לא שומעים!

← לפוסט המקורי · תגובות, חלק 4 מתוך 6

המשך התגובות: חלק 5

← לפוסט המקורי · תגובות, חלק 3 מתוך 6

המשך התגובות: חלק 4

← לפוסט המקורי · תגובות, חלק 5 מתוך 6

המשך התגובות: חלק 6

לגמרי במקרה הגעתי לידיעה הזו ב”קול אמריקה”:

‪

‪Bush, British PM to Push for New Iran Sanctions‬

‬

 ”בוש ורה”מ הבריטי ידרשו סנקציות חדשות נגד אירן”.

ראש הממשלה הבריטי הוא דמות כל כך שולית וחסרת חשיבות שאין הגיון לציין את שמו בכותרת, כמובן. זה לא כאילו שמישהו יבין מי זה “ראש הממשלה בראון”. בוש, לעומת זאת, אנחנו יודעים מי הוא, לא צריך לציין מה התואר שלו.

פפפט.

#אמריקה #טלוויזיה ועיתונות

הפוסט הקודם: למה עיני צריך לפחד

הפוסט הבא: המדע של נהגי המוניות

זה די נדיר שאני לא מסכים עם החבר'ה ב”לחץ חברתי”, אבל הרשומה האחרונה שלהם, “למה האוצר מפחד?” צלצלה לי בכמה פעמונים בעייתיים. נתחיל בדיסקלייזמרים: כל מה שאני יודע על המהלך החדש של עיני וברוש הוא מרשומה הזו של לחץ; אני גם לא מומחה גדול בקורפורטיזם, ועוד פחות מזה בגרסא הנאו-קורפורטיסטית שמתקיימת באירלנד.

וכעת לעיקר: מה שעיני וברוש מציעים, ת'כלס, זה קורפורטיזם. קורפורטיזם היא שיטה ותיקה למדי להשגת יעדים חברתיים באמצעות התדיינות בין הצדדים הרלוונטיים בתמיכת וגיבוי הממשלה, כאשר ההסכמה שתתקבל בסוף הדיון תזכה לגושפנקא רשמית מהמדינה. על פי רוב, הצדדים השותפים לדיון לצד המדינה הם ארגוני העובדים מחד וארגוני המעסיקים מאידך. ברמה העקרונית זה יופי, אבל יש עם זה כמה בעיות קטנות. אחת הבעיות הקטנות הזו ניתנת להדגמה על ידי ציון אחת המדינות הבולטות ביותר שיישמה את הקורפורטיזם כשיטת שלטון: איטליה תחת מוסוליני.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אינני טוען כאן ל”אשמה מתוך קרבה” (guilt by association). זה לא שזה רע בגלל שהפאשיסטים השתמשו בזה. זה רע בגלל שיש סיבה שהפאשיסטים השתמשו בזה: זו שיטה נפלאה לנטרול איומים על הסדר החברתי, בעיקר כאלו שמגיעים מצד ארגוני העובדים. איך זה עובד? כפי שמציין שר האוצר, קורפורטיזם הוא שיטה בלתי ייצוגית בעליל, אבל לא מהסיבה שהוא מציין. שלושת הצדדים לדיון מקבלים ייצוג שווה במועצה הקורפורטיסטית (בגרסא המוצעת, 30% לכל צד פלוס עשרה אחוזים שיפוזרו בין נציגי ציבור וארגונים חברתיים למיניהם), למרות שמבחינה מספרית גרידא, ארגוני העובדים מייצגים הרבה יותר אנשים מאשר ארגוני המעסיקים. המשמעות של הפער הזה היא שכל שניים מהצדדים יכולים לכפות את רצונם על הצד השלישי. הניסיון ההיסטורי מראה שמי שמנצל את זה בדרך כלל הם הממשלה וארגוני המעסיקים. הבעיה רק מחריפה כאשר הארגון הקורפורטיסטי קבוע בחוק ומחייב, ומונע מעשית אפשרות של הצד השלישי (ארגוני העובדים, בד”כ) להתנגד להחלטות המתקבלות בו. המצב עוד מחמיר כאשר עצם בחירת הנציגים לתוך הארגון הקורפורטיסטי ע”י ארגוני העובדים מוגבלת או נשלטת על-ידי המדינה. למשל, אם העובדים אינם מרוצים מתפקוד הארגון שלהם ומבקשים להקים לעצמם הסתדרות עובדים חדשה, ההסתדרות החדשה לא תכלל בארגון הקורפורטיסטי, וייכפה על העובדים להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות הישנה.

תומכי התוכנית של עיני וברוש מציינים את המקרה האירי כדוגמא למקום שבו שיתוף פעולה תלת-צדדי כזה הביא לשגשוג כלכלי ומניעת משברים ושביתות ענק. אבל, לפחות ממה שאני יודע (ר' דיסליימרים לעיל), ישנם כמה הבדלים ניכרים בין המקרים. המקרה האירי מקיים את הכלל לפיו שיתוף פעולה קורפורטיסטי עובד רק כאשר הוא מתקיים על בסיס אד-הוק, מתוך רצון והסכמה של כל הצדדים: אף צד לא מחוייב להשתתף בדיונים, אף צד לא מחוייב לקבל את ההסכם אליו מגיעים בתום הדיונים. עם ניסוח ההסכם פורשים הנציגים ומציגים את מה שהושג בפני הציבור אליו הם מחוייבים – המעסיקים, העובדים, או הפרלמנט – והם מתבקשים לאשר באורח דמוקרטי את ההסכם. יתר על כן, מכיוון שאף אחד לא חייב להשתתף בדיון, מי שאינו מבקש להשתתף בהסכם אינו מחוייב על ידו. התוכנית המוצעת עבור ישראל מבקשת ליצור מועצה שנציגיה רשאים להגיע להסכמים בשם הציבור המיוצג על ידיהם מבלי לבקש את אישורם המפורש על ההסכם המתקבל. בנוסף, כל הסכם שיתקבל יוצע כמדיניות לממשלה, והיא תיישם אותו כמחייב עבור כלל הציבור הישראלי. כלומר: מדובר עם מוסד קבוע ומחייב, לא שיתוף פעולה ארעי והסכמי. מרגע שתקום המועצה, היא תהפוך לגוף עצמאי מהגופים שיצרו אותה, עם כוח משלה ואינטרסים משלה, ועם האינרציה של כל מוסד של המדינה, המקשה על פירוקו בהמשך הדרך.

הבדל נוסף בין המקרה האירי (ורוב, אם לא כל, המקרים המוצלחים של ניאו-קורפורטיזם) לבין המקרה הישראלי, הוא בכך שבאירלנד רובם המוחץ של העובדים אכן מאוגדים באיגודים המקצועיים השותפים לדיונים הקורפורטיסטיים. כלומר, הסכמתם להסכם שמתקבל מהווה הבטחה אמינה לשקט תעשייתי עבור המעסיקים. לא כך המצב בישראל: ההסתדרות היא גוף רצוץ ושבור שעדיין מנסה לאסוף את השברים ולשכנע את העובדים להתאגד תחתיו; שנתפס, במידה לא קטנה של צדק, כארגון שמייצג רק את הועדים החזקים ומזניח את העובדים החלשים מכל; ובנוסף לכל הצרות, ההסתדרות היא גם אחד המעסיקים הגדולים במשק, ולאו דווקא אחד ההוגנים שבהם. יכולתה של ההסתדרות לדבר בשמם של כלל העובדים מוטלת בספק ניכר, וכך הלגיטימציה של ההסדר הקורפורטיסטי מצטמצמת במידה משמעותית.

כאן, אגב, יתכן שנעוצה הסיבה שעיני תומך בהסדר שמבחינה הסטורית פעל נגד העובדים. הוא לא עושה איזו טעות טקטית חסרת שחר, אבל בהחלט יתכן שהוא מקריב את הטווח הרחוק על מזבח הטווח הקרוב. הסדר קורפורטיסטי כזה, בעיקר אם הוא מלווה באיזו זהות אינטרסים זמנית בינו לבין ראש איגוד המעסיקים, עשוי להעניק להסתדרות כוח מעל ומעבר לכוחה האמיתי בציבור הישראלי, ואולי אף להעצים את יכולתה לשכנע עובדים להתאגד תחתיה. כך עיני זוכה לעוצמה רבה מעל ומעבר למה שיש לו כעת, בעוד שברוש זוכה לאי אילו פירות מיידיים כתוצאה מהסכמתו למהלך, וגם, כנראה, למנוף עתידי משמעותי לקידום האינטרסים של המעסיקים במשק. כל הכוח הזה, לו זוכים שני הצדדים, ישאב ישירות מהממשלה, וספציפית ממשרד האוצר – וזו הסיבה ששר האוצר מתנגד למהלך. ואולי מתוך שלא לשמה יעשה לשמה, וימנע הסדר שיגרום אך נזק לציבור הישראלי.

בסופו של דבר, הרי, אם ההסתדרות והמעסיקים יכולים להגיע להסכמים כוללים, הם יכולים לעשות זאת גם בלי להקים בחוק מועצה רשמית. הדרישה לגושפנקא פורמלית מהמדינה לעצם ההסדר הקורפורטיסטי במקום להסדרים פרטניים היא דרישה שגויה, ודווקא מי שהאינטרס הציבורי והאינטרס של ציבור העובדים לנגד עיניו צריך להתנגד לה.

#חברה #כסף #מדע המדינה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: “אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו, הוא ללמד אותו”

הפוסט הבא: בוש וזה… נו, הבחורצ’יק הזה…

זה קצת מביך שאני נאלץ להודות בזה, אבל יש משהו באותם דברים של הויראלי שהפכו למוטו של המכון להיתוך קר בפתח-תקווה. אחרי השנה הראשונה שלי כעוזר הוראה שממש לימד סטודנטים, אני חש שלמדתי לא מעט מהחוויה. הקורס שבמסגרתו לימדתי הוא קורס של שנה א', ולפיכך נדרשתי ללמד את הסטודנטים הטריים מהתיכון איך לבצע את המעבר מצורת החשיבה של בית ספר לצורת חשיבה אקדמית: קריאה ביקורתית של טקסטים, איך כותבים עבודה אקדמית (בניגוד ל”איך כותבים חיבור” המכני שלומדים בבתי הספר גם פה וגם בארץ (עוד לומדים חיבור בארץ?)). אלו דברים שאף פעם לא ממש לימדו אותנו באוניברסיטה. למי יש זמן? סטודנטים בארץ מגיעים לאוניברסיטה אחרי שלוש שנים של צבא ועוד אי אלו שנים של עיסוקים אחרים שהקשר בינם לבין פיתוח השכל הוא מקרי בהחלט, רוב הזמן. הלימודים באוניברסיטה בארץ גם כך מוכווני מטרה (והמטרה, כמובן, היא לא רכישת השכלה, אלא קבלת תואר בתחום הספציפי שנבחר), בלי כל השטויות הללו של קורסים מחוץ לפקולטה שלך (למה שסטודנט לביולוגיה ידרש ללמוד קורס במדעי החברה?) או, אתם יודעים, ללמוד איך להיות אנשי אקדמיה. אנשים לא הולכים לאוניברסיטה בשביל להיות באקדמיה, הם הולכים לשם כי צריך תואר בשביל למצוא עבודה טובה.[1]

אפשר היה להגיד שבתואר השני ילמדו את הסטודנטים איך להיות אנשי אקדמיה, אבל יש עם זה שתי בעיות: א. זה לא קורה, מעשית; ב. זה קצת מאוחר מדי – המשמעות של דחיית הנושאים הללו לתואר השני היא שאנשים שלא מצליחים להסתגל בעצמם פשוט לא יוכלו להגיע אף פעם לתואר שני, ובין כה וכה גם לא ידעו שהם יכולים להתאים לעולם האקדמי.

בכל מקרה, אז נוצר המצב שאני צריך ללמד סטודנטים דברים שאף פעם לא למדתי בעצמי. זה לא שאני לא יודע איך לכתוב עבודה או איך לקרוא קריאה ביקורתית, אבל אלו דברים שנאלצתי ללמד את עצמי ולכן הצורה שאני עושה אותם היא די מאולתרת. מעולם לא ניגשתי לדברים כאלו בצורה מאורגנת ומובנית. מסתבר שיש ערך לארגון ומבנה: מכיוון שנאלצתי ללמד את הדברים הללו, נאלצתי ללמוד אותם. וכך קרה שהרגשתי שיפור מהותי ביכולת שלי לקרוא טקסטים בצורה ביקורתית ולחשוב בצורה אקדמית במהלך השנה, לא בזכות הקורסים שלמדתי, אלא בזכות הקורס שלימדתי.[2]

אם פעם הייתי ניגש לכתיבת עבודה בערך באותה צורה שהייתי ניגש לכתיבת מאמר פובליציסטי, עכשיו אני מעריך ניואנסים שמבדילים בין הז'אנרים. אם פעם הייתי מתקשה להגיד על טקסט יותר מאשר “מסכים” או “לא מסכים” (והייתי מתקשה להגיד שאני לא מסכים – כל טקסט שהייתי קורא היה משכנע אותי, אלא אם הוא היה מנוגד לערכים המוקדמים שלי), כיום הביקורת שאני מעביר היא יותר מעודנת, ויותר קל לי להצביע על נקודות חלשות וחזקות בטקסטים, גם כשהם עוסקים בנושא שאין לי כמעט ידע לגביו. היכולת שלי לבצע אינטגרציה בין טקסטים ולהגיד משהו שמצד אחד מבוסס עליהם ומצד שני חורג מעבר לדברים שנאמרים בתוכם, גם היא עברה שיפורה ועידון בעקבות תהליך הלימוד/למידה הזה.

חבל שהייתי צריך לחכות על לדוקטורט כדי ללמוד את כל הדברים הללו.

—

[1] ראו עמדותי בנושא ערכה של תעודת הבגרות בישראל ב”פוסט ראשון”. [2] אני לא אומר שלא למדתי כלום מהקורסים שלמדתי, רק שלמדתי דברים שונים. מאוד שונים.

#אקדמיה #חינוך

הפוסט הקודם: הרכב מנצחת

הפוסט הבא: למה עיני צריך לפחד

חברת הפרסום המקוון של פיג'ו הקימה בלוג לפרסום המהלך הפרסומי המוזר החדש שלהם: הטור דה-בלוג (טוב, בסדר, blog tour. הקופירייט שלי יותר טוב). יש איזה קטע דבילי שבלוגרים יקבלו את העונג המהמם לנסוע בפיג'ו החדשה יומיים(!) ואז יכתבו על זה בבלוג שלהם משל היו איזה דני קושמרו דה-לה-שמאטע. לא משנה. מה שחשוב לי זה שבינות המאמץ שהושקע בפיתוח הרעיון ובעיצוב הבלוג, לא מצאו לנכון בבלינק-IT לזרוק איזה שקל או שניים על מגיה. אפשר לחשוב שבלוג זה מדיום טקסטואלי או משהו. וכך אנחנו מוצאים את הטקסט העילג הבא בראש הבלוג:

את הרכב יקבלו שבעה בלוגרים, שיעבירו אותה מאחד לשני – החל בצפון הרחוק ועד אילת שטופת השמש.

קודם כל, “רכב” זה לא שם עצם. כלי רכב, כן; מכונית, בהחלט. “רכב”? לא[1].

אבל אם כבר החלטתם ללכת על “רכב” במקום מכונית (כי אנחנו רוצים להשתמש בשם עצם זכרי ועוצמתי, לא במכונית הנקבית והנחנחית), למה לשנות מין באמצע המשפט? והמשפט הדפוק הזה מופיע בראש כל עמוד בבלוג שלכם! לא חארם?

[1] בדיעבד עולה בי החשד שמישהו יכול לחשוב שהניסוח הזה הוא רפרנס לדמות המעצבנת מארץ נהדרת. זה לא.

#אינטרנט #דברים אדיוטיים #פרסומות #שפות

הפוסט הקודם: פסיקה עוקפת כנסת

הפוסט הבא: “אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו, הוא ללמד אותו”

אז בית המשפט המחוזי בת”א פסק שהוצאות על טיפול בילד יוכרו לצרכי מס. כבר נכתב למה הפסיקה הזו רק תגדיל את אי השיוויון, אבל לא פחות חשוב מכך הוא הפן שנדב פרץ ציין: בית המשפט חורג כאן באופן משמעותי מתפקידו, אל מול החלטה ברורה של הכנסת שהתקבלה רק שלושה ימים לפני הקראת פסק הדין. בית המשפט, ככל הנראה, שוכח שתפקידו הוא לפרש את החוק, לא להחליט מה נראה לו היה יכול להיות החוק הטוב ביותר. “לפרש את החוק”, כיום ובעשוריים האחרונים, הפך לתירוץ לבית המשפט לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא מצליח להנפיץ איזה פלפול שמסביר איך הדברים בעצם נובעים מתוך החוק הקיים, למרות שברור לכל בר דעת שלא זו הייתה כוונת המחוקק.

מה שמכעיס בכל הסיפור זה שנסיונות של הכנסת לקבוע בצורה ברורה לבית המשפט מה המחוקק התכוון זכו לכינוי “חוק עוקף בג”צ”, כאילו בג”צ (ובית המשפט באופן כללי) אינו כפוף לחוק מלכתחילה. בית המשפט מסתמך לעיתים קרובות על הגנת הציבור לאור האמון הרב שהיה נהוג לתת למוסד הזה, בעיקר לעומת חוסר האמון בכנסת. אבל אמון הציבור בבית המשפט הולך ונשחק כבר שנים רבות, וככל שבית המשפט מרהיב עוז ומתעלם מכוונת המחוקק במפגיע, כך תשחק התמיכה הציבורית בו. בית המשפט מנצל את העוצמה הקיימת בידיו כיום בצורה המסכנת את עצם קיומה של העוצמה הזו בעתיד, ובכך הוא מפחית את יכולתו להתמודד עם משברים חשובים יותר, לכשיעלו בהמשך הדרך. זהו קוצר ראיה שיעלה לבית המשפט ולדמוקרטיה הישראלית ביוקר.

הכנסת, בצדק, תדרוש להגביל את כוחו את בית המשפט, ויותר ויותר תעלה על שולחן הכנסת חקיקה שעניינה תיקון פסיקות “עוקפות כנסת” של בתי המשפט. משחק שכזה בין בית המשפט לבין הכנסת לא יכול להגמר בטוב. מוטב לו תנחה נשיאת בית המשפט העליון את השופטים במערכת להגביל את יצירתיותם בבואם לפרש את החוק, ולשקול תמיד כיצד פסיקה היוצאת כנגד החלטת הכנסת תשפיע על יכולת בית המשפט להמשיך ולאחוז בעוצמה בעתיד.

(אגב, מכיוון שמסתבר שאני עוד יותר חדל אישים משחשבתי, מעבר הדירה נדחה עד להודעה חדשה, או עד שאני אמצא שכל. תודה לנדב על הנכונות לסייע, וסליחה על הטרחה שגרמתי.)

#כסף #משפט

הפוסט הקודם: המועדון החדש

הפוסט הבא: הרכב מנצחת

באמת שהיה לי רעיון לפוסט אחר, אבל אז עין הדג יצאו עם היומית הזו, על רימייק של מועדון ארוחת הבוקר, ולא יכולתי שלא להגיב. מאה”ב הוא אחד מאותם סרטים שפליטי שנות השמונים הסנובים יותר בינינו מסתכלים עליהם בבוז ואומרים שהם אוסף קלישאות מופרך. יוצאי שנות השמונים עם קצת יותר אמפתיה לתקופה, כמוני, יודעים לענות שהסרט הוא לא אוסף קלישאות, הוא המקור. הקלישאות נולדו מהעתקת המקור הזה[1]. אבל זה לא מה שחשוב בסרט הזה. מה שחשוב בסרט הזה הוא שהוא הגדיר בצורה מזוקקת תקופה. לא רק תקופה בהיסטוריה, אלא תקופה בחייו של כל אדם, וככזה הוא סרט על-זמני, על כל המגרעות שלו.

עבורי, ספציפית, זה סרט שקשור בדברים מאוד אישיים, ובבן-אדם אחד במיוחד, שהיווה השפעה משמעותית על האדם שאני היום והצורה שאני מגדיר את עצמי. למעשה, הוא היה כל כך מזוהה איתי בתקופת בית הספר בקרב חברי לכיתה עד שבספר המחזור של התיכון הציטוט מתוך “Changes” של דיוויד בואי שמופיע בתחילת הסרט התלווה לתמונה שלי. איכשהו נתפסתי אז בעיניהם כמורד. אלוהים יודע למה.

אה, והיה גם הפורים ההוא שהתחפשתי לג'ון בנדר.

לא משנה.

הקישור מעין הדג מוביל לכתבה שמתארת את הסרט החדש המדובר. ובכן, זה לא בדיוק רימייק. אולי סרט בהשראת מאה”ב. הסיפור הכללי הוא של קבוצה של אנשים בשנות העשרים לחייהם שהיו אמורים להיות ביחד על טיסה אבל לא יכלו לעלות עליה מסיבה כלשהי, וכך יוצא שהם מבלים פרק זמן מסוים יחדיו בנמל התעופה. יש להניח שבפרק הזמן הזה הם ילמדו להכיר אחד את השני, יתגברו על ההבדלים השטחיים ביניהם, אולי יעשנו קצת סמים ואם יהיה לנו קצת מזל, אולי תכלל גם שיחה על בחור עם אלפנטיאזיס בביצים.

זה לא שאי אפשר להעביר הרבה סצינות מהמקור לסרט החדש, אבל אני מתקשה להבין איך אפשר להעביר את האווירה של בי”ס תיכון לאווירה של אנשים שתקועים בנמל תעופה. הסרט כולו סובב סביב מרי נעורים כנגד סמכות – הורית, בית-ספרית, וחברתית (כלומר, הסמכות של קבוצת השווים שלך לקבוע עבורך מה מותר לך או אסור לך לעשות). אפילו השרת הופך לדמות סמכותית, הן כלפי התלמידים (“אני העיניים והאוזניים של המוסד הזה, ידידי”), ואפילו כלפי המנהל עצמו (כאשר הוא תופס אותו מציץ בתיקים סודיים של תלמידים)[2] .

אלו הסמכויות החיצוניות האלו שמקבעות כל אחד מהתלמידים במקומו ומצריכות תהליך של הכרות כדי לגרום להם בכלל להכיר אחד בשני כשווים – וגם זאת רק בסיטואציה הקיימת: פרט לאליסון שטוענת שאין לה חברים בכלל, יתר התלמידים מודים בשלב כלשהו שבפעם הבאה שיפגשו, הם יחזרו לתפקידים החברתיים המקוריים שלהם.

איפה כל זה נמצא בסיטואציה בנמל התעופה? מדובר פה על אנשים שנמצאים במצב זמני, שלא יפגשו עוד לעולם אלא אם ירצו בכך, שהמעגל החברתי שלהם אינו חופף כלל. מדובר על אנשים מבוגרים, עם שליטה ניכרת במסלול חייהם, לפחות ביחס לתלמיד בתיכון. גם אם עדיין אפשר לחלק אותם לקבוצות חברתיות, הניגודים לעולם לא יהיו קיצוניים כמו אלו שניתן להציג בתקופת הנעורים.

עדכון של מועדון ארוחת הבוקר לשנות ה-2000 היה יכול להיות רעיון מרתק, אבל לא נראה שהסרט המדובר הולך להיות משהו כזה בכלל. הוא ישחזר, אם בכלל, רק חלק שולי (וקלישאתי יחסית) מהרעיון המרכזי של הסרט. לאור פערי הזמנים אפילו אי אפשר להגיד שזה סוג של “איפה הם עכשיו” (כי עכשיו התלמידים של תיכון שרמר צריכים להיות באזור שנות ה-40 שלהם). ובכל מקרה, במילותיו של הבמאי ג'ון יוז:

‪they'd never come back together again. There's no excuse that could ever put them in the same room ever again. There isn't anything in their lives after high school relevant to that day.‬

[1] כן, כן, Heathers, שמעתי.

[2] הפעם האחרונה שראיתי את הסרט, דומני, הייתה לפני איזה שלוש ארבע שנים. אני פשוט זוכר אותו בעל פה.

#סרטים

הפוסט הקודם: רחוק משם

הפוסט הבא: פסיקה עוקפת כנסת