לא יכולתי להוכיח את זה קודם, אבל היום ראיתי משהו שמבחינתי הוא הוכחה ניצחת לכך שהקנדים הם רובוטים שרק מעמידים פני בני אדם.

דמיינו לעצמכם סיטואציה: יש אוטובוס שיוצא אחת לכמה עשרות דקות מקמפוס א' לקמפוס ב'. האוטובוס הזה ממתין בתחנה כעשר דקות לפני שהוא יוצא. נניח שהגעתם לתחנה, האוטובוס כבר ממתין שם ויש אנשים בתוכו, אבל הדלת סגורה. בחוץ, יש לציין, מינוס חמש מעלות. מה תעשו? בני אדם אמיתיים יגשו לדלת האוטובוס וידפקו או יסמנו לנהג לפתוח, נכון?

אני ראיתי היום בדיוק סיטואציה כזו. בחורה התקרבה לאוטובוס – ואז נעמדה סמוך לעמוד שמסמן את התחנה, והביטה לכיוון הכללי של האוטובוס כאילו היא ממתינה שאוטובוס יגיע. זה נראה כמו משחק מחשב עם בינה מלאכותית מקולקלת. נשבע לכם שזה הבהיל אותי.

ולא שלא היו סימנים מקדימים. כמו התור המופתי שאנשים עומדים בו באותה תחנה ממש כשהם מחכים לאוטובוס – תור ממש, אנשים עומדים עשר דקות או רבע שעה, בקור, בסדר מופתי. לא יושבים בצד ומחכים שהאוטובוס יגיע ואז מסתדרים מהר בשורה כשהוא בא, לא – תור, בעמידה, כל הזמן. לקח לי המון זמן להסתגל לזה. כשאני מחכה לאוטובוס, נראה לי הגיוני להסתובב קצת, למתוח רגליים, להסתכל על דברים מסביב או לשבת לקרוא ספר על שפת המדרכה. אבל אם אני עושה זאת, אני בעצם מוותר על המקום שלי בתור – וזה אומר שאם התור נעשה כל כך ארוך שהוא ממלא יותר מאוטובוס אחד, בעצם אני צריך לחכות לאוטובוס הבא.

ואתם צריכים לראות את התור של למעלה מ-50 מטר כשמוכרים את כרטיסי הנסיעה החודשיים המוזלים לסטודנטים. אללי...

רובוטים. לא סתם רובוטים – רובוטים פסיכים.

#קנדה

הפוסט הקודם: למה לא רפובליקת ישראל?

הפוסט הבא: למה בריאתנות יכולה להיות תחום מחקר שימושי

דמיינו לעצמכם את הדברים הבאים:

מענק ביטוח בריאות. מממממ....

שילוב בתעסוקה. אההההה...

סיוע בהקמת עסק. הו, כן!!!

התרגשתם?

לא, כי משרד העליה עלה לאחרונה בקמפיין בערוץ הישראלי של צפון אמריקה בו הוא מפציר בישראלים לשעבר “לחזור הביתה”, ומבטיח “חבילת הטבות מרגשת”, כך ממש, לאלו שיעלו חזרה לארץ בשנת ה-60 למדינה.

טוב, נו, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים לקרוא לזה “חבילת הטבות מפתה”. אז באמת הייתי נאלץ להקיא.

כבוד השר יעקב אדרי,

מענק בביטוח הבריאות? באמת? זה מה שיחזיר אותי לארץ? באמת? זה מה שיחזיר אותי לחיקכם?  אולי עדיף שתתרכזו בלטפל בדברים כאלו (סתם דוגמא), או במצב מערכת החינוך בארץ, או בכל אותם אלפי הדברים האחרים שבאמת גורמים לאנשים להעדיף שלא לחזור לארץ? ואם כבר ביטוח בריאות לאומי, אתה יודע מה יכול להיות נחמד? אם לא תדרשו מאנשים שחוזרים לארץ תשלום שישה חודשים מראש כ”פדיון” עבור תקופת המתנה לפני שיהיו זכאים לטיפול בארץ. זה רעיון יותר מוצלח מאשר להכריח אותם לשלם, ואז להחזיר להם את הסכום הזה...

#בריאות #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #פרסומות #קנדה

הפוסט הקודם: מורה רע מורה לחיים

הפוסט הבא: בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

בתואר הראשון הייתי צריך לבחור שני תחומים. תואר ראשון במדעי החברה תמיד מתחיל כדו-תחומי. אפשר לעבור אחרי זה לחד-תחומי, אבל עדיף שלא. תמיד היה ברור לי שאני רוצה ללמוד תקשורת. הרי אני רוצה להיות עיתונאי, וזה נראה כמו המקום הנכון ללמוד איך להיות עיתונאי. אבל צריך תחום נוסף. רק בשביל זה הלכתי ליום הפתוח של האוניברסיטה העברית (אפילו נתנו לי אפטר בשביל זה! הידד!). עברתי בין הרצאות – סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה. מדע המדינה וכלכלה למדתי בתיכון. בכלכלה הייתי מצויין, במדע המדינה נכשלתי (ובגלל זה לא עשיתי באף אחד מהם בגרות). אבל פוליטיקה עניינה אותי יותר מאשר כלכלה, ואם כבר כתב, אני מעדיף להיות כתב מדיני על פני כלכלי. אז הלכתי על מדע המדינה.

כשסיימתי את התואר ידעתי שלמדתי משהו אחד חשוב מלימודי התקשורת שלי: לא ללמוד תקשורת. דרעק של תחום ללמוד באוניברסיטה. אולי במכללות, איפה ששמים יותר דגש מעשי, זה שווה משהו. באוניברסיטה? דרעק. מדע המדינה, לעומת זאת... וואו. בתיכון לימדו אותנו רק פילוסופיה פוליטית. אפלטון, לוק, הובס, רוסו, ברק, מקיאוולי. שנאתי את זה. כלומר, אני אוהב את הובס, ברק ומקיאוולי, אבל אני שונא את העיסוק בפילוסופיה פוליטית. או פילוסופיה בכלל. כמו שאמר לי דוקטורנט ישראלי פה במחלקה, תיאוריה פוליטית זה משהו שאו שאוהבים, או שלא מבינים. אין באמצע. אני נוטה להסכים. אבל בתואר הראשון תיאוריה פוליטית היה רק חלק אחד מהתחום, וחוץ משני קורסי מבוא (מוקדמת ובת זמננו), אפשר לעבור תואר בלי להתעסק בזה בכלל.

כך, בגיל ובשמחה גיליתי את הפוליטיקה ההשוואתית. זה לא שאין תאוריה בפוליטיקה השוואתית – אין מדע בלי תאוריה – אבל בעוד שפילוסופיה פוליטית עוסקת בעניינים שברומו של עולם, פוליטיקה השוואתית עוסקת בעולם עצמו. הכל אמפירי, הכל מבוסס על עדויות ומחקרים מעשיים. אני לא אכנס פה לויכוחים על מתודולוגיות טובות יותר או פחות. העיקר הוא שיש מתודולוגיה, שחוקרים משהו, שצריך ממש לקום מהכורסא כדי לכתוב מחקר. את זה אני מבין.

כשהגעתי לתואר השני, לא היה לי ספק: מדע המדינה זה התחום בשבילי. חשוב מכך: אני רוצה להמשיך באקדמיה. אני לא רוצה להיות עיתונאי (אלוהים, אני אהיה גרוע בזה). אני רוצה להיות חוקר. לא רק שאני הולך לעשות תואר שני במדה”מ, אני גם אמשיך לדוקטורט.

בתואר השני לא הייתי צריך לבחור שום דבר, רק לקחת קורסים במה שבא לי. המחלקה באוניברסיטה העברית מציעה מגוון מצויין של תחומים, עם מבחר מרצים שהייתי אומר שהם מהמשובחים שיש, אבל אני פשוט לא מכיר מרצים אחרים בארץ, אז זו לא חוכמה. לקחתי מכל הבא ליד. תורת המשחקים, מאפייני אומות, מערכות פרלמנטריות, פדרליזם, פזורות אתנולאומיות – מישמש שלם של קורסים בכל מה שנראה לי מעניין או שאהבתי את המרצה.

את התזה שלי כתבתי על משהו שלא ממש היה קשור לשום דבר שלמדתי בקורסים. כדי לכתוב אותה הייתי צריך ללמוד תחום שלם בעצמי. אפילו המנחה שלי, איש טוב ונהדר שהסכים לקחת מקרה בעייתי כמוני אחרי ששני מרצים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות, לא באמת היה רלוונטי לתחום. הוא תרם המון למחקר שלי – למעשה, הוא כיוון אותי לטקסט המרכזי שעליו ביססתי את התזה שלי, אבל זה פשוט לא מה שהוא עוסק בו ביום יום. הייתי צריך לקרוא בפעם הראשונה טקסטים סמינליים בתחום של התנהגות בוחרים, פשוט כי מעולם לא למדתי את זה באף קורס. זה היה נפלא ונורא בבת אחת. והעובדה שיצא מזה משהו ראוי (פחות או יותר) היא משהו שמעורר בי גאווה, ומעודד אותי כשאני מרגיש שאולי אני לא באמת מתאים להיות אקדמאי, כי תראו כמה אני טמבל אל מול האנשים האחרים האלו שלומדים איתי.

עכשיו אני בדוקטורט. כשהתחלתי נדרשתי לבחירה שלא נתקלתי בה מעולם: התמחות. אני לא יכול פשוט לבחור איזה קורסים שנראים לי מעניינים מכל מה שהמחלקה מציעה (ואין הרבה, למרבה ההפתעה והעצב), אני צריך להכריז מראש מה תחומי העניין שלי, ולבחור קורסים מתוך זה. לא שהיו לי הרבה אופציות. תאוריה פוליטית נזרק אוטומטית. יחסים בינלאומיים עשוי להיות מעניין, אבל מכיוון שבהוג'י זה מחלקה נפרדת לגמרי, כדאי שאני לא אתחיל ללמוד את התחום בדוקטורט, ואחרי זה עוד להכריז על עצמי מומחה בזה. נשארו שלושת ההשוואתיים: מדינות מתועשות, מדינות מתפתחות, וממשל קנדי. מתוך זה אני צריך לבחור ראשי ומשני. הראשי זה קל: מתועשות. אם אני מתעניין בעיקר בדמוקרטיות, אין לי כל כך מה להתלבט. אבל מה עם המשני?

בהתחלה חשבתי ללכת על הממשל הקנדי. אם אני כבר פה, למה שאני לא אנצל את זה כדי להכיר לעומק מדינה חדשה? זה גם מה שהודעתי ליועצת שלנו. אבל בעת האחרונה אני מתחיל לתהות אם מה שעשיתי היה נכון. רשימת הקורסים שמוצעים בתחום מראה שזה ממש לא מה שחשבתי. אף קורס לא עוסק במשפט החוקתי של קנדה, או בסוגיות שקשורות ליחסים בין רמות הממשל השונות. כמובן ששום דבר לא קשור למפלגות או להתנהגות בוחרים בקנדה: במדינה עם שיטת בחירות רובנית, כנראה, זה לא נחשב מעניין במיוחד. מה כן יש שם? מדיניות סביבתית, מדיניות של בריאות, מדיניות ומדיניות ומדיניות. בלאכס.

ומצד שני אני מסתכל על מדינות “מתפתחות”, ורואה שם דברים מדהימים. אני רואה מה קורא בטוגו, שם בנו של העריץ ששלט בה עשרות שנים עשה תוך שנים ספורות מעלייתו לשלטון תחת אביו מהפכה דמוקרטית אמיתית, וזכה על כך לכל כך הרבה הערכה מבני עמו שהם אפילו בחרו בו לנשיאות בבחירות חופשיות (באמת!), ונתנו למפלגתו רוב בפרלמנט. אני רואה איך באמריקה הלטינית דמוקרטיות צעירות (למדי) הולכות לכיוונים שונים כל כך זה מזה, מוונצואלה שבה צ'אבז מנסה להחזיר מידה של אוטוקרטיות לשלטון, ועד  ארגנטינה שם כריסטינה קירשנר, אשתו של הנשיא היוצא, נבחרה לנשיאות והבטיחה לעשות מעשה שעומד בניגוד מוחלט לתאוריות שקשורות בדמוקרטיזציה: היא הולכת להעמיד למשפט אנשי צבא על פשעים כנגד העם הארגנטינאי בזמן השלטון הצבאי במדינה בשנות ה-70. בכך היא ממשיכה מהלך שהתחילה בו יחד עם בעלה כשהוא היה נשיא והיא הייתה סנטורית. האם הדמוקרטיה הארגנטינאית חזקה מספיק כדי להכניע את הצבא? השנים הקרובות יהיו קריטיות לכך.

ולזה צריך להוסיף שגם העניין שלי בתנודתיות של קולות הרבה יותר רלוונטי למדינות מתפתחות מאשר לקנדה. כן, בקנדה היו כמה שנים טובות של תנודתיות חזקה. אבל בפני עצמה היא לא מקרה מעניין במיוחד. הרבה יותר מעניין יהיה לנסות, למשל, ללמוד את ההבדלים בהתמודדות עם תקופות של וולטיליות גבוהה בין מדינות עם דמוקרטיה יציבה ובוגרת לעומת דמוקרטיות צעירות יותר.

כך שנראה לי שאני רוצה לעבור תחום. אני מחכה עכשיו לתשובה מהיועצת שלנו אם זה בכלל אפשרי. אני מאוד מקווה שכן.

—

כרמל ויסמן, בלוגרית וחוקרת של בלוגים, פרסמה פוסט מוזר ומפתיע קצת בבלוג שלה ב”רשימות”, תחת הכותרת “מיצוי”. אני לא ממש יודע איך להגיב לדברים – יש שם כמה משפטים שקשה לי קצת לעכל. אבל משהו אחד נתפס לי בעין:

ראיתי שזה קשור גם לעבודה שלי מול תגובות ושהפוסטים שלי הם מאד בתגובתיות, שבבי מחשבה בלתי מעובדים שנפלטים בתגובה להתרחשויות ולא באים ממקום פנימי מודע.

 תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי... אתם מבינים את הקונספט.

גם ההומור שלי הוא תגובתי. תבקשו ממני לספר בדיחה סתם ככה בלי שום הקשר, ואם אני בכלל אצליח להגיד משהו, זה יפול על הרצפה ויפרפר כמה שניות בזמן שכל הנוכחים ינסו לא להסתכל ישירות על זה בינועו באי נוחות. ההומור שלי עובד כשאני יכול להקשיב למישהו אחר מדבר, ומדי פעם לזרוק פנימה איזו הערה, איזו תובנה משעשעת, איזה ציטוט שמציב את הדברים באור שונה. זה עובד אפילו אם מי שמדבר הוא אני עצמי – אני יכול להגיב לעצמי בצורה משעשעת. אבל לספר משהו מצחיק בלי הקשר? אין לי את היכולת הזו. אני מספר בדיחות גרוע.

אז כשכרמל אומרת שיש לה בעיה עם זה שהבלוג שלה הוא תגובתי, זה די עצר אותי פתאום. בלוג יכול להיות לא תגובתי?

חבל לי שהיא מפסיקה לכתוב, במיוחד מכיוון שקשה לי להבין את הסיבות. אני מקווה שהיא תסלח לי אם אני אגיד ש”שיחה עם הנשמה שלי” לא נשמעת לי סיבה משכנעת במיוחד. אולי אני סתם ציני מדי, אבל ככה זה. בכל מקרה, תודה לך כרמל, על מה שכן כתבת, וסליחה שאני כותב תגובה לפוסט שלך למרות שביקשת שלא. ככה זה בלוגים (לפחות בארץ, כמו שאת תמיד מתקנת) – תגובות זה חלק מהעניין.

#אני ואפסי עוד #ארס בלוגאיקה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #קנדה #שכנים #תקשורת

הפוסט הקודם: לך חפש ת’חברים שלך

הפוסט הבא: מה זה משמר הכנסת?

עכשיו, אחרי שסיימתי את השיעור האחרון של הסמסטר והגשתי את העבודה האחרונה שלי לבינתיים, ומכיוון שכל מה שנשאר לי הוא המשימה הפעוטה של בדיקת 60-70 עבודות וכמספר הזה של מבחנים, אפשר סוף סוף להתחיל לדבר על השטויות הרגילות. לרגל המאורע: פוסט עם תמונות!

אז, כאמור, התחיל לרדת שלג. לפני מספר ימים השלגוגים הקלים הפכו לסופה פתאומית במהלך הלילה שחלפה על פני קנדה כולה, מדיווחים ששמעתי, והשאירה חלק מהמקומות עמוק בשלג. אצלנו זה נגמר בכמה סנטימטרים של לובן מתלכלך-במהירות. בשכונות מרוחקות יותר כבר היה מי שנתקע בבית ולא היה מסוגל להגיע לאוניברסיטה. לצערי, אחד מאותם אנשים היה עוזר הוראה שהיה אמור לפקח על מבחן (פה אין דודות, מסתבר), כך שאני הוקפצתי למטרה הזו.

נו, אז יש שלג רב, וצריך לצאת, ועם הנעליים הרגילות אני נוטה להחליק וכמעט ליפול לעיתים קרובות בתנאים של מתחת לאפס. אין ברירה – הגיע הזמן לחנוך את מגפי השלג המגוחכים בעליל שלי.

כן, זה מה שקורה כשכסף הוא שיקול מרכזי: מידת הפאדיחה שביציאה לרחוב עם פריט לבוש מסויים יורדת לדרגת השפעה משנית על החלטת הרכישה. המגפיים הללו, על פי היצרן, אמורות להיות יעילות עד לטמפרטורה של מינוס 34 מעלות צלזיוס. אני מאוד מקווה שאני לא אדרש לצאת מהבית בתנאים קרים מזה. גם ככה אני חושש שאם אני אצא מהבית במינוס שלושים מעלות, כפות הרגליים שלי אולי יוותרו חמימות, אבל הסיכוי שלי לחזור הביתה עם אף שואף לאפס. אבל במינוס שמונה מעלות אני מסתדר – אני פשוט צריך להסתובב עם הדבר האדיוטי הזה על הרגליים. מצד שני, ידוע שחלק מהקטע של להיות קול זה להסתובב בבגדים מטופשים ולא לשים על אף אחד. “קובעי טרנדים”, קוראים להם, אני חושב. אולי גם אני אהיה כזה בסוף. תשפטו בעצמכם:

(אילוסטרציה: אף דוב לא הוקפא במהלך צילום התמונה. כמה דקות לאחר מכן, לעומת זאת...)

#אני ואפסי עוד #קנדה

הפוסט הקודם: גמל צבוע

הפוסט הבא: מה מטריד אותך?

במסגרת בילוי סוף השבוע שלנו חזרנו היום, בקור המקפיא, אל המסעדה הוויאטנמית ההיא, כדי לקיים את ההבטחה שלי. למנה ראשונה הזמנתי מרק סרטן סטנדרטי ונחמד, ולמנה עיקרית – תרתי משמע – הזמנתי צלחת גדולה של צפרדע צלויה על מצע ירקות מוחמצים.

כמה התאכזבתי לגלות שהצפרדע לא מגיעה בצורתה השלמה (ואם אפשר, עם הבעה מופתעת על הפנים) – דווקא למסעדות בסביבה יש חיבה מוזרה לתלות בחלון הראווה שלהם עופות במרינדה כאילו היו בובות ראווה בחנויות בגדים, כולל הראש והכל. אבל כל מה שאני קיבלתי היה ערימה של מה שנראה כמו קנטקי פרייד צ'יקן. גם היה לזה טעם דומה, אם לומר את האמת. למעשה, בהחלט יתכן שאחרי שהזמנתי את המנה שלי אחד המלצרים קפץ לקפ”צ הקרוב ורכש דלי של עוף מטוגן שהונח אחר כבוד על מצע של ירקות מוחמצים.

לשאלתכם המתבקשת, אגב, לא, הם לא מוציאים את העצמות. אחרת, איך זה יהיה פריך?

לסיכום, מנה נחמדה. לא משהו שהייתי טורח לצאת ולצוד צפרדעים בשבילו, אבל דבר נחמד להתנסות בו. חיים טובים פה בקנדה.

#אוכל #קנדה

הפוסט הקודם: וופטי-פאקינג-דו

הפוסט הבא: עצירה מוחלטת על פי עשר מהמהירות הנוכחית

אני אמור לכתוב עכשיו עבודה על המוסדתנות החדשה (New Institutionalism), אז במקום לכתוב טיוטות ולזרוק, אני הולך לקשקש קצת פה על משהו שנמצא קצת בסביבה, בתקווה שזה יעזור לי לארגן את המחשבות. בונוס למיטיבי לכת: כמה מילים על הבחירות שנערכו היום באונטריו ולמה הן מעניינות לכם את התחת.

המשנה למנכ”ל פלאפון הכריז היום הכרזה מעניינת: מי שלא היה לו טוב בחברת הסלולר שלו, כבר עבר, ולכן לא תהיה שום השפעה לחוק הניידות. נתעלם לרגע מהתגובה הצינית המתבקשת – רוב מי שרוצה לעבור תקוע בתוכניות לשלוש שנים עם קנסות מפה עד הודעה חדשה, ולכן ההשפעה בכל מקרה תתפרס על פני התקופה הזו. אבל יש כאן משהו מהותי יותר. ניר שטרן טוען שמדובר פה בשוק כל כך משוכלל, עד שכל פעולה שמישהו רצה לעשות (שאינה מנוגדת לחוזה קיים) נעשית כמעט מיידית. במונחים של כלכלה פוליטית זה מכונה “אפס עלויות פעולה” (zero transaction cost). הוא מאמין שהמגבלה הקיימת כיום (ה”מוסד” של מספרי טלפון יחודיים לכל רשת) אינו משפיע על התהליכים הכלכליים, ומכאן שגם ביטולו לא ישפיע עליהם.

מה שמעלה את השאלה אם שטרן מאמין שאנחנו חוזים ב”קץ ההיסטוריה” איפשהו בסביבה. במצב של אפס עלויות פעולה, כאשר גורמים חדשים אינם יכולים להכנס לשוק ובהנחה שאין התקדמות טכנולוגית (ואין כזו כרגע), אנחנו היינו צריכים להיות במצב של איזון (equilibrium). למעשה, זה בדיוק מה שהוא טוען שקורה: “שיעור הנטישה השנתי עומד על 15% בממוצע ובכל שנה עוברים מעל מיליון לקוחות בין החברות. אני לא רואה את המספר הזה גדל ל-3 מיליון”. כלומר, יש תזוזה מסויימת של לקוחות, אבל אפשר לראות את זה כטעויות סטטיסטיות שמבטלות את עצמן. “רעש סטטי”.

אבל האם המצב הזה הוא האיזון האופטימלי של השוק המשוכלל, או שמא זהו שיווי משקל מקומי שמוחזק במקומו על-ידי ההשפעות המוסדיות (עלויות הפעולה) הקיימות? כלומר, האם שינוי מהותי ב”עלות” ללקוח של מעבר לחברה אחרת (והעלות הזו כוללת את הטרחה שבעדכון כל העולם ואשתו לגבי המספר החדש, ולפעמים גם המשך אחזקת הקו הישן באופן זמני עם הודעה בתא הקולי לגבי המספר החדש), לדעת שטרן, לא צפוי להזיז את שיווי המשקל למקום אחר?

אם זוהי אכן דעתו, זה מעלה תהיות לגבי יכולותיו כמנהל להבין את השוק שבו הוא מתפקד. כמובן, ניתן לשער כי הדברים נאמרו כיח”ץ ולא כאמירה עסקית כנה. אחרי הכל – פלאפון מתכננת לצאת בקמפיין לשימור לקוחות, וזה מראה על חשש מסויים מפני השינוי.

מצד שני — קמפיין לשימור לקוחות? בעוד ששטרן מתגאה ב”חשיבה מחוץ לקופסא” של החברה שלו, המהלך הזה מצביע דווקא על שמרנות קיצונית. השוק הולך לקראת מהלך מהפכני. המהלך הזה צפוי, ככל הנראה, לפגוע בבסיס הלקוחות של חברת פלאפון. והתשובה של החברה הוא קמפיין לשימור לקוחות? כלומר, פלאפון מקווה לתקוע אצבע בסכר ולמנוע מהשינוי שמתחולל סביבה להשפיע עליה. זאת, במקום לנסות לעלות על הגל המתגבר ולנסות לבנות לעצמה שוק חדש באמצעות מינוף המבנה המוסדי החדש בשוק הסלולר.

אם התגובה היחידה של פלאפון למהלך של משרד התקשורת תהיה קמפיין לשימור לקוחות, היא עושה את החיים קלים למתחרות שלה. מצד שני, אין סימנים שהמתחרות שלה חושבות יותר מדי בגדול בכל מקרה. גם זו השפעה מוסדית: הסטגנציה הניהולית שמשרה שוק עם תחרותיות כל כך מוגבלת כמו שוק הסלולר בארץ מונעת מחברות שנמצאות בעמדה לקפוץ לכאן או לכאן – להפסד או לנצחון – לקחת סיכון כלשהו, ובסופו של דבר הן נשארות תקועות באותו המקום, כשה”מנצחת” היא מי שנרטבה הכי פחות מגלי ההיסטוריה.

—

נו, עזר? לא נראה לי... נו, שוין.

—

עד היום הייתה זו תקופה מאוד מרגשת, כמדען מדינה, להיות בקנדה. שני תהליכים מרתקים התרחשו כאן לאחרונה, והיום הסתיים השני שבהם בקול ענות חלושה (הראשון מחכה לקולות הימאים).שתי פרובינציות קנדיות, קולומביה הבריטית ואונטריו, הקימו “אסיפות אזרחים” שקיבלו, כל אחת בנפרד, סמכות נכבדה: לבחור ולתכנן שיטת בחירות חדשה עבור כל אחת מהפרובינציות, שתעמוד למבחן משאל עם של כלל המצביעים. ראשונה הייתה האסיפה בבי.סי.. אחרי דיונים מעמיקים לאורך שנה, הם הכריעו באופן שהפתיע רבים. השיטה שבחרו בה היא שיטה אזוטרית למדי הנקראת STV – שיטת הקול היחיד הניתן להעברה. השיטה קיימת במקומות בודדים בעולם, המרכזי שבהם הוא אירלנד. היא נחשבת מאוד בעיני מדעני מדינה, אבל יש לה מגרעה אחת בולטת: היא מורכבת מאוד. מרבית האזרחים והגופים שהביעו עמדה בפני האסיפה תמכו בשיטה אחרת – MMP (שיטה יחסית מעורבת) – שהיא נפוצה הרבה יותר (גרמניה היא הראשונה שהנהיגה אותה, וכיום היא פועלת במדינות רבות ברחבי העולם), וקלה יותר להסבר.אבל נציגי האסיפה הכריעו בעד השיטה שהם חשבו לטובה יותר, תוך שנטלו סיכון שהיא תדחה על-ידי הציבור בגלל שהאזרחים יתקשו להבין אותה. המימון המזערי שהוקצב לחינוך הציבור לקראת משאל העם לא תרם הרבה, והסף שנקבע לקבלת השיטה החדשה – 60% מהמצביעים – הוא גבוה במיוחד. למרבה ההפתעה, למרות כל הקשיים, ההצעה זכתה לרוב בציבור, אבל לא מספיק. 58 אחוז מאזרחי קולומביה הבריטית תמכו בשיטה שרובם לא הבינו, לפי עדותם.

באונטריו למדו את הלקח. גם פה התלבטו חברי האסיפה בין שתי שיטות – MMP ושיטה אחרת, גם היא מסובכת יותר ופחות נפוצה. לבסוף החליטו לא לקחת סיכון, ויצאו אל הציבור עם השיטה האהודה יותר. אלא שעכשיו מסתבר לנציגי הציבור באסיפה מה שכל פוליטיקאי לומד מוקדם בקריירה שלו: מה שהיה פופולארי כשהצעת אותו, עשוי להעיף אותך ממשרתך עד לבחירות. נכון לרגע זה ממש השיטה החדשה זוכה לתמיכה עלובה של פחות מ-37 אחוז. כדי להדגיש עד כמה זה גרוע, אם הסף היה הפוך, והיה נדרש רוב של 60 אחוז כדי לשמור על השיטה הקיימת – עדיין השיטה הקיימת הייתה זוכה. אל מול הכמעט ניצחון של השיטה שהוצעה בבי.סי., ולאור האמונה של חברי האסיפה באונטריו שהם משפרים את הסיכוי לשינוי הסטטוס קוו על ידי הבחירה בשיטה הפשוטה יותר, ההפסד הנוכחי הוא צורב ומעורר שאלות.

סקרים לקראת הבחירות הצביעו כבר על אובדן המומנטום הציבורי של השיטה המוצעת, במיוחד בקרב מצביעים מבוגרים. יותר מכך: עלה כי ככל שאנשים הבינו את השיטה המוצעת טוב יותר, הם העדיפו את השיטה הקיימת. כלומר, בניגוד למה שהאמינו בבי.סי., הבעיה לא הייתה בחוסר דיון ציבורי ובמימון לקוי להשכלת הציבור, אלא דווקא להפך: יותר מדי אנשים הבינו מה מציעים להם, ודחו את זה בשתי ידיים.

התיאור הזה גם פוסל פרשנויות נוסח “better the devil you know”: אזרחי אונטריו לא העדיפו את הסטטוס קוו כי הם פחדו ממשהו לא מוכר והעדיפו את החרא שהם כבר מכירים. הם שקלו לעומק את מה שהוצע להם והחליטו שזה לא מתאים להם.

אמרתי שרק עד היום הייתה תקופה מרגשת? עכשיו אנחנו למעשה רק מתחילים. עם שני מקרים כל כך שונים, המון שאלות עולות מעצמן. מדוע דחו אזרחי אונטריו את השיטה המוצעת, בעוד שאזרחי בי.סי. נטו להעדיף את השיטה החדשה? מה המשמעות של הנתון לגבי המצביעים באונטריו שהבינו את השיטה המוצעת ודחו אותה בשל כך, לגבי הרעיון של אסיפת האזרחים? האם האסיפה הייתה עד כדי כך לא מייצגת את רוב האזרחים שמשהו כאן התפספס מהיסוד? או שמא חרף ההבנה הפשוטה את השיטה המוצעת, היה חסר לאזרחים שלא השתתפו בדיוני האסיפה מימד דליברטיבי מסויים שיגבש תמיכה בשיטה המוצעת?

הסיפור עוד לא לגמרי הסתיים. לאור התוצאות הגבוליות בקולומביה הבריטית עלו טרוניות על כך שמן הראוי לערוך את המשאל מחדש, ולהקדיש יותר משאבים להסברה של השיטה המוצעת – אחרי הכל, הייתה תמיכה של רוב גדול מהציבור בשיטה, ורק מספר שרירותי שנקבע כסף תחתון מנע את קבלתה, ולכן ראוי לתת לה סיכוי נוסף. ההנחה מאחורי הקריאות הללו הייתה שאם יותר אזרחים יבינו את השיטה, ניתן יהיה לעבור את סף 60 האחוז. התוצאות של הבחירות היום באונטריו מעלות שאלות לגבי נכונותה של הנחה זו.

המשאל החוזר שיערך בבי.סי. ב-2009 יאפשר לנו לבחון מקרה שלישי, וכך יווצר רצף מרתק של ארועים שהוא אולי הדבר הכי קרוב לאידיאל של מבחן מעבדה של תאוריות בדמוקרטיה ומדע המדינה.

אז אם דאגתם לי שהפוליטיקה פה משעממת ואני מתגעגע לשטויות של כן שטחים לא שטחים שאתם חוגגים עליהן, שוב, בימינו – אתם יכולים להסיר לפחות את הדאגה הזו מלבכם.

#חברה #חינוך #כסף #מדע המדינה #פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: תודה, פייסבוק

הפוסט הבא: פייס אוף

אחת הבעיות שאני מתקשה להתגבר עליהן עם המעבר לקנדה היא להפסיק לחשוב בשקלים ולהתחיל לחשוב בדולרים. הבעיה מתחלקת לשני סוגים. הסוג הפשוט יותר הוא כשאני מתרגם אוטומטית מחירים לשקלים ונפעם מכמה שדברים יקרים פה. “נראה לך שאני אשלם 40 שקלים על זה?!“. מדובר באינסטינקט שגוי, מפני שאני לא רק משלם בדולרים, אני גם מקבל שכר בדולרים, ולכן ההשוואה לא הוגנת. אבל מצד שני, אני נאלץ להמשיך לעשות זאת, כדי להתגבר על הסוג הבעייתי יותר, שאני מכנה אותו “בעית המספרים הקטנים”. נניח שאני הולך לסופר לקנות כמה דברים קטנים, וכשאני עומד בקופה, אני מבחין במדפי השוקולדים שקורצים לי במתיקותם. אני מסתכל על המחיר: 99 סנט. פחות מדולר. פחות מדולר?! זה כלום כסף! ומיד אני לוקח אחד.

העניין הוא שבארץ, בחיים לא הייתי משלם ארבעה שקלים עבור חטיף שוקולד בקופה. ארבעה שקלים זה המון כסף בשביל שטות כזו. אבל 99 סנט? זה אפילו לא אחד!

הבעיה, כמובן, לא מסתיימת בכך. כשאני נמצא במסעדה ומסתכל על התפריט, כל דבר שלצידו מחיר שהוא פחות מ-10 דולרים מתוייג לי במוח אוטומטית כ”זול”. גם אם מדובר בסלט ירוק ב-35 שקלים, מבחינתי זה אפילו לא נכנס לחישוב של כמה תעלה לי הארוחה. זה מספר קטן מדי.

כשאני קונה מוצר אלקטרוניקה, ואני רואה מחיר שהוא מתחת ל-200 דולר, זה נשמע לי ממש קצת. שוב, כאמור, אני אומר “200 דולר”, אבל המוח שלי שומע “200 שקל” והתגובה המיידית שלו היא “זול!”. אני נאלץ, בעל כורחי, לתרגם את המחירים לשקלים כדי שאני אוכל לחשוב אם מדובר בהרבה או מעט.

אני תוהה מתי זה יעבור.

היום הלכתי לשיעור בלי הלפטופ. היו לזה שתי סיבות. האחת היא שבדומה לשיעורים בתואר השני, אני לא באמת כותב משהו. השיעורים הם יותר דיון בכיתה מאשר הרצאה פרונטלית, ואני מוצא שחוץ מהערה פה או שם אני לא כותב שום דבר – ואם כל מה שאני צריך זה לכתוב כמה מילים, להתחיל להעיר את המחשב מהתנומות שלו כל פעם זה לא לעניין, אז כבר עדיף להביא דפדפת ומקסימום להעתיק למחשב אחר-כך דברים חשובים. הסיבה השניה הייתה שאנחנו עדיין קצת חוששים מכל העסק הזה של המטפלת, אז גייסתי את אמא שלי לרגל אחריה: השארנו שיחת סקייפ פתוחה בינינו בכמה שעות שלא הייתי בבית, והיא האזינה לשמוע אם כרמל בוכה יותר מהסביר, או אם היא צועקת עליו. מכיוון שהמחשב בחדר השינה והם נמצאים בעיקר בסלון ובחדר שלו, אי אפשר ממש לשמוע מה הם עושים, אבל דברים בעייתיים ניתן היה לזהות במקרה הצורך. (אמא שלי דיווחה שכרמל שיחק ונשמע נהנה, אז אנחנו די רגועים).בכל מקרה, מה שרציתי לספר זה שמצאתי את עצמי בכיתה כותב לעצמי דברים בדפדפת במקום במחשב. מכיוון שהשיעורים מתנהלים באנגלית וגם ככה לכתוב בכתב יד דורש ממני הרבה משאבים מנטליים שמפריעים לי להתרכז במה שנאמר (בניגוד להקלדה, שאני יכול לעשות במקביל להקשבה), אני מוותר על השלב הנוסף של תרגום הדברים, וכותב ישר באנגלית. וכך קרה שנאלצתי לכתוב מילה שלא הייתי בטוח לגבי האיות שלה – Hierarchy.

והנה הפואנטה: אחרי שסיימתי את המלאכה המייגעת של כתיבת המילה הארוכה עצרתי לשניה וחיכיתי לראות אם יופיע קו אדום מסולסל מתחתיה.

אלוהים אדירים, אני מכור.

#טכנולוגיה #כסף #קנדה

הפוסט הקודם: משימה

הפוסט הבא: ביביבלוף

או, זהו. מצאתי את יעודי בחיים.

אם אתה סופר שחי במדינה המנוהלת על ידי אדם שאינו מתעניין באמנות, ובהחלט לא מתקצב אותה (לא, לא מדובר בישראל), איך תוכל לשנות את המצב ואת דעתו של המנהיג? [...] יאן מרטל, מחבר “חיי פיי” (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) חשב על רעיון מקורי ביותר – מדי שבוע הוא שולח לראש הממשלה הקנדי, סטיבן הארפר, ספר חדש. אם ראש הממשלה לא בא אל הספרים – הספרים יגיעו אליו בדואר.

לא מדובר בסתם ספרים. שכן, מר הארפר הוא אדם עסוק, ולכן הוא מקבל ספרים “קצרים ותכליתיים”: טולסטוי ודומיו. לדעת מרטל, הספרים יכולים לסייע לראש הממשלה להירגע והם בדיוק מה שמנהיג פוליטי צריך אחרי יום עמוס.

אני תוהה אם אני אקבל דיסקים חינם אם אני אשכנע מוזיקאים שאני לא סובל מוזיקה...

(דרך כינבלוג)

עדכון ותיקון: טמבל שכמותי, סמכתי על הבלוג של כנרת שלא יעשו טעויות בתרגום. כמובן שהם עושים! הספרים נשלחים מדי שבועיים (כל יום שני שני, למעשה). יש קישור לידיעה המקורית בציטוט שהבאתי. דלגו ישירות לשם.

אגב, אם אני כבר פה, רציתי לדווח בסודיות שהמודיעין הקנדי עשה היום כברת דרך משמעותית, כאשר הצלחנו לשתול חפרפרת במכון פתח-תקווה להיתוך קר – מוסד כל כך סודי וחשוב שהוא ממוקם בעיר שכלל לא קיימת. בקרוב, אינשאללה, עוד נפיל את משטר העריצות הישראלי.

#ספרות ואמנות #פוליטיקה #קנדה #שכנים

הפוסט הקודם: המדריך לדובי ברשת

הפוסט הבא: למה אני כן אוהב את גוגל

היי. רק רציתי לספר למי מכם שקורא אותי פה ומתעניין בקורותינו בקנדה, שיש לי בלוג אחר, באנגלית, בלייבג'ורנל, שמכיל פוסטים לגבי דברים שאני מחשיב יותר “פרטיים”. זה לא שהבלוג ההוא פרטי או משהו, אלא פשוט שיצרתי הפרדה כלשהי – הל”ג בשביל דברים פרטיים, והבלוגלי בשביל דברים יותר “ברומו של עולם”. מכיוון שבימינו אני לא קורא עיתונים בכלל, אני מניח שרוב מה שיהיה לי להגיד יכנס לשם. שלשום, למשל, כתבתי פוסט על איך אכלתי מרק חלזונות, כולל הבטחה לנסות בפעם הבאה שאני במסעדה הזאת את הצפרדע בגריל. (באמת). ממש עכשיו כתבתי פוסט קצת פחות אקזוטי על קרנבל סוף הקיץ שביקרנו בו היום. בקיצור, דברים חביבים לפרקים. אז אם זה מעניין אתכם, הבלוג שלי באנגלית נמצא כאן.

אגב עניינים שברומו של עולם, קראתי על ההחלטה להחזיר 50 פליטים מדארפור ושאר אפריקאים שהסתננו לישראל לתחומי מצרים. הייתי אומר על זה משהו, אבל זה באמת מיותר – אני בטוח שהרבה אחרים כתבו על זה הרבה יותר טוב ממה שאני אוכל להגיד. אבל בכל זאת: אלוהים אדירים. אני יודע שיש המון דברים חשובים בארץ, וכל יומיים קורה משהו שאנשים אומרים עליו שצריך לעורר מהומת אלוהים בגללו, אבל, חברים, בבקשה – תעוררו מהומת אלוהים שם על החרפה הזאת. הייתי מציע תלאי שחור כסמל המאבק, אבל יש לי הרגשה שזה לא יתקבל בברכה ע”י עדות הגודווין.

#אני ואפסי עוד #דארפור #כללי #קנדה

הפוסט הקודם: משטרע?

הפוסט הבא: ידעתי שהייתה סיבה וגו’

בקצה הרחוב בו גרתי כל ילדותי ונערותי הייתה תחנה של מד”א. אחת לכמה ימים הייתי שומע ניידת חולפת משם ליעד לא ידוע, דרך הרחובות הסמוכים. אני מניח שיצאו עוד ניידות לכיוונים אחרים, או שמצבם הבריאותי של תושבי הרצליה טוב להפתיע.

איפשהו לא רחוק מהדירה הנוכחית שלנו יש תחנת משטרה. אחת לכמה שעות (במקרה הטוב), גם באמצע הלילה, אנחנו שומעים ניידות פורצות ביללות מחרידות ונוסעות במהירות ליעד לא ידוע. זה מעצבן בעיקר כי יש להם חיבה מיוחדת לעשות זאת בזמן שכרמל ישן.

אבל התהיה שלי היא כזו: האם אני צריך לשמוח על כך שהמשטרה כאן פעילה ומבצעת את תפקידה ורודפת אחרי עבריינים (יום אחרי שהגענו החדשות התמלאו בדיווחים על שוטר מצטיין שנהרג במהלך מרדף אחרי גנב מכוניות), או שמא אני צריך להיות עצוב על כך שיש פשיעה ויש אחרי מי לרדוף? אני מניח שבהנתן שיש פשיעה, כצפוי מכל עיר גדולה, אני צריך להיות שמח. זה הרבה יותר טוב, למשל, מהמצב בישראל, שם אפשר להתקשר למשטרה כדי לדווח על פשע שמתבצע והם יבקשו ממך לשלוח דיווח בפקס.

הפעם היחידה שניסיתי להעזר בבחורינו הטובים מרצוני החופשי (ולא, נגיד, בגלל שהם עצרו איתי לצד הכביש) הייתה כשמישהו פרץ לאוטו שלי בעת שזה היה בחניון וגנב משם תיק של ידידה, שהייתי עימי במועדון בסביבה. האנשים הנחמדים אמרו לנו שאין מה לעשות, ושנסור לתחנת המשטרה שבכתובת כזו וכזו ביום ראשון כדי למסור תלונה שתתוייק אחר כבוד במגרסה. שאלתי אם אפשר להגיש את התלונה בהרצליה, במקום לנסוע שוב לתל-אביב, ואמרו לי שלא, כי הפריצה בוצעה בתחומי התחנה האמורה ושם צריך להתלונן.

איש נחמד שגם רכבו נפרץ הציע לנו לחפש בחצרות שבסביבה, כי הפורצים בדרך כלל מחפשים רק מזומן ופריטים בעלי ערך וזורקים את השאר. אכן מצאנו את התיק, sans כמה שטרות שהיו בארנק ומכשיר סלולרי. את התלונה כבר לא הגשנו, כי זה לא ממש הצדיק את הטרחה – התשלום עבור החלפת החלון השבור בכל מקרה היה בתחומי ההשתתפות העצמית, אז לא היה טעם להגיש תביעה נגד הביטוח.

אז נראה לי שאני מעדיף שירעישו בשתיים לפנות בוקר כדי לתפוס פושעים בשעת מעשה, ולא שיגידו לי לבוא להתלונן מחרתיים, ואם אפשר לא בזמן הפסקת הקפה שלהם, תודה.

#ישראליאנה #משטרה #עצבים #קנדה

הפוסט הקודם: אל דאגה! אני פה בשבילכם.

הפוסט הבא: המדריך לדובי ברשת