת המדרכה. אבל אם אני עושה זאת, אני בעצם מוותר על המקום שלי בתור – וזה אומר שאם התור נעשה כל כך ארוך שהוא ממלא יותר מאוטובוס אחד, בעצם אני צריך לחכות לאוטובוס הבא.

ואתם צריכים לראות את התור של למעלה מ-50 מטר כשמוכרים את כרטיסי הנסיעה החודשיים המוזלים לסטודנטים. אללי...

רובוטים. לא סתם רובוטים – רובוטים פסיכים.

#קנדה

הפוסט הקודם: למה לא רפובליקת ישראל?

הפוסט הבא: למה בריאתנות יכולה להיות תחום מחקר שימושי

משהו שנאמר כלאחר יד היום בקורס שלי על איראן[1] גרם לי לחשוב פתאום על “מדינת ישראל”. תחשבו על המדינות שאתם מכירים ברחבי העולם. יש רפובליקות, ממלכות, פדרציות, דמוקרטיות עממיות, רפובליקות איסלמיות – לכל מדינה בעולם יש, בשם הרשמי שלה, הגדרה (לפעמים שקרית, אבל לא חשוב) של שיטת המשטר שלה. רק שלוש מדינות לא כוללות הגדרה כזו: מדינת הותיקן, מדינת קטאר (דאוולאת קאט'ר) ומדינת ישראל.

מה זה אומר עלינו, שלא טרחנו בכלל להגדיר איזה מין משטר אנחנו? ההגדרה הסבירה ביותר עבור ישראל היא רפובליקה. אבל משום מה בחרו מייסדי המדינה לא לקרוא למדינה רפובליקה באופן רשמי. שתי תאוריות עלו לי בראש לסיבה על כך. הסיבה הראשונה היא פוליטית, אבל יתכן שהיא אנאכרוניסטית: השאיפה של זרמים דתיים מסויימים למלוכה בארץ ישראל גרמה למייסדי המדינה לא לשלול באופן מוחלט את האפשרות שהמדינה תהיה מלוכנית, ולכן לא הגדירו אותה כרפובליקה. הסיבה השניה היא סימבולית יותר: השאיפה של הציונים הייתה למדינה, לבית לאומי – הדגשת האלמנט הריבוני הגלום ברעיון של מדינה היה חשוב הרבה יותר למייסדי המדינה מאשר הגדרת הריבון עצמו (העם לעומת המלך).

באירלנד התרחש תהליך דומה, כאשר עם הקמתה כמדינה עצמאית היא נקראת “המדינה החופשית של אירלנד”, אך כעבור זמן מה גם האירים שינו את ההגדרה הפורמלית של מדינתם לרפובליקה, אולי כניגוד למלוכה הבריטית.

אני מניח שכיום יהיה מי שיטען שההגדרות הללו פשוט לא משנות שום דבר, וגם אם אנשים יודעים מה ההבדל הפורמלי בין רפובליקה למלוכה, הרי ברור לכל שיש הרבה יותר מן המשותף בין הממלכה הבריטית לרפובליקה הפדרלית של ארצות הברית[2] מאשר בין זו האחרונה לרפובליקה הערבית של סוריה. אז מה זה כבר משנה? ובכל זאת, הבחירה להיות שונים מכל השאר מעלה תהיות.

יש לכם תאוריות אחרות?

[1] זה מאוד מוזר ללמוד קורס על איראן כשהמרצה הוא באמת איראני, שאפילו ישב בכלא על הפעילות האינטלקטואלית שלו, ורבים מהסטודנטים פותחים את ההערות שלהם במהלך השיעור במשפטים כמו “כשהייתי שנה שעברה בטהראן...”

[2] בעצם, גם ארה”ב לא מגדירה עצמה כרפובליקה בשמה הפורמלי, אלא פשוט כ”מדינות מאוחדות”...

#here be dragons #ישראליאנה #מדע המדינה

הפוסט הקודם: בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

הפוסט הבא: קנדים הם רובוטים

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג'אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל”מלכת הילדים” תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים™ מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז'אנר “איפה אבא?” למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל...

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה”ריאליטי” המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

#אוכל #בריאות #דברים אדיוטיים #טלוויזיה ועיתונות #ילדים #פוליטיקה #פרסומות

הפוסט הקודם: תרגש אותי, יעקב

הפוסט הבא: למה לא רפובליקת ישראל?

דמיינו לעצמכם את הדברים הבאים:

מענק ביטוח בריאות. מממממ....

שילוב בתעסוקה. אההההה...

סיוע בהקמת עסק. הו, כן!!!

התרגשתם?

לא, כי משרד העליה עלה לאחרונה בקמפיין בערוץ הישראלי של צפון אמריקה בו הוא מפציר בישראלים לשעבר “לחזור הביתה”, ומבטיח “חבילת הטבות מרגשת”, כך ממש, לאלו שיעלו חזרה לארץ בשנת ה-60 למדינה.

טוב, נו, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים לקרוא לזה “חבילת הטבות מפתה”. אז באמת הייתי נאלץ להקיא.

כבוד השר יעקב אדרי,

מענק בביטוח הבריאות? באמת? זה מה שיחזיר אותי לארץ? באמת? זה מה שיחזיר אותי לחיקכם?  אולי עדיף שתתרכזו בלטפל בדברים כאלו (סתם דוגמא), או במצב מערכת החינוך בארץ, או בכל אותם אלפי הדברים האחרים שבאמת גורמים לאנשים להעדיף שלא לחזור לארץ? ואם כבר ביטוח בריאות לאומי, אתה יודע מה יכול להיות נחמד? אם לא תדרשו מאנשים שחוזרים לארץ תשלום שישה חודשים מראש כ”פדיון” עבור תקופת המתנה לפני שיהיו זכאים לטיפול בארץ. זה רעיון יותר מוצלח מאשר להכריח אותם לשלם, ואז להחזיר להם את הסכום הזה...

#בריאות #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #פרסומות #קנדה

הפוסט הקודם: מורה רע מורה לחיים

הפוסט הבא: בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

בשנה א' שלי בתואר הראשון למדתי קורס מבוא למדיניות ציבורית. המרצה בקורס הזה, מ', הוא טיפוס די יחודי. למרות שהיה מדובר בקורס מבוא, כל מה שלמדנו בקורס הוא את התאוריות של אותו מ', ומחקרים שהוא עבד עליהם באותו הזמן. זה לא שזה לא היה מעניין – הוא אדם מספיק כריזמטי כדי להפוך גם שיעור על ייבוש צבע למשהו מעניין – אבל זה גם לא בדיוק עורר בי רצון להעמיק בתחום. ואכן, בשנים שלאחר מכן די נמנעתי מכל התחום הזה של מדיניות ציבורית.

אחד הדברים הבודדים שאני זוכר מהקורס הזה הוא מודל פח הזבל. כל כך אהבתי את המודל הזה, עד שנהגתי להציג אותו מדי פעם בשיחות ובדיונים בענייני מדיניות, כשזה נראה לי רלוונטי. מודל פח הזבל, כפי שתיאר אותו מ', מתאר התנהגות של מנגנונים לקבלת החלטות, שבה כאשר עומדים בפני מצב חדש ולא יודעים איך לפתור אותו, הארגון מסתכל ב”פח הזבל” של המדיניות שלו, ומיישם על המצב החדש משהו שיושם בעבר על משהו אחר, בין אם הוא הצליח ובין אם לא. מחזור של רעיונות.

זה יופי של מודל, והוא מאוד שימושי ומסביר הרבה מאוד התנהגויות ארגוניות. הבעיה היחידה איתו היא שזה לא מודל פח הזבל.

במסגרת אחד מקורסי החובה שלי נדרשתי לכתוב עבודה על ספר מרכזי בתחום המדיניות הציבורית (Agendas, Alternatives, and Public Policies של קינגדון). המודל שמציע הספר מתבסס על מודל פח הזבל של כהן, מארץ' ואולסן. מכיוון שלא ממש ידעתי מה לכתוב לאורך שמונה עמודים על הספר הזה (הדי משכנע, בסופו של דבר), החלטתי ללכת לקרוא את המאמר המקורי, ולראות אם אפשר לשאוב משם ביקורת על היישום של המודל אצל קינגדון.

אז ככה. מודל פח הזבל לא באמת קשור לפחי זבל. זו מטאפורה קצת תמוהה, בהתחשב במה שהיא באה לייצג. שלושת החוקרים תיארו סיטואציות בהן מקבלי החלטות נדרשים לקבל החלטה – למשל, כשפוקע חוזה שצריך לחדש, או כשהוראת שעה כלשהי פגה וצריך להחליט אם לקבוע הוראת שעה חדשה או לא. כל נקודת החלטה כזו תוארה על ידי החוקרים כ”פח זבל”. אל תוך פח הזבל הזה נזרקים על ידי מגוון גורמים כל מיני רעיונות: בעיות, פתרונות, תמיכה פוליטית. העיקרון המעניין במודל הזה הוא שהפתרונות לא נתפרים עבור בעיות ספציפיות – הם מתפתחים בנפרד, והאנשים שתומכים בהם מחפשים בעיות שאותן הפתרון שלהם יכול לפתור, והזדמנויות החלטה שיכולות ליישם את הפתרון שלהם. מדיניות מיושמת כאשר פח זבל מוצג בזמן הנכון כדי לקלוט לתוכו מדיניות מסויימת, בעיה מתאימה ותמיכה פוליטית מתאימה, כדי לשכנע את מקבל ההחלטות (“איש הזבל”?) לקחת את החבילה הזו וליישם אותה.

אני כותב את הרשומה הזו בעיקר כדי להתנצל בפני כל האנשים שהטעיתי בעבר כשתיארתי להם את מודל פח הזבל כפי שתואר באוזני על ידי מ', ואולי לתקן במעט את הנזק שנגרם.

—

אה, וכן, בהחלט אפשר לשאוב מהמאמר המקורי ביקורת על הספר של קינגדון. אם זה מעניין אתכם – קינגדון מתעלם כמעט לגמרי משלוש אפשרויות קבלת ההחלטה שמציגים כהן מארץ' ואולסן: פתרון, התחמקות והתעלמות (לא משהו התרגומים, תסלחו לי. זה resolution, flight and oversight בהתאמה). קינגדון מתייחס באופן כמעט בלעדי לאפשרות הראשונה: שהחלטה שמתקבלת פותרת בעיה כלשהי (או מספר בעיות). כמ”א, לעומת זאת, טוענים שהאפשרות הזו היא דווקא הנדירה מבין השלוש, ורוב הזמן מקבלי החלטות מעדיפים לקבל את ההחלטות שלהם כשאין שום בעיה או פתרון בתוך פח הזבל. כלומר: הם מעדיפים לשמר את הסטטוס קוו, לא לנקוט במדיניות חדשה.

אני חושב שיצאה לי עבודה די מעניינת על בסיס הביקורת הזו, אבל לאור הציונים שלי בסמסטר הקודם, אני כבר לא יודע למה לצפות.

—

לא לגמרי קשור, אבל קצת כן: אנתוני דאונס הוא אחד החוקרים המרכזיים במדע המדינה, ומחקריו עוסקים במגוון רחב של תחומים. הוא צריך להיות אדם די זקן – אזור ה-80 או יותר (ספרו הראשון, ואחד הטקסטים המרכזיים עד היום בחקר התנהגות של מפלגות, התפרסם ב-1957) – אבל הוא עדיין פעיל, חוקר ומרצה. בחיפוש אחר פריט מידע כלשהו בשביל העבודה שלי הגעתי לאתר הבית שלו, ולא יכולתי שלא להבחין בקישור ל”בדיחות”.

מדובר, צריך להודות, באוסף של בדיחות עבשות למדי. העצוב הוא שדאונס חושב שבעמוד הזה יש אלמנט שיווקי. כך הוא כותב בסוף העמוד:

‪This is a sample of the kind of stories you will hear if you engage me to speak to your organization. I usually tell a joke about every 3-4 minutes to keep the audience alert and interested – and it works!‬

#חינוך #מדע המדינה

הפוסט הקודם: דבר הזקן

הפוסט הבא: תרגש אותי, יעקב

אתם יודעים מה הכי מדכא? שכל האנשים האלה שאני קורא באדיקות, שאני מעריך, שאני מעריץ, שאני מקנא בהם, שאני חושב לעצמי “כשאהיה גדול, אני רוצה להיות כמותם” – כל האנשים האלה, כל פעם מחדש, אני מגלה שהם צעירים ממני. ילדים. ילידי שנות ה-80. אנשים שבתפיסה שלי אמורים להיות בערך לפני גיוס עכשיו. הרי לא יכול להיות שאני כזה זקן, נכון? מה כבר הספקתי לעשות בחיים שלי? אני עדיין בפאזה של בחור שזה עתה השתחרר, וחושב שלהרוויח 4000 ש”ח בחודש זה המון כסף.

הוף. ילדים. כולם כולם ילדים.

#שום כלום

הפוסט הקודם: אנחנו מקום (0)1!

הפוסט הבא: מורה רע מורה לחיים