לא שומעים!

בקצה הרחוב בו גרתי כל ילדותי ונערותי הייתה תחנה של מד”א. אחת לכמה ימים הייתי שומע ניידת חולפת משם ליעד לא ידוע, דרך הרחובות הסמוכים. אני מניח שיצאו עוד ניידות לכיוונים אחרים, או שמצבם הבריאותי של תושבי הרצליה טוב להפתיע.

איפשהו לא רחוק מהדירה הנוכחית שלנו יש תחנת משטרה. אחת לכמה שעות (במקרה הטוב), גם באמצע הלילה, אנחנו שומעים ניידות פורצות ביללות מחרידות ונוסעות במהירות ליעד לא ידוע. זה מעצבן בעיקר כי יש להם חיבה מיוחדת לעשות זאת בזמן שכרמל ישן.

אבל התהיה שלי היא כזו: האם אני צריך לשמוח על כך שהמשטרה כאן פעילה ומבצעת את תפקידה ורודפת אחרי עבריינים (יום אחרי שהגענו החדשות התמלאו בדיווחים על שוטר מצטיין שנהרג במהלך מרדף אחרי גנב מכוניות), או שמא אני צריך להיות עצוב על כך שיש פשיעה ויש אחרי מי לרדוף? אני מניח שבהנתן שיש פשיעה, כצפוי מכל עיר גדולה, אני צריך להיות שמח. זה הרבה יותר טוב, למשל, מהמצב בישראל, שם אפשר להתקשר למשטרה כדי לדווח על פשע שמתבצע והם יבקשו ממך לשלוח דיווח בפקס.

הפעם היחידה שניסיתי להעזר בבחורינו הטובים מרצוני החופשי (ולא, נגיד, בגלל שהם עצרו איתי לצד הכביש) הייתה כשמישהו פרץ לאוטו שלי בעת שזה היה בחניון וגנב משם תיק של ידידה, שהייתי עימי במועדון בסביבה. האנשים הנחמדים אמרו לנו שאין מה לעשות, ושנסור לתחנת המשטרה שבכתובת כזו וכזו ביום ראשון כדי למסור תלונה שתתוייק אחר כבוד במגרסה. שאלתי אם אפשר להגיש את התלונה בהרצליה, במקום לנסוע שוב לתל-אביב, ואמרו לי שלא, כי הפריצה בוצעה בתחומי התחנה האמורה ושם צריך להתלונן.

איש נחמד שגם רכבו נפרץ הציע לנו לחפש בחצרות שבסביבה, כי הפורצים בדרך כלל מחפשים רק מזומן ופריטים בעלי ערך וזורקים את השאר. אכן מצאנו את התיק, sans כמה שטרות שהיו בארנק ומכשיר סלולרי. את התלונה כבר לא הגשנו, כי זה לא ממש הצדיק את הטרחה – התשלום עבור החלפת החלון השבור בכל מקרה היה בתחומי ההשתתפות העצמית, אז לא היה טעם להגיש תביעה נגד הביטוח.

אז נראה לי שאני מעדיף שירעישו בשתיים לפנות בוקר כדי לתפוס פושעים בשעת מעשה, ולא שיגידו לי לבוא להתלונן מחרתיים, ואם אפשר לא בזמן הפסקת הקפה שלהם, תודה.

#ישראליאנה #משטרה #עצבים #קנדה

הפוסט הקודם: אל דאגה! אני פה בשבילכם.

הפוסט הבא: המדריך לדובי ברשת

‫חשבתם שאני נודד עד קנדה הרחוקה רק כדי לעשות לביתי? מה פתאום! אני אלטרואיסט! אני פה, בקנדה, בשבילכם. הנה, הסבר: ‬

In Saudi Arabia, net users can't get access to websites of opposition groups. Jordan and Bahrain both briefly banned Google Earth, citing security concerns. The Chinese government doesn't let netizens get to the BBC site in any language.

So what's a curious Web surfer to do in these Net-filtering countries?

They should get to know a kind-hearted soul using Psiphon (http://psiphon.civisec.org/), a software tool created by researchers at the University of Toronto's Citizen Lab. By downloading this piece of software, someone in a free-thinking country like Canada can let a person in a restrictive society gain safe access to a portal to the uncensored Web.

‫#אינטרנט #חברה #טכנולוגיה #פוליטיקה #קנדה‬

הפוסט הקודם: הנני

הפוסט הבא: משטרע?

נתראה בצד השני של האוקיינוס.

#אני ואפסי עוד #קנדה #קצרצרים

הפוסט הקודם: רגע לפני הטיסה, ט”ו באב

הפוסט הבא: הנני

הנמען העיקרי של הדברים הללו לא תקרא אותם בזמן, אבל מה זה משנה.

אומרים שהשנה הראשונה של הנישואין היא הקשה ביותר. לנו השנה הראשונה עברה בקלות. בכיף, אפילו. השנה השניה (וחצי), לעומת זאת, היו קשות יותר. ההריון, הלידה, העובדה שהעיפו אותנו מהדירה חודש לפני הלידה, החצי שנה שהתגוררנו אצל ההורים (שני הזוגות, פעם פה פעם שם), ועוד עם ילד, העובדה שבגלל המגורים הלא קבועים הללו היא לא יכלה לחפש עבודה, העובדה שזמן קצר אחרי שעברנו לדירה קבועה פחות או יותר התקבלתי לדוקטורט בקנדה, ולא היא שוב לא יכלה לחפש עבודה, ובשבועות האחרונים – כל ההתארגנות והקשיים הכרוכים במעבר לארץ חדשה. זה לא היה קל, ואני אדם עצבני מאוד, במיוחד כשאני לחוץ.

את כל הקשיים הללו עברנו בלי פגע. הזוגיות שלנו עדיין יציבה וחזקה, ואני אוהב אותה לא פחות מאשר ביום שהצעתי לה להתחתן. אני מקווה שזה נכון גם לגביה.

אשתי היקרה לי מכל, אני לא חושב שאני הגבר המושלם בשבילך, אבל אני מתאמץ להיות. אני אוהב אותך, ותמיד אוהב, אשתי המושלמת עבורי.

#אהבה #אני ואפסי עוד

הפוסט הקודם: על יתרות זכות, ריבית ופק"מ

הפוסט הבא: מילה אחרונה

כמו שכתבתי אתמול, על שולחן הכנסת הונחו שתי הצעות חוק, של אמנון כהן (ש”ס) ואורית נוקד (עבודה), שמציעות אותו דבר בדיוק: לחייב את הבנקים לתת ריבית עבור יתרת זכות בחשבון עו”ש. כצפוי, הבנקים מתנגדים. בנק ישראל בא בהצעת פשרה: לחייב את הבנקים להודיע ללקוח על יתרת זכות (אני מניח שמדובר על יתרה מעל סכום מסויים, ואחרי פרק זמן מסוים שהיא נמצאת שם, אבל נתעלם מזה) ולהציע לו לעבור לפק”מ נושא ריבית.

זה מאוד נחמד ויפה. כשבבנק שלי ישבו להם כמה עשרות אלפי שקלים בחוסר מעש אחרי החתונה ולפני שהחלטנו מה לעשות איתם, הבנק ידע להציק לנו יפה מאוד כדי שנעביר אותם לחסכון כלשהו. אבל האם ההצעה של בנק ישראל כדאית ללקוחות? בואו נחשב.

נניח שמדובר בסכום נאה של 5,000 ש”ח שיושב לי בעו”ש. נניח שיש לי חברים במקומות גבוהים, ואיכשהו הצלחתי לשכנע מישהו לתת לי עבור הסכום הזה בפק”מ שבועי ריבית של 5 אחוז שנתי. אני רוצה שהפק”מ יהיה שבועי כדי שהכסף יהיה פחות או יותר נזיל. כדי להבהיר: ריבית של 5 אחוז שנתי אני לא אקבל כיום גם על סכום גדול פי עשרים בתוכנית חסכון רב-שנתית, אבל בשביל הספורט, נניח שככה זה.

5 אחוז שנתי על 5,000 זה 250 ש”ח. 250 ש”ח לחלק ל-52 שבועות: כ-4.8 שקלים בשבוע. רגע, לא סיימנו. עמלות שורה: הפקדה לפק”מ 1.21 ש”ח. שחרור הפק”מ בסוף השבוע: 1.21 ש”ח – אבל זה רק הקרן. על יציאת הריבית נשלם עמלת שורה נפרדת: 1.21 ש”ח נוספים. הגענו ל-3.63 ש”ח, מה שמשאיר אותנו עם 1.37 ש”ח ריבית שבועית עבור סכום נאה של 5,000 ש”ח בריבית שנתית אסטרונומית. נהפוך חזרה, ו-1.37 ש”ח שבועיים הופכים ל-71 ש”ח, שהם ריבית נפלאה של 1.4% שנתי. מכיוון שמדובר בתקורה – כלומר, בסכומים שנשלם בכל מקרה עבור פק”מ שבועי, הרי שעם ריבית התחלתית סבירה יותר (משהו באזור ה-2 אחוז שנתי, דומני), יוצא שאנחנו משלמים כסף לבנק כדי שיואיל בטובו לתת לנו ריבית עבור הסכומים הפעוטים שיש לנו בעו”ש.

מה אנחנו למדים מזה? חסכון זה יופי: אם יש לכם סכום כסף נאה שאתם יכולים לשים אותו בצד לטווח ארוך, נגיד שנה, כדאי לכם מאוד להפקיד אותו לתוכנית חסכון או פק”מ. אבל אם יש לכם סכום קטן ואתם צריכים אותו פחות או יותר נזיל (נגיד, בהתרעה של שבוע-שבועיים), אין טעם להוציא אותו מהעו”ש. ההצעה של בנק ישראל, לפיכך, תפגע ב”בעלי ההון” הקטנים, אלו שלא נמצאים במינוס, במקום להיטיב את המצב.

מכיוון שהבנקים, במסגרת ה”תחרות” ביניהם, הגיעו כולם למסקנה שאין שום סיבה שבעולם שהם יתנו לנו כסף עבור הכסף שלנו, ומכיוון שבעולם הגדול דווקא כן מקובל לתת ריבית (קטנה, אבל קיימת) עבור יתרת זכות בעו”ש, מן הראוי שיתערב פה הרגולטור. למעשה, מן הראוי שבהצעות החוק האמורות יכלל סעיף הקובע כי על תשלום הריבית על יתרת הזכות לא יותר לגבות כל עמלה, כולל עמלת שורה – כדי למנוע מצב שהבנקים מנצלים את ההוראה כדי, בסופו של דבר, לגבות מאיתנו עוד כסף.

#כסף

הפוסט הקודם: שביתה, בנקים

הפוסט הבא: רגע לפני הטיסה, ט”ו באב

(היי, הרבה זמן לא השתמשתי בפורמט הזה של כותרת. ממש בתחילת ימיו של הבלוג היו לא מעט כאלה, ואז עברתי לפוסטים חד-נושאיים (או אף-נושאיים, בחלק מהמקרים). משעשע. אותי, לפחות).

בענייני השביתה, תגובה שכתבתי בבלוג של יונית:

היום גבי גזית דיבר על זה בתוכנית שלו ב-103 FM. הוא התלונן על העיתונים הגדולים שמדברים על השביתה במונחים של “אוי איזו זוועה, הלכה החופשה שלנו”, והעלה לשידור מישהו שעובד במועצה המקומית של קרית מלאכי. הראיון התחיל כמתוכנן עם תלונות על ההצעה המעליבה של האוצר והמשכורות הנמוכות של עובדי מדינה, אבל אז המרואיין הפתיע והתחיל לתקוף את עיני ואת השביתה והגדיר אותה כ”חרטא ברטא”, כי בכלל לא צריך לטפל בהעלאת השכר המזערית הזאת, שתגיע ברובה דווקא לעובדי המדינה שמרוויחים יפה (כי ההעלאה היא באחוזים ולא דיפרנציאלית – כלומר, היא רגרסיבית), ומה שצריך לתקן הוא בכלל דרגות השכר ושנות הותק הנדרשות לקידום בהן. גזית הופתע מאוד, ולא ממש נתן לאיש לפרט בנושא, וחבל. הוא הזמין מרואיין צפוי והוא רצה לשמוע ממנו דברים מסויימים, אבל האיש הפתיע אותו והעלה משהו חדש, וגזית לא ידע איך להתמודד עם זה.

That said, אני אתחרע להסתדרות הזו על התחת אם השביתה תמשך שבוע והטיסה שלי לקנדה תתבטל.

#חברה #ישראליאנה #כסף

הפוסט הקודם: קלווין, 2001-2007: מוות הירואי

הפוסט הבא: על יתרות זכות, ריבית ופק"מ

את קלווין רכשתי בסוף שנה א' ללימודי באוניברסיטה, אח קטן-גדול להובס, שרכשתי כבר בקנדה. הובס היה ת'ינקפד חביב אך מיושן ששירת אותי היטב בשיעורים באוניברסיטה (ובסופו של דבר הוחלף בהובס אחר. למעשה, לא קראו לו הובס אז – קראו לו רוקי, ולקלווין קראו בולווינקל, אבל זה עבר לי). את קלווין (בולווינקל) קניתי בשביל המשחקים. למעשה, עד שרכשתי את קלווין, כלל לא הייתי חובב משחקים. התחביב הזה נעלם לי אי שם בתיכון. אבל The Longest Journey ששיחקתי עוד במעונות על הלפטופ החזיר אותי לאהבה הישנה הזו. והלפטופ לא ממש התאים למשחקים, בגלל שהוא היה מיושן והעכבר לא נוח. אז קניתי את קלווין, מחשב שולחני. לא שיא הטכנולוגיה, אבל מספיק טוב כדי להריץ כל מה שהיה אז. יחד איתו קניתי את מקס פיין – עד היום אחד המשחקים האהובים עלי, והיחיד, אני חושב, שהתקנתי מספר פעמים כדי לחזור ולשחק בו לאורך השנים.

שדרגתי את קלווין פה ושם עם השנים – הוספתי זכרון, הוספתי כונן קשיח, החלפתי כרטיס גרפי – אבל עמוק בפנים, הוא נשאר אותו קלווין. גם כשהתחיל לזייף. גם כשהייתי צריך לכוון לו מלאכותית את הגאמה כדי שאני אוכל לראות את הזומבים ב-Half-Life2, גם כשאשתי התעצבנה על הרעש המחריד שלו — רעש שהיה סימן לאיום המרחף מעלי ומעל קלווין היקר שלי.

בתקופה שחיינו אצל ההורים, קלווין היה באפסון. במקור תכננתי שיחליף את המחשב של ההורים שלי, אבל משהו לא הסתדר כשניסיתי לחבר אותו, וויתרתי די מהר – זה לא היה שווה את הבלאגן, ובכל מקרה לא ממש היינו במצב שיאפשר לי לשחק משחקים. אבל אחרי שעברנו לדירה החדשה גיליתי שמשהו לא בסדר בקלווין. בשלב הזה כבר התרגלנו לעבוד על הלפטופ (החדש יותר) כל הזמן, והייתה לנו רשת אלחוטית. אז לא טרחתי יותר מדי על תיקונו של קלווין, ידידי הותיק.

חלפו החודשים וקלווין העלה אבק. מדי פעם הייתי מנסה להפעיל אותו, אך ללא הועיל. לא הצלחתי לאתר את התקלה. בין כה וכה לא היה לי זמן לפעילויות שהייתי עושה איתו בזמנו – משחקים, צפייה בפרקים ישנים של דוקטור הו. החיים הדיגיטליים שלי עברו מזמן להובס.

ואז התחלתי לעבוד במרץ על הזנת הנתונים עבור התזה שלי. ההזנה הייתה בלתי יעילה בעליל על הלפטופ, אז החלטתי להקדיש קצת זמן לנבירה בקרביו של קלווין כדי לגרום לו לפעול כראוי. התחלתי לנסות כל מיני דברים, ובסופו של דבר ניסיתי לשלוף החוצה את אחד מלוחות הזכרון. קלווין נעור לחיים! האח! במשך ימים ארוכים ורבים הוא ליווה אותי אז, מתאמץ ומתנשף, מחרחר וגונח, אבל שם, פועל, מאפשר לי להזין נתונים, ולאחר מכן לכתוב את התזה עצמה, בנוחות מירבית. הודיתי לו מקרב לב. וגם אשתי, שנהנתה מגישה בלתי מוגבלת להובס בתקופה הזו.

ורגע אחרי שסיימתי את התזה, כיביתי את קלווין ונתתי לו לנוח. בפעם הבאה שהדלקתי אותו, הוא החל לגנוח כה חזק עד שכיביתי אותו מיד, ולא נגעתי בו שוב.

ועכשיו, לקראת הנסיעה לקנדה, הייתי זקוק לו שוב. רציתי להעביר את הדיסקים שלי לפורמט MP3, אבל הלפטופ התעקש לעשות בעיות: הייתי צריך לאתחל את תוכנת ההמרה כל פעם שהחלפתי דיסק. זה היה מעיק ומייגע, ופניתי לקלווין לעזרה. והוא, קלווין קשישא, עזר בשמחה. הוא קלט את כל הדיסקים לקרבו ואחסן אותם במרחביו הוירטואליים הבלתי נדלים.

או אז החלה מלאכת הצריבה. לקלווין עצמו אין צורב, ולכן מדובר היה בשיתוף פעולה בין-דורי. קלווין והובס התאחדו למשימה, אך קלווין התקשה לעמוד בקצב. פעם אחר פעם הוא אתחל את עצמו באמצע הפעולה. אחרי כך וכך דיסקים שנצרבו, בדקתי מחדש את המצב, וראיתי שאת האלבומים שנותרו אני יכול לאכסן, ולו באופן זמני, ישירות על הובס – אבל לשם כך קלווין צריך לשרוד עוד מעט קט – כשעה וחצי, ליתר דיוק. בתחילה אפשרתי לו לרוץ בעצמו, מתוך תקווה שישרוד את מלוא השעה וחצי, אבל הוא לא הצליח.

אחר כך פצחתי בנסיונות להקל עליו. מקור הבעיה הוא במאוורר של המעבד: הוא אינו מצליח להסתובב במהירות סבירה, כך שהמעבד מתחמם יתר על המידה תוך זמן מה. אז פתחתי את המארז, השכבתי את קלווין על צידו והדלקתי את מאוורר התקרה שמעליו. בנוסף, הדלקתי את המזגן בסלון ופתחתי את הדלת, בתקווה שמעט מן הקור משובב הנפש יגיע גם לחדר. אך כל זה לא הספיק, וכעבור כעשרים דקות שוב קרס קלווין.

ניסיתי כל מיני דברים – כולל, אפילו (בעצת אשתי), להניח ישירות מעל המאוורר יחידת הקפאה של הצידנית שלנו. זה, כמובן, נגמר באסון לאחר שהמים שהתעבו על היחידה החלו לנזול על לוח האם. כיביתי שוב את קלווין והנחתי למים להתאדות מעצמם.

בסופו של דבר, את רבע השעה האחרונה של העברת השירים העברתי כאשר אני אוחז במברג שנשען על מרכז המאוורר ומפעיל לחץ קל – דבר שסייע לו, משום מה, לפעול כראוי. כך, כמו רופא שמעסה במו ידיו את ליבו של החולה, החזקתי את קלווין בחיים עד סוף ההעברה. ואז, כשנסתיימה המשימה, הודיתי לקלווין על חייו שהוקדשו להנאתי, שגם בנשימותיו האקלטרוניות האחרונות סייע לי להנות בעתיד מהמוזיקה שאני אוהב.

לא יכולתי פשוט לנתק אותו מהחשמל. הגיעה לו פרידה נאותה. בעוד שיד ימין עדיין אוחזת במברג, שלחתי את יד שמאל את המקלדת: סטארט, u ועוד פעם u – כיבוי. המתנתי אל מול מסך הכיבוי עד שנשמע קליק, המסך נכבה, המאוורר הראשי נכבה, ומאוורר המעבד חדל להשתנק מתחת למברג.

קלווין, 2001-2007. תהי מנוחתו עדן.

#אני ואפסי עוד #טכנולוגיה

הפוסט הקודם: מלוא הארץ כל טוב (ובחינם)

הפוסט הבא: שביתה, בנקים

לפני מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון ממחלקת המנויים של עיתון הארץ. הם שאלו אם אני רוצה את העיתון בחינם לחודש. אמרתי להם שאני אשמח, אבל אני נוסע עוד חודש לחו”ל לתקופה ארוכה, אז אני לא אוכל לחדש את המנוי עם תום החודש. הם אמרו שאין להם בעיה עם זה. אז הסכמתי.

“אחלה, תוך 14 ימי עבודה תתחיל לקבל את העיתון”[1].

מה? הרגע אמרתי לך שתוך חודש אני עוזב את הארץ. עכשיו את אומרת לי שרק עוד שלושה שבועות אני אתחיל לקבל את העיתון?

לא נורא, היא אמרה לי, מקסימום תוכל להעביר את ההטבה למישהו אחר.

וואלה?

טוב. אז הנה אני מעביר. הראשון שישלח לי הסבר סביר למה לוקח לעיתון הארץ 14 ימי עבודה להתחיל לשלוח למנוי חדש את העיתון (זה עובד ככה גם עם מנויים בתשלום, או רק בחינם?), פלוס כתובת למשלוח העיתונים יזכה בכשלושה שבועות של עיתון הארץ (שהתחלתי לקבל היום).

עזבו, לא צריך הסבר. הראשון ששולח לי כתובת (כולל מספר דירה) בתגובה או בדוא”ל, זוכה.

בינתיים, אגב, הספקתי לראות כמה דברים מעניינים בדה מרקר, שהסתבר כיותר מעניין משציפיתי. אולי אני אכתוב על זה עוד בהמשך.

[1] המונח הזה, 14 ימי עבודה, הוא מהנבזיים ברפרטואר של ספקי שירותים בישראל. הבחירה במספר 14 גורמת לך לחשוב שמדובר על שבועיים, כאשר למעשה מדובר בכמעט שלושה שבועות. פרט להטעייה שגורם המספר, אין לו שום סיבה הגיונית. שבוע עבודה הוא בן חמישה ימים, ולכן הגיוני יותר לקבוע טווחי זמן כאלו בכפולות של חמש.

#טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה

הפוסט הקודם: לראות, לא לקרוא

הפוסט הבא: קלווין, 2001-2007: מוות הירואי

זהירות! הפוסט כולל ספוילרים לספרים החמישי והשישי של הארי פוטר!

אתמול ניצלנו את שירותי הבייביסיטר חינם שבקרוב כבר לא יהיו לנו והלכנו להארי פוטר החדש. לידי ישבו שניים (טוב, ערסים), שלשעשועי הרב הופתעו מכל מה שהתרחש על המסך. כשקריצ'ר הופיע לרגע קט על המסך הם אמרו “אה, זה החמוד ההוא מהסרט השני”, אבל כשהחמוד החל לרטון כנגד המגעילים חצויי-הדם, הם הבינו “אה, אולי זה אחד אחר”, וזו לא הדוגמא היחידה. התנהלו גם דיונים לגבי מה יקרה בסוף הסרט, ואחד מהם הפגין ידענות כשהצהיר שדאמבלדור הולך למות.

נורא מצחיק אותי שאנשים נהנים מהסיפור, רוצים לדעת מה קורה הלאה, אבל אינם מהינים לקחת את הספרים שכבר תורגמו ופשוט לקרוא אותם במקום לחכות עוד שנה-שנתיים לסרט הבא בסדרה.

בשירותים אחרי הסרט חבורה של ילדים אחרים הפגינו תופעה דומה. “הסרט האחרון יהיה הכי יפה מכולם!” הצהיר אחד, והאחרים השיבו שהוא בכלל לא יודע מה יקרה בו. “בטח שאני יודע! הארי ימות!” הוא ענה, והם צחקו. אחד אחר אמר “לא נכון, דאמבלדור ימות!”, והם התלהבו מהאופציה. חשבתי לספיילר להם את הסרט הבא, אבל ויתרתי.

#הארי פוטר #ישראליאנה #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: עשרה ימים עד לטיסה לקנדה

הפוסט הבא: מלוא הארץ כל טוב (ובחינם)