בשיעורי האזרחות בתיכון למדתי שישראל היא דמוקרטיה מתגוננת – משמע, דמוקרטיה שהיסודות הדמוקרטיים שלה נמצאים תחת מתקפה על ידי גורמים מבפנים, ועל כן עליה להגביל את זכויות האדם במידה מסויימת כדי להבטיח את המכלול הדמוקרטי. אף פעם לא אהבתי את הרעיון הזה. הוא תמיד נשמע לי מסריח קצת, אבל עברו הרבה שנים עד שהצלחתי לנסח לעצמי בדיוק למה.

יש בדיוק שתי מדינות שהרעיון של “דמוקרטיה מתגוננת” הוא חלק מהאתוס הדמוקרטי שלהן: ישראל וגרמניה. ¹ בגרמניה המושג אומץ על תקן לסגור את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו, כתגובה לזוועות להן גרמה עליית הנאציזם. ספק, עם זאת, אם היה באמת צורך אי פעם בדמוקרטיה המתגוננת הגרמנית כדי למנוע עליה-מחדש של הנאצים או גורמים אנטי-דמוקרטיים אחרים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השניה. על פניו, אם תוצאות המלחמה ההיא לא מספיקות לעם הגרמני כדי לברוח מכל מי שמציע להם משהו דומה שוב, לא ברור למה כמה סעיפים חוקתיים כן יעזרו.

כי הנאצים לא עלו לשלטון בגרמניה בזכות הדמוקרטיה. להפך: הם עלו לשלטון משום שהדמוקרטיה בגרמניה של וואימר הייתה דמוקרטיה על הנייר בלבד. וואימר היא יום הדין של המוסדתנות הישנה בדיוק משום שמי שיצר אותה האמין שניתן להנדס את הדמוקרטיה המושלמת באמצעות כתיבת החוקה המושלמת. ואכן: חוקת וואימר הייתה פאר היצירה, תוצר של מאות שנות מחשבה ליברלית ודמוקרטית. אבל, אם להשתמש בשפה ציורית, חסרה לה הנפש הדמוקרטית. לגרמנים של בין שתי מלחמות העולם חסר המרכיב הקריטי ביותר להצלחתו של כל תהליך דמוקרטיזציה: נאמנות ודבקות ברעיון הדמוקרטי – ומכאן, לגיטימציה לשלטון הדמוקרטי.

המשטר הדמוקרטי הוא מיוחד בין כל שיטות המשטר מכיוון שהוא המשטר היחיד שלא ניתן לשאת אותו על כידונים. אם האזרחים אינם מעוניינים בדמוקרטיה, אין דבר שהמשטר יוכל לעשות כדי למנוע את החלפתה במשהו אחר. ואם האליטה אינה מעוניינת בדמוקרטיה והאזרחים אפאתיים כלפיה, גם אז הדמוקרטיה תיפול, או ליתר דיוק – תשקע לאיטה ותתחלף כמעט מבלי משים במשהו שהוא לגמרי לא דמוקרטיה. ועד שהאזרחים יגלו ששמטו להם את הקרקע מתחת לרגליים, כבר לא יהיו להם הזכויות הדמוקרטיות שמאפשרות להם להלחם כנגד אותן אליטות.

(יש ספר נפלא של כריסטופר בוהם, Hierarchy in the Forest, עליו ביססתי עבודת סמינר בעייתית משהו בתואר הראשון, שמנסה להסביר כיצד התפיסה שלנו את המערכת החברתית האנושית כהיררכית בהכרח למעשה מבוססת על תפיסה שגויה של הפרה-היסטוריה האנושית. לטענתו, בגלל היכולת לתקשר וליצור קנוניות, מערכות אנושיות קדומות היו הרבה יותר שיוויונית מאשר אלו המאוחרות יותר, והשלטון הקבוצתי בהן במידה שהוא קיים, מבוסס על לגיטימציה של השלטון על בסיס עקרונות ערכיים. רק התפתחויות טכנולוגיות כמו פיתוח החקלאות, נתנו כוח בידי פרטים מסויימים להפעיל דיכוי כנגד חברים אחרים בקבוצה וליצור חברה היררכית. הטענה שניסיתי לקדם, בצורה גמלונית עד כדי שעשוע במבט לאחור, באותה עבודת סמינר שלי היא שניתן להתבסס על אותו ניתוח כדי להסביר כיצד החברה המודרנית הצליחה להחזיר את המטוטלת לכיוון שיטה אגליטרית יותר באמצעות התפתחויות טכנולוגיות נוספות שאפשרו לנו לחזור לחברה שהשליטה בה מבוססת, במידה מסויימת לפחות, על לגיטימציה ולא על כוח.)

הגרמנים של אחרי מלחמת העולם השניה – לפחות אלו של מערב גרמניה, פיתחו על מהרה דבקות אמיתית בעקרונות הדמוקרטיים, ולו משום שהם נחשפו לחלופה בצורתה הקיצונית ביותר. אבל גם הסביבה הבינלאומית בה התפתחה מערב גרמניה הייתה חשובה כאן, והתבונה העילאית שהפגינו ארה”ב, בריטניה וצרפת בכך שנמנעו מנקמנות כנגד העם הגרמני, וויתרו עד מהרה על תהליך הדה-נאציפיקציה ההרסני. תחת זאת, הבינו בעלות הברית שבניית הלגיטימציה הדמוקרטית בקרב הגרמנים היא היא הערובה הטובה ביותר למניעת לוחמנות נוספת מצד גרמניה.

מה שחשוב לזכור לגבי הדמוקרטיה המתגוננת בגרמניה היא שמי שמתגונן בה היא הדמוקרטיה עצמה. האמירה הזו אינה נכונה לגבי הדמוקרטיה המתגוננת בישראל. בישראל, בעיקר בהשפעת כתיבתו ופסיקתו של השופט יואל זוסמן, המשמעות של הדמוקרטיה המתגוננת עוברת טרנספוזיציה עדינה: מי שמתגונן עכשיו היא המדינה (שהיא דמוקרטית). ההבדל הזה הוא משמעותי מכיוון שעכשיו המטרה היא כבר לא להגביל את הדמוקרטיה כדי לשמור על הדמוקרטיה, אלא להגביל את הדמוקרטיה כדי לשמור על המדינה. פתאום עקרונות הדמוקרטיה המתגוננת רלוונטיים לא רק כנגד ארגונים שרוצים לנצל את הדמוקרטיה כדי לבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה, אלא גם נגד אלו שסתם רוצים לפגוע במדינה. הגדילו ועשו הורוביץ וליסק כאשר הגדירו את הדמוקרטיה המתגוננת בספרם החשוב “צרות באוטופיה”, ככזו שמתגוננת מפני ארגונים שמבקשים לסכן את המדינה, את משטרה ואף את הקונצנזוס הלאומי שלה.

בכך הצדיקו (בדיעבד) הורוביץ וליסק את התיקון לחוק יסוד: הכנסת שהתיר פסילת מפלגות השוללות לא רק את אופיה הדמוקרטי של המדינה, אלא גם כאלו השוללות את עובדת היות המדינה מדינתו של העם היהודי. בכך בעצם רוקן המושג “דמוקרטיה מתגוננת” כמעט מכל תוכנו, והפך ליופימיזם ל”בטחון לאומי”. שהרי חקיקה ופסיקה כנגד מי ש”מסכן את המדינה” ניתן להצדיק באותה מידה על-ידי פנייה לצורך בסדר ציבורי ובבטחון לאומי. אבל הצמדת ההצדקה הזו למילה “דמוקרטיה” הוסיפה נופך של לגיטימציה מוסרית שאפשר פגיעה רחבה הרבה יותר בזכויות יסוד דמוקרטיות.

אין לי הוכחה לכך (ואולי זה משהו שאנסה לעשות במסגרת התזה שלי), אבל הניחוש שלי הוא שבין שנות ה-60, אז ניסח השופט זוסמן את משנתו בנושא הדמוקרטיה המתגוננת, ועד עליית כהנא באמצע השנות ה-80, חלה ירידה משמעותית בשימוש במושג דמוקרטיה מתגוננת, במקביל לירידה המתמשכת בבולטות הפן הבטחוני ביחסים בין המדינה לבין ערביי ישראל. גם עם חזרתו של הביטוי למרכז הבמה הדיסקורסיבית, הדבר היה בעיקר בהקשר המקורי של המונח – הגנה מפני גורמים שמבקשים לערער על המשטר הדמוקרטי – ולא בהקשר המורחב כפי שניסחו אותו זוסמן והורוביץ וליסק.

אך מאז סוף שנות ה-90, וביתר שאת בכמה שנים האחרונות, עשתה הדמוקרטיה המתגוננת קאמבק מלא. כך, יכול שר החוץ של ישראל להצהיר כי “אנחנו דמוקרטיה מתגוננת נגד ניסיונות דה-לגיטימציה במישור הבינלאומי”. ² שימו לב שעכשיו הדמוקרטיה המתגוננת אפילו לא מתגוננת מפני גורמים פנימיים בהכרח. הו אירוניה נפלאה – בעת שהדמוקרטיה הגרמנית המתגוננת נסמכה על הקהילה הבינלאומית הפרו-דמוקרטית, הדמוקרטיה הישראלית משום מה צריכה להתגונן מפני אותן דמוקרטיות מערביות שרוצות, משום מה, להזיק לה. מעולם המילה “דמוקרטיה” ב”דמוקרטיה מתגוננת” לא הפכה לכל כך חסרת משמעות. המעגל הושלם: מדמוקרטיה שמתגוננת מפני מי שרוצה להזיק לדמוקרטיה, המושג הפך למדינה שמתגוננת מפני מי שרוצה להזיק למדינה או למשטר שלה, ומשם הפך עכשיו למדינה שמתגוננת מפני הדמוקרטיה שלה.

אם מישהו רוצה לאתר את שורשיו של הגל האנטי-דמוקרטי העכור ששוטף את ישראל כבר כמה שנים, הרי שהוא שם, באימוץ המושג “דמוקרטיה מתגוננת” ובעיוות המתמשך שלו לכיוונים אפילו יותר בעיתיים מהמקור. דמוקרטיה אינה יכולה להתגונן מפני אלו המבקשים את נפשה באמצעות החלשתה היא. דמוקרטיה יכולה להתגונן רק באמצעות חיזוק הבסיס החברתי והמוסרי שלה, באמצעות ביסוס המחוייבות לדמוקרטיה בקרב האזרחים והמנהיגים כאחד. זה התפקיד של החברה האזרחית בישראל היום, ובכך תלוי גורלנו.

---

ברשומה שלי על חוק החרם שכחתי לכלול פרק קצר שעוסק באותם רבים וטובים שמתנגדים לחוק הזה בשל מחוייבותם הכנה לדמוקרטיה, אך בו בזמן אינם תומכים בחרם על התנחלויות או אף אחד אחר. מדברי השתמע כאילו להם אין מקום במחאה, ואני מודה למגיב הפלוני שהזכיר לי שאסור להדיר אותם מהמאבק.

כן, גם אם לא בא לכם להחרים, גם אם אתם תומכים במפעל ההתנחלויות, עדיין יש לכם מקום במאבק כנגד חוק החרם, כי השאלה כאן אינה כן כיבוש לא כיבוש, אלא שאלה הרבה יותר בסיסית: כן דמוקרטיה או לא דמוקרטיה. חובה עלינו להשאיר מקום מרכזי במאבק שלנו גם לאלו שאינם רוצים להחרים. המאבק הוא שלהם לא פחות משהוא שלנו. למעשה, הם כנראה חשובים יותר מאיתנו – אלו הם אותם מתי מעט שרואים כי גם אם כיום הם אינם נפגעים ישירות מהחוק, הרי שהנתיב שהוא מתווה יפגע גם בהם בעתיד. חשוב להפריד בין מחאה בדמות התנגדות אזרחית לחוק ע”י הפרתו, לבין מחאות שיכולות להכיל גם את מי שאינו מעוניין להפר את החוק פשוט משום שהוא אינו מעוניין להחרים התנחלויות.

אין לי חלק, כיום, בהתארגנויות מחאה שונות, אבל כולי תקווה שאלו שמארגנים מחאות כאלו ידאגו לשמור מקום למתנגדי החוק מימין. מי שיודע על אפשרויות נוספות לאנשי ימין להתנגד לחוק מבלי ממש לקרוא לחרם, מוזמן לשתף אותן כאן בתגובות.

#אופוזיציה #דמוקרטיה #זכויות #חברה #חופש דיבור #ישראליאנה #ליברמן #מציאות #משפט #פוליטיקה #ציונות #רעיונות לתזה

---

---

הפוסט הקודם: עת להקריב

הפוסט הבא: כבר לא יותר מדי דמוקרטיה? (הערת שוליים)

יש משהו מוזר בכך שאדם כמוני, שנוטה לראות בחינוך את אחת מאבני היסוד לפתרון חלק גדול מהבעיות החברתיות שלנו, חושב שידע ונתונים הם חסרי ערך לקידום רפורמות פרוגרסיביות. אבל האמת היא שכשאנשים מסבירים שאנשים אחרים מביעים העדפות פוליטיות מסויימות בגלל שהם לא מיודעים מספיק לגבי העובדות – שאם רק היו יודעים את האמת, לא היו מחליטים מה שהחליטו אלא מה שהמסביר חושב שנכון להחליט – זה תמיד נראה לי כמו תרוץ. כשם שרעיון ה”תודעה הכוזבת” הוא תרוץ עלוב לכך שבני המעמד הנמוך לא אימצו את הערכים שהמרקסיסטים הטיפו להם, כך הרעיון שאנשים פשוט לא יודעים את העובדות מפספס את תהליך קבלת ההחלטות של האדם הממוצע. אנשים באמת לא מתבלבלים מעובדות, כי עובדות הן נייטרליות מבחינה נורמטיבית. אפשר לקרוא אותן במספר דרכים, ובדיונים על נושאים מורכבים – ונושאים חברתיים הם תמיד מורכבים – בהכרח תהיינה פרשנויות לגיטימיות לכאן ולכאן.

כך קורה שאנשים מסוגלים לטעון ברצינות שהסיבה לירידה בתמיכה ברפורמה אלקטורלית בין תחילת הקמפיין לסופו היא שאנשים לא הבינו את השיטה (ומכאן נובע שהם כן הבינו אותה לפני תחילת הקמפיין?). הטענה היא שהאזרחים נחשפו לטענות מטעות לגבי משמעות הרפורמה. אבל זו טענה מוזרה, משום שבאותה מידה, הם גם נחשפו לטענות אמיתיות (לכאורה) לגבי משמעות הרפורמה. האם כולם כה טפשים עד כי בחרו להאמין דווקא לשקרים? גם הטענה כי הנטייה האוטומטית היא שמרנות סותרת את העובדה הפשוטה שהתמיכה בתחילת התהליך הייתה גבוהה יותר מאשר בסופו.

התשובה לא יכולה להיות נעוצה בזמינותן של עובדות, אלא בפרשנות עליהן. כמו בפרסום, יש חשיבות גבוהה מאוד לערך הרגשי שמוצמד לעמדות השונות, ופחות לעובדות שמשמשות כדי לאשש אותן.

דוגמא נוספת התפרסמה אתמול באתר YouGov. ג'ון סיידז, מדען מדינה מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ¹ שיתף פעולה עם האתר בביצוע ניסוי ברעיון שמוצע לפרקים של פרסום “קבלות מס” לאזרחים. קבלת מס היא פירוק של סכום המס ששילם נישום בשנת מס לגורמים על פי החלק ששולם לסעיפי התקציב השונים. במילים אחרות, במקום להגיד לאזרחים שעשרים אחוז מהכנסות המדינה שימשו לתקציב הבטחון ², אומרים לאזרח ששילם עשרת-אלפים דולר מס שאלפיים מתוכם עברו לתקציב הבטחון. הטענה בקרב התומכים בפרסום קבלות מס שכאלו היא שהן תעזורנה לאזרחים להבין לאשורו את תקציב המדינה, ואיך סעיפים שונים בתקציב משפיעים על סך המס שהם משלמים, משום שרוב האזרחים מעריכים לא נכון את חלקם של סעיפים מעוררי מחלוקת בסך הוצאות המדינה.

לי זה נראה תרגיל בהסחת דעת. הנטייה שלנו היא לזלזל במספרים קטנים מאוד, ולכן כשנגלה שרק 55 דולר מהמס ששילמנו בשנה הועברו, למשל, לסיוע חוץ, אולי נגיע למסקנה שבעצם, אין לסיוע החוץ של ארה”ב השפעה אמיתית על משלם המיסים האמריקאי, ואפשר להפסיק לדרוש לצמצם את הסיוע הזה. אבל הפרשנות הזו היא לא פחות מגמתית מהפרשנות ההפוכה שרואה בהוצאה של 45 מיליארד דולר כנטל מיותר על משלמי המיסים האמריקאים, ושהיה אפשר להשתמש בכסף הזה למטרות טובות יותר, או להחזיר אותו למשלם המיסים. באותה מידה אפשר לתהות האם תקציב הכנסת הוא בזבוז אדיר של למעלה מ-500 מיליון ש”ח, או סכום זניח של פחות מ-0.15% מכלל תקציב המדינה. הפרשנות חשובה יותר מהעובדות.

הניסוי של סיידז חילק משיבים שהסכימו לדווח על סכום המס ששילמו בשנה האחרונה לשתי קבוצות: קבוצה אחת שקיבלה “קבלת מס” על בסיס הדיווח שלה, וקבוצה שניה שלא קיבלה אותה. שתי הקבוצות נשאלו שאלות לגבי ההצדקה לכמות המס שהם משלמים, ועד כמה מאמינים שהממשלה “מבזבזת” את הכסף שלהם או מוציאה אותו בצורה מושכלת. בנוסף נשאלו המשיבים לגבי הצעות ספציפיות לקיצוצים בסעיפי תקציב מסויימים.

התוצאה הבולטת של הניסוי היא שאין שום השפעה לקבלת המס על ההעדפות הפוליטיות של המשיבים. שום הבדל משמעותי לא נצפה בין שתי הקבוצות בניסוי. תוספת הידע ממנה נהנו קבוצת מקבלי הקבלה לא גררה שינוי בעמדות שלהם. סיידז מסביר, ובצדק לדעתי, שכל אחד רואה בנתונים אישוש לעמדות שהיו לו בכל מקרה.

האם משמעות הדבר שאנשים יסרבו לעד לשנות את דעותיהם? כמובן שלא. אבל המשמעות היא שאל לנו להניח שאנשים לא מסכימים איתנו פשוט בגלל שהם לא יודעים את העובדות. עצם ידיעת העובדות לא משנה כלום, וקמפיינים שנועדו רק לקדוח לאנשים בראש את הנתונים בנושא מסויים לא ישיגו את המטרה. המטרה צריכה להיות שינוי המסגרת הרעיונית באמצעותה מנתחים אנשים את הידע שכן נופל לידיהם, הפילטרים שדרכם עובר המידע בדרכו להחלטות הפוליטיות של הפרט. ואת זה אי אפשר לשנות באמצעות קמפיינים פשטניים, אלא באמצעות הרבה עבודה קשה, קשר בלתי אמצעי עם אנשים, ושכנוע על פני זמן. בדיוק העבודה שמפלגות האופוזיציה היו אמורות לעשות בין מערכת בחירות אחת לאחרת, במקום להתעורר שלושה חודשים לפני הבחירות ולבכות שאף אחד לא מצביע להן. אם יש דבר אחר שיכול להסביר את ההצלחה של הימין ואת נפילת השמאל, זה זה: פעולה מתמשכת לקידום הרעיונות שבבסיס העמדה המפלגתית. כי העובדות אף פעם לא מדברות בשם עצמן.

#אופוזיציה #בחירות #דמוקרטיה #חינוך #כסף #מדע המדינה #מציאות #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: תעשיית קוטג'ים

הפוסט הבא: האלימות היא כרסום יסוד התדמית הדמוקרטית

אני חושב על זה יותר מדי, אני יודע. תסלחו לי.

כשחזרתי וקראתי את הפוסט הקודם שלי על הטקסט החדש של 'אם תרצו', משהו לא הסתדר לי. לא שכנעתי את עצמי לגבי הסיבות להוצאת הספרון הזה. הרי אם בכל מקרה הם אומרים מה שכולם חושבים שהם יודעים, אז למה הצורך הזה להוציא את הספרון? האם באמת מדובר פה על “חיזוק התודעה” של הקוראים?

קשה לי להאמין שזה המצב. ואז זה הכה בי: 'אם תרצו' הוא ארגון פוליטי. הפעולות שלו, לפיכך, מיועדות לאחת משתי מטרות: קידום המטרות האידאולוגיות של הארגון, או חיזוק כוחו של הארגון כארגון. החוברת החדשה נופלת בבירור בגדר הסוג השני של פעולה. את קידום האידאולוגיה שלהם משיגים 'אם תרצו' דרך לוביינג, לא דרך קמפיינים ציבוריים (אלו, לכל הפחות, משמשים כהוכחה לתמיכה הציבורית במסרים שלהם). אבל כאן אפילו לא היה ניסיון “לגלות” עובדות חדשות, כמו בקמפיינים השונים שסימנו מטרות מובהקות (“האקדמיה”, “הקרן החדשה לישראל” ו”ארגוני השמאל”). המטרה הרבה יותר אמורפית כאן.

הקמפיין החדש הזה, אם כן, לא נועד לחזק את התודעה הציונית בדעתם של הישראלים, אלא לחזק את התפיסה שרואה ב'אם תרצו' את אבירי הניאו-ציונות. המטרה היא לא שאקרא את הספרון ואגלה דברים שלא ידעתי על הסכסוך, אלא שאקרא את הספרון, שלא יגלה לי שום דבר חדש, ואבין מכך שמי שאומר את האמת (האמיתיותית!) הם 'אם תרצו'. הם ולא מלאך; הם ולא שרף; הם ולא אף אחד באקדמיה או בתקשורת, שהרי אלו כולם בורים פחדנים שמקבלים שלמונים מהאנטישמים באירופה. ¹

זה גם מסביר את הראיון התמוה של ארז תדמור בגלי צה”ל – ראיון בו הוא סירב להאזין לשאלותיו של המראיין רינו צרור, ותחת זאת צעק עליו שוב ושוב את אותן ססמאות עבשות. תדמור לא רצה להתראיין, תדמור רצה שהאנשים בבית ובאוטו ישמעו שהוא זה שאומר ברדיו את כל הדברים האמיתיותיים הללו, ושאיש התקשורת, זה שמנסה נואשות לתקשר איתו עד שנשבר לו, הוא האיש הרע, הוא סותם הפיות, ואסור להקשיב לו להבא.

זו עוד סיבה שלהתווכח עם העובדות של 'אם תרצו' זה חסר תועלת. מי שמתווכח איתם רק מסמן את עצמו כ”האויב”. 'אם תרצו' בסך הכל מכינים את הקליינטורה שלהם לפעם הבאה שירצו לסמן מטרה כלשהי. מרבית האנשים, בסופו של דבר, לא באמת רוצים להשקיע זמן ומחשבה בדברים הללו, ולכן הם מחפשים “סמנים” (cues) של סמכות. 'אם תרצו' מייצבים את עצמם כ”סמכות” על ידי הצגת עצמם כאנשים היחידים שאומרים מה שאתה, הקורא, יודע שהוא נכון, אפילו (ובמיוחד כש)כל מיני מקורות סמכות אחרים, לכאורה, מתווכחים עם העובדות האלו.

מה שמחזיר אותי לשאלה ששאלתי בסוף הפוסט הקודם, ועדיין אין לי תשובה עליה: איך מתמודדים עם זה?

#יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #מציאות #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: על החרטא

הפוסט הבא: שיעור לדוגמא

אין לי כוח להתעסק עם השטות החדשה של 'אם תרצו'. אפשר להפריך אחת לאחת את ה”טענות” ה”היסטוריות” שלהם, כפי שעשה יוסי; אפשר לפתוח ולחקור את הרטוריקה של צמד כותבי המנשר, כפי שעשה בדרכו היפיפיה כתמיד אריה עמיחי.

אבל אין טעם לכל זה. אין טעם משום שברור מאליו שהכותבים אינם מייחסים לאמת כאמת שום משמעות בפני עצמה. ה”אמת” אינה אלא כלי, “נשק תודעתי” במילותיהם שלהם. ככזו, תוכנה של ה”אמת” אינו חשוב אלא המשמעות הפוליטית שלה. לכן אין צורך לבחון אם משהו הוא אכן “אמת” או לא, אלא פשוט אם הוא משרת את מטרתנו או לא. וזה, הרי, ההבדל בין 'אם תרצו' לבין כל אותם אקדמאים שהם בזים להם כל כך (“נאלצנו לכתוב ספרון זה מפני שאנו חסרים אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, אנשי רוח שאינם מזויפים ועיתונאים חוקרים שאינם בורים.” (עמ' 8) ¹ – וכיצד נדע שאיש אקדמיה הוא בעל שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, שאינו מזויף ואינו בור? נדע, משום שהוא יסכים עם העמדות של 'אם תרצו', שהן האמת לאמיתה ואין בלתן). ההבדל נעוץ בכך שהטענות של איש האקדמיה תופצנה באקדמיה ותעמודנה לדיון בפני אנשים בעלי חוש ביקורת וידע, כמו גם גישה למקורות ידע חלופיים. הטענות של 'אם תרצו' מכוונות באופן בלעדי לצעירים – בני נוער וסטודנטים בראשית דרכם. ה”אמיתות המזעזעות” שהם לכאורה חושפים אינן אלא אותן רפליקות קלאסיות של הנראטיב הציוני. את הרעיונות הבסיסיים שביסוד הספר – אלו שמופיעים בצורה כה נוחה בכותרות הפרקים השונים: הם תקפו, הם נטשו, הם גירשו, הם חברו לנאצים – מכיר, אני מעריך, כל תיכוניסט. כלומר, כל תיכוניסט ידע להאשים את הפלסטינים בכל הרעות שנקרו להם ולנו. הספרון הזה לא נועד ללמד אותם עובדות חדשות. הוא נועד לגרום להם לחוש בטחון בחוסר הידע שלהם. לגרום להם להאמין שהבורות שלהם מרופדת בעובדות. במילים אחרות, הספרון הזה הוא בדיוק “עוד אסופת דפים עמוסת מלל פוליטי שחוק” (עמ' 3).

הניסיון להתווכח איתם באמצעות עובדות, לפיכך, הוא חסר ערך. בדיוק כמו ה”מחקרים” האחרים של 'אם תרצו', גם במקרה הזה ההנחה היא שאף אחד מקהל היעד של הטקסט לא יקרא אותו במלואו, בטח לא באופן ביקורתי. ההנחה היא שקהל היעד (תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים צעירים – לא בלוגרים) ירפרף על הספר, ויתייק אותו עמוק בראש, כ”הוכחה” ערטילאית שאנחנו צודקים ולא צריך בכלל להעמיק וללמוד, להקשיב לכל מיני “אקדמאים” חסרי יושרה ואומץ שמערערים על מה שהוא בבירור אמת. אחרי הכל, לא צריך לגרד עמוק במיוחד כדי לראות את החשיבות שהכותבים הנערצים מייחסים לאמת.

אתן לכם דוגמא. כפי שתראו, הדוגמא הזו אינה מקרית, וכבר דנתי בה בבלוג לפני למעלה משנה. איך דנתי כבר בבלוג בטקסט שיצא רק לאחרונה? אה, זהו.

פרק 3 בספרון מופיע תחת הכותרת “מאז ומקדם?”. הפרק הוא רפרנס לספרה של ג'ואן פיטרס “מאז ומקדם”. הספר מנסה לטעון שרוב הפליטים הפלסטינים שזכו להכרה על-ידי האו”ם כלל לא חיו דרך קבע בארץ ישראל, אלא היגרו לשם זמן קצר לפני קום המדינה, ולכן אינם ראויים לתואר “פליט”. לא אכנס כאן לדיון סביב הספר. בלשון המעטה, הוא נתון במחלוקת. אבל זה לא משנה. למה זה לא משנה? כי ארז תדמור ואראל סג”ל, מחברי הספרון, כלל לא קראו את ספרה של פיטרס. איך אני יודע? הפרק השלישי מתחיל בקביעה מוזרה קצת:

ההגדרה המקובלת של האו”ם לפליט קובעת כי פליט הוא”כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גירוש, נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם”.

בהמשך נקבע שהכלל הזה חל על כל הפליטים פרט לאלו הפלסטינים, שלגביהם נקבע באופן חריג תנאי מצומצם יותר של מגורים במשך שנתיים בשטח פלסטינה כדי להיות זכאים לתואר פליט. ²

הנה הדבר המוזר: ההגדרה הזו אינה מופיעה כלל בספרה של פיטרס. הנה הפסקה הרלוונטית כפי שהיא מופיעה בספר:

והנה הגדרת הפליטות של ה-UNHCR:

‪persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it.‬

כלומר, פיטרס כלל לא טענה שהמונח “מאז ומקדם” מופיע איפשהו בהגדרות הסטנדרטיות של פליטות. ה”מאז ומקדם” שבשם הספר הוא התייחסות לטענות פלסטיניות לפיהן לכאורה העם הפלסטיני התקיים באיזור “מאז ומקדם”.

אז איך הגיעה ההגדרה המוזרה הזו לספר של 'אם תרצו'? והנה הקשר שלי לעניין: ההגדרה הזו הופיעה  בפוסט של הבלוגר זאב גלילי ב-2009. אני התייחסתי לפוסט הזה, והפרכתי בקלות יתרה את הטענה המוזרה הזו בפוסט משלי. היא לא מופיעה בשום מקום אחר, כי זו טענה בלתי סבירה בעליל. צריך להיות אוויל משריש ומנותק מהמציאות כדי לחשוב שהניסוח הזה יופיע באיזשהו מסמך רשמי של האו”ם. מה המשמעות של “מאז ומקדם” בכלל, מבחינה אופרטיבית?

אז איך זה קרה? ובכן, בן-דרור ימיני התייחס לרשומה של גלילי בטקסט משלו. עיון מעמיק בפרק השלישי והשוואתו אל שני הטקסטים הללו, מגלה שאין כמעט שום דבר בפרק הזה שלא הועתק, לפעמים מילה במילה, משני הטקסטים הללו. מיותר לציין שאין בספרון של 'אם תרצו' אף מראה מקום לאף אחד משני הטקסטים הללו. או, למעשה, לספר של פיטרס עצמה.

כלומר, כל הפרק הזה הוא פלגיאט אחד הגדול, שכותביו אפילו לא טרחו לבדוק את המקורות של מי שהעתיקו ממנו. יושרה אינטלקטואלית, כן? סטודנט שהיה מגיש עבודה כזו בקורס, היה מזומן לבירור, נזרק מהאוניברסיטה וזכותו ללמוד במוסדות אחרים הייתה נשללת ממנו. תדמור וסג”ל, במקום זאת, יזכו להשפיע על דעותיהם של אינספור תיכוניסטים וסטודנטים.

אבל אנחנו, כבלוגרים, יכולים להתווכח עם ה”עובדות” של 'אם תרצו' עד שיתפוצץ לנו הראש. העובדות הן לא הפואנטה. מה שחשוב כאן הוא מה שסטיבן קולבר כינה ה-truthiness – האמיתיותיות. זו התכונה שיש לקביעה כלשהי שנשמעת אמיתית (לאוזניים המתאימות, לפחות). אין לי סיבה לחשוב שכשם שהפרק הזה אינו מכיל אלא פלגיאט של משהו שהכותבים מצאו באינטרנט, כך גם שאר הספר נכתב: חיפוש בגוגל אחר קביעות וטענות אמיתיותיות, כאלו ששרתו את המטרה של הכותבים, בלי קשר למידת האמת שבהן.

ועם אמיתיותיות אי אפשר להתווכח עם עובדות. בהגדרתה, אמיתיותיות היא משהו שנשמע נכון, משהו שאנחנו “יודעים” שהוא נכון “כי הבטן אומרת לנו” שהוא נכון. עובדות הופכות לשקרים. בדותות הופכות לאמת.

אי אפשר להלחם בזה דרך בלוגים. אפשר להלחם בזה רק באותם אמצעים בהם מופצים ההבלים של 'אם תרצו' – דרך קמפיינים ציבוריים, כאלו שישפילו את 'אם תרצו' באותו האופן שבו הם משפילים את יריביהם. דרך הפצת תעמולה שתעסוק בהכפשת היריב יותר מאשר בהצבעה על מגרעותיהם של טיעוניו. הבעיה שלנו היא בדיוק שאנחנו לא רוצים, ובצדק, לעשות שימוש באותם הכלים. אנחנו מגבילים את עצמנו מרצון כי אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שבו זו רמת הדיון. האם זה אומר שעלינו להפסיד ל'אם תרצו' או להכנע ולהתדרדר לרמת הדיון שלהם? אני לא יודע. אני רוצה לקוות שיש אופציה אחרת, אבל אין לי מושג מה היא. מה שאני יודע בוודאות הוא שלכתוב על זה בבלוגים שלנו זה לא הפתרון.

#דברים אדיוטיים #חינוך #יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומנות #מציאות #עצבים #ערבים #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: בדרו אותי ואבדר אתכם

הפוסט הבא: הפוליטיקה של החרטא

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית “מי יודע מה זה קוורטי?”. אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות “קוורטי” לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה “דטרמיניזם טכנולוגי”. הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של “מוסד חברתי”), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד “אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!”.

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר “ככה אני רגיל”. לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי. ¹

ה”תלות מסלול” (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים. ²

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה”ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו “הבניית מסלול”. המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן “שום-מקום”. המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

#אבולוציה #אופוזיציה #אקדמיה #דמוקרטיה #דת #חברה #טכנולוגיה #לא פופולרי #מדע המדינה #מציאות #פוליטיקה #רעיונות לתזה

---

---

הפוסט הקודם: הקנדים פשוט לא מוכנים לדמוקרטיה עדיין

הפוסט הבא: אופניים במקום אוטובוסים

אמש נפטרה אליזבת סליידן – שרה ג'יין סמית', בשביל רוב מי שהכיר אותה – ממחלת הסרטן, והיא בת 63 בלבד. אפילו טמקא הבינו שמדובר בארוע שראוי לדווח עליו, אם כי, כרגיל, חירבשו את הפרטים.

סליידן גילמה את שרה ג'יין, המלווה המוכרת והאהובה ביותר של הדוקטור, לצד הדוקטורים השלישי והרביעי לאורך 80 פרקים וארבע עונות בשנות ה-70. היא חזרה להופיע גם לצד הדוקטור החמישי בפרק האיחוד לרגל 20 שנה לדוקטור הו (“חמשת הדוקטורים”), ושוב לפרק האיחוד בשנת ה-25, אחרי ביטול התוכנית. היא אף הייתה אמורה להוביל סדרת אנימציה שמבוססת על דמותה ועל דמות הכלב הרובוטי K-9, אבל הסדרה בוטלה אחרי הפקת הפיילוט.

אחרי חזרת דוקטור הו לאוויר ב-2005, קיבלה סליידן הצעה לגלם את סמית' פעם אחת נוספת בעונה השניה של הסדרה המחודשת. הפרק, “מפגש מחזור”, היה אחד המוצלחים בעונה, והביא בעקבותיו הצעה לספין-אוף נוסף בכיכובה, שיועד לקהל צעיר יותר. הסדרה “הרפתקאות שרה ג'יין” זכתה להצלחה מפתיעה וחודשה שוב ושוב. בסוף העונה השלישית הכריז ה-BBC כי התוכנית תחודש לעוד שתי עונות לפחות. חצי מהכמות הזו הופיעה כעונה ארבע ב-2010. במהלך עונה זו הספיקה סמית' לככב גם לצד הדוקטור ה-11, שהגיע להופעת אורח בסדרה שלה. מסיבות תקציביות, מחצית מעונה חמש הוסרטה מיד עם סיום הסרטת עונה ארבע. החצי השני אמור היה להיות מצולם באביב 2011 לקראת שידור העונה בסתיו.

אבל, כאמור, סליידן נפטרה אתמול. הפרק האחרון של הרפתקאות שרה ג'יין ששודר נקרא, באופן נבואי משהו, “היי שלום, שרה ג'יין”, ובו סמית' החלה לגלות סימני זיקנה מפתיעים ושקלה לפרוש מעסקי ההגנה על כדור-הארץ. בסוף הסיפור הזה, כמובן, גילתה סמית' שסימני הזיקנה היו תוצר של התערבות חיצונית על ידי גורם זדוני, והיא חזרה לקו הבריאות ולתפקוד מלא כמגינת המין האנושי. מסתבר שבחיים האמיתיים, לא התמזל מזלה של סליידן עד כדי כך.

לא ברור עדיין אם ה-BBC מתכנן לשדר את ששת הפרקים שכבר צולמו לעונה החמישית. לא יפתיע אף אחד אם הערוץ יעדיף שלא לשדר חצי עונה, ו”היי שלום, שרה ג'יין” ישאר לעד הפרק האחרון וההולם של הסדרה.

אני בטוח שעבור אנשים רבים סליידן הייתה הרבה יותר משרה ג'יין סמית'. היא הותירה אחריה בעל ובת. אך גם בשבילה הדוקטור היה חלק משמעותי מחייה – הסדרה הזו, והעולם שנבנה סביבה, ליוו אותה משנות ה-20 לחייה ועד ליום מותה.

ראסל טי. דיוויס, המפיק של הסדרה החדשה בשנותיה הראשונות ושל הרפתקאות שרה ג'יין, אמר בעקבות מותה: “ליקום היה מזל שהייתה לו שרה ג'יין סמית. לעולם היה מזל שהייתה לו אליזבת סליידן.”

היי שלום, אליזבת סליידן. יהי זכרך ברוך.

אליזבת סליידן, בוויקיפדיה

הרפתקאות שרה ג'יין, בקיצור תולדות (המסע ב)זמן

טום בייקר, הדוקטור הרביעי, נפרד מסליידן ושרה ג'יין

 

#דוקטור הו #מציאות

---

הפוסט הקודם: מר __, כאן פוציק

הפוסט הבא: מאסוקרטיה*

שלום בוגוסלבסקי ביקש לפני מספר ימים מחילונים להגדיר מה הופך אותם לחילונים. ברמה העקרונית התרגיל כבר הסתיים ¹, אבל הרגשתי שהנסיונות שלי להשיב בתגובות שלי לרשומה המקורית שלו לא מתארות במלואה את הגישה שלי, אז אני אנסה שוב כאן.

I Love Your Hair – Imani Coppola

אם נחלק את העולם ל”קודש” ול”חול”, הרי שהחילוני הוא מי שעוסק בכל עת ביומיומי, בארצי, בסתמי. כלומר, בניגוד לתלונה שהעלה בוגוסלבסקי כנגד בני הנוער החילונים איתם דיבר, כאילו העיסוק שלהם ב”פייסבוק ופלייסטיישן” ² הופך את ה”טרטור” שלהם על חופש למשהו סתמי, הרי שעצם הסתמיות והיומיומיות של – ובכן – היומיום שלהם, היא בדיוק מה שעושה אותם לחילונים. מה שמייחד את החילוני מהדתי הוא בכך שבחייו של החילוני אין הקדשה של זמנו לקידוש השם, אין “קודש”. במובן זה, מה שבוגוסלבסקי מגדיר “דתי עצלן” הוא בדיוק החילוני (או, בכל אופן, הוא חילוני בדיוק כמו זנים אחרים של חילוניות, כאלו שדוחים את הדת מכל וכל).

אבל הדיכוטומיה-לכאורה הזו בין קודש לחול היא שקרית. אלו לא שתי האפשרויות היחידות. יש עוד דברים. ואלו הדברים שכל המשיבים לבוגוסלבסקי דיברו עליהם, ערכים הומניסטיים, רציונליסטים, מודרניסטים או פוסט-מודרניסטים. אפשר לקרוא לערכים הללו דתות, או דתות אזרחיות, אבל אני לא רואה שום תועלת בכך, משום שבכך אנחנו רק מבלבלים מושגים שונים כדי לשמור על דיכוטומיה כוזבת. מה שכן אפשר להגיד הוא שכל מערכות המוסר הללו, הפילוסופיות ³ הללו עוסקות בנשגב – ולצורך העניין, גם רוח האדם, או ערך החיים, או מה שלא יהיה, נכללים ב”נשגב” – ובכך הן עומדות כהפך של ה”חילוניות”, שעוסקת כל כולה ב”סתמי”.

לכלול את כל האנשים הללו בהגדרה של “חילונים” לפיכך, היא זו שכופה על מושג הזה להיות מוגדר במונחים שליליים – החילוני הוא מי שאינו דתי, כשם שהאוטוקרטיה היא צורת המשטר שאינה דמוקרטית, ואין בכך כדי לרמוז שכל החילונים אותו דבר או כל האוטוקרטיות אותו דבר. אם אנחנו מסכימים לחלוקה של כל בני האדם ל”דתיים” ו”חילוניים”, אזי ברור של”חילוניים” אין הגדרה אחרת פרט ל”לא דתיים”. אבל אם נקבל שבנוסף לשתי אלו יש עוד קטגוריות – “פילוסופים”, “הומניסטים”, “ציניקנים” (במשמעות המקורית של המילה, לא במשמעות המודרנית שלה) – אם נפרק, במילים אחרות, את הקטגוריה “חילונים”, נוכל בצורה ברורה יותר להגדיר את אלו שישארו בלי אף מילה אחרת פרט ל”חילונים” כאלו שכל חייהם מוקדשים ליומיומי.

והנה אנו מוצאים שאין כל רע ביומיומיות הזו. הרי גם בוגוסלבסקי עצמו מודה שהחיים הם בדיחה קוסמית, שאין משמעות לשום דבר שאנחנו עושים, ב-grand scheme of things. שאין, בעצם, grand scheme of things. ואם כך, הרי כל עיסוק בנשגב הוא ניסיון נואש לעשות שקר בנפשנו. להכנע לדחפים בלתי-רציונליים למצוא סדר ומשמעות היכן שהם אינם קיימים. החילוני המושלם, ה-“true neutral”, זה שמתרכז בפייסבוק ופלייסטיישן, באח הגדול ובתאוריית המפץ הגדול (הסיטקום, לא התאוריה המדעית), שקורא ספרים סתם כי זה מעניין וכיף בלי להזדקק להעמדת פנים של איזו הארה או תועלת נשגבת מהקריאה הזו, או שלא קורא ספרים כי זה לא מעניין אותו, ואין לו שום צורך להעמיד פנים של אינטלקטואל – החילוני הזה מצליח לעשות את מה שהחילוני-המתפלסף יודע שנכון אך אינו מסוגל להביא עצמו לעשות. החילוני-המתפלסף הוא שנכנע לרטוריקה הדתית של “העגלה הריקה” ומנסה להוכיח שהעגלה שלו לא ריקה, במקום להודיע לדתי המתווכח שכל העגלות ריקות, וההבדל הוא רק בין מי שמעמיד פנים שהעגלה שלו מלאה, לבין מי שנהנה מכך שהוא לא צריך לסחוב עגלה מלאה בדברים בלתי נחוצים, כי החיים קצרים וחסרי משמעות בין כה וכה.

אז מה עושה אדם לחילוני? זה שהוא מבלה את זמנו בפעילויות שהוא מוצא בהן הנאה – “פייסבוק ופלייסטיישן” – ולא מוצא עניין להתעסק ב”קודש” או ב”נשגב”. לא מתוך שלילה שלהם, אלא מתוך חוסר עניין מוחלט בהם, והכרה, במוצהר או שלא, בחוסר התוחלת שלהם.

—

ואם כבר פתחתי עם שיר של אימאני קופולה, הנה עוד אחד, בלי קשר לכלום, גם הוא מתוך האלבום המצויין השחור-ולבן שלה.

(האמת שרציתי לשים את השיר “ג'ון לנון הוא סימן רשום של יוקו אונו”, אבל לא מצאתי ביוטיוב. לא נורא, גם זה אחלה.)

—

אגב: לפני זמן מה נכנסה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם שעומד לצידי גם בתקופות שחונות כאלו. עוד אגב: אם במקרה אתם במונטריאול בשבוע הבא, אני מציג בכנס השנתי של ה-International Studies Association. לאו דווקא הפייפר הכי מבריק שכתבתי בחיי, אבל זה מה יש.

#דת #מציאות #שכנים

---

---

הפוסט הקודם: להוציא את השד מהמגירה

הפוסט הבא: הסיפור על רוברט מאנש

ראש הממשלה: מה נשמע בעולמך, בעולם הערבים?

היועץ לענייני ערבים: נכנסתי לעבודה.

רה”מ: יש טענות למדינה?

יוע”ע: הכלכלה – טוב. אף פעם לא היה כל-כך טוב. הם טוענים שיש הפליה ציבורית של החברים וזה אמת. זו יותר בעיה סוציאלית מאשר לאומית. הציבור מפלה אותם וזו אמת. אלפים מחפשים חדר בחיפה ובתל-אביב...

יועץ כללי לרה”מ: במקום שיש בחורה בבית – לא רוצים שיפגש אתה.

יוע”ע: זאת שוב אותה הבעיה שחוזרת ונישנית.

רה”מ: אז מה טוען הממשל?

יוע”ע: הם טוענים שאחרי 17 שנה – הגיע הזמן שהאזרח הערבי לא יראה בוגד. אין שום הצדקה ואין שום סיבה שערבי בנצרת שרוצה לנסוע לבקר את אחיו בטבריה, או – כאשר נוסע הערבי לכל מקום הוא מורד והוא צריך לקבל רשיונות יציאה כשנוסעים לבקר מישהו.

י”כ: זה קורה.

יוע”ע: הם אומרים: אנו מבינים שמדינת ישראל נמצאת במצב רגיש. אנו לא מבינים מדוע צריכים יום-יום להזכיר לנו ולהרגיז אותנו – שאנו נחותי-דרגה. לזה מתווספת המציאות. ... זה מאד מרגיז את האינטליגנציה ודעתי – מבחינה בטחונית אין שום הגיון בדבר.

(מתוך פרוטוקול פגישה בין רה”מ לוי אשכול ליועץ לענייני ערבים טולדנו, 19 ביולי 1965).

לאורך חצי דצמבר ישבתי בגנזך המדינה וחיפשתי חומרים עבור הדוקטורט שלי. עכשיו אני ממיין אותם ומעבד אותם. זו הסיבה שאין לי כל כך פנאי, לצערי, לעדכן את הבלוג – למרות שיש הרבה דברים להגיד. אבל מה שהכי עצוב לגלות זה כמה מעט השתנה, ועד כמה מה שהשתנה השתנה, במקרים רבים, לרעה.

#גזענות #זכויות #חברה #יאוש #ישראליאנה #מציאות #ערבים #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: כשנתניהו הוא עלה תאנה

הפוסט הבא: האם לשלול אזרחות מערבים שמשתפים פעולה עם ארגוני טרור?

ליאומה של מדינת ישראל

תומכי מפלגת חד”ש נוהגים לציין מדי פעם בגאווה שמה שהם אמרו בשנות ה-80 הפך למיינסטרים כעבור עשור או שניים. לטעמם, זוהי הוכחה לכך שהם רואים את הנולד וניתוח המציאות שלהם כה מדוייק עד שבסוף המציאות כופה עצמה אפילו על אלו שאינם מסכימים עימם.

אבל זה רק חצי מהסיפור. מזה זמן מה, אך באופן בולט במיוחד בתקופה האחרונה, משנתו של מאיר כהנא עוברת רה-הביליטציה בציבוריות הישראלית. למעשה, החזרתו של כהנא לקהל ישראל היא סופו של תהליך (או, אם להיות יותר פסימי, חלק מתהליך) ארוך שישראל עוברת בעשרים-שלושים השנים האחרונות. המילה העברית המתבקשת לתיאור התהליך שאני רוצה לתאר תפוסה כבר – הלאמה. כדי לא ליצור בלבול, אני אקרא לתהליך הזה “ליאום”. ישראל במשך מחצית חייה הראשונה, עשתה מאמצים ניכרים להבדיל בין מנגנוני המדינה לבין המנגנונים הלאומיים שלה. כדי לשמור על לגיטימיות כדמוקרטיה מערבית, המנגנון הממשלתי של ישראל היה חייב להיות א-לאומי עד כמה שאפשר. לשם מטרה זו ישראל ניצלה שורה של ארגונים והסדרים שהיו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, ובמקום להפוך את הפונקציות שלהם לחלק אינטגרלי מתפקוד המדינה כמו בכל מקום אחר, המדינה העבירה חוקים שנתנו לארגונים הללו סמכויות חריגות. כך, הסוכנות היהודית היא היחידה המורשה לסנן מהגרים לישראל (על בסיס חוק השבות – כאשר מבחינה פרקטית, אי אפשר להגר למדינה בכל דרך אחרת); קק”ל היא בעלת קול מכריע בטיפול באדמות המדינה; ומתן סמכויות מלאות בענייני אישות לבתי הדין הדתיים של כל קבוצה דתית, מה שמאפשר למדינה למנוע נישואי תערובת בלי צורך בחוק שיאסור על העניין. בכל המקרים מדובר היה בשימוש בתשתית קיימת ולא בהמצאה חדשה של המדינה, אבל לפעמים גם אי-שינוי המצב הקיים זו פעולה מכוונת. בעיקר כשמקימים מדינה.

ישראל של התקופה הראשונה הקפידה להבהיר שאין ליהדות כדת מקום מיוחד בה. המשרד הממשלתי הרלוונטי היה “משרד הדתות”. אולי אחד הסממנים הבוטים של שיאה של התקופה השניה, הנוכחית, הוא בשם שניתן למשרד זה כשהוקם מחדש לפני שנתיים לאחר פירוקו ב-2003: המשרד לשירותי דת.

ישראל, אם כן, ניסתה לקיים שני מסלולים נפרדים ונבדלים: בניית-עם יהודי, על בסיס הגדרה נטולת-טריטוריה; ובניית-מדינה ישראלית, על בסיס הגדרה נטולת-לאום. מובן כי היו, למרות הכל, נקודות מגע. חלק מבניית-העם הייתה חיזוק הקשר בין אותו עם לבין מולדתו ההיסטורית-מיתולוגית ¹, ומטרתה של בניית-המדינה הייתה יצירת מקום בטוח עבור אותו עם. אך בשם המטרה של שמירת הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, שימרה המדינה את ההפרדה בין שני המסלולים הללו עד כמה שניתן.

7א

התקופה השניה, זו שמתחילה איפשהו באמצע שנות ה-80 – אולי, לצרכי הסיפור בלבד, נקבע את נקודת השבר בבחירות 1984, אז נכנס מאיר כהנא לכנסת – היא תקופת ליאומה ההולך וגובר של מדינת ישראל. כלומר, מקבלי ההחלטות בישראל החליטו, במודע או שלא, שישראל תהיה מדינה ככל המדינות, או במילים אחרות, מדינת לאום במלוא מובן המילה. סנונית ראשונה של המהלך הזה הייתה ב-1980, עם חקיקת חוק הרבנות הראשית לישראל, שהעניק לראשונה באופן מפורש חשיבות מיוחדת לדת היהודית במוסדות המדינה. אך אין ספק שהחדרתה הברורה ביותר של היהדות לתוך החקיקה במדינת ישראל נעשתה, באדיבותו הלא מכוונת של אותו כהנא, עם התיקון לחוק יסוד: הכנסת ב-1985, לפיו ניתן לפסול רשימה מהתמודדות בבחירות אם היא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתוך לשמה עשו שלא לשמה: מתוך רצון להתמודד עם גזענותו של כהנא, הכניסו תומכי החוק את כהנא עצמו לחוקי המדינה. המונח הזה “יהודית ודמוקרטית” יעמוד מאותו רגע והלאה במרכז הדיון סביב זהותה של מדינת ישראל, וכמעט בכל הקרבות בין שני החלקים, “דמוקרטית” תגיע במקום השני.

כדאי להתעכב לדקה על משמעותו של סעיף 7א, מכיוון שהוא אנטי-דמוקרטי בשני אופנים, האחד ברור ופשוט, והשני אירוני. מדוע יש בעיה מבחינה דמוקרטית בדרישה להגדרת המדינה כ”יהודית” כתנאי להתמודדותה של רשימה בבחירות, אני מאמין, קל לכולם לראות. לאזרחי המדינה צריכה להיות הזכות להגדיר את המדינה בעצמם. אפשר להגדיר מדינה כמדינת לאום מסויים, אבל אי אפשר לשלול מהאוכלוסיה את הזכות לשנות את ההגדרה הזו אם יחפצו בכך.

אבל הדבר נכון לא פחות לגבי הדרישה להגדיר את המדינה כ”דמוקרטית”. המדינה היא דמוקרטית לא משום שדמוקרטיה היא ערך, אלא משום שמוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אם שינוי מוסדות המדינה נמצא מחוץ למשחק הדמוקרטי, הרי שהמשחק הדמוקרטי פגום מהיסוד – כל מטרתה של הפוליטיקה היא שינוי מתמשך של מוסדות המדינה. בין כה וכה, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בכח. אם הציבור אינו תומך בדמוקרטיה, היא לא תוכל לשרוד. הרעיון הקלוקל של דמוקרטיה מתגוננת מפספס את הלקח האמיתי של רפובליקת ווימאר: אי אפשר לכפות דמוקרטיה. הסיבה שווימאר נכשלה, בניגוד למה שמלמדים אותנו בתיכון, אינה “יותר מדי דמוקרטיה”, אלא פחות מדי תמיכה ציבורית בדמוקרטיה. חוק שאוסר על התמודדות בבחירות מטעם מי שמתנגד לדמוקרטיה הוא, לפיכך, אנטי-דמוקרטי. מי שתמך בחוק הזה, על פי החוק עצמו, היה צריך להיות פסול מהתמודדות בבחירות.

ליאומה של מדינת ישראל על בסיס ההגדרה החדשה שסיפק סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת התבצע בשני שלבים. בשלב הראשון פורש החוק בציבוריות הישראלית כ”יהודית אך דמוקרטית”. כלומר, ממדינה שהיא סתם דמוקרטית, ישראל הפכה במוצהר למדינה בעלת זהות יהודית מובהקת, אך הזהות הזו הוגבלה על-ידי עקרונות דמוקרטיים (ומכאן שיש ניגוד בין, לכל הפחות, גרסאות מסוימות של היהדות, לבין הדמוקרטיה). בשלב השני, אחרי שה”יהודית” השתרשה מספיק בשיח הלגיטימי והתקבלה גם על הקהילה הבינלאומית, הפרשנות הפכה להיות “קודם יהודית, ואז דמוקרטית” – כלומר, הדמוקרטיות של המדינה מוגבלת על-ידי היותה מדינה יהודית. מאותו הרגע, המאבק נסוב סביב ההגדרה של “יהודית”. מכיוון שלא נותרה עוד המגבלה של “יהדות תואמת-דמוקרטיה”, אפשר היה להגדיר יהדות באיזה אופן שרוצים.

כהנא וערפאת

ויחד עם המאבק הזה גם נעלמה הבושה. דברים שישראל עשתה פעם בהסתר, היא התחילה לעשות בגלוי, בגאווה, ותחת סמל המדינה. דוגמא מעניינת היא מעורבות השב”כ במינוי מורים בבתי-ספר ערבים. מאז הקמת מערכת החינוך הממלכתית בשפה הערבית, היה מעורב השב”כ בבחירתם של המורים שילמדו בהם. בספר “ערבים טובים” ² מספר הלל כהן כיצד משרות הוראה ניתנו לעיתים למשתפי-פעולה סתם כתמורה על שירותיהם הטובים, בלי קשר לכישוריהם כמורים. המעורבות הזאת נמשכה גם אחרי ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל. למעשה, היא נמשכה עד 2006, והייתה נמשכת עוד אילולא איבדה ישראל הרשמית את הבושה בהיותה מדינת הלאום היהודי. הסיבה לביטול ההסדר נעוצה בכך שב-2004 הודתה מנכ”לית המשרד דאז רונית תירוש במה שהיה לפני כן סוד גלוי. אולי “הודתה” היא לא המילה הנכונה – היא הצדיקה את ההסדר, לא הבינה מה לא בסדר איתו, ואף הצהירה כי היא ושרת החינוך לבנת אינן מתכוונות לנסות לשנותו. זמן קצר אחרי ההצהרה הזו פנה ארגון עדאללה לבג”ץ. ב-2006, בעקבות הדיונים בבג”ץ, בוטל ההסדר והוסר פיקוח השב”כ מהמורים הממונים. השתלשלות העניינים הזו גם מבהירה מדוע היה חשוב למדינה לאורך שנים רבות להפריד בין המסלול המדינתי לבין המסלול הלאומי – הלגיטימציה הדמוקרטית מגבילה מאוד את היכולת להפגיש את שני המסלולים הללו.

בשלב הזה אני מקווה שכבר ברור מדוע סעיף 7א הכניס את כהנא לחוקי המדינה – לא כהנא האמיתי, זה של מדינת ההלכה, אלא כהנא-זוטא, זה של “ערבים החוצה”. כהנא חזר פעמים רבות על הסיסמא “או כהנא, או ערפאת”. הפתרון של הציונות המיינסטרימית היה “כהנא וערפאת”: המדינה תוכל להיות מדינה יהודית בלי סכנה משמעותית לקיומו של הרוב היהודי בה (ובלי, מאידך, לאבד את הלגיטימציה הדמוקרטית, לה בז כהנא האמיתי), רק אם תוקם מדינה פלסטינית נפרדת.

כך אומץ הרעיון של “שתי מדינות לשני עמים” מהשמאל של חד”ש למיינסטרים הישראלי. לא משום שהציונות אימצה את ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי דאז, אלא משום שהיא חיפשה גורם מאזן לכניסתו של הכהניזם לתוך החשיבה הישראלית. החלק החד”שניקי של הפרדיגמה החדשה לא הצליח להתפתח יותר מדי: הדמוקרטיה עדיין נמצאת במקום שני אחרי היהודיות, ולכן בכל מאבק בין “כהנא” לבין “ערפאת”, כהנא מנצח. ³ אבל הכהניזם המשיך להתחפר בתוך התפיסה הישראלית

כהנא צדק

כל המאבקים בהם אנו חוזים כיום בין המחנה הדמוקרטי המצומק לבין מחנה ה”מדינה היהודית” בראשותם של נתניהו וליברמן, נובעים מתוך ניתוח המציאות של כהנא כבר בראשית שנות ה-80. והמאבקים הללו נידונו לנצחונו של המחנה היהודי מהסיבה הפשוטה שגם המחנה הדמוקרטי מאמץ את מושגיו של המחנה היהודי. ישראל של אחרי פתרון שתי המדינות מוצגת כאידאל בדיוק משום שתהיה לה אז, לכאורה, לגיטימציה מלאה להיות מדינה יהודית, לצד מדינה פלסטינית. אך ההצגה הזו מתעלמת מקיומו של מיעוט ערבי גדול שימשיך לחיות בישראל. הדמוקרטיה תמשיך להיות כפופה ליהדות, וההגיון הכהניסטי עדיין יתפוס: כדי לשמור על הרוב היהודי, ומכאן על היות המדינה “מדינה יהודית”, צריך להגביל את הדמוקרטיה.

ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי בשנות ה-80 כפי שאומץ על-ידי המיינסטרים הישראלי בשנות ה-90, זה שקרא למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בשם “שתי מדינות לשני עמים” הוא ניתוח חסר, חלקי. לעומת הזאת, הניתוח של כהנא לפיו יהודית ודמוקרטית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בלי שאחת תוגבל על ידי האחרת, מתאר את המצב הישראלי בשלושים השנים האחרונות בצורה מדוייקת.

כהנא הציג שתי אלטרנטיבות בפני הציבור הישראלי, אלטרנטיבות שבאופן אירוני הן אלו ששימשו לשלילת זכותו להתמודד על מקום בכנסת, בטיעון כאילו ניתן לשלב ביניהן בלי כל סתירה. יהודית, או דמוקרטית; מדינה אתנית, או מדינה ליברלית. הניתוח של כהנא היה מדוייק, אך יש לזכור כי הבחירה בין שתי האלטרנטיבות, גם על פי כהנא עצמו, אינה נובעת מתוך הניתוח עצמו – הניתוח אדיש לשתי האפשרויות – אלא מתוך האידאולוגיה של הבוחר. זו הסיבה שכהנא ראה לנכון לפעול לחיזוק הזהות היהודית של אזרחי ישראל, משום שידע שאזרחים בעלי זהות יהודית ונטולי תפיסה ליברלית יהיה אזרחים שיבחרו באלטרנטיבה היהודית, בעוד שאזרחים רחוקים מהיהדות וקרובים למערב יבחרו באלטרנטיבה הדמוקרטית. אלו גם קווי המחנה המתקיימים כיום, וזוהי הסיבה שהמחנה הדמוקרטי כה קטן בישראל, וגם אז לוקה בסתירות פנימיות קשות.

האם ישראל עוד יכולה לשנות כיוון? לא ברור. בעיקר לא ברור אצל מי נותר הרצון לשנות כיוון. נדמה כאילו נכנסנו לסחרור, למערכת של היזון חוזר שמגבירה את עצמה עד לשיא הבלתי נמנע. הדרך היחידה שאולי אפשר לשמור עוד על תקווה היא להתלות באותם ניצוצות ליברליים שקיימים בקרב חלקים גדולים באוכלוסיה ולפעול להגדלתם לכדי אש בוערת. איך עושים את זה בלי שום כוח פוליטי? אין לי מושג.

#אלימות #דו-לאומיות #דמוקרטיה #דת #זכויות #חינוך #יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומיות #לאומנות #ליברמן #מציאות #פוליטיקה #ציונות

---

---

הפוסט הקודם: נפקדים נוכחים: על הטיות בחירה בחשיבה רציונלית

הפוסט הבא: בפוסט זה: תמונה של מוחמד

מישהו, אני חושב שזה היה נדב שאלתיאל, קישר לרשומה הזו של אבו מוקאוומה, שכללה את הציטוט הבא:

‪

‪”An economist is an expert who will know tomorrow why the things he predicted yesterday didn't happen today.” — Laurence J. Peter (Whose words, I think, might apply to the social sciences more broadly.)‬

‬

הציטוט הזכיר לי שיחה שהייתה לי עם אבא שלי לפני זמן מה. דיברנו על המשבר הכלכלי ועל היכולת של כלכלנים לחזות תנודות בשוק. אני טענתי שעוד לא ראיתי הוכחה ליכולת כזו. אבא שלי טען שיש אנשים שמתעשרים מהבורסה, אז סימן שאפשר לחזות את התנודות ברמה סבירה של דיוק – מספיק כדי להרוויח מזה הרבה כסף.

הטיעון הזה הוא דוגמא מצויינת לאחת ההטיות הנפוצות ביותר בחשיבה רציונלית, ואחת שמאוד קל ליפול בה גם כאשר משתדלים להמנע מכשלים לוגים מוכרים יותר, כמו אד הומינם, או פנייה לסמכות: הטיית בחירה (selection bias). הטיות בחירה הן נפוצות להפליא, כולל בכתיבה אקדמית (קל וחומר אצל סטודנטים), ובאות בכל מיני צורות וזנים. ברשומה זו אתן מספר דוגמאות להטייה הזו, ועל מה צריך לחשוב כדי לוודא שלא נפלנו בה.

הטיית בחירה היא מצב בו אדם מסיק מסקנה כלשהי על בסיס התבוננות במדגם מוטה. הבעיה עם ההטייה הזו היא שכמעט אף פעם היא לא נעשית במכוון. המדגמים שאנחנו בוחרים מוטים לא בגלל שאנחנו רוצים מדגם מוטה, או בגלל שאנחנו מנסים לייצר את התוצאה הרצויה לנו, אלא בגלל שאלו המדגמים הזמינים לנו. למעשה, אפשר להגיד שאף מדגם אינו חף מהטיות, ואחת המטלות שלנו בבואנו להסיק מסקנות ממדגמים היא לחשוב כיצד המדגם עשוי להיות מוטה, ובאיזה אופן הדבר עשוי להשפיע על התוצאות שלנו. ¹

הגורם הנפוץ ביותר להטיית בחירה, לפחות בדיונים שאינם אקדמיים, היא בחירה על בסיס המשתנה התלוי: ² אני רוצה לדעת מה גורם לתוצאה א', אז אני בודק מקרים בהם התרחשה תופעה א' ומנסה להסיק מתוך כך מה גרם לתוצאה הזו. הבעיה עם הפעולה הזו היא שאין לי שום דרך לדעת האם הגורמים שמצאתי יחודיים למקרים בהם התרחשה התופעה, או שהם נפוצים גם במקרים בהם היא לא התרחשה. ניקח לדוגמא מחקרון של מורי לשעבר פרופ' אברהם דיסקין, עליו הוא סיפר לנו בקורס מתודולוגיה. פרופ' דיסקין רצה לבדוק מה הגורמים שהופכים נשיא אמריקאי ל”חשוב”. הוא יצר מדד חשיבות שהסתמך על אורך הערך הרלוונטי אודות כל נשיא באנציקלופדיה כלשהי (חלקי אורך הכהונה של הנשיא), ובחן מה מאפיין את הנשיאים החשובים ביותר לפי מדד זה. אם הוא היה בוחר להסתכל רק על הנשיאים החשובים, הוא היה מגלה ששניים מהם נרצחו (לינקולן וקנדי). בהחלט ניתן להעלות על הדעת אפשרות שנשיא שנרצח הוא גם נשיא שיזכה ליותר מקום בזכרון הקולקטיבי האמריקאי. אבל אם לא בוחרים על בסיס המשתנה התלוי, אלא מסתכלים על כלל המקרים, מגלים שהיו עוד שני נשיאים שנרצחו – ג'יימס גארפילד ו-וויליאם מק'קינלי (מי?), שלאף אחד לא אכפת מהם. ³

בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא גם מה שגרם לטעות של אבא שלי: זה שישנם אנשים שהצליחו לעשות כסף מהבורסה לא אומר שאין אנשים שהסתמכו על אותם הכללים ממש, וכשלו – למשל, בגלל שתנודות הבורסה הן כאוטיות, ויש מידה גדולה של מזל בהצלחה או כשלון בהשקעות בה. כמו כן, העובדה שאנשים הרוויחו כסף, ואפילו הרבה כסף, לא אומרת שהם ימשיכו לעשות כן (ואז הם יפלו מהרדאר שלנו), או שהם לא הפסידו הרבה כסף בזמנים ספציפיים (מה שיעיד שוב שהם אינם באמת מסוגלים לחזות את תנודות השוק, אלא רק היה להם יותר מזל מלאחרים בניחושים שלהם).

המקרה הכי קיצוני של בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא האנקדוטה: אני מכיר מישהו נורא זקן שמעשן שתי חפיסות סיגריות ושותה בקבוק וודקה ביום, ומכאן שהמרשם לחיים ארוכים הוא עישון ושתייה מרובים. רובנו יודעים להמנע מאנקדוטות אישיות מהסוג הזה כהוכחה למשהו, אבל לעיתים קרובות כן נעשה שימוש באנקדוטות משני סוגים אחרים כמקור להיסקים:

א. אנקדוטות היסטוריות: פעמים רבות בדיון תעלה דוגמא היסטורית כהוכחה לכך שדברים מסויימים חייבים לקרות במצבים מסויימים. למשל, בדיון על התנגדות בלתי אלימה תמיד תעלה הדוגמא ההודית כהוכחה ליעילות השיטה. הבעיה היא שדוגמא אחת אינה מוכיחה אלא התכנות של תוצאה מסויימת: יתכן שהתנגדות בלתי אלימה תוביל לשחרור לאומי. ומה על כל המקרים האחרים של התנגדות בלתי אלימה שלא צלחו? במדעי החברה מקובל לבצע “מחקרי מקרה” (case studies), ומחקרים ממין זה בהחלט שימושיים לניסוח תאוריות או בחינת תאוריות קיימות, אבל הם אינם יכולים, בפני עצמם, להוכיח חוקיות. רק הצטברות של מספר גדול של מחקרים כאלו (או מחקר אחד גדול על מספר מקרים) יכולים לאשש טענה לגבי חוקיות. וגם אז, חשוב לבחון כיצד נבחרו המקרים, כדי להמנע מאותה בחירה על בסיס המשתנה התלוי. וריאציה נפוצה על סוג זה היא השוואה של פחות או יותר הכל לארה”ב, חרף היחודיות של המקרה האמריקאי ואי הרלוונטיות שלו לרוב מה שמשווים אותו אליו.

ב. הוכחות מן הכוכבים: כשהאנקדוטה שלנו אינה מישהו שאנחנו מכירים אישית אלא מישהו שמוכר באופן כללי, אנחנו נוטים פחות להזהר מההטייה שבהסתמכות על המקרה שלו. מכאן נפוץ הז'אנר של ראיונות (או ביוגרפיות, או אוטוביוגרפיות) עם עשירים מתוך ניסיון לפצח את סוד ההצלחה שלהם. גם כאן כמובן, הסיבה היחידה שמראיינים את אותו אדם היא שהוא מציג התנהגות שאנחנו רוצים להבין – כלומר, הוא נבחר על בסיס המשתנה התלוי, אבל מכיוון שמדובר במקרה בודד, ההטייה מוקצנת עוד יותר והופכת את כל הניסיון להפיק מסקנות לחסר ערך לחלוטין.

לעיתים אנחנו בוחרים על בסיס המשתנה התלוי כי אין לנו ברירה אמיתית. מה גורם למינים מסויימים לשרוד בעוד שאחרים נכחדים? כל המינים שאנחנו מכירים מספיק טוב כדי לענות על השאלה הזו קיימים, או לכל היותר נכחדו לאחרונה – מה שאומר שהם שרדו עד התקופה האחרונה והיו נתונים ללחצים אבולוציוניים דומים. ניסיונות להסיק מתוך המדגם המוטה הזה בהכרח יכשלו. הדרך היחידה לנסות לענות על השאלה היא באמצעות ניסויי מחשבה תיאורטיים. זה, למעשה, מה שעשה דארווין.

סוג נוסף של הטיית בחירה היא בחירה עצמית (self-selection). נניח שאני מבצע ניסוי בפסיכולוגיה כלכלית, ומגייס מתנדבים לניסוי באמצעות הצעת תשלום זניח כלשהו. ישנה סבירות לא קטנה שרוב האנשים שיגיעו לניסוי שלי הם בעלי הכנסה נמוכה יחסית – אלו שיש להם הכנסה גבוהה לא יטרחו בכלל להתנדב. מסקנות הניסוי שלי, לפיכך, עלולות להיות מוטות, מכיוון שההתנהגות הכלכלית של בעלי הכנסה נמוכה עשויה להיות שונה בתכלית מזו של בעלי הכנסה גבוהה.

סוג הפוך הוא תמותת מקרים (case mortality). אם אני עורך ניסוי רב שנים בטיפול רפואי מסויים, מה עלי לעשות עם כל המקרים שלי שמתו לאורך השנים (בהנחה שהם לא מתו באופן ישיר מהטיפול)? הכללתם בתוצאות היא בעייתית משום שאין לי עליהם נתונים מלאים. מצד שני, יש סיכוי טוב שהם מהווים תת-קבוצה חשובה להבנת הנתונים, למשל, משום שהם משתייכים ברובם לקבוצת האנשים בעלי מחלות אחרות, או אנשים בעלי סגנון חיים מסויים שהביא לתמותה גבוהה יותר, או פשוט משום שזו קבוצת האנשים המבוגרים יותר. השמטתם מתוך הנתונים שמשמשים להסקת מסקנות מחייבת ניתוח מדוקדק של המקרים הללו כדי לשלול הטיית בחירה.

תמותת מקרים, כמובן, אינה מחייבת תמותה של ממש. מקרים “מתים” גם כאשר הם סתם נעלמים לנו. למשל, אם אני עורך מחקר רב-שנים במהלכו אני מבקש מהמשתתפים למלא שאלון אחת לשנה בנושאים מסויימים, חלק מהמשיבים שלי יפסיקו להשיב, או שאאבד קשר איתם במהלך המחקר. האם האנשים הללו מהווים קבוצה בעלת מאפיינים רלוונטיים להבנת המשתנה התלוי שלי? אם המחקר שלי, למשל, עוסק בהתנהגות כלכלית, ותמותת המקרים שלי נובעת בחלקה מהגירה, יש פה סכנה להטיית בחירה משום שאנשים שמהגרים מישראל נוטים להשתייך לקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות יותר.

כיצד ניתן להמנע מהטיות בחירה? כפי שכבר אמרתי, אין מדגם מושלם. כל מדגם סובל מהטייה מסויימת. המיטב שאנחנו יכולים לעשות הוא להבין את ההטיות הפוטנציאליות במדגם שלנו. בבואנו להסיק מסקנה כלשהי ממספר מקרים, עלינו קודם לשאול את עצמנו: כיצד נבחרו המקרים הללו? האם בחרנו אותם משום שהם מציגים את ההתנהגות אותה אנו מנסים להסביר? אם כן, עלינו לנסות לחשוב על מקרים סותרים, ולנסות לבחור דווקא על בסיס המשתנה המסביר. האם אנחנו יכולים לחשוב על מקרים בהם המשתנה המסביר שלנו קיים בלי שתתקיים התופעה המוסברת? כיצד ניתן להסביר זאת? שאלה נוספת שיכולה לעזור היא איזה מקרים עשויים להתקיים שלא היינו יכולים לחשוב עליהם? סקרים טלפוניים, למשל, מתבססים על ספר הטלפונים. המשמעות היא שמי שאין לו טלפון קווי לעולם לא יעלה במדגם. האם הקבוצה הזו היא בעלת מאפיינים רלוונטיים לשאלה שאני מנסה לבחון באמצעות הסקר? אם כן, כיצד העלמותם מהמדגם שלי צפויה להשפיע על התוצאות?

מטבע הדברים, קשה לנו לנתח את אותם המקרים אותם איננו יכולים לבחון. אם היינו יכולים לבחון אותם, לא הייתה לנו בעיה להכליל אותם במדגם. כלומר, היכולת שלנו להתמודד עם הטיית בחירה היא מוגבלת מעצם מהותה. מודעות לעצם הבעיה, לפיכך, היא כנראה הכלי החשוב ביותר בבואנו להסיק מסקנות מנתונים אמפיריים כלשהם.

#אקדמיה #כתיבה #מדע #מספרים #מציאות #מתודולוגיה

---

---

הפוסט הקודם: הליברמן הפלסטיני

הפוסט הבא: כהנא חד"ש