זהירות! הפוסט כולל ספוילרים לספרים החמישי והשישי של הארי פוטר!

אתמול ניצלנו את שירותי הבייביסיטר חינם שבקרוב כבר לא יהיו לנו והלכנו להארי פוטר החדש. לידי ישבו שניים (טוב, ערסים), שלשעשועי הרב הופתעו מכל מה שהתרחש על המסך. כשקריצ'ר הופיע לרגע קט על המסך הם אמרו “אה, זה החמוד ההוא מהסרט השני”, אבל כשהחמוד החל לרטון כנגד המגעילים חצויי-הדם, הם הבינו “אה, אולי זה אחד אחר”, וזו לא הדוגמא היחידה. התנהלו גם דיונים לגבי מה יקרה בסוף הסרט, ואחד מהם הפגין ידענות כשהצהיר שדאמבלדור הולך למות.

נורא מצחיק אותי שאנשים נהנים מהסיפור, רוצים לדעת מה קורה הלאה, אבל אינם מהינים לקחת את הספרים שכבר תורגמו ופשוט לקרוא אותם במקום לחכות עוד שנה-שנתיים לסרט הבא בסדרה.

בשירותים אחרי הסרט חבורה של ילדים אחרים הפגינו תופעה דומה. “הסרט האחרון יהיה הכי יפה מכולם!” הצהיר אחד, והאחרים השיבו שהוא בכלל לא יודע מה יקרה בו. “בטח שאני יודע! הארי ימות!” הוא ענה, והם צחקו. אחד אחר אמר “לא נכון, דאמבלדור ימות!”, והם התלהבו מהאופציה. חשבתי לספיילר להם את הסרט הבא, אבל ויתרתי.

#הארי פוטר #ישראליאנה #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: עשרה ימים עד לטיסה לקנדה

הפוסט הבא: מלוא הארץ כל טוב (ובחינם)

Yנט מדווחים כי הרבנות החלה לאכוף לאחרונה החלטה מלפני שנתיים לפיה רק רבני ערים ושכונות בהווה או בעבר יורשו לערוך חופה בישראל – כלומר, רבני ארגון צהר לא יורשו לחתן.

זה לא שיש לי סנטימנטים מיוחדים לצהר – אלו יהודים אורתודוכסים ואלו יהודים אורתודוכסים, וזה שהם רוצים “לקרב לבבות” ולמנוע את התגברות ההעדפה של חילונים לחתונת קפריסין זה אפילו מנוגד לאינטרסים שלי כמי ששואף לנתק את המדינה מהדת. אבל ההחלטה של הרבנות היא חצופה ובוטה במידה שלא תאמן. ברור לכל הרי מה התרחש כאן: רבני צהר הפכו לפופולריים בקרב הציבור החילוני, והחלו לנגוס בפרנסה של הרבנים ה”רגילים”. הליברליות היחסית של צהר גרמה לאנשים רבים להעדיף אותם ולזנוח לאנחות את הרבנים הרשמיים, אלו שמזיינים בשכל שעתיים מתחת לחופה, ומביישים את הכלה לפני חופתה בגלל שכיסוי הכתפיים שלה לא מספק אותם.

כלומר, ההחלטה הזו היא כל כולה בצע כסף. הרבנות הראשית דואגת למקורביה, אלו שגם כך מקבלים כבר משכורת מהמדינה (רבני ערים, כן?), וזאת מבלי להגביל בשום צורה את התשלום שהם דורשים עבור השרות שבקרוב יהיה להם מונופול מוחלט עליו. זה מגעיל אפילו יותר מההתנהלות הרגילה של הרבנות.

ההתקלות שלי עם נושא הנישואין בישראל תועדה באייל הקורא, כך שאני לא אחזור על הדברים. מספיק להגיד שאילולא הרב שלנו מצהר, שסייע לנו לכל אורך הדרך, אולי הייתי מצליח להתגבר על הלחץ של ההורים, והיינו עושים חתונת קפריסין כמו שתכננו.

אם הייתי בלבניסט, הייתי אומר שהרב מצגר רוצה להגדיל את הנתק בין החילונים לדת, ולמעשה מנסה בעורמה לחסל את הממסד הרבני הפורמלי בישראל. אני לא בלבניסט, אלא מציאותיסט, אז אני אומר שהרב מצגר הוא פקידון קטן רודף בצע וכבוד.

אם הדברים ימשיכו כך, אולי באמת לא יהיה לנו לאן לחזור עוד חמש שנים. מצד שני, אם אתם תבצעו פה מהפכה בקרוב, אני מבטיח לחזור ולהטות שכם. תשתדלו לעשות את זה בחופשת הקיץ, אם אפשר.

#דת #חברה #ישראליאנה #כסף

הפוסט הקודם: ביכורים בפעם השמונה-עשרה

הפוסט הבא: הביולוגיה של הפוליטיקה, חלק א’: הירשמן המורחב

לאור נסיעתנו הקרבה לקנדה, ומכיוון שאנחנו כרגע שוכרים בית מההורים שלי (פחות או יותר, לא נכנס לזה), החלטנו שעכשיו זמן טוב להתחיל לחפש מישהו שיכנס לדירה במקומנו. פרסמנו לקראת הצהריים מודעה באחד מלוחות המודעות המקוונים עם תאריך יציאה של הראשון באוגוסט. תוך דקות התחלנו לקבל טלפונים. תוך רבע שעה כבר קבענו עם מישהו שיבואו בערב, וכמה דקות אחרי זה מישהו אחר כבר הודיע שהוא בדרך אלינו לראות את הדירה.

עד שהזוג של הערב הגיע אלינו, כבר קיבלנו את ההודעה מההורים שלי: החוזה נחתם. היה לנו קצת לא נעים מאלו שבאו אלינו, אבל הם לא השאירו טלפון, אז לא יכולנו ליידע אותם מראש.

זה ממש פסיכי מה שהולך כאן באזור. זה לא שאנחנו במרכז ת”א – אנחנו בגבעתיים, על גבול נחלת יצחק. איך לעזאזל מישהו מצליח למצוא פה דירה אם הוא לא מקדיש 24 שעות לישיבה מול הלוחות המקוונים ונסיעה לדירות פוטנציאליות?

אגב, ספיקינג אוף וויצ', יש לנו מכונת כביסה, טלוויזיה, ספות, שטיח, שולחן לטלוויזיה, פינת אוכל ועוד כמה דברים שאנחנו נשמח למכור למעוניינים. מי מקוראי הבלוג שמעוניין לקנות (ולקחת בעצמו סמוך למועד העזיבה שלנו) יזכה להנחת חברים מיוחדת.

בהמשך אני אפרסם גם רשימה של כל הספרים שאני מוכן לוותר עליהם ומעוניין למכור, למי שמתעניין. שאר הספרים יארזו יפה ויאופסנו אצל ההורים שלי, שישלחו לי אותם לאט לאט אחרי שנגיע לקנדה.

#אני ואפסי עוד #ישראליאנה #כסף

הפוסט הקודם: הפגנת הלא חשובים

הפוסט הבא: הארוחה האחרונה של מישהו אחר

מאז שאני לא בתוך מסגרת פורמלית כלשהי – בית ספר, צבא – אני מתקשה להחליט מה לעשות עם עצמי בצפירות. כתבתי על זה פעם טור באייל, בפעם הראשונה שעמדתי בצפירה לבד.

היום זה תפס אותי לגמרי בהפתעה. אני בחופשה מהעבודה למטרות כתיבת התזה שלי, אז אני מנותק לגמרי מהעולם החיצון. טלוויזיה אין לנו כבר הרבה זמן (כלומר, יש, אבל היא מחוברת רק ל-Wii), ופחות או יותר הדחקתי שיום השואה היום. בנוסף לכל הצרות, השעון על המחשב שאני עובד עליו עכשיו לא מכוון, אז אפילו לא ידעתי שהשעה 10 מתקרבת.

ואז פתאום זה התחיל. הסתכלתי סביבי. אשתי הייתה בחדר אחר, מסדרת את הבית, כרמל ישן בלול בסלון.

צעדתי את הכמה צעדים עד לדלת של החדר ויצאתי החוצה, וככה עמדנו, אני בצד אחד של המסדרון ואשתי בצד השני.

זה לא היה יכול להמשך לאורך זמן, ולבסוף זה הגיע: כרמל התעורר מהצפירה ומיד התחיל לבכות. שנינו היססנו לרגע, ואז פנינו אליו, להרגיע אותו. הרמתי אותו בידיים והמשכתי לעמוד, מתנדנד מצד לצד, מחבק אותו, מנשק לו את העורף. שששש... אל תדאג. לא קרה כלום. זו רק צפירה. ששש...

#אני ואפסי עוד #ישראליאנה

הפוסט הקודם: גוגל קוראת מחשבות (שוב)

הפוסט הבא: ונשיא בעמך