‫חשבתם שאני נודד עד קנדה הרחוקה רק כדי לעשות לביתי? מה פתאום! אני אלטרואיסט! אני פה, בקנדה, בשבילכם. הנה, הסבר: ‬

In Saudi Arabia, net users can't get access to websites of opposition groups. Jordan and Bahrain both briefly banned Google Earth, citing security concerns. The Chinese government doesn't let netizens get to the BBC site in any language.

So what's a curious Web surfer to do in these Net-filtering countries?

They should get to know a kind-hearted soul using Psiphon (http://psiphon.civisec.org/), a software tool created by researchers at the University of Toronto's Citizen Lab. By downloading this piece of software, someone in a free-thinking country like Canada can let a person in a restrictive society gain safe access to a portal to the uncensored Web.

‫#אינטרנט #חברה #טכנולוגיה #פוליטיקה #קנדה‬

הפוסט הקודם: הנני

הפוסט הבא: משטרע?

נתראה בצד השני של האוקיינוס.

#אני ואפסי עוד #קנדה #קצרצרים

הפוסט הקודם: רגע לפני הטיסה, ט”ו באב

הפוסט הבא: הנני

הפוסט הזה הוא (סוג של) במסגרת פרוייקט הכתיבה הקבוצתית של אח”י דקר.

עשר מחשבות לקראת הטיסה לקנדה, בעוד עשרה ימים.

1. אחרי שהעברתי את רוב הדיסקים שלי ל-MP3, היום צריך לצרוב את התוצר לדיסקים חדשים שילקחו איתנו. אשתי הקציבה לי 10 דיסקים שמותר לי לקחת. אני אדחוף עוד כמה עודפים לתוך הכונן של המחשב הנייד, והשאר ישארו על הכונן הקשיח של המחשב השולחני, שילקח גם הוא איתנו. שאר המחשב הזה, שמלווה אותי מאז שנה ב' של התואר הראשון, הולך לפח.

2. ביום ראשון, אם לא תהיינה הפתעות, נמיר את הכסף שלנו לדולרים קנדיים. הדילמה היא אם להמיר רק 10,000 דולר (הסכום שמותר להכניס במזומן לקנדה בלי להצהיר כלום), או את כל מה שיש לנו. הגורם המשפיע הוא שער הדולר. בשלושת החודשים האחרונים הוא עלה בלמעלה מ-10 אחוז, וזה הרבה כסף. היום התחיל לרדת קצת, אבל אי אפשר לדעת אם זה שינוי מגמה או תיקון.

3. לפי התחזית, יום שני צפוי להיות חם למדי בטורונטו – כ-30 מעלות. הממוצע הרב שנתי של הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת של יולי הוא 22 מעלות. אוגוסט – 23 מעלות. בישראל 22 מעלות זה משהו שרואים רק בלילה, אם בכלל. רק בשביל זה היינו צריכים להקדים את הטיסה.

4. כשנסעתי לקנדה בפעם הראשונה, בשנת 2000, לקחתי איתי את הארי פוטר הראשון והשני, שקניתי זמן מה לפני זה. קראתי אותם במהלך הטיול, וכשסיימתי קניתי את השלישי והרביעי (שיצא באותו הזמן), אבל קראתי אותם רק הרבה אחרי שחזרתי, כשהיה לי זמן. עכשיו אנחנו מתלבטים אם לקנות את הספר החדש בארץ, או כבר לחכות עד שנגיע לשם ונחסוך הרבה כסף. כנראה שנחכה – בכל מקרה אין לנו איפה לדחוף אותו.

5. בשנה השניה של התואר השני שלי גיליתי ברשימת הקורסים קורס על הפדרליזם בקנדה, בהנחיית מרצה אורח מאוניברסיטת טורונטו. כל כך שמחתי שמיהרתי להרשם מיד, פן יתמלא הקורס לפני שאזכר. הקורס היה מעניין, והמנחה היה אדם נחמד ואדיב. נהגתי לבוא כמה דקות לפני תחילת השיעור ולשוחח עם המרצה על עניינים שונים. סיפרתי לו על כוונתי להגר לקנדה והוא המליץ לי לבוא לעשות דוקטורט באוניברסיטה שלו. בשיעור האחרון של הקורס הוא אמר לי שאם אני אכן אבוא ללמוד שם, הוא ישמח לתת לי המלצה. כשהתחלתי סוף סוף לאסוף את המסמכים כדי להרשם, שלחתי לו דוא”ל ושאלתי אם הוא עדיין מוכן לתת לי את ההמלצה, והוא הסכים. הסברתי לו שהמחלקה דורשת שהוא יעביר את המכתב במעטפה חתומה ישירות אליהם, והוספתי שאני מקווה שזו לא טרחה רבה מדי עבורו. רק אחרי שהתקבלתי, כשעברתי על כל מיני דברים באתר של המחלקה, גיליתי שהוא עומד בראשה...

6. לא קל לארוז את כל החיים שלך לתוך חמש מזוודות (שתיים לי, שתיים לאשתי, אחת לילד, פלוס שני תיקים למטוס). אחרי בירור מקיף שעשינו הגענו למסקנה שהכי זול, למרבה הפליאה, זה להביא מזוודות נוספות ולשלם עם כבודה חריגה. יותר זול מלשלוח בדואר, ולפעמים אפילו מוותרים על זה. באל-על לא ממש מסכימים לתת פרטים לגבי הקנסות על כבודה חריגה, כי הם לא רוצים לעודד את זה, אבל אם כבר הגעת עם המזוודות העודפות, לפעמים הם פשוט מחליקים את זה וזהו. סתם שתדעו, אם יוצא לכם.

7. טיסה של 12 שעות עם ילד בן 11 חודשים זה סיוט בפוטנציה. הטיסה יוצאת באמצע הלילה, מה שנותן לנו איזה 4-5 שעות עד ליקיצה הטבעית שלו, ואז צריך להעסיק אותו במשך עוד שלוש שעות עד שהוא ירדם לתנומת הבוקר, יתעורר שוב, ועוד 4-5 שעות עד לשינה הבאה שלו. בשאיפה בשלב הזה כבר נהיה אחרי הנחיתה. אם יהיה לנו המון מזל הוא יישן בעגלה בזמן שאחנו נאסוף את המזוודות ונעבור דרך פקידי ההגירה והמכס. קנינו ערימה של צעצועים חדשים, בשאיפה שהם יספיקו כדי לעניין אותו. זה כמובן לא יספיק, כי הוא לא יסכים לשבת במקום חצי יום. אני צופה יופי של כיף ברדיפה אחרי ילד שזוחל לשאר הנוסעים בין הרגליים. אני מקווה שהם יקבלו את זה בהבנה, כי החלופה היא ילד צורח במשך כל הטיסה. חוץ מזה הוא ממש חמוד וחברותי, ואי אפשר שלא לאהוב אותו, אז אני מקווה שיסלחו לו.

8. בסוף השבוע הבא יבואו האנשים שקנו את מכונת הכביסה שלנו ויקחו אותה. אבא של אשתי יבוא עם רכב גדול ונעביר את המזרון שלנו ועוד דברים אליהם לאפסון זמני. בהמשך הם צפויים להשתמש בהם בחדר החדש של גיסי. בשלב הזה הבית שלנו יוותר ריק לגמרי פרט למה שנשאר לדיירים הבאים. את שלושת הימים האחרונים שלנו בארץ נעביר בבית הוריה של אשתי. סוג של פרידה הולמת.

9. עוד דבר שנעשה בימים האחרונים הללו זה מסיבות פרידה – מהמשפחה שלה, מהמשפחה שלי. אני מניח שגם כמה חברים יבואו להפרד, למרות שבינתיים איש לא נענה לקריאות שלי. מישהו רוצה לבוא להגיד שלום? לא חייבים. סתם, אם מתאים לכם.

10. אני נוהג להגיד שאני איש של הרגלים. זה נכון. שינויים זה לא משהו שעובר לי בקלות (למרות שהתרגלתי כבר למעברי דירה תכופים – גם סוג של הרגל), ואני כמעט אף פעם לא יוזם אותם. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להזיז את התחת ולהגיש את המסמכים להגירה. בגלל זה כמעט פספסתי את הדדליין להגשת המועמדות לדוקטורט. המעבר הזה לקנדה הוא הדבר הגדול ביותר שעשיתי בחיים שלי, וההשפעות של זה עלי יכולות להיות אסטרונומיות. דווקא בגלל זה טוב שאני נוסע בראש ובראשונה בשביל ללמוד – ככה יש לי תרוץ, יש לי משהו שמכריח אותי להגיע בתאריך הזה, ויחזיק אותי שם חמש שנים. משהו שימנע ממני לברוח חזרה לארץ כי לא קל למהגרים. ואני בטוח שלא יהיה קל בהתחלה. אבל בעוד חמש שנים – עם אזרחות בכיס והשכלה ועבודה מכניסה פוטנציאלית – זה כבר יהיה משהו אחר. ואז נצטרך לחשוב אם אנחנו רוצים לחזור או לא. ושוב אני אאלץ להחליט אם אני רוצה לשבור את כל ההרגלים החדשים שלי ולחזור לארץ, או שאני מעדיף את האינרציה שאני אוהב כל כך. אבל זה עוד רחוק כרגע. בינתיים, נשארו לי עשרה ימים לטיסה, והטיסה היא אופק האירועים שלי. אחרי זה – אללה הוא אכבר.

#אני ואפסי עוד #קנדה

הפוסט הקודם: הביולוגיה של הפוליטיקה, חלק א’: הירשמן המורחב

הפוסט הבא: לראות, לא לקרוא

כשישראלי עולה על מדרגות נעות, הוא נעמד איפה שהוא נמצא, ומחכה שם. אלא אם הוא ממהר, ואז הוא עושה סלאלום בין האנשים שעומדים איפה שבא להם על המדרגות. במדינות מתורבתות יותר מקובל הכלל שעומדים בצד ימין, והולכים בצד שמאל. כך מי שממהר יכול למהר להנאתו, ומי שאינו ממהר, לא מפריע לאף אחד.

מסתבר שחוסר הנימוס שלנו היה מוצדק. עכשיו הרשויות הרלוונטיות בקנדה (יש לקנדה רשויות רלוונטיות לסוגיית הבטיחות במדרגות נעות. אלוהים אדירים...) החליטו להסיר את השלטים שהמליצו להולכי הרגל לעמוד בימין ולצעוד בשמאל, כי מסתבר שעדיף לא לצעוד בכלל. זה הכי בטוח. אז מעכשיו, אם יוצא לכם לעמוד על המדרגות הנעות ומישהו מתרגז כי הוא מנסה לעקוף 20 אנשים בזיג-זג בדרכו למעלה או למטה, אמרו לו שאתם בסך הכל שומרים על בריאותו ודואגים למנוע ממנו לעשות משהו מסוכן.

#חברה #עצבים #קנדה

הפוסט הקודם: Dubi is the new Master

הפוסט הבא: מסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים מדארפור

(אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני משתמש בתבנית הזו לכותרת של פוסט).

אתמול הייתה ההגנה על התזה שלי, ואני יכול לדווח בגאווה לא מעטה שהציון הכולל שלי על התזה הוא 95. אפשר למצוא גרסת PDF שלה באתר הבית שלי: על ההחלפה. למעשה, הבודקים של התזה הציעו לי להכניס עוד כמה תיקונים קטנים, וגם מאמר אחד שמצוטט שם כ”טרם פורסם” התקבל לפרסום, אז אני אעדכן גם את זה לפני שאני אעביר העתק לספריית האוניברסיטה כנדרש. אני אחליף את מה שיש באתר שלי בגרסה המתוקנת ברגע שאבצע את התיקונים. בכל מקרה, עם השלמת התזה וההגנה עליה, אני עכשיו שליט האמנויות, או משהו כזה. במינוח העברי זה נשמע הרבה פחות שווה: מוסמך. בעע. נשמע כמו טכנאי.

מכיוון שהמנחה שלי הזמין אותי גם להרצות על התזה שלי בפני תלמידי חוץ שהוא מעביר להם קורס, מכיוון שההרצאה הייתה בערבו של אותו יום, אני ואשתי הפכנו את היום ליום טיול בירושלים עם הילד. הרשו לי להגיד לכם משהו: י-ם הולכת ונעלמת לנו מול העיניים. לפני שנתיים, כשעזבנו את העיר, היו לנו כמה וכמה מקומות שאהבנו לצאת אליהם לפרקים. לא מעט מהם היו באזור חצר פיינגולד, ועכשיו לא נשאר כמעט כלום. שונקה נסגרה והמקום נראה נטוש, הקוריאה האוס עבר מהפינה הנעימה שלו לקומה השניה שמעל לאיזו פיצריה בגרוש, החליף בעלים (מהקוריאנים החביבים לבעלים של אותה פיצריה, עושה רושם), ואיבד את כל הקסם והסיבה לבקר בו. ויתרנו על התענוג והלכנו לחפש מקום אחר. אלדד וזהו כיסו את כל הכניסה שלהם בשילוט שמדגיש שהם כשרים — לא ראיתי מעולם מסעדה שתלתה את תעודת הכשרות שלה בחוץ ליד הדלת. ויתרנו גם על זה והמשכנו לסאקורה, למרות שלא התכוונו לאכול סושי. לפחות סאקורה לא השתנו לרעה. המסעדה התרחבה על חשבון הפאב שהיה סמוך לה. בפעמים האחרונות שהיינו בה די התאכזבנו, ואני שמח לספר שהם חזרו להכין את הסושי הטוב ביותר בישראל. קצת עצוב לי שכל המקומות שהכי אהבתי נסגרו או נהרסו. כשמוסיפים לזה את התפלצת שהולכת ונבנית בממילא ועוד בניינים באזור שנמצאים בתהליכי הריסה לטובת (כן!) עוד בית מלון, מרכז העיר פשוט הולך ונמחק כמקום כיף ונעים.

לפחות עדיין יש את גן העצמאות. אחרי האוכל הלכנו לשבת עם כרמל על הדשא. בזמן ששהינו שם ראינו משאית עוצרת לצד הדרך. על צידה הופיעו המילים “עבודה עברית”. זמן קצר לאחר מכן כמה עשרות חרדים נראו צועדים לעברה, ואיתם עוד כמה שוטרים. מיד החלה התגודדות סביב המשאית. אני מניח שבתוכה היו מספר חיות משק שנועדו ל”מצעד הבהמות” – אותה תועבה שתכננו קבוצות חרדים מסויימות כפרובוקציה לקראת מצעד הגאווה שנערך היום.

עבודה עברית – המשאית שהכילה (כנראה) את חיות המשק

מסביב למשאית – הבהמות

 כמה מהחרדים רדפו אחרי הקצין שהסתובב שם. אחד מהם החזיק מצלמה וצילם את מה שהוא כנראה חשב שהוא אלימות משטרתית (לא הייתה כזו), ואחד אחר זעק כל הזמן “למה הם כן ואנחנו לא?!” – מצחיק, הוא כנראה לא היה מקבל טיעון דומה בכיוון ההפוך.

בסופו של דבר המשאית יצאה מהמקום אחר כבוד בליווי שני שוטרים חמושים ב-M-16(!) ורכובים על אופנועים. לא ראינו לאן הם נסעו.

נו, שוין. עכשיו מחכים שגלגלי הביורוקרטיה יטחנו עוד קצת כדי שאוכל לקבל את האישור הנכסף על השלמת התואר, שיאפשר לי לקבל סוף סוף את הויזה, שתאפשר לי לקבל את המעונות, שיאפשרו לי לנסוע לקנדה בראש שקט בלי להצטרך לישון במקומות זמניים עד שנצליח לשכור דירה. חד גדיא, חד גדיא.

#אני ואפסי עוד #דת #חינוך #משטרה #קנדה

הפוסט הקודם: Caesar is the new Master

הפוסט הבא: היו בלתי מנומסים – וכך תצילו חיים!

עכשיו כשברק בראשות מפלגת העבודה, פסו תקוותי להצביע למפלגה הזו בבחירות הבאות. תודה, אבל לא תודה. מה שמשאיר אותי עם כמה אופציות מאוד לא מוצלחות. אפשר להצביע, שוב, למרצ, כסוג של ברירת מחדל שכזו. אבל מרצ הם מבחינתי קול חסר משמעות. הם לא עושים כלום, וכשכבר שומעים מהם משהו, זה בדרך כלל זהבה גלאון אומרת משהו אדיוטי. שמאלה מהם, לחד”ש, זה פשוט לא רלוונטי עבורי. לקדימה אני אצביע על גופתי המתה וימינה מהם, שוב, זה לא ממש רלוונטי.

מה שמשאיר אותי עם מפלגות מחאה למיניהן, כמו עלה ירוק. אני לא איש של הצבעת מחאה. אני לא אוהב את זה, ואני לא מבין מה הטעם בזה. אני חושב שהאנשים שהצביעו לגמלאים בבחירות האחרונות מבינים את זה כיום.

אז בבחירות הבאות לא יהיה לי למי להצביע. ממש לא יהיה לי למי להצביע. למזלי, אני לא אהיה כאן בבחירות הבאות, ואולי גם לא באלו שאחריהן (ואולי בבחירות הבאות שאצביע בהן אדרש לבחור בין הליברלים לשמרנים). רק בשביל זה שווה לעבור לקנדה.

#פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: זה המוטו שלי

הפוסט הבא: Caesar is the new Master

(לא, זה עדיין לא הפוסט עם רשימת הספרים למכירה, חבורת אוכלי נבלות שכמותכם! תנו לבן אדם להתאבל קצת קודם!)

היום החל התהליך המעציב של מיון הספרים שלי לספרים שאני מוכן להפרד מהם וספרים שבשום פנים ואופן לא. התהליך הוא אכזרי: ספר שהתחלתי ועזבתי באמצע, ימכר. ספר שקראתי ולא מספיק נהניתי ממנו, הולך. ספר שעדיין לא פתחתי מאז שנקנה ולא סביר שאעשה זאת בעתיד הנראה לעין – הולך. ספר שקניתי בתרגום לעברית ואעדיף כבר לקרוא אותו בשפת המקור – הולך. ספר שיהיה יותר זול לקנות מחדש בקנדה מאשר לשלוח לשם מהארץ – הולך. יש כבר ספרים עם ערך סנטימנטלי מספיק גבוה כדי לשרוד גם את הכללים הללו. הספרים של פלאניוק, למשל, לא עומדים בכלל האחרון, אבל אין לי שום כוונה למכור אותם. לעומת זאת, שורת ספרי הפינגווין קלאסיקס הארוכה שלי הולכת לאבדון מבלי שהספקתי לקרוא אפילו חצי מהם. אולי אשמור את הגיבן מנוטר-דם, פשוט משום שזה כזה ספר נפלא.

התוצאות העגומות והמעציבות לפניכם.

כל ספר שמצא את דרכו מהספריה אל הרצפה הוא אצבע שנקטעה, כל מדף שהתפנה – זרוע שנגדעה. כל כרך מעורר התלבטות חדשה. רגע אחד אני מחזיר אותו למדף, רגע אחר אני מחליף אותו באחר מהערימה שזכה להנצל מהטבח, לבינתיים.

ומקרוב:

הערימה הזו אינה סוף פסוק. בסוף השבוע אבקר בבית הורי ואנקה גם את הספריה שלי אצלם. זה אומר שאולי חלק מהספרים שפה ינצלו וימצאו מקום על המדפים שם, אבל מצד שני, ספרים רבים אחרים ימצאו את דרכם אל הרשימה ההולכת ומתהווה של ספרים למכירה.

אתם לא תאמינו לי, אבל זה הדבר הכואב ביותר בעזיבת הארץ, מבחינתי.

אני מניח שבחודשיים שנשארו לי אני אכנס למרתון של קריאת הספרים שאני מתכוון למכור – לפחות אלו שהייתי רוצה לקרוא – כדי לפחות להרגיש שניצלתי אותם כראוי. לחלופין, אולי אני אקרא ספרים שנשארו על המדפים והם יצטרפו לרשימת המכירה. נראה.

הוף.

#אני ואפסי עוד #ספרות ואמנות #קנדה

הפוסט הקודם: ברכת הגומר

הפוסט הבא: ברק (לא אהוד, אובאמה) מציג: המציאות

הו, הנה דילמה. בקנדה מדברים על שינוי חוקי ההגירה כך שאזרחים לא יורשו להחזיק באזרחות כפולה. כמי שמתכנן להגר לשם, זה מציב בפני קושי חדש שלא היה קיים קודם לכן. אני לא בטוח שאני מוכן לוותר על האזרחות הישראלית שלי. זה מצחיק, כי אני מניח שלהרבה אנשים שמחזיקים באזרחות כפולה הדילמה תהיה הפוכה: הם גרים במדינות שלהם, ומחזיקים באזרחות קנדית, והם ידרשו על-ידי השלטונות הקנדיים לוותר על האזרחות הזו, שנקנתה, אני בטוח, במאמצים רבים. פתאום תעודת הביטוח הזו תלקח מהם.

המצחיק הוא ששוב אנחנו אשמים. הכל התחיל כאשר 15,000 מחזיקי אזרחות קנדים ששהו בלבנון בקיץ האחרון ביקשו לברוח משם בעקבות התקיפה הישראלית. מבצע החילוץ עלה למשלם המיסים הקנדים, מסתבר, מאה מיליון דולר. תהרגו אותי איך, אבל ככה זה. משלם המיסים הקנדי, כמובן, לא ממש התלהב מזה שהוא צריך לממן מסלול בריחה לריבוא וחצי איש שרובם, סביר להניח, לא היו בביירות במקרה בחופשת שופינג באותו הזמן. לימין הקנדי, כמובן, זו הזדמנות מצויינת להחזיר קצת את הגלגל בכל האמור למדיניות ההגירה של קנדה. מי שרוצה להיות אזרח קנדי, הם אומרים, צריך גם להיות מוכן להיות קנדי, ולא בלוביסטני עם אזרחות קנדית, ולא ישראלי או לבנוני עם אזרחות קנדי. רק קנדי. קנדה היא לא תעודת ביטוח, היא מדינה, והיא גם שואפת, בצורה כזו או אחרת, להיות לאום. סוג של. חלקית. לפעמים.

אז מה אני אעשה אם אני אדרש להחלטה כזו? שאלה טובה. למזלי, יש לי כמה שנים טובות לפני שאגיע לשלב קבלת האזרחות. עד אז אני מקווה שאוכל לקבל רעיון טוב יותר לגבי סיכויי ההצלחה שלי שם, היכולת שלי להשיג שם את רמת החיים שבקלות אוכל להשיג כאן, עד כמה, בעצם, באמת טוב לי בקנדה, או שזה סתם היה חלום נעורים נטול בסיס. ישראל, במקרה הזה, היא תעודת הביטוח שלי, מקום שאני אוכל לחזור אליו אם הדברים לא יסתדרו כמו שקיוויתי.

אבל נניח שהכל ילך יופי, שיהיה לי טוב שם, שאני לא ארצה לחזור, ושאני ארצה להתאזרח. האם אסכים לוותר על האזרחות הישראלית? אני לא בטוח שתהיה לי דרך חזרה מרגע שוויתרתי על האזרחות, ואני לא בטוח שאני רוצה להשאר בלי האופציה “לחזור הביתה” בסופו של דבר. עוד משהו לחשוב עליו בכמה שנים הקרובות.

#אני ואפסי עוד #כללי #קנדה

הפוסט הקודם: ובינתיים, בארה”ב

הפוסט הבא: סקר אחד שווה אלף שקרים?

כפי שסיפרתי בפוסט קודם, אני אתחיל בקרוב ללמוד באוניברסיטת טורונטו. לקראת הנסיעה ביררתי אפשרויות להעסקה במסגרת האוניברסיטה. במסגרת חבילת המימון שהאוניברסיטה הבטיחה לי, אני אדרש לקבל משרה של עוזר הוראה, אז בדקתי אפשרות לקבל יותר ממשרה אחת כזו. התשובה קצת הפתיעה אותי ב...ישראליות שבה. התשובה היא לא. ההסבר הוא שהחוזה של האוניברסיטה עם איגוד הסטודנטים לתארים מתקדמים קובע שהאוניברסיטה מתחייבת לתת לכל סטודנט בשנתו השנייה עד הרביעית לפחות אותו מספר שעות כעוזר הוראה שהוא קיבל בשנתו הראשונה.

מכיוון שהאוניברסיטה לא רוצה להתחייב לאף אחד על יותר ממשרה אחת בשנים השנייה עד הרביעית, המדיניות היא פשוט לא לתת לאף אחד יותר ממשרה אחת בשנה הראשונה, ובשנה השנייה והלאה לתת בהתאם לצרכים. בקיצור, בגלל החוזה של האיגוד שאמור לכאורה להגן על הסטודנטים, נדפקו כל הסטודנטים בשנה הראשונה שלהם. אבל מי אמר שבשנה השניה שלי אני ארצה יותר ממשרה אחת? אולי מתאים לי דווקא בשנה הראשונה להיות מועסק יותר באוניברסיטה, ובשנים שאחר כך למצוא פרנסה ממקורות אחרים? למה להגביל אותי ככה? למה? ככה.

הוף.

#קנדה

הפוסט הקודם: הלאה, אל המרחק

הפוסט הבא: קורט וונגוט, ז”ל