נדב,
לגבי חסם טכנולוגי, אם מסתכלים על המצב העכשווי אז אתה צודק. כרגע יש אוכלוסיות מספיק גדולות שאין להן אינטרנט. אני מניח שככל שהטכנולוגיה תתקדם, האינטרנט יהיה כמו טלויזיה או כמו הסלולרי. אם האינטרנט יהיה כלי לניהול עניני המדינה, אי מניח שאפשר יהיה לפעול למען "אינטרנט לכל פועל". וככל שיותר ילדים יתבגרו ויהפכו למבוגרים, כך האינטרנט יהיה להם כלי טבעי יותר לפעול בו (תזכור שהמרד היעיל היחיד שהתנהל בזכות האינטרנט, בארץ, היה מרד התלמידים - צא ולמד).
לגבי הקמת בלוג וכתיבה: אי שם באחת הספריות של אוניברסיטת תל-אביב, מצאתי ספר סוציולוגיה שדיבר על הריבוד של הרעיונות (אינני זוכר איזה ספר זה), אך הספר ציין כי יש באוכלוסיה שכבות רעיוניות. כאשר השכבה העליונה היא שכבת הוגי הדעות הגדולים, משם מתפזר הידע לשכבת אינטלגנציה עליונה, ומשם לשכבת אינטלגנציה רחבה יותר, ומשם באמצעות העיתונים ושיחות הסלון לאדם הרגיל שאינו מתענין במיוחד בדברי הגות. מאז שקראתי את הספר שמתי לב שאכן כך הדברים. מעט מאד אנשים קוראים באמת את ספרי ההגות הכבדים (קאנט, הגל, מרקס, וובר וכיוב'). רק שכבה קטנה באוכלוסיה עוסקת ישירות בהגותם ויוצרת להם פרשנויות. השכבה הזאת מחוברת לשכבה יותר רחבה (דרך פגישות או דרך כתיבת ספרים או מאמרים שניוניים), וכן הלאה. זאת הסיבה שרובנו מכירים את המושג "הדבר כשלעצמו" (קאנט), או "כפר גלובלי" (מרשל מקלוהן) או אחרים, למרות שרובנו לא קראנו את ספריהם. לעיתנות כמובן יש תפקיד חשוב להגיע לתפוצה רחבה מאד של רעיונות. המקבילה המודרנית של זה היא הבלוגוספירה שעוסקת בבעיות מורכבות (נניח קבוצת בלוגוספרים העוסקים בבעיות חברתיות מורכבות). גם בתוך הבלוגוספירה יש מומחים יותר ומומחים פחות. כאשר רעיון טוב נולד בתוך הקבוצות הקטנות, ומשם הוא יזרום לאזורים יותר "קלילים" של הבלוגוספירה. ומשם לפורמים ולתדועה היותר רחבה. התפקיד של הבלוגוספרים הוא ליצור רעיונות חדשים ומעניינים כאלו.
כפי שאתה בוודאי יודע במשטר דיקטטוריים יש רדיפה של השכבה האינטלקטואלית (ראה בבריה"מ, בפולין תחת הכיבוש הנאצי, בצ'כוסלובקיה שלפני מהפכת הקטיפה, כדוגמאות). זאת כיוון שבאופן טבעי השכבות האינטלקטואליות הן בעלות השפעה רבה בתוך האוכלוסיה.
האמת שאם כבר מדברים על עניני מדינה, אזי המתח שבין אינטלגנציה וחשיבה לטווח ארוך שבא לידי ביטוי בסנאט או בבית הלורדים אל מול רצון העם שבא לידי ביטוי בבית הנבחרים או בית הפשוטים (house of commons), בא גם כאן לידי ביטוי. - בלוגוספירה מורכבת מול בלוגוספירה קלילה, פורמים ועיתונות.
דובי,
על כמה נקדות שהתייחסת אליהן:
תפקיד הפילוסופים והשיטה המדעית; החלטות המון ; הבלוגוספירה ודרכי פעולתיה; הפתרון בצורה הדרגתית (על הדרכים והמטרה).
אתחיל דווקא עם השאלות השלטון השונות, ולבסוף רק אעסוק בפילוסופים (כי זאת שאלה משנית).
הבלוגוספירה ודרכי פעולותיה: נכון, אינני מכיר כנראה אפילו פרומיל מהבלוגוספירה, וגם אינני צריך להכיר יותר מזה. כל מה שאני צריך להכיר זה את הבלוגרים העוסקים בפילוסופיה או בבעיות חברתיות ברמה המדעית-פילוסופית, והללו אינם רבים. מתוכם אני אבחר את אלו שמעוניינים לנהל שיח אמיתי ומפרה. הגילוי של הבלוגרים הללו נעשה בצורה הדרגתית על ידי "חבר מביא חבר" או "תגובה מביאה קשר". רק בתוך הקבוצה הזאת אני אעסוק בתחומי העניין שמעניינים אותי. באופן טבעי, אם הקבוצה תייצר רעיונות טובים הם יזרמו החוצה. בגלל הקשרים של קבוצת הבלוגרים הזאת (לכל אחד יש את מעגל הקשר שלו), הרעיונות הטובים יחלחלו החוצה וילכו ויתפסו מעגלים יותר ויותר רחבים, עד הגעה לציבורים נרחבים מאד (ואינני מגדיר כרגע מהם רעיונות טובים). למעשה התפיסה שלי את הבלוגוספירה אינה נאיבית כלל. כל מהפכות המאה ה-20 התחילו מבתי קפה של אינטלקטואלים בני המאה ה-19, שבהם ישבו מספר אנשים בודדים, שפיתחו רעיונות, דנו ברעיונות והציתו, הפיצו את הרעיונות במעגלי בתי קפה נרחבים יותר והציתו כעבור כמה עשרות שנים מהפכות רחבות מאד, שהניעו מאות מיליונים לאחר כמה עשרות שנים. זו אינה תפיסה אוטופית. זו ההיסטוריה. הבלוגוספירה, אם נשתמש בה נכון פשוט תהיה "בתי קפה משופרים" ותאיץ את התהליכים הללו בצורה טובה יותר (התנאי הוא כמובן שנצליח לייצר רעיונות טובים (והתנאי לכך הוא דיון מפרה)). כמו שאמרתי אינני אופטיסט, אני פשוט קורא את ההיסטוריה.
לגבי הפתרון בצורה הדרגתית: אם אני נשמע כאחד המבקש ביום אחד למצוא פיתרון רדיקלי שישנה את המצב, אזי זה רק בגלל שאני מסתכל לנקודת הסיום שאליה אני רוצה להגיע. ברור לי כשמש שכל הפתרונות צריכים להיות הדרגתיים. ובכך אני מסכים איתך.
יש לזה כמה סיבות. הראשונה היא שמאד מסוכן לעשות מהפכות רדיקליות במבנים בסדר גודל של מדינה. אם הניסוי נכשל, אזי המדינה תחרב או תגיע למצב קשה. אנשים שבעים (ורובנו כאלו) אינם מעוניינים בשינויים רדיקלים שיסכנו את מה שהם השיגו. כל מה שהם רוצים זה שינוי קטן (כמו זה שהצעת - שהפקיד יתן שירות טוב יותר). לבסוף נראה לי שבכל שינוי לטווח רחוק יש לתת להרבה תת-פתרונות לעבור אבלוציה תחת ברירה טבעית כדי למצוא את הפתרונות היעילים והישימים.
יחד עם זאת, אני עדיין מחפש את המצב האוטופי ושואף אליו. בדרך אני אקפיד לצעוד צעדים זהירים.
לגבי מחשבה מדינית ודרכי פיתרון: הצעת דברים שאינני רואה את תמונת החוקים המדיניים המסתתרים בינהם. אלו פתרונות קטנים וטובים, אך חסרה בהם עקרונות עומק שבוודאי אתה אוחז בהם. למשל "הפרדת הרשויות" - האם לא צריך אותה במדינת ישראל? למשל שיטות שונות שמגבילות את יכולת ההשחתה של הממשל (למשל דרישה לתקציב שקוף), או דאגה לכך שהפקידות תנויד בתוך המשרדים, כדי למנוע היווצרות מרכזי כוח. פתרון אחד שכן אהבתי הוא להחליש את השפעת מרכז המפלגה ויצירת קשר ישיר בין האזרח לנציג. כיצד אתה מציע שזה יתבצע? אולי בעתיד, כדי לכתוב פוסט (או וויקי) על עקרונות הממשל ולראות כיצד באמצעותם אפשר לפתח תהליכים מונעי שחיתות.
לבסוף, הפילוסופים והמדע (לא מיצינו כבר את הדיון הזה?): גם ללא המדע היו וישנם אנשים חכמים שראו דברים שהחוקיות שלהם תקפה גם היום (למשל עד היום לומדים את סן טסו, שכתב (כתבו?) את ספרו לפני 2500 שנים, באקדמיות הצבאיות). האנשים הללו לא היו מדענים. מדענים חושבים ביחד, מבקרים אחד את השני ומנסים למצוא פרדיגמות ותיאוריות-בת שיסיבירו בצורה הטובה ביותר את מכלול התופעות שהתיאוריות נועדו להסביר. כאשר נוצר מדע שמצליח לייצר פרדיגמה יעילה שמסבירה את המציאות טוב, תוצר המעדנים יהיה לאין-ערוך טוב יותר מהתוצר של הפילוסוף-הגאון. אך כאשר יש מדע שאין בו ביקורת ויש בו התעלמות מהפרכות סבירות, אזי נוצרים שברי הסבר, ואובדת תמונת העולם הקוהרנטית (אני מניח שאתה מכיר את הבעיה הזאת מתחומך).
כיצד אני מחליט מי הוא פילוסוף גאון? שאלה טובה. אני עושה זאת בחוצפה. אני מבקר את שיטתו, קוטל אותו, ורק אם אני רואה שהשיטה שלו עומדת בביקורת שלי, אני מתחיל לקבל את שיטתו (אם כי אני תמיד אזכור שהיא מוגבלת). הרבה אנשים כועסים עלי על כך. אבל זאת השיטה הטובה ביותר לעשות מדע או להשיג ידע - ביקורת!
קודם כל, למען השם, זה בלוגספירה, לא בלוגוספירה, והכותבים בה הם בלוגרים, לא בלוגוספרים. מה נהיה אתכם?
שנית, מונטיסקייה. אין ו' בין ה-ק' ל-ה'.
מה שמביא אותי לנקודה הבאה: "כיצד אני מחליט מי הוא פילוסוף גאון? שאלה טובה. אני עושה זאת בחוצפה. אני מבקר את שיטתו, קוטל אותו, ורק אם אני רואה שהשיטה שלו עומדת בביקורת שלי, אני מתחיל לקבל את שיטתו (אם כי אני תמיד אזכור שהיא מוגבלת). הרבה אנשים כועסים עלי על כך. אבל זאת השיטה הטובה ביותר לעשות מדע או להשיג ידע - ביקורת!" - שני דברים:
1. אין לך את הכלים לביקורת פילוסופית. אני לא משער, אני קובע עובדה, ותעיד על כך כאלף עדים הפרשנות המשונה שנתת לקוגיטו או הקריאה המוזרה שלך ברוסו. אלה טעויות שאף סטודנט לפילוסופיה שנה א' לא היה עושה. הכלים שיש לך הם לקבוע מי משכנע אותך יותר, וזו לא ביקורת. זו לא ביקורת כי קודם כל, זה סוג של ציור המטרה מסביב לחץ - אתה יודע במה אתה מאמין ואז "משתכנע" בדברי הפילוסוף שאתה יכול להשתמש בו לצרכי אמונה זו. הבחירה שלך ברוסו, בהקשר הזה, היא לא מקרית. לא אשתכנע שהשתכנעת יותר מדבריו של אדם שטען כי מצב הטבע התקיים באמת מאשר מדבריו של כל פילוסוף מדיני אחר - פשוט הוא נוח לך למטרותיך אז אתה נוח להשתכנע. שנית, זו לא ביקורת מפני שהיא סובייקטיבית, ומפתיע שמי שדורש ממדעי החברה דיוק מדעי מסתמך על קריטריון כל כך סובייקטיבי.
רק להדגים את ההבדל - בסקר שנערך לפני שנתיים נמצא כי לא-פילוסופים שקראו שלושה כתבים מטאפיסיים - לוק, יום ודקארט - מצאו את יום כבעל השיטה הפילוסופית השלמה ביותר. לעומתם סטודנטים לפילוסופיה מצאו את יום כבעל שיטה חסרה. למה? כי דיוויד יום הוא דוגמה מצויינת לפילוסוף משכנע מאוד, אבל שהשיטה שלו לא אומרת לנו כלום על העולם, ומזכירה סכולסטיקה ימי ביניימית יותר מכל דבר אחר. מי שלא ישב ימים שלמים מול ספר עב כרס באנגלית עתיקה, תוך התפתלויות אין קץ על אותו דבר חסר לקביעת סיבתיות, ובסוף הגיע, יחד עם כותב הספר, למסקנה כי הדבר החסר-חסר הינו, לא ידע להעריך את הספקנות היומיאנית עבור מה שהיא - פילוסופיה של הפרכה.
כשברקלי דיבר על כוחו של הצופה ליצור מציאות ועל "היות הוא היות נתפש" לעגו לו. "אני חלום, אתה חלום, כולם חלום, שלום", לפי האגדה האורבנית, נאמר במהלך שיעור על ברקלי. כשפיזיקאים אמרו את אותו הדבר בדיוק אחרי כמה ניסויי התאבכות שתוצאתם בלבלה אותם, להם לא לעגו. הנה לך פילוסוף גאון, שגם עמד במבחן הזמן. הלאה, לנושא הבא.
אמרת, טל: "נכון, אינני מכיר כנראה אפילו פרומיל מהבלוגוספירה, וגם אינני צריך להכיר יותר מזה. כל מה שאני צריך להכיר זה את הבלוגרים העוסקים בפילוסופיה או בבעיות חברתיות ברמה המדעית-פילוסופית, והללו אינם רבים. מתוכם אני אבחר את אלו שמעוניינים לנהל שיח אמיתי ומפרה. הגילוי של הבלוגרים הללו נעשה בצורה הדרגתית על ידי “חבר מביא חבר” או “תגובה מביאה קשר”. רק בתוך הקבוצה הזאת אני אעסוק בתחומי העניין שמעניינים אותי. באופן טבעי, אם הקבוצה תייצר רעיונות טובים הם יזרמו החוצה. בגלל הקשרים של קבוצת הבלוגרים הזאת (לכל אחד יש את מעגל הקשר שלו), הרעיונות הטובים יחלחלו החוצה וילכו ויתפסו מעגלים יותר ויותר רחבים, עד הגעה לציבורים נרחבים מאד (ואינני מגדיר כרגע מהם רעיונות טובים)".
אצלי אמרת: "לבסוף הערה: אתה אומר ש"גם אני עם שוקי גלילי". מתוך הבלוג של שוקי, אני מבין שאתם מנסים לשנות מדיניות ממשלתית. למה נדמה לי שזה לא יצליח? אני אגיד לך מדוע.... הפירסום עליכם יהיה מינורי, אם בכלל (תזכור מי שולט בעיתונים במדינה). וזעקתכם תבלע בתהום הבלוגוספירה". גם אם ארפה מאי הקונסיסטנטיות (כבר התרגלתי, בדיון הזה); נדמה לי שאתה מתחמק מהנקודה שדובי ודרומי העלו - לא ניתן להשתמש באינטרנט כאגורה חדשה, היות ולא ייתכן שכל אדם יישמע את כל הדעות. השאלה לא הייתה האם ניתן להוביל שינוי חברתי מהבלוגספירה, אלא האם ניתן לעשות ברשת שימוש כדי לבטל את הסייג הרוסיאני לגבי גודלה של הישות הפוליטית.
iddb: "אם האינטרנט יהיה כלי לניהול עניני המדינה, אי מניח שאפשר יהיה לפעול למען “אינטרנט לכל פועל”" - ועל זה נאמר במקומותינו "הפוך גוטה, הפוך".
"רק שכבה קטנה באוכלוסיה עוסקת ישירות בהגותם ויוצרת להם פרשנויות. השכבה הזאת מחוברת לשכבה יותר רחבה (דרך פגישות או דרך כתיבת ספרים או מאמרים שניוניים), וכן הלאה. זאת הסיבה שרובנו מכירים את המושג “הדבר כשלעצמו” (קאנט), או “כפר גלובלי” (מרשל מקלוהן) או אחרים, למרות שרובנו לא קראנו את ספריהם." - הכי אני אוהב דיונים מעגליים. הרי זו הנקודה שדובי התחיל ממנה - העובדה שהאדם ברחוב שמע כי "המדיום הוא המסר" לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי "למונאדה אין חלונות" או כי "קוגיטו, ארגו סום" לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. "המדע של נהגי המוניות". בינגו.
נמרוד,
קודם כל התנצלות. Iddb הוא גם אני, פשוט בטעות נכנסתי עם החשבון של "דמוקרטיה ישירה".
עכשיו קצת פחות התנצלות ויותר הערה שכבר העירו כאן במהלך הדיון. הדרך שלך להתבטא אינה מכבדת, ואינה מזמינה דיון. אחת הסיבות שבגלל העדפתי לוותר על הדיון אצלך בבלוג היא הדרך בה פונה לאנשים (ולא רק אלי). אתה פונה בזלזול ובחוסר כבוד. הדרך לפנות אל אנשים היא במחלוקת עניינית או לחלופין אם אתה חושב שבן שיחך אינו ראוי לדיון, פשוט ללכת למקום אחר בו אתה חושב שיש דיון ראוי.
אתה טוען "אין לך את הכלים לביקורת פילוסופית. אני לא משער, אני קובע עובדה". ועל פי מה אתה קובע את זה? על פי המשפט הזה: “ותעיד על כך כאלף עדים הפרשנות המשונה שנתת לקוגיטו או הקריאה המוזרה שלך ברוסו. אלה טעויות שאף סטודנט לפילוסופיה שנה א’ לא היה עושה.“
צא ולמד, ואמרו את זה חכמים גדולים בסוציולוגיה של הידיעה: תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם. תאר לך מה יקרה אם תחלוק על רבותיך. אתה יודע איזה קיתונות של בוז ונחרה יפלו עליך. תנסה... (לא מומלץ מניסיון). אז בטח שתלמידי שנה א' בפילוסופיה לא היו עושים זאת.... :-)
עכשיו לעניין "הביקורת" – ביקורת היא דבר קל מאד שכל זאטוט לפני שמערכת החינוך מקלקלת אותו יודע לעשות. פשוט תראה האם התיאוריה שהאדם מעלה מתאימה למציאות שאתה רואה. האם התיאוריה מסבירה בנקל יותר תופעות שאתה חווה מאשר תיאוריות אחרות. התקלה שלך (ושל תלמידי תואר ראשון אחרים במדעי הרוח והחברה) הוא שאתה חושב שאם זה לא כתוב ספרי הלימוד אז זה לא תיאוריה תקפה (עיין ערך “הפרשנות מוזרה”). ברצינות, עיין ערך "קרל פופר, The logic of scientific discovery” ואם אתה מתקשה ראה את הסאטירה החבויה בסרטו של וולט דיסני על פו-הדוב, ששם הארנב נסמך על המפה כדי למצוא את דרכו. כאשר הארנב, פו ושאר החברים מאבדים את הדרך (בגלל שהמפה נכתבה על ידי הינשוף שמתחזה לחכם), הארנב שר "אם כתוב כך אז זה כך. כל מה שכתוב בדיו הוא אמת מוכחת"... ודי לחכימה ברמיזא.
לגבי הדיון על הסתירה בדברי בהשפעת הבלוגים:
כבר העירו לך את זה במקום אחר (נדמה לי שדרור העיר) שאתה חובב לוגיקה בוליאנית. תיאוריות הן הרבה יותר מורכבות מלוגיקה בוליאנית, ואסביר.
כאשר ראיתי את השיח שלכם סביב ההתאגדות למתן טיפול לפליטים, הערכתי שלא תצליחו במאבק. כשכתבי זאת, אין זה היה מתאים להתחיל להסביר לך מהיא להערכתי הדרך בה כן בלוגוספרה יכולה להשפיע. אני הערכתי שאתם לא פועלים נכון, ובדרך הזאת ובמגבלות הקיימות לא תצליחו להשפיע בצורה משמעותית, בגלל אינטרסים נוגדים של קבוצות הכוח בחברה הישראלית.
יחד עם זאת, אני מציע שאם נפעל כפי שפעלו אנשי הרעיונות של המאה ה-19, הבלוגוספרה תצליח. אני מעריך שכדי שרעיון יצליח לעבור מהבלוגוספירה למרחב הציבורי הוא צריך להיות רעיון טוב. רעיון טוב הוא להערכתי (וכאן אשמח מאד לביקורת), רעיון שמציע פתרון ישים לפתרון בעיה שמציקה לאנשים רבים. במקרה שלכם רוב האנשים מודעים לכך שעזרה לפליטים, עד כמה שהיא מוסרית, תיצור בעיות רבות אחרות, כמו הגירה של פליטים לישראל. רוב הציבור הוא בעל יכולת ביקורת טבעית, והוא מבין את המשמעויות הללו, ולכן הרעיון ייעצר ויבלע בבלוגוספרה. אם לעומת זאת תמצאו פתרון שיפתור הן את הבעיה המוסרית והן בעיות שמציקות לחברה הישראלית, והרעיון יעבור ביקורת, יש לרעיון זה יותר סיכוי להצליח לצאת למרחב הציבורי (אם או בלי עזרת התקשורת). או כמו שנאמר "רעיון טוב לא צריך יחצ"נים". אגב כדי ליצור כזה רעיון יש צורך במחשבה "מוזרה" או חדשנית. כל התיאוריות הישנות נשמעו, ולא פתרו בינתיים את הבעיות הללו.
ואסיים: אמרת "העובדה שהאדם ברחוב שמע כי “המדיום הוא המסר” לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי “למונאדה אין חלונות” או כי “קוגיטו, ארגו סום” לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. “המדע של נהגי המוניות”. בינגו. “
לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה. הוא ייקח אליו את התיאוריה שהוא מבין ומסבירה לו את המציאות. אם היא מענינת אותו הוא יתווכח לגביה (גם אם הוא מבין פרומיל ממנה), ואם הוא ילמד לנהל דיונים פוריים (שאני לא בטוח שחלק מאיתנו השכיל ללמוד לנהל), הוא יגלה שהידע שלו לא מספיק. ואז, אם זה עדיין יעניין אותו, הוא ימשיך ללמוד ולהעמיק. וככל שהוא יתווכח יותר (בדיון פורה), כך תגדל ותעמיק הידיעה שלו. ותתפלא, יתכן שהוא יגיע לפרשנות משלו שהכוהנים של האקדמיה אינם מאשרים. אז כמו כל מוסד תאב שלטון, נאלץ לכרות את ראשו.... תחי הכנסייה.
נדב,
> אני רואה במאה הזו הוכחה ניצחת ליתרונותיה של השיטה האינקרמנטלית על פני זו הרדיקלית. תשווה שבדי לרוסי.
אני יכול להשיב לך "תשווה רוסי (של סוף התקופה הקומוניסטית, לפני הקטסטרופה של שנות ה-90) לברזילאי או הודי", או "תשווה קובני לקולומביאני".
ההיסטוריה צריכה להמדד על פי מגמות כלליות ולא על פי יוצאי דופן. אי שוויון פוליטי ובעקבותיו עוני ודיכוי הם מציאות מתמדת ורחבת היקף בעולם המערבי על אף עושרו החומרי. ככל הידוע לי, במידה שישנה התקדמות בנושאים הללו מאז שנות השבעים, היא אטית מאד, וישנם גם אזורים בהם קיימת נסיגה.
דובי,
> שינוי מוסדי רדיקלי פתאומי יניב, בטווח הקצר עד בינוני, כאוס מוחלט, ובטווח הארוך קשה לנבא את השפעותיו.
אני מסכים ששנויים פתאומיים הם מסוכנים. מצד שני, הסטטוס קוו גם הוא מסוכן לאנשים רבים. דרך הפעולה האופטימלית מאזנת את הסיכונים הללו. בנוגע לשיטת הסורטיציה, לדוגמה, אני מציע לנסות תחילה להגריל רק חלק מחברי הכנסת (30 או 60 מתוך ה-120), או לחילופין להמשיך להשתמש בשיטת הבחירות למינוי כל חברי כנסת, אך להקים בית מחוקקים נוסף שחבריו ימונו בהגרלה.
> הריבוד של הרעיונות
אתה מציג פילוסופיה אנטי-דמוקרטית. הרעיון שהחברה צריכה מנהיגים אינטלקטואליים על מנת לתפקד כראוי הוא רעיון אליטיסטי שנועד להצדיק את הפריבילגיות של המעטים על פני הרוב.
יורם,
אם אתה מתייחס למערכות כפי שהן כיום, זה אכן נשמע כך. אם כי מערכות כאלו קיימות בפועל במערכת הביקמרליות של ארה"ב ובריטניה (בית הלורדים והסנאט, אל מול בית הפשוטים ובית הנבחרים).
אלא שאני חושב על משהו אחר.
אני מזהה את הבעיה שההמונים אומנם יודעים לקבל החלטות טובות (אני מוצא את זה כך, אך אינני יודע לנמק מדוע זה כך). אך אין הם יודעים לייצר פתרונות אלטרנטיביים שמהם יש לבחור. למשל ההמון לא יצר את השמאל או את הימין בישראל. היו אלו הוגי דעות או מנהיגים בראשית הישוב שיצרו את הפלגים, והציבור כל העת נדרש להחליט ביניהם. הבלוגספרה (קיבינמאט, להגיד בלוגוספירה, זה הרבה יותר קל מלהגיד בלוגספירה, ולכן הבלוגוספירה ניצחה), כך אני מקווה, תהיה כלי טוב בידי קבוצות רבות להציע פתרונות שונים לבעיות שונות. הציבורים היותר נרחבים יוכלו לדון עליהן ולאמץ את הפתרון המתאים ביותר. ואין כאן אליטיסטיות או נבחרות. כמו שציינת במכתבך, לציבור יש דרך טבעית לבחור את נבחריו. הבלוגוספירה מאפשרת זאת. כל אחד יכול לפתוח בלוג, אך לא כל אחד יכול לקבל את הסכמת הרוב.
טל
ראשית, לגבי החסם הטכנולוגי. כמו שטענתי, החסם הזה מורכב בהרבה מאשר השאלה הפשוטה 'למי יש אינטרנט בבית' – השאלה היא גם למי יש את המסוגלויות הדרושות כדי לקרוא ולהבין בלוג פוליטי. זה כולל הרבה דברים, מזמן פנוי ועד אוריינות ברמה גבוהה. אלה לא יכולות שיש לכל אחד, גם לא לרוב האזרחים.
לגבי ההיררכיה של הידע – אם זה היה המצב במאה ה-19, וזה גם המצב היום, לא הבנתי במה מועילה הבלוגוספירה, ומה יתרונה על פני חלק ב' של הארץ. אם יש אינטלקטואלים שמורידים את משנתם לפחות-אינטלקטואלים, ואם זה המצב התקין לטעמך, מה הגדולה של זה שכל אחד יכול לפתוח בלוג?
הבעיה שמפריעה לך, ונמצאת מאחורי הקלעים, היא שעל התכנים שמתפרסמים בחלק ב' של הארץ יש בקרה מערכתית, ושלבקרה הזו יש אינטרסים. אבל אם וכאשר הבלוגוספירה תהפוך לתופעה משמעותית מבחינה פוליטית, גם בה יופיעו אותם חסמי כניסה. השאלה היא לא מי יכול לכתוב, אלא מי יכול להיקרא – וגם בבלוגים כמו בתקשורת המסורתית, לדרכי ההפצה יהיו חשיבות מכרעת. האדם שאינו בלוגר לא יקרא 100 בלוגים, ויעקוב אחרי ההפניות שהם נותנים כדי למצוא בלוגים מעניינים נוספים. הוא יכיר שלושה אתרים מרכזיים – לצורך העניין, ynet, nrg והארץ – ויקרא את הבלוגים שיתפרסמו בהם.
לגבי בתי הקפה של המאה ה-19 – זה ששם התחילו המהפכות זה לא 'היסטוריה', זה הסבר אחד אפשרי מבין כמה להיסטוריה. יכול להיות שלדיונים שם היה משקל כלשהו; אבל כמו שיושבי אותם בתי קפה היו ששים להסביר לך, לתנאים הכלכליים והגיאו פוליטיים יש השפעה מכרעת על היתכנותה ועל הצלחתה של מהפכה (שיעורי בית: מה הייתה השפעתן של רפורמות המג'לס באימפריה העותמנית על ראשית הציונות?)
לגבי 'כלים לביקורת פילוסופית' – קצת ביקורת עצמית תהיה ראויה כאן. להזכירך, אנחנו מתדיינים בפוסט שבו נדונה הדרך שבה הצלחת להוכיח את הכשל של האוטודידקציה. אתה, ביומרה רבה, הנחת שאתה רואה את טעותם של אנשי אקדמיה רבים – ומבין את מה שהם לא הבינו לגבי רוסו. בדיעבד הסתבר, שהקריאה הרשלנית שלך היא שגרמה לך לפספס את הקטע הקריטי שבגללו מוטחת הביקורת ברוסו. אני לא מאשים אותך – סביר להניח שאם הייתי קורא את רוסו בכוחות עצמי, הייתי מפספס את הקטע הזה גם אני. אבל אחרי טעות כזו, הייתי מצפה ממך לאיזושהי ענווה, ולא למשפטים דוגמת 'לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה'. לא להתקפות על אנשי האקדמיה, שהעיזו להראות לך היכן הבנת לא נכון.
מה גם שתפיסת האקדמיה שלך היא פשטנית להחריד. 'תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם'? זה משפט שנראה כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שקרא את קון, אבל הפסיק לקרוא באמצע. מה גם שזה לא מסתדר עם הטיעונים האחרים שלך, על ריבוי פרדיגמות במדעי החברה למשל.
יורם – לא טענתי בשום מקום שאין אפשרות של נסיגה, וברור שהן שיטות אינקרמנטליות והן שיטות רדיקליות יכולות לחוות נסיגה. הדוגמא שלי באה להבהיר את ההבדל בין שני מקומות שבהם לסוציאליסטים היה כוח.
נמרוד – 'למונדה אין חלונות'? יש מישהו שלא למד לתואר ראשון בפילוסופיה ומכיר את המשפט הזה?
טל - מה שדרומי אמר, ועוד, אתה משחק בדיון הזה משחק כפול לכל אורכו - בוז לאקדמיה בכל התחומים שבהם אתה לא בקיא מחד, והערצה כמעט עיוורת למדעי הטבע מאידך. לא קונה.
לגבי לוגיקה בוליאנית, לא היה זה ג'ורג' בול שהגה את מושג השלישי הנמנע. א' יכול להיות או ב' או לא ב' בכל רגע נתון - לא שניהם יחד. זו אבן יסוד בלוגיקה, נקודה. או שאתה חושב שיכולה לצאת מהפכה מהבלוגספירה, או שלא. זה לא בוליאניות, זה הגיון פשוט.
דרומי - אני הכרתי את המשפט הזה לפני לימודי הפילוסופיה. הבנייה מחדש של הרציונליזם בידי לייבניץ מפורסמת למדי. אני מוכן, עם זאת, לתת דוגמה נוספת - צא וראה מה עשו ההמונים מהמשפט "האלוהים מת" של ניטשה - ואיך ניתקו אותו מכל קשר והפכו אותו לסמל הניהיליזם.
נדב,
סוף סוף, אחרי 100 ומשהו תגובות אני מרגיש שאנו מגיעים לביקורת עניינית. אני מקווה שנמשיך כך.
אמרת:" לגבי ההיררכיה של הידע – אם זה היה המצב במאה ה-19, וזה גם המצב היום, לא הבנתי במה מועילה הבלוגוספירה, ומה יתרונה על פני חלק ב’ של הארץ. אם יש אינטלקטואלים שמורידים את משנתם לפחות-אינטלקטואלים, ואם זה המצב התקין לטעמך, מה הגדולה של זה שכל אחד יכול לפתוח בלוג? “
הגדולה היא ביכולת הביקורת הנרחבת, ופתיחת זויות נוספות רבות . מאחורי עמוד ב' של הארץ או מדור דעות של Ynet או מדור דעות של מעריב, עומדים שלושה אנשים שקובעים אילו דעות ניתן להביע ואילו דעות לא ניתן להביע. זוהי סוג של דיקטטורה מחשבתית שלבלוגוספירה יש פוטנציאל להפר.
אמרת גם (וצדקת): הבעיה שמפריעה לך, ונמצאת מאחורי הקלעים, היא שעל התכנים שמתפרסמים בחלק ב’ של הארץ יש בקרה מערכתית, ושלבקרה הזו יש אינטרסים. אבל אם וכאשר הבלוגוספירה תהפוך לתופעה משמעותית מבחינה פוליטית, גם בה יופיעו אותם חסמי כניסה.
אתה צודק, וכבר ניתן לראות חסמים כאלו מופיעים. הארץ, ידיעות ומעריב מנסים שוב להשיג את תשומת ליבנו ולאסוף אליהם את כותבי הדעות (ראה מטא-קפה). אם נבין שעצם העניין הוא ששלושה גופים מרכזיים מבקשים שוב לקבוע לנו מה נכון לחשוב, ונבין שזו דיקטטורה מחשבתית, אולי נבין כמה חשוב למצוא כלים להפר את הדיקטטורה הזאת.
אחד הכלים היעילים שמצאתי לכך הוא ה-reader של גוגל. כך אני יכול להירשם לספקי התוכן (בלוגרים), ולהתעדכן בכל דברי הבלוגרים החביבים עלי. אם תשים לב, הרידר מקבל כבר צביון של עיתון. כמו כל טכנולוגיה פופולרית הוא עוד צריך להפוך הרבה יותר ידידותי למשתמש כדי להפוך לעיתון פופולרי. הוא גם יצטרך לעבור כנראה למהדורת e-paper כדי להחליף ממש את העיתון היומי. בכל מקרה זאת ההצעה שלי, אך מרגע שנבין עד כמה חשוב ליצור עיתונות פתוחה באמת, יהיו אחרים שאולי יציעו הצעות טובות משלי.
אגב, הקורא הרגיל איננו קורא טור פולטי, אך הוא שומע את הסלאבית ההמזדמנת אומרת "כמה זה נורא שאנו בשטחים".
אמרת: “לגבי ‘כלים לביקורת פילוסופית’ – קצת ביקורת עצמית תהיה ראויה כאן. להזכירך, אנחנו מתדיינים בפוסט שבו נדונה הדרך שבה הצלחת להוכיח את הכשל של האוטודידקציה. אתה, ביומרה רבה, הנחת שאתה רואה את טעותם של אנשי אקדמיה רבים – ומבין את מה שהם לא הבינו לגבי רוסו. בדיעבד הסתבר, שהקריאה הרשלנית שלך היא שגרמה לך לפספס את הקטע הקריטי שבגללו מוטחת הביקורת ברוסו. “
הזכר לי איזה קטע קריטי, שבגללו מוטחת ביקורת ברוסו פיספסיתי? (למיטב זיכרוני זה היה דיון על ההבדל בין רצון כולם לרצון הכלל, ולא על קביעת הריבון). ביקורת עצמית היא טובה, והיא חלק מהדיון.
אמרת גם: הייתי מצפה ממך לאיזושהי ענווה, ולא למשפטים דוגמת ‘לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה’. לא להתקפות על אנשי האקדמיה, שהעיזו להראות לך היכן הבנת לא נכון.
אנא הראו בצורה עינינית היכן טעיתי ואהיה תלמידכם (א. בנקודה זאת, ב. אין לי ספק שיש בידי טעויות) ובלבד שכולנו נשמור על ענווה. ושוב, אתה נעלב על לא דבר. התגובה שלי הייתה לנמרוד ששוב ושוב מתנהג, כפי שנמרוד מתנהג. אם נשמור על דיון שיווני אני מבטיח ללמוד בענווה, ולא בתקיפה. אני פשוט מנסה להוריד את נמרוד מעמדת המטיף הגדול.
אמרת:”‘תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם’? זה משפט שנראה כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שקרא את קון, אבל הפסיק לקרוא באמצע. מה גם שזה לא מסתדר עם הטיעונים האחרים שלך, על ריבוי פרדיגמות במדעי החברה למשל.”
צדקת לגבי קון (למרות שסיימתי אותו ועוד כמה עשרות מאמרים בתחום). זה אינו מתנגש עם ריבוי פרדיגמות, כיוון שברוך השם, האקדמיה מאפשרת למספר אסכולות להכות זו בזו, ובכל אסכולה יש את סדר הכוהנים שלה. לא פעם ולא פעמיים שמעתי פילוסופים שטוענים כלפי האסכולה השנייה "זאת שטות גמורה" (יופי של טיעון פילוסופי). ולא פעם ראיתי תלמידים ברוקי עיניים נושאים עיניהם אל הכהן הגדול התורן, בלי שמץ של יכולת ביקורת.
ואם אתה מהביקורתיים, בעלי המחשבה העצמאית, מדוע אתה מתרגז כל פעם?
אולי די עם הנושא הזה. קרא את בורדיו על מדעי הרוח/חברה ותבין את פשר ביקורתי
(Bourdieu,P (1984)Homo Academicus. Stanford Calif. Stanford University Press)
ורגע לפני שאני שומע את הביקורת "איך את מסתמך על מאמר שכתב איש אקדמיה?”
א. אין לי בעיה עם אנשי אקדמיה, ובתנאי שהם יעברו את הביקורת שלי (או של כל אחד מכם).
ב. ביקורת היא דבר קל – האם התיאוריה מתארת את המציאות שאתה מכיר, ובורדיו בהחלט מתאר אותה.
נמרוד:
א' יכול להיות , או לא יכול להיות ב' בכל רגע נתון:
איך אתה יודע ש א' הוא א'? איך אתה יודע שהוא לא ב'?
אתה רוצה להתחיל לשחק איתי במשחקי לוגיקה? בבקשה ענה לי על השאלות הללו. באופן כללי אם תרצה אני אעדיף לעשות את זה אצלך בבלוג, כדי למנוע מהמשתתפים כאן את הצורך לעקוב אחר דיון לוגי מפרך.
טל - לגבי הבלוגוספירה, אתה מסביר לי יופי איך אדם מודע יכול לקרוא בבלוגוספירה דעות שונות. זה לא חדש - תמיד אפשר היה לקרוא דעות חריגות, בעיתוני שוליים, בפמפלטים מחתרתייים או אצל גורואים. השאלה היא לא האם האדם מהרחוב יכול להביע ביקורת, אלא כיצד ביקורת זו תגיע להמונים. גוגל רידר הוא אכן יופי של כלי, אבל ככזה - הוא לא מבשר על שום מהפיכה. אתה מכניס לרידר שלך כותבים פילוסופיים ופוליטיים, אבל אחרים יכניסו אליו ביקורות אופנה ופרשנויות ל'הישרדות'.
לא שאני אומר שלא צריך להשמעי קול שונה מהקול המיינסטרימי - ברור שצריך. אבל המחשבה שעצם קימם של בלוגים מהווה שינוי מהותי בסדרי הכוחות דורשת הוכחה, ואינה מובנת מאליה.
וזו בדיוק הבעיה בתיאור שלך של זרימת הידע מהאינטלקטואליתם אל ההדיוטות - אצלך התהליך הזה נטול כל קשר למאבקי כוח. כאילו ההדיוט יושב לו בבית הקפה, ופתאום נופל עליו משמים רעיון אקראי. ירצה יקח, לא ירצה – לא יקח. בפועל, ערוצי הזרימה של הרעיונות מבוקרים היטב, ויש מי שיושב עם היד על השלטר וקובע אילו רעיונות יופצו לציבור הרחב ואילו לא. אם ניקח את הדוגמא שנתת על הכיבוש: לליבוביץ' לקח זמן קצר מאוד לקבוע שהכיבוש משחית, ובכל זאת – עד 92 הדעה לפיה צריך לסיים את הכיבוש הייתה דעת מיעוט מבוטל. למה דווקא בראשית שנות ה-90 הדעה הזו הפכה לפופולרית? מה הקשר בין אופן התפשטות הדעה הזו על הכיבוש לבין שינויים: (א) בממשל האמריקאי, (ב) בכלכלה העולמית ו-(ג)בכלכלה הישראלית? אם קראת את בורדייה, כדאי שתיקח ממנו גם את המשמעות של הכוח בעיצוב של רעיונות.
רוצה תזכורת לפספוס שלך? בבקשה. פספסת את ההבדל בין הרצון הכללי לרצון הכלל, הבדל שבגללו מבקרים את רוסו על היותו כר פורה לדיקטטורים. ואני מצטט:
רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו.
אלא שהביקורת הזו נובעת דווקא מקריאה דקדקנית של הטקסט. ומה שהכי חמור הוא, שקריאה דקדקנית של הטקסט הייתה מובילה אותך להבין שרוסו הוא בסיס רעוע מאוד לדמוקרטיה ישירה, בדיוק בגלל שהוא טוען שיש הבדל בין איחוד של הרצונות של כל היחידים בחברה לבין מה שהחברה הזו *באמת* רוצה. בגלל זה רוסו הוא לא באמת דמוקרט, ולהכרעת הפרטים אין משמעות רבה בעיניו. על זה אתה רוצה לבסס דמוקרטיה ישירה?
לגבי קון - נדמה שפספסת שם שני דברים. ראשית, הוא לא מייחד את הביקורת שלו למדעי החברה אלא 'מטפל' גם - שלא לומר בעיקר - במדעי הטבע. זה לא ממש מסתדר עם ההצבה של מדעי הטבע כמודל למדעי החברה. שנית, וחשוב יותר, אצל קון אין קורלציה בין העדר מהפכות לבין העדר מחקר מדעי - להיפך, רוב המחקר הפרודוקטיבי נעשה כשיש פרדיגמה שלטת.
ולגבי בורדייה – האמן לי שקראתי אותו. מסוג הדברים שאי אפשר לקבל תואר שני בסוציולוגיה בלי לעשות אותם. אני מודע לביקורת שלו על האקדמיה, ומקבל את רובה. המסקנה הנובעת מכך היא לא 'אנשי אקדמיה הם תוכים שחוזרים על דברי מוריהם בלא ביקורת עצמית'.
אוריאל · 2008-04-30 22:02:26
"הרי זו הנקודה שדובי התחיל ממנה - העובדה שהאדם ברחוב שמע כי “המדיום הוא המסר” לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי “למונאדה אין חלונות” או כי “קוגיטו, ארגו סום” לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. “המדע של נהגי המוניות”. בינגו. "
צודק. לכן צריך מומחים כמו שיש לנו היום בכנסת שיחליטו בשבילנו.
בחיי, הייתי יותר מעריך אותך אפילו אם היית מביא הצעה אליטיסטית כמו לאפשר רק לבעלי תואר שני להיבחר לכנסת. אבל ההתעלמות הבוטה, שלא לומר אסקפיסטית שלך מהמצב הקיים, פשוט [כאן צריכה היתה לבוא מילה מזעזעת]
אפרופו מוניות - צריך להזכיר לך שהשיטה שאתה כל כך מחבב ורוצה לשמור עליה היא זו שהביאה לנו את מפלגת נהגי המוניות ?
אוריאל · 2008-04-30 22:27:56
לגבי רעיונות, בלוגים, תקשורת מיינסטרימית, מאבקי כח וכו'.
א. לא יודע אם שמתם לב, אבל האינטרנט והבלוגים עיצבו כבר, וממשיכים לעצב את התקשורת הממוסדת[כאן צריכים לבוא מחקרים שתומכים בזה]. אבל זה קורה לאט, בצורה הדרגתית, אבולוציונית. כמו שאתם אוהבים. מה רע בזה?
(וזה מגיע אפילו יותר רחוק. במקרה יצא לי לבקר בבסיס צבאי גדול לא מזמן, וראיתי שלט צבאי רשמי שכותרתו "גז מזגנים" שמזהיר מפני הסם המסוכן. האזהרה מסתמכת על לא פחות מציטוט מהאתר erowid.org בנוגע לסכנות השימוש בסם, האתר כפי שמוסבר בשלט עצמו, נחשב ליברלי מאוד ביחס לחומרים משני תודעה. זה נשמע היום לא כזה ביג דיל, אבל גישה כזאת זה לא היתה משהו שיצא לי להיתקל בו לפני 8 שנים, בטח שלא במסגרת כמו צבא)
ב. כן, לא הכל ורוד, ויש המון אינטרסים. זה מה שאנחנו אומרים, ובדיוק בגלל זה נראה לנו שדמוקרטיה שתהיה קצת יותר ישירה תוכל לעשות קצת יותר לגבי זה ממה שקורה היום. גם בה יווצרו מרכזי כח, שחיתויות ועוד המון איכסה. אין ספק. אבל היא מצוידת בכלים שיכולים להתמודד גם עם זה, עד רמה מסוימת כמובן.
נדב,
בוא נתעכב על הנקודה של זרימת המידע והכוח. למיטב הבנתי (האינטואיטיבית) קיימים מספר גורמים שיכולים להשפיע על זרימת המידע:
1. אינטרסים של בעלי העיתונים והעורכים
2. אינטלגנציה שבאה במגע עם העיתונאים והעורכים ומשפיעה על השקפת עולמם.
3. הממשל, דרך השתקת עיתונות מתחרה, ויצירת קשרים עם עיתונאי חצר (כמו בסיפור של "העולם הזה” ו"רימון")
4. השפעות כלכליות, ופוליטיות – למשל התרבות ההון הפרטי יכול להביא גורמי כוח להגביר את ההון הזה
5. תמיכת מוסדות של גורמי כוח כלכלים/ממשלים התומכים בפעילים אינטלקטואלים (לדוגמא מכון ואן-ליר, מכון שלם ועוד).
6. צרכים של הציבור (לדוגמא אי אמון בממשל יכול לחזק רעיונות לשינוי שיטת הממשל על ידי אינטלקטואלים)
מה לפי דעתך גורמי ההשפעה. אשמח אם תפנה אותי לספר/מאמר הרלוונטי של בורדיו.
האמת היא שאם אני חושב על מדינת ישראל, למשל רעיונות של השוליים השמאליים תמיד הצליחו להגיע אלי, אלא שהרעיונות הללו תמיד היו נראים לי הזויים ולא מתאימים, ולכן דווקא מכיוון שהם לא היו נוחים לרוב הציבור, הציבור לא קיבל אותם. אבל מרגע שהם ענו על צרכי הציבור להיפטר מבעיית הטרור והמרי, הציבור נטה לקבל אותם.
אשמח אם תרחיב בנושא.
לגבי רוסו:
אצטט מרוסו:” תכופות יש הבדל בין הרצון של כולם לרצון הכללי; הרצון הכללי קשור באינטרס המשותף, והרצון של כולם קשור באינטרס הפרטי, ואינו אלא סכום הרצונות הפרטיים; אך הסר מן הרצונות האלה את הפלוסים והמינוסים המבטלים זה את זה ותקבל כסכום ההבדלים את הרצון הכללי. .... כאשר העם מיודע די הצורך מטכס עצה ואין כל תקשורת בין האזרחים (הכוונה כאן היא ליצור התאגדויות פנימיות), הרצון הכללי יהיה תמיד תוצאות מספר רב של הבדלים קטנים, וההחלטה שתיפול תהיה תמיד טובה. אך כאשר נוצרות קנוניות והתאגדויות חלקיות על חשבון ההתאגדות הגדולה, ....ולבסוף כאשר אחת מההתאגדויות היא גדולה כל כך עד שהיא גוברת על האחרות....במצב כזה אין רצון כללי... אלא השקפה פרטית" (ספר ב', פרק ג')
אמרת "בדיוק בגלל שהוא טוען שיש הבדל בין איחוד של הרצונות של כל היחידים בחברה לבין מה שהחברה הזו *באמת* רוצה. בגלל זה רוסו הוא לא באמת דמוקרט, ולהכרעת הפרטים אין משמעות רבה בעיניו. על זה אתה רוצה לבסס דמוקרטיה ישירה?”
רוסו בעצם אומר את מה שאנו אומרים כאן, שמרגע שנוצרות התאגדויות, מפסיק להתקיים רצון הכלל, ובמקומו עולה הרצון פרטי של ההתאגדות החזקה ביותר. רוסו מלמד אותי שאם אני רוצה דמוקרטיה אמיתית (כי מקבלת החלטות טובות), ושרצון הכלל יבוא לידי ביטוי, עלי למנוע התאגדות הכוח, ובכך למנוע דיקטטורה מחשבתית. האין בזאת אנו עוסקין? האין הוא מעניק לי כלים להבין את הבעיות העומדות בפני אלו הרוצים דמוקרטיה מלאה? (כמו שהוא למשל מראה מדוע קשה לקיים דמוקרטיה מלאה, ובעצם מציג בפנינו את המכשולים שעלינו לעבור כדי להשיג דמוקרטיה מלאה). אני מציע שניתן לקרוא את רוסו אחרת ולהרוויח ממנו מאד.
לגבי קון: אין ספק שקון מכוון את עיקר יהבו כנגד מדעי הטבע, אלא שבנקל ניתן להפריך את טענתו. בפיזיקה ניוטון לא היה זקוק לכוח פוליטי כדי להחליף פרדיגמה. הוא היה אדם חלוש באקדמיה. אך ברגע שהוא כתב את הפרינקיפיה, העולם הסתובב ועמד לדום. גדולי הפיזיקאים של התקופה באו אליו ללמוד ממנו (נכון שמרגע שהוא השתלט הוא הפך דיקטטור, אך זה בדיוק הדבר שהחליש יותר מאוחר את האקדמיה הבריטית). גם איינשטיין היה חסר כוח פוליטי, אך לאחר כמה שנים, רעיונותיו המוזרים והחצופים (אתה מוזמן לקרוא את התזה שלו – שיא החוצפה) תפסו כאש בשדה קוצים. מאז הפרדיגמות הללו יציבות ומסבירות היטב את התופעות, אותן הן אמורות להסביר (ניוטון ברמת הביניים, ואינשטיין ברמת המאקרו). אותו דבר קרה בכימיה ובביולוגיה. הפרדיגמות של הביולוגיה (דארווין, מנדל וה-DNA) עומדות יציבות ואיתנות כבר שנים רבות. הן לא מתהפכות, ולא משתנות. הן בסיס להרבה פרדיגמות בת, והן פוריות. בעוד שבפסיכולוגיה, סוציולוגיה ושאר מדעי הרוח, פרדיגמות עולות ויורדות על פי משב האופנה. הן מכלות את עצמן במהירות ולא מתייצבות. קון למעשה כתב ספר על מדעי הטבע, מבלי להסביר מדוע הפרדיגמות של מדעי הטבע נשארות כל כך יציבות. ההסבר שלי על רגל אחת להבדל בין המדעים הוא שלא נמצאו עדיין פרדיגמות יסוד טובות מספיק במדעי החברה והרוח, ולכן הרבה פרדיגמות יכולות לתאר את אותן תופעות באותה מידה, ולכן הדבר שבסוף מכריע הוא כוחה הפוליטי של האסכולה, ולא כוח הראיות.
תגובות (המשך)
iddb · 2008-04-30 14:44:27
נדב, לגבי חסם טכנולוגי, אם מסתכלים על המצב העכשווי אז אתה צודק. כרגע יש אוכלוסיות מספיק גדולות שאין להן אינטרנט. אני מניח שככל שהטכנולוגיה תתקדם, האינטרנט יהיה כמו טלויזיה או כמו הסלולרי. אם האינטרנט יהיה כלי לניהול עניני המדינה, אי מניח שאפשר יהיה לפעול למען "אינטרנט לכל פועל". וככל שיותר ילדים יתבגרו ויהפכו למבוגרים, כך האינטרנט יהיה להם כלי טבעי יותר לפעול בו (תזכור שהמרד היעיל היחיד שהתנהל בזכות האינטרנט, בארץ, היה מרד התלמידים - צא ולמד). לגבי הקמת בלוג וכתיבה: אי שם באחת הספריות של אוניברסיטת תל-אביב, מצאתי ספר סוציולוגיה שדיבר על הריבוד של הרעיונות (אינני זוכר איזה ספר זה), אך הספר ציין כי יש באוכלוסיה שכבות רעיוניות. כאשר השכבה העליונה היא שכבת הוגי הדעות הגדולים, משם מתפזר הידע לשכבת אינטלגנציה עליונה, ומשם לשכבת אינטלגנציה רחבה יותר, ומשם באמצעות העיתונים ושיחות הסלון לאדם הרגיל שאינו מתענין במיוחד בדברי הגות. מאז שקראתי את הספר שמתי לב שאכן כך הדברים. מעט מאד אנשים קוראים באמת את ספרי ההגות הכבדים (קאנט, הגל, מרקס, וובר וכיוב'). רק שכבה קטנה באוכלוסיה עוסקת ישירות בהגותם ויוצרת להם פרשנויות. השכבה הזאת מחוברת לשכבה יותר רחבה (דרך פגישות או דרך כתיבת ספרים או מאמרים שניוניים), וכן הלאה. זאת הסיבה שרובנו מכירים את המושג "הדבר כשלעצמו" (קאנט), או "כפר גלובלי" (מרשל מקלוהן) או אחרים, למרות שרובנו לא קראנו את ספריהם. לעיתנות כמובן יש תפקיד חשוב להגיע לתפוצה רחבה מאד של רעיונות. המקבילה המודרנית של זה היא הבלוגוספירה שעוסקת בבעיות מורכבות (נניח קבוצת בלוגוספרים העוסקים בבעיות חברתיות מורכבות). גם בתוך הבלוגוספירה יש מומחים יותר ומומחים פחות. כאשר רעיון טוב נולד בתוך הקבוצות הקטנות, ומשם הוא יזרום לאזורים יותר "קלילים" של הבלוגוספירה. ומשם לפורמים ולתדועה היותר רחבה. התפקיד של הבלוגוספרים הוא ליצור רעיונות חדשים ומעניינים כאלו. כפי שאתה בוודאי יודע במשטר דיקטטוריים יש רדיפה של השכבה האינטלקטואלית (ראה בבריה"מ, בפולין תחת הכיבוש הנאצי, בצ'כוסלובקיה שלפני מהפכת הקטיפה, כדוגמאות). זאת כיוון שבאופן טבעי השכבות האינטלקטואליות הן בעלות השפעה רבה בתוך האוכלוסיה. האמת שאם כבר מדברים על עניני מדינה, אזי המתח שבין אינטלגנציה וחשיבה לטווח ארוך שבא לידי ביטוי בסנאט או בבית הלורדים אל מול רצון העם שבא לידי ביטוי בבית הנבחרים או בית הפשוטים (house of commons), בא גם כאן לידי ביטוי. - בלוגוספירה מורכבת מול בלוגוספירה קלילה, פורמים ועיתונות.טל ירון · 2008-04-30 15:30:31
דובי, על כמה נקדות שהתייחסת אליהן: תפקיד הפילוסופים והשיטה המדעית; החלטות המון ; הבלוגוספירה ודרכי פעולתיה; הפתרון בצורה הדרגתית (על הדרכים והמטרה). אתחיל דווקא עם השאלות השלטון השונות, ולבסוף רק אעסוק בפילוסופים (כי זאת שאלה משנית). הבלוגוספירה ודרכי פעולותיה: נכון, אינני מכיר כנראה אפילו פרומיל מהבלוגוספירה, וגם אינני צריך להכיר יותר מזה. כל מה שאני צריך להכיר זה את הבלוגרים העוסקים בפילוסופיה או בבעיות חברתיות ברמה המדעית-פילוסופית, והללו אינם רבים. מתוכם אני אבחר את אלו שמעוניינים לנהל שיח אמיתי ומפרה. הגילוי של הבלוגרים הללו נעשה בצורה הדרגתית על ידי "חבר מביא חבר" או "תגובה מביאה קשר". רק בתוך הקבוצה הזאת אני אעסוק בתחומי העניין שמעניינים אותי. באופן טבעי, אם הקבוצה תייצר רעיונות טובים הם יזרמו החוצה. בגלל הקשרים של קבוצת הבלוגרים הזאת (לכל אחד יש את מעגל הקשר שלו), הרעיונות הטובים יחלחלו החוצה וילכו ויתפסו מעגלים יותר ויותר רחבים, עד הגעה לציבורים נרחבים מאד (ואינני מגדיר כרגע מהם רעיונות טובים). למעשה התפיסה שלי את הבלוגוספירה אינה נאיבית כלל. כל מהפכות המאה ה-20 התחילו מבתי קפה של אינטלקטואלים בני המאה ה-19, שבהם ישבו מספר אנשים בודדים, שפיתחו רעיונות, דנו ברעיונות והציתו, הפיצו את הרעיונות במעגלי בתי קפה נרחבים יותר והציתו כעבור כמה עשרות שנים מהפכות רחבות מאד, שהניעו מאות מיליונים לאחר כמה עשרות שנים. זו אינה תפיסה אוטופית. זו ההיסטוריה. הבלוגוספירה, אם נשתמש בה נכון פשוט תהיה "בתי קפה משופרים" ותאיץ את התהליכים הללו בצורה טובה יותר (התנאי הוא כמובן שנצליח לייצר רעיונות טובים (והתנאי לכך הוא דיון מפרה)). כמו שאמרתי אינני אופטיסט, אני פשוט קורא את ההיסטוריה. לגבי הפתרון בצורה הדרגתית: אם אני נשמע כאחד המבקש ביום אחד למצוא פיתרון רדיקלי שישנה את המצב, אזי זה רק בגלל שאני מסתכל לנקודת הסיום שאליה אני רוצה להגיע. ברור לי כשמש שכל הפתרונות צריכים להיות הדרגתיים. ובכך אני מסכים איתך. יש לזה כמה סיבות. הראשונה היא שמאד מסוכן לעשות מהפכות רדיקליות במבנים בסדר גודל של מדינה. אם הניסוי נכשל, אזי המדינה תחרב או תגיע למצב קשה. אנשים שבעים (ורובנו כאלו) אינם מעוניינים בשינויים רדיקלים שיסכנו את מה שהם השיגו. כל מה שהם רוצים זה שינוי קטן (כמו זה שהצעת - שהפקיד יתן שירות טוב יותר). לבסוף נראה לי שבכל שינוי לטווח רחוק יש לתת להרבה תת-פתרונות לעבור אבלוציה תחת ברירה טבעית כדי למצוא את הפתרונות היעילים והישימים. יחד עם זאת, אני עדיין מחפש את המצב האוטופי ושואף אליו. בדרך אני אקפיד לצעוד צעדים זהירים. לגבי מחשבה מדינית ודרכי פיתרון: הצעת דברים שאינני רואה את תמונת החוקים המדיניים המסתתרים בינהם. אלו פתרונות קטנים וטובים, אך חסרה בהם עקרונות עומק שבוודאי אתה אוחז בהם. למשל "הפרדת הרשויות" - האם לא צריך אותה במדינת ישראל? למשל שיטות שונות שמגבילות את יכולת ההשחתה של הממשל (למשל דרישה לתקציב שקוף), או דאגה לכך שהפקידות תנויד בתוך המשרדים, כדי למנוע היווצרות מרכזי כוח. פתרון אחד שכן אהבתי הוא להחליש את השפעת מרכז המפלגה ויצירת קשר ישיר בין האזרח לנציג. כיצד אתה מציע שזה יתבצע? אולי בעתיד, כדי לכתוב פוסט (או וויקי) על עקרונות הממשל ולראות כיצד באמצעותם אפשר לפתח תהליכים מונעי שחיתות. לבסוף, הפילוסופים והמדע (לא מיצינו כבר את הדיון הזה?): גם ללא המדע היו וישנם אנשים חכמים שראו דברים שהחוקיות שלהם תקפה גם היום (למשל עד היום לומדים את סן טסו, שכתב (כתבו?) את ספרו לפני 2500 שנים, באקדמיות הצבאיות). האנשים הללו לא היו מדענים. מדענים חושבים ביחד, מבקרים אחד את השני ומנסים למצוא פרדיגמות ותיאוריות-בת שיסיבירו בצורה הטובה ביותר את מכלול התופעות שהתיאוריות נועדו להסביר. כאשר נוצר מדע שמצליח לייצר פרדיגמה יעילה שמסבירה את המציאות טוב, תוצר המעדנים יהיה לאין-ערוך טוב יותר מהתוצר של הפילוסוף-הגאון. אך כאשר יש מדע שאין בו ביקורת ויש בו התעלמות מהפרכות סבירות, אזי נוצרים שברי הסבר, ואובדת תמונת העולם הקוהרנטית (אני מניח שאתה מכיר את הבעיה הזאת מתחומך). כיצד אני מחליט מי הוא פילוסוף גאון? שאלה טובה. אני עושה זאת בחוצפה. אני מבקר את שיטתו, קוטל אותו, ורק אם אני רואה שהשיטה שלו עומדת בביקורת שלי, אני מתחיל לקבל את שיטתו (אם כי אני תמיד אזכור שהיא מוגבלת). הרבה אנשים כועסים עלי על כך. אבל זאת השיטה הטובה ביותר לעשות מדע או להשיג ידע - ביקורת!נמרוד אבישר · 2008-04-30 16:39:27
קודם כל, למען השם, זה בלוגספירה, לא בלוגוספירה, והכותבים בה הם בלוגרים, לא בלוגוספרים. מה נהיה אתכם? שנית, מונטיסקייה. אין ו' בין ה-ק' ל-ה'. מה שמביא אותי לנקודה הבאה: "כיצד אני מחליט מי הוא פילוסוף גאון? שאלה טובה. אני עושה זאת בחוצפה. אני מבקר את שיטתו, קוטל אותו, ורק אם אני רואה שהשיטה שלו עומדת בביקורת שלי, אני מתחיל לקבל את שיטתו (אם כי אני תמיד אזכור שהיא מוגבלת). הרבה אנשים כועסים עלי על כך. אבל זאת השיטה הטובה ביותר לעשות מדע או להשיג ידע - ביקורת!" - שני דברים: 1. אין לך את הכלים לביקורת פילוסופית. אני לא משער, אני קובע עובדה, ותעיד על כך כאלף עדים הפרשנות המשונה שנתת לקוגיטו או הקריאה המוזרה שלך ברוסו. אלה טעויות שאף סטודנט לפילוסופיה שנה א' לא היה עושה. הכלים שיש לך הם לקבוע מי משכנע אותך יותר, וזו לא ביקורת. זו לא ביקורת כי קודם כל, זה סוג של ציור המטרה מסביב לחץ - אתה יודע במה אתה מאמין ואז "משתכנע" בדברי הפילוסוף שאתה יכול להשתמש בו לצרכי אמונה זו. הבחירה שלך ברוסו, בהקשר הזה, היא לא מקרית. לא אשתכנע שהשתכנעת יותר מדבריו של אדם שטען כי מצב הטבע התקיים באמת מאשר מדבריו של כל פילוסוף מדיני אחר - פשוט הוא נוח לך למטרותיך אז אתה נוח להשתכנע. שנית, זו לא ביקורת מפני שהיא סובייקטיבית, ומפתיע שמי שדורש ממדעי החברה דיוק מדעי מסתמך על קריטריון כל כך סובייקטיבי. רק להדגים את ההבדל - בסקר שנערך לפני שנתיים נמצא כי לא-פילוסופים שקראו שלושה כתבים מטאפיסיים - לוק, יום ודקארט - מצאו את יום כבעל השיטה הפילוסופית השלמה ביותר. לעומתם סטודנטים לפילוסופיה מצאו את יום כבעל שיטה חסרה. למה? כי דיוויד יום הוא דוגמה מצויינת לפילוסוף משכנע מאוד, אבל שהשיטה שלו לא אומרת לנו כלום על העולם, ומזכירה סכולסטיקה ימי ביניימית יותר מכל דבר אחר. מי שלא ישב ימים שלמים מול ספר עב כרס באנגלית עתיקה, תוך התפתלויות אין קץ על אותו דבר חסר לקביעת סיבתיות, ובסוף הגיע, יחד עם כותב הספר, למסקנה כי הדבר החסר-חסר הינו, לא ידע להעריך את הספקנות היומיאנית עבור מה שהיא - פילוסופיה של הפרכה. כשברקלי דיבר על כוחו של הצופה ליצור מציאות ועל "היות הוא היות נתפש" לעגו לו. "אני חלום, אתה חלום, כולם חלום, שלום", לפי האגדה האורבנית, נאמר במהלך שיעור על ברקלי. כשפיזיקאים אמרו את אותו הדבר בדיוק אחרי כמה ניסויי התאבכות שתוצאתם בלבלה אותם, להם לא לעגו. הנה לך פילוסוף גאון, שגם עמד במבחן הזמן. הלאה, לנושא הבא. אמרת, טל: "נכון, אינני מכיר כנראה אפילו פרומיל מהבלוגוספירה, וגם אינני צריך להכיר יותר מזה. כל מה שאני צריך להכיר זה את הבלוגרים העוסקים בפילוסופיה או בבעיות חברתיות ברמה המדעית-פילוסופית, והללו אינם רבים. מתוכם אני אבחר את אלו שמעוניינים לנהל שיח אמיתי ומפרה. הגילוי של הבלוגרים הללו נעשה בצורה הדרגתית על ידי “חבר מביא חבר” או “תגובה מביאה קשר”. רק בתוך הקבוצה הזאת אני אעסוק בתחומי העניין שמעניינים אותי. באופן טבעי, אם הקבוצה תייצר רעיונות טובים הם יזרמו החוצה. בגלל הקשרים של קבוצת הבלוגרים הזאת (לכל אחד יש את מעגל הקשר שלו), הרעיונות הטובים יחלחלו החוצה וילכו ויתפסו מעגלים יותר ויותר רחבים, עד הגעה לציבורים נרחבים מאד (ואינני מגדיר כרגע מהם רעיונות טובים)". אצלי אמרת: "לבסוף הערה: אתה אומר ש"גם אני עם שוקי גלילי". מתוך הבלוג של שוקי, אני מבין שאתם מנסים לשנות מדיניות ממשלתית. למה נדמה לי שזה לא יצליח? אני אגיד לך מדוע.... הפירסום עליכם יהיה מינורי, אם בכלל (תזכור מי שולט בעיתונים במדינה). וזעקתכם תבלע בתהום הבלוגוספירה". גם אם ארפה מאי הקונסיסטנטיות (כבר התרגלתי, בדיון הזה); נדמה לי שאתה מתחמק מהנקודה שדובי ודרומי העלו - לא ניתן להשתמש באינטרנט כאגורה חדשה, היות ולא ייתכן שכל אדם יישמע את כל הדעות. השאלה לא הייתה האם ניתן להוביל שינוי חברתי מהבלוגספירה, אלא האם ניתן לעשות ברשת שימוש כדי לבטל את הסייג הרוסיאני לגבי גודלה של הישות הפוליטית. iddb: "אם האינטרנט יהיה כלי לניהול עניני המדינה, אי מניח שאפשר יהיה לפעול למען “אינטרנט לכל פועל”" - ועל זה נאמר במקומותינו "הפוך גוטה, הפוך". "רק שכבה קטנה באוכלוסיה עוסקת ישירות בהגותם ויוצרת להם פרשנויות. השכבה הזאת מחוברת לשכבה יותר רחבה (דרך פגישות או דרך כתיבת ספרים או מאמרים שניוניים), וכן הלאה. זאת הסיבה שרובנו מכירים את המושג “הדבר כשלעצמו” (קאנט), או “כפר גלובלי” (מרשל מקלוהן) או אחרים, למרות שרובנו לא קראנו את ספריהם." - הכי אני אוהב דיונים מעגליים. הרי זו הנקודה שדובי התחיל ממנה - העובדה שהאדם ברחוב שמע כי "המדיום הוא המסר" לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי "למונאדה אין חלונות" או כי "קוגיטו, ארגו סום" לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. "המדע של נהגי המוניות". בינגו.טל ירון · 2008-04-30 18:21:08
נמרוד, קודם כל התנצלות. Iddb הוא גם אני, פשוט בטעות נכנסתי עם החשבון של "דמוקרטיה ישירה". עכשיו קצת פחות התנצלות ויותר הערה שכבר העירו כאן במהלך הדיון. הדרך שלך להתבטא אינה מכבדת, ואינה מזמינה דיון. אחת הסיבות שבגלל העדפתי לוותר על הדיון אצלך בבלוג היא הדרך בה פונה לאנשים (ולא רק אלי). אתה פונה בזלזול ובחוסר כבוד. הדרך לפנות אל אנשים היא במחלוקת עניינית או לחלופין אם אתה חושב שבן שיחך אינו ראוי לדיון, פשוט ללכת למקום אחר בו אתה חושב שיש דיון ראוי. אתה טוען "אין לך את הכלים לביקורת פילוסופית. אני לא משער, אני קובע עובדה". ועל פי מה אתה קובע את זה? על פי המשפט הזה: “ותעיד על כך כאלף עדים הפרשנות המשונה שנתת לקוגיטו או הקריאה המוזרה שלך ברוסו. אלה טעויות שאף סטודנט לפילוסופיה שנה א’ לא היה עושה.“ צא ולמד, ואמרו את זה חכמים גדולים בסוציולוגיה של הידיעה: תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם. תאר לך מה יקרה אם תחלוק על רבותיך. אתה יודע איזה קיתונות של בוז ונחרה יפלו עליך. תנסה... (לא מומלץ מניסיון). אז בטח שתלמידי שנה א' בפילוסופיה לא היו עושים זאת.... :-) עכשיו לעניין "הביקורת" – ביקורת היא דבר קל מאד שכל זאטוט לפני שמערכת החינוך מקלקלת אותו יודע לעשות. פשוט תראה האם התיאוריה שהאדם מעלה מתאימה למציאות שאתה רואה. האם התיאוריה מסבירה בנקל יותר תופעות שאתה חווה מאשר תיאוריות אחרות. התקלה שלך (ושל תלמידי תואר ראשון אחרים במדעי הרוח והחברה) הוא שאתה חושב שאם זה לא כתוב ספרי הלימוד אז זה לא תיאוריה תקפה (עיין ערך “הפרשנות מוזרה”). ברצינות, עיין ערך "קרל פופר, The logic of scientific discovery” ואם אתה מתקשה ראה את הסאטירה החבויה בסרטו של וולט דיסני על פו-הדוב, ששם הארנב נסמך על המפה כדי למצוא את דרכו. כאשר הארנב, פו ושאר החברים מאבדים את הדרך (בגלל שהמפה נכתבה על ידי הינשוף שמתחזה לחכם), הארנב שר "אם כתוב כך אז זה כך. כל מה שכתוב בדיו הוא אמת מוכחת"... ודי לחכימה ברמיזא. לגבי הדיון על הסתירה בדברי בהשפעת הבלוגים: כבר העירו לך את זה במקום אחר (נדמה לי שדרור העיר) שאתה חובב לוגיקה בוליאנית. תיאוריות הן הרבה יותר מורכבות מלוגיקה בוליאנית, ואסביר. כאשר ראיתי את השיח שלכם סביב ההתאגדות למתן טיפול לפליטים, הערכתי שלא תצליחו במאבק. כשכתבי זאת, אין זה היה מתאים להתחיל להסביר לך מהיא להערכתי הדרך בה כן בלוגוספרה יכולה להשפיע. אני הערכתי שאתם לא פועלים נכון, ובדרך הזאת ובמגבלות הקיימות לא תצליחו להשפיע בצורה משמעותית, בגלל אינטרסים נוגדים של קבוצות הכוח בחברה הישראלית. יחד עם זאת, אני מציע שאם נפעל כפי שפעלו אנשי הרעיונות של המאה ה-19, הבלוגוספרה תצליח. אני מעריך שכדי שרעיון יצליח לעבור מהבלוגוספירה למרחב הציבורי הוא צריך להיות רעיון טוב. רעיון טוב הוא להערכתי (וכאן אשמח מאד לביקורת), רעיון שמציע פתרון ישים לפתרון בעיה שמציקה לאנשים רבים. במקרה שלכם רוב האנשים מודעים לכך שעזרה לפליטים, עד כמה שהיא מוסרית, תיצור בעיות רבות אחרות, כמו הגירה של פליטים לישראל. רוב הציבור הוא בעל יכולת ביקורת טבעית, והוא מבין את המשמעויות הללו, ולכן הרעיון ייעצר ויבלע בבלוגוספרה. אם לעומת זאת תמצאו פתרון שיפתור הן את הבעיה המוסרית והן בעיות שמציקות לחברה הישראלית, והרעיון יעבור ביקורת, יש לרעיון זה יותר סיכוי להצליח לצאת למרחב הציבורי (אם או בלי עזרת התקשורת). או כמו שנאמר "רעיון טוב לא צריך יחצ"נים". אגב כדי ליצור כזה רעיון יש צורך במחשבה "מוזרה" או חדשנית. כל התיאוריות הישנות נשמעו, ולא פתרו בינתיים את הבעיות הללו. ואסיים: אמרת "העובדה שהאדם ברחוב שמע כי “המדיום הוא המסר” לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי “למונאדה אין חלונות” או כי “קוגיטו, ארגו סום” לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. “המדע של נהגי המוניות”. בינגו. “ לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה. הוא ייקח אליו את התיאוריה שהוא מבין ומסבירה לו את המציאות. אם היא מענינת אותו הוא יתווכח לגביה (גם אם הוא מבין פרומיל ממנה), ואם הוא ילמד לנהל דיונים פוריים (שאני לא בטוח שחלק מאיתנו השכיל ללמוד לנהל), הוא יגלה שהידע שלו לא מספיק. ואז, אם זה עדיין יעניין אותו, הוא ימשיך ללמוד ולהעמיק. וככל שהוא יתווכח יותר (בדיון פורה), כך תגדל ותעמיק הידיעה שלו. ותתפלא, יתכן שהוא יגיע לפרשנות משלו שהכוהנים של האקדמיה אינם מאשרים. אז כמו כל מוסד תאב שלטון, נאלץ לכרות את ראשו.... תחי הכנסייה.יורם גת · 2008-04-30 18:22:44
נדב, > אני רואה במאה הזו הוכחה ניצחת ליתרונותיה של השיטה האינקרמנטלית על פני זו הרדיקלית. תשווה שבדי לרוסי. אני יכול להשיב לך "תשווה רוסי (של סוף התקופה הקומוניסטית, לפני הקטסטרופה של שנות ה-90) לברזילאי או הודי", או "תשווה קובני לקולומביאני". ההיסטוריה צריכה להמדד על פי מגמות כלליות ולא על פי יוצאי דופן. אי שוויון פוליטי ובעקבותיו עוני ודיכוי הם מציאות מתמדת ורחבת היקף בעולם המערבי על אף עושרו החומרי. ככל הידוע לי, במידה שישנה התקדמות בנושאים הללו מאז שנות השבעים, היא אטית מאד, וישנם גם אזורים בהם קיימת נסיגה. דובי, > שינוי מוסדי רדיקלי פתאומי יניב, בטווח הקצר עד בינוני, כאוס מוחלט, ובטווח הארוך קשה לנבא את השפעותיו. אני מסכים ששנויים פתאומיים הם מסוכנים. מצד שני, הסטטוס קוו גם הוא מסוכן לאנשים רבים. דרך הפעולה האופטימלית מאזנת את הסיכונים הללו. בנוגע לשיטת הסורטיציה, לדוגמה, אני מציע לנסות תחילה להגריל רק חלק מחברי הכנסת (30 או 60 מתוך ה-120), או לחילופין להמשיך להשתמש בשיטת הבחירות למינוי כל חברי כנסת, אך להקים בית מחוקקים נוסף שחבריו ימונו בהגרלה. > הריבוד של הרעיונות אתה מציג פילוסופיה אנטי-דמוקרטית. הרעיון שהחברה צריכה מנהיגים אינטלקטואליים על מנת לתפקד כראוי הוא רעיון אליטיסטי שנועד להצדיק את הפריבילגיות של המעטים על פני הרוב.יורם גת · 2008-04-30 18:26:34
[ההערה האחרונה שלי מופנית לטל (iddb)]טל ירון · 2008-04-30 18:56:41
יורם, אם אתה מתייחס למערכות כפי שהן כיום, זה אכן נשמע כך. אם כי מערכות כאלו קיימות בפועל במערכת הביקמרליות של ארה"ב ובריטניה (בית הלורדים והסנאט, אל מול בית הפשוטים ובית הנבחרים). אלא שאני חושב על משהו אחר. אני מזהה את הבעיה שההמונים אומנם יודעים לקבל החלטות טובות (אני מוצא את זה כך, אך אינני יודע לנמק מדוע זה כך). אך אין הם יודעים לייצר פתרונות אלטרנטיביים שמהם יש לבחור. למשל ההמון לא יצר את השמאל או את הימין בישראל. היו אלו הוגי דעות או מנהיגים בראשית הישוב שיצרו את הפלגים, והציבור כל העת נדרש להחליט ביניהם. הבלוגספרה (קיבינמאט, להגיד בלוגוספירה, זה הרבה יותר קל מלהגיד בלוגספירה, ולכן הבלוגוספירה ניצחה), כך אני מקווה, תהיה כלי טוב בידי קבוצות רבות להציע פתרונות שונים לבעיות שונות. הציבורים היותר נרחבים יוכלו לדון עליהן ולאמץ את הפתרון המתאים ביותר. ואין כאן אליטיסטיות או נבחרות. כמו שציינת במכתבך, לציבור יש דרך טבעית לבחור את נבחריו. הבלוגוספירה מאפשרת זאת. כל אחד יכול לפתוח בלוג, אך לא כל אחד יכול לקבל את הסכמת הרוב.דרומי · 2008-04-30 19:06:11
טל ראשית, לגבי החסם הטכנולוגי. כמו שטענתי, החסם הזה מורכב בהרבה מאשר השאלה הפשוטה 'למי יש אינטרנט בבית' – השאלה היא גם למי יש את המסוגלויות הדרושות כדי לקרוא ולהבין בלוג פוליטי. זה כולל הרבה דברים, מזמן פנוי ועד אוריינות ברמה גבוהה. אלה לא יכולות שיש לכל אחד, גם לא לרוב האזרחים. לגבי ההיררכיה של הידע – אם זה היה המצב במאה ה-19, וזה גם המצב היום, לא הבנתי במה מועילה הבלוגוספירה, ומה יתרונה על פני חלק ב' של הארץ. אם יש אינטלקטואלים שמורידים את משנתם לפחות-אינטלקטואלים, ואם זה המצב התקין לטעמך, מה הגדולה של זה שכל אחד יכול לפתוח בלוג? הבעיה שמפריעה לך, ונמצאת מאחורי הקלעים, היא שעל התכנים שמתפרסמים בחלק ב' של הארץ יש בקרה מערכתית, ושלבקרה הזו יש אינטרסים. אבל אם וכאשר הבלוגוספירה תהפוך לתופעה משמעותית מבחינה פוליטית, גם בה יופיעו אותם חסמי כניסה. השאלה היא לא מי יכול לכתוב, אלא מי יכול להיקרא – וגם בבלוגים כמו בתקשורת המסורתית, לדרכי ההפצה יהיו חשיבות מכרעת. האדם שאינו בלוגר לא יקרא 100 בלוגים, ויעקוב אחרי ההפניות שהם נותנים כדי למצוא בלוגים מעניינים נוספים. הוא יכיר שלושה אתרים מרכזיים – לצורך העניין, ynet, nrg והארץ – ויקרא את הבלוגים שיתפרסמו בהם. לגבי בתי הקפה של המאה ה-19 – זה ששם התחילו המהפכות זה לא 'היסטוריה', זה הסבר אחד אפשרי מבין כמה להיסטוריה. יכול להיות שלדיונים שם היה משקל כלשהו; אבל כמו שיושבי אותם בתי קפה היו ששים להסביר לך, לתנאים הכלכליים והגיאו פוליטיים יש השפעה מכרעת על היתכנותה ועל הצלחתה של מהפכה (שיעורי בית: מה הייתה השפעתן של רפורמות המג'לס באימפריה העותמנית על ראשית הציונות?) לגבי 'כלים לביקורת פילוסופית' – קצת ביקורת עצמית תהיה ראויה כאן. להזכירך, אנחנו מתדיינים בפוסט שבו נדונה הדרך שבה הצלחת להוכיח את הכשל של האוטודידקציה. אתה, ביומרה רבה, הנחת שאתה רואה את טעותם של אנשי אקדמיה רבים – ומבין את מה שהם לא הבינו לגבי רוסו. בדיעבד הסתבר, שהקריאה הרשלנית שלך היא שגרמה לך לפספס את הקטע הקריטי שבגללו מוטחת הביקורת ברוסו. אני לא מאשים אותך – סביר להניח שאם הייתי קורא את רוסו בכוחות עצמי, הייתי מפספס את הקטע הזה גם אני. אבל אחרי טעות כזו, הייתי מצפה ממך לאיזושהי ענווה, ולא למשפטים דוגמת 'לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה'. לא להתקפות על אנשי האקדמיה, שהעיזו להראות לך היכן הבנת לא נכון. מה גם שתפיסת האקדמיה שלך היא פשטנית להחריד. 'תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם'? זה משפט שנראה כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שקרא את קון, אבל הפסיק לקרוא באמצע. מה גם שזה לא מסתדר עם הטיעונים האחרים שלך, על ריבוי פרדיגמות במדעי החברה למשל. יורם – לא טענתי בשום מקום שאין אפשרות של נסיגה, וברור שהן שיטות אינקרמנטליות והן שיטות רדיקליות יכולות לחוות נסיגה. הדוגמא שלי באה להבהיר את ההבדל בין שני מקומות שבהם לסוציאליסטים היה כוח. נמרוד – 'למונדה אין חלונות'? יש מישהו שלא למד לתואר ראשון בפילוסופיה ומכיר את המשפט הזה?נמרוד אבישר · 2008-04-30 19:15:54
טל - מה שדרומי אמר, ועוד, אתה משחק בדיון הזה משחק כפול לכל אורכו - בוז לאקדמיה בכל התחומים שבהם אתה לא בקיא מחד, והערצה כמעט עיוורת למדעי הטבע מאידך. לא קונה. לגבי לוגיקה בוליאנית, לא היה זה ג'ורג' בול שהגה את מושג השלישי הנמנע. א' יכול להיות או ב' או לא ב' בכל רגע נתון - לא שניהם יחד. זו אבן יסוד בלוגיקה, נקודה. או שאתה חושב שיכולה לצאת מהפכה מהבלוגספירה, או שלא. זה לא בוליאניות, זה הגיון פשוט. דרומי - אני הכרתי את המשפט הזה לפני לימודי הפילוסופיה. הבנייה מחדש של הרציונליזם בידי לייבניץ מפורסמת למדי. אני מוכן, עם זאת, לתת דוגמה נוספת - צא וראה מה עשו ההמונים מהמשפט "האלוהים מת" של ניטשה - ואיך ניתקו אותו מכל קשר והפכו אותו לסמל הניהיליזם.טל ירון · 2008-04-30 20:06:47
נדב, סוף סוף, אחרי 100 ומשהו תגובות אני מרגיש שאנו מגיעים לביקורת עניינית. אני מקווה שנמשיך כך. אמרת:" לגבי ההיררכיה של הידע – אם זה היה המצב במאה ה-19, וזה גם המצב היום, לא הבנתי במה מועילה הבלוגוספירה, ומה יתרונה על פני חלק ב’ של הארץ. אם יש אינטלקטואלים שמורידים את משנתם לפחות-אינטלקטואלים, ואם זה המצב התקין לטעמך, מה הגדולה של זה שכל אחד יכול לפתוח בלוג? “ הגדולה היא ביכולת הביקורת הנרחבת, ופתיחת זויות נוספות רבות . מאחורי עמוד ב' של הארץ או מדור דעות של Ynet או מדור דעות של מעריב, עומדים שלושה אנשים שקובעים אילו דעות ניתן להביע ואילו דעות לא ניתן להביע. זוהי סוג של דיקטטורה מחשבתית שלבלוגוספירה יש פוטנציאל להפר. אמרת גם (וצדקת): הבעיה שמפריעה לך, ונמצאת מאחורי הקלעים, היא שעל התכנים שמתפרסמים בחלק ב’ של הארץ יש בקרה מערכתית, ושלבקרה הזו יש אינטרסים. אבל אם וכאשר הבלוגוספירה תהפוך לתופעה משמעותית מבחינה פוליטית, גם בה יופיעו אותם חסמי כניסה. אתה צודק, וכבר ניתן לראות חסמים כאלו מופיעים. הארץ, ידיעות ומעריב מנסים שוב להשיג את תשומת ליבנו ולאסוף אליהם את כותבי הדעות (ראה מטא-קפה). אם נבין שעצם העניין הוא ששלושה גופים מרכזיים מבקשים שוב לקבוע לנו מה נכון לחשוב, ונבין שזו דיקטטורה מחשבתית, אולי נבין כמה חשוב למצוא כלים להפר את הדיקטטורה הזאת. אחד הכלים היעילים שמצאתי לכך הוא ה-reader של גוגל. כך אני יכול להירשם לספקי התוכן (בלוגרים), ולהתעדכן בכל דברי הבלוגרים החביבים עלי. אם תשים לב, הרידר מקבל כבר צביון של עיתון. כמו כל טכנולוגיה פופולרית הוא עוד צריך להפוך הרבה יותר ידידותי למשתמש כדי להפוך לעיתון פופולרי. הוא גם יצטרך לעבור כנראה למהדורת e-paper כדי להחליף ממש את העיתון היומי. בכל מקרה זאת ההצעה שלי, אך מרגע שנבין עד כמה חשוב ליצור עיתונות פתוחה באמת, יהיו אחרים שאולי יציעו הצעות טובות משלי. אגב, הקורא הרגיל איננו קורא טור פולטי, אך הוא שומע את הסלאבית ההמזדמנת אומרת "כמה זה נורא שאנו בשטחים". אמרת: “לגבי ‘כלים לביקורת פילוסופית’ – קצת ביקורת עצמית תהיה ראויה כאן. להזכירך, אנחנו מתדיינים בפוסט שבו נדונה הדרך שבה הצלחת להוכיח את הכשל של האוטודידקציה. אתה, ביומרה רבה, הנחת שאתה רואה את טעותם של אנשי אקדמיה רבים – ומבין את מה שהם לא הבינו לגבי רוסו. בדיעבד הסתבר, שהקריאה הרשלנית שלך היא שגרמה לך לפספס את הקטע הקריטי שבגללו מוטחת הביקורת ברוסו. “ הזכר לי איזה קטע קריטי, שבגללו מוטחת ביקורת ברוסו פיספסיתי? (למיטב זיכרוני זה היה דיון על ההבדל בין רצון כולם לרצון הכלל, ולא על קביעת הריבון). ביקורת עצמית היא טובה, והיא חלק מהדיון. אמרת גם: הייתי מצפה ממך לאיזושהי ענווה, ולא למשפטים דוגמת ‘לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה’. לא להתקפות על אנשי האקדמיה, שהעיזו להראות לך היכן הבנת לא נכון. אנא הראו בצורה עינינית היכן טעיתי ואהיה תלמידכם (א. בנקודה זאת, ב. אין לי ספק שיש בידי טעויות) ובלבד שכולנו נשמור על ענווה. ושוב, אתה נעלב על לא דבר. התגובה שלי הייתה לנמרוד ששוב ושוב מתנהג, כפי שנמרוד מתנהג. אם נשמור על דיון שיווני אני מבטיח ללמוד בענווה, ולא בתקיפה. אני פשוט מנסה להוריד את נמרוד מעמדת המטיף הגדול. אמרת:”‘תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם’? זה משפט שנראה כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שקרא את קון, אבל הפסיק לקרוא באמצע. מה גם שזה לא מסתדר עם הטיעונים האחרים שלך, על ריבוי פרדיגמות במדעי החברה למשל.” צדקת לגבי קון (למרות שסיימתי אותו ועוד כמה עשרות מאמרים בתחום). זה אינו מתנגש עם ריבוי פרדיגמות, כיוון שברוך השם, האקדמיה מאפשרת למספר אסכולות להכות זו בזו, ובכל אסכולה יש את סדר הכוהנים שלה. לא פעם ולא פעמיים שמעתי פילוסופים שטוענים כלפי האסכולה השנייה "זאת שטות גמורה" (יופי של טיעון פילוסופי). ולא פעם ראיתי תלמידים ברוקי עיניים נושאים עיניהם אל הכהן הגדול התורן, בלי שמץ של יכולת ביקורת. ואם אתה מהביקורתיים, בעלי המחשבה העצמאית, מדוע אתה מתרגז כל פעם? אולי די עם הנושא הזה. קרא את בורדיו על מדעי הרוח/חברה ותבין את פשר ביקורתי (Bourdieu,P (1984)Homo Academicus. Stanford Calif. Stanford University Press) ורגע לפני שאני שומע את הביקורת "איך את מסתמך על מאמר שכתב איש אקדמיה?” א. אין לי בעיה עם אנשי אקדמיה, ובתנאי שהם יעברו את הביקורת שלי (או של כל אחד מכם). ב. ביקורת היא דבר קל – האם התיאוריה מתארת את המציאות שאתה מכיר, ובורדיו בהחלט מתאר אותה.טל ירון · 2008-04-30 20:12:35
נמרוד: א' יכול להיות , או לא יכול להיות ב' בכל רגע נתון: איך אתה יודע ש א' הוא א'? איך אתה יודע שהוא לא ב'? אתה רוצה להתחיל לשחק איתי במשחקי לוגיקה? בבקשה ענה לי על השאלות הללו. באופן כללי אם תרצה אני אעדיף לעשות את זה אצלך בבלוג, כדי למנוע מהמשתתפים כאן את הצורך לעקוב אחר דיון לוגי מפרך.דרומי · 2008-04-30 21:38:41
טל - לגבי הבלוגוספירה, אתה מסביר לי יופי איך אדם מודע יכול לקרוא בבלוגוספירה דעות שונות. זה לא חדש - תמיד אפשר היה לקרוא דעות חריגות, בעיתוני שוליים, בפמפלטים מחתרתייים או אצל גורואים. השאלה היא לא האם האדם מהרחוב יכול להביע ביקורת, אלא כיצד ביקורת זו תגיע להמונים. גוגל רידר הוא אכן יופי של כלי, אבל ככזה - הוא לא מבשר על שום מהפיכה. אתה מכניס לרידר שלך כותבים פילוסופיים ופוליטיים, אבל אחרים יכניסו אליו ביקורות אופנה ופרשנויות ל'הישרדות'. לא שאני אומר שלא צריך להשמעי קול שונה מהקול המיינסטרימי - ברור שצריך. אבל המחשבה שעצם קימם של בלוגים מהווה שינוי מהותי בסדרי הכוחות דורשת הוכחה, ואינה מובנת מאליה. וזו בדיוק הבעיה בתיאור שלך של זרימת הידע מהאינטלקטואליתם אל ההדיוטות - אצלך התהליך הזה נטול כל קשר למאבקי כוח. כאילו ההדיוט יושב לו בבית הקפה, ופתאום נופל עליו משמים רעיון אקראי. ירצה יקח, לא ירצה – לא יקח. בפועל, ערוצי הזרימה של הרעיונות מבוקרים היטב, ויש מי שיושב עם היד על השלטר וקובע אילו רעיונות יופצו לציבור הרחב ואילו לא. אם ניקח את הדוגמא שנתת על הכיבוש: לליבוביץ' לקח זמן קצר מאוד לקבוע שהכיבוש משחית, ובכל זאת – עד 92 הדעה לפיה צריך לסיים את הכיבוש הייתה דעת מיעוט מבוטל. למה דווקא בראשית שנות ה-90 הדעה הזו הפכה לפופולרית? מה הקשר בין אופן התפשטות הדעה הזו על הכיבוש לבין שינויים: (א) בממשל האמריקאי, (ב) בכלכלה העולמית ו-(ג)בכלכלה הישראלית? אם קראת את בורדייה, כדאי שתיקח ממנו גם את המשמעות של הכוח בעיצוב של רעיונות. רוצה תזכורת לפספוס שלך? בבקשה. פספסת את ההבדל בין הרצון הכללי לרצון הכלל, הבדל שבגללו מבקרים את רוסו על היותו כר פורה לדיקטטורים. ואני מצטט: אלא שהביקורת הזו נובעת דווקא מקריאה דקדקנית של הטקסט. ומה שהכי חמור הוא, שקריאה דקדקנית של הטקסט הייתה מובילה אותך להבין שרוסו הוא בסיס רעוע מאוד לדמוקרטיה ישירה, בדיוק בגלל שהוא טוען שיש הבדל בין איחוד של הרצונות של כל היחידים בחברה לבין מה שהחברה הזו *באמת* רוצה. בגלל זה רוסו הוא לא באמת דמוקרט, ולהכרעת הפרטים אין משמעות רבה בעיניו. על זה אתה רוצה לבסס דמוקרטיה ישירה? לגבי קון - נדמה שפספסת שם שני דברים. ראשית, הוא לא מייחד את הביקורת שלו למדעי החברה אלא 'מטפל' גם - שלא לומר בעיקר - במדעי הטבע. זה לא ממש מסתדר עם ההצבה של מדעי הטבע כמודל למדעי החברה. שנית, וחשוב יותר, אצל קון אין קורלציה בין העדר מהפכות לבין העדר מחקר מדעי - להיפך, רוב המחקר הפרודוקטיבי נעשה כשיש פרדיגמה שלטת. ולגבי בורדייה – האמן לי שקראתי אותו. מסוג הדברים שאי אפשר לקבל תואר שני בסוציולוגיה בלי לעשות אותם. אני מודע לביקורת שלו על האקדמיה, ומקבל את רובה. המסקנה הנובעת מכך היא לא 'אנשי אקדמיה הם תוכים שחוזרים על דברי מוריהם בלא ביקורת עצמית'.אוריאל · 2008-04-30 22:02:26
"הרי זו הנקודה שדובי התחיל ממנה - העובדה שהאדם ברחוב שמע כי “המדיום הוא המסר” לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי “למונאדה אין חלונות” או כי “קוגיטו, ארגו סום” לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. “המדע של נהגי המוניות”. בינגו. " צודק. לכן צריך מומחים כמו שיש לנו היום בכנסת שיחליטו בשבילנו. בחיי, הייתי יותר מעריך אותך אפילו אם היית מביא הצעה אליטיסטית כמו לאפשר רק לבעלי תואר שני להיבחר לכנסת. אבל ההתעלמות הבוטה, שלא לומר אסקפיסטית שלך מהמצב הקיים, פשוט [כאן צריכה היתה לבוא מילה מזעזעת] אפרופו מוניות - צריך להזכיר לך שהשיטה שאתה כל כך מחבב ורוצה לשמור עליה היא זו שהביאה לנו את מפלגת נהגי המוניות ?אוריאל · 2008-04-30 22:27:56
לגבי רעיונות, בלוגים, תקשורת מיינסטרימית, מאבקי כח וכו'. א. לא יודע אם שמתם לב, אבל האינטרנט והבלוגים עיצבו כבר, וממשיכים לעצב את התקשורת הממוסדת[כאן צריכים לבוא מחקרים שתומכים בזה]. אבל זה קורה לאט, בצורה הדרגתית, אבולוציונית. כמו שאתם אוהבים. מה רע בזה? (וזה מגיע אפילו יותר רחוק. במקרה יצא לי לבקר בבסיס צבאי גדול לא מזמן, וראיתי שלט צבאי רשמי שכותרתו "גז מזגנים" שמזהיר מפני הסם המסוכן. האזהרה מסתמכת על לא פחות מציטוט מהאתר erowid.org בנוגע לסכנות השימוש בסם, האתר כפי שמוסבר בשלט עצמו, נחשב ליברלי מאוד ביחס לחומרים משני תודעה. זה נשמע היום לא כזה ביג דיל, אבל גישה כזאת זה לא היתה משהו שיצא לי להיתקל בו לפני 8 שנים, בטח שלא במסגרת כמו צבא) ב. כן, לא הכל ורוד, ויש המון אינטרסים. זה מה שאנחנו אומרים, ובדיוק בגלל זה נראה לנו שדמוקרטיה שתהיה קצת יותר ישירה תוכל לעשות קצת יותר לגבי זה ממה שקורה היום. גם בה יווצרו מרכזי כח, שחיתויות ועוד המון איכסה. אין ספק. אבל היא מצוידת בכלים שיכולים להתמודד גם עם זה, עד רמה מסוימת כמובן.טל ירון · 2008-04-30 22:35:23
נדב, בוא נתעכב על הנקודה של זרימת המידע והכוח. למיטב הבנתי (האינטואיטיבית) קיימים מספר גורמים שיכולים להשפיע על זרימת המידע: 1. אינטרסים של בעלי העיתונים והעורכים 2. אינטלגנציה שבאה במגע עם העיתונאים והעורכים ומשפיעה על השקפת עולמם. 3. הממשל, דרך השתקת עיתונות מתחרה, ויצירת קשרים עם עיתונאי חצר (כמו בסיפור של "העולם הזה” ו"רימון") 4. השפעות כלכליות, ופוליטיות – למשל התרבות ההון הפרטי יכול להביא גורמי כוח להגביר את ההון הזה 5. תמיכת מוסדות של גורמי כוח כלכלים/ממשלים התומכים בפעילים אינטלקטואלים (לדוגמא מכון ואן-ליר, מכון שלם ועוד). 6. צרכים של הציבור (לדוגמא אי אמון בממשל יכול לחזק רעיונות לשינוי שיטת הממשל על ידי אינטלקטואלים) מה לפי דעתך גורמי ההשפעה. אשמח אם תפנה אותי לספר/מאמר הרלוונטי של בורדיו. האמת היא שאם אני חושב על מדינת ישראל, למשל רעיונות של השוליים השמאליים תמיד הצליחו להגיע אלי, אלא שהרעיונות הללו תמיד היו נראים לי הזויים ולא מתאימים, ולכן דווקא מכיוון שהם לא היו נוחים לרוב הציבור, הציבור לא קיבל אותם. אבל מרגע שהם ענו על צרכי הציבור להיפטר מבעיית הטרור והמרי, הציבור נטה לקבל אותם. אשמח אם תרחיב בנושא. לגבי רוסו: אצטט מרוסו:” תכופות יש הבדל בין הרצון של כולם לרצון הכללי; הרצון הכללי קשור באינטרס המשותף, והרצון של כולם קשור באינטרס הפרטי, ואינו אלא סכום הרצונות הפרטיים; אך הסר מן הרצונות האלה את הפלוסים והמינוסים המבטלים זה את זה ותקבל כסכום ההבדלים את הרצון הכללי. .... כאשר העם מיודע די הצורך מטכס עצה ואין כל תקשורת בין האזרחים (הכוונה כאן היא ליצור התאגדויות פנימיות), הרצון הכללי יהיה תמיד תוצאות מספר רב של הבדלים קטנים, וההחלטה שתיפול תהיה תמיד טובה. אך כאשר נוצרות קנוניות והתאגדויות חלקיות על חשבון ההתאגדות הגדולה, ....ולבסוף כאשר אחת מההתאגדויות היא גדולה כל כך עד שהיא גוברת על האחרות....במצב כזה אין רצון כללי... אלא השקפה פרטית" (ספר ב', פרק ג') אמרת "בדיוק בגלל שהוא טוען שיש הבדל בין איחוד של הרצונות של כל היחידים בחברה לבין מה שהחברה הזו *באמת* רוצה. בגלל זה רוסו הוא לא באמת דמוקרט, ולהכרעת הפרטים אין משמעות רבה בעיניו. על זה אתה רוצה לבסס דמוקרטיה ישירה?” רוסו בעצם אומר את מה שאנו אומרים כאן, שמרגע שנוצרות התאגדויות, מפסיק להתקיים רצון הכלל, ובמקומו עולה הרצון פרטי של ההתאגדות החזקה ביותר. רוסו מלמד אותי שאם אני רוצה דמוקרטיה אמיתית (כי מקבלת החלטות טובות), ושרצון הכלל יבוא לידי ביטוי, עלי למנוע התאגדות הכוח, ובכך למנוע דיקטטורה מחשבתית. האין בזאת אנו עוסקין? האין הוא מעניק לי כלים להבין את הבעיות העומדות בפני אלו הרוצים דמוקרטיה מלאה? (כמו שהוא למשל מראה מדוע קשה לקיים דמוקרטיה מלאה, ובעצם מציג בפנינו את המכשולים שעלינו לעבור כדי להשיג דמוקרטיה מלאה). אני מציע שניתן לקרוא את רוסו אחרת ולהרוויח ממנו מאד. לגבי קון: אין ספק שקון מכוון את עיקר יהבו כנגד מדעי הטבע, אלא שבנקל ניתן להפריך את טענתו. בפיזיקה ניוטון לא היה זקוק לכוח פוליטי כדי להחליף פרדיגמה. הוא היה אדם חלוש באקדמיה. אך ברגע שהוא כתב את הפרינקיפיה, העולם הסתובב ועמד לדום. גדולי הפיזיקאים של התקופה באו אליו ללמוד ממנו (נכון שמרגע שהוא השתלט הוא הפך דיקטטור, אך זה בדיוק הדבר שהחליש יותר מאוחר את האקדמיה הבריטית). גם איינשטיין היה חסר כוח פוליטי, אך לאחר כמה שנים, רעיונותיו המוזרים והחצופים (אתה מוזמן לקרוא את התזה שלו – שיא החוצפה) תפסו כאש בשדה קוצים. מאז הפרדיגמות הללו יציבות ומסבירות היטב את התופעות, אותן הן אמורות להסביר (ניוטון ברמת הביניים, ואינשטיין ברמת המאקרו). אותו דבר קרה בכימיה ובביולוגיה. הפרדיגמות של הביולוגיה (דארווין, מנדל וה-DNA) עומדות יציבות ואיתנות כבר שנים רבות. הן לא מתהפכות, ולא משתנות. הן בסיס להרבה פרדיגמות בת, והן פוריות. בעוד שבפסיכולוגיה, סוציולוגיה ושאר מדעי הרוח, פרדיגמות עולות ויורדות על פי משב האופנה. הן מכלות את עצמן במהירות ולא מתייצבות. קון למעשה כתב ספר על מדעי הטבע, מבלי להסביר מדוע הפרדיגמות של מדעי הטבע נשארות כל כך יציבות. ההסבר שלי על רגל אחת להבדל בין המדעים הוא שלא נמצאו עדיין פרדיגמות יסוד טובות מספיק במדעי החברה והרוח, ולכן הרבה פרדיגמות יכולות לתאר את אותן תופעות באותה מידה, ולכן הדבר שבסוף מכריע הוא כוחה הפוליטי של האסכולה, ולא כוח הראיות.