טמקא מפרסם היום טור מאת צחי דוד, מ”התנועה לחיים בכבוד”, בו הוא טוען ל”בעיה מבנית” בשוק המשכנאות בארץ. דוד טוען שאם יש כל כך הרבה אנשים שלא עומדים בהחזרי המשכנתא שלהם יחסית לממוצע במדינות אחרות, אם כל כך הרבה אנשים נזרקים מביתם מדי שנה, סימן שהבעיה היא לא באנשים, אלא, פחות או יותר, בכל השאר: המדינה, הבנקים, עורכי הדין וכונסי הנכסים.

מה שדוד לא מעלה על דעתו הוא שהסיבה שבישראל, באופן יחסי, יש כל כך הרבה יותר אנשים שלא עומדים בתשלומי המשכנתא שלהם זה בגלל שבישראל יש כל כך הרבה יותר אנשים שרוכשים דירות. שכירת דירה בארץ זה דבר שעושים סטודנטים. משפחה ששוכרת בית היא עוף מוזר. יש לזה השלכות חיוביות מסויימות: שוק הדירות להשכרה הלא מפותח בארץ אומר שהמחירים יחסית לחו”ל די נמוכים, כי הדרישה לדירות עם שכ”ד גבוה נמוכה. באופן פרדוקסלי משהו, דווקא בגלל זה יותר כדאי בארץ הרבה פעמים לשכור דירה במקום לקנות אותה – בעוד שבחו”ל זה פחות כדאי.

אבל יש לזה הרבה השלכות שליליות. אחת מהן היא שאנשים שלא צריכים לקנות דירה, כי פשוט אין להם את היכולת הכלכלית לכך, קונים דירה בכל זאת. וזה אומר שהרבה מאוד אנשים, יחסית למדינות אחרות, לוקחים משכנתאות שהם לא יוכלו לעמוד בהן ברבות הימים.

לא שאין כאן אשמים מחוץ לרוכשי הדירות עצמם. יש. אבל הם אשמים בכך שהם לא פטרנליסטים מספיק. הבנקים, למשל, מאשרים משכנאות בלי יותר מדי בעיות גם כשהסיכוי לקבל החזר הוא קטן למדי. זה יופי ליוסי זוכמיר שמרוויח 2000 ש”ח בחודש ורוצה לקנות דירה ב-250 אלף דולר, אבל זה יהיה קצת פחות נחמד עבור אותו יוסי זוכמיר אם ההכנסה שלו בעשורים הקרובים לא צפויה לעלות, והוא יקלע לחובות קשים ויאבד את ביתו. שוב, האשמה המרכזית היא עדיין על קוני הדירות שלא מחשבים את העלויות בצורה ריאלית, וששמים דגש קיצוני על הערך הפסיכולוגי שבכך ש”יש לי בית על שמי”, במקום על הערך הכלכלי של “קניית הבית הזה, כולל הריבית שאני אשלם, תעלה לי 450 אלף דולר על פני 30 שנה, אבל לשכור בית זהה לאותה תקופה יעלה לי רק 250 אלף, לפני שחישבתי את הריבית הפוטנציאלית על כסף שאוכל לחסוך בתקופה הזו”. הבנקים נושאים באחריות פעוטה יותר, בכך שהם אינם מרסנים את הלקוחות שלהם, כנראה מתוך ידיעה שאת ההשקעה שלהם הם יקבלו חזרה פשוט ע”י מכירת הבית לאחר פינויו. אבל לא תשמעו את דוד מתלונן על כך שהבנקים מסרבים לתת משכנתאות לאנשים שלא יכולים להוכיח יכולת השתכרות לטווח ארוך...

#חברה #ישראליאנה #כסף #לא פופולרי

הפוסט הקודם: המשטרה הגרמנית פיצחה את ההצפנה של Skype

הפוסט הבא: גמל צבוע

אם אי פעם אני אכנס לפוליטיקה, מה שתמיד נראה לי כמו אופציה מעניינת אם כי לא פרקטית במיוחד (אני לא אדם חברותי במיוחד, ועושה רושם שכדי להצליח בפוליטיקה צריך שאנשים יאהבו אותך, לפחות בהתחלה), אני מניח שאני אמשיך לכתוב בלוג. בלוג לפוליטיקאים נראה לי כמו דבר כמעט מובן מאליו. אבל לא משהו כמו הבלוג של שלי יחימוביץ', שמוקדש כולו לקידום האג'נדה הפוליטית שלה (לא שזה לא לגיטימי), אלא בלוג כמו זה – שכולל גם דברים עקרוניים, גם שטויות, גם פוסטים על דוקטור הו ומשחקי מחשב וגם הצעות למדיניות של הממשלה.

אז התחלתי לדמיין היום מה יהיה הפוסט הראשון שלי אם הייתי מתמנה, נגיד, לשר החינוך. הנה הוא לפניכם:

עכשיו שקיבלתי על עצמי את משרת שר החינוך, כדאי אולי לדון קצת במה המטרות שראוי בעיני להציב עבורי לקדנציה הקרובה. קודם כל, אבל, עדיף שאני אגיד מה לא יהווה מטרה עבורי: אני לא מעוניין לנסות להעלות את אחוז הזכאים לתעודת בגרות. הצבת מטרה כזו היא בחירה בדרך הקלה של התמקדות בכלי המדידה (בחינות הבגרות) ולא בדבר שרוצים למדוד (השכלה). אם המטרה היא להעלות את מספר הזכאים ואין בילתה, הדבר המתבקש הוא לבצע מניפולציה בכלי המדידה וגמרנו. נעשה את הבחינות קלות יותר בצורה כלשהי, ובקלי קלות נעלה את אחוזי ההצלחה בעוד 5-10 אחוזים. יופי.

אז מה כן? המטרה שלי כשר חינוך היא לשפר את סיכוייו של כל תלמיד להשיג את ציון הבגרות הגבוה ביותר שהוא מסוגל להגיע אליו. זו, כמובן, מטרה קצת יותר בעייתית. לא רק בגלל שהרבה יותר קשה להצליח להשיג אותה, אלא בעיקר משום שקשה מאוד למדוד אותה. היא מתייחסת למשהו מאוד סובייקטיבי: “ציון הבגרות הגבוה ביותר שתלמיד X יכול להגיע אליו” זה דבר מאוד ערטילאי, עם יותר מדי סיכון לפרשנות טאוטולוגית שלו. איך, אם כן, אני מציע למדוד את הצלחתי?

דבר ראשון, חשוב לציין שחלק מהמטרה של המהלך שאני מבקש להוביל היא להחזיר לתעודת הבגרות את ערכה כמייצגת הישג כלשהו – הנטייה של קודמי בתפקיד להקל על הנבחנים כדי להשיג את המטרה של הגדלת אחוז הזכאים, הפכה את תעודת הבגרות לחסרת ערך בעיני מעסיקים. לכן, צעד ראשון יהיה להפוך את הבחינות לקשות יותר במידה משמעותית. פועל יוצא מכך יהיה ירידה ברורה ומיידית במספר הזכאים לבגרות. מבחינתי, אני אצליח בתפקידי אם הירידה הזו לא תהיה אחידה בקרב כל המגזרים. אני מצפה מעצמי להצליח להביא למצב שבו בתי ספר עם אחוזי זכאות גבוהים מאוד יספגו את הירידה הגדולה ביותר, בעוד שבתי ספר עם אחוזי זכאות נמוכים מאוד לא ירדו כלל ואולי אף יעלו. כלומר – אני שואף לצמצם את הפער.

הנחת היסוד מאחורי השאיפה הזו היא שהילדים בהרצליה ורעננה אינם חכמים יותר באופן אינהרנטי מאשר הילדים בשלומי ובנתיבות. ההפרשים באחוזי הזכאות לבגרות בין שתי האוכלוסיות נזקפים רובם ככולם ליכולת הכלכלית ולהשקעה במערכת החינוך בכל אחד מהיישובים. השקעת יותר משאבים באזורים החלשים מתוך הכרה בכך שנקודת המוצא של התלמידים שם היא נחותה לעומת תלמידים בישובים מבוססים תאפשר למצות יותר טוב את הפוטנציאל של התלמידים שם.

הביקורת האוטומטית שתעלה כנגד דברים כאלו תטען לכך שאני שואף לבינוניות: במקום לנסות למשוך את החלשים למעלה, אני רוצה לדחוף את החזקים למטה וכך להשיג שיוויון במחיר קידום המצויינות. האמת היא הפוכה: אני רוצה לקדם את המצויינות, ודווקא משום כך אני רוצה למצוא את המצויינות הזו בכל מקום שהיא יכולה להיות בו. אין זה סביר להאמין שהפוטנציאל למצויינות נמצא יותר באזורים המבוססים מאשר באזורים הנחשלים. הצלחתם הכלכלית של ההורים מנבאת הצלחה אקדמית של ילדים רק אם נמנעות מהילדים הללו אותן הזדמנויות חינוכיות שניתנו לילדים ממשפחות מבוססות. דווקא המדיניות שנקטו קודמי בתפקיד, של דחיפת החלשים למעלה במונחים של ציוני הבגרויות היא שעודדה בינוניות: מכיוון שהשאיפה הייתה שגם הבינוניים יקבלו ציונים גבוהים בבגרויות, המשמעות הייתה צמצום הרזולוציה של ציוני הבגרות והפיכתם לחסרי ערך לשם הבדלה בין תלמיד מצויין לתלמיד בינוני. המעסיקים במשק הבינו זאת כבר מזמן, ולכן עברו לדרוש תואר ראשון כתנאי בסיסי למשרות רבות במשק. בכך התווסף עול כלכלי נוסף על גבם של התלמידים מהמשפחות החלשות, ונחסם בפניהם ערוץ נוסף ליציאה ממעגל העוני.

אחד היתרונות הבולטים של החזרת הכבוד הראוי לתעודת הבגרות יהיה הורדת הלחץ מעל המוסדות להשכלה גבוהה. בשנים האחרונות המוסדות הללו קיבלו תפקיד חברתי שלא ביקשו לעצמן: הם הפכו לשומרי הסף של רוב המשרות בעלות הכנסה ממוצעת ומעלה. רבים מבוגרי מערכת החינוך מצאו עצמם נאלצים ללמוד לתואר ראשון כדי שיוכלו להתמודד בשוק התעסוקה, והתוצאה הייתה שהאוניברסיטאות נאלצו להתמודד עם שטף גדול של סטודנטים חסרי כל עניין בלימודיהם. כאשר לכך מתווספת הרזולוציה הנמוכה של תעודת הבגרות ותעשיית הקורסים סביב הפסיכומטרי, נוצר מצב שסטודנטים מוכשרים בפוטנציה מוצאים עצמם בחוץ בעוד שסטודנטים שרק מעוניינים להוציא תואר ממלאים את ספסלי האוניברסיטאות.

כדי להתמודד עם השטפון הזה נפתח שוק ההשכלה הגבוהה בישראל למכללות, חלקן, לפחות, עשו את הונן על סטודנטים שרק רצו להוציא תואר כדי להתמודד בשוק התעסוקה. תוכנו של התואר היה שולי מבחינתם. המכללות הללו גם תהיינה הנפגעות העיקריות אם אצליח להשיג את מטרתי. אין לי כוונה זדונית לפגוע במכללות, אך יש להודות על האמת: הן תפגענה, והן תאלצנה להתאים את עצמן למציאות חדשה של דרישה מופחתת לתואר-לשם-תואר. תחת זאת, תלמידים בינוניים שהישגיהם בבגרויות יהיו נמוכים יותר בגלל התיקונים המוצעים, יראו במכללות חלופה לאוניברסיטאות על סף הקבלה הגבוה שלהן. אך ציפיותיהם של סטודנטים אלו תהיינה גבוהות יותר מאשר הסטודנטים הנוכחיים, והמכללות תאלצנה לשנות את תוכניות הלימודים, להתהדר במרצים מכובדים ולבנות לעצמן שם כמוסד אקדמי, ולא כמפעל לתארים נוחים.

אני כותב את הדברים הללו כי אני מעריך שעיקר ההתנגדות לתוכניותי תגיע מהמכללות: הן תהיינה הנפגעות העיקריות, ולפעמים קל יותר להלחם בפוליטיקאי אחד פנטזיונר מאשר לעשות רפורמה מקיפה בתפקיד המוסד שאדם עומד בראשו.

אך אם אני מעריך שהמכללות תעמודנה בראש המתנגדים לשינוי, אני מאמין שכל יתר המעורבים במערכת החינוך על שלביה השונים צריכים לתמוך בתוכנית ולראות בה מה שאני רואה בה: מסלול הכרחי לתיקון מערכת החינוך ודאגה כנה לעתיד ההשכלה במדינת ישראל. מורים, מרצים, מנהלים, דיקנים, הורים, תלמידים וסטודנטים – כולם צריכים לתמוך בתוכנית הזו ולרצות בהצלחתה. היא נועדה עבורם.

אין מנוס מלהכיר בכך: התוכנית תדרוש משאבים. שיפור מהותי של שירותי החינוך באזורים החלשים יותר, מבלי לוותר על ההשקעה הקיימת באזורים המבוססים יותר, משמעו הוספת תקציבים למשרד החינוך. בדיוק בשל כך אני זקוק לתמיכה ציבורית רחבה בתיקונים שאני מציע, הדרושה כדי לשכנע את האוצר בנחיצות המימון. אני פונה אל עמיתי שר האוצר, וכמובן אל ראש הממשלה, לפעול יחד עימי לקידום ההשכלה בישראל כאינטרס ראשון במעלה של כולנו – אינטרס שחורג מגבולות 4 שנות הכהונה שמובטחות לנו, ושהשלכותיו יחרטו לעד בספרי ההיסטוריה של המדינה, לשבחנו או לגנותנו.

#חברה #חינוך #כסף #לא פופולרי #פוליטיקה

הפוסט הקודם: הלבן הלבן הזה

הפוסט הבא: המשטרה הגרמנית פיצחה את ההצפנה של Skype

עידו קינן כתב בבלוג (הזמני) שלו על שני מקרים של ניצול כלי התקשורת לרעה על ידי כוחות הבטחון. האחד היה גילוי של השנורר רפי איתן ששני עיתונאים, ישעיהו בן-פורת ואורי דן, היו בעברם סוכני מוסד, בעת ששימשו כעיתונאים. איתן, כנראה, מאמין שלאחר מותם, אין כל נזק בגילוי הזה. זה שהדבר פוגע בצורה משמעותית באמינות התקשורת בישראל – זה לא מפריע לו. (כלומר, מה שפוגע באמינות התקשורת זה עצם העובדה שעיתונאים עבדו בשירות המוסד. אבל אם כבר קרה הדבר, מוטב שאיש לא ידע על זה).

הארוע השני היא הגילוי ששוטרים ממשטרת ישראל התחזו לכתב הפלילים של חדשות ערוץ 2 ארז רותם, כדי לפתות עבריין להפגש איתם כדי לעוצרו. על פי הדיווח שעידו מצטט מהארץ, במשטרה אפילו לא הבינו מה הבעיה (ועל הדרך גם עשו את השימוש המקורי ביותר שנתקלתי בו במונח “גילוי נאות”).

פה המצב עוד יותר בעייתי: לא מדובר על עיתונאי שסרח (ואז, מה לעשות, התקשורת אשמה) – מדובר על מעשה שלאף אחד מהעיתונאים וגופי התקשורת הקשורים לא הייתה שליטה עליו, והפגיעה בשמם הטוב וביכולתם לבצע את תפקידם נאמנה נעשתה על לא עוול בכפם. אפילו אם המשטרה לא הייתה מספרת לעיתונאי על כך, הנזק היה נגרם: מן הסתם השמועה הייתה עושה כנפיים בעולם התחתון ששוטרים מתחזים לעיתונאים. וענף שלם של עיתונאות נגדע. לצורך העניין, אין הבדל בין התחזות של שוטר לעיתונאי לבין התחזות של חייל לעיתונאי או לנהג אמבולנס כדי לתפוס מבוקש: כדי להשיג מטרה נקודתית, חשובה ככל שתהיה, הם פוגעים ביכולתם של אנשי מקצוע לבצע את תפקידם להבא ובכך מונעים השגת הרבה מטרות עתידיות – ועל הדרך מסכנים את חייהם של אותם אנשי מקצוע שעכשיו יחָשדו אוטומטית כקשורים לכוחות הבטחון.

המעשה המטומטם הזה של המשטרה מתקשר ישירות לדרישה אחרת של המשטרה – אותה הצעת חוק שלמרבה הזוועה עושה את צעדיה לעבר אישור הכנסת בקריאה שניה ושלישית, המבקשת לאפשר למשטרה נגישות למאגר מידע שיכיל את כל מספרי הטלפון שחייגנו אליהם, כל מספרי הטלפון שחייגו אלינו, מיקומנו על פי איכון הרשת הסלולרית ולאיזה אתרים גלשנו באינטרנט הביתי שלנו – וכל זה, אפילו בלי צו שופט אם איזה קצין דמיקולו מרמת סגן-כלום ומעלה החליט שיש צורך בכך. וכל זאת בשביל מה? בשביל שהמשטרה תוכל להלחם בפשע המאורגן בלי ממש, אתם יודעים, לזוז מהכסא או משהו כזה. פגיעה כל כך משמעותית, רחבה וארוכת טווח בעקרונות יסוד של המשטר שלנו, בשביל מטרה נקודתית שאפשר היה להשיג באופן אחר.

המשטרה עיוורת לפואנטה של עצם קיומה: הגנה על האזרחים. אם הם לא יכולים למלא את תפקידם בלי להפוך לאח הצולע והקצת מפגר של השטאזי, עדיף שלא יעשו כלום (בסופו של דבר, הסתדרנו די טוב כבר כמה שנים טובות בלי משטרה מתפקדת). המגוחך הוא שבמקום לדרוש את הדרישות ההגיוניות – תוספת תקציב, תוספת תקנים, תוספת הכשרה לשוטרים, וכו', המשטרה פשוט מאמצת את הגישה הצה”לית: חישוף כללי של השטח. אבל מה שעובד (סוג של) כשמדובר בפלסטינים נטולי זכויות אסור שיעבוד כשמדובר באזרחים של המדינה*. אי אפשר להפוך את אזרחי המדינה לעבדים של מי שאמור להגן עליהם.

העצוב הוא שלא ממש נשאר מי שינענע את המשטרה שלנו כדי לגרום להם להבין שהם שם כדי להגן על הזכויות שלנו, לא כדי לחסל אותן בעצמם. הכנסת, שכבר רגילה לירות לעצמה במגוון איברים ולא להבין איך זה שהיא מדממת כוח וסמכויות, נכשלת גם הפעם בעמידה על המשמר להגנה על מי שהכניס אותה למשכן. כרגיל, היא שוכחת שתפקידה הראשון והעליון הוא לייצג את האינטרס של הציבור הישראלי.

• אסור שהוא יעבוד גם במקרה של הפלסטינים, אבל זה כבר סיפור אחר.

#חברה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #משטרה #משפט #עצבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אוויר ברים צלול כיין

הפוסט הבא: וופטי-פאקינג-דו

כולם כותבים על פייסבוק (לינקים? הנה אחד. אין לי כוח למצוא את השאר. יש הרבה, אני בטוח שכבר נתקלתם). אז גם אני צריך. לא יודע למה, אבל זה בטח יותר מעניין מאשר לשבת ולהפוך את זה להרצאה של עשר דקות.

למעשה, הטענה היא שזו בדיוק הסיבה להכנס לפייסבוק – זה הרבה יותר מעניין מרוב הפעילויות הלא מעניינות בעליל שצריך לעשות במהלך היום. העניין הוא שעבורי, לפחות, זה לא ממש נכון.

לפייסבוק נכנסתי לפני כחצי שנה. מישהי במקום העבודה שלי פתחה לעצמה עמוד שם, וכמו שקורה עם פייסבוק בדרך כלל, תוך מספר שבועות כמעט כל העובדים כבר היו בפנים. היה קשה להתעלם מכמה שזה מחורפן: אני מבלה עם האנשים הללו, לא מבחירה, תשע שעות ביום חמישה ימים בשבוע, ומשום מה, גם כשאני גונב לעצמי כמה דקות מתוקות של אסקפיזם מענייני העבודה אל העולם החיצון, אני אמור להכנס למקום שיודע כרגע לספר לי רק מה הם עושים? חוסר הערך של זה היה משווע.

אחרי כמה ימים של משחק עם הפרופיל שלי, זנחתי את פייסבוק והתייחסתי אליו רק כשהמערכת שלחה לי דוא”לים.

הזמן עבר, אני ועובדים אחרים עזבנו את המשרד. עם חלקם שמרתי על קשר בדוא”ל, אבל היו כאלו שהעדיפו משום מה לעבור דרך פייסבוק. זה לא היה נוח להפליא, אבל גם לא הפריע לי יותר מדי. מערכת היחסים שלי עם פייסבוק נותרה, לפיכך, בעמימות נמוכה למדי: הכנסתי את הפיד של עדכוני הסטטוס לגרגרן שלי, והסתפקתי בעדכונים המנותקים מכל הקשר הללו.

אבל אז קרה משהו – יום אחד צצה הצעת חברות ממישהו שהכרתי מזמן. חיידק הפייסבוק נכנס לסבב בכמה קהילות שהייתי מעורב בהן בעבר, בעיקר אולטינט ובמה חדשה, ותוך זמן קצר כמות ההזמנות שקיבלתי הייתה מרשימה למדי. כשנכנסתי לעמודי הפרופיל של כמה מהאנשים הללו נתקלתי בשמות אחרים שזכרתי, או שסתם הכרתי, ושלחתי גם להם הצעות חברות. אני לא יודע למה, אם לומר את האמת. בשום שלב לא הבנתי מה עושים עם הפייסבוק הזה, ופשוט הנחתי שנזק זה לא יכול לגרום. חשבתי שבדומה ללינקד'אין, גם כאן כמה שיותר קשרים זה יותר טוב, בפוטנציה. לא שלינקד'אין עשה יותר מדי עבורי עד כה.

כשפייסבוק הציע לסרוק את רשימת הכתובות שלי ולמצוא עוד אנשים הרשיתי לו, ועוד כמה פרצופים, לא כולם מוכרים, נוספו לרשימת החברים שלי.

עד מהרה הפיד של עדכוני הסטטוס התחיל להתמלא בקצב מהיר. מכיוון שאני אוהב את הגרגרן שלי נקי מאייטמים שלא נקראו, הצרבת לא איחרה לבוא, ומיד אחריה הסרתי את הפיד. לא קורא יותר עדכונים.

את עמוד החדשות הכללי אני לא קורא בכלל – במקור, בגלל שעדיין לא מצאתי איך אפשר, אם בכלל, להרשם לפיד שלו; פייסבוק, מהבחינה הזו, נפל קורבן לשינוי גדול אחר בהרגלי הגלישה שלי שהקדים אותו. זה שהתרגלתי לגשת לרוב הרשת דרך גוגל רידר, אומר שנותרו מעט מאוד אתרים שאני בודק בצורה קבועה. ברוח המקרים מדובר באתרים שאין להם פיד, אבל גם לא דורשים הרבה תשומת לב מדי כניסה. הקומיקס היומי של דילברט, לדוגמא. במקרה אחד, מדובר במשהו שנחשב רשת חברתית בעצמו – לייבג'ורנל. את לייבג'ורנל התרגלתי לקרוא דרך הממשק שלהם והמעבר לרידר לא היה לי נעים מספיק, אז נשארתי שם. פייסבוק לא נהנה מההרגל המוקדם הזה, ולכן הדרישה שאני אכנס לעמוד הראשי שלו בתכיפות מסויימת (גבוהה פי כמה מאשר הכניסות הספורדיות שלי ללייבג'ורנל כדי להתעדכן בבלוגים שם) פגעה קשות בסיכויים שלו אצלי.

בסופו של דבר, אני גם לא נכנס לעמוד החדשות מסיבה נוספת: יש שם המון מידע שלא מעניין אותי בכלל, קשה למצוא את המידע שכן מעניין אותי (רמז: מעניין את הביצה השמאלית שלי מי נשך את מי באיזה משחק אדיוטי חדש, ועוד פחות מכך מעניין אותי שאיש זר לגמרי X התקין איזו אפליקציה מטופשת שאף אחד לא יראה לעולם, כי גם ככה עמוד הפרופיל שלו הוא באורך שני קילומטרים), וקצב העדכון של זן מסויים של שוכני פייסבוק הופך כל ניסיון לעקוב אחרי מה שקורה שם לסיזיפי לחלוטין.

זה הזמן לדבר על עניין ה”חברים”. שרון ויהונתן בפוסט שלינקקתי למעלה מדברים הרבה על המשמעות המוזרה שמיוחסת למילה הזאת בפייסבוק. לי, אישית, זה לא באמת מפריע. אני די סוציומט, והקשרים החברתיים שלי הם מאוד שבריריים בכל מקרה, ולכן לא ממש אכפת לי לייחס את המילה חבר לאנשים שאני בקושי (או בכלל לא) מכיר. יתרה על כן – אני מאמין גדול בהשפעה המוסדית על יצירת חברים. כמו אותם “חברים לספסל הלימודים”, שהם לאו דווקא חברים שלך בתחילת הדרך או אחרי סופה, אבל אנחנו די מקבלים את ההגדרה הזו כל עוד אנחנו שותפים לאותו מוסד. כאדם שקשה לו ליצור קשרים חברתיים, חברויות ממוסדות הם דבר מאוד נוח עבורי, ואני מקבל אותם בחיבה. לכן גם אינני חולק עם יהונתן את המרירות על קביעת הפורמליסטיקה של בקשת החברות לפני התהליך של יצירת הקשר עצמו. אין לי בעיה להכריז על מישהו כחבר שלי (מתוקף קשר מוסדי כלשהו) וליצור את החברות רק לאחר מכן.

הבעיה שכן יש לי היא חוסר היכולת להפעיל כל שיקול דעת מראש. בואו ניקח כדוגמא נגדית את לייבג'ורנל. אם מישהו משאיר תגובה בל”ג של מישהו שאני קורא, אני יכול להקליק על הקישור שלו ולהגיע ישירות לבלוג שלו. אם הבלוג שלו מכיל קטעים פתוחים לציבור, אני יכול לעיין בארכיון ולראות אם האדם הזה מעניין אותי בפני עצמו. אני יכול להחליט בשלב הזה אם לוותר לגמרי על כל קשר עם הבן-אדם; אם לדחות את ההחלטה (למשל, על ידי הכנסת הפיד שלו לגרגרן שלי, או סתם שמירת הקישור או זכירת שם המשתמש); אם “להכריז” על עניין באיש על ידי צירופו לרשימת החברים שלי; או אם “להציע חברות”, ולבקש מהאדם להכניס אותי לרשימת החברים שלו, כך שאני אוכל לקרוא את הפוסטים הסגורים לחברים בלבד שלו (אם יש כאלו). ההבדל העיקרי בין שתי האופציות האחרונות (פרט לעניין הפוסטים הסגורים) הוא שבמקרה האחרון יש גם מחויבות כלשהי של האדם השני אלי: הפוסטים המשעממים שלי יופיעו לו עכשיו בעמוד החברים שלו, והוא יצטרך ללחוץ על פייג' דאון פעם או פעמיים כדי להגיע למשהו מעניין יותר.

לעומת זאת, בפייסבוק אין לי שום אפשרות בחירה. אני צריך להחליט אם אני מעוניין להיות חבר של מישהו שנתקלתי בו במקרה על סמך לא יותר מאשר השם והתמונה של אותו בן-אדם, ואולי העובדה שהוא מוגדר כ”חבר” של מישהו שמוגדר כ”חבר” שלי. האופציה האחרת היחידה שעומדת בפני היא ליצור קשר ישיר עם אותו בן אדם באמצעות שליחת הודעה – כלומר, לעשות משהו הרבה יותר אינטימי מאשר הפעולה המכנית בעיקרה של “הצעת חברות” בפייסבוק.

כלומר, ובכל זאת קצת בדומה למה שיהונתן כתב, ההגיון של יצירת הקשר פה הוא הפוך, אפילו בשביל טיפוסים אנטי חברתיים כמוני.

בסיכומו של דבר, מה שחשוב הוא שאחרי מספר חודשים עם פייסבוק, אני עדיין לא מבין מה הדבר הזה יכול לעשות עבורי, ולמה שאני ארצה להשתמש דווקא בו. הממשק שלו מגביל אותי, אסטרטגיית הגן הסגור שלו סוגרת בפני אופציות, וכל המבנה שלו מכוון לאינטראקציות נטולות משמעות והקשר — בניגוד, למשל, ללייבג'ורנל שכל האינטראקציות בו הן משמעותיות ובתוך הקשר ברור. גרוע מכך, בעוד שאתרים אחרים שלא הפקתי מהם תועלת, כמו לינקד'אין, לפחות מציגים מודל ברור של איך, בקונסטלציה מסויימת, יהיה לי בהם שימוש, פייסבוק אפילו לא הצליח להבהיר לי את זה. אני ממש לא רואה איך אי פעם אני ארצה להשתמש באתר הזה ולא באלטרנטיבות קיימות ונגישות הרבה יותר. במילים אחרות, לאתר הזה אולי יש מודל כלכלי(?) אבל, לדידי, אין לו מודל משתמש. העובדה שכל כך הרבה אנשים כן מוצאים לו שימוש היא, בעיני, לא פחות מפלא.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אחזור ללהפוך את זה להרצאה של עשר דקות.

#אינטרנט #חברה #טכנולוגיה #שכנים

הפוסט הקודם: קץ ההיסטוריה

הפוסט הבא: אוויר ברים צלול כיין

אני אמור לכתוב עכשיו עבודה על המוסדתנות החדשה (New Institutionalism), אז במקום לכתוב טיוטות ולזרוק, אני הולך לקשקש קצת פה על משהו שנמצא קצת בסביבה, בתקווה שזה יעזור לי לארגן את המחשבות. בונוס למיטיבי לכת: כמה מילים על הבחירות שנערכו היום באונטריו ולמה הן מעניינות לכם את התחת.

המשנה למנכ”ל פלאפון הכריז היום הכרזה מעניינת: מי שלא היה לו טוב בחברת הסלולר שלו, כבר עבר, ולכן לא תהיה שום השפעה לחוק הניידות. נתעלם לרגע מהתגובה הצינית המתבקשת – רוב מי שרוצה לעבור תקוע בתוכניות לשלוש שנים עם קנסות מפה עד הודעה חדשה, ולכן ההשפעה בכל מקרה תתפרס על פני התקופה הזו. אבל יש כאן משהו מהותי יותר. ניר שטרן טוען שמדובר פה בשוק כל כך משוכלל, עד שכל פעולה שמישהו רצה לעשות (שאינה מנוגדת לחוזה קיים) נעשית כמעט מיידית. במונחים של כלכלה פוליטית זה מכונה “אפס עלויות פעולה” (zero transaction cost). הוא מאמין שהמגבלה הקיימת כיום (ה”מוסד” של מספרי טלפון יחודיים לכל רשת) אינו משפיע על התהליכים הכלכליים, ומכאן שגם ביטולו לא ישפיע עליהם.

מה שמעלה את השאלה אם שטרן מאמין שאנחנו חוזים ב”קץ ההיסטוריה” איפשהו בסביבה. במצב של אפס עלויות פעולה, כאשר גורמים חדשים אינם יכולים להכנס לשוק ובהנחה שאין התקדמות טכנולוגית (ואין כזו כרגע), אנחנו היינו צריכים להיות במצב של איזון (equilibrium). למעשה, זה בדיוק מה שהוא טוען שקורה: “שיעור הנטישה השנתי עומד על 15% בממוצע ובכל שנה עוברים מעל מיליון לקוחות בין החברות. אני לא רואה את המספר הזה גדל ל-3 מיליון”. כלומר, יש תזוזה מסויימת של לקוחות, אבל אפשר לראות את זה כטעויות סטטיסטיות שמבטלות את עצמן. “רעש סטטי”.

אבל האם המצב הזה הוא האיזון האופטימלי של השוק המשוכלל, או שמא זהו שיווי משקל מקומי שמוחזק במקומו על-ידי ההשפעות המוסדיות (עלויות הפעולה) הקיימות? כלומר, האם שינוי מהותי ב”עלות” ללקוח של מעבר לחברה אחרת (והעלות הזו כוללת את הטרחה שבעדכון כל העולם ואשתו לגבי המספר החדש, ולפעמים גם המשך אחזקת הקו הישן באופן זמני עם הודעה בתא הקולי לגבי המספר החדש), לדעת שטרן, לא צפוי להזיז את שיווי המשקל למקום אחר?

אם זוהי אכן דעתו, זה מעלה תהיות לגבי יכולותיו כמנהל להבין את השוק שבו הוא מתפקד. כמובן, ניתן לשער כי הדברים נאמרו כיח”ץ ולא כאמירה עסקית כנה. אחרי הכל – פלאפון מתכננת לצאת בקמפיין לשימור לקוחות, וזה מראה על חשש מסויים מפני השינוי.

מצד שני — קמפיין לשימור לקוחות? בעוד ששטרן מתגאה ב”חשיבה מחוץ לקופסא” של החברה שלו, המהלך הזה מצביע דווקא על שמרנות קיצונית. השוק הולך לקראת מהלך מהפכני. המהלך הזה צפוי, ככל הנראה, לפגוע בבסיס הלקוחות של חברת פלאפון. והתשובה של החברה הוא קמפיין לשימור לקוחות? כלומר, פלאפון מקווה לתקוע אצבע בסכר ולמנוע מהשינוי שמתחולל סביבה להשפיע עליה. זאת, במקום לנסות לעלות על הגל המתגבר ולנסות לבנות לעצמה שוק חדש באמצעות מינוף המבנה המוסדי החדש בשוק הסלולר.

אם התגובה היחידה של פלאפון למהלך של משרד התקשורת תהיה קמפיין לשימור לקוחות, היא עושה את החיים קלים למתחרות שלה. מצד שני, אין סימנים שהמתחרות שלה חושבות יותר מדי בגדול בכל מקרה. גם זו השפעה מוסדית: הסטגנציה הניהולית שמשרה שוק עם תחרותיות כל כך מוגבלת כמו שוק הסלולר בארץ מונעת מחברות שנמצאות בעמדה לקפוץ לכאן או לכאן – להפסד או לנצחון – לקחת סיכון כלשהו, ובסופו של דבר הן נשארות תקועות באותו המקום, כשה”מנצחת” היא מי שנרטבה הכי פחות מגלי ההיסטוריה.

—

נו, עזר? לא נראה לי... נו, שוין.

—

עד היום הייתה זו תקופה מאוד מרגשת, כמדען מדינה, להיות בקנדה. שני תהליכים מרתקים התרחשו כאן לאחרונה, והיום הסתיים השני שבהם בקול ענות חלושה (הראשון מחכה לקולות הימאים).שתי פרובינציות קנדיות, קולומביה הבריטית ואונטריו, הקימו “אסיפות אזרחים” שקיבלו, כל אחת בנפרד, סמכות נכבדה: לבחור ולתכנן שיטת בחירות חדשה עבור כל אחת מהפרובינציות, שתעמוד למבחן משאל עם של כלל המצביעים. ראשונה הייתה האסיפה בבי.סי.. אחרי דיונים מעמיקים לאורך שנה, הם הכריעו באופן שהפתיע רבים. השיטה שבחרו בה היא שיטה אזוטרית למדי הנקראת STV – שיטת הקול היחיד הניתן להעברה. השיטה קיימת במקומות בודדים בעולם, המרכזי שבהם הוא אירלנד. היא נחשבת מאוד בעיני מדעני מדינה, אבל יש לה מגרעה אחת בולטת: היא מורכבת מאוד. מרבית האזרחים והגופים שהביעו עמדה בפני האסיפה תמכו בשיטה אחרת – MMP (שיטה יחסית מעורבת) – שהיא נפוצה הרבה יותר (גרמניה היא הראשונה שהנהיגה אותה, וכיום היא פועלת במדינות רבות ברחבי העולם), וקלה יותר להסבר.אבל נציגי האסיפה הכריעו בעד השיטה שהם חשבו לטובה יותר, תוך שנטלו סיכון שהיא תדחה על-ידי הציבור בגלל שהאזרחים יתקשו להבין אותה. המימון המזערי שהוקצב לחינוך הציבור לקראת משאל העם לא תרם הרבה, והסף שנקבע לקבלת השיטה החדשה – 60% מהמצביעים – הוא גבוה במיוחד. למרבה ההפתעה, למרות כל הקשיים, ההצעה זכתה לרוב בציבור, אבל לא מספיק. 58 אחוז מאזרחי קולומביה הבריטית תמכו בשיטה שרובם לא הבינו, לפי עדותם.

באונטריו למדו את הלקח. גם פה התלבטו חברי האסיפה בין שתי שיטות – MMP ושיטה אחרת, גם היא מסובכת יותר ופחות נפוצה. לבסוף החליטו לא לקחת סיכון, ויצאו אל הציבור עם השיטה האהודה יותר. אלא שעכשיו מסתבר לנציגי הציבור באסיפה מה שכל פוליטיקאי לומד מוקדם בקריירה שלו: מה שהיה פופולארי כשהצעת אותו, עשוי להעיף אותך ממשרתך עד לבחירות. נכון לרגע זה ממש השיטה החדשה זוכה לתמיכה עלובה של פחות מ-37 אחוז. כדי להדגיש עד כמה זה גרוע, אם הסף היה הפוך, והיה נדרש רוב של 60 אחוז כדי לשמור על השיטה הקיימת – עדיין השיטה הקיימת הייתה זוכה. אל מול הכמעט ניצחון של השיטה שהוצעה בבי.סי., ולאור האמונה של חברי האסיפה באונטריו שהם משפרים את הסיכוי לשינוי הסטטוס קוו על ידי הבחירה בשיטה הפשוטה יותר, ההפסד הנוכחי הוא צורב ומעורר שאלות.

סקרים לקראת הבחירות הצביעו כבר על אובדן המומנטום הציבורי של השיטה המוצעת, במיוחד בקרב מצביעים מבוגרים. יותר מכך: עלה כי ככל שאנשים הבינו את השיטה המוצעת טוב יותר, הם העדיפו את השיטה הקיימת. כלומר, בניגוד למה שהאמינו בבי.סי., הבעיה לא הייתה בחוסר דיון ציבורי ובמימון לקוי להשכלת הציבור, אלא דווקא להפך: יותר מדי אנשים הבינו מה מציעים להם, ודחו את זה בשתי ידיים.

התיאור הזה גם פוסל פרשנויות נוסח “better the devil you know”: אזרחי אונטריו לא העדיפו את הסטטוס קוו כי הם פחדו ממשהו לא מוכר והעדיפו את החרא שהם כבר מכירים. הם שקלו לעומק את מה שהוצע להם והחליטו שזה לא מתאים להם.

אמרתי שרק עד היום הייתה תקופה מרגשת? עכשיו אנחנו למעשה רק מתחילים. עם שני מקרים כל כך שונים, המון שאלות עולות מעצמן. מדוע דחו אזרחי אונטריו את השיטה המוצעת, בעוד שאזרחי בי.סי. נטו להעדיף את השיטה החדשה? מה המשמעות של הנתון לגבי המצביעים באונטריו שהבינו את השיטה המוצעת ודחו אותה בשל כך, לגבי הרעיון של אסיפת האזרחים? האם האסיפה הייתה עד כדי כך לא מייצגת את רוב האזרחים שמשהו כאן התפספס מהיסוד? או שמא חרף ההבנה הפשוטה את השיטה המוצעת, היה חסר לאזרחים שלא השתתפו בדיוני האסיפה מימד דליברטיבי מסויים שיגבש תמיכה בשיטה המוצעת?

הסיפור עוד לא לגמרי הסתיים. לאור התוצאות הגבוליות בקולומביה הבריטית עלו טרוניות על כך שמן הראוי לערוך את המשאל מחדש, ולהקדיש יותר משאבים להסברה של השיטה המוצעת – אחרי הכל, הייתה תמיכה של רוב גדול מהציבור בשיטה, ורק מספר שרירותי שנקבע כסף תחתון מנע את קבלתה, ולכן ראוי לתת לה סיכוי נוסף. ההנחה מאחורי הקריאות הללו הייתה שאם יותר אזרחים יבינו את השיטה, ניתן יהיה לעבור את סף 60 האחוז. התוצאות של הבחירות היום באונטריו מעלות שאלות לגבי נכונותה של הנחה זו.

המשאל החוזר שיערך בבי.סי. ב-2009 יאפשר לנו לבחון מקרה שלישי, וכך יווצר רצף מרתק של ארועים שהוא אולי הדבר הכי קרוב לאידיאל של מבחן מעבדה של תאוריות בדמוקרטיה ומדע המדינה.

אז אם דאגתם לי שהפוליטיקה פה משעממת ואני מתגעגע לשטויות של כן שטחים לא שטחים שאתם חוגגים עליהן, שוב, בימינו – אתם יכולים להסיר לפחות את הדאגה הזו מלבכם.

#חברה #חינוך #כסף #מדע המדינה #פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: תודה, פייסבוק

הפוסט הבא: פייס אוף

‫חשבתם שאני נודד עד קנדה הרחוקה רק כדי לעשות לביתי? מה פתאום! אני אלטרואיסט! אני פה, בקנדה, בשבילכם. הנה, הסבר: ‬

In Saudi Arabia, net users can't get access to websites of opposition groups. Jordan and Bahrain both briefly banned Google Earth, citing security concerns. The Chinese government doesn't let netizens get to the BBC site in any language.

So what's a curious Web surfer to do in these Net-filtering countries?

They should get to know a kind-hearted soul using Psiphon (http://psiphon.civisec.org/), a software tool created by researchers at the University of Toronto's Citizen Lab. By downloading this piece of software, someone in a free-thinking country like Canada can let a person in a restrictive society gain safe access to a portal to the uncensored Web.

‫#אינטרנט #חברה #טכנולוגיה #פוליטיקה #קנדה‬

הפוסט הקודם: הנני

הפוסט הבא: משטרע?

(היי, הרבה זמן לא השתמשתי בפורמט הזה של כותרת. ממש בתחילת ימיו של הבלוג היו לא מעט כאלה, ואז עברתי לפוסטים חד-נושאיים (או אף-נושאיים, בחלק מהמקרים). משעשע. אותי, לפחות).

בענייני השביתה, תגובה שכתבתי בבלוג של יונית:

היום גבי גזית דיבר על זה בתוכנית שלו ב-103 FM. הוא התלונן על העיתונים הגדולים שמדברים על השביתה במונחים של “אוי איזו זוועה, הלכה החופשה שלנו”, והעלה לשידור מישהו שעובד במועצה המקומית של קרית מלאכי. הראיון התחיל כמתוכנן עם תלונות על ההצעה המעליבה של האוצר והמשכורות הנמוכות של עובדי מדינה, אבל אז המרואיין הפתיע והתחיל לתקוף את עיני ואת השביתה והגדיר אותה כ”חרטא ברטא”, כי בכלל לא צריך לטפל בהעלאת השכר המזערית הזאת, שתגיע ברובה דווקא לעובדי המדינה שמרוויחים יפה (כי ההעלאה היא באחוזים ולא דיפרנציאלית – כלומר, היא רגרסיבית), ומה שצריך לתקן הוא בכלל דרגות השכר ושנות הותק הנדרשות לקידום בהן. גזית הופתע מאוד, ולא ממש נתן לאיש לפרט בנושא, וחבל. הוא הזמין מרואיין צפוי והוא רצה לשמוע ממנו דברים מסויימים, אבל האיש הפתיע אותו והעלה משהו חדש, וגזית לא ידע איך להתמודד עם זה.

That said, אני אתחרע להסתדרות הזו על התחת אם השביתה תמשך שבוע והטיסה שלי לקנדה תתבטל.

#חברה #ישראליאנה #כסף

הפוסט הקודם: קלווין, 2001-2007: מוות הירואי

הפוסט הבא: על יתרות זכות, ריבית ופק"מ

ספר שאני קורא בימינו (”The Hand: How its use shapes the brain, language and human culture”) החזיר אותי לעבודה סמינריונית שכתבתי בזמנו תחת הכותרת “הומו פוליטיקוס: האבולוציה של הפוליטיקה”. זו הייתה עבודה שאפתנית – אולי, בעצם, יומרנית – שנכתבה במסגרת סמינר לסטודנטים מצטיינים (שכלל לא הייתי זכאי להשתתף בו על סמך הציונים שלי בשנים הרלוונטיות, אבל לא משנה). במסגרת העבודה ניסיתי לתת סקירה קצרה של מופעים של התנהגות “פוליטית” בקרב קופי אדם, ובעקבות זאת לטעון טענה לגבי היסודות האבולוציוניים של הפוליטיקה האנושית, כולל המעבר של חלקים גדולים מהחברה האנושית לשיטות דמוקרטיות אחרי אינספור שנים של שלטון אוטוקראטי על פני רוב החברה האנושית. אחד הממצאים המפתיעים שנתקלתי בהם במהלך המחקר לקראת העבודה היה שבחברות אנושיות קטנות ששימרו צורת קיום פרה-היסטורית (ללא כתב, ללא חקלאות, ללא מגורי קבע) קיימת העדפה ברורה לצורות שלטון שיוויוניות יותר (לפחות בקרב הזכרים של השבט), שכללו מנגנונים למניעת השתלטות של יחידים על השבט.

כמו הרבה עבודות אחרות שלי, מדובר היה בחיבור שמנותק כמעט לגמרי ממה שלומדים במחלקה למדע המדינה (או תקשורת), והסתמכתי הרבה יותר על טקסטים מתחומי הביולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מאשר טקסטים של התחום שלי. המשמעות, בין השאר, הייתה שהייתי צריך לכתוב טקסט כמו שכותבים מאמר לכתב עת כללי (כמו האייל), ולא כמו שכותבים למרצה, עם הסברת מונחים בסיסיים והפשטה של רעיונות מורכבים כדי שהכל יצליח להכנס לתוך המקום המוגבל והזמן המוגבל שיש לי להקדיש לזה.

התוצאה הייתה טקסט בעייתי מאוד (המרצה כתב לי הערה על השער: “ראה הערה חשובה בעמוד 27”. בעמוד 27, ליד השורה שבה היה כתוב “כפי שהראיתי...” ואז פורטה מחדש הטענה המרכזית של העבודה שלי, הוא שרבט “לא הבנתי איפה הראית את זה”), אבל כזה שכולל, לדעתי, יסוד טוב לטקסט רחב הרבה יותר, עם ביסוס טוב יותר והקדשת המשאבים הראויים לו.

בימים הקרובים אני אנסה לפרסם מספר פוסטים שנוגעים לכמה עקרונות מרכזיים שהעליתי בעבודה ההיא ושהתגלגלו לי בראש מאז, בשאיפה שיצא מזה משהו קוהרנטי ואולי גם דיון מעניין. היום אני אתחיל דווקא עם טקסט שמוכר לרבים בתחומי מדעי החברה: ספרו המופתי של הירשמן “Voice, Exit and Loyalty”.

הירשמן ביקש לעסוק בסיבות לכך שארגונים מסויימים מצליחים להתאים את עצמם לצרכי הלקוחות שלהם, בעוד שארגונים אחרים כושלים בכך שוב ושוב. הוא מתייחס לשני סוגים של ארגונים: מסחריים וממשלתיים, ומייחס ללקוחות/אזרחים שתי אפשרויות פעולה עיקריות כדי להביע עמדה: הבעה או יציאה. הבעה היא פשוט מבע מילולי (או פיזי) שמביע אי שביעות רצון מהארגון. אדם ששולח מכתב תלונה לשרות הלקוחות של ספק שירות עוסק בהבעה. גם הצבעה בבחירות היא סוג של הבעה עבור האזרח, כמו גם מכתב למערכת העיתון. יציאה היא הפעולה הקלאסית של הלקוח בשוק החופשי: לא נהנית? אל תקנה שוב. אם אני מפסיק להשתמש בשירות מסויים, ביצעתי פעולת “יציאה”. “להצביע ברגליים”, אפשר לקרוא לזה. אזרח יכול להצביע ברגליים על-ידי עזיבת המדינה (אהם), אבל מובן שמדובר בפעולה הרבה יותר מורכבת מאשר יציאה מול שירות מסחרי כלשהו.

הירשמן טען שגופים שונים מוכוונים למבעים מסוגים שונים. חברה מסחרית תגיב הרבה יותר טוב ליציאה מאשר להבעה – כל עוד אין משמעות כלכלית לחוסר שביעות הרצון של הלקוחות, לחברה לא ממש אכפת. לעומת זאת, חברה ממשלתית שהשורה התחתונה שלה לא מעניינת את קברניטיה עשויה להיות עיוורת למסר שבעזיבת הלקוחות, בעוד שאמצעים של הבעה יהיו אפקטיביים יותר. הירשמן נותן דוגמא של מערכת רכבות ממשלתית במדינה מסויימת שהפכה לבלתי אמינה בעליל, אך בו בזמן צצה לה חלופה בדמות שירותי אוטובוס מסחריים. הלקוחות של הרכבת עזבו אותה לאנחות, אבל אף אחד לא הביעה מחאה אל מול הגורמים הפוליטיים, משום שהחלופה הייתה מספקת. מכיוון שחברת הרכבות לא התעניינה בשורה התחתונה אלא רק בקיומה כארגון, השירות שהיא הציעה המשיך להתדרדר בלי שמישהו יטרח לעצור את התהליך.

המונח השלישי של הירשמן הוא בעייתי יותר בסכימה שלו. במקרה של מונופול, או של בעיה משמעותית לעזיבה כמו גם להבעה (למשל, במקרה של משטר דספוטי ואלים), עשויים הלקוחות/אזרחים לבחור פשוט באופציה של “נאמנות” – כלומר, הם ימשיכו לקנות את המוצר או לחיות במדינה פשוט משום שאין להם שום אופציה אחרת, ועדיף לא להעיר אריות ישנים מריבצם.  המונח הזה הוא בעייתי משום שבניגוד לשני הקודמים הוא לא כל כך מרגיש כמו פעולה של הפרט, אלא יותר של הארגון – הארגון כופה נאמנות על הלקוחות/אזרחים באמצעים שונים (הגנה על המונופול או שימוש באלימות, למשל), כדי למנוע פגיעה כתוצאה מחוסר שביעות רצון. אבל אם צורת ההתנהגות השלישית היא של הארגון, אז חסרה לנו צורת התנהגות רביעית, שתשלים את הסימטריה.

הצורה הרביעית, שהצעתי בעבודה שלי על סמך מאמר של Masters, היא הנידוי: הארגון, או החברה או המדינה מוציאים מתוכם את הגורמים הבעייתיים. נידוי יכול לקבל צורה של כלא, גירוש או הוצאה להורג. למרבה הפלא, נידוי יכול להתקיים גם במערכת יחסים של לקוח ונותן שירות, כאשר נותן השירות מנתק את יחסיו עם לקוחות בעייתיים. רק לאחרונה צצה דוגמא למצב כזה, עליה דיווח עידן מהבלוג אנקדוטות: ספקית סלולר אמריקאית הודיעה על החלטה “לפטר” לקוחות שמתקשרים יותר מדי לשירות הלקוחות שלה.

אם כן, יש לנו ארבע צורות פעולה, שתיים של הלקוח/אזרח, ושתיים של הארגון, שביחד מרכיבות את מערכת היחסים בין הפרט לארגון ומבנות את ההתפתחות ההדדית שלהם. האזרח יכול לדבר או לעזוב, והארגון יכול להשתיק או לנדות.

עד כאן, כאמור, מדובר בטקסט קלאסי של מדעי החברה. בפוסטים הבאים אקשור את מערכת המושגים של הירשמן (המורחב) להתפתחות האבולוציונית של האדם כיצור חברתי, וכיצד המושגים הללו באו לידי ביטוי בצורות החברתיות השונות שהאדם הקים לעצמו לאורך ה(פרה)היסטוריה. אני מקווה שלאורך הדרך הדברים יסבירו כיצד, לדעתי, הטבע הגנטי שלנו, בשילוב עם התרבות הממטית (מלשון meme) שלנו גרמו להיווצרות צורות שונות בתכלית של ארגון חברתי, וכיצד ההתפתחויות הנוכחיות בתקשורת בין-אישית עשויות להשפיע על המשך התפתחותה של צורת ההתארגנות הפוליטית האנושית.

#אבולוציה #הביולוגיה של הפוליטיקה #חברה #מדע #פוליטיקה

הפוסט הקודם: הגנבות הראשית

הפוסט הבא: עשרה ימים עד לטיסה לקנדה

Yנט מדווחים כי הרבנות החלה לאכוף לאחרונה החלטה מלפני שנתיים לפיה רק רבני ערים ושכונות בהווה או בעבר יורשו לערוך חופה בישראל – כלומר, רבני ארגון צהר לא יורשו לחתן.

זה לא שיש לי סנטימנטים מיוחדים לצהר – אלו יהודים אורתודוכסים ואלו יהודים אורתודוכסים, וזה שהם רוצים “לקרב לבבות” ולמנוע את התגברות ההעדפה של חילונים לחתונת קפריסין זה אפילו מנוגד לאינטרסים שלי כמי ששואף לנתק את המדינה מהדת. אבל ההחלטה של הרבנות היא חצופה ובוטה במידה שלא תאמן. ברור לכל הרי מה התרחש כאן: רבני צהר הפכו לפופולריים בקרב הציבור החילוני, והחלו לנגוס בפרנסה של הרבנים ה”רגילים”. הליברליות היחסית של צהר גרמה לאנשים רבים להעדיף אותם ולזנוח לאנחות את הרבנים הרשמיים, אלו שמזיינים בשכל שעתיים מתחת לחופה, ומביישים את הכלה לפני חופתה בגלל שכיסוי הכתפיים שלה לא מספק אותם.

כלומר, ההחלטה הזו היא כל כולה בצע כסף. הרבנות הראשית דואגת למקורביה, אלו שגם כך מקבלים כבר משכורת מהמדינה (רבני ערים, כן?), וזאת מבלי להגביל בשום צורה את התשלום שהם דורשים עבור השרות שבקרוב יהיה להם מונופול מוחלט עליו. זה מגעיל אפילו יותר מההתנהלות הרגילה של הרבנות.

ההתקלות שלי עם נושא הנישואין בישראל תועדה באייל הקורא, כך שאני לא אחזור על הדברים. מספיק להגיד שאילולא הרב שלנו מצהר, שסייע לנו לכל אורך הדרך, אולי הייתי מצליח להתגבר על הלחץ של ההורים, והיינו עושים חתונת קפריסין כמו שתכננו.

אם הייתי בלבניסט, הייתי אומר שהרב מצגר רוצה להגדיל את הנתק בין החילונים לדת, ולמעשה מנסה בעורמה לחסל את הממסד הרבני הפורמלי בישראל. אני לא בלבניסט, אלא מציאותיסט, אז אני אומר שהרב מצגר הוא פקידון קטן רודף בצע וכבוד.

אם הדברים ימשיכו כך, אולי באמת לא יהיה לנו לאן לחזור עוד חמש שנים. מצד שני, אם אתם תבצעו פה מהפכה בקרוב, אני מבטיח לחזור ולהטות שכם. תשתדלו לעשות את זה בחופשת הקיץ, אם אפשר.

#דת #חברה #ישראליאנה #כסף

הפוסט הקודם: ביכורים בפעם השמונה-עשרה

הפוסט הבא: הביולוגיה של הפוליטיקה, חלק א’: הירשמן המורחב

זו, ככל הנראה, המסקנה של ספר שנסקר בניו-יורקר לאחרונה, בשם “המיתוס של המצביע הרציונלי: למה דמוקרטיות בוחרות פוליטיקה גרועה” (ותודה לשחר על הקישור). לא קראתי את הספר, כמובן, אבל הסקירה הנרחבת מספיקה לי כדי להבין שאין לי כוונה לעשות כן. מדובר ב(עוד)ניסיון של כלכלן להסביר לנו למה הכלכלה היא חזות הכל, ולמה אקדמאים אחרים שעוסקים בכל מיני תחומים שוליים כמו, נגיד, מדע המדינה, לא מבינים כלום בפוליטיקה.

הסיבה שדמוקרטיות בוחרות שוב ושוב מנהיגים גרועים היא שאנשים לא מבינים בכלכלה, ולכן הם מצביעים לטובת כל מיני מנהיגים עם רעיונות דביליים כמו, נגיד, מדינת רווחה. הסקירה של הניו-יורקר היא, בסופו של דבר, שלילית, אבל מפספסת, לדעתי, את הבעיתיות המרכזית של הספר, כפי שהיא מובעת בפסקה הבאה:

‪

‪Caplan suspects that voters cherish irrational views on many issues, but he discusses only views relevant to economic policy. The average person, he says, has four biases about economics—four main areas in which he or she differs from the economic expert. The typical noneconomist does not understand or appreciate the way markets work (and thus favors regulation and is suspicious of the profit motive), dislikes foreigners (and thus tends to be protectionist), equates prosperity with employment rather than with production (and thus overvalues the preservation of existing jobs), and usually thinks that economic conditions are getting worse (and thus favors government intervention in the economy). Economists know that these positions are irrational, because the average person actually benefits from market competition, which provides the best product at the lowest price; from free trade with other countries, which (for American consumers) usually lowers the cost of labor and thus the price of goods; and from technological change, which redistributes labor from less productive to more productive enterprises.‬

The economic biases of the non-economist form a secular world view that people cling to dogmatically, the way they once clung to their religious faith, Caplan thinks.‬

 הו, אירוניה נפלאה! האזרחים שאינם מבינים כלכלה, אתם מבינים, נצמדים לבורות שלהם באופן “דוגמתי”! הטפשים הללו מעדיפים “שימור מקומות עבודה”, למרות שכל כלכלן בר דעת יודע שאין כמו קצת אבטלה משובחת כדי לקדם תהליכים כלכליים. הם גם, הו האיוולת, חושדים ביד הנעלמה של הכלכלה ורוצים, כמה נורא התערבות ממשלתית בתחומים מסויימים בהם, חסרי בינה שכמותם, הם חושבים שהשוק פועל לרעת הצרכן.

מי אמר דוגמתיות ולא קיבל?

כותב הספר, אחד בריאן קפלן, ממשיך אחרי זה להסביר שבגלל שהמצביעים הם כאלה טמבלים, לא נותר לנו אלא לדרוש מהמצביעים לעבור אינדוקטרינציה קורסים בכלכלה לפני שיורשו להצביע, או, למצער, שאנשים עם השכלה כלכלית יקבלו יותר קולות מאשר ההמונים הנבערים. זה, לדעתו, יפתור את הבעיה של הדמוקרטיות המודרניות. למרות שאם תשאלו אותו, היה עדיף לוותר על כל העסק היקר הזה של בחירות ומנגנונים ממשלתיים, ופשוט לתת לוועדה משותפת של הקתדרות לכלכלה של ליגת הקיסוס האמריקאית לקבוע את המדיניות של ארה”ב. עזבו אותי ממלך פילוסוף – הבו לנו מלך כלכלן!

ואף מילה על ביבי.

#here be dragons #חברה #כסף #ספרות ואמנות #פוליטיקה

הפוסט הקודם: מסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים מדארפור

הפוסט הבא: ביכורים בפעם השמונה-עשרה