טל שניידר סקרה בבלוג שלה כנס שנערך לאחרונה במכון ון-ליר בנושא השתתפות נשים במערכת הפוליטית. אחד המחקרים שהיא סוקרת שם נערך על ידי מיכל שמיר ובחן הצבעה נשית בבחירות, ומנסה להסביר אותו באמצעות בחינת העדפות מדיניות של נשים לעומת גברים בתחומי כלכלה ובטחון. ¹

כפי שמדווחת שניידר, שמיר טענה שנשים הן ניציות יותר בענייני בטחון, אבל סוציאליסטיות יותר בענייני כלכלה. לכאורה, במדינת ישראל בה ענייני חוץ ובטחון נחשבים חשובים יותר עבור המצביעים לעומת נושאים כלכליים (אפילו במערכת הבחירות האחרונה), המשמעות של ההעדפה הזו צריכה להיות העדפה רבתי של הימין על פני השמאל – במיוחד כשגם בימין יש כוחות “חברתיים” יותר מבחינה כלכלית (לדוג', אורלי לוי אבקסיס בישראל ביתנו). תחת זו, המחקר מצא העדפה דווקא של מפלגות המרכז והשמאל (במחקר עצמו שתי הקבוצות גובשו יחדיו לקבוצה אחת של “שמאל מרכז”. אני לא רואה סיבה לעשות כן. תכף נחזור לזה): בעוד שבשמאל ובמרכז יש פער לזכות הנשים, שחמש אחוז יותר מהן הצביעו עבורו לעומת הגברים, בימין יש העדפה גברית בולטת – 9% יותר גברים הצביעו למפלגות הימין לעומת נשים. (יתר ההפרשים בין נשים לגברים נמצאים במפלגות החרדיות והערביות. אין בידי את הנתונים המקוריים, אבל על פניו הדבר מצביע על הפרשים ניכרים באחוז ההצבעה בין גברים לנשים. למעשה, אם אכן קיימים הפרשים באחוזי ההצבעה במגזרים הללו, הדבר מעלה שאלה לגבי משמעות שאר הנתונים – על פניו, צריך לבחון לא את הפער בין אחוז ההצבעה של נשים לעומת גברים למפלגות השונות, אלא את חלקן של הנשים בהצבעה לכל מפלגה מתוך חלקן של הנשים מתוך כלל המצביעים. עם זאת, עצם קיומם של פערים בין הימין לשמאל צריך להשאר בין כה וכה.)

(אוקי, זה השלב שבו פניתי לפרופ' שמיר וביקשתי את הנתונים המקוריים. אחרי שקיבלתי אותם התחלתי להשוות את החישובים שלי לחישובים עליהם דיווחה שניידר, ויש לי כמה הערות חשובות: א. לא מדובר על סקר יציאה, כפי שכתבה שניידר, אלא על סקרים שנערכו בחודש האחרון לפני הבחירות. ראוי לציין שלמעלה מרבע מכלל המשיבים בסקר בחרו באפשרויות “לא החלטתי” או “לא אצביע” — כדאי גם לציין שאם להאמין לסקר, אחוז ההצבעה בבחירות היה צריך להיות למעלה מ-90... — ויש הטייה מגדרית ברורה בקרב הקטגוריה הזו: בעוד שבקרב הגברים פחות מ-25% אחוז נכנסים לקטגוריה הזו, הרי שבקרב הנשים השיעור קרוב יותר לשליש. בסך הכל, למרות שנשים מהוות כמעט בדיוק חצי מהמדגם, הן מהוות רק כ-48% מקרב המשיבים שנקבו בשמה של מפלגה כלשהי – כנראה שכאן נמצאים ארבעת האחוזים החסרים, אבל אני לא בטוח, כי ראו ג' להלן; ב. הסקר ממש לא מייצג את תוצאות האמת. רק כדי לסבר את האוזן, יש עתיד זכתה בסקר לכ-6% מכלל המשיבים שבחרו בתשובה מהותית, פחות מ”התנועה” (8%). גם אם נסתכל רק על קבוצת המצביעים שבחרו במפלגות ספציפיות שעברו את אחוז החסימה (ולא, נגיד, “מפלגת שמאל כלשהי”), עדיין מגיעים רק לכ-8%. המפלגות החרדיות בכלל נמצאות בתת-ייצוג, עם כ-5% לש”ס וכ-3% ליהדות התורה. במצב כזה, ניסיון להפיק מידע פר מפלגה הוא מאוד בעייתי, כמובן; ג. לא הצלחתי לשחזר במדויק את הנתונים שהציגה פרופ' חזן ע”פ הדיווח של שניידר – יתכן שהיא הסתמכה על סקר שונה לגמרי – מספיק להסתכל על התוצאות של יש עתיד שם כדי לראות פער ניכר בין מה שהיא הציגה לבין הנתונים שבידי, אבל יתכן שהיא עשתה חישוב שונה של קבוצת הייחוס; ד. לאור זאת, לא ביצעתי ניתוח משלי של הנתונים, ואני מסתמך על הנתונים במחקר שהעבירה לי פרופ' שמיר ובדיווח של שניידר.)

כאמור, מבחינת מדיניות יש פערים בהעדפות שני המגדרים. בנושאי כלכלה, כפי שניתן היה לצפות לאור ההצבעה, נשים נוטות יותר לטובת מדיניות סוציאליסטית: יותר קצבאות אבטלה, יותר תקציב לחינוך, יותר תקציב לבריאות. עם זאת, נשים הביעו הרבה פחות נכונות להעלאת מיסים (רק 21% מהנשים לעומת 40% מהגברים). כלומר, נשים באופן כללי רוצות לקבל יותר מהמדינה אבל לא מוכנות לממן את זה. כפי שנראה בהמשך, נשים גם תמכו בהגדלת תקציב הבטחון הרבה יותר מאשר גברים, מה שאומר שגם המסלול הזה חסום לתקצוב מדיניות הרווחה המועדפת עליהן. ²

לעומת זאת, ובניגוד למה שהיינו מצפים מההצבעה בבחירות, נשים לכאורה ניציות יותר בהעדפות שלהן: הן הרבה פחות מוכנות להקמת מדינה פלסטינית, פינוי ישובים וחלוקת ירושלים, יותר חוששות מטרור, וכאמור, יותר מעוניינות להגדיל את תקציב הבטחון (למעלה ממחצית הנשים, לעומת 38% מהגברים). אבל מאידך, ובפערים משמעותיים, נשים מציבות את השלום כערך מרכזי, על פני ערכים אחרים כגון ארץ ישראל השלמה, רוב יהודי או דמוקרטי, מתנגדות להפצצת הכור הגרעיני באיראן, ולבסוף, חרף רצונן להגדיל את תקציב הבטחון, שמות יותר דגש על תהליך השלום לעומת הגברת העוצמה הצבאית (49% לעומת 43% בקרב הגברים. כעקרון, מכיוון ש-51% מהנשים תמכו בהגדלת תקציב הבטחון, אפשרי שאין שום חפיפה בין שתי הקבוצות, אבל זה לא סביר).

שמיר מסבירה את ההעדפה הנשית לשמאל-מרכז חרף ההעדפות הבטחוניות (לכאורה) בייצוג הגבוה יותר של נשים בשמאל ובמרכז, כולל שלוש מפלגות שבראשן עמדו נשים בבחירות האחרונות.

מה שאני אומר עכשיו הוא בגדר ניחוש, אבל אני חושב שיש כאן יותר מאשר “נשים מצביעות לנשים נקודה”. יש מספר סיבות לכך. הראשונה היא שאפשר באותה מידה לתת הסבר הפוך לגמרי: זה לא שנשים העדיפו מפלגות עם אשה בראשן, אלא שגברים נרתעים מלהצביע למפלגה כזאת. המשמעות הטקטית של כל אחד מההסברים הללו היא הפוכה – ההסבר הראשון יעודד מפלגות להציב בראשן נשים כדי למשוך את הקול הנשי, בעוד שההסבר השני עלול להרתיע מפלגות מלעשות כן. השאלה, אם כן, היא האם הצבת אישה גורמת להגדלת כמות המצביעים (באמצעות משיכת נשים) או הקטנתה (באמצעות הרחקת גברים). אפשר להעלות על הדעת ניסויים שיבחנו זאת (למשל: לתת לשלוש קבוצות “מצע” מפלגתי מפוברק ולשאול אותם אם הם עשויים לשקול לחיוב הצבעה למפלגה כזו. קבוצה אחת תקבל את המצע כשיאוזכר בו שם נשי כעומדת בראש המפלגה, קבוצה שניה תקבל אותו מצע עם שם גברי בראשותה, וקבוצה שלישית תקבל מצע בלי אזכור שם כלשהו), וכמובן שאין סיבה ששני ההסברים לא יפעלו במקביל.

סיבה שניה היא המקום היחסי של קדימה, יש עתיד והתנועה בחלוקה המגדרית. כאמור, שמיר חילקה את המפלגות ל”ימין” ו”שמאל-מרכז”, כאשר היא טוענת שעד 2009 כמעט לא היה פער מגדרי, אבל ב-2009 נוצר פער מגדרי מובהק. הפער המגדרי ב-2009 מונע כל כולו על ידי קדימה, שזכתה לשבעה אחוז יותר תמיכה בקרב נשים לעומת גברים. העבודה קיבלה בבחירות הללו העדפה של ארבעה אחוז בקרב הגברים, ומרצ, בהנהגת חיים אורון, זכתה בתמיכה עודפת של נשים, אבל רק באחוז בודד אחד. לכאורה, הנתון הזה מחזק את הטענה של שמיר, מה גם שאפילו בראייה היסטורית, המועמדות של גולדה מאיר יצרה העדפה חריגה של נשים למפלגת העבודה לעומת בחירות אחרות באותה תקופה. אבל מצד שני, בבחירות האחרונות המפלגה עם הפער המגדרי החיובי הכי גדול היא דווקא יש עתיד (3%), בעוד שיחימוביץ בראשות העבודה הצליחה להשיג העדפה של 2% בלבד, ומרצ עם גלאון גם כן 2%. לעומת זאת, התנועה של לבני השיגה תמיכה זהה בקרב נשים וגברים. קדימה עצמה, עם מופז, שקעה להעדפה גברית של אחוז אחד. כלומר, אם מפרקים את החבילה של “שמאל-מרכז”, מקבלים מרכז עם +7 ב-2009 ו-+2 ב-2013 (אך ורק בזכות לפיד), ושמאל עם מינוס שלוש ופלוס ארבע, בהתאמה. יתר על כן – עיקר השינוי במפלגת העבודה הוא דווקא קריסה בהצבעה הגברית שנפלה מ-14% ל-9% בלבד, בעוד שההצבעה הנשית כמעט ולא השתנתה (עליה של אחוז אחד מ-10 ל-11), חרף יחימוביץ והתפנות הנוכחות הדומיננטית של קדימה בהובלת לבני, וחרף הדגש על נושאים חברתיים והצנעת הנושא המדיני בקמפיין של העבודה. ³

נחזור, אם כן, להעדפות המדיניות. האם אכן אנו רואים כאן דפוס של “ניציות וסוציאליסטיות, אבל תומכות בשלום”? אני ממש לא בטוח. אני חושב שהרמז מתחבא בפריט אחד מעניין: הפער המגדרי הבולט ביותר בסוגיות מדיניות עולה דווקא בשאלה לגבי חשש מפיגועי טרור. 17% יותר נשים ציינו חשש שכזה לעומת גברים. מה שהעלה בי תהיה – האם החוט המקשר בין ההעדפות הסותרות לכאורה של נשים הוא, אולי, רתיעה מסיכון? רתיעה מסיכון יכולה להסביר את שלל העדפות המדיניות של נשים, כמו גם את העדפתן למפלגות מרכזיות יותר, ואולי גם את הרתיעה התמוהה לכאורה ממפלגות כמו “ישראל ביתנו”. לעומת זאת, העדפת סיכון תסביר את הדפוס ההפוך אצל גברים – גם אם הם לא כל כך ניציים בהעדפות שלהם, הם מעדיפים להעמיד פנים שכן כאסטרטגיה של הרתעה. כלומר, הם לוקחים סיכון.

מחקרים מצביעים על כך שנשים נוטות יותר לרתיעה מסיכון מגברים, וכן שאנשים בעלי העדפת סיכון נוטים יותר להעדיף מדיניות כלכלית ימנית (והצבעה למפלגות ימין, במדינות נורמליות בהן הנושא הכלכלי הוא מרכז הפוליטיקה), וטיעון כזה יכול לתת הסבר כולל לתופעה המוזרה שראינו: נשים מעדיפות לא לקחת סיכונים מבחינת מדיניות, ולכן גם מתנגדות לויתורים לפלסטינים, אבל גם דורשות להשיג הסכם שלום, גם רוצות יותר השקעה ציבורית ברווחה וגם לא מוכנות לקחת את הסיכון שבהעלאת מיסים, ובסופו של דבר הולכות על האופציות הבטוחות יותר – מפלגות מרכז פופולריות (ופופוליסטיות), פלוס העדפה לייצוג נשי פיזי. (שוב – הכללה, כמובן. לא כל הנשים נוהגות כך, ואף לא רוב הנשים, אלא רק יותר נשים מאשר גברים. וגם אז, מדובר על קבוצת הנשים בכללה. אין הכרח שתהיה אפילו אישה אחת ספציפית שנוהגת כפי שמתואר כאן, אבל בהחלט יתכן שאותה רתיעה מסיכון היא שמובילה יותר נשים להעדפות סותרות, בעת שהן מנסות לזהות את הדרך הכי פחות מסוכנת עבורן). ⁴

לא הצלחתי למצוא מחקר שבודק את הקשר בין שלושת הגורמים הללו – מגדר, הצבעה והעדפת סיכון. על פניו, נראה לי שזה יכול להיות כיוון מעניין כדי להסביר פערים בהצבעה מגדרית.

 

‪Croson, Rachel and Uri Gneezy. 2009. “Gender Differences in Preferences.“ Journal of Economic Literature 47(2): 448-474.‬

‪Kam, Cindy D. 2012. “Risk Attitudes and Political Participation.“ American Journal of Political Science 56: 817–836.‬

 

#בחירות #לפיד #מדע המדינה #פוליטיקה #פמיניזם

---

---

הפוסט הקודם: תעשו מה שטוב לכם

הפוסט הבא: 4 הערות על בחירות 2015

שמועות שהגיעו בדרך הים מספרות שיש איזשהו בלאגן אצלכם שם, אבל אחרי יותר מדי ויכוחים פוליטיים חסרי כל תועלת, החלטתי שהרבה יותר כיף להתחפר עוד קצת בחומר ארכיוני ולערוך השוואות בין טקסטים חסרי משמעות פרקטית. כמו כן, הטקסט שלהלן התחיל את דרכו כסטטוס בעמוד “מתהום הנשיה” שלי בפייסבוק, אבל הוספתי כמה בונוסים ותיקונים, אז תקראו שוב גם אם קראתם שם.

ממשלת רבין השניה היא הראשונה שיצרה “קווי יסוד”, להבדיל מסתם הסכמים קואליציוניים טכניים (לפחות עד כמה שאני יודע – באתר הכנסת אין התייחסות לממשלה הזו. כל הממשלות הקודמות שכן מופיעות שם, כולל ממשלת שמיר של 1990 וממשלת האחדות תחת פרס ב-1984, כוללות קישורים אך ורק להסכמים קואליציוניים). ¹ קווי היסוד של ממשלת רבין כוללים בראשיתם, אחרי פסקה קצרה של רקע היסטורי, את התיאור הזה:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי, שלום, מניעת מלחמה, מלחמה באבטלה, על ידי יצירת מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת העליה והגברתה, מניעת ירידה, צמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטית, שלטון החוק, הבטחת שיוויון מלא לכל האזרחים ושמירה על זכויות האדם.

הפסקה הקצרה הזו תשמש בסיס לקווי היסוד של כל הממשלות בעשרים השנים הבאות, ולכן מעניין לבחון את השינויים שחלו בה עם השנים. נבחן בקצרה את הרשימה הזו: סדר הדברים הוא בטחון (ושלום), נושאים חברתיים (שמקושרים לעליה) וכלכלה, ולבסוף, דמוקרטיה שוויון וזכויות אדם. אפשר לפרשן את המיקום הזה של דמוקרטיה וזכויות אדם בסוף כדחיקתם למקום שולי, אבל נראה לי הגיוני יותר, בהקשר של ממשלת רבין, לראות בזה דווקא מקום בולט יחסית, על תקן “אחרון אחרון חביב” – קצת בדומה למיקום שמות החוקרים במאמר אקדמי.

באתר הכנסת לא מופיעים קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה. במקום שמסומן כ”קווי יסוד” מופיע עוד מסמך חוזי של תקנון הקואליציה, שמתייחס לקיומם של קווי יסוד. אני אניח שזו טעות טכנית. הצלחתי לחפור ולאתר את קווי היסוד בדברי הכנסת:

הממשלה המוצגת בפני הכנסת תפעל מתוך אמונה בזכותו של העם היהודי לארץ-ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לערעור, ומתוך הכרה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, המקיימת משטר דמוקרטי ומבטיחה שוויון בין אזרחיה ושיעודה המרכזי – קיבוץ גלויות ומיזוגן.

שלמות העם, אחדותו, פעולה למען צדק חברתי, השמירה על חירות האדם והחתירה לשלום אמת עם כל שכנינו, תוך קיום הביטחון הלאומי והאישי, יעמדו בבסיס מדיניות הממשלה.

הממשלה תפעל להשגת היעדים העיקריים הבאים:
א. הרחבת מעגל השלום על כל שכנינו, תוך שמירה על הביטחון הלאומי והאישי.
ב. ביצור מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי.
ג. הגברת העלייה לישראל וקליטת העולים בכל מערכות החיים.
ד. יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
ה. חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
ו. טיפוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט והמיעוטים.
ז. העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.

וואו. בואו נתחיל מהפתיח המפעים משהו של נתניהו, שכל כולו יהדות ויהודית ויהודים (עם משטר דמוקרטי), כולל הטענה שיעודה המרכזי של ישראל הוא קיבוץ גלויות ומיזוגן. אני חייב להודות שלא זכרתי את ממשלת נתניהו הראשונה כעד כדי כך... “יהודית”. חשבתי שזה משהו שבא לו עם השנים, כולל ההתעקשות הזאת שהפלסטינים יעזרו לנו להחליט שישראל היא מדינה יהודית. אבל מסתבר שזה תמיד היה שם. אולי הדחקתי.

אם מסתכלים על הרשימה עצמה, נבחין שסדר הדברים פחות או יותר נשמר – הנושאים החברתיים והכלכליים אוחדו לפסקה אחת וסדר הדברים בין עליה וכלכלה התהפך, וכך גם שלום ובטחון שהחליפו מקומות, אבל בגדול זה עדיין בטחון-כלכלה-דמוקרטיה. אלא שלאחר כל סעיף כזה נוסף סעיף “יהודי” – ירושלים, התיישבות, חינוך למורשת ישראל וציונות. קריאת הרשימה המקוטעת הזו מרגישה כאילו מישהו יושב ומקריא את הרשימה של ממשלת רבין, ומישהו לידו צועק “ויהודית!” אחרי כל משפט. תוצר לוואי של המבנה הזה הוא שהדמוקרטיה (שהוכפפה, כמובן, ליהדות, כי לא היו מספיק סעיפים שעוסקים בזה) איבדה את המקום שלה בסוף הרשימה והפכה לעוד סעיף ברשימה, בעוד “מורשת ישראל” ו”הגשמה ציונית” הפכו לסיום הדרמטי של הסעיף. כמו כן: שיוויון בחוץ.

העובדה שהדמוקרטיה נדחקה לקרן הפינה באופן כזה עוד יותר מרשימה כשזוכרים שמדובר על שנה וקצת אחרי רצח רבין על ידי אדם קיצוני שפעל במובהק כדי למנוע הכרעה דמוקרטית. אם נבחן את קווי היסוד של ממשלת הביניים של פרס, @[email protected]">למשל, נגלה לא רק שפסקת הפתיחה עוסקת בעיקרה במחויבות לחיזוק הדמוקרטיה, אלא שסעיף הדמוקרטיה שודרג ומצא את מקומו בין יעד הבטחון ליעד השלום(!).

אצל ברק (שויתר לגמרי על פסקת פתיחה, כנראה בזכות המוח האנליטי שלו) יש קווי יסוד שבבירור נבנו על בסיס קווי היסוד של רבין:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי תוך מאבק נחרץ בטרור, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי תוך השגת שלום אמת; מניעת מלחמה ושפיכות דמים; מאבק באבטלה וטיפוח צמיחה יציבה היוצרת תעסוקה; צמצום הפערים החברתיים; עידוד העלייה וקליטתה מתוך שילוב ושותפות; יצירת תנאי חיים וסביבה שיתנו תחושת יעוד ותקוה ויעודדו עליה לארץ; ביצור הדמוקרטיה, שלטון החוק, מורשת ישראל, וזכויות האדם תוך כבוד לבתי המשפט; הבטחת שוויון הזדמנויות לכל; הצבת החינוך בראש סדר העדיפויות תוך דאגה לחינוך הדור הצעיר מגן הילדים ועד לאוניברסיטה; מאבק באלימות ובתאונות הדרכים.

מה שהכי בולט לי פה זו הנטייה לברברת מיותרת. לא סתם בטחון לאומי, אלא גם מאבק בטרור. לא סתם מניעת מלחמה, אלא גם שפיכות דמים! שריד מרכזי מקווי היסוד של נתניהו היא התוספת של “מורשת ישראל” לצד שלטון החוק וזכויות האדם. גם הניסוח של “יצירת תנאים” בסעיף הכלכלי השתמר, והפך להרבה יותר מעצבן בגרסא הברקית. וגם החינוך זוכה להשאר ברשימה, אך הפעם כסתם משהו פרקטי שכדאי להשקיע בו, כמו מאבק בתאונות דרכים. כנראה מבלי בכלל לשים לב לכך, ברק שימר גם את שלילת המקום הבולט בסוף הרשימה מהדמוקרטיה והשיוויון, ומשאיר את הרשימה עם סוף שהוא בגדר אנטיקליימקס.

קווי היסוד של שרון (שלא עברו כל שינוי בין שתי הממשלות שלו) מהווים שעטנז מבולגן של שתי הממשלות האחרונות:

* השגת בטחון לאומי ובטחון אישי לכל אזרחי המדינה. * השגת בטחון ושלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה על בסיס הסכמי שלום יציבים. * יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית. * ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. * העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית. * מאבק בעוני ובאבטלה, צמצום הפערים החברתיים, ושיפור איכות החיים בערי הפיתוח, בשכונות ובאזורי המצוקה. * הגברת העליה לישראל וקליטתם המוצלחת של העולים בכל מערכות החיים. * חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה. * ביצור המשטר הדמוקרטי, זכויות האדם ושלטון החוק. * חיזוק השוויון בחברה הישראלית בקרב כל המגזרים, העדות וקבוצות האכולוסיה השונות.

בגדול סדר הדברים נשמר: בטחון ושלום כמובן, ראשונים, אבל לשרון אין שום דבר נגד מלחמות. בהמשך הכלכלה בנוסח הנתניהוי שלה, שפוצלה לראשונה מהנושאים החברתיים והעליה שמופרדים ממנה על ידי שני סעיפים לא רלוונטיים. לאחר מכן שני סעיפים שהועתקו מנתניהו – ירושלים (שבגרסא הקודמת, כזכור, הייתה במקום השני ועכשיו נדחקה לרביעי), והחינוך למורשת ישראל וציונות שאיבד את מקומו הדרמטי בסוף הרשימה. חיזוק ההתיישבות (הבטחתי אירוניה, לא?) מוצא שוב את מקומו בין כלכלה לדמוקרטיה, ואילו זכויות האדם מסופחות לסעיף הדמוקרטיה במקום לסעיף השיוויון כפי שהיה אצל רבין, אבל שניהם יחדיו חזרו לסוף הרשימה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לקטע החביב עלי: ממשלת אולמרט.

אולמרט המשיך את מגמת הברברת, ומרשימה של נקודות זה הפך לשורה של סעיפים שלמים ורבי מלל, אז אני לא אצטט הכל במלואו. אבל קווי היסוד של הממשלה הזו מהווים את השינוי המהותי ביותר מהמודל שהציבה ממשלת רבין.

כראוי למפלגת המפץ הגדול, הסעיף הראשון החדש עוסק באחדות בעם אותה תטפח הממשלה. שני סעיפים עוסקים במו”מ לשלום. הדמוקרטיה מסופחת לתוך הנושא הזה: “הממשלה תשאף להביא לעיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית”. מסתבר שגם הדמוקרטיה הישראלית תלויה בהסכמה של הפלסטינים. כמו כן, אזכור של תוכנית ההתכנסות של אולמרט.

סעיף הכלכלה החופשית של נתניהו ושרון נעלם חזרה אל תהומות הנשיה, ובמקומו חזר הדיון בנושאים חברתיים למקומו מיד אחרי נושאי השלום, אבל עם טוויסט מעניין: סוגיית שיוויון ההזדמנויות, שעד כה התלוותה תמיד לסעיף ביצור הדמוקרטיה, הועברה לסוף הסעיף הזה, והפכה לשאלה כלכלית גרידא: “ותניח את היסודות למתן הזדמנות שווה לכל האזרחים בלא הבדל של גזע, דת או מין.” על הדרך אולמרט מאבד כל אזכור של עליה – נו, הדבר הזה שנתניהו טען שהוא הפונקציה המרכזית של מדינת ישראל. עוד דבר שהלך לאיבוד באופן חסר תקדים הוא הבטחון הלאומי (אי אפשר להגיד שהוא לא עמד באי-ההתחייבות שלו). קווי היסוד מבטיחים מלחמה בפשיעה ובאלימות והגנה על הבטחון האישי, אבל בטחון לאומי אין. גם החינוך הוחזר לסוף הרשימה, בנוסח פרקטי שקרוב יותר לזה של ברק מאשר לאלו של נתניהו ושרון. שוויון וזכויות אדם אין.

אבל ללא שום תחרות, החידוש החביב והאירוני ביותר של אולמרט הוא צמד הסעיפים 5 ו-6, אותם אצטט במלואם כדי שגם אתם תוכלו להנות:

5. הממשלה תאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות החיים במדינה ובראשן במערכות השלטון והמינהל הציבורי.

1. הממשלה מכבדת ותכבד את רשויות השלטון בישראל: את הכנסת ואת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של ישראל. הממשלה תפעל לחיזוק גורמי אכיפת החוק.

מה עוד אפשר לבקש?

קווי היסוד של ממשלת נתניהו השניה זוכים לתואר קווי היסוד הקצרים ביותר. למעשה, בעוד שבממשלות הקודמות הסעיפים שציטטתי היו רק הפרק הראשון שהציג בכלליות את יעדי הממשלה, בממשלת נתניהו השניה הרשימה הקצרה הזו היא כל מה שיש. נתניהו כנראה הפנים שאף אחד חוץ מדוקטורנטים משועממים לא יקרא את זה בחיים בכל מקרה, אז בשביל מה לטרוח?

הממשלה תפעל באופן אקטיבי כדי לבצר את הביטחון הלאומי ולהקנות ביטחון אישי לאזרחיה תוך מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור. הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל. הממשלה תקדם תוכנית להתמודדות עם המשבר הכלכלי ותפעל ליצירת התנאים הכלכליים שיאפשרו צמיחה בת קיימא, וכן יצירה ושמירה על מקומות העבודה במשק. הממשלה תחתור לצדק חברתי על ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני באמצעות חינוך, תעסוקה והגברת הסיוע לשכבות החלשות באוכלוסייה. הממשלה תעמיד את נושא העלייה והקליטה בראש מעייניה ותפעל בנחרצות להגברת העלייה מכל מדינות תבל. הממשלה תעמיד את החינוך במרכז סדר העדיפות הלאומי ותפעל לקידום רפורמות במערכת החינוך. הממשלה תשמור על צביונה היהודי של המדינה ומורשת ישראל, וכן תכבד את הדתות והמסורות של בני הדתות במדינה בהתאם לערכי מגילת העצמאות. הממשלה תפעל לקידום רפורמות ממשליות לשיפור היציבות והמשילות. הממשלה תפעל לביצור שלטון החוק בישראל. הממשלה תפעל להגנה על איכות הסביבה בישראל, לשיפור איכות החיים של תושבי המדינה ולהשתתפות ישראל בתרומה למאמץ הגלובלי בנושאי אקלים וסביבה.

אז כמובן שבטחון לאומי חזר, לצד “מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור”. נתניהו גם הואיל בטובו להתייחס בקווי היסוד לסוגיות חברתיות, למרות שמחאת הצדק החברתי טרם הגיעה. גם את העלייה החזיר נתניהו לרשימה, ואפילו סעיף ירוק אחד נדחס שם בסוף. ² נתניהו גם הצליח לרסן את עצמו וריכז את כל נושאי היהדות לסעיף אחד מרוכז (ובדרך נוטש את ירושלים!), וכמובן שהוסיף סעיף על שיפור היציבות והמשילות, כי זה מה שהיה חסר בקנדציה שלו. מה אין? נכון – דמוקרטיה, שיוויון, זכויות אדם.

ולבסוף, אנחנו מגיעים לממשלת נתניהו השלישית (זהירות, מסמך PDF. לא בזין של אתר הכנסת להדפיס את הדרעק הזה. מבין אותם). מדובר במסמך העלוב והמבולגן ביותר שראיתי מימי. אם קווי היסוד של 2009 נראו כמו ניסיון לסגור את הפינה הזו כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה, ב-2013 זה אפילו לא מרגיש כמו מסמך. הוא מתחיל עם קטע מתוך ההקדמה של קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה על כמה שליהודים יש זכות בלתי ניתנת לבלה בלה בלה, ממשיך עם עוד כמה סעיפים מקווי היסוד של הממשלה הקודמת, ואחרי זה מה שנראה כמו קאט-אנד-פייסט של רשימת הסעיפים ששלחו לו יש עתיד והבית היהודי בלי לבטל את מעקב הגרסאות. סעיפים מבולגנים, חוזרים על עצמם בלי סדר, ואמירות פומפוזיות חסרות משמעות כמו “הגברת העליה מכל מדינות תבל”. כולן? כולל טרינידד וטובאגו? גם משם תנסו להגביר את העליה?

תשמחו לשמוע שהמילה “שיוויון” חזרה באחד הסעיפים, אגב, אבל לדמוקרטיה לא נשאר מקום. שוב.

אין לנו אלא להכריז בצער כי נדמה כי ימיו של מסמך קווי היסוד הם ספורים. נתניהו עשה בו קבורת חמור, כפי שעשה עם המצע המפלגתי. אבל לאף אחד לא אכפת, ולכן אין שום סיבה להניח שראש הממשלה הבא של ישראל יטרח לכתוב משהו מהותי יותר מ”הממשלה תעשה מה שבזין שלה”.

—

לקריאה נוספת: האבולוציה של ההסכמים הקואליציוניים

#אהוד ברק #אולמרט #אני קרציה #דמוקרטיה #יאיר לפיד #נתניהו #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: שלושה חוקים ובלוג

הפוסט הבא: תעשו מה שטוב לכם

שני קצרים:

א. פתחתי בלוג קולקטיבי חדש באנגלית עם כמה מדעני מדינה אחרים. מטרת הבלוג היא לעסוק בפוליטיקה המקומית של מדינות שונות ברחבי העולם. הבלוג הזה מגיע מעייפות מסויימת שלי מהכתיבה הפוליטית פה, ואי הנוחות שלי מהטפת המוסר מהגולה שאפיינה לא מעט מהפוסטים האחרונים שלי כאן. בבלוג החדש אני אשתדל לעסוק יותר בניתוח מנקודת מבט אקדמית. פוסט ראשון מאת ד”ר אתל טונגוהן התפרסם כבר לפני זמן מה, והפוסט הראשון שלי התפרסם אתמול, על מה שעובר על הפוליטיקה ישראל בימים אלו. אתם מוזמנים לקרוא, לשתף, ולתרום פוסטים משלכם אם בא לכם.

 

ובניגוד גמור למה שאמרתי למעלה – שני הסנטים שלי על הסטטוס המדובר של חה”כ עדי קול. קול הייתה צריכה לדעת למה היא נכנסת – תמיכת יש עתיד ב”חוק המשילות” לא בדיוק הוסתרה על ידי לפיד, ויש משהו פגום בח”כ שאומר שהוא חושב שהסעיף המרכזי במצע המפלגה שהוא התמודד בה הוא רע. עם זאת, עצם האמירה שהיא נאמנה לעמדת המפלגה שלה היא לא בעייתית בפני עצמה, בניגוד למה שטל שניידר טוענת. עמדת המפלגה היא חלק לגיטימי בשיקול הדעת של ח”כ בבואו להצביע.

אבל אם אני הייתי עדי קול, הנה הסטטוס שהייתי מפרסם:

“היום אני הולכת לעשות מעשה לא פשוט. בכוונתי להצביע בניגוד לעמדת המפלגה שלי, ולהתנגד לחוק המשילות. יש לכך, כמובן, השלכות. במעשה הזה, מעשית, אני פורשת מסיעת “יש עתיד”, והופכת, פחות או יותר, ללווין של מפלגת העבודה. אני בטוחה שאקבל הרבה ביקורת על זה. יגידו שאני גונבת את קולותיהם של מצביעי יש עתיד. אבל אני לא רואה זאת כך. אני מאמינה שאני דווקא מצביעה בשם נתח משמעותי של מצביעי המפלגה – אלו שאיבדו את אמונם בדרכה ובמנהיגותו של יאיר לפיד. כל אותם אנשים שעל פי הסקרים נפוצו לכל עבר חודשים ספורים אחרי הבחירות וצופים בעיניים כלות כיצד מי שנשא את תקוותיהם מכזיב מיום ליום. אינני יכולה להמשיך לפעול על פי מוצא פיו של לפיד, עלי לפעול על פי צו מצפוני, ולתת קול לכל אותם מצביעים שהתאכזבו משנתה הראשונה של המפלגה שהם האמינו בה. יאיר, אני מעריכה אותך ומכבדת אותך, אבל אני חושבת שאיפשהו, איבדת קצת את הדרך, ועשית טעויות שמצריכות חשבון נפש. היום אני נותנת קול לכל אותם מצביעים ששמו את נפשם בכפם ושמו פתק של מפלגה לא מוכרת, בהנהגת אדם שמנהיגותו מעולם לא הועמדה במבחן. כל אותם מצביעים שאתה מסרב לראות ולדבר איתם. היום אני מפסיקה להיות מריונטה. היום אני אני, עדי קול.”

#אופוזיציה #ארס בלוגאיקה #יאוש #יאיר לפיד #מדע המדינה #פוליטיקה #קצרצרים

---

הפוסט הקודם: זהות בדויה

הפוסט הבא: קווי יסוד: מחקר משווה באירוניה היסטורית

בלי שום קשר לפוסט שלי על זהות ישראלית, הבחנתי בעת האחרונה בכמה וכמה טקסטים שסובבים פחות או יותר סביב אותו נושא. כפי שקורה הרבה פעמים, לפעמים השיח הציבורי, או משהו כזה, מוביל הרבה אנשים לחשוב על אותו נושא גם בלי שהם ידברו האחד עם השני — קצת כמו שלעיתים קרובות כמה קבוצות של מדענים עובדים על אותו גילוי או פיתוח במקביל בלי לדעת האחת על השניה. לא מעט מזה, כמובן, נובע מהדרישה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית (ולאחרונה, הספין המוצהר במסגרתו הציע שיהודים ישארו כאזרחי המדינה הפלסטינית). חלק מזה נובע מהדיון על שתי מדינות מול מדינה אחת. הסיבה פחות משנה. מה שמעניין הוא שמדברים על זה.

זהות צריכה לכלול לפחות שני אלמנטים: היא צריכה להגדיר מי בפנים, והיא צריכה להגדיר מי בחוץ. שתי ההגדרות הללו לא חייבות להיות ממצות – תתכן זהות שתשאיר שטחים אפורים: אנשים שלא בברור בפנים, אבל גם לא לגמרי בחוץ. מגילת העצמאות, למשל, מגדירה את ה”אנחנו” כ”הישוב העברי והתנועה הציונית” – מועצת העם כוללת את נציגיהם של שני אלו. במפורש המכריזים אינם רואים בעצמם נציגיו של “העם היהודי”, אלא של אותו חלק ממנו שדוגל באידאולוגיה הציונית (טיוטות מוקדמות יותר של ההכרזה דווקא דיברו על החותמים כנציגי העם היהודי, אבל הדרג הפוליטי תיקן). המדינה, בהתאם, אינה “מדינת היהודים”, אלא “מדינה יהודית” – היא יהודית באופיה, אבל היא לא שייכת ליהודים אלא לציונים. אפשר לזהות את המיקום של היהודים שאינם ציונים כשטח אפור – מחוץ ל”אנחנו” אבל עדיין יכולים להכנס פנימה – בכך ש”אנו קוראים לעם היהודי בתפוצות”. כלומר, יש הכרה בכך שמדובר בקבוצה שאינה חופפת את ה”אנחנו”, אם כי היא מכילה אותו, אבל שניתן לה להצטרף לתוך ה”אנחנו” הזה.

מאידך, ההכרזה כוללת גם הגדרה ברורה של מי לא בפנים, ולא יכולים להיות בפנים. המילה “ערבי” על הטיותיה מופיעה רק פעם אחת במגילה. היא לא מופיעה בפיסקה בה מושיטה ישראל יד למדינות השכנות, והיא אינה מופיעה בפיסקה על שיוויון הזכויות שיתקיים ללא הבדלי דת, גזע ומין. היא מופיעה אך ורק באותה פיסקה שאף מכילה את הביטוי “בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים”. אותם ערבים, נאמר, יכולים להשתתף בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אבל גם אז הם ישארו “הם”. השפה הלגליסטית – “אזרחות מלאה ושווה”, לעומת השפה מלאת הפאתוס בכל חלק אחר, מבהירה זאת מעבר לכל ספק.

אבל אם ב-1948 מצאו קברניטי המדינה לנכון להגדיר אותה כ”מדינה יהודית” ולא כ”מדינת היהודים”, עד מהרה התהפכו היוצרות. למדינה הצעירה היה צורך אקוטי בתמיכה של יהדות העולם, מחד, ומהות ה”יהודיות” של המדינה, בידי הנהגה חילונית למשעי שביקשה להבטיח את תדמיתה הדמוקרטית והליברלית של המדינה, נהייתה בעייתית. כך, ב-1952, כאשר ביקשה הכנסת להעניק מעמד חוקי להסתדרות הציונית, נאמר על ישראל רק כי היא “רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו”. בחוק השבות (1950), החוק החשוב ביותר כנראה לזהותה היהודית של המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לכלול הגדרה כלשהי של מדינת ישראל. המדינה נמנעה באופן כללי מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית בחוק – כידוע, הכרזת העצמאות עצמה מעולם לא זכתה למעמד רשמי במדינה. בה בעת שהמדינה הבטיחה במגוון דרכים את ההגמוניה היהודית בה, היא התעקשה שלא לכנותה במפורש “מדינה יהודית”.

גם בשנת 1985, כאשר נחקק סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, הקובע את העילות לפסילת מפלגות מהתמודדות לכנסת, דובר על “שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי”, לצד סעיף האוסר את שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה. רק ב-2002 אוחדו שני הסעיפים ואומץ הנוסח הנוכחי, המדבר על שלילת קיומה של מדינת ישראל “כמדינה יהודית ודמוקרטית” – נוסח ששימש לראשונה בחוקי היסוד שנחקקו ב-1992.

אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שדווקא אל מול צמיחת הזהות הפלסטינית, שבעצמה צמחה כתגובה לזהות הציונית, נוצר צורך מובהק יותר להגדיר את זהותה של מדינת ישראל עצמה. אין זה מספיק עוד להגיד של מי המדינה, צריך גם להגיד מה היא.

אבל, כמובן, הגדרת זהות של מדינה היא משימה בעייתית בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית היא המודל שכולם שואפים אליו. מדינות מערביות רבות נדרשות להגדיר את הערכים שלהן בחוקותיהן, אך אינן יכולות להגדיר את הערכים הללו במונחים תרבותיים צרים, בשל הלחץ הליברלי. נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית. מצד אחד למדינה יש גבולות – גיאוגרפיים ודמוגרפיים – ברורים, ומצד שני אין היא יכול להגדיר אותם בשום צורה שתייחד אותם מאזורים ואנשים אחרים סביבה. מדינות נדרשות להגדיר את הערכים שמאפיינים אותן כמדינתו של לאום ספציפי, אבל הערכים הללו חייבים להיות ערכים אוניברסליים.

כך קרה גם בחוקי היסוד של 1992 – שני חוקים שעוסקים בערכים אוניברסליים שאינם נובעים כלל מהיהדות (אפשר למצוא, כמובן, בסיס להם ביהדות, אבל לא משם נשאבו העקרונות שבבסיסם, בטח שלא באופן ישיר), אבל שויכו ל”ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”. המשפט הזה היה עובד לא פחות טוב בלי המילה “יהודית”. למעשה, יותר משהמשפט הזה תולה את הבסיס לחוקים הללו בזהות היהודית של המדינה, הוא מנסה לעגן את הזהות היהודית של המדינה בערכים אוניברסליים כדי שלא יוכלו להשתמש אחר כך בזהות היהודית של המדינה כדי להגביל זכויות אוניברסליות. כלומר, הוא מנסה להבנות זהות יהודית מסויימת מאוד.

זו גם בעיה שעומדת בפני השמאל בישראל – הן השמאל של שתי מדינות לשני עמים, והן השמאל הדו-לאומי. אלו הראשונים עדיין צריכים למצוא דרך לפשר בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיות שלה; ואילו האחרונים צריכים למצוא דרך להגדיר זהות לאומית משותפת שאינה נתלית רק בערכים אוניברסליים, אלא גם במשהו שיהיה קשור למקום ולאנשים המאכלסים אותה.

אולי החולשה המשמעותית ביותר שלנו היא הקושי להגדיר לנו זהות. כמובן, אנשים כמוני – כאלו שהזהות הלאומית לא ממש חשובה להם בכל מקרה, שמהגרים למדינות אחרות ומאמצים בקלות ובשמחה זהות לאומית נוספת – לא ממש עוזרים. התפיסה של השמאלנים שמוציאים לעצמם דרכון אירופי (חדש! עכשיו גם לשמאלנים מזרחיים!) כפוליסת ביטוח, ממנה משתמע שהשמאל פחות מחוייב לחיים בישראל מאשר הימין, גם היא חלק מהבעיה הזו. אבל מצד שני, זה לא מפתיע: כן, השמאל פחות מחוייב לזהות הלאומית, משום שהוא קרוב יותר לערכים האוניברסליים ופחות לערכים הפרטיקולריסטיים. זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין, בדיוק כמו שזה לא אומר שאנשי ימין נמנעים מלהגר למדינות אחרות ולקבל בשמחה אזרחויות זרות. ¹ זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.

אם אנחנו שואפים באמת להגדיר זהות ישראלית (בין אם יהודית-דמוקרטית ובין אם דו-לאומית), אסור לנו לנסות לתלות את הזהות הזו בעקרונות אוניברסליים. האתגר העומד בפנינו, בראש ובראשונה, הוא להגדיר זהות כזו שמעוגנת בערכים פרטיקולריים כלשהו שאינם סותרים עקרונות אוניברסליים. אהבת הארץ, למשל, היא בסיס נוח להתחיל ממנו. פולקלור משותף. אין לי מושג. כל עוד לא נצליח לעשות זאת, אין שום סיבה שבעולם שאנשים יאמצו את הזהות שאנחנו מציעים להם.

---

אני מעריך שאני אקבל לא מעט תגובות עצבניות על חלק מהקביעות המעין-עובדתיות שאמרתי כאן. זה בסדר, אני מודע לזה שחלק מהדברים הם פרשנות בעייתית, לכל הפחות, להיסטוריה. לכו על זה. אני כותב את זה כאן כחלק מאימוץ העקרון של fail faster – לנסות דברים ורעיונות ולקבל עליהם ביקורת כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. מדי פעם אני אצא אולי קצת חומוס, אבל בין לבין אני ארוויח הרבה מאוד רעיונות חדשים.

כמובן, זה לא אומר שאני לא עומד מאחורי הדברים שאני אומר, או שאני אומר דברים בידיעה מפורשת שהם לא נכונים, אבל אני כן פתוח הרבה יותר מבעבר לביקורת ותיקונים. במילים אחרות – זה לא מאמר אקדמי, אל תצטטו אותי.

#אופוזיציה #אין לי מושג על מה אני מדבר #דו-לאומיות #לאומיות #מטיף מוסר מהצד השני של האוקיינוס #פוליטיקה #ציונות

---

---

הפוסט הקודם: ביקור המבקר

הפוסט הבא: שלושה חוקים ובלוג

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל “טובים מול רעים”, אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים ¹ הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות “גבריות” לחפצים עם מין זכרי ותכונות “נשיות” לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל “גשר” הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. “הפרד ומשול”. ההגדרה של הדרוזים ל”אחים לנשק” של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל”אחר” (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית. ² הדרוזים הופכים בכך ל”ערבים טובים” – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית (“ערבי טוב הוא ערבי מת”, אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין “השמאל”, “הערבים”, “הפליטים”, כמו גם “האירופאים” ו”אנטישמים”. לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד “החברים שלו גרים בעזה”, ומצד שני “רוצה לחיות בברלין”. כך ה”איסלמיזציה” של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים “מלוכלכים” – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג”צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש”הם לא כאלו”. ³ המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על “המחנה הדמוקרטי” אל מול “המחנה הלאומי” ⁴ הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את “המחנה הלאומי” וייקח ממנו את הבעלות על המונח “לאומי”, כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל. ⁵ החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות “שמאלניות” מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש”זוהמו” בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית “ישראלי”. זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון “אני ישראלי”, כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון “ילדים ישראלים”.

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית “ישראלי”. לא “שוברים שתיקה” אלא “ישראלים שוברים שתיקה”, לא “מפלגת העבודה” אלא “ישראל בעבודה” ⁶. מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים ⁷ לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש”פטריוט”, “ישראלי” ו”שיוויון יהודי ערבי” יהיו בה באותו הצד.

—

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא”י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

#אופוזיציה #אין לי מושג על מה אני מדבר #אירופה #בני בגין #דו-לאומיות #דמוקרטיה #דן מרידור #לאומיות #ליכוד #מדע המדינה #מטיף מוסר מהצד השני של האוקיינוס #מיכאל איתן #מרצ #עבודה #ערבים #פוליטיקה #פליטים #ציונות #שלי יחימוביץ'

---

---

הפוסט הקודם: האמת ורק האמת

הפוסט הבא: ביקור המבקר

‪Ami Pedahzur, 2012. The Triumph of Israel's Radical Right. Oxford: Oxford University Press‬

עמי פדהצור ¹ חוקר מזה שנים רבות את הימין הקיצוני בישראל. ספרו האחרון, "נצחונו של הימין הקיצוני בישראל", הוא במידה רבה סיכום של שנות המחקר הללו, והוא מעדכן, משלים ובעיקר מתקן ספר קודם שלו, "מפלגות הימין הקיצוני: מעליה לדעיכה?". כפי שניתן להסיק משמו של הספר החדש, הוא משיב בשלילה על השאלה שבכותרת הספר הקודם. אבל, כמובן, הסיפור מורכב קצת יותר מזה.

פדהצור מחלק את הימין הקיצוני בישראל לשתי תקופות - הימין הקיצוני הישן, והימין הקיצוני החדש - שחולקות מאפיינים מרכזיים מסויימים, אך שונות באלמנטים אחרים. משותפת להם תפיסה נייטיביסטית, כלומר, כזו הרואה בישראל כמדינתם של היהודים ורק של היהודים, ולכן הם דוחים את האפשרות לשלב את הערבים כאזרחים שווי זכויות. לכל היותר, הם זוכים למעמד של אזרחים סוג ב'. במקרים הקיצוניים יותר, הם מסולקים מאדמת ישראל בדרך כזו או אחרת. בו בזמן, משולבת בתפיסה הזו שאיפה מקסימליסטית באשר לשטח המדינה. אך כאן נמצאת נקודת מחלוקת ראשונה בין שני הדורות: בעוד שהימין הקיצוני הישן היה מוכן לקורבן בדמות קבלת נוכחותם של ערבים בתחומי המדינה בתמורה להרחבת גבולותיה, הימין החדש מעדיף, אם חייבים לבחור, לוותר על שטחים אם הדבר יביא לצמצום מספר הערבים. תפיסה משותפת שניה היא התפיסה האוטוריטרית, המציבה את המדינה והמנהיג כעליונים על הפרט ועל החברה. התפיסה הזו קיימת ברמות שונות, כמובן, בחלקים נרחבים מהפוליטיקה הישראלית, בין אם בצורת שאיפה ל"מנהיג חזק" אמורפי ובין אם בצורה ברורה יותר, בשאיפה להקמת מדינת הלכה. המאפיין השלישי של הימין הקיצוני בהגדרה של פדהצור הוא פופוליזם. פופוליזם הוא מונח בעייתי בשיח האקדמי, אבל לצורך הדיון הזה פדהצור מגדיר אותו כחלוקה של החברה לאליטות מושחתות וציבור תם ותמים. שלושת הגורמים הללו התקיימו בתנועה הציונית ובחברה הישראלית לאורך כל שנות קיומה בצורות שונות ובקרב חלקים שונים, אבל ההתחברות של שלושה מופעים קיצוניים במיוחד של שלושת המאפיינים הללו בקרב קבוצה אחת (או מספר קבוצות) היא שמאפיינת את הימין הקיצוני החדש בישראל. אבל מה שהופך אותו למסוכן כל כך ומצליח כל כך הוא המהלך ההיסטורי שקדם להופעתו ויצר מצע חברתי ומוסדי נוח במיוחד לפריחתו ולהאחזותו - מהלך שביסס אלמנטים מרכזיים בתפיסת העולם של הימין הקיצוני בלב המשטר הישראלי. הסיפור עבור פדהצור מתחיל במידה רבה במלחמת ששת הימים. מבחינה זו, הוא נטוע עמוק במה שיהודה שנהב מכנה "פרדיגמת 67'". הוא אמנם מכיר בחשיבותם של הגורמים המקדימים שהתקיימו בישראל ואף בתקופת הישוב, אבל אלו אינם משמשים אלא כהקדמה לסיפור האמיתי. הימין הקיצוני הישן שלו נולד ביוני 1967. מעניין לציין בהקשר זה את הפער בנרטיב בין סוף שנות ה-40 ל-1967. למעט ארועים מועטים מתחילת שנות ה-50, המתייחסים להתמסדותה של הפוליטיאה הישראלית, פדהצור לא רואה כל התפתחות מעניינת לאורך השנים, והוא בוחר לסכם אותה בביטוי "תור הזהב הפרלמנטריסטי של ישראל". קשה שלא לשמוע הדים ל"נוסטלגיה החדשה" שמתאר שנהב, לתקופה שבמציאות כללה מאבקים שעיצבו את ישראל ושינו את פניה. הימין הקיצוני הישן הוא מה שנתפס עד היום כ"ימין הקיצוני" - קרי המתנחלים ותומכיהם המיידיים. אך ההגדרה הזו בעייתית בעיקר בשל המרכיב ה"פופוליסטי" של הגדרת הימין הקיצוני: מדובר במקרים רבים במי שהיו בשר מבשרה של האליטה הציונית, ובכל אופן לא ראו עצמם כפועלים כנגד האליטה הזו. כידוע, מפעל ההתנחלויות נבנה באישור ובתמיכה של ממשלות ישראל לאורך השנים, או לכל הפחות תוך עצימת עין מכוונת מהפרות חוק כאלו או אחרות. מאלון ועד שרון, המנהיגות בישראל תמכה במידה רבה במפעל ההתנחלויות, ולמעט חיכוכים מקומיים, לא הייתה כל סיבה לפתח תפיסה פופוליסטית שתצא כנגד האליטות. במיוחד נכון הדבר באשר לאנשי ארץ ישראל השלמה החילונים, שרבים מהם בקעו ישירות מתוך תנועת העבודה. אפילו הקיצונים שבהם, כמו רחבעם זאבי, היו קשורים בעבותות לאליטה הישראלית. מנחם בגין אמנם עשה שימוש בטיעונים פופוליסטיים כדי לגייס את המזרחים לצידו, אך פדהצור קובע כי חרות וגח"ל היו מחויבות מדי לעקרונות דמוקרטיים מכדי להתאים באמת למודל רדיקלי קודם. הפופוליזם של בגין, הוא קובע, היה עניין של סגנון, לא של תפיסה. חשיבותו של הימין הקיצוני הישן על פי פדהצור היא בהתמחות שלו בניווט בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. גוש אמונים ומועצת יש"ע יצרו רשת סבוכה של אנשי שלומם שהשתלבו בתפקידים קריטיים ומרכזיים ברחבי השלטון הישראלי, ובאמצעות הרשת הזו הצליחו לתפלל את החלטות המדינה, להתאימן לצרכיהם ולסכל החלטות שלא היו מקובלות עליהם. מאידך, הימין הזה כשל לחלוטין בקלפי. את מפלתו הסופית ספג הימין הקיצוני הישן בבחירות 1992, אז הפילוג בין שברי המפלגות שניסו לייצג את הימין המתנחלי גרם לימין ככלל להפסיד מנדטים כה רבים עד כי השמאל הצליח להשיג גוש חוסם, וכך הקים יצחק רבין את ממשלתו השניה והוביל את מהלך הסכמי אוסלו ששינה את פניה של הפוליטיקה הישראלית. הפרדוקס הזה, של כשלון קולוסאלי בקלפי אל מול הצלחה פנומנלית בהשגת מדיניות בשטח, הוא שמנחה את הספר כולו. אך בד בבד עם דעיכתו של הימין הישן החלה עלייתו של גורם חדש בפוליטיקה הישראלית, והוא, על פי פדהצור, ששולט ברמה בפוליטיקה הישראלית של ימינו. הימין הקיצוני החדש החל את דרכו בצעדים מדודים בשנות ה-70. הסנונית הראשונה היה מאיר כהנא, שבא לישראל והחל משווק את מרכולתו הפוליטית. כהנא, בדומה למתנחלים של גוש אמונים, שאף למקסימליזם טריטוריאלי. אבל עוד יותר מכך, הוא שאף לטוהר העם. לערבים, כמו גם לגויים אחרים, אין שום מקום במדינת היהודים. על התפיסה הנייטיביסטית הזו הוסיף כהנא את שני האלמנטים האחרים של הימין הקיצוני בכל מרכיב חיזק את האחרים: שאיפה למדינת הלכה, ודחיית האליטות החילוניות הדמוקרטיות כמי שהושחתו ברעיונות מערביים זרים ומביאים בכך להחלשת הרוח היהודית. האירוניה של כהנא ושל החשובים שבממשיכיו (למשל פייגלין) נעוצה בתפיסה המאוד מתוחכמת שלהם את עקרונות הדמוקרטיה, החרות וזכויות האדם, שאיפשרו להם לנצל את אותם המושגים שיצאו לנתץ כדי לאפשר להם לעשות כן. אין זה פלא שכהנא הוא נער הפוסטר של הצורך ב"דמוקרטיה מתגוננת" על פי תומכי התפיסה הזו. אך יותר משכהנא ואנשיו מצליחים בגלל אחיזתם בהבנה מעמיקה של הדמוקרטיה, הם מצליחים בגלל שהם מצליחים לנצל את ההבנה הלקויה של רוב הישראלים - ומנהיגיהם - את אותם העקרונות. בעדינות ובתחכום הם לוחצים על הכפתורים האנטי-דמוקרטיים שמוטמעים אצל רבים מאיתנו בשל אותו נייטיביזם שנטוע עמוק במשטר הישראלי, ואז מסתובבים ותולים את הדברים בעקרונות דמוקרטיים כדי ליצור חיבור כוזב בינם. המושג "רוב יהודי" (או "רוב ציוני") הוא כנראה הדוגמא המגושמת ביותר למהלך כזה (ולכן הקלה ביותר לזיהוי); שלא במקרה - תוצר של הימין הישן דווקא. בעוד שהימין הישן היה עסוק עדיין בניתוחים עדינים בתוככי הבירוקרטיה הישראלית, הימין החדש הלך וצבר לו תמיכה בקרב שני קהלים פריפריאליים אך יריבים: המזרחים ועולי ברה"מ. ש"ס עולה מתוך הספר כמפלגה הקיצונית ביותר בישראל כיום, ובהחלט כמפלגה התואמת ביותר את המודל של מפלגת ימין קיצוני כפי שהתפתח במחקר. מאידך, ישראל ביתנו עלתה וצברה כוח לאורך השנים. שתי המפלגות חופפות במידה רבה הן בתפיסה הנייטיביסטית שלהן והן בתפיסה הפופוליסטית (מאבקו הציבורי של ליברמן נגד המשטרה והרשעתם של רבים מאנשי ש"ס, ובראשם דרעי, שימשו את שתי המפלגות כדי לחזק את כוחן בציבור). שתיהן גם אוחזות בתפיסה אוטוריטרית, אם כי כאן בא לידי ביטוי הפער הדתי בין המפלגות. מפלגות הימין הקיצוני החדשות שהלכו וצברו תאוצה בזמן שנציגי המתנחלים המשיכו לדשדש בכנסת פתחו פתח בעבור הרשת הפוליטית של הימין המתנחלי, ואלו מיהרו לנצל אותו כדי להרחיב ולחזק את אחיזתם במוסדות המדינה. כך נוצר המצב המוזר שבו אותם אנשים שאוחזים במפתחות של רוב משרדי הממשלה גם מייללים על אודות האליטות המושחתות שמנצלות את המדינה על גבו של האזרח הפשוט ונטול הקשרים. המהלך שסגר את הפער בין שלושת הגורמים הללו היה החדירה של הרכיב הרדיקלי ביותר של המתנחלים לתוך הליכוד, באמצעות משה פייגלין - מהלך שהגיע לשיא (בינתיים, לפחות) בפריימריז האחרונים בליכוד, שהפכו אותו לנציג אותנטי לא פחות של המתנחלים מאשר הבית היהודי עצמו. ש"ס המפלגה אמנם מצאה עצמה מחוץ לממשלה משיקולים קואליציוניים, אך הרעיונות שבבסיסה מיוצגים בגאון בממשלה הנוכחית. מבחינת האידאולוגיה הרדיקלית, למעשה, ש"ס סיימה את תפקידה ההיסטורי, ומוטב היה לו הייתה מתקפלת חזרה לתוך הליכוד כדי שעשתה ישראל ביתנו. -- "נצחונו של הימין הקיצוני" מנוקד פה ושם גם בתיאורים אוטוביוגרפיים של פדהצור עצמו, שמוסיף נופך נרטיבי מרענן גם אם מוזר קמעה למהלך העניינים. המגע המתמשך של פדהצור עם הימין הקיצוני מקנה לו את היכולת לספר סיפורים מרתקים ולשזור אותם לתוך הסיפור ההיסטורי בצורה שמזכירה את מיטב הכתיבה העיתונאית. אך בסופו של דבר, זהו ספר אקדמי בתחום מדע המדינה, ולכן סיפורו של הימין הישראלי אינו אלא מקרה מבחן מעניין מבחינתו עבור היעד התיאורטי של המחקר. מבחינה תיאורטית, התרומה המרכזית שמנסה פדהצור להשיא נעוצה בהסטת המבט מרמת המפלגה לרמת הרשת הפוליטית: אותה שורה של חיבורים וקישורים בין מפלגות, בעלי משרות, ארגונים ופעילים שמאפשרים יחדיו גמישות תפקודית. בזכות הגמישות הזו, הרשתות הפוליטיות יכולות להשיג מטרות שגופים בודדים היו כושלים בהשגתן. כמו רשתות אחרות, הן בנויות על בסיס עקרון של יתירות (redundancy): גם אם צומת אחר ברשת נופלת או כושלת, יהיו צמתים אחרות שימנעו כשל גורף. אם השר הממונה מוחלף בשר פחות נוח, הפקידים במשרד עדיין שייכים לרשת, ואם סוכנות אחת מנושלת לפתע מתפקידיה על ידי החלטת ממשלה, הרי שכל ארגוני החברה האזרחית שעשויים לשמש כחלופות לאותה סוכנות גם הם נמצאים תחת השפעתה של הרשת. יש הרבה כוח, כמובן, לכל ניתוח של רשתות. אבל החסרון המרכזי שלו, וזוהי נקודה שלטעמי פדהצור לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה, הוא שהסברים כאלו תמיד נשמעים קצת כמו תאוריות קונספירציה. אם לשאול מושג מכתיבה ספרותית, בספר הזה יש יותר מדי tell ופחות מדי show. יותר מדי פעמים פדהצור מספר לנו שהרשת הצליחה למנוע קטסטרופה כזו או אחרת, מבלי שהוא באמת מוכיח שהרשת היא זו שהצליחה בכך. עצם ההגדרה הרופפת (בהכרח) של החברות ברשת גם היא הופכת לנקודת תורפה פה. החברות ברשת אינה פורמלית בשום צורה. חבר ברשת הוא כל מי שתומך במטרותיה. וכתוצאה מכך: כל מי שעושה מעשה שמוביל לתוצאה טובה עבור "הרשת" מוגדר רטרואקטיבית כחבר בה. חשוב לי לסייג את הביקורת הזו: הדרישה הזו, להראות את תהליך גיוסם או שיבוצם של אישים שונים ברשת, היא קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית. חוסר הפורמליות והסודיות המתבקשת של מהלכים כאלו הופכים אותם לבלתי נגישים ברובם עבור החוקר. אך מצד שני, את אותו הדבר בדיוק אפשר להגיד באשר לאותן תלונות של ש"ס, ישראל ביתנו והמתנחלים שאותן פדהצור פוסל כלאחר יד כ"פופוליזם": שהרי הטענה שלהם היא בדיוק שקיימת רשת פוליטית של השמאל, שבאמצעות אחיזה בנקודות קריטיות במשטר הישראלי - בית המשפט, התקשורת ואלמנטים מרכזיים במערך הפוליטי - מצליחה לכפות את עמדותיה על המדינה חרף מיעוט התמיכה האמיתית בה בקרב הציבור. הטענה הזו אינה אלא תמונת המראה של הרשת הפוליטית שמצייר פדהצור, ואי אפשר לדחות את האחת כלאחר יד ולקבל את השניה בלי הוכחה נמרצת לכך. ואפשר גם לדמיין עמדת פשרה בין שתי הגישות הללו: כזו המדמיינת מעין מערך של בלמים ואיזונים בין הרשת הפוליטית הזו לרשת הפוליטית הזו, כאשר כל אחת גוררת את המדינה לכיוונה שלה, בעוד האזרחים מוטלים באמצע בלי יכולת אמיתית להשפיע על מהלך העניינים. זוהי, ללא ספק, הדרך בה רבים רואים את מהלך העניינים בישראל, ובשל כך הם הולכים ומאבדים את אמונם במערכת הדמוקרטית הישראלית. "נצחונו של הימין הקיצוני בישראל" הוא מאגר חשוב ומרתק של מידע על ההיסטוריה של הימין הקיצוני בישראל, בעטיפה קריאה ונגישה. אבל הגם שאני מסכים עם המסקנה הגדולה של פדהצור - הימין הקיצוני בישראל בהחלט ניצח - אני מתקשה לקבל את השורה התחתונה התיאורטית שלו, לבינתיים לפחות. הרשת הפוליטית בהחלט מוכיחה את עצמה ככלי נרטיבי מוצלח, אבל קשה לי כרגע לראות את השימושיות שלה ככלי אנליטי. אולי, וראוי לציין זאת, זה משום שאני מגיע מבחוץ, מבלי יותר מדי רקע בחקר הימין הקיצוני, אבל עבורי המונח רשתות פוליטיות לא הבהיר הרבה בתיאור המהלכים, והשאיר הרבה מאוד חורים שמעמידים בספק את היכולת שלנו להבדיל בין הסבר אקדמי באמצעות הכלי הזה לבין תאורית קונספירציה.

#ביקורת #לאומיות #לאומנות #ליברמן #ליכוד #מדע המדינה #נתניהו #פוליטיקה #ש"ס

---

---

הפוסט הקודם: זה לא הכלכלה, טמבל

הפוסט הבא: אשליית העיתונות

הפוסט הזה הוא ספיח מאוחר של הדיון סביב חוק המשילות. אחת הטענות שהועלתה לעיתים קרובות כתמיכה בהעלאת אחוז החסימה הייתה שהמפלגות הערביות יכולות להתאחד, ואז הן תוכלנה בקלות לעבור את אחוז החסימה. לחלופין, אין שום סיבה, טענו המבקרים, שהערבים יצביעו למפלגות של המגזר שלהם ולא יפעלו דרך המפלגות הציוניות.

אין שום צורך שהמיעוט הערבי ייוצג על ידי שלוש מפלגות שונות, טענו המבקרים – אי אפשר שכל שניים וחצי אנשים יקימו מפלגה, ובדיוק כשם שהדתיים הלאומיים מסתפקים במפלגה אחת, והחרדים האשכנזים מסתפקים במפלגה אחת, כך גם הערבים יכולים להסתפק במפלגה אחת, או למצוא את מקומם במפלגות אחרות.

בבסיסו, הטיעון הזה נכון. יהדות התורה היא איחוד של שתי מפלגות שהיו יריבות מרות, דגל התורה ואגודת ישראל – למעשה, הן עדיין שומרות על עצמאות בתוך הגוף המאוחד. תע”ל, שהתפלגה מבל”ד והתמודדה פעם בשותפות עם חד”ש ופעם בשותפות עם רע”מ (ובל”ד עצמה שהתפלגה מחד”ש) מוכיחה שטענות לגבי פערים בלתי ניתנים לגישור בין שלוש המפלגות פשוט אינן נכונות. מאידך, סביר מאוד שאיחוד שכזה יוביל להפסד קולות של מצביעים שיתנגדו לו, ובכך יפגע בייצוג של האזרחים הערבים בישראל — וזה עוד לפני שספרנו את המצביעים הרבים שיחרימו את הבחירות באופן עקרוני משום שיחושו, ובצדק, שהדמוקרטיה הישראלית מצרה את צעדיהם בכוונה.

אבל הטיעון הזה מתעלם מההיסטוריה של ההצבעה הערבית. במיוחד יש משום לעג לרש באמירה שהערבים יכולים למצוא את מקומם במפלגות הציוניות. שהרי אזרחי ישראל הערבים הצביעו במשך שנים רבות בעיקר למפלגות הציוניות (או למפלגות לווין ערביות שלהן, משום שמפא”י סירבה לאורך שנים רבות לשלב ערבים ישירות ברשימתה והעדיפה להבטיח שהנציגים הערבים יצטרכו “לממן” את עצמם אלקטורלית). ההיסטוריה של ישראל מתאפיינת בשלושה שלבים מבחינת הצבעתם של ערביי ישראל.

מתוך “מגמות בחברה הישראלית,” כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

 

בתריסר השנים הראשונות לחיי המדינה, הערבים הצביעו ברובם המוחלט למפלגות הציוניות, כאשר בין 53-58 אחוז מצביעים למפלגות הלווין של מפא”י, ועוד 25-30 אחוז מצביעים ישירות למפלגות הציוניות עצמן (בעיקר מפא”י). היתר הצביעו למק”י, שאמנם הייתה מפלגה בהנהגה יהודית, אבל הייתה מזוהה במיוחד עם ייצוג האינטרס של המצביעים הערבים (לכאורה). ב-1961 החלה תקופה בת שני עשורים במהלכה מפלגות הלווין הלכו ואיבדו מכוחן, בעוד שמק”י/רק”ח/חד”ש שואבות את רובם אליהן, ואילו המפלגות הציוניות נשארו פחות או יותר יציבות עם כ-30% מהמצביעים הערבים. 1981 הייתה שנת זעזוע. אחרי ארבע שנים של שלטון הליכוד, המצביעים הערבים נהרו להצביע למערך – רק”ח איבדה 13% אחוזי הצבעה בבת אחד, והמערך זינקה ב-16%, ובכך הפכו לגמרי את ההישג של רק”ח מבחירות 77, אז זכו למחצית מקולות הערבים בבחירות. (כדאי לציין גם שבחירות 81' התאפיינו באחוז הצבעה נמוך באופן חריג בקרב הערבים – רק 68%, לעומת 74% ב-1977 ו-72% ב-1984.)

אחרי 1981 קמה לראשונה מפלגה ערבית לאומית בישראל, שלא החביאה את עמדותיה מאחורי רטוריקה קומוניסטית או עלי תאנה יהודיים (אם כי במקום השני ברשימה המתקדמת הוצב האלוף מתי פלד, כנציג תנועת “אלטרנטיבה”, ממקימות המפלגה). באותה שנה נעלמו סופית מפלגות הלווין, והתחיל הקרב המתמשך בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות על הקול הערבי – קרב שבו המפלגות הערביות הולכות וצוברות כוח (בו בזמן שהאזרחים הערבים עצמם מדירים עצמם יותר ויותר מהקלפי) בעוד המפלגות הציוניות למיניהן מאבדות את האטרקטיביות שלהן בעיני המצביעים. החריג היחיד בתקופה הזו הן בחירות 1992, אז זינק אחוז המצביעים הערבים למפלגות היהודיות ב-12% (מרצ, כנראה, הייתה אחת המרוויחות הגדולות כאן). זו הייתה גם מערכת הבחירות האחרונה של המתקדמת לשלום (שלא עברה את אחוז החסימה).

שוב ושוב חזרו ונתנו המצביעים הערבים הזדמנויות נוספות למפלגות הציוניות, ושוב ושוב הם התאכזבו. ממשלת רבין הייתה, כנראה, הממשלה הטובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מנקודת המבט הערבית, אבל גם רבין לא הכניס אחת מהנציגות הפרלמנטריות של הציבור הערבי לממשלתו. עם רציחתו, והחלפתו בפרס על הרטוריקה הלוחמנית שלו ומבצע ענבי זעם הזכור לרע, אפסה התקווה בעיני ערבים רבים לשיתוף פעולה אמיתי עם המפלגות היהודיות. עם זאת, מפלגת העבודה שמרה, פחות או יותר, על אחוז ההצבעה לה בקרב הערבים. מי שאיבדו את התמיכה הערבית כמעט לגמרי היו מפלגות הימין, שחזרו לרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בהן מאז קום המדינה – חמישה אחוז בלבד. המפלגות היהודיות כולן יחדיו השיגו בבחירות 1996 את ההישג הנמוך ביותר אי פעם (אם כוללים  את מפלגות הלווין בחישוב של המפלגות היהודיות), ואילו המפלגות הערביות השיגו לראשונה למעלה מ-60% תמיכה בקרב הערבים. הגם שאין בידי נתונים אודות שנות ה-2000, תוצאות הבחירות מרמזות, לכל הפחות, על כך שהמגמה הזו רק התחזקה.

הקריאה לערבים לחבור למפלגות הציוניות, לפיכך, מתעלמת מהעובדה שהמפלגות הללו דחו ואכזבו שוב ושוב את המצביעים הללו, ומסרבות או לפחות מתקשות למשוך ולשמר את המצביעים הערבים מיוזמתן. הקריאה למפלגות הערביות להתאחד, מתעלמת מהמגמה המדאיגה בין כה וכה של נטישת המערכת הדמוקרטית על ידי המצביעים הערבים (או שמא, בונה על זה), ומהמגמה ההיסטורית של פיצול בתוך הקהילה הערבית, בעת שהיא מגבשת את המערכת הפוליטית הפנימית שלה משהשתחררה מאחיזתן של המפלגות היהודיות. שתי האפשרויות אינן מהוות תשובה נאותה לביקורת המוצגת כנגד העלאת אחוז החסימה — הגם שגם הביקורת הזו מוצגת לעיתים קרובות מדי בטונים אפוקליפטיים מדי שמקשים על קיום דיון אמיתי.

#בחירות #דמוקרטיה #מדע המדינה #מספרים #מציאות #ערבים #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: "כמדינתו של העם היהודי"

הפוסט הבא: מי אשם בשחרור האסירים? (רמז: אתם)

בקרב אנשי ימין נהוג להתלונן על הפוליטיקאים מ”המפלגות הערביות” שהם דואגים לפלסטינים בשטחים ולא לציבור הערבי בישראל. אבל, היום אנחנו מגלים שגם לדאוג לציבור הערבי אסור להם. כך, למשל, משה ארנס תוקף את חברי הכנסת הערבים על כך שביציאתם כנגד תכנית פראוור  ¹ הם מנסים “לאמץ את הבדואים בנגב אל שורות העם הפלסטיני”, וזאת מתוך “מטרה פוליטית ברורה”.

ארנס טוען ש”הצעת חוק פראוור היא ניסיון ראשון של ממשלה ישראלית לקבוע מדיניות עקבית, שתיטיב עם הבדואים בנגב וגם עם מדינת ישראל. מהלך זה נעשה בשלב מאוחר מאוד. הוא אינו נותן מענה לכל הבעיות שהבדואים ניצבים לפניהן בבואם להשתלב בחברת ההיי־טק המודרנית, אבל אולי הוא מסמן התחלה”. שזה נכון, באותו מובן שכשאני נכנס למו”מ עם מישהו שרוצה לשדוד אותי, אם הוא מסכים לקחת לי את הארנק ואת הטלפון אבל להשאיר לי את החופשי חודשי כדי שאוכל לחזור הביתה, זה ניסיון להיטיב עמי ועמו, ואולי לא נותן מענה לכל הבעיות שלי, אבל בהחלט מסמן התחלה. תוכנית פראוור תנשל עשרות אלפי אזרחים בדואים מבתיהם ומדרך חייהם בלי שום הצדקה אמיתית, פרט לשאיפתה של ישראל “לייהד את הנגב”.

אבל אני לא באתי אפילו להטיף כנגד תוכנית פראוור. מה שמרתיח בדבריו של ארנס הוא הפטרנליזם שבשלילת זכותם של חברי הכנסת הערבים לייצג את האזרחים שבחרו בהם. וחשוב להדגיש זאת: ערביי ישראל בחרו, ברובם המכריע, בנציגי רע”מ, ובל”ד, כנציגיהם בכנסת. לדוגמא: ברהט, רע”מ זכו ל-56% תמיכה בבחירות, ובל”ד לעוד 30% (מקום שלישי חד”ש: 6%). בקרב שבט אבו רובייעה, רע”מ קיבלו 60% מהקולות, ובל”ד 14% (מקום שלישי ש”ס, עם 11%). בקרב שבט אבו קורינאת, המספרים הם 72% לרע”מ ושבעה אחוזים לבל”ד (באמצע ש”ס עם 12%). אפשר להמשיך.

כשאחמד טיבי עמד מאחורי דוכן הנואמים בכנסת ומחה כנגד תוכנית פראוור, הוא עשה זאת כנציגם האמיתי של רובם הגדול של הבדואים. כשמשה ארנס נוקט במדיניות הבזויה של הפרד ומשול, ומנסה לשלול ממנו את הזכות לייצג את מצביעיו, הוא רק מדגיש שוב עד כמה ממשלת ישראל כיום אינם רואה באוכלוסיה הערבית בישראל כאזרחים שווי זכויות, אלא כאויב שאפשר לנצחו רק בתחבולות.

#ערבים #פוליטיקה #פלסטין #קצרצרים

---

---

הפוסט הקודם: הרפובליקה היהודית של ישראל

הפוסט הבא: מה עובר על מצרים

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם. ¹

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

--

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו...) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

#בחירות #דמוקרטיה #יאיר לפיד #כסף #מדע המדינה #מחאת המאהלים #מציאות #נתניהו #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: מהומה רבה

הפוסט הבא: מס ערך נגרע

דוד רותם הגיש את ההצעה שלו לשינוי שיטת הממשל בישראל, בתמיכת אביגדור ליברמן ותמיכה מרומזת של נתניהו, וכולם קפצו לגנות את ההצעה הבלתי דמוקרטית. אפילו יש עתיד הסתייגו בזהירות וטענו שצריך לשקול יותר לעומק כל שינוי בשיטת הממשל. מאורות גדולים של הדמוקרטיה הישראלית כמו אלי ישי יצאו במילים קשות: “הצעת החוק הייתה מתקבלת בברכה בחלק ממדינות דרום אמריקה. היא רק ממחישה את הצורך בהצעות אי אמון ואת חובת הכנסת להציע לחלק מחבריה לעבור קורסים במבוא לדמוקרטיה ואזרחות,” בעוד אחרים מיהרו להשוות את ליברמן לפוטין.

קצת קשה לי להבין את ההמולה הזו, לאור העובדה שההצעה הזו הרבה פחות קשה מהרבה מאוד מהדברים שהתרוצצו פה בעבר וזכו לתמיכה מקיר אל קיר.

אחוז חסימה של 4%: לא משהו חדש. המספר הזה הופיע כבר בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד, וחזר לעיתים קרובות בהצעות אחרות שהועלו בעבר (אם לא למעלה ממנו). כבר כתבתי שאני חושב שזה מהלך נוראי, אבל לא בגלל מה שמציעי ההצעה חושבים שהיא תעשה, אלא בגלל שהיא תשיג בדיוק את ההפך: היא תחליש עוד יותר את המפלגות הגדולות, כי למפלגות הקטנות יהיה פתאום הרבה יותר חשוב לגנוב מהן קולות. כ”בונוס” נקבל גם סיכוי להחרמה רבתי של הבחירות על ידי הציבור הערבי, שרבים בישראל אולי יחשבו שזה אחלה, אבל יגביר את הניכור בין המיעוט הערבי למדינה, ויחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות הלאומיות בישראל; ועם קצת מזל אולי מציעי ההצעה יצליחו גם להעיף את מרצ מהכנסת. אין ספק: אלו המפלגות שגורמות לחוסר היציבות והסחטנות הקשה בפוליטיקה הישראלית.

האמת היא שהדבר העיקרי שההצעה הזאת תעשה יהיה לצמצם עוד יותר את הסיכוי של קולות חדשים להכנס לפוליטיקה. זה אמנם לא מעניין אף אחד שנמצא כבר בפנים, אבל היכולת של מפלגות חדשות להוות איום אמיתי על המפלגות המכהנות מהווה שסתום חשוב בשיטה הדמוקרטית שלנו, והפגיעה בו תגביר את חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים.

שלילת מימון ממפלגות שלא עברו את אחוז החסימה: אם תשאלו אותי, זה עוד יותר גרוע מהרף של 4% – המדינה יוצרת תמריץ כלכלי שלילי כדי שאנשים לא יעמידו מפלגות להתמודד בבחירות (כיום מפלגה שזוכה לאחוז אחד מהקולות מקבלת יחידת מימון). הייתי רוצה להאמין שמישהו מהמבקרים התרעם על הסעיף הזה, אבל איכשהו נראה לי שלאף אחד מהם לא אכפת.

הגבלת מספר השרים וסגני השרים: למי אכפת? בכל מקרה יתקנו את זה בפעם הראשונה שזה יפריע לראש ממשלה להרכיב את הקואליציה שלו.

ביטול מוסד אי האמון: על הסעיף הזה יצא עיקר הקצף. לקחו לח”כים את הצעצוע שלהם. איך האופוזיציה תוכל לאונן בחוסר אונים על דוכן הכנסת אם לא יאפשרו להם להגיש הצעות חסרות כל סיכוי או משמעות שכל כולן פופוליזם, והערך היחיד שלהן הוא הערך הבידורי שבהצעות שכוללות את מוחמד ברכה כמועמד החלופי לראשות הממשלה? על פי הסעיף הזה, ניתן יהיה להגיש הצעות אי אמון  רק אם אלו נחתמו מראש על ידי 61 חברי כנסת, כלומר רק אחרי שהתגבש רוב חלופי לממשלה. התגובות לסעיף הזה מעצבנות אותי בגלל שהסעיף הזה מהווה אפס שינוי מהותי לעומת המצב שקדם לו, והוא הרבה יותר טוב מחלק מההצעות שעלו בשנים האחרונות – הצעות שרצו שהצעת אי אמון תכלול גם את שמות השרים החדשים בממשלה, או, גרוע מכך, הצעות שדרשו רוב מיוחס (כלומר, תמיכה של מספר גדול מ-61 ח”כים, למשל 65, או אפילו 70) כדי להפיל ממשלה מכהנת. אלו היו הצעות עוועים שביקשו לשמר ממשלות מיעוט בכח. ההצעה הזו היא פרווה. היא שינוי קוסמטי. השינוי היחיד שהיא תגרום לו הוא שתשלל מהכנסת הזכות להתעלל בגופתו של מוסד אי האמון מדי שבוע בשבוע עם הצעות מיותרות וחסרות סיכוי או משמעות. לא זה היה מטרתו של מוסד אי האמון, ולא זה היחס שהוא זכה לו לפני שעוקר לחלוטין בשנות ה-90. אבל במקום לאפשר לו למות בשקט ובכבוד, כשגופתו הנרקבת משמשת כאיום תמידי על כל ממשלה שאולי – רק אולי – יום אחד היא תהפוך למיעוט בכנסת, ולו לזמן קצר, ואז – הו הו! – אז הוא ישלף מהארון ויביא להחלפתה; במקום זאת, גררו חברי הכנסת את הזוועה המדוללת הזאת מדי שבוע לדוכן הכנסת ונפנפו בה לכל עבר. זה מביש, זה מטופש, ואין לזה שום ערך. אז אתם יודעים מה? אני בעד התיקון המוצע בחוק. אין הצעות אי אמון. כשהאופוזיציה תתגבש לכדי רוב, אז הם יוכלו להחליף את הממשלה המכהנת בלי לפזר את הכנסת. עד שזה יקרה, שיעסקו בביקורת אמיתית ולא במציאת שמות יצירתיים להצעות אי האמון שלהם.

ישנו סעיף אחד שטרם תהיתי על קנקנו באופן מספק. הסעיף קובע שראש הממשלה יכול לפזר את הכנסת ואינו זקוק להסכמת הנשיא. מדובר בביטול של הליך פורמלי, אך הוא יכול לשמש לדברים שליליים. האפשרות הכי בולטת היא מצב שבו מתגבשת קואליציה חלופית, ובעת שזו מתכוננת להגיש הצעת אי אמון ולהחליף את ראש הממשלה, הוא ימהר ויפזר את הכנסת. פעולה ממין זה עלולה ליצור משבר חוקתי, ומוטב שתמנע מראש (למשל, על ידי מתן סמכות לכנסת לבטל את החלטת ראש הממשלה אם תחליט כך, או באמצעות קביעה שאם הצעת אי אמון עוברת תוך 30 יום מיום פיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה, פיזור הכנסת יתבטל) – אבל באמת שהכי פשוט להשאיר את המנגנון הקיים שיאפשר לנשיא, אם יראה שימוש בעייתי בסמכות לפיזור הכנסת, לעכב אותו עד להתבהרות המצב. אני אוהב מנגנונים גמישים בדמוקרטיה.

אז האם באמת מדובר בהצעה איומה ונוראה? היא יותר טובה מהצעות אחרות שהועלו. היא בודאי מיותרת ברובה ותגרום יותר נזק ממה שתועיל, ואין ספק שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהרבה מהמטרות המוצהרות שלה. אבל מכאן ועד חלק מהתגובות הפרועות של חלק מהמבקרים, הדרך ארוכה ותמוהה. הרפורמה הזו תפגע בדמוקרטיה הישראלית, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל היא אינה צעד ראשון וגם לא חצי צעד לכיוון ביטולה של הדמוקרטיה הזו. זו אינה רפורמה פוטיניסטית. זו רפורמה שתהפוך את הדמוקרטיה המקולקלת של ישראל לדמוקרטיה קצת יותר מקולקלת – אבל היא לא תעשה אותה דומה בדבר ובחצי דבר למדינות דיקטטוריות.

#בחירות #דמוקרטיה #לא פופולרי #ליברמן #לפיד #פוליטיקה #ש"ס

---

הפוסט הקודם: יש לך אלף שקל לסיגריה?

הפוסט הבא: ההימור של לפיד