(אני מבטיח שמאוד בקרוב אני אסיים עם העבודה הארורה הזו ואז אפסיק להטריד את מנוחתכם בהרהורים שהיא מעלה בראשי, ואחזור לנדנד עם הרהורים על דברים סטנדרטיים יותר).

אז בכל מקרה, עכשיו שאני יודע יותר על ההיסטוריה של אירן במאה ה-20 מאשר מה שאני יודע על ההיסטוריה של ישראל, עולה השאלה האם זה שההיסטוריה של אירן יותר מעניינת מזו של ישראל (וטרום-ישראל) – מה שנראה לא סביר על פניו; או שפשוט לימודי ההיסטוריה בבתי הספר הצליחו (הפתעה הפתעה) להרוס סיפור טוב ולהפוך אותו לרשימת מכולת של עליות?

כי אם מוצדק החשד שלי שהאופציה השניה היא הנכונה, אז אני רוצה לציין שאני חש שנגזל ממני משהו. ואני אומר את זה למרות שבתיכון הייתה לי מורה נפלאה להיסטוריה (בלה גוטרמן, לימים ד”ר וגם העורכת הראשית ומנהלת הוצאת יד ושם – לא להאמין שאשה כזו הייתה מורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון בזמן שעבדה על הדוקטורט שלה. חבל שאין עוד הרבה כמותה. אין ספק שזה שהיא הייתה המורה שלי לאזרחות השפיע על איפה שאני נמצא היום. אני שמח להגיד שידעתי להכיר בערכה עוד כשלימדה אותי, בניגוד למורים אחרים שהצטערתי בדיעבד על היחס שלי אליהם). איפה הייתי? אה, כן. הנראטיב הציוני (אויש) שמכתיב את תוכנית הלימודים בישראל, שלא לדבר על המלחמה הפוליטית המתמדת סביב תוכנית הלימודים הזו פוגעים בדבר שלשמו נתכנסו הנוגעים בדבר: קירוב אזרחי ישראל הצעירים להיסטוריה של המדינה ויצירת זהות לאומית מתוך גאווה אמיתית בהיסטוריה הזו. אבל גאווה כנה ואמיתית, כזו שעמידה בפני פגעי הזמן וההתבגרות, חייבת להתבסס על שני דברים: ראשית, התמודדות כנה עם המציאות, כולל הפנים הפחות יפים שלה, של הקמת המדינה ו-60 שנות קיומה; ושנית, ולא פחות חשוב: יצירת עניין אצל הלומדים, שיעודד אותם להעמיק ולחקור, או, למצער, לזכור את שלמדו כסיפור מעניין, ולא לשכוח הכל שתי שניות אחרי שהניחו את העפרון בסיום בחינת הבגרות.

פעמים רבות מדי מנסים מחנכים ליצור עניין אצל “הנוער” על ידי שימוש במה שהם חושבים שנופל תחת ההגדרה של “טכנולוגיה מודרנית”, משהו שהילדים מבינים טוב יותר אינטואיטיבית. בזמני זה היה, כמה משעשע, פרקים מהסדרה האלמותית “ארץ מולדת”, מאוחר יותר אני מניח ש”הכל אנשים” של מודי בראון הפכה לאמצעי המועדף. מוזר שאף אחד לא חשב להעיף מבט בספרי ההיסטוריה המזוויעים שנדרשנו לקרוא, עם הטקסטים הדידקטיים והתמונות שהיוו אילוסטרציה לכלום, בלי להפוך את ה”נרטיב” ל”narration”, בלי לתרגם את רצף הארועים לשמות. כן, לעזאזל, אני רוצה דרמטיזציה של הארועים! אבל דרמטיזציה לא חייבת להופיע על גבי מסך הטלוויזיה, היא יכולה להעשות הרבה יותר טוב, בהקשר של לימוד ארועים היסטוריים, על גבי דפי הספר.

אם רק כותבי תוכנית הלימודים יפסיקו לחשוב על הספרים הללו כספרי לימוד ויתחילו לחשוב עליהם כספרי היסטוריה; אם יפסיקו לחשוב על התלמידים כאוטומטים חסרי עניין ויתחילו לחשוב עליהם כילדים שישמחו לשמוע סיפור טוב; אם יפסיקו לחשוב על המידע במונחים של שאלות בבחינה ויתחילו לחשוב עליו כטקסט שנועד לעורר סקרנות – אולי יחול השיפור המיוחל.

מצד שני, מה אני מבין בחינוך.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

#חברה #חינוך #ילדים #ישראליאנה

הפוסט הקודם: אירן, אולמרט

הפוסט הבא: טוקבק ממרטין לותר

משהו שנאמר כלאחר יד היום בקורס שלי על איראן[1] גרם לי לחשוב פתאום על “מדינת ישראל”. תחשבו על המדינות שאתם מכירים ברחבי העולם. יש רפובליקות, ממלכות, פדרציות, דמוקרטיות עממיות, רפובליקות איסלמיות – לכל מדינה בעולם יש, בשם הרשמי שלה, הגדרה (לפעמים שקרית, אבל לא חשוב) של שיטת המשטר שלה. רק שלוש מדינות לא כוללות הגדרה כזו: מדינת הותיקן, מדינת קטאר (דאוולאת קאט'ר) ומדינת ישראל.

מה זה אומר עלינו, שלא טרחנו בכלל להגדיר איזה מין משטר אנחנו? ההגדרה הסבירה ביותר עבור ישראל היא רפובליקה. אבל משום מה בחרו מייסדי המדינה לא לקרוא למדינה רפובליקה באופן רשמי. שתי תאוריות עלו לי בראש לסיבה על כך. הסיבה הראשונה היא פוליטית, אבל יתכן שהיא אנאכרוניסטית: השאיפה של זרמים דתיים מסויימים למלוכה בארץ ישראל גרמה למייסדי המדינה לא לשלול באופן מוחלט את האפשרות שהמדינה תהיה מלוכנית, ולכן לא הגדירו אותה כרפובליקה. הסיבה השניה היא סימבולית יותר: השאיפה של הציונים הייתה למדינה, לבית לאומי – הדגשת האלמנט הריבוני הגלום ברעיון של מדינה היה חשוב הרבה יותר למייסדי המדינה מאשר הגדרת הריבון עצמו (העם לעומת המלך).

באירלנד התרחש תהליך דומה, כאשר עם הקמתה כמדינה עצמאית היא נקראת “המדינה החופשית של אירלנד”, אך כעבור זמן מה גם האירים שינו את ההגדרה הפורמלית של מדינתם לרפובליקה, אולי כניגוד למלוכה הבריטית.

אני מניח שכיום יהיה מי שיטען שההגדרות הללו פשוט לא משנות שום דבר, וגם אם אנשים יודעים מה ההבדל הפורמלי בין רפובליקה למלוכה, הרי ברור לכל שיש הרבה יותר מן המשותף בין הממלכה הבריטית לרפובליקה הפדרלית של ארצות הברית[2] מאשר בין זו האחרונה לרפובליקה הערבית של סוריה. אז מה זה כבר משנה? ובכל זאת, הבחירה להיות שונים מכל השאר מעלה תהיות.

יש לכם תאוריות אחרות?

[1] זה מאוד מוזר ללמוד קורס על איראן כשהמרצה הוא באמת איראני, שאפילו ישב בכלא על הפעילות האינטלקטואלית שלו, ורבים מהסטודנטים פותחים את ההערות שלהם במהלך השיעור במשפטים כמו “כשהייתי שנה שעברה בטהראן...”

[2] בעצם, גם ארה”ב לא מגדירה עצמה כרפובליקה בשמה הפורמלי, אלא פשוט כ”מדינות מאוחדות”...

#here be dragons #ישראליאנה #מדע המדינה

הפוסט הקודם: בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

הפוסט הבא: קנדים הם רובוטים

דמיינו לעצמכם את הדברים הבאים:

מענק ביטוח בריאות. מממממ....

שילוב בתעסוקה. אההההה...

סיוע בהקמת עסק. הו, כן!!!

התרגשתם?

לא, כי משרד העליה עלה לאחרונה בקמפיין בערוץ הישראלי של צפון אמריקה בו הוא מפציר בישראלים לשעבר “לחזור הביתה”, ומבטיח “חבילת הטבות מרגשת”, כך ממש, לאלו שיעלו חזרה לארץ בשנת ה-60 למדינה.

טוב, נו, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים לקרוא לזה “חבילת הטבות מפתה”. אז באמת הייתי נאלץ להקיא.

כבוד השר יעקב אדרי,

מענק בביטוח הבריאות? באמת? זה מה שיחזיר אותי לארץ? באמת? זה מה שיחזיר אותי לחיקכם?  אולי עדיף שתתרכזו בלטפל בדברים כאלו (סתם דוגמא), או במצב מערכת החינוך בארץ, או בכל אותם אלפי הדברים האחרים שבאמת גורמים לאנשים להעדיף שלא לחזור לארץ? ואם כבר ביטוח בריאות לאומי, אתה יודע מה יכול להיות נחמד? אם לא תדרשו מאנשים שחוזרים לארץ תשלום שישה חודשים מראש כ”פדיון” עבור תקופת המתנה לפני שיהיו זכאים לטיפול בארץ. זה רעיון יותר מוצלח מאשר להכריח אותם לשלם, ואז להחזיר להם את הסכום הזה...

#בריאות #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #פרסומות #קנדה

הפוסט הקודם: מורה רע מורה לחיים

הפוסט הבא: בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

משהו שכמעט באמת ראיתי בטלוויזיה:

דני קושמרו: “אז מה זו שפעת העופות?”

משנה למנכ”ל משרד החקלאות (או משהו כזה): “זו שפעת. של עופות. כלומר, זו שפעת, שיש לעופות. אני רוצה להדגיש את הנקודה הזו, כי זה לא לגמרי ברור לציבור. שפעת העופות זה עופות, שיש להן שפעת.”

קושדני: “תודה רבה. אמנון אברמוביץ', מה דעתך על הראיון של נאסראללה?”

פרשננו לענייני מה שבא לי לדבר עליו אברמוביץ': “נאסראללה דיבר על תקופה של שבועיים שלושה. מה פירוש שבועיים שלושה? מדובר על פרק זמן של בין 14 ל-21 יום, היינו בערך בין חצי לשלושת רבעי חודש, או, אפשר להגיד, הזמן שבין הכנת החמין לשחרור הגואל”.

#דברים אדיוטיים #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #רוח שטות

הפוסט הקודם: למה גוגל לא מתרגם לעברית (וגם: דאם דום)

הפוסט הבא: אנחנו מקום (0)1!

טמקא מפרסם היום טור מאת צחי דוד, מ”התנועה לחיים בכבוד”, בו הוא טוען ל”בעיה מבנית” בשוק המשכנאות בארץ. דוד טוען שאם יש כל כך הרבה אנשים שלא עומדים בהחזרי המשכנתא שלהם יחסית לממוצע במדינות אחרות, אם כל כך הרבה אנשים נזרקים מביתם מדי שנה, סימן שהבעיה היא לא באנשים, אלא, פחות או יותר, בכל השאר: המדינה, הבנקים, עורכי הדין וכונסי הנכסים.

מה שדוד לא מעלה על דעתו הוא שהסיבה שבישראל, באופן יחסי, יש כל כך הרבה יותר אנשים שלא עומדים בתשלומי המשכנתא שלהם זה בגלל שבישראל יש כל כך הרבה יותר אנשים שרוכשים דירות. שכירת דירה בארץ זה דבר שעושים סטודנטים. משפחה ששוכרת בית היא עוף מוזר. יש לזה השלכות חיוביות מסויימות: שוק הדירות להשכרה הלא מפותח בארץ אומר שהמחירים יחסית לחו”ל די נמוכים, כי הדרישה לדירות עם שכ”ד גבוה נמוכה. באופן פרדוקסלי משהו, דווקא בגלל זה יותר כדאי בארץ הרבה פעמים לשכור דירה במקום לקנות אותה – בעוד שבחו”ל זה פחות כדאי.

אבל יש לזה הרבה השלכות שליליות. אחת מהן היא שאנשים שלא צריכים לקנות דירה, כי פשוט אין להם את היכולת הכלכלית לכך, קונים דירה בכל זאת. וזה אומר שהרבה מאוד אנשים, יחסית למדינות אחרות, לוקחים משכנתאות שהם לא יוכלו לעמוד בהן ברבות הימים.

לא שאין כאן אשמים מחוץ לרוכשי הדירות עצמם. יש. אבל הם אשמים בכך שהם לא פטרנליסטים מספיק. הבנקים, למשל, מאשרים משכנאות בלי יותר מדי בעיות גם כשהסיכוי לקבל החזר הוא קטן למדי. זה יופי ליוסי זוכמיר שמרוויח 2000 ש”ח בחודש ורוצה לקנות דירה ב-250 אלף דולר, אבל זה יהיה קצת פחות נחמד עבור אותו יוסי זוכמיר אם ההכנסה שלו בעשורים הקרובים לא צפויה לעלות, והוא יקלע לחובות קשים ויאבד את ביתו. שוב, האשמה המרכזית היא עדיין על קוני הדירות שלא מחשבים את העלויות בצורה ריאלית, וששמים דגש קיצוני על הערך הפסיכולוגי שבכך ש”יש לי בית על שמי”, במקום על הערך הכלכלי של “קניית הבית הזה, כולל הריבית שאני אשלם, תעלה לי 450 אלף דולר על פני 30 שנה, אבל לשכור בית זהה לאותה תקופה יעלה לי רק 250 אלף, לפני שחישבתי את הריבית הפוטנציאלית על כסף שאוכל לחסוך בתקופה הזו”. הבנקים נושאים באחריות פעוטה יותר, בכך שהם אינם מרסנים את הלקוחות שלהם, כנראה מתוך ידיעה שאת ההשקעה שלהם הם יקבלו חזרה פשוט ע”י מכירת הבית לאחר פינויו. אבל לא תשמעו את דוד מתלונן על כך שהבנקים מסרבים לתת משכנתאות לאנשים שלא יכולים להוכיח יכולת השתכרות לטווח ארוך...

#חברה #ישראליאנה #כסף #לא פופולרי

הפוסט הקודם: המשטרה הגרמנית פיצחה את ההצפנה של Skype

הפוסט הבא: גמל צבוע

עידו קינן כתב בבלוג (הזמני) שלו על שני מקרים של ניצול כלי התקשורת לרעה על ידי כוחות הבטחון. האחד היה גילוי של השנורר רפי איתן ששני עיתונאים, ישעיהו בן-פורת ואורי דן, היו בעברם סוכני מוסד, בעת ששימשו כעיתונאים. איתן, כנראה, מאמין שלאחר מותם, אין כל נזק בגילוי הזה. זה שהדבר פוגע בצורה משמעותית באמינות התקשורת בישראל – זה לא מפריע לו. (כלומר, מה שפוגע באמינות התקשורת זה עצם העובדה שעיתונאים עבדו בשירות המוסד. אבל אם כבר קרה הדבר, מוטב שאיש לא ידע על זה).

הארוע השני היא הגילוי ששוטרים ממשטרת ישראל התחזו לכתב הפלילים של חדשות ערוץ 2 ארז רותם, כדי לפתות עבריין להפגש איתם כדי לעוצרו. על פי הדיווח שעידו מצטט מהארץ, במשטרה אפילו לא הבינו מה הבעיה (ועל הדרך גם עשו את השימוש המקורי ביותר שנתקלתי בו במונח “גילוי נאות”).

פה המצב עוד יותר בעייתי: לא מדובר על עיתונאי שסרח (ואז, מה לעשות, התקשורת אשמה) – מדובר על מעשה שלאף אחד מהעיתונאים וגופי התקשורת הקשורים לא הייתה שליטה עליו, והפגיעה בשמם הטוב וביכולתם לבצע את תפקידם נאמנה נעשתה על לא עוול בכפם. אפילו אם המשטרה לא הייתה מספרת לעיתונאי על כך, הנזק היה נגרם: מן הסתם השמועה הייתה עושה כנפיים בעולם התחתון ששוטרים מתחזים לעיתונאים. וענף שלם של עיתונאות נגדע. לצורך העניין, אין הבדל בין התחזות של שוטר לעיתונאי לבין התחזות של חייל לעיתונאי או לנהג אמבולנס כדי לתפוס מבוקש: כדי להשיג מטרה נקודתית, חשובה ככל שתהיה, הם פוגעים ביכולתם של אנשי מקצוע לבצע את תפקידם להבא ובכך מונעים השגת הרבה מטרות עתידיות – ועל הדרך מסכנים את חייהם של אותם אנשי מקצוע שעכשיו יחָשדו אוטומטית כקשורים לכוחות הבטחון.

המעשה המטומטם הזה של המשטרה מתקשר ישירות לדרישה אחרת של המשטרה – אותה הצעת חוק שלמרבה הזוועה עושה את צעדיה לעבר אישור הכנסת בקריאה שניה ושלישית, המבקשת לאפשר למשטרה נגישות למאגר מידע שיכיל את כל מספרי הטלפון שחייגנו אליהם, כל מספרי הטלפון שחייגו אלינו, מיקומנו על פי איכון הרשת הסלולרית ולאיזה אתרים גלשנו באינטרנט הביתי שלנו – וכל זה, אפילו בלי צו שופט אם איזה קצין דמיקולו מרמת סגן-כלום ומעלה החליט שיש צורך בכך. וכל זאת בשביל מה? בשביל שהמשטרה תוכל להלחם בפשע המאורגן בלי ממש, אתם יודעים, לזוז מהכסא או משהו כזה. פגיעה כל כך משמעותית, רחבה וארוכת טווח בעקרונות יסוד של המשטר שלנו, בשביל מטרה נקודתית שאפשר היה להשיג באופן אחר.

המשטרה עיוורת לפואנטה של עצם קיומה: הגנה על האזרחים. אם הם לא יכולים למלא את תפקידם בלי להפוך לאח הצולע והקצת מפגר של השטאזי, עדיף שלא יעשו כלום (בסופו של דבר, הסתדרנו די טוב כבר כמה שנים טובות בלי משטרה מתפקדת). המגוחך הוא שבמקום לדרוש את הדרישות ההגיוניות – תוספת תקציב, תוספת תקנים, תוספת הכשרה לשוטרים, וכו', המשטרה פשוט מאמצת את הגישה הצה”לית: חישוף כללי של השטח. אבל מה שעובד (סוג של) כשמדובר בפלסטינים נטולי זכויות אסור שיעבוד כשמדובר באזרחים של המדינה*. אי אפשר להפוך את אזרחי המדינה לעבדים של מי שאמור להגן עליהם.

העצוב הוא שלא ממש נשאר מי שינענע את המשטרה שלנו כדי לגרום להם להבין שהם שם כדי להגן על הזכויות שלנו, לא כדי לחסל אותן בעצמם. הכנסת, שכבר רגילה לירות לעצמה במגוון איברים ולא להבין איך זה שהיא מדממת כוח וסמכויות, נכשלת גם הפעם בעמידה על המשמר להגנה על מי שהכניס אותה למשכן. כרגיל, היא שוכחת שתפקידה הראשון והעליון הוא לייצג את האינטרס של הציבור הישראלי.

• אסור שהוא יעבוד גם במקרה של הפלסטינים, אבל זה כבר סיפור אחר.

#חברה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #משטרה #משפט #עצבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אוויר ברים צלול כיין

הפוסט הבא: וופטי-פאקינג-דו

בקצה הרחוב בו גרתי כל ילדותי ונערותי הייתה תחנה של מד”א. אחת לכמה ימים הייתי שומע ניידת חולפת משם ליעד לא ידוע, דרך הרחובות הסמוכים. אני מניח שיצאו עוד ניידות לכיוונים אחרים, או שמצבם הבריאותי של תושבי הרצליה טוב להפתיע.

איפשהו לא רחוק מהדירה הנוכחית שלנו יש תחנת משטרה. אחת לכמה שעות (במקרה הטוב), גם באמצע הלילה, אנחנו שומעים ניידות פורצות ביללות מחרידות ונוסעות במהירות ליעד לא ידוע. זה מעצבן בעיקר כי יש להם חיבה מיוחדת לעשות זאת בזמן שכרמל ישן.

אבל התהיה שלי היא כזו: האם אני צריך לשמוח על כך שהמשטרה כאן פעילה ומבצעת את תפקידה ורודפת אחרי עבריינים (יום אחרי שהגענו החדשות התמלאו בדיווחים על שוטר מצטיין שנהרג במהלך מרדף אחרי גנב מכוניות), או שמא אני צריך להיות עצוב על כך שיש פשיעה ויש אחרי מי לרדוף? אני מניח שבהנתן שיש פשיעה, כצפוי מכל עיר גדולה, אני צריך להיות שמח. זה הרבה יותר טוב, למשל, מהמצב בישראל, שם אפשר להתקשר למשטרה כדי לדווח על פשע שמתבצע והם יבקשו ממך לשלוח דיווח בפקס.

הפעם היחידה שניסיתי להעזר בבחורינו הטובים מרצוני החופשי (ולא, נגיד, בגלל שהם עצרו איתי לצד הכביש) הייתה כשמישהו פרץ לאוטו שלי בעת שזה היה בחניון וגנב משם תיק של ידידה, שהייתי עימי במועדון בסביבה. האנשים הנחמדים אמרו לנו שאין מה לעשות, ושנסור לתחנת המשטרה שבכתובת כזו וכזו ביום ראשון כדי למסור תלונה שתתוייק אחר כבוד במגרסה. שאלתי אם אפשר להגיש את התלונה בהרצליה, במקום לנסוע שוב לתל-אביב, ואמרו לי שלא, כי הפריצה בוצעה בתחומי התחנה האמורה ושם צריך להתלונן.

איש נחמד שגם רכבו נפרץ הציע לנו לחפש בחצרות שבסביבה, כי הפורצים בדרך כלל מחפשים רק מזומן ופריטים בעלי ערך וזורקים את השאר. אכן מצאנו את התיק, sans כמה שטרות שהיו בארנק ומכשיר סלולרי. את התלונה כבר לא הגשנו, כי זה לא ממש הצדיק את הטרחה – התשלום עבור החלפת החלון השבור בכל מקרה היה בתחומי ההשתתפות העצמית, אז לא היה טעם להגיש תביעה נגד הביטוח.

אז נראה לי שאני מעדיף שירעישו בשתיים לפנות בוקר כדי לתפוס פושעים בשעת מעשה, ולא שיגידו לי לבוא להתלונן מחרתיים, ואם אפשר לא בזמן הפסקת הקפה שלהם, תודה.

#ישראליאנה #משטרה #עצבים #קנדה

הפוסט הקודם: אל דאגה! אני פה בשבילכם.

הפוסט הבא: המדריך לדובי ברשת

(היי, הרבה זמן לא השתמשתי בפורמט הזה של כותרת. ממש בתחילת ימיו של הבלוג היו לא מעט כאלה, ואז עברתי לפוסטים חד-נושאיים (או אף-נושאיים, בחלק מהמקרים). משעשע. אותי, לפחות).

בענייני השביתה, תגובה שכתבתי בבלוג של יונית:

היום גבי גזית דיבר על זה בתוכנית שלו ב-103 FM. הוא התלונן על העיתונים הגדולים שמדברים על השביתה במונחים של “אוי איזו זוועה, הלכה החופשה שלנו”, והעלה לשידור מישהו שעובד במועצה המקומית של קרית מלאכי. הראיון התחיל כמתוכנן עם תלונות על ההצעה המעליבה של האוצר והמשכורות הנמוכות של עובדי מדינה, אבל אז המרואיין הפתיע והתחיל לתקוף את עיני ואת השביתה והגדיר אותה כ”חרטא ברטא”, כי בכלל לא צריך לטפל בהעלאת השכר המזערית הזאת, שתגיע ברובה דווקא לעובדי המדינה שמרוויחים יפה (כי ההעלאה היא באחוזים ולא דיפרנציאלית – כלומר, היא רגרסיבית), ומה שצריך לתקן הוא בכלל דרגות השכר ושנות הותק הנדרשות לקידום בהן. גזית הופתע מאוד, ולא ממש נתן לאיש לפרט בנושא, וחבל. הוא הזמין מרואיין צפוי והוא רצה לשמוע ממנו דברים מסויימים, אבל האיש הפתיע אותו והעלה משהו חדש, וגזית לא ידע איך להתמודד עם זה.

That said, אני אתחרע להסתדרות הזו על התחת אם השביתה תמשך שבוע והטיסה שלי לקנדה תתבטל.

#חברה #ישראליאנה #כסף

הפוסט הקודם: קלווין, 2001-2007: מוות הירואי

הפוסט הבא: על יתרות זכות, ריבית ופק"מ

לפני מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון ממחלקת המנויים של עיתון הארץ. הם שאלו אם אני רוצה את העיתון בחינם לחודש. אמרתי להם שאני אשמח, אבל אני נוסע עוד חודש לחו”ל לתקופה ארוכה, אז אני לא אוכל לחדש את המנוי עם תום החודש. הם אמרו שאין להם בעיה עם זה. אז הסכמתי.

“אחלה, תוך 14 ימי עבודה תתחיל לקבל את העיתון”[1].

מה? הרגע אמרתי לך שתוך חודש אני עוזב את הארץ. עכשיו את אומרת לי שרק עוד שלושה שבועות אני אתחיל לקבל את העיתון?

לא נורא, היא אמרה לי, מקסימום תוכל להעביר את ההטבה למישהו אחר.

וואלה?

טוב. אז הנה אני מעביר. הראשון שישלח לי הסבר סביר למה לוקח לעיתון הארץ 14 ימי עבודה להתחיל לשלוח למנוי חדש את העיתון (זה עובד ככה גם עם מנויים בתשלום, או רק בחינם?), פלוס כתובת למשלוח העיתונים יזכה בכשלושה שבועות של עיתון הארץ (שהתחלתי לקבל היום).

עזבו, לא צריך הסבר. הראשון ששולח לי כתובת (כולל מספר דירה) בתגובה או בדוא”ל, זוכה.

בינתיים, אגב, הספקתי לראות כמה דברים מעניינים בדה מרקר, שהסתבר כיותר מעניין משציפיתי. אולי אני אכתוב על זה עוד בהמשך.

[1] המונח הזה, 14 ימי עבודה, הוא מהנבזיים ברפרטואר של ספקי שירותים בישראל. הבחירה במספר 14 גורמת לך לחשוב שמדובר על שבועיים, כאשר למעשה מדובר בכמעט שלושה שבועות. פרט להטעייה שגורם המספר, אין לו שום סיבה הגיונית. שבוע עבודה הוא בן חמישה ימים, ולכן הגיוני יותר לקבוע טווחי זמן כאלו בכפולות של חמש.

#טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה

הפוסט הקודם: לראות, לא לקרוא

הפוסט הבא: קלווין, 2001-2007: מוות הירואי