לא שומעים!

תמונות

גם אני, כמו אבנר, אהבתי להסתובב בטיב טעם, להחשף למגוון העצום של סוגי מזונות שבמקרה הטוב שמעתי עליהם, ובמקרה הגרוע עדיין אין לי מושג מה זה. אהבתי את כל הדברים שאנחנו כישראלים רואים כמוזרים, חריגים או אפילו מגעילים: את גופות הארנבות הקפואות, את מיני הרמשים והרכיכות השונים, את המגוון הבלתי נגמר של פירות ים מתוכו הישראלי הממוצע מכיר במקרה הטוב את השרימפס ואת הקלאמרי.

חלק מהקסם, אני מניח, הוא בדיוק בכך שזה כל כך חריג, שצריך לנסוע במיוחד כדי לראות את הדברים הללו. פה, כשבכל סופר יש אקוואריום עם לובסטרים חיים, קצת אבדה לי ההתלהבות.

ובכל זאת, כשראיתי את הקופסא עם השבלולים בחמאת שום, לא יכולתי שלא להתלהב. ניסיתי בעבר לקנות שבלולים (אסקרגו, בצרפתית ובהשאלה גם באנגלית), אבל נרתעתי מתהליך הבישול עצמו, ואשתי לא הייתה מוכנה לגעת בזה. אז למצוא את זה מוכן ומזמין כל כך – לא יכולתי שלא לקנות.

כך נראים השבלולים באריזתם הטבעית.

המיועדים לטבח.

בדרך לתנור.

שדה הקטל.

השלב הבא הוא להבין איך לעזאזל אוכלים את זה. מזלג או כפית לא נכנסים לפתח הקונכיה. ניסיתי לשבור את הקונכיה, אבל היו לכך כמה השלכות בעיתיות: שברי קונכיה שנתזו לכל עבר, כמו גם שברים שנדבקו לבשר עצמו, מה שנתן לו מרקם של חביתה עם שברי קליפה. מצד שני, זה נתן לי הזדמנות לחקור את המבנה הפנימי המעניין של הקונכיה. הטעם השתפר פלאים כשגיליתי שאפשר למשוך את הבשר החוצה באמצעות קיסם. הטעם? טוב למדי. כרגיל במזונות מוכנים, אי אפשר להשוות את זה לאסקרגו טרי שאפשר לאכול במסעדות צרפתיות טובות, אבל כתחליף ביתי מהיר, זה הפתיע לטובה.

בונוס: אפשר לשטוף את הקונכיות ולתת לילד לשחק עם זה. מומלץ לא לספר לילד מה קרה לשבלול שהיה בפנים.

#אוכל #קנדה #שום כלום #תמונות


תגובות

מלכה · 2010-02-02 09:35:13

ברלה, ברלה צא החוצה.

אורן · 2010-02-03 18:34:05

לא ראית אישה יפה?!

דולי · 2010-02-04 09:31:21

עכשיו כשיש גשם יוצאים כל ערב מלא שבלולים לטייל על המדרכה ליד הבית, ונורא כיף להסתכל עליהם חוצים אותה (לוקח להם איזה עשרים דקות, והם מזיזים את המחושים תוך כדי תנועה). הם פשוט יצורים מתוקים להפליא.

לא שאני איזה צמחונית גדולה, אבל הם נמצאים אצלי בקטגוריה של דברים חמודים מכדי שאפשר יהיה לאכול אותם בלי להרגיש ממש אשמה (וכמובן, מה שקורה בדרך כלל הוא שאני אוכלת בכל זאת, ומרגישה ממש אשמה כי זה בדר”כ טעים להפליא).

רונה · 2010-02-11 12:37:19

אוכלים את זה בשלוק.

ליזוזום · 2010-02-22 08:54:37

לדעתי, קיים איזה מזלג מיוחד (מהסוג שיש רק בארוחות אצולה בריטיות) לאכילת אסקרגו. אבל קיסם זה גם אחלה פתרון.

וזה נשמע טעים למדי – נראה לי שאני אנסה לקנות כאלה בביקור הבא שלי בטיב טעם :) כמה זמן נמשכת האפייה שלהם?

דובי · 2010-02-22 12:36:51

ליזוזום – כ-12 דקות. אם אופים אותם יותר מדי, זה מייבש אותם.

שלומי · 2014-06-30 08:57:37

היי, מאיפה ניתן להשיג קונכיות כאלה?

תודה!

הפוסט הקודם: גם אני לא אבטח בפניקס

הפוסט הבא: ועכשיו, בתלת מימד!

לרגל החורף הקל החלטנו לנסוע צפונה לשחק קצת בשלג משמעותי יותר ולהשתעשע קצת בספורט חורף (אבובי-שלג, לא משהו מתוחכם במיוחד). אחרי הטיול עצרנו בבארי, עיר השוכנת לחופי אגם סימקו. בקיץ שלפני שנה עצרנו שם בדרכנו לאלגונקווין והילד שיחק על החוף. עכשיו האגם הענק הזה קפוא לחלוטין, אז טיילנו קצת על הקרח, בינות למזחים נטולי השימוש והחורים שקדחו הדייגים וכבר הספיקו לקפוא בחזרה. אחת התמונות שצולמו שם מעטרת כעת את ראש הבלוג.

בלי שום קשר, קיבלתי היום הודעה משמחת, על כך שהפייפר שהגשתי לכנס של האגודה ללימודי ישראל (AIS) התקבל. אם מישהו מתכנן להיות באזור טורונטו במאי ורוצה לראות את טבילת האש שלי בהצגת פייפרים בכנסים, אתם מוזמנים לבוא ולראות היסטוריה בהתהוות. הפייפר, אם מעניין אתכם לדעת, הוא על הדו-לאומיות בישראל. אם מישהו רוצה לקרוא את הטיוטא הנוכחית ולהעיר הערות, אני אשמח.

#אדמיניסטרציה #אני ואפסי עוד #אקדמיה #דו-לאומיות #יופי #ישראליאנה #מדע המדינה #קנדה #שלג #תמונות


תגובות

אריה · 2010-01-18 05:48:49

ברכות!

אני רוצה (לא מתחייב שההערות שלי יהיו מועילות במיוחד).

שחר · 2010-01-18 07:02:52

מזל טוב! התכונן מראש לכך שהצגה בכנס היא חוויה לא פשוטה (כך זה אצלנו לפחות) – מעטים יקשיבו לך באמת, מעטים מאוד יגיבו. הרוב יהיו עסוקים בהכנות להרצאה שלהם או בשליחת אימיילים הביתה תוך כדי. אני לא הייתי פוסל אפילו יצירה של פרובוקציות מכוונות כדי למשוך אנשים לדיון (מה שקצת קשה לעשות עם מחקר בפיזיקה אבל קצת יותר אפשרי אצלך, נראה לי). בכל מקרה, סליחה על שלא הערתי את הערותיי, ושהתעלמתי בסופו של דבר מהנוכחות שלך כאן, יש לי נסיבות מקלות, תמיד יש. אם יש איזה שינוי משמעותי במה שכתבת אשמח לקבל עותק מעודכן (מבטיח להעיר לפני אמצע מאי).

ירדן · 2010-01-18 11:29:22

אשמח לקרוא :)

דובי · 2010-01-18 14:41:28

שחר: כרגע עוד אין שינוי כלשהו, אבל עכשיו שאני יודע שזה התקבל אני אתחיל לעבוד על זה ומקווה שתוך שבועיים שלושה יהיה משהו.

אריה וירדן: ישלח בקרוב.

ירדן · 2010-01-24 10:59:41

אוקיי כמה דברים: קודם כל המאמר שלך נותן משמעות חדשה לביטוי: “make love not war” :P שנית, מצד אחד טענת כמה פעמים שדה-פאקטו אנחנו כבר דו-לאומיים, אבל המאמר עצמו לא כל כך עוסק בזה אלא יותר ב”עד כמה הרעיון של מדינה דו לאומית אפשרי/ריאלי/הומני/עונה על השאיפות הלאומיות של הלאומים בין הירדן לים ומה הביא אותנו לשם”. הציוניים העיקריים שהשתמש בהם היו הרצל וז'בוטינסקי. הרצל לא כל כך דיבר על מדינה דו לאומית כמו שהוא דיבר על מדינה חילונית עם יהודים – למרות שגם את זה אם אני לא טועה הוא לא ציין במפורש – ורק בספר שלו אלטוילנד ההזוי, מופיעים במדינה כל מני אנשים שלא קשורים למה שהולך פה. יותר סביר להניח שהוא התעלם מקיומם של הערבים. אז כן, אפשר להמציא להרצל העדפה כזו כמו שנתנו לטרומפלדור את “טוב למות בעד”, אבל כטיעון להיאחז בו זה לא חזק לטעמי, לפחות לא בחוגים שלך :)

ז'בוטינסקי גם לא בדיוק תומך במדינה דו לאומית או מדינת כל אזרחיה. אני לא מכיר אותו כל כך אבל מהרושם שלי עליו – אם לוקחים בחשבון את חומת הברזל שלו והגישה הכללית כלפי שייכות הארץ בלעדית לנו – או שהוא נתן מתק שפתיים כדי שנוכל לטעון שאנחנו בסדר ולמכור לערבים/אומות שאנחנו בעד מדינה שתהיה טובה לערבים, או שהוא היה ריאלי בקשר לזה שיהיו ערבים בארץ, ורצה לתת תחושה כאילו תהיה במדינה ה”משותפת” שוויון ואפילו ערבי יוכל להיות ראש ממשלה. בעצם שתי האפשרויות שנתתי דומות...

בכל אופן לדעתי הבחירה שלך בהוגים ציוניים תמוהה אם מתחשבים בכך שחלק גדול מהישוב העברי, גם בתקופת הקמת המדינה, תמך בפיתרון הדו לאומי. כך למשל את המפלגה השניה בגודלה מפ”ם. יש לך גם את אחד העם, לייב פינסקר יהודה לייב פינסקר, מרטין בובר והכנענים, ומבחוץ את מהאטמה גאנדי ואלברט איינשטיין כתומכים. הציונות במקור קראה להקמת מדינה או “בית לאומי” לעם היהודי – כלומר שהציונות במקור לא נוגדת פיתרון דו לאומי. אני רוצה להוסיף גם עוד טיעון: עסקת בנושא הדמוגרפיה, המערכה הפחות ברורה – יחסית לקסאמים והטילים והפיצוצים – אבל אולי המכריעה. המצב הקיים, או חלוקה לשתי מדינות, הרבה יותר מסכנים את הרוב העברי בארץ מאחר ואלו לא יכולים להציע כל דרך למנוע את היפסקות הארץ מלהיות בית לאומי ליהודים במצב של שינוי דמוגרפי. גם במצב הנוכחי וגם במצב של שתי מדינות, כשיהיה רוב של ערבים בארץ, מדינה פלסטינית תזדקק לעוד שטחים. גם ככה עזה היא המקום הצפוף בעולם. חלוקה לשתי מדינות לא מבטיחה לנו שבצד השני לא ימשיכו לבחור את החמאס. לעומת זאת במערכת בחירות שכוללת את קולות כלל אוכלוסיית הארץ, יצטרכו להגיע לקואליציה יהודים וערבים, ואולי אפילו תיבחר מפלגה שכוללת את שני הצדדים. כך בצורה דמוקרטית יכריעו את השאלות הללו. אפשר למשל לקבוע שעל כל עולה שלנו יהיה עולה שלהם ולהיפך. העליה מותרת ליהודים או פליטים ערבים. אפשר להציע אופציה נוספת לערבים המוכרים כפליטים (על ידי מי נצטרך עוד להחליט) להחליט לוותר על הדרישה שלהם כפליטים לתמיד עבור עזרה כלכלית מהמדינה המשותפת. אפשר לשמור על הזכויות בעזרת חוקה דמוקרטית, וליצור איזה מאזן דמוגרפי שלא מפרים אותו.

סך הכל הסכמתי עם מה שכתבת. כצפוי, אני לא יודע איך לשפוט עם העבודה שלך טובה ל”הצגת פייפר”.

הפוסט הקודם: על איכותם של האיכותנים*

הפוסט הבא: נתניהו: בלי שרה, הייתי מייסר אתכם בעקרבים!

נתחיל מהדברים החשובים: תמונת הכותרת של הבלוג, כמו גם כותרת המשנה שלו, התחלפו. הראשונה היא פרט מתוך תמונה שאשתי צילמה בטיול שעשינו בשבוע שעבר למיססאגה (Mississauga), עיר סמוכה לטורונטו, לרגל הסתיו והשלכת. השניה, אם איכשהו אתם לא יודעים את זה – תתביישו! – היא מתוך זה:

—

ועכשיו לשאר פרפראות.

גל מור 1 כתב היום על הנרגבלוגים, הבלוגייה החדשה של מעריב עבור העיתונאים שלהם. ספציפית, הוא הפנה לפוסט הראשון של קובי אריאלי, איש אהוב ומוערך במקומותינו. התגובה הראשונה שלי הייתה זעף – מדובר בפוסט שכל כולו אי הבנה של בלוגים (בלוג, לדעתו של אריאלי, הוא שורת הכותרת של הפוסט הזה, ועם הרבה סוגריים. טוב, החלק השני הוא נכון), התנשאות (אני דווקא אוהב התנשאות), ועלבון למדיום שבו הוא כותב, כאומר “אמרו לי לכתוב פה, אבל זה קצת קטן עלי, אז אני אעשה כאילו אני כותב פה, אבל בעצם רק ארד על אחרים שעושים את זה – זה לא פוסט בבלוג, זו פארודיה על בלוג”.

אבל אז נרגעתי קצת, וחשבתי על ההתחלה שלי בעולם הבלוגים. זה היה בלייבג'ורנל, אחרי תקופה ארוכה של קריאת ג'ורנלים של כל מיני צעירים מלאי זעם קיומי על החיים ורחמים עצמיים (כי זה סוג האנשים שהכרתי אז, כי זה סוג האדם שהייתי אז בעצמי). כשסוף סוף החלטתי לעשות את הצעד הזה ולפתוח בלוג, חשבתי שככה אמורים לכתוב, שזה מה שמצופה ממני, כי זה מה שהכרתי. לא הכרתי שום דבר אחר שנכנס תחת ההגדרה של בלוג אז – אם כי, להבדיל מאריאלי, אני לא ניזונתי משמועות ומערכונים בארץ נהדרת בלבד – אז זה מה שניסיתי לכתוב. אך שוד ושבר! הייתה זו דווקא תקופה טובה בחיי. בדיוק התחלתי לצאת עם מי שלימים הייתה לאשתי, החיים נראו טובים מאי פעם, הייתי, סך הכל, די מרוצה. אז מכיוון שלא היה לי שום דבר רע להגיד, לא אמרתי כלום.

הרבה זמן עבר בין הפוסט הראשון, המהוסס שלי, לפוסט הבא, ומשם התחלתי לאט לאט לגבש את מה שהפך לבסוף למוטו של הבלוג הנוכחי שלי: תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי... אתם מבינים את הקונספט.

אז מה לי כי אלין על אריאלי, אם הוא עובר את אותו תהליך שאני עברתי (או לפחות מתחיל מאותה נקודה)? אולי זה בגלל שדברים באמת השתנו מאז שנת 2002, שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי למצוא בלוגים איכותיים עכשיו, שבאמת הגיע הזמן שגם במדיה המסורתית כבר יפרדו מהסטריאוטיפ הדי דבילי הזה כשכל הממצאים מצביעים על מציאות שונה מזו שאריאלי מדמיין. אולי זה בגלל שאריאלי לא רק לועג לתוכן, אלא מטיל ספק בעצם היכולת של בלוג להכיל משפט תקני בשפה העברית, כאילו עצם המדיום מנוגד לכך.

אריאלי כותב כאחרון הטרולים – למעשה, אני ברגעים אלו ממש מאכיל את הטרול – אבל מה שמרגיז זה שיכול מאוד להיות שהוא אפילו לא יודע שהוא טרול; יכול להיות שהוא באמת מאמין בדברים האלו שהוא כותב, וזה מעצבן. לא מעצבן שהוא מאמין בכך – מעניין את התחת שלי מה חושב קובי אריאלי – אלא זה שהוא מקבל במה פומבית כדי להביע את זה.

—

לא שזה הדבר הכי מטריד שקיבל במה פומבית בנרגבלוג.

פרק  דל”ת: נגד ההומוסקסואליות, בעד ההומואים

1)      הגדרת ההומוסקסואליות כמעשה תועבה , האסור מכאן ואילך על פי חוק, גם אם האיסור לא ייכפה על מי שנתפסו להומוסקסואליות בתקופה שבה היתה מותרת , וכמובן, לא על מי שנתונים כבר במערכת יחסים הומוסקסואלית.

2)      איסור על הדחה למעשה הלסבי, גם אם לא יהיה איסור על המעשה הלסבי עצמו.

3)      איסור על מתן פומביות להומוסקסואליות, על מצעדי גאווה הומו-לסביים, על מועדונים ייחודיים להומו-לסביים  .

4)      מטפלת  מינית (סרוגייט) סקסית חינם לכל הומו שיהיה מעוניין.

5)      מטפל מיני סקסי חינם לכל לסבית שתהיה מעוניינת. .

6)      איסור חמור על ביזוי ההומו-לסבים ועל יחס לא נאות אליהם מכל סוג

7)      הקפדה על אי אפליית ההומו-לסבים בכל מערכות חיינו והבלטת הישגיהם הגדולים בתחום האמנות והתרבות

8)      איסור מוחלט על שינויי מין וניתוחי מין במובן הטראנס-ג'נדרי.

9)      איסור חמור על זנות הומוסקסואלית והתחזות קוקסינלים כנשים לצורכי זנות

10)  איסור חמור על החצנת הומוסקסואלים (אאוטינג) בניגוד לרצונם

(אגב, מנחם בן, אתה צריך עורך – אפילו לשים נקודה (אחת) בסוף כל משפט אתה לא מסוגל).

(אגב2, בואו נחזור על זה שוב: “מטפלת מינית סקסית לכל הומו שיהיה מעוניין”.)

היפה הוא שבן מצליח להאחז באמונה שהוא ליברלי ומתקדם (כי אסור להפלות או להעליב הומואים, חוץ מהקטע הזה שלוקחים אותם לבית כלא אם הם עושים את מה שעושה אותם להומוסקסואלים). אבל זה לגמרי אשמתי – אחת לכמה זמן אני שוכח למה אני לא מתקרב לטקסטים של מנחם בן עם מקל, וקורא אחד מהם בטעות.

לא על זה רציתי לדבר.

—

השוו את הטקסט הדבילי וחסר התוכן של אריאלי לפתיחת הבלוג של בן כספית – עיתונאי ממש, לא פובליציסט בגרוש. האיש מכיר באי הידיעה שלו, מנסה להתמודד איתה בצורה אינטליגנטית, ולבסוף מצליח למצוא את המקום שלו בתוך הרעיון הזה של “בלוג”. לראות עיתונאי שאינו מבין בבלוגים מכיר בכך שאין הבדל עצום בין בלוג לבין הכתיבה שלו בעיתון, זה סימן לבגרות ותבונה נדירים להפליא בנוף העיתונאי של ימינו. ההערכה שלי אליו, רק מקריאת הפסקאות הבודדות הללו, עלתה פלאים.

—

בהמשך להמולה האינטרנטית סביב אותה רשומה של שליו בן ארי בחורימבה 2, עלו ברחבי הרשת כל מיני ניתוחים פסיכולוגיסטיים של הרוגז שהיא עוררה. רבים טענו שמדובר בקנאה על כך שמישהו עושה כסף מהאינטרנט ואנחנו לא. כדרלעומר מלך עילם כתב שמה שמפריע לנו זה שאנחנו היינו פה קודם, ולכן ל”הם” אין זכות לייעץ 3. לי נראה שהתשובה האמיתית היא הרבה יותר פשוטה.

בתגובות פה ושם הועלתה תהייה על איך זה יכול להיות שמצד אחד הרבה אנשים מודאגים מירידה ברמת התוכן של אתר שמתמסחר, ומצד שני אחרים אומרים שכשאתר הופך למסחרי, הציפיות ממנו הופכות גבוהות יותר. ואני חושב שהפרדוקס הזה הוא לב הבעיה. כשאתר מתמסחר, על פי האידיאל הקפיטליסטי, הוא אמור להפוך לטוב יותר: עכשיו זו כבר לא פעילות לשעות הפנאי של הבלוגר, אלא העבודה שלו. הוא אמור להשקיע יותר תשומת לב לפרטים, יותר מחשבה על כל מילה. הוא אמור לנפק לנו עכשיו טקסט איכותי יותר, כי יש לו אינטרס כלכלי שאנשים ירצו להמשיך לקרוא אותו. אבל המציאות (לדוגמא, אותו פוסט של בן-ארי) מלמדת שקורה דווקא ההפך: שהאתר מתמלא בפילרים, שאיכות הטקסט יורדת כי צריך יותר טקסטים בפחות זמן. מסתבר ששעות הפנאי שלנו שוות יותר מכסף – שאם אנחנו כבר מבזבזים אותן על משהו כמו בלוג, אנחנו מצפים מהתוצר שלנו להיות יותר איכותי מאשר כשאנחנו מבזבזים את “זמן העבודה” שלנו על זה.

בדיוק הפער הזה בין מה שאנחנו אמורים לצפות לו על פי האידיאל הצרכני עליו התחנכנו, לבין מה שאנחנו יודעים שאפשר לצפות לו (ואכן מתרחש), הוא מה שמרגיז – אותי לפחות – בהתמסחרות של חורימבה, ובזו שפוסטים כמו אלו של בן-ארי מטיפים לה אצל אחרים. הייתי מת לדעת שהפיכת חורימבה לפרובלוג תביא לעלייה באיכות הפוסטים (או לפחות להשארותם באותה רמה), לצד רווח נאה לגל מור וחבריו לפרוייקט. המציאות לימדה אחרת, ועל כך יצא זעמי – וזעמם של אחרים.

—

לבסוף, כדאי לציין לחיוב את ההענות של גל למספר קוראים שהציעו להפריד בצורה נוחה יותר את הרסס של חורימבה בין מאמרים בסגנון ה”קלאסי” של חורימבה לבין סקירות צרכניות ושאר סוגי תכנים פרובלוגיים. זו צורת התנהלות שהרבה מיזמים מסחריים יכולים ללמוד ממנה, ובדיוק תואמת ל”שיחתיות” של השימוש במדיה החדשה, לה מטיף גל כבר זמן רב.

#אומואים #אינטרנט #אני ואפסי עוד #ארס בלוגאיקה #כסף #עצבים #שכנים #תמונות


הערות שוליים

  1. עוד פעם?! ↩
  2. כן! ↩
  3. זה לא שונה מהותית מהטיעון בזמנו של שוכני קפה דה מרקר כאילו הבלוגרים הותיקים יותר לא אוהבים יותר כי לנו יש יותר פז"ם, ומפריע לנו שהם נכנסים לנו לטריטוריה. והוא הגיוני באותה מידה. ↩

תגובות

כדרלעומר · 2009-11-13 18:19:36

כשאתה סטודנט להיסטוריה, אתה מגלה שאחד הדברים שצריך להזהר מהם זה היסטוריה מסוג ה”תופעה X קרתה בגלל גורם Y”, אפילו אם ההסבר הזה הוא מגניב מאוד. המציאות היא דבר מורכב, ובדרך כלל יש רבדים ושכבות של סיבות והסברים, שחלקם אפילו סותרים זה את זה, אבל עדיין חיים ביחד.

אני כן חושב שתיאוריית ה”אנחנו היינו כאן קודם ולכן מי אתם שתגידו משהו חכם על האינטרנט”, היא חלק מהסיבה למרמור נגד מומחי התוכן החברתי. האם זה הטיעון ששוכני קפה דה מארקר השתמשו בו בהתחלה? אין לי מושג, אבל יש סיכוי שהם צודקים. אליטות (וזה מה שאנחנו, דובי, לפחות במשחק הזה) לא כל כך אוהבים כשההמונים מתחילים לשחק להם עם הצעצועים. כתבתי על זה כאן (http://www.mako.co.il/digital-magazine/tal_guttman/Article-f9280f71be36121006.htm), ותתפלא לדעת כמה טקסטים יש מימי הביניים שבהם כל מני מלומדים מדחקים על הרעיון שמישהו מהעמך (נגיד, סוחרים עשירים) ילמדו לקרוא ולכתוב. האם זה הופך את קפה דה מארקר למקום פחות מזוויע? לא. אבל חשוב להיות כנים עם עצמנו. בוא נאמר שאת טיעוני ה”למה האידיוט הזה חושב שהוא מבין באינטרנט” שמעתי כבר בע”פ. בדרך כלל היתה בסביבה בירה ואנשים שכותבים ומעורבים באינטרנט די הרבה זמן.

למרות זאת, אני חושב שכולנו גם מספיק בוגרים כדי לדעת לשים את הרגשות האלה במסגרת הנכונה. אנחנו ילדים מספיק גדולים כדי לא לתת לרגשות קטנוניים כאלה לשלוט בנו לחלוטין. (לפחות אני מקווה). לכן ניסיתי לחפור ולחפש עוד סיבות (ע”ע “המכון הוולקני של האינטרנט”). ברור לי שזה רק עוד פאה, עוד פרספקטיבה, ושיש עוד רבות.

דובי · 2009-11-13 18:34:34

עם זה שזה “חלק מהסיבה” אני לא יכול להתווכח – אולי יש כאלו אנשים שם בחוץ שזה מה שמניע אותם. אותי, לפחות, לא, ואני חושב שגם רוב המגיבים לפוסט של בן-ארי לא היו מונעים על ידי חרדה שכזו.

עוז · 2009-11-13 23:47:30

יפה גם שבן כספית הוא היחיד מהעיתונאים האמיתיים שאשכרה ענה למגיבים שלו, גם אם תגובות לקוניות משהו.

חוץ מזה בן דרור ימיני יודע לכתוב לאינטרנט אבל הוא לא כזה חדש בתחום.

אורן · 2009-11-14 19:48:59

באמת יפה הפתיח של בן כספית. גם ההערכה שלי אליו עלתה פלאים. רק שהיא עדיין הרבה מתחת לקו האדום. אולי בבלוג, כשהוא משוחרר מכבלי החנופה לקוראים של סופהשבוע ההערכה תמשיך לעלות.

‪vlman · 2009-11-14 23:32:16‬

השמועות שאני שמעתי דווקא אמרו שבן כספית הוא אדם דורסני ושנוא על כל מי שבא במגע איתו, הוא גונב ידיעות בלי לתת קרדיט, מפרסם שטויות בלי לעשות בדיקה מינימלית, בקיצור אדם שחסרה לו אתיקה עיתונאית בסיסית.

ובענין הפרובלוגינג (או איך שלא קוראים לזה) עם כל החיבה לפסיכולוגיה בגרוש. אני (ואחרים שאני מכיר) לא היינו פה קודם, אני בקושי חצי שנה כותב בלוג, ואני עדיין לא מחזיק מעצמי בן אדם שיודע לכתוב, אבל אני חושב שבלוגים אמורים לשאוף להיות כמה שיותר איכותיים, ולחשוף כמה שיותר אנשים לדברים איכותיים, וכך לייצר בסופו של דבר בסיס רחב של קוראים שיחפשו לקרוא דברים איכותיים – וכשזה יקרה יהיה גם מי שיוכל להתפרנס מכתיבה איכותית.

באים אנשים וזורקים את כל האידיאל הזה (שאולי מעולם לא באמת היה קיים אצלם) לפח, הם נותנים כל מיני עיצות שהשורה התחתונה שלהן היא – תכתבו משהו קליל וחביב, שאפשר לזרוק אחרי השימוש, משהו שכמה שיותר אנשים יוכלו להתבדר ממנו, תהיו ערוץ 2 (או NRG). אותי זה מעצבן.

אלי · 2009-11-15 12:15:56

תראה, אני כמובן מסכים לגבי מנחם בן וקובי אריאלי (אם כי לגבי אריאלי אני סבור שהבן אדם הוא פקאצה בהתהוות ולא טרול, ויש בכל זאת הבדל דק בין השניים), ובאמת שאין מה להרחיב עליהם. אבל לגבי בן כספית ההתרשמות שלי ממנו כבלוגר הייתה פחות חיובית.

אני מסכים שהוא פחות גרוע מאריאלי ומנחם בן בתור בלוגר (לא שזאת חכמה גדולה), אבל גם אצלו מצאתי עמדה די שלילית כלפי: הדבר המוזר הזה שנקרא “בלוגים”.

בן כספית מדגיש את העובדה שהוא לא מבין כלום בבלוגים ושהוא בכלל לא מתבייש בזה, שבעצם הוא הצליח להסתדר יפה מאוד בחיים בלי לדעת מה זה “בלוג” ובכלל בלי להבין כלום במחשבים ובאינטרנט, ושהוא עד היום בעצם לא רואה שום הבדל מהותי בין לכתוב בבלוג ובין לכתוב במעריב (רק שכנראה לדעתו בלוגים נכתבים על ידי עיתונאים לא מקצועיים).

בן כספית אומר שבעצם שום דבר עקרוני לא השתנה ביחס שלו כלפי בלוגים וכנראה כלפי האינטרנט בכלל. הוא רק אומר לנו שזה אף פעם לא עניין אותי בשיט. אבל מה בכל זאת השתנה? למה עכשיו הוא כן כותב בלוג? מה האופן שבו הוא רואה את העולם הזה היום?

אם בן כספית היה באמת מספר לנו מה השתנה ביחס שלו ולמה הוא עכשיו רואה את הדברים בצורה אחרת, היה אפשר לקבל את ה”וידוי” שלו ולראות בו סוג של “חוזר בתשובה” שראה את האור וכעת מבין שלבלוגים יש זכות קיום משל עצמם.

אבל כמו שהוא כותב בפוסט הזה אני לא רואה את זה כך בכלל. אני רואה בן אדם שעושה לנו טובה שהוא כותב בלוג, בלי באמת להכיר בייחוד של ז'אנר הכתיבה הזה, בלי באמת לראות בזה שינוי מהותי ביחס שלו לאינטרנט ולעולם שבו הוא חי, ובלי באמת להפתח לבלוגוספירה ולהשתתף בשיח שמתקים בה.

חוץ מזה שלדעתי יש לא מעט זלזול סמוי בדברים שהוא כותב. למשל האופן שהוא מתאר את קוראי הבלוגים:

“בבלוג אין דדליין, לא צריך להדפיס אותו והליכי ההעברה שלו ממוחי הקודח, דרך המקלדת ועד עיניו המשועממות של הקורא פשוטים ומהירים הרבה יותר”

וכמו שהוא מסכם:

“אני בלוגר. נו, טוב... והכי חשוב, אנסה לא להתמכר לעניין הזה. בסוף, החיים שלי נטועים, עדיין, על האדמה הרגילה. זו שאנשים פשוטים, בני תמותה, עוד פוסעים עליה מדי פעם”. (הווה אומר: אני בכל זאת לא חי בפנטזיה תלושה מהמציאות כמו בלוגרים אחרים, אני בכל זאת עיתונאי רציני ומכובד)

קשה לי להתרשם באופן חיובי מהפוסט הזה. הוא אמנם הרבה פחות גרוע משל אריאלי ומנחם בן, אבל בסופו של דבר אין ממש הבדל מהותי בין היחס שלו להיותו “בלוגר” ובין היחס שלהם. הוא רק עושה את זה בצורה יותר מתוחכמת ופחות מגושמת משל אריאלי ושאר העיתונאים שכותבים בנרג'-בלוגים, אבל בסופו של דבר הוא באותה עמדה כמוהם.

דובי · 2009-11-15 16:17:23

אלי, הוא רק התחיל. והוא מתחיל בגישה טובה. זה לא הוגן לשפוט אותו כבר עכשיו על כך שהוא לא עבר שינוי מהותי מהפוסט הראשון.

אבל חשוב מכך, אני לא חושב שבלוג הוא “ז'אנר”. זו בדיוק הטענה של אריאלי – שבלוג הוא ז'אנר עם קונבנציות משלו וסגנון כתיבה משלו (אריאלי אומר את זה לשלילה, אתה לחיוב, אבל זה כל ההבדל). זה לא נכון. בלוג הוא פלטפורמה, והוא יכול להיות באיזה ז'אנר שתרצה, כולל ז'אנר עיתונאי.

ושים לב ש”הקורא המשועמם” הוא לאו דווקא הקורא המשועמם של הבלוג, אלא גם הקורא המשועמם של העיתון. זו הנחה כללית לגבי הגישה של צרכני מדיה, והיא כנראה נכונה רוב הזמן, בכל מדיה.

אלי · 2009-11-15 17:41:53

אני לא שופט את בן כספית ואין לי מושג איך הוא יהיה בעתיד (אני לא מתיימר להיות עתידן), ציינתי רק את הרושם שקיבלתי מהפוסט הנוכחי. ובתור פוסט פתיחה הייתי מצפה ממנו ליותר. בניגוד אגב מאריאלי ומנחם בן שאצלם מראש לא היו לי ציפיות.

כל מה שראיתי אצל בן כספית היה מעין התנצלות מזויפת על כך שהוא כותב בלוג, אבל לא ראיתי שום גילוי דעת על כך שהוא רואה כיום את עולם הבלוגים באופן שונה מלפני שנתיים כשהוא שאל “מה זה בלוגים?”.

אגב, לא הבנתי איך פירשת את המשפט הזה של בן כספית: “בבלוג אין דדליין, לא צריך להדפיס אותו והליכי ההעברה שלו ממוחי הקודח, דרך המקלדת ועד עיניו המשועממות של הקורא” – באופן שבו הוא מתייחס גם לעיתון המודפס. לי די ברור שהוא מתייחס ספציפית לבלוגים ולקוראי הבלוגים.

אבל איך שלא יהיה, מדובר באותם מקרים שבהם אני מקווה מאוד שאני טועה. אני בהחלט לא מתנגד לכך שעיתונאים יכתבו בלוגים, נהפוך הוא, אבל לצערי פה בארץ אני רואה מעט מאוד מקרים שזה נעשה בצורה אמיתית, ויותר מדי מקרים שזה נעשה בצורה מלאכותית ומאולצת (ע”ע הבלוגים בהארץ).

לגבי השאלה אם כתיבת בלוגים היא ז'אנר או לא, זה נושא שמאוד מעסיק אותי אישית ומן הסתם את כל מי שקשור בצורה זו או אחרת לתחום. אולי כאן לא המקום להאריך בנושא, אבל בקצרה אני רק אגיד שגם אם מדובר בז'אנר בפני עצמו, זה לא אומר שהז'אנר לא יכול להתחלק לכמה תתי-ז'אנר – בדיוק כמו בספרות, בעיתונאות וכו'. ולכן אין לי בעיה עם זה שמתקיימים בלוגים בעלי מהות ואופי שונים, אבל אני עדיין רואה קווי דמיון רבים מאוד בין בלוגים “אמיתיים” לבין פסאודו-בלוגים סטייל נרג' בלוגים.

לדעתי אם טוענים שכתיבת בלוגים היא לא ז'אנר אלא רק שימוש באינטרנט כמדיום שמחליף את הדף המודפס, מפספסים את כל הפוטציאל של הרשת. הרי זה בדיוק מה שקרה עם העיתונות המודפסת שעברה לכאורה מטמורפוזה אבל בעצם נשארה אותו דבר גם באינטרנט.

ככה גם הבלוגים של נרג' שבסופו של דבר הם לא יותר מאשר מיתוג מחדש של טור הדעות הקבוע של מעריב והצגתו כ”בלוגים” לכל דבר.

אין לי שום בעיה עם זה שטור דעות אישי של עיתונאי מופיע גם באינטרנט – אבל למה בכלל לקרוא לזה בלוג?

אבנר · 2009-11-15 19:59:24

אלי: מה שאתה מתאר כאן בתור “ז'אנר של בלוגים” – הפוטנציאל הטמון בפרסום ברשת, התקשורת הדו-כיוונית עם הקוראים, וכל זה – זה לא ז'אנר. ז'אנר זה סגנון כתיבה, תכנים, נורמות וסטריאוטיפים. זה ז'אנר. הדברים הללו, ששנינו מסכימים שהם חלק גדול מהקסם של הבלוגים, הם בהחלט חלק מהמדיום. להגיד שבלוגים זה מדיום לא רק להגיד שהם מתפרסמים באינטרנט במקום על נייר, אלא להגיד שהם מאפשרים את התקשורת הנוספת הזו.

אותה ידיעה עיתונאית בדיוק, מילה במילה, כשהיא מודפסת במעריב ומפורסמת גם ב-NRG, היא ידיעה באותו ז'אנר, אבל במדיומים שונים*, ולכן הדינמיקה שלהם תהיה שונה. לכל הפחות, לשניה יהיו טוקבקים, תוספת שאותה ידיעה מקבלת מהמדיום האינטרנטי.

  • – אל תתחילו להתווכח איתי על האם הרבים של “מדיום” זה “מדיה”. זה לא. אני אשמח להתווכח בפוסט אחר, בואו נמשיך הלאה.

אלי · 2009-11-15 20:23:02

אבנר, כשאני מדבר על ז'אנר אני מתכוון בדיוק לכל אותם דברים שציינת, ולא רק לפוטנציאל של תקשורת דו כיוונית. תקשורת בין המחבר לקוראים שלו היא אמנם חלק חשוב מז'אנר הבלוגים, אבל זה כמובן לא מסתכם רק בזה.

אני יודע שכל דיון סביב שאלת “מיהו בלוגר?” יהיה מאוד טעון רגשית, וכמובן שגם באופן טבעי תופנה כלפי השאלה המתבקשת: “מי שמך לקבוע מי בלוגר ומי לא?” (כפי שכבר שאלו אותי במקום אחר).

אבל אני בכל זאת רואה בבלוגים ז'אנר (או תרבות, או תרבות-נגד או תופעה או איך שלא נקרא לזה) נפרד מז'אנרים אחרים. אני בכל זאת רואה הבדל בין לכתוב בבלוג ובין לכתוב בעיתון – בניגוד לבן כספית של לפני שנתיים וכנראה גם של היום.

בדיוק כמו שאני רואה הבדל בין להיות סופר לבין להיות עיתונאי, בין להיות עיתונאי ובין להיות אקדמאי, ובין להיות אקדמאי ולהיות משורר.

אני לא אומר שמי שפועל באינטרנט חייב ללכת לפי כללים לא כתובים נוקשים כלשהם. באמת שלא. אבל אני חושב שבכל זאת בלוגים הם תופעה מיוחדת ונפרדת, ולכן אני לא אוהב את הנסיון של גופי תקשורת שונים לנכס לעצמם את הבלוגים ולנפנף בהם בראש כל חוצות ולהגיד: “הנה, גם לנו יש את הדבר הזה שנקרא “בלוגים”!“. (ועוד אחר כך לעשות את התרגיל הדבילי שבו מעריב כביכול מתכחש למה שנכתב בבלוגים האלה, נו באמת...).

בעיני זה פשוט נלעג ומגוחך. אני מרגיש כלפי ערוץ הבלוגים של נרג' בדיוק מה שהרגשתי בזמנו כלפי הבלוגים בהארץ.

הלוואי שאני אתבדה, אבל לא נראה לי שזה יקרה.

אבנר · 2009-11-15 20:47:56

אלי, אני מסכים איתך בכל נקודה חוץ מאשר הטרמינולוגיה. כשאתה אומר “ז'אנר”, אני (ואחרים, לדעתי) שומעים קונבנציות ותכנים, מערבונים ומד”ב. זה, לפחות מנסיוני, השימוש הנפוץ במונח. ואז נוצרים וויכוחים שלמים סביב המונחים. :)

אלי · 2009-11-15 21:51:48

לא כל כך הבנתי מה בעייתי בטרמינולוגיה, הואיל ולא התכוונתי לז'אנר דווקא במובן הצר של ניתוח ספרות, אלא במובן הרחב יותר של לימודי תרבות, כשהכוונה היא לא רק לניתוח טקסטים עם דגש על סגנון כתיבה אלא לניתוח תופעות תרבותית מורכבות ורבות פנים. ואגב, אני ממש לא הראשון שמדבר על ניתוח בלוגים על פי תיאורית ז'אנרים. קדמו לי רבים וטובים ממני.

בכל מקרה, הטרמינולוגיה עצמה פחות חשובה לי, במיוחד כשמדובר ממילא במשהו מאוד מעורפל וחסר הגדרות נוקשות. הנקודה העקרונית עבורי היא הטענה שבלוג הוא משהו הרבה מעבר לטקסט שמועלה לרשת.

זה לא רק סגנון כתיבה, זה הרבה מעבר לכך, זו תופעה תרבותית לכל דבר. מכיוון שאני לא רואה את הבלוגרים בנרג' מקיימים שיח עם בלוגרים אחרים, לא טכנית על ידי טרקבקים, לא מעשית על ידי התייחסות לבלוגים אחרים, ולא מנטלית על ידי ראיית בלוגרים אחרים כ”עמיתים” שלהם כמו עיתונאים אחרים למשל – אני לא רואה את אותם כמי שבכלל מנסה, רוצה ואולי אפילו מסוגל להשתתף ולהיות חלק באותה תופעה תרבותית.

מה שאני כן רואה, הוא עוד נסיון של העיתונות הממוסדת לנכס לעצמה את הבלוגוספירה ולהשתלט על מה שהיא רואה בטעות כאיום קיומי (ע”ע ברנע). וככל הנראה אחרי נסיונות התקפה כושלים ומביכים, העיתונות הממוסדת החליטה לשנות טקטיקה וכעת היא הולכת לפי העצה העתיקה: if you can't beat them – join them.

אני יודע שזה נשמע מאוד קונספירטיבי ואולי אפילו פרנואידי – אבל אם אני לא אהיה כזה אז יהיה לי מאוד קשה להגיד דברים מעניינים.

דובי · 2009-11-15 23:02:33

העניין, אלי, הוא שהתפיסה שלך של בלוגים אינה מדוייקת. כרמל וייסמן דיברה על זה הרבה. למשל, התפיסה שבלוג מצריך מקום לתגובות קוראים לאו דווקא קיימת במדינות אחרות, ואני בטח שלא רואה את רוב הפקאצות בישרא כ”עמיתות” שלי.

אלי · 2009-11-15 23:54:09

כן אוקי, ידוע למשל שסת' גודין לא מקיים דיאלוג עם הקוראים שלו ואף אחד לא יטיל ספק בכך שהוא בלוגר. כנ”ל להרבה בלוגרים מצליחים אחרים בארה”ב. אבל שים לב שאני כמה פעמים ציינתי פה שאני מדבר בין היתר על דיאלוג עם בלוגרים אחרים ולא רק עם קוראים, וזה משהו שלדעתי מהותי מאוד לעניין.

ברור שגם אני לא ממש רואה בזרוב.קום עמיתה שלי, אבל לעומת זאת אני בהחלט רואה בהרבה בלוגרים אחרים עמיתים שלי למקצוע, משהו שאני בוודאי לא חש כלפי אף עיתונאי. עם חלק מהבלוגרים בארץ יש לי היכרות אישית/וירטואלית, וגם כלפי אותם בלוגרים שאני לא מכיר אני עדיין מרגיש מעין “אחוות בלוגרים” מסוימת. משהו שאני מניח שלא רק אני סובל ממנו.

אם במקום לדבר על ז'אנרים נחשוב על הבלוגוספירה במושגים כמו “שדה” אז אולי הטענה שלי תהיה יותר מובנת ומתקבלת. אני בהחלט רואה את הבלוגוספירה כשדה עם חוקים משלו, כללים משלו, “פרסים” שיש להלחם עליהם וכו' שמתקיים באופן נפרד משדה העיתונות.

פרדוקסלי ככל שזה ישמע, למרות שכמובן שבן כספית הרבה יותר קרוב לעולמי הרוחני מאשר זרוב.קום, דווקא בו אני לא יכול לראות “עמית” למקצוע בעוד שבה אני דוקא יכול. כמובן לא שאני מעריך בה שום דבר חוץ מהציצים המרהיבים שלה, אבל בסופו של דבר נרצה בכך או לא שנינו פועלים במסגרת אותו שדה, לטוב ולרע. ושנינו גם נתפסים “מבחוץ” כשייכים לאותה קבוצה, ומכאן למשל הבלבול של קובי אריאלי וחבריו.

כמובן שאם אני אהיה לרגע ביקורתי כלפי עצמי, אז עצם התפיסה של הבלוגוספירה כשדה גם יכולה להסביר את ההתנגדות שלי ושל אחרים ל”חדירה של גורמים עוינים לשדה הפעילות שלי”. כאלה שבאים משדה אחר ורוצים לנכס לעצמם את ההון התרבותי שלי.

העניין הוא שאני לפחות סלחן מספיק כדי לקבל כל “זר מבחוץ” שמוכן להכיר בכך שמדובר במרחב פעילות עם חוקים וכללים משלו, ויותר מכך אני בכלל לא רואה בעיתונות הממוסדת אויב שיש להלחם בו או טריטוריה שיש לכבוש אותה. אני מאמין בלב שלם שהעולם מספיק גדול גם לעיתונות וגם לבלוגוספירה. הבעיה היא שלצערי הרבה מאוד עיתונאים בארץ לא רואים זאת כך.

מודי תולשששש · 2009-11-21 05:07:15

“כשאתר מתמסחר, על פי האידיאל הקפיטליסטי, הוא אמור להפוך לטוב יותר... אבל המציאות מלמדת שקורה דווקא ההפך”

הפרדוקס הקפיטליסטי בהתגלמותו. אצטט אותך.

צ'ארלס · 2009-12-10 16:51:02

מנחם בן דוחהההה

הפוסט הקודם: קננמשהו

הפוסט הבא: משמר הכנסת ריוויזיטד

(קליק להגדלה)

#בלי מילים #יופי #קנדה #תמונות


תגובות

דולי · 2009-10-29 18:18:34

איזה יופי!

הפוסט הקודם: אבק מדבר

הפוסט הבא: עדכון דוקטור

Mozilla Fail

#אינטרנט #בלי מילים #דברים אדיוטיים #שום כלום #תמונות

הפוסט הקודם: אבודים ב-140 (וגם: עוד קצת על פדופילופוביה)

הפוסט הבא: בוררים עובדות

אז בזמן שאתם נמסים לכם שם אצלנו כבר התחיל הסתיו. לראיה, התחלפה תמונת ההדר במשהו עדכני. השבוע אני הולך ל-APSA, שהוא, למרבה המבוכה, הכנס המקצועי הראשון שאבקר בו בחיי, ואפילו עכשיו אני עדיין לא מציג שום דבר. מזל שהם מבקרים בטורונטו, אחרת גם את זה לא היה לי. נתראה בצד השני.

#אדמיניסטרציה #אקדמיה #גשם #מדע המדינה #קנדה #קצרצרים #תמונות


תגובות

גלי · 2009-09-06 13:28:58

לא קשור בכלל, נתקלתי בטור שלך מ 03.05 באייל הקורא על מצוקותיך ומצוקות זוגתך ברבנות, וזה רלוונטי לקולגה שלי מהעבודה, שמוצאה מרוסיה, ומתעמרים עכשיו בבן שלה שרוצה להתחתן. האם ידועה לך דרך התקשרות עם הרב שהזכרת בטור? (לפי מה שגיגלתי הוא כבר לא עובד עם צוהר אבל אולי משהו מרוח הדברים עוד נשאר...) תודה

דובי · 2009-09-06 17:03:46

@גלי: לצערי, אין בידי פרטי התקשרות עם אותו הרב. אני יכול רק להמליץ לעמיתך לוותר על כל העסק ולהעדיף נישואי קפריסין. אני לא יכול להגיד שהחתונה היהודית שלי זה משהו שאני מתגאה בו במיוחד. אני דווקא הייתי מעדיף אם ההורים היו מתייאשים לנוכח סרבנותה של הרבנות ומאפשרים לנו חתונה חילונית.

גלי · 2009-09-06 19:58:15

אעביר את המסר. תודה.

הפוסט הקודם: מחיר משקף ערך, לא עלות

הפוסט הבא: במקום פוסט

בימים כתיקונם הנוף הנשקף מחדר השינה של בני הוא מגדל ה-CN:

היום, בשעת ערב, התאספו עננים מעל טורונטו ותוך דקות ספורות החלה סופת רעמים אימתנית, והמגדל נעלם לו.

מספר דקות נוספות עברו, הגשם עבר חלף לו, העננים התפזרו, ואנחנו נזכרנו שבעצם, באמצע הקיץ, בשבע בערב עדיין יש אור יום, והנה – גם המגדל עודנו שם.

מה שכן, בזכות החשכה הילד השתכנע שכבר לילה והלך לישון מוקדם. גם זה משהו.

עדכון: הנה מה שקרה כמה קילומטרים צפונה מאיתנו באותו הזמן בערך.

#גשם #ילדים #קנדה #שום כלום #תמונות

הפוסט הקודם: האם קנגורואים חולים בשפעת חזירים?

הפוסט הבא: שירת הלויתן

וואו. זה לקח בערך שלוש שניות...

XKCD: (קליק לתמונה בגודל מלא)

הערך בוויקיפדיה:

(קליק לתמונה בגודל מלא)

#אינטרנט #דברים אדיוטיים #הומור #קצרצרים #רוח שטות #תמונות


תגובות

דרומי · 2009-06-05 17:41:12

ויקיפדיה האנגלית גורמת אפילו לי להבין את היתרונות של המחקרנות לפעמים.

הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: הטוויטים שלא תקראו בטוויטר שלכם

דובי · 2009-06-05 17:52:25

@דרומי: בדקתי, אבל זה לא מופיע בוויקיפדיה: מה זה מחקרנות?

דרומי · 2009-06-05 19:30:35

מחקרנות זה מחקנות, בהגייה ירושלמית.

הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: הטוויטים שלא תקראו בטוויטר שלכם

אורן · 2009-06-05 19:34:51

נראה לי שהספיקו גם להסיר את זה משם.

דובי · 2009-06-05 20:02:22

דרומי: (:

אורן: כמובן, עוד לפני שהספקתי לפרסם את הפוסט. ומאז כמה אנשים פרסמו את זה מחדש ואחרים מחקו את זה שוב, ואפילו יש דיון שם על האם כדאי למחות את זכר XKCD מעל פני האדמה.

שיר-דמע · 2009-06-07 08:21:45

אני תוהה מי המשועמם שטרח וכתב ערך כל כך ארוך ומפורט על סמך פוסט אחד ב-XKCD.

מעבר לזה, אני כבר לא יודעת אם אני אמורה להתייחס לזה כאל דבר חיובי או כפאול שלי, אבל כנראה שאני לא מספיק סופר-גיקים כדי להיות בטוחה במאה אחוז במה עסק הקומיקס המקורי. הייתי מפרטת את האפשרויות שעלו בדעתי אבל זה מתחיל להיות לא נעים. האופציה הכי סבירה שנשארתי איתה היא ספר חוקים של D&D, אבל לרוב יש להם נטייה להיות כתובים בשפה רגילה ולא בצופן, למעט פה ושם ראשי תיבות משונים, אך ניתנים לפענוח בנקל.

הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע:

דובי · 2009-06-07 12:14:01

@שיר-דמע: אמממ.. לא, המסמך הזה קיים במציאות, ובאמת לא יודעים מה כתוב בו, אם בכלל. מה שאני ציינתי זה רק שמיד אחרי פרסום הקומיקס, מישהו הוסיף את ה”תאוריה” שבו כאחת התאוריות לתוכן המסמך.

שיר-דמע · 2009-06-07 12:41:35

טוב, מה שקרה זה שהתמונה שצרפת מתוך ויקיפדיה לא היתה קריאה במיוחד (לפחות לא על המסך שלי), ומשום מה לא פתחתי את התמונה עצמה אלא את הערך המלא, ולכן - א. הייתי בטוחה שכל הערך נכתב על סמך הקומיקס (ותהיתי מי טרח לכתוב, ואפילו לצרף תמונה אותנטית של הדוקטור הנכבד שעל שמו קרוי המסמך). ב. לא הייתי בטוחה בנוגע למושא ההשוואה של הקומיקס (והתברר שצדקתי, אז נעזוב את האפשרויות האחריות שחשבתי עליהן. אני עדיין חושבת שלא נכון לומר שספרי D&D כתובים בשפה מומצאת. כמה נק”פ ופ”ז עוד לא הופכים את זה לשפה).

מסקנה: לא להתעצל לפתוח תמונות. זה חוסך מבוכות.

הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע: אהבה של אחרים

הפוסט הקודם: זה שאני קמצן לא אומר שאני מטומטם

הפוסט הבא: 20 שנה לטבח בכיכר טיאננמן

אהם, כן. סוף השבוע המאוד-מאוד ארוך שנוצר כתוצאה מחיבור פסח ופסחא שכנע אותנו לקחת את הרגליים ולחפש תעסוקה באקלים חם יותר. הרבה יותר חם, למעשה. בערך כמו אצלכם. ספציפית, טסנו לפלורידה. קצת יותר ספציפית, לדיסני וורלד.

כן, כן, מסחטת כסף ממוסחרת וסכרינית לעייפה. אבל כיף אדיר לילד, והאמת שגם לנו.

כל הקונספט של דיסני וורלד הוא קצת פוסטמודרני. אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם, ועושה מאמצים ניכרים כדי להראות כמו מקומות אחרים בעולם (בעיקר “ממלכת החיות”, שכוללת כפר אפריקאי וכפר אסיאתי (אני חושב שהם מתכוונים להודו, אבל כבר לא ממש זוכר. השם של האזור הוא “אסיה”), ואז אזור הדינוזאורים שדווקא נקרא “דינולנד USA”).

תרומתו של העם היהודי למיצג הקלאסי “זה עולם קטן מאוד”. (קליק להגדלה)

הכל בדיסני וורלד מתוסרט, וניכר מאמץ לשמר בכל רגע את התחושה של “אמיתיות” של העולם המדומיין. כאשר מחכים בתור לפגוש דמות (כן, צריך לחכות בתור, לפעמים ארוך מאוד, כדי לזכות בכמה שניות מאושרות עם מיקי, מיני, גופי, דונלד, פו, טיגר או איה 1), והמפעיל של הדמות צריך להתפנות, או לשתות, או מה שזה לא יהיה שהם עושים בזמן הזה, העוזר שלצידם לעד יסביר ש”מיני מאוס צריכה לבדוק מה שלום עוגת התפוחים שלה” או ש”דונלד צריך לבדוק שהיואי לואי ודואי לא הכניסו את עצמם לצרות”, או תרוץ מטופש אחר. למעשה, חברי הצוות של דיסני וורלד לא נקראים “עובדים” או “אנשי צוות”, הם נקראים cast members – יעני, שחקנים.

הרגעים היפים הם דווקא אלו בהם מפעילי המתקנים מרשים לעצמם ביטוי קצת יותר חופשי – תמיד במסגרת התבדחות עם המבקרים – ונוקטים בפעולות קטנטנות של חתרנות. כך, למשל, מפעילת הסירה שלנו סיימה את השייט פחות או יותר כך: “וואו, זה היה כיף? רוצים לעשות את זה שוב? אני יודעת שאני אעשה את זה שוב! ושוב. ושוב... כל עשר דקות... כל היום... (פאוזה) ילדים, תשארו בבית הספר”.

נהג הרכבת שהובילה אותנו לאחד האזורים בממלכת החיות הרשה לעצמו להכריז בתחילת הנסיעה ש”ברכבת הזו אסור לשיר את 'זה עולם קטן מאוד'“. אקטים קטנטנים של חתרנות שרק מחזקים את תחושת השליטה המוחלטת של אימפריית דיסני על כל פעולה שנעשית בפארקים הנרחבים.

הטירה של סינדרלה, הממלכה הקסומה. הסמל המסחרי של דיסני, בין השאר. במציאות היא הרבה יותר קטנה משהיא נראית כאן.

מה שכן, לפעמים קל לשכוח עד כמה האמריקאים, פה במרחק של שני מטר ממני, שונים כל כך מהקנדים שסביבי. לא רק במראה המלוקק שהיה נפוץ כל כך בפארקים, אלא בהתנהגות, בבהמיות, ובהרגלי האכילה המעניינים שלהם. יחסית לאמריקה, היו מעט מאוד מהררי האדם האלה שאוהבים להראות בטלוויזיה בכתבות על מגפת ההשמנה. אולי הם פשוט לא באים לדיסני וורלד. אבל כן זכיתי לחשיפה קטנטנה להרגלי האכילה של משפחה אמריקאית אחת. בזמן שטיילנו בדאונטאון דיסני (אזור מסחרי בתור המתחם של הפארקים והמלונות של דיסני, שפתוח לציבור בלא תשלום), עצרנו ליד אחת המסעדות במקום, שמגישה תפריט עאלק איטלקי. משפחה אחת, פלוס מדריכת תיירים, עצרה לידה. המדריכה אמרה שהיא ממליצה על המסעדה הזו כמקום טוב לארוחה לא רעה ולא יקרה. המשפחה בחנה את התפריט שתלוי בחוץ. ההורים לא נראו כל כך מרוצים, אבל הנער, אני מעריך כבן 16, הוא שבחר להסביר מה הבעיה. “הם לא מוכרים אוכל שלא מסריח מירקות?” הוא שאל. להזכירכם, מדובר במסעדה של אוכל איטלקי, במובן האמריקאי של המושג. כלומר, פסטה ופיצה. פיצה. הילד לא אוכל פיצה, פור קריינג אאוט לאוד. המדריכה שאלה אותו אם הוא לא אוכל ירקות בכלל. הוא חשב לרגע, ולבסוף השיב שהירק היחיד שהוא אוכל זה תפוח אדמה.

אללי.

אבל היו כמובן דוגמאות קצת פחות קיצוניות לשוני בין הקנדים לבין האמריקאים. למשל הריצה פנימה כשפתחו את הפארק כדי לתפוס מקום בתור (שבע בבוקר! העירו אותי בשש בבוקר כדי ללכת לפארק שעשועים, ועדיין היו שם מאות אנשים שרצו למתקנים. אני עמדתי בסירובי להצטרף למדרסה).

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ספק שאני עוד אחזור לדיסני וורלד. אחרי הכל, בגלל הילד לא ממש יכולנו להנות מהמתקנים הבאמת שווים...

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה תמונה:

קלווין והובס פוציק וטיגר

#here be dragons #אוכל #אמריקה #אני ואפסי עוד #חיות וחיות אחרות #ילדים #צרכנות #תמונות


הערות שוליים

  1. בזמן שהמתנו למיני (שהילד חושב שהיא מיקי, כי התור למיקי היה ארוך מדי והוא לא באמת מבדיל), הפוצקון נעמד על אבן והכריז "איי לאב יו קיקי מאוס!" ↩

תגובות

נמרוד אבישר · 2009-04-16 05:43:00

אתה בוודאי מכיר את כל הג'אז של דיסנילנד כאתר סימולקרי וכל מיני שטויות מדעי-חברה-יות כאלה (ואם לא, אני אשמח לסרוק ולשלוח).

מודי תולשששש · 2009-04-16 06:29:26

אתה בטוח שזו באמת פעולה חתרנית, והם לא מודרכים להגיד זאת במיוחד בשביל התגובה שלך?

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על סוזן בויל

דולי · 2009-04-16 08:31:47

סליחה על התגובה הנמרחת, אבל הצאצא מקסים!

הפוסט האחרון בבלוג של דולי: The Daily (?) Dolly 2/09/2008

אליאונורה · 2009-04-16 08:32:16

חמוווווווווווווווווווווווווווווודד

‪Meme · 2009-04-18 12:01:55‬

אני חושבת שמה שהדהים אותי יותר מכל בהרגלי האכילה בדיסני זה העוף שהם מוכרים. בדוכני הממכר נקניקיה-צמר גפן מתוק-תפוח מסוכר-משהו לסתום לילד את הפה, הם מוכרים גם רבע עוף. אבל מה זה רבע עוף, זה רבע של עוף ממש ממש גדול. לא כמו שסבתא שלי שמה במרק. זה פולקע, אבל פולקע פי שתיים מהאגרוף שלי או משהו כזה. אבא היה קצת רעב אז הוא קנה אחד בשביל הקטע, וארבעתנו- זוג הורים, ילדה בת 13, וילד בן 9 שבדיוק בכה שהוא נורא רעב- לא סיימנו את זה. זה לא באמת היה טעים, וזה היה ענקי. צילמנו למזכרת. משפחות אמריקאיות סביבנו קנו אחד כזה לכל ילד, כמובן.

הפוסט האחרון בבלוג של Meme: MemeR: @kiala how about a link?

דובי · 2009-04-18 18:10:57

זה לא רבע עוף, זה רגל הודו מעושנת. גם אותנו שעשע מאוד לראות את זה, אבל אשתי לא הרשתה לי לקנות. (:

הפוסט הקודם: ארבע נקישות

הפוסט הבא: טא טא טא טם

יאללה, נו, גם אני אפגין את האין-כישורים שלי במשחק שמסתובב עכשיו.

הכללים (כפי שנגנבו מהבלוג של שחר):

. בוחרים ערך אקראי בויקיפדיה – שיהפוך לשם הלהקה\האמן.

  1. בוחרים ציטוט אקראי (הציטוט האחרון בעמוד הזה) – המלים המסיימות שלו (לבחירתכם כמה מהן) תהפוכנה לשם האלבום.

  2. בוחרים תמונה מעניינת אקראית מפליקר (התמונה השלישית בעמוד הזה) – שתהפוך לתמונת העטיפה.

וזהו, בערך.

דרך מולדבסקי ובניו (וגם קוזליק).

1. תמונה, שם, ציטוט

  1. תמונה, שם, ציטוט

  1. תמונה, שם 1, ציטוט

(קליקים להגדלה)

#משחקים #שום כלום #שכנים #תמונות


הערות שוליים

  1. למרבה השעשוע, יצא לי שם של להקה ↩

תגובות

שחר · 2009-03-24 08:12:08

האמת היא שה”רמאות” היחידה שהרשיתי לעצמי במשחק היא לוותר כשיצא לי בויקיפדיה שם של להקה.

הפוסט האחרון בבלוג של שחר: המשחק הזה שולט לגמרי

תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » Panda Car: על להקה שלא היתה · 2009-03-24 10:09:50

[...] אז המשחק הזה באמת שולט (גם שרון ודובי מסכימים), כל כך שולט שהחלטתי ללכת איתו עוד קצת הלאה. אז [...]

לא שומעים! » (עוד) רנדומליות יצירתית · 2010-12-11 01:54:37

[...] (תזכורת) [...]

הפוסט הקודם: הבעיה היא לא העשבים השוטים, הבעיה היא האחו

הפוסט הבא: מלשון הן