כולם מושחתים שם למעלה, ככה אומרים לנו יומם וליל בתקשורת. והם צודקים. איך אני יודע? אני עוקב אחרי הפרסומים בתקשורת. גם יובל (“גלוב”) דרור חושב ככה (אבל הוא חושב ככה באמת). כדי להוכיח את הטענה שלו, הוא פרסם רשימה של כל הח”כים, עם פירוט של השטויות שהם אמרו והשחיתויות שהם מעורבים בהן. כולם, אמרתי? סליחה. הם כולם ברשימה, אבל כל ח”כ שיובל לא שמע עליו שום דבר רע (או בכלל) קיבל “נוהל דרכמות”, שמשתמע ממנו כי אותו ח”כ לא עשה כלום, ולכן לא שמענו עליו שום דבר.

מה מפספס יובל? שזה שלא שמענו עליו כלום לא אומר שהוא לא עושה כלום, אלא רק שהוא לא עושה שום דבר רע או סנסציוני מספיק כדי, נכון, לקבל את תשומת הלב של התקשורת. שוב אותו מעגל אכזר – אם קראת עליו בעיתון, זה בגלל שהוא אדיוט. אם לא קראת עליו בעיתון, אתה לא יודע עליו כלום, ולכן, מבחינתך, הוא אדיוט. מעטים מאוד ניצלים מהמעגל הזה (דב חנין וחיים אורון זוכים לכבוד הזה אצל יובל).

הבעיה היא שבמקום לנסות לשבור אותו (כמו שאני מנסה עם משמר הכנסת), אנשים נוטים לחזק אותו ולקבל את הנחות היסוד של התקשורת. וזה כבר מעיק יותר. כן, כשיש שחיתויות צריך לחשוף אותן, אבל כשהנחת היסוד היא שכולם מושחתים, אנחנו מפסיקים לנסות להחליף את המושחתים ומקבלים אותם כגזירה משמיים. מה הפרוייקט של יובל משיג? האם הוא קורא לנו לקרוא להחליף את המושחתים? לא, כי כולם כאלו. האם הוא מציע לנו ישועה כלשהי? לא, כי אין. הוא מציע אך ורק ציניות ויאוש מהשיטה הדמוקרטית, ואני לא ממש רואה איך זה עוזר למישהו.

מה יהיה פרוייקט חיובי? לך, יובל, ותבדוק לעומק מה עשה כל אחד מאלו שנכנס לך ל”נוהל דרכמות”. אל תסתפק בחיפוש בגוגל, כי בתקשורת לא ידברו על הדברים החשובים באמת. לך לפרוטוקולים של הכנסת, לך להיסטוריה של הצעות החוק, לך לועדות. לך, טפו טפו טפו, לאנשים עצמם ותשאל אותם מי הם ומה הם עשו. תספר לנו מה התוצאות של זה. זה יהיה שרות לקוראים שלך. לספר לנו כמה כולם מושחתים ואין מה לעשות – לא כל כך.

#פוליטיקה #שכנים

---

הפוסט הקודם: בשעה טובה

הפוסט הבא: וויקיטרטמן (וגם: נטדיסק)

לא שאני חובב גדול של ליברמן, אבל מצחיק לפעמים לראות איך אנשים ממהרים להחליט שהוא מתנגד לדמוקרטיה. ארז מ”בלוג זה לחלשים” (שלונקק ב”שמה”) כותב כך:

די מדהים שההתבטאות העלובה הזאת לא יצרה עדיין סערה תקשורתית ופוליטית. שהרי מכל הסיפור העלוב של אסתרינה, נראה שהמשפט הזה, שחושף את עמדתו של ליברמן לגבי צורת השלטון בארץ, הוא הסיפור המרכזי כאן. ”התקשורת אשמה“ היא תירוץ מובהק של הימין הקיצוני בארץ כבר שנים רבות (והתקשורת אכן אשמה, פשוט בדברים שונים לגמרי). הטחת האשמה שבגלל אותה תקשורת אי אפשר להשליט כאן דיקטטורה – זה כבר דבר חדש.

מישהו בתגובות גם מיהר לתקן אותו לא נכון (בעקבות ציטוט שגוי ב”הארץ”):

זה לא מה שליברמן אמר. הוא זהיר וערמומי מכדי לפלוט שטויות כאלה. ב”הארץ“ הוא מצוטט כאומר ש”התקשורת הפכה לדיקטטורה בלתי-אפשרית“ ולא ש”התקשורת הפכה את הדיקטטורה לבלתי-אפשרית”.

(וגם בגלוב התלוננו על הציטוט).

רק שליברמן כן אמר את הדברים, ולא התכוון בכך להתלונן על זה שכבר אי אפשר לעשות פה דיקטטורה כמו שצריך במדינה, כמו שארז מיהר להסיק. ליברמן, למעשה, ציטט את שמעון פרס, באחת האמירות היותר שנונות שלו. כל בר דעת יצליח בקלות לראות שמה שפרס (וליברמן בעקבותיו) אומר הוא שאמנם בזכות התקשורת אין סכנה לדיקטטורה בישראל, אבל בגללם גם הדמוקרטיה היא בלתי נסבלת. לא צריך יותר מדי פרשנויות מתוחכמות כדי להגיע למסקנה הזו.

אז תרפו קצת מהגז, ותנו קצת לשכל לפעול לפני שאתם מניחים שמה שמישהו אמר הוא מטומטם כמו שאתם חושבים שהוא.

#טלוויזיה ועיתונות #פוליטיקה #שכנים

---

הפוסט הקודם: עוד פעם הווב-טו-או הזה?

הפוסט הבא: בשעה טובה

אחרי שסיפרתי למישהו לפני מספר ימים בהתלהבות על משמר הכנסת, והסברתי לו כמה אני חושב שזה פרוייקט חשוב, וכמה חבל שאין דברים כאלו בעיתונות המיינסטרימית, הוא אמר “אה, אז אתה רוצה שאיזה עיתון יקנה אותך?”. הצורה שהוא אמר את זה גרמה לי להרגיש קצת מלוכלך, כאילו יש משהו מגעיל בכך שאני מנהל בלוג בגלל שאני רוצה שמישהו יקח אותי לכתוב בעיתון.

אז דבר ראשון, אין לי שום התנגדות לעבוד בעיתון (תמורת שכר נאות, מה שכנראה שלא יקרה), ואם הצעה תגיע דרך הבלוגים שלי – מה טוב. אני לא רואה בעיתונות הישראלית משהו רע באופן אינהרנטי.

אבל זה לא רק זה. אני באמת חושב שהעקרון שמאחורי משמר הכנסת הוא חשוב, וצריך להופיע בעיתונות המיינסטרימית. אין שום דבר בפורמט הבלוג שתורם למשמר הכנסת (חוץ אולי מהעובדה שאני לא חייב להשקיע בכל חוק וחוק – לפעמים מותר לי לחפף עם איזה קצרמר). המקום הנכון של דברים כאלו הוא דווקא בתקשורת הממוסדת, עם חשיפה גדולה יותר ואפשרות לגרום לדיון ציבורי סביב הצעות חוק. עם כל הכבוד לחמישים אנשים שבאים לבקר שם כל פעם שיש עדכון, גם משמר הכנסת לא יביא את המהפכה.

אבל זה לא רק זה. אני לא חושב שמשמר הכנסת צריך להיות פרוייקט אישי שלי. אין לי שום זכויות יוצרים על הרעיון הכללי. אם מחר מוזס או שוקן או מי שלא יהיה יחליט שהוא לא רוצה לקנות אותי, אבל הוא רוצה להעתיק את הרעיון שלי לעיתון – אני עדיין אשמח. כמה שיותר מבקרי חקיקה ככה יותר טוב. כמובן שיכול להיות שיהיו לי השגות על אופן הפעולה של אותו מבקר חקיקה – יכול להיות שהוא יקבל הנחיות להיות ציני כל הזמן וללעוג לכל הצעות החוק המועלות, וזה די יפספס את הפואנטה. אבל עצם הרעיון שצריך להתקיים דיון ציבורי סביב הצעות חוק לפחות (לפחות!) כמו שמתקיים דיון ציבורי סביב כל תוכנית טלוויזיה מעאפנה שעולה לשידור – זה כבר משהו טוב שטור שכזה בעיתון יכול לעשות.

אז זהו. זה לא שיש שלט “למכירה” גדול על המשמר, אבל אם מישהו בג'יפ יוקרתי יעצור לידי, יסובב את ידו באקספרסיביות וישאל “מוכר?” – יש על מה לדבר.

(הערת שוליים – כשכתבתי את כותרת הרשומה, לא זכרתי את שמו של אותו אייל הון שכולם קיוו שהוא יקנה אותם אי אז בשנות השמונים. אז הרצתי חיפוש על “קנה אותי” יחד עם המילה “שלט”. היו כל מיני תוצאות בלתי רלוונטיות, אבל במקום אחד הופיע הביטוי שחיפשתי. זה היה תגובה באייל הקורא. שאני כתבתי. הוי, כמה שאני רפטטיבי.)

#אינטרנט #אני ואפסי עוד #טלוויזיה ועיתונות #משמר הכנסת #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: מחקר חדש יגלה כי…

הפוסט הבא: קוף, פרה, שימפנזה, צפרדע

קבלו ציטוט:

“זהו מסמך שלא מוסיף כבוד לכנסת”, אמרה איציק, ובמקרה נתקלה באחד מקודמיה, דן תיכון, ושאלה אותו מה עליה לעשות. תיכון אמר שהיא חייבת לנקות מיד את הכתם הזה לבל ידבק בכנסת ודחק בה...

מה? מה דחק היו”ר לשעבר תיכון את היו”רית וממלאת מקום הנשיא דליה איציק לעשות? מהו הכתם הנורא שאסור שידבק בכנסת הנקייה מכל רבב שלנו? האם זהו הנשיא האנס? האם ראש הממשלה שידו בפרשיות שחיתות מפה ועד הודעה חדשה? האם עוד פעם מישהו הצביע פעמיים? או אולי שוב שכחו להשאיר את המוח?

לא, לא. הכתם הוא ועדת הבחירות שמקום משכנה היה עד לאחרונה בכנסת ועכשיו גורשו בבושת פנים בשל דו”ח חמור של מבקר המדינה. ושוב מתוך הכתבה:

 מסיבה זו היא צריכה דווקא להודות לוועדה על ההזדמנות שנתנה לה להפוך את משכן הכנסת מתחנת רכבת לבונבוניירה.

שלא תבינו אותי לא נכון, מי שנקלע למשכן הכנסת וראה את שורת המשרדים המכוערים של ועדת הבחירות יבין את ההשוואה לתחנת רכבת, אבל אני לא בטוח אם זו אכן כוונת הכותב, ואם זוהי כוונת הכותב, אני חושש שזוהי לא הבעיה החמורה ביותר של המשכן כרגע. אם ועדת הבחירות כן או לא יושבת בתוך המשכן זה לא ממש משנה, נראה לי, לתדמית של הכנסת או לתפקוד שלה. כשלים ניהוליים ופליליים צריך לתקן בדרכים הרלוונטיות. לזרוק את הועדה לשכון באיזה בניין שכוח-אל בפינה השמאלית התחתונה של ירושלים זה לא מה שיעזור לאף אחד.

בכלל, כל הכתבה הזו קצת תמוהה, לא? מאיפה זה הגיע פתאום? מה זה רמות השטנה שמופנות שם כנגד אנשי ועדת הבחירות? גם אם נקבל שהם סרחו והם חרא של אנשים, כל העסק הוא די פתאומי, לפחות עבור צרכני התקשורת. לא היה הגיוני להכניס אותנו בסוד העניינים בצורה קצת יותר הדרגתית? אני, בכל מקרה, התייאשתי באמצע הכתבה מלהבין מה בדיוק הלך שם ולמה זה מעניין מישהו מעבר לכך ש- היי! – עוד מוסד ממוסדות המדינה מוכה בשחיתות.

לזרוק תפוח רקוב אחד מתוך המגירה לא יהפוך אותה לבונבוניירה אם כל השאר גם הם מלאים תולעים.

#טלוויזיה ועיתונות #פוליטיקה

הפוסט הקודם: קליקיטי-קליק!

הפוסט הבא: Wii!

שר התקשורת, אריאל אטיאס (ש”ס) הוא ההוכחה הניצחת לכך ששר לא צריך להבין שום דבר בענייני משרדו כדי להיות שר מצויין. כשאטיאס נכנס לתפקיד רבים לגלגו על ההחלטה המוזרה לשים בן אדם שמצהיר שאינו צופה בטלוויזיה בראש המשרד שאחראי על התקשורת. אבל ככל שהזמן עובר אפשר לראות יותר ויותר את היתרונות שבמצבו של אטיאס.

שרים רבים בישראל מאמינים שתפקידם כשר שמופקד על X הוא לדאוג לחברות ולעובדים של המגזר הזה. שרי תקשורת קודמים חשבו שתפקידם הוא לדאוג לאינטרסים של חברות התקשורת ושל זכייני הטלוויזיה (וגם להיות צנזורים לעת מצוא, אבל זה לא קשור). אטיאס הבין שזה כלל לא נכון. הוא אינו מייצג את חברות התקשורת מול הממשלה, הוא מייצג את הציבור מול חברות התקשורת. האינטרס שהוא צריך להגן עליו הוא זה של האזרחים צרכני התקשורת, גם אם זה אומר שחברות הסלולר יתעצבנו עליך ובזק יעשו לך פרצוף.

כך קרה שאטיאס גרם למה שעבור צרכני תקשורת בישראל שווה-ערך לביאת המשיח, בערך: גם “סיימו” סוף סוף את השדרוג בן ארבע השנים של אתר 144, וגם פתחו סוף סוף מודיעין טלפוני מאוחד של כל ספקי התקשורת הנייחת והסלולרית בישראל. פלאי פלאים! מסתבר שאם לא אכפת לך להרגיז את הברנז'ה, אפשר להזיז דברים במדינה הזו. ישראל צריכה עוד שרים כמו אטיאס.

---

אך פטור בלא כלום אי אפשר. אתר 144 החדש (b144, אגב, כי אי אפשר בלי קצת אנגלית, משום מה) הוא אתר... מוזר.נניח שאתם צריכים את מר משה כהן מהרצליה. אינכם זוכרים בדיוק היכן הוא גר, אבל אם תראו את הכתובת תזכרו מיד. אתר 144 המחודש לא יעזור לכם כלל: הוא מציג רק את חמש התוצאות הראשונות של כל חיפוש, ואם יש יותר, מציע לכם לחפש גם לפי שם רחוב. למה? ככה.

לא ברור איזה משאבים בדיוק בזק מצפים לחסוך באמצעות הפיצ'ר המטופש הזה שלא היה אפשר לחסוך באמצעות אופטימיזציה פשוטה של מאגר המידע, או למה הם חושבים שלמצוא מספר טלפון באינטרנט צריך להיות בעייתי יותר מאשר לעיין בספר טלפונים.

נו, זה אתר בהרצה. אולי הם ישתפרו בהמשך.

או שאולי שוב כבוד השר יאלץ להתערב כדי שהלקוחות של חברת התקשורת הגדולה ביותר בארץ יזכו לשירות סביר.

#אינטרנט #פוליטיקה #תקשורת

---

הפוסט הקודם: פרסומות?

הפוסט הבא: המהפכה לא תבולג

נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז, הצליח להעביר היום חוק בפרלמנט שמאפשר לו שלטון מכח הכרזה למשך שנה וחצי – למעשה, החוק מנטרל לגמרי את הפרלמנט של ונצואלה. צ'אבז לא הסתיר עם בחירתו את כוונותיו לבטל את הסעיף בחוקה שמגביל את מספר הקדנציות שנשיא יכול לכהן – ויותר מכך, את כוונותיו להפוך לנשיא “לתמיד”. בכך ונצואלה צועדת צעד ראשון לכיוון שלטון אוטוריטרי. הגל האדמדם משהו ששוטף את מדינות דרום אמריקה בעת האחרונה יכול להפוך לגל אנטי-דמוקרטי, ולהחזיר את היבשת הזו, שכבר ידעה מהפכים רבים מדמוקרטיה לטוטאליטריות וחזרה, לאחור.

אבל יתכן שמה שאנחנו רואים מולנו חורג מדרום אמריקה. יתכן שהמהלך של צ'אבז יסמן את תחילת סופו של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה.

טיפת רקע:  את רעיון הגלים של דמוקרטיזציה העלה הנטינגטון בספרו “הגל השלישי”. הוא תיאר שם שלושה גלים של דמוקרטיזציה שעברו על העולם, וביניהם תקופות של ריאקציה, חזרה לאוטוריטריזם. הגל הראשון החל במהפכה האמריקאית ונגמר בשנות ה-10 של המאה ה-20. השפל התאפיין בעליית הפאשיזם מחד והקומוניזם מאידך, והביא למלחמת העולם השניה. עם תום מלחמת העולם השניה החל הגל השני, שנגמר בראשית שנות ה-60. הגל השלישי החל באמצע שנות ה-70 ומבחינות מסויימות נמשך עד ימינו.

הצגה גראפית של שני הגלים האחרונים קיבלתי כמעט במקרה במסגרת עבודה שכתבתי על דמוקרטיזציה. אפשר למצוא אותה בעמוד 14 באיור 2 של העבודה הסמינריונית שלי The Democracy Disease.

מהגרף הזה אפשר לראות מה שנראה כמו תחילתו של שפל עם תחילת המאה ה-21, אך המגמה לא הייתה ברורה. אני מניח שהנשיא בוש קיווה שהמהלך שהוביל בעיראק יוביל לדמוקרטיזציה פורחת ברחבי העולם הערבי (זה, למעשה, הנושא של העבודה שלעיל). אבל למרות ניצנים ראשונים שהופיעו במדינות מסויימות באזור, עושה רושם שהעניין נגמר בלא כלום.

כעת, אולי, הרעה מתפרצת מכיוון הרבה פחות צפוי. האם פני מדינות דרום אמריקה מועדות למשטרים אוטוריטריים ואובדן הדמוקרטיזציה עליה עמלו זמן כה רב? ימים יגידו. אך ההיסטוריה מלמדת שברמה האזורית, יש נטייה להסחפות של מדינות אחרי מדינות אחרות בכל הקשור למידת הדמוקרטיות שלהן.

#פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: 11!

הפוסט הבא: העיתון של מחר

מה שאני הכי אוהב בעצומה ששלחה היום קבוצת אישים, בהם זוכה פרס נובל, פרופ' אברהם הרשקו, ושרי החינוך לשעבר, יצחק נבון, שולמית אלוני, יוסי שריד וח”כ יצחק לוי זה השימוש בלשון עתיד באמירה “אנשי חינוך שיסיימו את לימודיהם במכללה שספגה קיצוץ מתמשך, יהיו דלים בהשכלה”. אנשי החינוך בישראל, ואני אומר את זה מנסיון מר, כבר היום לוקים בהשכלה דלוחה. וזה לא רק הסיפור שקישרתי אליו לפני שניה.

לפני אי אלו שנים נכחתי ברב-שיח שארגן כתב העת “פנים”(?) ששייך להסתדרות המורים או משהו כזה, ועסק בעניין כזה או אחר שנראה לי מעניין בזמנו. כצפוי, רוב הבאים היו מורות. על הבמה היו, בין השאר, ירון לונדון ושהרה בלאו, או איך שלא מאייתים את השם הפרטי שלה. לונדון שאל אותה לפשר האיות הייחודי, והיא אמרה, במידה מסויימת של בושה, שהיא נולדה סתם שרה, אבל השם שונה מטעמים נומרולוגיים, ואמרה שהיא מקווה שנסלח לה. לונדון, כפי שהוא נוהג לעיתים, התקצף ואמר שדווקא לא נסלח להתנהגות שכזו שמכפיפה את חיינו לאיצטיגנינים ומעוננים למיניהם. או אז רגש האולם, ועשרות מורות החלו גוערות בלונדון על כך ש”גם האחיינית שלי הלכה לרב והוא אמר לה לשנות את השם, ומיד לאחר מכן היא נרפאה מסרטן” ושאר סיפורי טמטומיה. אני חושב שזה היה המפגש הראשון שלי עם מערכת החינוך הישראלית לאחר שסיימתי את חוק לימודי, והיה בזה מימד של הלם תרבות.

בפעם הבאה שנתקלתי במורות כבר הייתי מוכן לכך. אל תוך שורות הסטודנטים לתואר שני במדה”מ דחפו ראשי המחלקה קבוצה של מורות שבאו לסוג כלשהו של השתלמות אקדמית. מדובר היה במורות בעלות ותק, שעומדות מדי יום בפני ילדים ומרביצות בהם תורה, והנה (לא) הופתענו לראות שהמורות מזכירות יותר תלמידות תיכון פוחזות. ניחא שהן דיברו וציחקקו במהלך ההרצאות כאחרונת הפרחות, אבל הבורות! הוי, הבורות המזוויעה! עד היום אינני מבין כיצד הגיעה אישה ללמד אזרחות כאשר אינה מבינה את המשמעות האלמנטרית של מושג הדמוקרטיה. שאלות מטומטמות וקנטרניות היו מנת חלקנו מדי שיעור ושיעור, ורבים מאיתנו התלוננו על כך לראשי המחלקה. למיטב ידיעתי, בשנים הבאות כבר לא נאלצו הסטודנטים להתערבב במין אלה, למזלם.

אנשי החינוך “יהיו” דלים בהשכלה? אנשי החינוך כבר היום גורמים יותר נזק מתועלת, בחלק גדול מהמקרים. לא שהקיצוץ יועיל, כמובן, אבל יש לי הרגשה שקיצוץ באיכות הלימודים במכללות היא לא מה שתגרור את מערכת החינוך שלנו למטה. בשלב הנוכחי, אני בספק אם אפילו יהיה לזה אפקט מורגש. כדי להציל את החינוך שלנו צריך לעשות משהו הרבה יותר משמעותי מלמנוע קיצוץ בתקציבי המכללות לחינוך.

לא שזה משנה, כמובן, כי שום דבר כזה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. סוג של תבוסתנות, אני יודע, אבל זה מה יש.

הערה: לא, לא כולם. ספציפית, לא את/ה. אבל נכון יש ההוא/היא, המטומטם/ת ההי/וא? אז זהו.

#חינוך #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: סופר טבח בקולומביין

הפוסט הבא: עיקר שכחתי!

הבלוג “דברי ימי הכנסת” מפרסם מדבריו של ח”כ ג'מאל זחאלקה, שעסק בנאומו בכנסת לאחרונה בסוגיית הקורבן ובמקומה של השואה בהיסטוריה של העולם. הדברים נכוחים, מעניינים ומשכילים, ולכן לא תשמעו אותם בשום משדר חדשות. זחאלקה לא אמר “לך תזדיין”, ולכן שום סאונד בייט מהנאום לא יגיע לאוזניכם. אף אחד לא קרא קריאת ביניים מעליבה, ולכן אנחנו, הציבור, נמשיך להאמין שהכנסת זה מוסד עלוב, פאתטי, שחבריו הם חלאת הארץ ושום דיון רציני לא נערך בו. חבל.

ופטור בלי כלום אי אפשר, אז הרי סוף דבריו של זחאלקה:

אני חושב שבארץ ומעל הבמה הזאת נשמעים דברים שהם פגיעה בשואה כשעושים אינסטרמיליזציה של העניין הזה, עושים בזה קרדום לחפור בו פוליטי, לתת תירוצים לפעולה הזאת ולדבר הזה ולעמדה הזאת ולעמדה האחרת.

וכשזה בא מהאנשים כאן והולך עם הזרם, אף אחד לא מתנגד לזה. כשמשתמשים בזה כתירוץ לכל מיני מעשים, אני חושב שצריך לצאת נגד זה, בין אם אתה אוהב את הפוליטיקה שמאחורי זה ובין שאתה שונא את הפוליטיקה שמאחורי זה. תודה רבה.

#טלוויזיה ועיתונות #פוליטיקה

הפוסט הקודם: ללמד, או ללמד ללמוד?

הפוסט הבא: ללמדם תפלות - גרסת הגויים