לרומניה יש נשיא אהוב על העם, אבל שנוא על הרוב בפרלמנט (ששייך לצד השני של המפה הפוליטית). אז בלי שום סיבה נראית לעין חוץ מזה שבא להם, הפרלמנט התחיל הליך של הדחה כנגד הנשיא (שאין לי מושג איך מאייתים את השם שלו בעברית, אז תסלחו לי) – וזה, למרות שבית המשפט העליון של רומניה כבר הבהיר להם שלא נעברה שום עבירה שיכולה להצדיק הדחה. ההליך כשל משום שחסרו להם קולות בודדים(!) כדי להשיג את הרוב הדרוש של שני שליש מהפרלמנט.

אז במקום זה הם החליטו פשוט להודיע שהוא לא מסוגל למלא את תפקידו (מה נקרא נבצרות במקומותינו) ולמנות במקומו את יו”ר הפרלמנט, עד שהם יצליחו למצוא דרך אחרת להעיף אותו.

אני רואה את זה, וחושב על הכנסת שלנו שלא הצליחה (מה לא הצליחה, אפילו לא ניסתה!) להדיח נשיא שמואשם באונס וממיט חרפה על המדינה כולה. מה אני אגיד לכם... לא נעים.

#פוליטיקה

הפוסט הקודם: לא קרה כלום, זו רק צפירה

הפוסט הבא: יום ללא גוגל!

אחד הבלוגים החביבים עלי הוא “עדכון ראש המדינה” של JJ. הבלוג הזה עוקב אחרי מינויים ובחירות ברחבי העולם של ראשי מדינה, וכולל לרוב פרטים מעניינים על מקומות שלא ידעתם עליהם שום דבר.

הפוסט האחרון שהתפרסם שם עוסק בצפון קוריאה, ומדובר בסיפור כל כך מעניין, שמצאתי לנכון לתרגם אותו להביא לפניכם:

“האדון המחוייך הזה מונה אתמול לראש ממשלת צפון קוריאה. כמו בכל החלטות הממשלה בצ”ק, לא ניתן כל הסבר למינוי הזה או לכך שראש הממשלה הקודם פוטר. יחי ראש הממשלה החדש!

השאלה המתבקשת היא – רגע, לצפון קוריאה יש ראש ממשלה? אני עצמי הייתי מזועזע.

שיטת הממשל שלהם היא, בלשון המעטה, מבלבלת, אבל באופן תיאורטי הולכת בערך ככה:

קים איל-ג'ונג היה מנהיגה הראשון של צפון קוריאה. הסובייטים מינו אותו כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית אחרי שהצבא הסובייטי יצא את חצי-האי ב-1948. מספר ימים לאחר מכן, הפרלמנט הקומוניסטי החדש מינה אותו לראש הממשלה. ב-1972 החוקה הצפון קוריאנית תוקנה, וקים איל-ג'ונג שדרג את עצמו למעמד של נשיא, ועל הדרך לקח לעצמו סמכויות חדשות ורחבות יותר. מישהו אחר מונה להיות ראש ממשלה, אבל התפקיד עצמו שונמך והפך לבלתי רלוונטי וחסר משמעות. זה התפקיד שהבחור למעלה קיבל. הוא לא צריך לעשות יותר מדי חוץ מאשר לכהן בראשות “אספת העם העליונה” של צפון קוריאה, שלפי מאמר אחד מהווה “חותמת גומי” וש”מתאספת באופן בלתי-סדיר פעם או פעמיים בשנה”. אני בטוח שהוא מסתדר.

קים איל-ג'ונג מת ב-1994, ולפי ההודעה הרשמית לעיתונות “חיות רבות מיררו בבכי”. כל מיני דברים מופרעים נעשו בתקופה קשה רגשית זו, כולל תיקון נוסף לחוקה שקבע שמר קים יכהן כנשיא לעד, גם במותו. אז אף אחד אחר לא יכול לקבל את המשרה.

לא ממש היה מנהיג לצפון קוריאה בין 1994 ל-1998, והמצב החוקתי נהיה מאוד מעורפל. קים ג'ונג-איל הקטן, בנו של קא”ג, טופח לרשת את אביו, אבל נרתע מכך בתחילה. ב-1993, קים ג'ונג מונה ליו”ר מועצת ההגנה, מה שהפך אותו, למעשה, לראש הכוחות המזויינים, אבל המשרה לא הייתה חשובה במיוחד ועדיין היו מספר אנשים במנגנון המפלגתי והממשלתי שעלו עליו בדרגה (וזה בלי לספור את אביו, הנשיא המת).

קים הקטן צבר בטחון עם השנים, ותככים תוך מפלגתיים הפכו אותו למועמד המוביל להנהיג את המדינה. ב-1998 החוקה תוקנה לקבוע כי יו”ר מועצת ההגנה היא “המשרה העליונה במדינה”, וקים זכה במינוי של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד שלא אויש זה זמן מה. אלו המשרות בהן הוא אוחז כיום, וזו הסיבה שקל יותר פשוט לקרוא לו “מנהיגנו הנערץ”.

אגב, לראש הממשלה החדש קוראים קים יונג-איל. סתם חשבתי שזה משעשע.”

#here be dragons #פוליטיקה #שכנים

הפוסט הקודם: קורט וונגוט, ז”ל

הפוסט הבא: גוגל קוראת מחשבות (שוב)

הירשזון מתחיל את הנפילה הגדולה שלו. זה מתחיל, כרגיל, בניסיון להשיג קצת אמפטיה: '“מצבו האישי והבריאותי של שר האוצר הולך ומידרדר”. כך אמרו הלילה (יום ג') מקורביו של אברהם הירשזון'.

אבל אני לא בטוח שהבחירה דווקא בתופעות של עצבנות קיצונית (ידיים רועדות ועישון בשרשרת) היא מוצלחת כדי להסיח את הדעת מההאשמות הכבדות נגדו. דווקא גורם לו להראות אשם. עוד הם טוענים, אגב, כי “בסופו של דבר לא יוכל לעמוד בלחץ הציבורי, ויתפטר נוכח החשדות שנחשפו נגדו”. ואני אומר – שר האוצר היקר, למה לחכות סתם? זה הרי עולה לך בבריאות. אם אתה יודע בלבבך פנימה שההאשמות מוצדקות, לך הביתה כבר עכשיו. אם אתה יודע שאתה חף מפשע, צא החוצה, אמור את הדברים בלב שלם, והלחם על חפותך, אבל אל תיקח ללב.

#פוליטיקה

הפוסט הקודם: עידן הרפורמציה

הפוסט הבא: משהו מסריח

אני לא אוהב רפורמות. יותר נכון, אני לא אוהב את המילה “רפורמה”, ובמיוחד את שימוש היתר שעושים בה בימינו. לפני כמה זמן שמעתי ביקורת על שר לשעבר זה או אחר שהתלוננה על כך שבתקופתו לא הייתה אף “רפורמה”. אבל שר לא נמדד ברפורמות שלו, אלא בתפקוד המערכת תחתיו. בכלל, למה תמיד צריך רפורמות, שנרמז מהן על שינויים כוללים ברמה המערכתית? מה רע בתיקון הדרגתי? שינוי? שיפור? שפצו”ר? במדינה שבה שרים מתחלפים כל שנה בערך, לדרוש מכל שר לעשות רפורמה זה לדרוש חוסר יציבות במערכות המדינה. אני הייתי רוצה לראות שר אחד שנכנס למשרד ואומר “בחנתי את החומר, ולא צריך רפורמה – צריך להגיע לרמת תפקוד גבוהה תחת המדיניות הקיימת”. הוא יקבל את תמיכתי.

That said, יש לי חיבה בלתי נשלטת לרעיון העקרוני שמאחורי הרפורמה החדשה שמציעה השרה יולי תמיר במערכת החינוך, לפיה תלמידים ידרשו להציג הבנה וחשיבה בבחינות, ולא סתם לשפוך חומר ששונן על הדף. אין ספק שחלק מהחיבה הזו נובעת מכך שאני בעצמי סנילי, ולכן תמיד ראיתי בבחינות של שינון אפליה כנגד המגבלה האישית שלי. אבל זה יותר מזה: העובדה היא שגם מי שמצליח בבחינות שינון לא זוכר שום דבר לטווח ארוך. חומר הלימוד יחלחל ויספג רק אם התלמידים ידרשו להבין אותו, להפוך בו ולמצוא בו משמעות, סימנים ותבניות חוזרות.

המציאות הנוכחית היא שהמידע זמין. כן, יש רמה בסיסית של מידע שכדאי וראוי שיהיה לכל אדם ב”שלוף”, בלי להזדקק לאינטרנט. אבל זה שכדאי לי להכיר את הדרך מהבית לעבודה לא אומר שאני צריך לזכור בראש מפה שלמה של גוש דן. כדאי לזכור מונחים בסיסיים בחקר הספרות, אבל אין שום הגיון שילד יצטרך לשנן לבגרות ניתוח של שיר. הניתוח אמור להתבצע על-ידי הילד, בהתבסס על מה שהוא למד. אם לא, אז מה הערך שלו?

אני תומך בעקרון שמערכת החינוך צריכה בעיקר ללמד ילדים ללמוד, כאשר לימוד ידע הוא רק בסיס ללימוד מיומנות למידה ויכולת עיבוד של ידע מורכב יותר.

הבעיה העיקרית שיש לי עם יישום הרפורמה המוצעת היא, כרגיל, רמת המורים הבעייתית בישראל. כדי שמורה יוכל ללמד ילד ללמוד, מורה קודם צריך לדעת ללמד, וצריך לדעת להעריך כראוי יכולות למידה, עיבוד וניתוח של הילדים. זה יפה מאוד שחלק מהרפורמה הוא צמצום מצבי הכתבה בכיתות, אבל מי יכול להבטיח לי שהמורות בבתי הספר הישראליים יצליחו להעריך בצורה ראויה את כישורי הניתוח של הילדים במבחנים שהן תכתובנה? מורות רגילות לדרוש מהילדים לחזור אחרי מה שהן לימדו בכיתה. את זה קל לבדוק, גם אם המורה עצמה לא ממש מבינה מה היא מלמדת. אבל ילד שינסה לחדש, או שיחשוב על דברים מכיוון אחר, עשוי להתקל בחומה של אטימות מצד מורה שפשוט לא מבינה שגם מה שהילד עשה הוא נכון, כי לא ככה זה כתוב בספר.

מאידך, יש חשש שהמורות תנקוטנה בגישה הפוכה, גישת “זו האמת שלו”, שתהפוך כל תשובה לנכונה בהכרח, ושבמקום לתגמל תהליכים של חשיבה, פשוט תאפשר לכל ילד לחרטט משהו ולגמור עם זה. מורות רבות, ממה שאני יודע, פשוט לא מסוגלות להתמודד עם המשימה של להבחין בין חרטוט שלא הושקעה בו מחשבה, לבין עיבוד וניתוח חכם של החומר הקיים.

מה שמחזיר אותי למה שאני תמיד אומר: מקור הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינו בתוכניות הלימודים, אינו בתנאי הלימוד ואינו בתקציבים. המקור הוא איכות נחותה של חלק גדול מסגל ההוראה – איכות שנובעת, בין השאר, משלושת הגורמים הללו כמו גם גורמים אחרים. כל ניסיון לטפל בבעיה חייב להתחיל משם, ולנסות לבנות תיקונים במערכת הקיימת במטרה להשיג סגל הוראה איכותי הרבה יותר לילדינו. ברגע שנשיג את זה, שאר הבעיות תפתרנה מאליהן.

#חינוך #פוליטיקה

הפוסט הקודם: מצביעי מרצ? גזענים?! מה פתאום

הפוסט הבא: רועדות לך הידיים?

אם יש משהו שצריך להטריד את עמיר פרץ יותר מכל בסקרים של סוף השבוע, זה לא זה שהוא מקבל משהו כמו עשרה מנדטים פחות מאשר מפלגת העבודה ברשות ברק או איילון. מה שצריך להטריד אותו זה מאיפה המנדטים האלו באים. איש לא מופתע כשהמנדטים באים מ”קדימה” המוכה. אבל הסקרים הראו שארבעה מנדטים (שאיילון וברק מרוויחים) באים דווקא ממרצ. כלומר, שני שליש ממצביעי מרצ (לפי הסקרים) מעדיפים את ברק על פני פרץ. מילא איילון, שאפשר להגיד שאף אחד לא מכיר אותו, ולכן יש אנשים שאוהבים את התדמית הנקייה שלו. אבל ברק?! אתם סניליים לגמרי? זה לא כאילו אפשר להגיד שאתם לא מצביעים לפרץ כי הוא נכשל. גם ברק נכשל, בצורה לא פחות מבישה.

אגב, בחברים של ג'ורג' הועלתה האופציה שפרס ינסה להגיע לראשות קדימה אם אולמרט יאולץ להתפטר. אתם מדמיינים לעצמכם מערכת בחירות שבה האופציות לראשות הממשלה יהיו פרס, נתניהו או ברק? מישהו אמר “דז'ה-שנות-התשעים” ולא קיבל? אני חושב שיש לי סחרחורת.

#פוליטיקה

הפוסט הקודם: אני יודע לקרוא, אני פשוט לא יודע לדבר

הפוסט הבא: עידן הרפורמציה

והזוכה הוא... “מלחמת לבנון השניה”! אני חושב שזו בחירה נפלאה כשם הרשמי של המלחמה שכמעט ולא הייתה, ולו משום שבאופן רשמי, מעולם לא הייתה בישראל מלחמת לבנון הראשונה. אני מציע מראש לקרוא למלחמה הבאה שלנו “מלחמת איראן הרביעית”, סתם בשביל הרושם.

מספרים שכש”טירופו של המלך ג'ורג' השלישי” הוצג בארה”ב, קראו לו רק “טירופו של המלך ג'ורג'”, כדי שהאמריקאים לא יחשבו שהם לא ראו את שני הסרטים הקודמים בסדרה. סתם, נזכרתי.

#פוליטיקה #קצרצרים

הפוסט הקודם: משחקים זה רע, ממ-קיי?

הפוסט הבא: אני יודע לקרוא, אני פשוט לא יודע לדבר

מכיוון שעכשיו צריך להמציא שם למלחמה שמסתבר שהייתה פה בקיץ, אני מכריז בזאת על תחרות השם התיאורי המוצלח למלחמה. משהו שמאפיין את המלחמה בצורה שהיא יותר מאשר סתם תיאור בנאלי. משהו עם רבדים, כמו “ששת הימים”, כמו “יום כיפור”, לא סתם “לבנון 2”.

הנה כמה הצעות בשביל הספתח:

• מלחמת שלום החיזבאללה
• מלחמת אלוהים-אדירים-עמיר-פרץ-שר-הבטחון-מה-חשבנו-לעצמנו?
• מלחמת לבנון 2: הפעם זה באמת היה אין ברירה!
• המלחמה על הבית שאולמרט מכר ברווח נאה
• מלחמת האין שום צורך במהלך קרקעי טוב בעצם נכניס כמה חיילים פנימה רגע לפני הסוף

#פוליטיקה

הפוסט הקודם: אני לא יודע לקרוא

הפוסט הבא: משחקים זה רע, ממ-קיי?

יש הרבה דברים להגיד על נאום הלא פופולרי של אולמרט (יש גם וידאו חלקי), ואני בטוח שאת כולם יגידו. אני רק רציתי לציין משפט אחד מתוכו:

“הניסיון לשים בפרופורציה את יצרני הפאניקה המקצועיים פה אצלנו – זה מקום העבודה שלי”

“המצב עם איראן דומה למצב באירופה ערב מלחמת העולם השנייה“

#אולמרט #לא פופולרי #פוליטיקה

הפוסט הקודם: נגד הפריימריז

הפוסט הבא: אני לא יודע לקרוא

אם יש משהו חיובי בקפיטליסט היומי, זה שהוא מאפשר לי מדי פעם לנסח מחדש את העמדות שלי בנושאים שונים (פעם זה היה התפקיד של האייל... איך חולפת תהילת עולם). אחת מהן היא עמדתי (הלא פופולרית) בנושא הפריימריז. אני נגד. הנה הסבר מתוך תגובה שפרסמתי לרשומה בנושא שם:

 לשיטת הפריימריז יש שתי בעיות שגורמות להטיות: 1. מי שמתפקד מסיבות אידיאולוגיות למפלגה הוא בד“כ קיצוני יותר מאשר המצביע הממוצע של אותה מפלגה (ולכן ימשוך את המפלגה לכיוונים בלתי רצויים לה ולמצביעיה – בדרך כלל הרחק מהמרכז). 2. גרוע מכך – בישראל, רבים מהמתפקדים כלל אינם מצביעי המפלגה שהם התפקדו אליה. מסייעת לכך, כמובן, העובדה שלא כל המפלגות מקיימות פריימריז. כך, תאורטית, יכולים כל מצביעי ש“ס להתפקד לליכוד ולהשפיע באופן מכריע על דרכה של התנועה. כלומר, במצב בישראל, בו רוב הציבור לא מתפקד למפלגות, ולאנשים אין יותר מדי סנטימנטים אתיים בנושא, שיטת הפריימריז חשופה מדי להטיות, בין אם מכוונות ובין אם לא. כדאי להזכיר סקר שנערך בזמנו בקרב מתפקדים למפלגות, שבו רובם של האנשים שהצביעו בפריימריז של אחת המפלגות הגדולות כלל לא היו מודעים לכך שהם חברים במפלגה כלשהי, והיו ביניהם לא מעטים שאפילו לא התביישו להכריז שהם מתכוונים להצביע למפלגה אחרת. לכן, מוטב אולי לסמוך על עמדתה של ועדה מסדרת שלפחות אפשר להיות בטוחים שטובת התנועה והצלחתה האלקטורלית, כמו גם שמירה על הקו האידיאולוגי שלה, עומדים בראש מעייניה.

[אבל] זה לא באמת רלוונטי בכל מקרה. אין זה משנה איך נבחרות הרשימות לכנסת, משום שההכרעה הסופית על מבנה הכנסת היא בבחירות עצמן. אפשר, תאורטית, ליצור מפלגות באמצעות הטלת קוביות, ולאפשר לאנשים לבחור ביניהן. כל עוד לאנשים יש בחירה בין אופציות מובחנות, הדמוקרטיה מוגנת. רוצה לומר, בבואו לבחור, הבוחר בוחן את המפלגות כפי שהן מוצגות בפניו ברשימות לכנסת, ואין זה משנה כלל כיצד נבחרו הרשימות הללו – הבוחר נדרש לבחור ביניהן. הבוחר יכול להחליט להכניס למגוון השיקולים שלו גם את מידת הדמוקרטיות הפנימית של המפלגה, אבל אם כבר, אני דווקא מעדיף, כמצביע, לדעת שמי שיחליט על דרכה של המפלגה הם האנשים שאני מצביע להם ברשימה, ולא גוף לא מוכר של כמה עשרות אלפי אנשים שהתפקדו למפלגה לפני מספר שנים, ואלוהים יודע אם הם אפילו תומכים בדרכה. את הפוליטיקאים אני מכיר. את המתפקדים, לא.

לפריימריז יש יתרונות רבים, אבל גם חסרונות רבים. להציג מפלגה שאין בה פריימריז כמפלגה שמנוגדת לדמוקרטיה זה מגוחך. זה כמו להגיד שלאדם אסור להצביע לאותה מפלגה פעמיים, כי זה לא דמוקרטי שהוא לא נותן צ‘אנס למפלגות אחרות. המפלגות מייצגות עמדות, והמצביעים בוחרים מפלגה על פי עמדותיה. ולא להפך, כמו שאתה טוען: שהמפלגות מייצגות מצביעים, והמצביעים בוחרים עבור המפלגה את עמדותיה.

#פוליטיקה #שכנים

הפוסט הקודם: חוק וישנה

הפוסט הבא: יצרני הפאניקה