כשישראלי עולה על מדרגות נעות, הוא נעמד איפה שהוא נמצא, ומחכה שם. אלא אם הוא ממהר, ואז הוא עושה סלאלום בין האנשים שעומדים איפה שבא להם על המדרגות. במדינות מתורבתות יותר מקובל הכלל שעומדים בצד ימין, והולכים בצד שמאל. כך מי שממהר יכול למהר להנאתו, ומי שאינו ממהר, לא מפריע לאף אחד.

מסתבר שחוסר הנימוס שלנו היה מוצדק. עכשיו הרשויות הרלוונטיות בקנדה (יש לקנדה רשויות רלוונטיות לסוגיית הבטיחות במדרגות נעות. אלוהים אדירים...) החליטו להסיר את השלטים שהמליצו להולכי הרגל לעמוד בימין ולצעוד בשמאל, כי מסתבר שעדיף לא לצעוד בכלל. זה הכי בטוח. אז מעכשיו, אם יוצא לכם לעמוד על המדרגות הנעות ומישהו מתרגז כי הוא מנסה לעקוף 20 אנשים בזיג-זג בדרכו למעלה או למטה, אמרו לו שאתם בסך הכל שומרים על בריאותו ודואגים למנוע ממנו לעשות משהו מסוכן.

#חברה #עצבים #קנדה

הפוסט הקודם: Dubi is the new Master

הפוסט הבא: מסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים מדארפור

מצחיק שהייתי צריך לעבור דרך אלעד כדי לגלות שלגדי אלכנסדרוביץ יש בלוג.

לא מבין כלום ממה שהוא כותב שם, אבל אני חייב להודות שהציטוט שבכותרת המשנה של הבלוג הוא נפלא:

‪”There’s no sense in being precise when you don’t even know what you’re talking about” (ג’ון פון נוימן)‬

#חברה #חינוך #קצרצרים #שכנים

הפוסט הקודם: ברק (לא אהוד, אובאמה) מציג: המציאות

הפוסט הבא: עוד סיבה טובה לעזוב לקנדה

כבר הרבה זמן לא נכנסתי למגזין The Escapist, שעוסק במשחקי מחשב מנקודת מבט חברתית (של גיימרים), ולא סתם בביקורות וחדשות על המשחקים החדשים. אני מניח שהפסקתי כי היה רצף של כמה גליונות שלא כל כך עניינו אותי, וגם הרבה זמן לא נשאר לי, וכך הוא נשתכח לו. היום במקרה נתקלתי בסימניה ששמרתי אליו, וראיתי שהגליון האחרון עוסק במשחקים בחינוך. כיאות למגזין הבאמת מצוין הזה, הם לא מדברים על “לומדות”, או אפילו על “משחקים חינוכיים” (כולנו יודעים שאם משחק אינו מוצלח כמשחק, הוא גם לא יהיה מוצלח כעזר חינוכי). אחת הכתבות שתפסה לי שם את העין דנה באיך שהכנסת משחקי מחשב לספריות ציבוריות יכולה לחשוף קהל חדש למוסד החשוב הזה, ולשמש כ”סם כניסה” לעולם הקריאה.

מה שהעלה בי את התהיה מה קורה עם ספריות ציבוריות בימינו. אני זוכר את הספריה בהרצליה, עוד בימים שבהם השתמשתי בשירותיה באופן פחות או יותר קבוע, כמקום די עבש, עם הרבה ספרים ישנים ומרוטים ולא הרבה יותר מזה. אהבתי להיות בספריה, שלא תבינו אותי לא נכון, הייתה איזו חרדת קודש לגבי המקום הזה, אבל העובדה היא שברגע שיכולתי להרשות לעצמי לקנות את הספרים שלי בעצמי, זנחתי אותה לגמרי ומעולם לא חזרתי. אני חושב שגם הנוהג שלי לקנות ספרים ולהשאיר אותם על המדף למשך שנים(!) לפני שאני קורא אותם, הוא סוג של מרד כנגד מגבלת החודש האחד שכל כך הרבה פעמים לא עמדתי בה. (מצד שני, עכשיו זה מתנקם בי כי לקראת הנסיעה אני צריך להפטר מכל כך הרבה ספרים שאפילו לא הספקתי לעיין בהם למרות שרכשתי אותם אי שם במהלך השירות הצבאי שלי).

האם יש סיכוי כלשהו שבמדינת ישראל יאמצו את ההמלצות של ג'ני לוין או אלי נויברגר בנושא? (שאלת אגב: רק יהודים עובדים בספריות בארה”ב?) ההרגשה שלי היא שלא. אבל אין לי מושג, כי לא הייתי בספריה עירונית כבר יותר מעשור. יכול להיות שדברים השתנו. הניחוש שלי, איך שאני מכיר את ישראל, הוא שרק לרעה. אבל לך תדע. יש ספרנים בקהל?

אני יודע שהציבור הרוסי מחזיק “ספריות פיראטיות” של ספרים ברוסית. לאו דווקא הקלאסיקות, כמובן. לא חסר זבל גם ברוסית. עבור הציבור הזה, זה עסק שמחזיק את עצמו כלכלית. האם גם ספריות עבריות יכולות לעמוד במעמסה הכלכלית? האם הן מתפקדות אפילו כגופים מסובסדים?

#חברה #חינוך #משחקים

הפוסט הקודם: תקציר תולדות הדובי (או: איך הכרתי את הרשת, in a very roundabout way)

הפוסט הבא: ברכת הגומר

שרון סיפרה בבלוג שלה, בכעס מה, על סקר טלפוני שנכפה עליה ע”י מכון סמית', כנראה בשרות אגודת הסטודנטים. או האוניברסיטה. או מישהו אחר שיודע את מספרי הטלפון של סטודנטים. היא לא מוכנה שיתקשרו אליה סתם ככה אנשים בלי שנתנה את הסכמתה לכך. יש מידה של צדק בדבריה. היא גם הוסיפה (וחזרה על כך בתגובות) שהיא הקפידה לשקר לסוקר בכל השאלות, כעונש.

עידו קינן הצטרף גם הוא עם המלצות כיצד לנקום בסוקרים טלפוניים.

זה לא שאני לא מבין את הסנטימנט, אבל כמי שתוך זמן לא רב יהיה בצד השני של מכונת הסקרים, כחוקר של התנהגות בוחרים, הגישה הזו מאוד מטרידה אותי. מטריד אותי שאנשים מסויימים אינם מסכימים להשיב – והרבה יותר מטריד אותי שאנשים מסויימים משקרים בכוונה לסוקרים.

כדי שסקר ייצג היטב את האוכלוסיה, הוא צריך להיות סקר על מדגם מקרי, וזה אומר שכל אדם יכול ליפול במדגם בסבירות שווה לכל אדם אחר. אם קבוצה מסויימת של אנשים מסרבת בעקביות להשיב לסקרים, הם לא ייוצגו בסקרים, אם הקבוצה הזו היא חלק מקבוצה גדולה יותר באוכלוסיה, אז האוכלוסיה הזו תיוצג באופן לקוי בסקרים.

האירוניה היא שבגלל שהם לא משיבים על סקרים, אי אפשר אפילו לאפיין אותם. אנחנו לא יודעים אם האנשים שלא משיבים על סקרים מאופיינים בסוג כזה או אחר של התנהגות, אם הם מטים את הסקרים שלנו בסירוב שלהם, באיזה אופן ולאיזה כיוון. חור שחור בידע הסטטיסטי שלנו.

אנשים שמשקרים לסוקרים, כמובן, מחריבים את המידע לחלוטין.

מקור הבעיה, כמו בכל כך הרבה מקרים, הוא בכך שכלי מחקרי נפל לידיים מסחריות. לא קשה להבין את אלו שמתעצבנים כאשר כל שני וחמישי הם מקבלים טלפון כשבצד השני יש סוקר שמזיין להם את השכל במשך עשרות דקות עם אינספור שאלות משמימות על סוג אבקת הכביסה המועדפת עליהם.

מהבחינה הזו, סקרים מחקריים הם הרבה יותר נעימים לכל הצדדים – מכיוון שלחוקרים אין כיסים עמוקים במיוחד, ומכיוון שכל שאלה עולה כסף, השאלונים שלהם קצרים למדי. יחסית.

מצד שני, מכוני הסקרים מעדיפים לגבב כמה סקרים זה על גבי זה כדי לחסוך עלויות, וכך מגדילים את הסיכון שאנשים ינשרו באמצע. מהרבה בחינות הם כורתים את הענף שהם יושבים עליו. בנכונות המתמדת שלהם לקבל על עצמם עוד ועוד סקרים מטופשים ומשמימים, הם גורמים לחלקים גדולים מהציבור להפסיק לענות להם. לא ייקח עוד הרבה זמן עד שמזמיני הסקרים המסחריים יבינו שאין לסקרים האלו ערך (אלא אם הם למטרות שיווק – “86% מהציבור נקבו בשם של המוצר שלנו, שאנחנו מפמפמים לכם כבר חודשים בפרסומות בכל מקום, כמוצר הידוע ביותר בתחומו!”). ברגע שהסקרים כבר לא יעזרו לחברות הפרסום והיצרנים להעריך את השוק בצורה איכותית, הם יזנחו את הכלי הזה וימצאו משהו אפקטיבי יותר.

ואת הגוויה הריקה מתוכן של הסקרים הם ישאירו לנו, החוקרים, שנתקשה יותר מאי פעם למצוא תשובות לשאלות שמעניינות אותנו.

אבל, יגידו שונאי הסקרים – למה זה צריך לעניין אותי מה שמעניין אותך? ולזה כבר אין לי תשובה.

#חברה #חינוך #מדע #עצבים #פרסומות

הפוסט הקודם: שתי קרניים

הפוסט הבא: תקציר תולדות הדובי (או: איך הכרתי את הרשת, in a very roundabout way)

פרקליט בחיל-הים האמריקאי (נו, navy. חיל הים לא נשמע מתאים) שהוצב בכלא גוואנטנמו נידון לשישה חודשי מאסר וסיום שירותו הצבאי, משום שהדליף לארגון זכויות אדם שמות של עצירים במחנה (על כרטיס ברכה לוולנטיינ'ז. אני מקווה שהוא שלח את זה לבחורה לפחות...). קצת מביך עבור הצבא האמריקאי שהם צריכים להעניש מישהו בגלל שהוא שמר על זכויות אדם, אבל אפשר להבין את המצב הבעייתי של השופטים הצבאיים במקרה. את המבוכה שלהם הם ביטאו בעונש הנמוך יחסית (המקסימום הוא 14 שנה), ובהחלטה שהפרקליט ימשיך לקבל שכר כרגיל בחודשי מאסרו.

מה שמטריד הוא ההתנהגות שהפרקליט עצמו התדרדר אליה במהלך המשפט. בשימוע הוא התנצל על מה שעשה ואמר שהוא מבין שזה היה דבר טפשי לעשות. מצד שני, בראיונות לתקשורת אמר שהוא דווקא חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות – “נשבעתי אמונים לחוקת ארה”ב,” הוא אמר לעיתונאים כהסבר למעשיו. יותר מכך – הוא מאשים את ממשלת ארה”ב בפשעי מלחמה בגוונטנמו ומאשר את הידיעות שעצירים בכלא מעונים כעניין שבשגרה. אבל מצד שני, הוא גם טוען שהמעשה שלו היה “פחדני”.

הרצון האוטומטי הוא לברך את האיש ולשבח את החוש המוסרי שלו, אבל מדבריו עולה שהוא ניסה רק לכסות על התחת שלו: “רק חשבתי על הקריירה שלי”, הוא אמר לעיתונאים. המעשה שלו היה טפשי, לדבריו, משום שעכשיו הקריירה שלו נגמרה.

כלומר, הוא חשש שביום מן הימים הוא עצמו יעמוד למשפט על פשעי מלחמה, ובחר בדרך הזו כסוג של ביטוח – “אני עשיתי כל מה שיכולתי לעשות”, הוא היה אומר במשפט.

אכן, פסו הגיבורים מארצות הברית. כולם אנשים קטנים. כל השיקולים קטנוניים. הגיבורים היחידים נשארו בחוברות הקומיקס ובסדרות הטלוויזיה והסרטים הפופולריים. שברה של אימפריה.

‪#here be dragons #חברה‬

הפוסט הקודם: האם האמריקאים רוצים מדינת רווחה?

הפוסט הבא: שתי קרניים

כשפקידי האוצר חושבים על מדינה שבה שירותי הרווחה יועברו לידי ארגוני חברה אזרחית, הם מדמיינים את ארה”ב. ולא בכדי. זוכרים את הנידון למוות שביקש שסעודתו האחרונה תהיה פיצה שתמסר לחסר בית בנאשוויל?

קבוצת אמריקאים לא אהבו את ההחלטה של השב”ס האמריקאי שלא לקיים את בקשתו האחרונה של האסיר, אז הם תרמו ביחד 1,200 דולר וקנו באמצעותם פיצות למאות חסרי בית בעיר. אנשים אחרים גם הם תרמו באופן פרטי פיצות באותה הדרך.

לכאורה, סיפור יפה על מעשה טוב. למעשה, עוד דוגמא לבעיתיות של מדיניות “רווחה” כזו. חסרי הבית קיבלו יחס חם ואוהב לרגע אחד, אבל כל האנשים הללו ששילמו כל כך הרבה כסף בשביל הפיצות ישכחו מחסרי הבית תוך כמה ימים, וכל מה שישאר להם זו ההרגשה שהם עשו מעשה טוב. לחסרי הבית זה לא יעזור כשהם יחזרו להיות רעבים כשתגמרנה הפיצות.

האסיר, פיליפ וורקמן, ניסה לעשות מעשה טוב במעט האמצעים שהיו לו. הוא ניסה למשוך תשומת לב לנושא חשוב (והצליח). הארוע שהביא למאסרו והוצאתו להורג ארע ב-1981, כשהוא עצמו היה חסר בית ומכור לסמים. הוא טוען שלא הוא הרג את השוטר שמת בתקרית, אלא “אש ידידותית”. אף אחד לא ממש טרח לבדוק את העדויות החדשות שביקש להציג. אז בשארית כוחותיו הוא ניסה לעשות משהו כדי לעזור לאחרים במצבו. אפשר לקרוא לזה פעלול תקשורתי, אפשר לקרוא לזה מעשה תמים. אבל זה משך תשומת לב, וזה גרם לאנשים לפעול. היום, לפחות.

אבל אם הארועים הללו לא מביאים לטיפול מעמיק ומתמשך בבעית העוני, הרי שהם עוזרים רק להשקטת המצפון של המעורבים.

וורקמן, אגב, הוצא להורג שעות ספורות לפני שהפיצות נמסרו לארגון הסיוע לחסרי הבית בנאשוויל.

#here be dragons #אוכל #חברה #כסף #משטרה

הפוסט הקודם: יעקב טרנר מציל את הכבוד של מדינת ישראל

הפוסט הבא: האם האמריקאים רוצים מדינת רווחה?

נידון למוות בארה”ב ביקש שהארוחה האחרונה שלו תהיה פיצה (צמחונית) ושהיא תמסר לחסר בית בנאשוויל.

השב”ס האמריקאי מסר שהם לא ימסרו את הפיצה כפי שהתבקשו, כי משלם המיסים האמריקאי יכול לממן פיצה לנידון למוות (במחיר של עד 20 דולר, אגב), אבל לא לסתם איזה חסר בית. חצוף, רוצה פיצה? תרצח מישהו קודם.

האסיר, אגב, גם סירב לבחור בשיטת ההוצאה להורג שלו. על פי החוק בטנסי, הוא רשאי לבחור בין שתי האופציות הקוסמות של זריקה קטלנית (אבל לא מספיק) או כסא חשמלי. מה אתם הייתם בוחרים? ומה הייתה הסעודה האחרונה שלכם (בסכום של עד 20 דולר!)?

‪#here be dragons #אוכל #חברה‬

הפוסט הקודם: פעם ראשונה, פעם שנייה, נמכר!

הפוסט הבא: יעקב טרנר מציל את הכבוד של מדינת ישראל

קראתי היום כתבה ב-Globe and Mail הקנדי על אישה שהורדה פעמיים מאוטובוסים בגלל שהיא הסריחה מבושם (“Very Irresistible”, שמו. יש אפילו תמונה שלה מחזיקה בבקבוק). מה יותר חזק, זכותו של אדם לנשום בצורה סבירה ברחוב (או באוטובוס), או זכותו של אחר להריח איך שבא לו? האם גם אדם שלא התקלח חודש יועף מהאוטובוס? הייתה בזמנו פרסומת שם אדם עולה לאוטובוס עם קופסא של גבינה צרפתית מסריחה, ובעת שהוא יושב בקדמת האוטובוס יתר הנוסעים מצטופפים מאחור בגועל.

השוואה מתבקשת היא לעישון. בד”כ טיעונים נגד עישון במקומות ציבוריים נוגעים לפן הבריאותי. העניין הוא שכל העסק הזה של עישון פאסיבי עומד על כרעי תרנגולת נטולת סידן, מבחינה מדעית. המחקרים שהוכיחו פגיעה בריאותית באנשים בוגרים כתוצאה מעישון פאסיבי הם מעטים ובעייתיים מאוד מבחינה מתודולוגית.

אני מעדיף לדבוק בטיעון ההסרחה, שהוא הרבה יותר רלוונטי וברור ומיידי: כשמעשנים לידי, מסריח לי. כשמעשנים במקום סגור, מסריח לי מאוד וגם הבגדים שלי מסריחים ליתר היום. סרחון הוא מפגע מהותי שאי אפשר לזלזל בו. מאוד מקובל להעיר לאנשים מרעישים, אבל משום מה זה נחשב לא לגיטימי להעיר למישהו מסריח.

אבל זה מתחיל להשתנות, כמו שניתן לראות מהכתבה למעלה. כל עוד זה משהו שהאדם יכול לשלוט בו, הלגיטימציה הציבורית להסרחה הולכת ופוחתת. אני מאמין שיש לזה גם קשר לקמפיין המתמשך נגד עישון במקומות ציבוריים. אנשים פתאום מרגישים שהם יכולים לנשום בהנאה במקומות ציבוריים, שהם יכולים לצאת לבית קפה בלי להרגיש כאילו הם השתכנו במאפרה. את הגילוי החדש הזה הם משליכים גם על ריחות בעייתיים אחרים, ודורשים אוויר נקי לא רק מזיהום תברואתי, אלא גם מזיהום ריחני.

מן הארכיון: סיפור מעושן

#אנטי-עישון #חברה

הפוסט הקודם: רועדות לך הידיים?

הפוסט הבא: ברוך שפטרנו, מר אולמרט