לא שומעים!

הפוסט הזה הוא (סוג של) במסגרת פרוייקט הכתיבה הקבוצתית של אח”י דקר.

עשר מחשבות לקראת הטיסה לקנדה, בעוד עשרה ימים.

1. אחרי שהעברתי את רוב הדיסקים שלי ל-MP3, היום צריך לצרוב את התוצר לדיסקים חדשים שילקחו איתנו. אשתי הקציבה לי 10 דיסקים שמותר לי לקחת. אני אדחוף עוד כמה עודפים לתוך הכונן של המחשב הנייד, והשאר ישארו על הכונן הקשיח של המחשב השולחני, שילקח גם הוא איתנו. שאר המחשב הזה, שמלווה אותי מאז שנה ב' של התואר הראשון, הולך לפח.

2. ביום ראשון, אם לא תהיינה הפתעות, נמיר את הכסף שלנו לדולרים קנדיים. הדילמה היא אם להמיר רק 10,000 דולר (הסכום שמותר להכניס במזומן לקנדה בלי להצהיר כלום), או את כל מה שיש לנו. הגורם המשפיע הוא שער הדולר. בשלושת החודשים האחרונים הוא עלה בלמעלה מ-10 אחוז, וזה הרבה כסף. היום התחיל לרדת קצת, אבל אי אפשר לדעת אם זה שינוי מגמה או תיקון.

3. לפי התחזית, יום שני צפוי להיות חם למדי בטורונטו – כ-30 מעלות. הממוצע הרב שנתי של הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת של יולי הוא 22 מעלות. אוגוסט – 23 מעלות. בישראל 22 מעלות זה משהו שרואים רק בלילה, אם בכלל. רק בשביל זה היינו צריכים להקדים את הטיסה.

4. כשנסעתי לקנדה בפעם הראשונה, בשנת 2000, לקחתי איתי את הארי פוטר הראשון והשני, שקניתי זמן מה לפני זה. קראתי אותם במהלך הטיול, וכשסיימתי קניתי את השלישי והרביעי (שיצא באותו הזמן), אבל קראתי אותם רק הרבה אחרי שחזרתי, כשהיה לי זמן. עכשיו אנחנו מתלבטים אם לקנות את הספר החדש בארץ, או כבר לחכות עד שנגיע לשם ונחסוך הרבה כסף. כנראה שנחכה – בכל מקרה אין לנו איפה לדחוף אותו.

5. בשנה השניה של התואר השני שלי גיליתי ברשימת הקורסים קורס על הפדרליזם בקנדה, בהנחיית מרצה אורח מאוניברסיטת טורונטו. כל כך שמחתי שמיהרתי להרשם מיד, פן יתמלא הקורס לפני שאזכר. הקורס היה מעניין, והמנחה היה אדם נחמד ואדיב. נהגתי לבוא כמה דקות לפני תחילת השיעור ולשוחח עם המרצה על עניינים שונים. סיפרתי לו על כוונתי להגר לקנדה והוא המליץ לי לבוא לעשות דוקטורט באוניברסיטה שלו. בשיעור האחרון של הקורס הוא אמר לי שאם אני אכן אבוא ללמוד שם, הוא ישמח לתת לי המלצה. כשהתחלתי סוף סוף לאסוף את המסמכים כדי להרשם, שלחתי לו דוא”ל ושאלתי אם הוא עדיין מוכן לתת לי את ההמלצה, והוא הסכים. הסברתי לו שהמחלקה דורשת שהוא יעביר את המכתב במעטפה חתומה ישירות אליהם, והוספתי שאני מקווה שזו לא טרחה רבה מדי עבורו. רק אחרי שהתקבלתי, כשעברתי על כל מיני דברים באתר של המחלקה, גיליתי שהוא עומד בראשה...

6. לא קל לארוז את כל החיים שלך לתוך חמש מזוודות (שתיים לי, שתיים לאשתי, אחת לילד, פלוס שני תיקים למטוס). אחרי בירור מקיף שעשינו הגענו למסקנה שהכי זול, למרבה הפליאה, זה להביא מזוודות נוספות ולשלם עם כבודה חריגה. יותר זול מלשלוח בדואר, ולפעמים אפילו מוותרים על זה. באל-על לא ממש מסכימים לתת פרטים לגבי הקנסות על כבודה חריגה, כי הם לא רוצים לעודד את זה, אבל אם כבר הגעת עם המזוודות העודפות, לפעמים הם פשוט מחליקים את זה וזהו. סתם שתדעו, אם יוצא לכם.

7. טיסה של 12 שעות עם ילד בן 11 חודשים זה סיוט בפוטנציה. הטיסה יוצאת באמצע הלילה, מה שנותן לנו איזה 4-5 שעות עד ליקיצה הטבעית שלו, ואז צריך להעסיק אותו במשך עוד שלוש שעות עד שהוא ירדם לתנומת הבוקר, יתעורר שוב, ועוד 4-5 שעות עד לשינה הבאה שלו. בשאיפה בשלב הזה כבר נהיה אחרי הנחיתה. אם יהיה לנו המון מזל הוא יישן בעגלה בזמן שאחנו נאסוף את המזוודות ונעבור דרך פקידי ההגירה והמכס. קנינו ערימה של צעצועים חדשים, בשאיפה שהם יספיקו כדי לעניין אותו. זה כמובן לא יספיק, כי הוא לא יסכים לשבת במקום חצי יום. אני צופה יופי של כיף ברדיפה אחרי ילד שזוחל לשאר הנוסעים בין הרגליים. אני מקווה שהם יקבלו את זה בהבנה, כי החלופה היא ילד צורח במשך כל הטיסה. חוץ מזה הוא ממש חמוד וחברותי, ואי אפשר שלא לאהוב אותו, אז אני מקווה שיסלחו לו.

8. בסוף השבוע הבא יבואו האנשים שקנו את מכונת הכביסה שלנו ויקחו אותה. אבא של אשתי יבוא עם רכב גדול ונעביר את המזרון שלנו ועוד דברים אליהם לאפסון זמני. בהמשך הם צפויים להשתמש בהם בחדר החדש של גיסי. בשלב הזה הבית שלנו יוותר ריק לגמרי פרט למה שנשאר לדיירים הבאים. את שלושת הימים האחרונים שלנו בארץ נעביר בבית הוריה של אשתי. סוג של פרידה הולמת.

9. עוד דבר שנעשה בימים האחרונים הללו זה מסיבות פרידה – מהמשפחה שלה, מהמשפחה שלי. אני מניח שגם כמה חברים יבואו להפרד, למרות שבינתיים איש לא נענה לקריאות שלי. מישהו רוצה לבוא להגיד שלום? לא חייבים. סתם, אם מתאים לכם.

10. אני נוהג להגיד שאני איש של הרגלים. זה נכון. שינויים זה לא משהו שעובר לי בקלות (למרות שהתרגלתי כבר למעברי דירה תכופים – גם סוג של הרגל), ואני כמעט אף פעם לא יוזם אותם. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להזיז את התחת ולהגיש את המסמכים להגירה. בגלל זה כמעט פספסתי את הדדליין להגשת המועמדות לדוקטורט. המעבר הזה לקנדה הוא הדבר הגדול ביותר שעשיתי בחיים שלי, וההשפעות של זה עלי יכולות להיות אסטרונומיות. דווקא בגלל זה טוב שאני נוסע בראש ובראשונה בשביל ללמוד – ככה יש לי תרוץ, יש לי משהו שמכריח אותי להגיע בתאריך הזה, ויחזיק אותי שם חמש שנים. משהו שימנע ממני לברוח חזרה לארץ כי לא קל למהגרים. ואני בטוח שלא יהיה קל בהתחלה. אבל בעוד חמש שנים – עם אזרחות בכיס והשכלה ועבודה מכניסה פוטנציאלית – זה כבר יהיה משהו אחר. ואז נצטרך לחשוב אם אנחנו רוצים לחזור או לא. ושוב אני אאלץ להחליט אם אני רוצה לשבור את כל ההרגלים החדשים שלי ולחזור לארץ, או שאני מעדיף את האינרציה שאני אוהב כל כך. אבל זה עוד רחוק כרגע. בינתיים, נשארו לי עשרה ימים לטיסה, והטיסה היא אופק האירועים שלי. אחרי זה – אללה הוא אכבר.

#אני ואפסי עוד #קנדה

הפוסט הקודם: הביולוגיה של הפוליטיקה, חלק א’: הירשמן המורחב

הפוסט הבא: לראות, לא לקרוא

ספר שאני קורא בימינו (”The Hand: How its use shapes the brain, language and human culture”) החזיר אותי לעבודה סמינריונית שכתבתי בזמנו תחת הכותרת “הומו פוליטיקוס: האבולוציה של הפוליטיקה”. זו הייתה עבודה שאפתנית – אולי, בעצם, יומרנית – שנכתבה במסגרת סמינר לסטודנטים מצטיינים (שכלל לא הייתי זכאי להשתתף בו על סמך הציונים שלי בשנים הרלוונטיות, אבל לא משנה). במסגרת העבודה ניסיתי לתת סקירה קצרה של מופעים של התנהגות “פוליטית” בקרב קופי אדם, ובעקבות זאת לטעון טענה לגבי היסודות האבולוציוניים של הפוליטיקה האנושית, כולל המעבר של חלקים גדולים מהחברה האנושית לשיטות דמוקרטיות אחרי אינספור שנים של שלטון אוטוקראטי על פני רוב החברה האנושית. אחד הממצאים המפתיעים שנתקלתי בהם במהלך המחקר לקראת העבודה היה שבחברות אנושיות קטנות ששימרו צורת קיום פרה-היסטורית (ללא כתב, ללא חקלאות, ללא מגורי קבע) קיימת העדפה ברורה לצורות שלטון שיוויוניות יותר (לפחות בקרב הזכרים של השבט), שכללו מנגנונים למניעת השתלטות של יחידים על השבט.

כמו הרבה עבודות אחרות שלי, מדובר היה בחיבור שמנותק כמעט לגמרי ממה שלומדים במחלקה למדע המדינה (או תקשורת), והסתמכתי הרבה יותר על טקסטים מתחומי הביולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מאשר טקסטים של התחום שלי. המשמעות, בין השאר, הייתה שהייתי צריך לכתוב טקסט כמו שכותבים מאמר לכתב עת כללי (כמו האייל), ולא כמו שכותבים למרצה, עם הסברת מונחים בסיסיים והפשטה של רעיונות מורכבים כדי שהכל יצליח להכנס לתוך המקום המוגבל והזמן המוגבל שיש לי להקדיש לזה.

התוצאה הייתה טקסט בעייתי מאוד (המרצה כתב לי הערה על השער: “ראה הערה חשובה בעמוד 27”. בעמוד 27, ליד השורה שבה היה כתוב “כפי שהראיתי...” ואז פורטה מחדש הטענה המרכזית של העבודה שלי, הוא שרבט “לא הבנתי איפה הראית את זה”), אבל כזה שכולל, לדעתי, יסוד טוב לטקסט רחב הרבה יותר, עם ביסוס טוב יותר והקדשת המשאבים הראויים לו.

בימים הקרובים אני אנסה לפרסם מספר פוסטים שנוגעים לכמה עקרונות מרכזיים שהעליתי בעבודה ההיא ושהתגלגלו לי בראש מאז, בשאיפה שיצא מזה משהו קוהרנטי ואולי גם דיון מעניין. היום אני אתחיל דווקא עם טקסט שמוכר לרבים בתחומי מדעי החברה: ספרו המופתי של הירשמן “Voice, Exit and Loyalty”.

הירשמן ביקש לעסוק בסיבות לכך שארגונים מסויימים מצליחים להתאים את עצמם לצרכי הלקוחות שלהם, בעוד שארגונים אחרים כושלים בכך שוב ושוב. הוא מתייחס לשני סוגים של ארגונים: מסחריים וממשלתיים, ומייחס ללקוחות/אזרחים שתי אפשרויות פעולה עיקריות כדי להביע עמדה: הבעה או יציאה. הבעה היא פשוט מבע מילולי (או פיזי) שמביע אי שביעות רצון מהארגון. אדם ששולח מכתב תלונה לשרות הלקוחות של ספק שירות עוסק בהבעה. גם הצבעה בבחירות היא סוג של הבעה עבור האזרח, כמו גם מכתב למערכת העיתון. יציאה היא הפעולה הקלאסית של הלקוח בשוק החופשי: לא נהנית? אל תקנה שוב. אם אני מפסיק להשתמש בשירות מסויים, ביצעתי פעולת “יציאה”. “להצביע ברגליים”, אפשר לקרוא לזה. אזרח יכול להצביע ברגליים על-ידי עזיבת המדינה (אהם), אבל מובן שמדובר בפעולה הרבה יותר מורכבת מאשר יציאה מול שירות מסחרי כלשהו.

הירשמן טען שגופים שונים מוכוונים למבעים מסוגים שונים. חברה מסחרית תגיב הרבה יותר טוב ליציאה מאשר להבעה – כל עוד אין משמעות כלכלית לחוסר שביעות הרצון של הלקוחות, לחברה לא ממש אכפת. לעומת זאת, חברה ממשלתית שהשורה התחתונה שלה לא מעניינת את קברניטיה עשויה להיות עיוורת למסר שבעזיבת הלקוחות, בעוד שאמצעים של הבעה יהיו אפקטיביים יותר. הירשמן נותן דוגמא של מערכת רכבות ממשלתית במדינה מסויימת שהפכה לבלתי אמינה בעליל, אך בו בזמן צצה לה חלופה בדמות שירותי אוטובוס מסחריים. הלקוחות של הרכבת עזבו אותה לאנחות, אבל אף אחד לא הביעה מחאה אל מול הגורמים הפוליטיים, משום שהחלופה הייתה מספקת. מכיוון שחברת הרכבות לא התעניינה בשורה התחתונה אלא רק בקיומה כארגון, השירות שהיא הציעה המשיך להתדרדר בלי שמישהו יטרח לעצור את התהליך.

המונח השלישי של הירשמן הוא בעייתי יותר בסכימה שלו. במקרה של מונופול, או של בעיה משמעותית לעזיבה כמו גם להבעה (למשל, במקרה של משטר דספוטי ואלים), עשויים הלקוחות/אזרחים לבחור פשוט באופציה של “נאמנות” – כלומר, הם ימשיכו לקנות את המוצר או לחיות במדינה פשוט משום שאין להם שום אופציה אחרת, ועדיף לא להעיר אריות ישנים מריבצם.  המונח הזה הוא בעייתי משום שבניגוד לשני הקודמים הוא לא כל כך מרגיש כמו פעולה של הפרט, אלא יותר של הארגון – הארגון כופה נאמנות על הלקוחות/אזרחים באמצעים שונים (הגנה על המונופול או שימוש באלימות, למשל), כדי למנוע פגיעה כתוצאה מחוסר שביעות רצון. אבל אם צורת ההתנהגות השלישית היא של הארגון, אז חסרה לנו צורת התנהגות רביעית, שתשלים את הסימטריה.

הצורה הרביעית, שהצעתי בעבודה שלי על סמך מאמר של Masters, היא הנידוי: הארגון, או החברה או המדינה מוציאים מתוכם את הגורמים הבעייתיים. נידוי יכול לקבל צורה של כלא, גירוש או הוצאה להורג. למרבה הפלא, נידוי יכול להתקיים גם במערכת יחסים של לקוח ונותן שירות, כאשר נותן השירות מנתק את יחסיו עם לקוחות בעייתיים. רק לאחרונה צצה דוגמא למצב כזה, עליה דיווח עידן מהבלוג אנקדוטות: ספקית סלולר אמריקאית הודיעה על החלטה “לפטר” לקוחות שמתקשרים יותר מדי לשירות הלקוחות שלה.

אם כן, יש לנו ארבע צורות פעולה, שתיים של הלקוח/אזרח, ושתיים של הארגון, שביחד מרכיבות את מערכת היחסים בין הפרט לארגון ומבנות את ההתפתחות ההדדית שלהם. האזרח יכול לדבר או לעזוב, והארגון יכול להשתיק או לנדות.

עד כאן, כאמור, מדובר בטקסט קלאסי של מדעי החברה. בפוסטים הבאים אקשור את מערכת המושגים של הירשמן (המורחב) להתפתחות האבולוציונית של האדם כיצור חברתי, וכיצד המושגים הללו באו לידי ביטוי בצורות החברתיות השונות שהאדם הקים לעצמו לאורך ה(פרה)היסטוריה. אני מקווה שלאורך הדרך הדברים יסבירו כיצד, לדעתי, הטבע הגנטי שלנו, בשילוב עם התרבות הממטית (מלשון meme) שלנו גרמו להיווצרות צורות שונות בתכלית של ארגון חברתי, וכיצד ההתפתחויות הנוכחיות בתקשורת בין-אישית עשויות להשפיע על המשך התפתחותה של צורת ההתארגנות הפוליטית האנושית.

#אבולוציה #הביולוגיה של הפוליטיקה #חברה #מדע #פוליטיקה

הפוסט הקודם: הגנבות הראשית

הפוסט הבא: עשרה ימים עד לטיסה לקנדה

Yנט מדווחים כי הרבנות החלה לאכוף לאחרונה החלטה מלפני שנתיים לפיה רק רבני ערים ושכונות בהווה או בעבר יורשו לערוך חופה בישראל – כלומר, רבני ארגון צהר לא יורשו לחתן.

זה לא שיש לי סנטימנטים מיוחדים לצהר – אלו יהודים אורתודוכסים ואלו יהודים אורתודוכסים, וזה שהם רוצים “לקרב לבבות” ולמנוע את התגברות ההעדפה של חילונים לחתונת קפריסין זה אפילו מנוגד לאינטרסים שלי כמי ששואף לנתק את המדינה מהדת. אבל ההחלטה של הרבנות היא חצופה ובוטה במידה שלא תאמן. ברור לכל הרי מה התרחש כאן: רבני צהר הפכו לפופולריים בקרב הציבור החילוני, והחלו לנגוס בפרנסה של הרבנים ה”רגילים”. הליברליות היחסית של צהר גרמה לאנשים רבים להעדיף אותם ולזנוח לאנחות את הרבנים הרשמיים, אלו שמזיינים בשכל שעתיים מתחת לחופה, ומביישים את הכלה לפני חופתה בגלל שכיסוי הכתפיים שלה לא מספק אותם.

כלומר, ההחלטה הזו היא כל כולה בצע כסף. הרבנות הראשית דואגת למקורביה, אלו שגם כך מקבלים כבר משכורת מהמדינה (רבני ערים, כן?), וזאת מבלי להגביל בשום צורה את התשלום שהם דורשים עבור השרות שבקרוב יהיה להם מונופול מוחלט עליו. זה מגעיל אפילו יותר מההתנהלות הרגילה של הרבנות.

ההתקלות שלי עם נושא הנישואין בישראל תועדה באייל הקורא, כך שאני לא אחזור על הדברים. מספיק להגיד שאילולא הרב שלנו מצהר, שסייע לנו לכל אורך הדרך, אולי הייתי מצליח להתגבר על הלחץ של ההורים, והיינו עושים חתונת קפריסין כמו שתכננו.

אם הייתי בלבניסט, הייתי אומר שהרב מצגר רוצה להגדיל את הנתק בין החילונים לדת, ולמעשה מנסה בעורמה לחסל את הממסד הרבני הפורמלי בישראל. אני לא בלבניסט, אלא מציאותיסט, אז אני אומר שהרב מצגר הוא פקידון קטן רודף בצע וכבוד.

אם הדברים ימשיכו כך, אולי באמת לא יהיה לנו לאן לחזור עוד חמש שנים. מצד שני, אם אתם תבצעו פה מהפכה בקרוב, אני מבטיח לחזור ולהטות שכם. תשתדלו לעשות את זה בחופשת הקיץ, אם אפשר.

#דת #חברה #ישראליאנה #כסף

הפוסט הקודם: ביכורים בפעם השמונה-עשרה

הפוסט הבא: הביולוגיה של הפוליטיקה, חלק א’: הירשמן המורחב

כשהקמנו את האייל, אחד הרעיונות שהתרוצצו לי בראש לגביו היה שונה ממה שהוא נגמר בסוף: חשבתי על מקום שמיועד בעיקר עבור סטודנטים, שבו יוכלו לפרסם מאמרים שנובעים מתוך הלימודים שלהם, וכך לחלוק את הידע שהם מקבלים עם קהל רחב שהתחומים הללו פחות נגישים עבורו.

זה לא מה שקרה באייל, בסופו של דבר, והלכנו על משהו רחב יותר. אחת הסיבות שזה לא מה שקרה היא שלא הייתה לי שום אפשרות ריאלית לגרום לזה לקרות. בזמנו, הייתי חייל, ולא הייתה שום אפשרות סבירה שאני אוכל לערוך טקסטים של סטודנטים בנושאים אקדמיים, אפילו אם היינו מגבילים את עצמנו רק למדעי החברה, שזה מה שהתכוונתי ללמוד חצי שנה מאוחר יותר, אחרי השחרור.

אבל הרעיון ההוא, בווריאציות שונות, מעולם לא עזב אותי. הווריאציה הנוכחית נקראת “ביכורים”. כתבתי עליה כבר, אבל מעולם לא קיבלתי את התגובות שקיוויתי לשמוע, אז זה לא יצא את התחום של רעיון. אחרי שעזבתי את האייל הקורא, זה היה אמור להיות הפרוייקט הגדול הבא שלי. בגדול, מדובר על כתב עת חצי אקדמי שקהל היעד שלו הוא סטודנטים. וכשאני אומר קהל היעד, אני מתכוון גם לכותבים וגם לקוראים. המטרה היא לאפשר לסטודנטים לתואר ראשון או שני לחוות בפעם הראשונה פרסום של מאמר, כולל ביקורת עמיתים וכל הטררם שמסביב (אבל פחות מייגע). המאמרים שיתקבלו לפרסום ידרשו, מן הסתם, פחות מאשר כתבי עת רציניים – לא צריך לחדש יותר מדי, וגם לא צריך מחקר מקורי. תדרש, כמובן, מידה על יצירתיות בכתיבה. אני לא מחפש לקבל (עוד) סיכום על לוק נגד הובס נגד רוסו, אלא משהו קצת יותר אזוטרי, קצת יותר מעניין ומקורי.

המאמרים, סביר להניח, יהיה גלגולים של עבודות שיכתבו הסטודנטים. מה שחשבתי הוא שלי במהלך הלימודים היו הרבה עבודות שחשבתי שהן יכולות להפוך למשהו שרבים יתעניינו בו, אבל מצד שני לא היה לי סבלנות להפוך את זה למשהו שנגיש לקוראים שאינם מכירים מושגים בסיסיים במדה”מ או תקשורת, כדי שזה יוכל להתפרסם באייל. ראיתי את זה גם אצל אחרים – באייל קיבלנו לאורך השנים לא מעט טקסטים שנראו כמו עבודות לאוניברסיטה עם מעט מאוד קישוטים כדי להסתיר את העובדה הזו. בסופו של דבר פשוט זרקתי את כל העבודות שלי באתר הבית שלי, והן זמינות משם.

אז למה זה לא יקרה? כי אני לא יכול להרים פרוייקט כזה לבד. לא רק בגלל שאין לי זמן, אלא גם בגלל שאין לי מומחיות. אי אפשר לעשות דבר כזה ולהגביל אותו לתחום שאני מבין בו – מדע המדינה. אפילו בהנחה שנתחיל בקטן, רק עם מדעי החברה, אפילו אז אני אזדקק לסיועם של כמה וכמה אנשים מתחומים אחרים בפקולטה. עד היום לא קיבלתי הצעות עזרה גם כשפניתי לאנשים ספציפיים. הרבה חשבו שזה רעיון מעניין, אבל אף אחד לא הציע תרומה.

מבין הפרוייקטים שלי (מביניהם האייל ומשמר הכנסת הם השניים שיצאו לפועל), זה אחד היותר ריאליים. כן, הכל יהיה בהתנדבות, אבל זה לא בלתי סביר לחשוב שאיזו אוניברסיטה תשמח לפרוש את חסותה על כתב עת כזה, מה שיקל על התפקוד שלו.

זה גם פרוייקט שנראה לי שכדאי שיתקיים. אני כסטודנט הייתי שמח אם היה לי משהו כזה לשאוף אליו – ערך מוסף לכתיבת העבודות שלי. אם הייתי חושב שיכול להיות שהן תקראנה על ידי יותר מאשר המרצה שלי, אולי הייתי משקיע יותר, ולומד מהן יותר.

אז מה אתם חושבים?

#אינטרנט #אני ואפסי עוד #חינוך #מדע

הפוסט הקודם: דמוקרטיה היא משטר גרוע, כי לא כולם מסכימים איתי

הפוסט הבא: הגנבות הראשית

זו, ככל הנראה, המסקנה של ספר שנסקר בניו-יורקר לאחרונה, בשם “המיתוס של המצביע הרציונלי: למה דמוקרטיות בוחרות פוליטיקה גרועה” (ותודה לשחר על הקישור). לא קראתי את הספר, כמובן, אבל הסקירה הנרחבת מספיקה לי כדי להבין שאין לי כוונה לעשות כן. מדובר ב(עוד)ניסיון של כלכלן להסביר לנו למה הכלכלה היא חזות הכל, ולמה אקדמאים אחרים שעוסקים בכל מיני תחומים שוליים כמו, נגיד, מדע המדינה, לא מבינים כלום בפוליטיקה.

הסיבה שדמוקרטיות בוחרות שוב ושוב מנהיגים גרועים היא שאנשים לא מבינים בכלכלה, ולכן הם מצביעים לטובת כל מיני מנהיגים עם רעיונות דביליים כמו, נגיד, מדינת רווחה. הסקירה של הניו-יורקר היא, בסופו של דבר, שלילית, אבל מפספסת, לדעתי, את הבעיתיות המרכזית של הספר, כפי שהיא מובעת בפסקה הבאה:

‪

‪Caplan suspects that voters cherish irrational views on many issues, but he discusses only views relevant to economic policy. The average person, he says, has four biases about economics—four main areas in which he or she differs from the economic expert. The typical noneconomist does not understand or appreciate the way markets work (and thus favors regulation and is suspicious of the profit motive), dislikes foreigners (and thus tends to be protectionist), equates prosperity with employment rather than with production (and thus overvalues the preservation of existing jobs), and usually thinks that economic conditions are getting worse (and thus favors government intervention in the economy). Economists know that these positions are irrational, because the average person actually benefits from market competition, which provides the best product at the lowest price; from free trade with other countries, which (for American consumers) usually lowers the cost of labor and thus the price of goods; and from technological change, which redistributes labor from less productive to more productive enterprises.‬

The economic biases of the non-economist form a secular world view that people cling to dogmatically, the way they once clung to their religious faith, Caplan thinks.‬

 הו, אירוניה נפלאה! האזרחים שאינם מבינים כלכלה, אתם מבינים, נצמדים לבורות שלהם באופן “דוגמתי”! הטפשים הללו מעדיפים “שימור מקומות עבודה”, למרות שכל כלכלן בר דעת יודע שאין כמו קצת אבטלה משובחת כדי לקדם תהליכים כלכליים. הם גם, הו האיוולת, חושדים ביד הנעלמה של הכלכלה ורוצים, כמה נורא התערבות ממשלתית בתחומים מסויימים בהם, חסרי בינה שכמותם, הם חושבים שהשוק פועל לרעת הצרכן.

מי אמר דוגמתיות ולא קיבל?

כותב הספר, אחד בריאן קפלן, ממשיך אחרי זה להסביר שבגלל שהמצביעים הם כאלה טמבלים, לא נותר לנו אלא לדרוש מהמצביעים לעבור אינדוקטרינציה קורסים בכלכלה לפני שיורשו להצביע, או, למצער, שאנשים עם השכלה כלכלית יקבלו יותר קולות מאשר ההמונים הנבערים. זה, לדעתו, יפתור את הבעיה של הדמוקרטיות המודרניות. למרות שאם תשאלו אותו, היה עדיף לוותר על כל העסק היקר הזה של בחירות ומנגנונים ממשלתיים, ופשוט לתת לוועדה משותפת של הקתדרות לכלכלה של ליגת הקיסוס האמריקאית לקבוע את המדיניות של ארה”ב. עזבו אותי ממלך פילוסוף – הבו לנו מלך כלכלן!

ואף מילה על ביבי.

#here be dragons #חברה #כסף #ספרות ואמנות #פוליטיקה

הפוסט הקודם: מסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים מדארפור

הפוסט הבא: ביכורים בפעם השמונה-עשרה

בימים אלו דנה ועדת שרים בנושא הטיפול ב”בעיית הפליטים” מדארפור. במקביל התכנסה בראשי ועדה בראשותי, והגיעה למסקנות הבאות, המוגשות בזאת אחר כבוד לעיון ציבור קוראי הבלוג:

א. אין “בעיית פליטים”. הפליטים אינם בעיה. הפליטים הם קורבנות של אסון הומניטרי. הבעיה היא איך לטפל בפליטים שמגיעים לארצנו באופן שגם יהיה הומני ונכון, וגם לא יכביד על ישראל ויכולתה לשרת את אזרחיה.

ב. הסכסוך בסודן שהפך לרצח עם (שאינו מוכר ככזה על-ידי האו”ם) הביא להפיכתם של כשני מיליון איש לפליטים. מובן כי גם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לעשות את דרכם לישראל, הטיפול בהם יהיה מסובך, יקר ובעייתי למדינה קטנה וחלשה כלכלית כמו ישראל. יתר על כן, שטף גדול של פליטים למדינה קטנה כמו ישראל יכול לערער את מאזנה הדמוגרפי בקלות יתרה וליצור מיעוט משמעותי בתוכה. לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל לשכן לטווח ארוך את הפליטים. מאידך, ישראל היא המדינה הדמוקרטית החופשית היחידה שהפליטים יכולים לעשות אליה את דרכם הקשה ושבה הם יכולים לקוות לקבל טיפול נאות. לישראל אסור להשיב פניהם ריקם, כמדינה שעדיין זוכרת וכואבת את אסונו של העם היהודי לפני למעלה מ-60 שנה, ישראל לא יכולה להתעלם מאסונם של אלו ההופכים קורבנות לרצח המוני כיום.

ג. לאור כל זאת, על ישראל להכריז מיד כי היא מוכנה לשמש כראש חץ של הסיוע הבינלאומי לפליטי דארפור, ולפנות לאו”ם ולקהילה הבינלאומית בתביעה לשתף פעולה איתה כדי להשיג את המטרה ההומניטרית הזו.

ד. ישראל תקים ישובים זמניים בהם יתגוררו הפליטים עד למציאת פתרון קבוע עבורם. הקהילה הבינלאומית תסייע לישראל במימון הקמת הישובים הללו תוך מינימום פגיעה בערכי הסביבה. הקהילה הבינלאומית אף תסייע בידי ישראל לספק את צרכיהם של התושבים הזמניים מבחינת מזון, תרופות, טיפול רפואי וכל צורך נוסף. לשם כך תוקם קרן בינלאומית שתופקד בידי ישראל ותשמש אך ורק לצורך זה.

ה. מדינות העולם תתחייבנה לקבל אליהן אחוז קבוע מתוך הפליטים המגיעים לשערי מדינת ישראל, באופן ובקצב שיאפשרו שימור של מספר מוגבל בלבד של שוהים בכל עת בישובים הזמניים בישראל. ישראל תיקח על עצמה גם היא מציאת פתרון קבע בתחומיה לאחוז מתוך הפליטים, תוך התחשבות בשטחה הקטן ובאוכלוסייה המקומית הקטנה יחסית של מדינת ישראל.

ו. האו”ם ונציגיו מוזמנים להשתתף בניהול היישובים הזמניים ובארגון ותיאום יישובם מחדש של הפליטים במדינות השונות המשתתפות בפרוייקט.

ז. ישראל רואה לעצמה תפקיד היסטורי לסייע לעמים וקהילות הנמצאות בסכנה, כגון פליטי דארפור – על אחת כמה וכמה כאשר היא יכולה לשמש ראש גשר יחיד עבור קהילה זו. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתמודד עם משימה מסדר גודל כזה לבדה. באם תתקל ישראל בסירוב הקהילה הבינלאומית לא יוותר לה אלא, בלב כבד, למנוע מהפליטים להגיע לישראל, או להחזירם למקום מוצאם עם הגיעם לארץ. מדינת ישראל מודעת להשלכות המשמעותיות של פעולה כזו, ולכן אנו מפצירים בקהילה הבינלאומית לסייע לנו כך שנמנע מפעולה כזו.

על החתום,

דובי.

#דארפור #פוליטיקה

הפוסט הקודם: היו בלתי מנומסים – וכך תצילו חיים!

הפוסט הבא: דמוקרטיה היא משטר גרוע, כי לא כולם מסכימים איתי

כשישראלי עולה על מדרגות נעות, הוא נעמד איפה שהוא נמצא, ומחכה שם. אלא אם הוא ממהר, ואז הוא עושה סלאלום בין האנשים שעומדים איפה שבא להם על המדרגות. במדינות מתורבתות יותר מקובל הכלל שעומדים בצד ימין, והולכים בצד שמאל. כך מי שממהר יכול למהר להנאתו, ומי שאינו ממהר, לא מפריע לאף אחד.

מסתבר שחוסר הנימוס שלנו היה מוצדק. עכשיו הרשויות הרלוונטיות בקנדה (יש לקנדה רשויות רלוונטיות לסוגיית הבטיחות במדרגות נעות. אלוהים אדירים...) החליטו להסיר את השלטים שהמליצו להולכי הרגל לעמוד בימין ולצעוד בשמאל, כי מסתבר שעדיף לא לצעוד בכלל. זה הכי בטוח. אז מעכשיו, אם יוצא לכם לעמוד על המדרגות הנעות ומישהו מתרגז כי הוא מנסה לעקוף 20 אנשים בזיג-זג בדרכו למעלה או למטה, אמרו לו שאתם בסך הכל שומרים על בריאותו ודואגים למנוע ממנו לעשות משהו מסוכן.

#חברה #עצבים #קנדה

הפוסט הקודם: Dubi is the new Master

הפוסט הבא: מסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים מדארפור

(אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני משתמש בתבנית הזו לכותרת של פוסט).

אתמול הייתה ההגנה על התזה שלי, ואני יכול לדווח בגאווה לא מעטה שהציון הכולל שלי על התזה הוא 95. אפשר למצוא גרסת PDF שלה באתר הבית שלי: על ההחלפה. למעשה, הבודקים של התזה הציעו לי להכניס עוד כמה תיקונים קטנים, וגם מאמר אחד שמצוטט שם כ”טרם פורסם” התקבל לפרסום, אז אני אעדכן גם את זה לפני שאני אעביר העתק לספריית האוניברסיטה כנדרש. אני אחליף את מה שיש באתר שלי בגרסה המתוקנת ברגע שאבצע את התיקונים. בכל מקרה, עם השלמת התזה וההגנה עליה, אני עכשיו שליט האמנויות, או משהו כזה. במינוח העברי זה נשמע הרבה פחות שווה: מוסמך. בעע. נשמע כמו טכנאי.

מכיוון שהמנחה שלי הזמין אותי גם להרצות על התזה שלי בפני תלמידי חוץ שהוא מעביר להם קורס, מכיוון שההרצאה הייתה בערבו של אותו יום, אני ואשתי הפכנו את היום ליום טיול בירושלים עם הילד. הרשו לי להגיד לכם משהו: י-ם הולכת ונעלמת לנו מול העיניים. לפני שנתיים, כשעזבנו את העיר, היו לנו כמה וכמה מקומות שאהבנו לצאת אליהם לפרקים. לא מעט מהם היו באזור חצר פיינגולד, ועכשיו לא נשאר כמעט כלום. שונקה נסגרה והמקום נראה נטוש, הקוריאה האוס עבר מהפינה הנעימה שלו לקומה השניה שמעל לאיזו פיצריה בגרוש, החליף בעלים (מהקוריאנים החביבים לבעלים של אותה פיצריה, עושה רושם), ואיבד את כל הקסם והסיבה לבקר בו. ויתרנו על התענוג והלכנו לחפש מקום אחר. אלדד וזהו כיסו את כל הכניסה שלהם בשילוט שמדגיש שהם כשרים — לא ראיתי מעולם מסעדה שתלתה את תעודת הכשרות שלה בחוץ ליד הדלת. ויתרנו גם על זה והמשכנו לסאקורה, למרות שלא התכוונו לאכול סושי. לפחות סאקורה לא השתנו לרעה. המסעדה התרחבה על חשבון הפאב שהיה סמוך לה. בפעמים האחרונות שהיינו בה די התאכזבנו, ואני שמח לספר שהם חזרו להכין את הסושי הטוב ביותר בישראל. קצת עצוב לי שכל המקומות שהכי אהבתי נסגרו או נהרסו. כשמוסיפים לזה את התפלצת שהולכת ונבנית בממילא ועוד בניינים באזור שנמצאים בתהליכי הריסה לטובת (כן!) עוד בית מלון, מרכז העיר פשוט הולך ונמחק כמקום כיף ונעים.

לפחות עדיין יש את גן העצמאות. אחרי האוכל הלכנו לשבת עם כרמל על הדשא. בזמן ששהינו שם ראינו משאית עוצרת לצד הדרך. על צידה הופיעו המילים “עבודה עברית”. זמן קצר לאחר מכן כמה עשרות חרדים נראו צועדים לעברה, ואיתם עוד כמה שוטרים. מיד החלה התגודדות סביב המשאית. אני מניח שבתוכה היו מספר חיות משק שנועדו ל”מצעד הבהמות” – אותה תועבה שתכננו קבוצות חרדים מסויימות כפרובוקציה לקראת מצעד הגאווה שנערך היום.

עבודה עברית – המשאית שהכילה (כנראה) את חיות המשק

מסביב למשאית – הבהמות

 כמה מהחרדים רדפו אחרי הקצין שהסתובב שם. אחד מהם החזיק מצלמה וצילם את מה שהוא כנראה חשב שהוא אלימות משטרתית (לא הייתה כזו), ואחד אחר זעק כל הזמן “למה הם כן ואנחנו לא?!” – מצחיק, הוא כנראה לא היה מקבל טיעון דומה בכיוון ההפוך.

בסופו של דבר המשאית יצאה מהמקום אחר כבוד בליווי שני שוטרים חמושים ב-M-16(!) ורכובים על אופנועים. לא ראינו לאן הם נסעו.

נו, שוין. עכשיו מחכים שגלגלי הביורוקרטיה יטחנו עוד קצת כדי שאוכל לקבל את האישור הנכסף על השלמת התואר, שיאפשר לי לקבל סוף סוף את הויזה, שתאפשר לי לקבל את המעונות, שיאפשרו לי לנסוע לקנדה בראש שקט בלי להצטרך לישון במקומות זמניים עד שנצליח לשכור דירה. חד גדיא, חד גדיא.

#אני ואפסי עוד #דת #חינוך #משטרה #קנדה

הפוסט הקודם: Caesar is the new Master

הפוסט הבא: היו בלתי מנומסים – וכך תצילו חיים!

(זהירות, ספוילרים לדוקטור הו. כן, שוב דוקטור הו, שקט אתם).

OMG, דרק ג'קובי – יוליוס קיסר מ”אני, קלאודיוס”, בשבילכם – היה לרגע קט המאסטר החדש. כל הפרק הפרצוף שלו נראה לי מוכר, ורק בקרדיטים הבחנתי לחצי שניה בשם הזה, והכל חזר אלי. איזו בחירה מופלאה.

אבל עזבו זה – צדקתי. כמה צפוי, כמה עלוב. כמה נאלץ לסבול את המאסטר החדש הזה? האם למישהו אכפת שהמאסטר הושמד ופוצפץ מליארד פעמים, כולל בסרט הטלוויזיה מ-96'? האם למישהו זה משנה שכבר בזמנו של הדוקטור הרביעי המאסטר גמר את הגלגול האחרון שלו? (כן, כן, זה האנרגיה הרגנטיבית מהיד הקטועה של הדוקטור, יאללה יאללה). אולי די? מספיק. הוא היה דמות גרועה מלכתחילה, ויש לו נטייה מעצבנת להשתלט על קווי עלילה – היו עונות שלמות של הדוקטור (בעיקר השלישי, דומני), שהמאסטר הופיע בכל אחד ואחד מהפרקים, או לפחות משך בחוטים (כמו ב”משפטו של שליט זמן” של הדוקטור השישי). עכשיו אנחנו נצטרך לסבול אותו גם בסדרה המחודשת? הוף.

אגב, זה רק אני או שהמאסטר החדש (אחרי הגלגול העשרים טריליון שלו) נראה קצת כמו תום יורק?

#דוקטור הו #עצבים

הפוסט הקודם: עוד סיבה טובה לעזוב לקנדה

הפוסט הבא: Dubi is the new Master

עכשיו כשברק בראשות מפלגת העבודה, פסו תקוותי להצביע למפלגה הזו בבחירות הבאות. תודה, אבל לא תודה. מה שמשאיר אותי עם כמה אופציות מאוד לא מוצלחות. אפשר להצביע, שוב, למרצ, כסוג של ברירת מחדל שכזו. אבל מרצ הם מבחינתי קול חסר משמעות. הם לא עושים כלום, וכשכבר שומעים מהם משהו, זה בדרך כלל זהבה גלאון אומרת משהו אדיוטי. שמאלה מהם, לחד”ש, זה פשוט לא רלוונטי עבורי. לקדימה אני אצביע על גופתי המתה וימינה מהם, שוב, זה לא ממש רלוונטי.

מה שמשאיר אותי עם מפלגות מחאה למיניהן, כמו עלה ירוק. אני לא איש של הצבעת מחאה. אני לא אוהב את זה, ואני לא מבין מה הטעם בזה. אני חושב שהאנשים שהצביעו לגמלאים בבחירות האחרונות מבינים את זה כיום.

אז בבחירות הבאות לא יהיה לי למי להצביע. ממש לא יהיה לי למי להצביע. למזלי, אני לא אהיה כאן בבחירות הבאות, ואולי גם לא באלו שאחריהן (ואולי בבחירות הבאות שאצביע בהן אדרש לבחור בין הליברלים לשמרנים). רק בשביל זה שווה לעבור לקנדה.

#פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: זה המוטו שלי

הפוסט הבא: Caesar is the new Master