לא שומעים!

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית “מי יודע מה זה קוורטי?”. אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות “קוורטי” לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה “דטרמיניזם טכנולוגי”. הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של “מוסד חברתי”), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד “אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!”.

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר “ככה אני רגיל”. לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי. ¹

ה”תלות מסלול” (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים. ²

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה”ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו “הבניית מסלול”. המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן “שום-מקום”. המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

#אבולוציה #אופוזיציה #אקדמיה #דמוקרטיה #דת #חברה #טכנולוגיה #לא פופולרי #מדע המדינה #מציאות #פוליטיקה #רעיונות לתזה

הפוסט הקודם: הקנדים פשוט לא מוכנים לדמוקרטיה עדיין

הפוסט הבא: אופניים במקום אוטובוסים

הרבה חלומות התגשמו אתמול, הרבה תקוות התנפצו, ולפחות שני לבבות נשברו. קנדה שלחה אתמול מסר חד וברור לאוטווה, והמסר הוא: “דמוקרטיה על הזין שלנו”.

אבל נתחיל מהגישה האופטימית: אמנם השמרנים זכו לרוב משמעותי (167 מושבים מתוך 308), אבל אתמול התחיל חציו השני של המהלך שראשיתו בראשית שנות ה-90. אז, כזכור, פיצול בימין הביא את המפלגה השמרנית לקריסה מוחלטת. בתהליך שנמשך על פני עשור, אוחדו שורות הימין, ובסופו של דבר הגיעו השמרנים לנצחון של היום. כל הזמן הזה, השמאל-מרכז היה מפוצל בין הליברלים ל-NDP, אבל בגלל הרוב המשמעותי לגוש הזה באקלטורט הקנדי, בגלל הצבעה אסטרטגית לליברלים, ובגלל הפיצול בימין, שום דבר לא הפריע לשתי המפלגות לרוץ בנפרד. היום, הליברלים קרסו לתוצאה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלהם, עם 34 מושבים בלבד. גרוע יותר מהתוצאה האיומה של 1984 – 40 מושבים, גם אז, בעיקר בגלל פיצול במחנה השמאל-מרכז. אבל זה לא נגמר בקריסה במספר המושבים. לראשונה המפלגה הליברלית איבדה את מקומה כאחת משתי המפלגות הגדולות בקנדה. הליברלים לא הפסידו בפער קטן – ה-NDP גרפו 102 מושבים בפרלמנט, כמעט פי שלוש מהתוצאה הקודמת שלהם. הליברלים גם הפסידו בפער גדול באחוז הקולות – רק 20 אחוז מהמצביעים נתנו את קולם לליברלים, לעומת כ-30 אחוז ל-NDP.

וכמעין זובור אחרון, מנהיג הליברלים מייקל איגנטייף נבעט מהמושב שלו ויוחלף על ידי מועמד שמרן צעיר. גם כאן, כמו בהרבה מחוזות אחרים באונטריו, השמרנים ניצחו אך ורק בגלל הפיצול בין הליברלים ל-NDP. אם יש מסר שמצביעי השמאל הקנדי שלחו לליברלים אתמול, הרי הוא “תתאחדו!”. יש רק שני תסריטים סבירים של נצחון לשמאל בטווח הזמן הנראה לעין: כשלון צורב של ג'ק לייטון בהנהגת מפלגתו לאורך שנותיו כאופוזיציה הרשמית שיוביל לקריסת המפלגה בבחירות הבאות; או איחוד שורות בין שתי המפלגות. בהנחה שהתסריט הראשון לא יתרחש, ובהנחה שהליברלים לא יוותרו על עצמאותם עד שלא יפסידו לפחות מערכת בחירות אחת נוספת, המשמעות היא עשור של שלטון שמרני. (להזכירכם, אנחנו עדיין בגישה האופטימית יחסית, מה שמצביע על כמה המצב רע).

מן העבר השני, הבלוק הקוויבקי כמעט ונעלם, גם מבחינת מושבים (ירידה מ-49 מושבים לכארבעה) וגם מבחינה אלקטורלית גרידא (ירידה של כ-40% בכוחה האלקטורלי של המפלגה). מירב הצלחתה של ה-NDP נבע מהמחוז הפרנקופוני, שם זינקה ממושב אחד בלבד בבחירות הקודמות, לכ-60 מושבים היום, מתוך 75 מושבים במחוז כולו. גם ראש המפלגה הזו, ג'יל דוספ, הודח מהמושב שלו לטובת המועמד של ה-NDP, לאחר 21 שנה בפרלמנט, וכבר הודיע על פרישתו מראשות המפלגה. קוויבק תהיה הנעלם הגדול של ארבע השנים הקרובות. האם ישמרו נאמנות למפלגת הרוב החדשה של המחוז גם בבחירות הבאות, או שמא יצליחו הקוויבקיסטים לחזור למרכז הבמה? ומאידך, האם מאמציו של לייטון לשמר את ההצלחה שלו בקוויבק יובילו להרחקת מצביעים באזורים אחרים של קנדה? המצב הזה, שבו מפלגה עוברת מאי-קיום מוחלט במחוז להסתמכות כמעט מוחלטת על המחוז הזה מבחינה אלקטורלית הוא חריג, בלשון המעטה.

אבל אי אפשר בלי ההסתכלות הפסימית יותר. סטיבן הרפר זכה ברוב משמעותי של המושבים. בניגוד לתחזיות, הוא גם עשה זאת באמצעות אחוז ניכר מקולות המצביעים: למעלה מ-40% מהקנדים הצביעו למועמדים שמרנים ברחבי המדינה. במחוזות מערביים מסויימים התמיכה בשמרנים הגיעה ל-60% ולמעלה מכך. אפילו באונטריו עצמה, מרכז העוצמה של הליברלים בשנים נורמליות, השמרנים הצליחו לגרוף 45% מהקולות. כלומר, לפיצול בין הליברלים לדמוקרטים החדשים הייתה משמעות, אבל פחות משניתן היה לצפות. ¹

התמיכה המשמעותית הזאת מצערת במיוחד לאור העובדה שהרקע לבחירות הנוכחיות היה, במידה רבה, הבוז של הרפר לדמוקרטיה. הליברלים ביססו את הקמפיין שלהם במידה רבה על חוסר הנכונות של השמרנים לעבוד בתוך המסגרת הדמוקרטית הלגיטימית. בתגובה, הציבור הקנדי העניק לשמרנים קארט בלאנש. ההליך הדמוקרטי לא מעניין אותנו, אמרו הקנדים. לא מעניין אותנו שהרפר סירב לענות לשאלות, מעיתונאים או מסתם אזרחים, לאורך הקמפיין כולו. לא מעניין אותנו שהוא חזר על אותו נאום שוב ושוב ושוב בלי להשיב להאשמות וטענות שהועלו כנגד מפלגתו. אותנו מעניינת היציבות השלטונית והכלכלית יותר מכל. מועמדים שעמדו במרכז שערוריות, כמו בוורלי אודה, נבחרו ברוב גדול. אין שום דבר שיפריע להרפר עכשיו לבצע את המדיניות הבעייתית-בלשון-המעטה שלו בכל הנוגע לשקיפות שלטונית, לתמיכה במדינת הרווחה הקנדית (המצומצמת גם ככה), במערכת הבריאות הציבורית ובנושאי הגירה – כולן מכוונות לפגיעה במעמד הביניים ובמעמד הפועלים, ולחיזוק בעלי ההון.

נוצר מצב מוזר שבו ארה”ב, ככל הנראה, היא המדינה עם ההנהגה הפרוגרסיבית ביותר בעולם המערבי כיום. מעולם לא נדמתה קנדה לשכנה מדרום כפי שהיא דומה לה היום מבחינת יחסה לפוליטיקה ולפוליטיקאים בימים כתיקונם, וזה מוזר, כי מעולם הפוליטיקה האמריקאית לא התקרבה כל-כך לפוליטיקה הקנדית בימים כתיקונם.

ארבע שנים קשות צפויות עכשיו לדמוקרטיה הקנדית. לא יהיה זה בלתי סביר לצפות גם לשמונה שנים קשות. השאלה הכי חשובה עכשיו היא מה יקרה אחר-כך.

—

תקציר מנהלים עבור אלו שמורגלים בדיווחים בתקשורת הישראלית על נושאים ממין זה: הארפר טוב ליהודים. הידד!

#בחירות #דמוקרטיה #יאוש #קנדה

הפוסט הקודם: תומר חג'ג'

הפוסט הבא: קווערטי

לפני כשני עשורים הייתי מנוי על מגזין ילדים ונוער בשם “משהו” – מעין וריאציה על מעריב לנוער, אבל בלי “על בנים ועל בנות” ועם קומיקסים של מישל קישקה במקום אורי פינק. אין לי מושג למה, בעצם, הייתי מנוי כל כך הרבה שנים על העיתון הזה. הוא היה מלא בקשקושי מפורסמים שאת רובם כלל לא הכרתי. כל גליון הכיל דף מדבקות עם תמונות של כל מיני זמרי ולהקות פופ שעל רובם לא שמעתי (עניין במוזיקה לא פיתחתי פחות או יותר עד התיכון), אותן הייתי מדביק על הארונות בחדר שלי במגוון צורות גיאומטריות חסרות פשר. אני זוכר ספציפית מקבץ מרשים של בננרמה בצורת שמש. עד היום, עד כמה שאני זוכר, לא שמעתי אפילו שיר אחד של בננרמה.

כנהוג באותם זמנים עתיקים, בעיתון היה גם מדור של חברים לעט – ילדים שמחפשים ילדים אחרים להתכתב איתם. אחד הילדים שכתובתם התפרסמה שם כתב שהוא אוהב קומיקס. גם אני אהבתי קומיקס, אז בפעם הראשונה בחיי שלחתי מכתב לילד זר לחלוטין. כל מה שידעתי עליו הוא שהוא אוהב קומיקס, ושקוראים לו תומר חג'ג'. למעשה, לא הכרתי את השם חג'ג', אז חשבתי שקוראים לו תומר חגג.

בכלל, לא ממש הייתה לי מודעות לכל עניין העדות עד שלב מאוחר למדי של חיי.

אני לא זוכר בדיוק כמה חודשים ההתכתבות הזו נמשכה, אבל לא ממש אמרנו שום דבר אחד לשני. בשלב כלשהו התחלנו לשלוח דפים עם פחות או יותר רק ציורים. אני זוכר שהוא היה הרבה יותר מוכשר ממני. ובשלב כלשהו הפסקנו. שוב, אני לא זוכר מי לא ענה למי, אבל זה די נמאס.

אף פעם לא פגשתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה או מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא זוכר בכלל שפעם הוא התכתב עם מישהו עם שם משפחה נורא ארוך ומסובך. אני כותב את הרשומה הזו מתוך איזו תקווה מוזרה שאולי הוא יגגל את השם שלו וימצא את הבלוג שלי, ואולי יצור קשר מחדש. סתם, מתוך סקרנות.

—

לא, אין פואנטה.

—

אוסאמה בין-לאדן מת, אבל אין לי שום דבר להגיד על זה כרגע חוץ מאחלה, אז זהו.

#אני ואפסי עוד #ילדים #שום כלום

הפוסט הקודם: מותה של מפלגה

הפוסט הבא: הקנדים פשוט לא מוכנים לדמוקרטיה עדיין

‪

‪The death of the party‬

‪Came as no surprise‬

‪Why did we bother?‬

‪Should have stayed away‬

 

‬

השבוע הקרוב מכיל לו”ז מעניין לחובבי שיטות בחירות. מחר, השני במאי, יצאו אזרחי קנדה להצביע בבחירות הפדרליות במה שבמידה מסויימת משחזר את הארועים החריגים של הבחירות האחרונות בבריטניה. בבריטניה עצמה צפויה ביום חמישי הצבעה על שינוי שיטת הבחירות לשיטת “הקול האלטרנטיבי” (AV) – הצבעה שלא הייתה מתקיימת אילולא תוצאות הבחירות האחרונות שם. אמנם הבטחתי שלא להתעסק בספקולציות, לאור ניסיון העבר, אבל קשה לי להתאפק.

—

קנדה היא בסך הכל מדינה בעלת מערכת מפלגתית יציבה למדי. מאז היווסדה כיהנו בראשות הממשלה רק שתי מפלגות (על גלגוליהן השונים): הליברלים (גריטס) והשמרנים (טוריז). מאז מלחמת העולם הראשונה נוספו למערכת מפלגות שלישיות, רביעיות וחמישיות, מימין ומשמאל, אבל מאז ומתמיד אחת משתי המפלגות המרכזיות הייתה מפלגת השלטון, והשניה הייתה מפלגת האופוזיציה הרשמית.

כלומר, עד 1993. ב-1993 נפלה ממשלתו של בריאן מלרוני, ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית ¹ באחת ההתפרקויות המדהימות ביותר של מפלגה בהיסטוריה. ההצלחה האלקטורלית המרשימה של המפלגה לאורך שנות ה-80 הייתה בנויה על קואליציה מוזרה של המערב מחד וקוויבק מאידך. ב-93 הקואליציה הזו התפרקה למרכיביה. הבלוק הקוויבקי השתלט על כל המושבים במחוז הפרנקופוני והפך לאופוזיציה הרשמית. המערב נתן את רוב מושביו למפלגת הרפורמה החדשה מימין. עלייתן של שתי המפלגות הללו רק מדגיש עד כמה הקואליציה של השמרנים הייתה בלתי סבירה. הבלוק תומך במדיניות סוציאל-דמוקרטית ומתקדמת מבחינה חברתית, לצד תמיכה בריבונות עצמאית למחוז. מפלגת הרפורמה עלתה במידה רבה על בסיס מצע שביקש לבטל את האחיזה הקוויבקית בפוליטיקה הקנדית כפי שזו באה לידי ביטוי מהמהפכה החוקתית של טרודו בראשית שנות ה-80. המפלגה השמרנית נפלה מרוב מוחץ של 169 מושבים בפרלמנט (מתוך 295) ² לשני(!) מושבים בלבד, מה שגרם לה אף לאבד את מעמדה כמפלגה רשמית – תואר ששמור למפלגות שזכו לתריסר מושבים לפחות.

המפלגה לא הצליחה להתאושש מהמכה. בבחירות הבאות הצליחה לטפס חזרה למעמד של מפלגה רשמית, בעוד שמפלגת הרפורמה הופכת לאופוזיציה הרשמית. ב-2004 שתי מפלגות הימין מתאחדות ל”מפלגה השמרנית של קנדה”, ומצליחות ביחד להחליש את המפלגה הליברלית שמקימה ממשלת מיעוט. בשתי מערכות הבחירות שנערכו מאז, ב-2006 ו-2008, זכתה המפלגה השמרנית החדשה למספר המושבים הגדול ביותר, בעוד שהשמאל-מרכז מפולגים בין הליברלים, הקוויבקיסטים והמפלגה הדמוקרטית החדשה, והקימה ממשלות מיעוט.

לפני מספר שבועות הוכרז סיבוב חדש של בחירות כאשר סטיבן הרפר, מנהיג השמרנים, מאמין שהוא יצליח סוף סוף להשיג את הרוב הנכסף. ואכן, רבים האמינו שהרוב נמצא בהישג ידו. הקמפיין השלילי נגד איגנטייף, מנהיג הליברלים, הצליח לדרדר עוד יותר את התדמית האפרורית-ממילא של איגי, שנתפס כיהיר ומנותק מהציבור. אבל לתדהמת שתי המפלגות הקולות לא זרמו לשמרנים, אלא דווקא שמאלה, אל ה-NDP.

המפלגה הדמוקרטית החדשה, ה-NDP, היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שדומה מהרבה בחינות לבלוק הקוויבקי בכל האמור בעמדות כלכליות וחברתיות. עיקר הבסיס האלקטורלי שלה עד כה היה במערב וקצת באזורים אורבניים באונטריו (למרות שברמה המחוזית הם גם אוחזים בראשות הממשלה בנובה סקושיה שבמזרח). למרבית ההפתעה, הזינוק של המפלגה בבחירות הנוכחיות התחיל דווקא בקוויבק, שם לא הייתה למפלגה כמעט שום נוכחות. ג'ק לייטון, ראש המפלגה מזה שמונה שנים, שם לעצמו למטרה לבסס את המפלגה בקוויבק, ונראה כאילו השנה היא השנה בה יצליח לעשות זאת. הסקרים מצביעים על המפלגה הדמוקרטית כמפלגה החזקה ביותר במחוז עכשיו, בעוד שהמפלגה הקוויבקיסטית איבדה את רוב כוחה האלקטורלי. הצלחה שכזו, משמעה בנייה מחדש של הקואליציה של השמרנים משנות ה-80, בין קוויבק למערב.

איך לייטון הצליח במשימה? כאמור, מרוב הבחינות המפלגה שלו הייתה קרובה עד מאוד למפלגה הקוויבקיסטית. אך סוגיית הריבונות של קוויבק מנעה מהמפלגה את קולות הלאומנים בקוויבק. השנה החליט לייטון ללכת על כל הקופה והתחיל להכריז על שאיפתו לפתוח מחדש את החוקה הקנדית, שמעולם לא אושררה על ידי קוויבק, כדי להכניס את קוויבק לתוך האיחוד בצורה הוגנת יותר לדידם. לייטון הצהיר על הכרתו בקוויבק כתרבות עצמאית ונפרדת במדינה, וקרא לשורה של צעדים שיחזקו את יכולתם של הפרנקופונים להגן על מעמדם. לראשונה מזה זמן רב, לקוויבקים הייתה חלופה אמיתית לבלוק. הם הפנימו כבר שאת המאבק להכרה לאומית שלהם לא יוכלו לנהל מאוטווה, בירת קנדה, וכי מוטב להם להשפיע על הפוליטיקה הפדרלית דרך — ובכן — השפעה על הפוליטיקה ברמה הפדרלית.

אבל בעקבות עלייתו הפתאומית של לייטון בסקרים, ארוע שהתרחש רק בשבוע האחרון של הקמפיין, התחילו מצביעים אחרים, במחוזות אחרים, להסתכל על המנהיג המשופם כאלטרנטיבה אטרקטיבית לאיגנטייף. ³ הקהל הגדול שמצביע “רק לא הרפר” מצא גיבור חדש בלייטון, ונותן לו, לפחות לפי הסקרים, כוח שחורג מעל ומעבר לכל מה שמפלגתו השיגה בעבר, ולמעמד מפלגת האופוזיציה הרשמית. האם הליברלים בדרך לגורלם של השמרנים-הפרוגרסיבים?

הפיצול המתמשך בשמאל הקנדי אינו טבעי למערכת רובנית. הוא השתמר שנים רבות כל-כך רק משום שעד שנות ה-2000, הפיצול לא הפריע למפלגה הליברלית להיות מפלגת השלטון הכמעט-קבועה, ששלטה במשך למעלה מ-60 שנה מתוך 90 השנים האחרונות. ⁴ עיקר כוחה האלקטורלי של הדמוקרטית החדשה היה במחוזות בהם השמרנים בין כה היו חלשים, כך שהמפלגה הליברלית הצליחה לזכות במקום הראשון חרף הפיצול בקולות השמאל.

כעת, כשהמפלגה הליברלית בשפל, הנכס הכי חשוב שלה נגוז: ההצבעה האסטרטגית. אם מצביעים בעבר העדיפו לתת את קולם לליברלים כדי שלא לבזבז את קולם על הדמוקרטית החדשה, עכשיו רבים שוקלים מחדש אם הליברלים הם באמת ברירת המחדל של הבחירות הללו. המשמעות היא תגובת שרשרת שמחלישה את הליברלים מסקר לסקר ומחזקת את הדמוקרטים החדשים.

—

אחת ההצלחות הגדולות של הרפר בקמפיין החדש היא החדרת הטענה כאילו קואליציה היא דבר אנטי-דמוקרטי. זה מדהים שהקנדים נפלו לטריק הזה, לא רק בגלל שזו שטות אטומית, לא רק בגלל שהרפר עצמו שקל להקים קואליציה בזמן ממשלת המיעוט של הליברלים ב-2004, אלא בעיקר משום שאם יש משהו שלהרפר בבירור לא אכפת ממנו, הרי זו הדמוקרטיה הקנדית. הרפר השעה את הפרלמנט פעמיים במהלך כהונתו הקצרה. בשני המקרים עשה זאת מפני שחשש שהפרלמנט עלול להפיל את ממשלתו. הוא ראש הממשלה הראשון שמשתמש בהליך הזה שלא מסיבות טכניות כבר למעלה ממאה שנה. הוא ראש הממשלה הראשון שנמצא אשם בביזוי הפרלמנט – הליך שמבחינתו, כפי שהבהיר במהלך הדיבייט האחרון, הוא חסר כל משמעות. כפי שמבהיר פיטר ראסל, איש מדע המדינה שמתמחה בחוקות, הרפר מבזה את הדמוקרטיה הקנדית, חד וחלק.

בתגובה, איגנטייף הבטיח שלא ילך לקואליציה עם ה-NDP והקוויבקיסטים. המשמעות הייתה שמבחינתו, הבחירות הן בינו לבין הרפר – בין המפלגה הליברלית לבין המפלגה השמרנית. המצביעים, ככל הנראה, חשבו אחרת.

לייטון, כמובן, אינו מחוייב להבטחות של איגי. אם הליברלים יגמרו במקום השלישי בבחירות, איגנטייף יאבד את ראשות המפלגה, ויש סיכוי שהליברלים יסכימו ללכת לקואליציה תחת ה-NDP. אך יש להודות שמדובר על תסריט דחוק. מהלך כזה הוא התאבדות סופית של המפלגה, שלעולם לא תוכל לצאת ממעמדה כמקום שלישי, וסופה בהכרח להטמע לתוך ה-NDP. עדיף לליברלים לתת ל-NDP להתקרר קצת על תקן הקואליציה הרשמית. עד הבחירות הבאות, יש להניח, הרבה מהקסם של לייטון יאבד. עשרות ה”גמדים” שנכנסים לפרלמנט מאחורי גבו בהחלט עשויים לעשות לו מספיק בושות כדי להחזיר את המפלגה למימדיה הרגילים. זאת צריך לזכור: המפלגה לא ציפתה להצלחה הזאת, וספק אם השקיעה הרבה מחשבה במועמדיה ברבים מאזורי ההצבעה. כך, למשל, מועמדת אחת בקוויבק בילתה מחצית מהקמפיין בעבודתה הרגילה בפאב, ובשבוע האחרון שלו אף יצאה לחופשה משפחתית (שתוכננה מראש, הדגיש לייטון) ללאס-וגאס. הביקורת הרבה לה זכתה המועמדת העמידה את המפלגה כולה באור שלילי, במיוחד לאחר שנודע שהמועמדת, שהתמודדה באזור פרנקופוני לחלוטין, בקושי מדברת צרפתית. מועמדים רבים אחרים של המפלגה הם אלמונים גמורים, והקולות שיקבלו יהיה קולות ללייטון, לא למועמדים עצמם. כאמור, זה עוד עלול להתנקם בו.

—

מה שבטוח לגמרי שלא יקרה הוא מה שקרה בבריטניה: המפלגה הליברלית-דמוקרטית זכתה להצלחה נאה בבחירות האחרונות (אם כי לא חריגה כפי שרבים ציפו), והלכה לקואליציה עם השמרנים. במסגרת הסכם הקואליציה, המפלגה הנהיגה משאל עם בניסיון לשנות את שיטת הבחירות מהשיטה הרובנית הקלאסית לשיטת “הקול האלטרנטיבי”. בשיטה זו, במקום להצביע למועמד אחד באזור חד-נציגי, המצביעה נדרשת לדרג את המועמדים שלה: מי ההעדפה הראשונה, מי השניה וכן הלאה. כאשר נספרים הקולות, נספרות קודם כל ההעדפות הראשונות. המועמד עם הכי פחות קולות בשלב זה נמחק, וקולותיו מפוזרים בין המועמדים האחרים על פי ההעדפה השניה שלהם וכן הלאה. המועמד הראשון שעובר את סף 50% זוכה במחוז. השיטה הזו שימושית מאוד כדי לנטרל שיקולים של הצבעה אסטרטגית, וכך מגדילה את סיכויי המפלגות הקטנות לזכות במושבים. כמובן, היא עדיין רחוקה מלהיות שיטה יחסית הוגנת במיוחד, אבל לפחות היא מונעת אפשרות שמועמד שהיה מפסיד בכל התמודדות אחד-על-אחד מול המועמדים האחרים מרוויח מפיצול הקולות ביניהם וזוכה במושב עם מיעוט של המצביעים במחוז הבחירה שלו.

כל הסקרים מצביעים על כך שהבריטים ידחו ברוב דו-ספרתי את השיטה החדשה. זה לא ממש מפתיע. לאף אחד אין סיבה לתמוך בחוק הזה אם הוא תומך בלייבור או בשמרנים – שתי המפלגות שמחזיקות ביחד ברוב מכריע של המצביעים בבריטניה. יתר על כן, גם אם נתעלם משיקולים תועלתניים שכאלו, גם תומכי הלייבור וגם תומכי השמרנים חוששים ששיטה שכזו תשרת דווקא את מפלגות הימין הקיצוני (שמורכב מימין קיצוני-סתם וימין קיצוני-מטורלל לאללה).

לשיטה החדשה יש עוד בעיה אחת: התומך המרכזי בה הוא ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. מי שזכה להערצה כה רבה לפני הבחירות, הפך בעיני רבים במחנה הליברלי (שכולל גם פלגים מסויימים מהדמוקרטים) לבוגד עם הליכתו לקואליציה עם השמרנים. מפלגתו של קלג, אפשר להניח, כבר לא תחשב הפתעה פוטנציאלית בבחירות הבאות, ואם מישהו קיווה שמשהו מהמומנטום של הליברלים יתגלגל לבחירות הבאות, היום כבר אפשר להיות בטוחים שלא. הליברלים ישקעו חזרה לעמדת המפלגה השלישית הבלתי חשובה בעליל של הפוליטיקה הבריטית.

—

מה שמביא אותי לרעיון שהפכתי בו בזמנו, כשחיפשתי נושא לתזת MA. השאלה שרציתי לשאול (במידה מסויימת, יש להודות, בהשראת הציטוט שבפתיחת הפוסט) היא מתי מפלגות מתות. כלומר, מתי מפלגה שנחשבת מפלגת שלטון מתערערת והופכת למפלגה קטנה, או אף נעלמת כלל. ⁵ ההשערה ששקלתי להעלות אז היא שמפלגות חדשות יכולות לצמוח ולהחליף מפלגות שלטון רק כשהן מגיעות מהשוליים הפוליטיים, ולא כפי שהפוליטיקאים מסויימים נוטים לחשוב, מהמרכז החוצה. הדוגמא הראשית שהייתה לי בראש הייתה מפלגת המרכז בישראל. הניסיון לצמוח על ידי נטילת קולות משתי המפלגות הגדולות נידונה לכשלון משום ששתי המפלגות מחצו את המפלגה במקום שהיא תתגבר עליהן. גם שינוי ניסתה להצליח כך (למרות שאפשר לטעון ששינוי באה מהשוליים על מימד הדתיות-חילוניות של הפוליטיקה הישראלית) וכשלה. ההצלחה של מפלגת הרפורמה להכריע את המפלגה השמרנית, והצלחתה של ה-NDP, אם אכן תצליח, הן דוגמאות נוספות לתזה הזו, בעוד שהכשלון של הליברלים-הדמוקרטים בבריטניה מהווה דוגמא מהכיוון השני.

מאז, כמובן, קרו כמה דברים. בעיקר “קדימה”. אבל כל הסיפור של קדימה, כמובן, הוא בעייתי. האם היא בכלל מפלגה חדשה, או שהיא פשוט החליפה את הליכוד למערכת בחירות אחת? האם בשלב הזה אפשר באמת היה לקרוא למפלגת העבודה “מפלגה גדולה”, או שהמערכת הפכה למערכת עם מפלגה דומיננטית בבחירות 2003? יום אחד, אני מקווה, אני עוד אחזור לשאלה הזו. אני מאמין שיש כאן נושא שראוי להבהרה.

—

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה למלגת המחיה שלי (ראו בטור משמאל למעלה אם אין לכם מושג על מה אני מדבר). אני מודה לתורם ומאחל לו בנים זכרים ובנות נקבות, או להפך, בהתאם לנטייה המינית המועדפת עליהם.

#בחירות #בריטניה #דמוקרטיה #מדע המדינה #קדימה #קנדה #רעיונות לתזה

הפוסט הקודם: זינוק אדיר לאנושות

הפוסט הבא: תומר חג'ג'

ספוילרים ספוילרים ספוילרים ספוילרים. אם לא ראיתם את צמד הפרקים הראשון של העונה השישית של דוקטור הו, אל תקראו את הפוסט הזה. תשמרו אותו לאחרי שתצפו בהם, או משהו. אני לא הולך לחסוך בפרטים. מצד שני, אני גם לא הולך להגיד שום דבר מעניין. רק מתדיין ביני לבין עצמי לגבי הסיפור הראשון של העונה, כי אף אחד אחר לא מוכן לדבר איתי על זה.

..

כולם הלכו? יופי.

..

סטיבן מופאט עשה לנו זובור רציני. הדקות הראשונות של העונה נפתחו בארוע שכל כולו שאלות מפה עד הודעה חדשה: מי האסטרונאוט הבלתי-אפשרי? למה הוא הרג את הדוקטור? למה הדוקטור זימן את כולם כדי לצפות בארוע, ואת עצמו כדי לחזור אחורה בזמן ל-1969? הדקות האחרונות של הפרק הראשון גרמו לנו לחשוב שהכל הולך להפתר בפרק השני. שסיפור הרקע של העונה יעסוק בהריון של איימי, ואולי בהתבגרות שלה. ¹ אבל לא.

הפרק השני פתר את כל הדברים שלא עניינו אותנו בכלל. שזה מוזר, לאור העובדה שנבואות על “הדממה” פוזרו בנדיבות על פני כל העונה החמישית – למן הפרק הראשון שלה, למעשה. הפרק החדש, לכאורה, פותר את הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו: הדממה חדרו ליקום דרך הסדקים בזמן, השתלטו על ההיסטוריה האנושית וגרמו לה — ובכן, להיות בדיוק מה שהיא הייתה מאז ומתמיד. או אולי הם לא קשורים לסדקים והם סתם תמיד היו שם. לא ממש משנה. הדוקטור התחכם להם, המין האנושי יקום על כובשיו וישתחרר מעולו, הכל טוב ויפה. כן, כן, הם יחזרו – מופאט לא מסוגל להתאפק, אפילו כשהוא הורס את יציר כפיו במו ידיו (מישהו אמר “זמן המלאכים”?), אבל המסתורין שנבנה על פני עונה שלמה, בסך הכל, נפתר. ועכשיו נשארנו עם כמה מסתורינים חדשים לגמרי. ההריון השרודינגרי של איימי, ומה שנראה כמו שובה של הבת של הדוקטור. אה, כן, והשאלה הקטנה של מותו בעוד מאתיים שנה.

—

הדממה

כפי שכבר ציינו לפני, מופאט אוהב דברים מפחידים שאסור להפסיק להסתכל עליהם. המלאכים הבוכיים יהרגו אותך אם רק תמצמץ יותר מדי בנוכחותם ². אבל אפילו יותר מדברים מפחידים שאסור להוריד מהם את העיניים, מופאט אוהב לשחק על החרדה שלנו שאנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב – דלת נוספת בבית שאיכשהו שכחנו שהייתה שם; הקומה השניה של הבניין שאיכשהו שכחנו שבעצם לא קיימת ³; החבר שאיכשהו שכחנו לגמרי שהיה לנו; למה לעזאזל אנחנו מתנשפים ומזיעים כאילו ראינו מפלצת לפני שניה, למרות שאנחנו לא זוכרים כלום?

הדממה אינם מפלצת נהדרת. אני יודע שהרבה אנשים לא יסכימו איתי, אבל אם יש משהו שלמדתי מכל עניין המלאכים, הוא שמפלצות כאלו אינו מפלצות כלל – הן טריק עלילתי. טריק עלילתי משובח, ללא ספק, אבל בכל זאת, טריק עלילתי ולא יותר מכך. אין שום דבר מעניין להגיד על הדממה, בגלל שאין בהם שום דבר פרט לעובדה ששוכחים אותם ברגע שמורידים מהם את העיניים. הם מאפשרים רגעים מדהימים כמו זה שעל הטארדיס, כשלרגע אחד אנחנו חווים את העולם כפי שקנטון חווה אותו, כשהוא שוכח שלפני שניה הוא ראה תמונה של הדממה. ⁴ אבל הם לא יסחבו עונה שלמה בעצמם.

מצד אחד, טוב לדעת שהעונה כנראה לא תהיה עליהם. מצד שני, אם העונה כן תיסוב סביב מותו העתידי של הדוקטור, יש לכך רק משמעות אחת: עוד פרדוקסים גדולים. ואם לומר את האמת, נמאס לי מהפרדוקסים של מופאט.

—

האסטרונאוט הבלתי-אפשרי

מופאט אוהב פרדוקסים. וויבלי-וובלי טיימי-וויימי זה הדבר הכי קרוב שהוא מוכן לספק לנו כתחליף טכנו-באבל, לפחות מאז ההסבר הפסאודו-מדעי האינפנטילי של “הילד הריק”. ההיסטוריה נכתבת ונמחקת בקצב מסחרר אצל מופאט, הזכרון האנושי הופך לצעצוע, הן עבור הדוקטור והן עבור יצורים אחרים שעושים בו כבשלהם. אצל ראסל טי. דיוויס, אובדן הזכרון של דונה היה טרגדיה עצומה, וגם כאשר כולם שמחו לשכוח את ארועי “אחרון אדוני הזמן”, הוא דאג שמארתה ומשפחתה תזכור גם תזכור. אצל מופאט אנשים שוכחים דברים כל הזמן – הם שוכחים דברים שהיו, זוכרים דברים שאינם, ולפעמים גם שוכחים דברים שמעולם לא קרו מפני שהם נמחקו רטרואקטיבית.

האסטרונאוט שעלה מן הים הוא, בוודאות גבוהה, פרדוקס. הדוקטור שולח את עצמו ואת חבריו למסע שתחילתו במיגור הדממה, וסופו בהצלתו שלו מפני מה שזה לא יהיה שגרם לאסטרונאוט להרוג אותו. אם בסוף הפרק הקודם חשבנו שהאסטרונאוט מכיל ילדה, עכשיו אנחנו כבר יודעים שהילדה כבר לא שם, וחליפת האסטרונאוט יכולה לנוע בעצמה. אם יש שמץ של רמז בפרק הזה על מקור האסטרונאוט, אני לא ראיתי אותו. למעשה, בעוד שהפרק הקודם היה כולו בסימן מותו הקרב ובא של הדוקטור, הפרק השני כמעט ומתעלם מכך. פרט לתזכורת קצרצרה למעטפות בכחול-טארדיס, אין בעצם התייחסות לדבר. קפיצת הזמן הקטנה והנוחה בתחילת הפרק ל”שלושה חודשים אחר כך” חוסכת מאיתנו את הרגע שבו הדוקטור שואל את איימי למה היא התכוונה כשאמרה שהיא מצילה אותו בעת שירתה בילדה בחליפת האסטרונאוט. האם הוא לא שאל אותה? שאר הפרק היה יכול להתנגן באותה הצורה בדיוק, ככל שאני מצליח לראות, אם סיפור מותו של הדוקטור מעולם לא היה מסופר.

—

איימי, ריבר והילדה

הדמות היחידה שמופאט יצר ומצליח להחזיר בצורה מכובדת היא ריבר סונג. סיפור האהבה הטראגי שלה, שאנחנו חווים לאחור, הוא יצירה קסומה מצד מופאט, שאלמלא אודרי ניפנגר הקדימה אותו בכמה שנים, הייתי גם מכתיר כמקורי להפליא. אני אוהב שמופאט יצר כאן דמות שתוכל ללוות את הדוקטור לאורך שנים רבות (אם כי, בשלב מסויים, אני מניח שהעובדה שאלכס קינגסטון אינה בנג'מין באטן יתחיל להפוך לבעיה). מעין אלטרנטיבה מודרנית לבריגדיר של הסדרה הישנה. סונג גם שימושית כדי להפיג חששות מתמשכים של מעריצים מסויימים – למרות הכל – שאיימי תהפוך למושא אהבתו של הדוקטור. וחייבים להודות על האמת – סונג הרבה יותר מתאימה לתפקיד מאיימי או רוז.

..

אז איימי בהריון. או שלא. משהו באמצע. תינוקו של שרודינגר. ולא רק זה: איימי גם ראתה את תמונתה שלה אוחזת בתינוק בבית יתומים נטוש ב-1969. ⁵ מה הולך פה? אין לי מושג. והאם לתינוק יהיה ראש-זמן?

..

יש שתי אפשרויות לגבי הילדה. או שהמאסטר התגלגל לגופה של ילדה קטנה וצפוי לחזור לחיינו בקרוב – אפשרות מעניינת, אם כי זו תהיה הפעם השניה בסדרה המחודשת שאנחנו פוגשים את המאסטר דרך דמות שאינה מזדהה בשם הזה. וחוץ מזה, איכשהו קשה לי לראות את מופאט מחזיר את המאסטר שוב כל כך מוקדם. האפשרות השניה היא שהוא מחזיר את בתו של הדוקטור, זו ששוכפלה ממנו לפני שתי עונות על כוכב הלכת מסאלינה. ואולי זה משהו אחר, שקשור איכשהו לבתה העתידית של איימי? על דיוויס עוד הייתי מאמין שהוא יבנה סיפור שבו הדוקטור מכניס את איימי להריון (בלי סקס, כמובן, כי יש גבול). על מופאט? לא כל כך. אז מי הילדה הזו? לא ברור. מה היה תפקידה בסיפור שהסתיים היום? גם לא ברור.

—

אז זה פרק טוב או לא?

למעשה, מה שהכי מעצבן בפרק הזה הוא שלא ברור אם הסיפור הסתיים או לא. לכאורה, הדוקטור ניצח שוב, כל יצורי הדממה על כדור הארץ יושמדו על-ידי בני אדם אם רק ינסו ליצור קשר איתם. אבל ברור לכולנו שזה לא סוף הסיפור. לא יתכן שזה סוף הסיפור.

אחרי הפרק הראשון בעונה אמרתי שאני כבר לא סומך על מופאט, ושאני רוצה קודם לראות איך הוא סוגר את הקצוות שהוא פרם בחלקו הראשון של הסיפור לפני שאני מחליט אם זה פרק מצויין או פרק מאכזב. לזכותו של מופאט אני יכול להגיד שבגללו עכשיו אני אצטרך לחכות עד סוף העונה כדי להכריע האם הפרק הראשון היה מצויין או מאכזב. גם זה סוג של הישג, אני מניח.

ובעצם, מי אמר שבסוף העונה הכל ייסגר? אף אחד לא הבטיח שום דבר, נכון?

..

עכשיו אפריל. אם נניח איזושהי הקבלה בין זמן-סדרה לזמן אמיתי, הלידה של איימי, אם תהיה כזו, צריכה להיות באזור חג המולד. עד היום פרקי חג המולד היו מנותקים לגמרי מסיפורי המסגרת של כל עונה. האם השנה יחרוג מופאט ממנהג זה? גם כך העונה הרשמית מחולקת לשתי מיני-עונות, באביב ובסתיו – מי אמר שאין זו בעצם עונה בשלושה חלקים, כשהפינאלה האמיתית תגיע רק בחג המולד?

#דוקטור הו

הפוסט הקודם: מאסוקרטיה*

הפוסט הבא: מותה של מפלגה

קורא ותיק (לטענתו) הפנה אותי לטקסט בבלוג של בן-דרור ימיני תחת הכותרת החיננית “תמוגר המיעוטוקרטיה” שלקח לי בערך שלוש קריאות כדי להבין שזה לא רצף רנדומלי של אותיות. הוא שאל אותי לעמדתי בנושא. מכיוון שאני מבין שמדובר פה בהזמנת מאמר שתלווה בתשלום נאות ¹, הסכמתי להתפנות מעיסוקי החשובים יותר כדי להתווכח עם הקשקושים חסרי המשמעות של ימיני.

אם עוד לא הבנתם עד עכשיו, אני לא ממש מעריך את הטקסט הזה של ימיני. יש מגוון סיבות, אבל בראש ובראשונה הוא מעצבן כי הוא בלתי עקבי לחלוטין. למה כוונתי? ימיני יוצא כנגד כל מיני דברים ש”אין מדינה בעולם” שאפשר למצוא בה דברים דומים. כפי שאראה להלן, לפחות בכל הקשור לטענות הקצת יותר עובדתיות שלו, הטענה שלו היא שטות נטולת יסוד. אבל גם אם נניח שלא כך היה הדבר, יש משהו בלתי נסבל במי שמתלונן על משהו ש”אין בשום מקום אחר בעולם”, וכפתרון מציע משהו ש — כן, כן — אין בשום מקום בעולם.

אכן, לאלו שלא טרחו להקליק על הקישור, אנחנו במהדורה חדשה של “בואו נמציא שיטת ממשל חדשה לגמרי לישראל”. והיום: בן-דרור ימיני החליט שנמאס לו מזה שכל מיני מיעוטים חצופים שולטים במדינה, וכפתרון מציע לאפשר למיעוט לשלוט במדינה. מה? כן. אבל איך זה יתכן, ישאל הקורא הנבון? או-הו, פשוט מאוד: המיעוט שבן-דרור ימיני ממליץ שישלוט במדינה הוא המיעוט הנכון.

ימיני מתחיל בקריצה לכל הכיוונים הנכונים, ובכל הכיוונים הנכונים, אני מתכוון לאלו המתקראים השמאל הלאומי. ימיני מנסה לגשר על הפער בינו מימין לבין הגוף הערטילאי שמשמאל על-ידי לחיצה על כל הכפתורים הנכונים: חרדים, מתנחלים, משתמטים. ² מה עוד יכול אדם לבקש? אחרי שנתן לשמאלני המצוי כל מה שהוא יכול לרצות, הוא זורק פנימה גם את המשפטנים והערבים (האחרונים לא מתגייסים, בעוד הראשונים, לפי ימיני, “אין עוד מדינה שבה האחיזה שלהם בשלטון הופכת לכל כך אנטי-דמוקרטית”). את כל הסמטוחה השמחה הזו מערבבים ביחד וכך מהשמאל הלאומי והימין החילוני יוצא מה שאפשר אולי לכנות “המרכז הסתמי”. כי כל מה שמאפיין את ה”רוב” של ימיני הוא שהוא לא אחת מקבוצות המיעוט המובחנות. אלא שימיני יודע שהוא זרק החוצה כל כך הרבה “מיעוטים” עד שגם הרוב שלו הוא מיעוט.

הרי, אם הרוב לא היה מיעוט, לא היה צורך בשינוי שיטת המשטר. ואו-הו, כמה שצריך לשנות את שיטת המשטר.

אתעלם לצורך הדיון מסוגיית ההתפקדות למפלגות. אני לא אוהב פריימריז, ואני חושב שכל שיטה של פריימריז תביא לעיוותים. אני גם לא ממש מבין איך השיטה של ימיני אמורה לעבוד ומדוע היא לא מאפשרת עיוות הרבה יותר משמעותי של רצון המצביעים, בעיקר אלו שמגיעים מישובים גדולים. בקצרה, בכל זאת, הפתרון לבעיית המתפקדים הוא להשיג יותר מתפקדים. ברגע שאחוז ניכר מתומכי כל מפלגה יתפקדו אליה, היכולת של קבוצות שוליים להשליט את האג'נדה שלהם עליה תעשה זניחה.

שינוי אחר שמציע ימיני הוא במינוי השופטים. אין עוד מדינה אחת בעולם, כך ימיני, שבה שופטים ממונים על-ידי שופטים. נו, אז אמר. ממתי עיתונאים צריכים לדעת על מה הם מדברים כשהם כותבים משהו?

אבל השינוי המרכזי שמוצע הוא מה שימיני מכנה “סילוק שיטת הקואליציה”. אכן, יש בעיתיות אינהרנטית במשטר שבנוי על קואליציות. ספציפית: קשה לבוחר לדעת את מי להאשים בכשלונות ולמי לייחס הצלחות. האם העובדה שהמפלגה שלי הייתה בקואליציה אבל כשלה בביצוע המדיניות שהבטיחה לי נובעת מכך שאי אפשר לסמוך על המפלגה, ולכן לא אבחר בה שוב, או מכך שלא היה לה מספיק כח בקואליציה, ולכן אשתדל לעודד כמה שיותר אנשים להצביע לה בבחירות הבאות? ואכן, יש פתרונות לבעיה הזו, כמו השיטה הרובנית שנועדה לייצר רוב למפלגה אחת (אם כי, כפי שקנדה חשה עם מערכת בחירות רביעית בשבע שנים, שכנראה תסתיים עם ממשלת מיעוט נוספת, אף פתרון אינו מושלם). אבל לא לשם הולך ימיני. לא. הוא חושב שהדרך הנכונה היא להמציא שיטה שלא נוסתה באף מדינה אחרת בעולם: המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת מרכיבה את הממשלה לבדה, ואי אפשר להפיל אותה אלא ברוב של שני שליש מחברי הכנסת. משמע, כדי להתמודד עם בעיית שלטון המיעוטים, ימיני מציע לתת את השלטון לידי מיעוט של שליש מחברי הכנסת. מפלגה שתזכה ב-40 מושבים בכנסת (להזכירכם, לא חלום באספמיה – זה מה שקיבלה מפלגת הליכוד תחת שרון (אחרי האיחוד עם ישראל בעליה), וזה מה שקיבלה לפחות אחת אם לא שתי המפלגות הגדולות בכל מערכת בחירות שקדמה ליישום שיטת הבחירה הישירה בישראל) תשלוט ללא מצרים וללא מגבלות על המדינה למשך ארבע שנים. אפס פיקוח על ידי הכנסת. אפס אחריות כלפי האזרחים. זו, לפי ימיני, הדרך למגר את שלטון המיעוט בישראל: שלטון על ידי המיעוט שלנו.

ימיני טוען שהוא רוצה להשלים את הפרדת הרשויות בישראל, אבל הוא לא מתאר הפרדת רשויות (מה בכל מקרה לא אמור להתקיים בישראל, לפחות לא בנוסח האמריקאי של המושג), אלא השתלטות טוטאלית של הרשות המבצעת על המדינה כולה, וזאת בלי שום מנדט מהבוחר. מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה? מאותו חור אפל ממנו הגיע רעיון הבחירה הישירה: מאי הבנה מוחלטת של ההבדל בין השיטה הישראלית לשיטה האמריקאית, וניסיון נואל לדחוף חלקים מתוך האחרונה לתוך הראשונה בלי לחשוב על האינטראקציה בין החלקים השונים. כן, כמעט בלתי אפשרי להעיף נשיא מכהן. אבל נשיא מכהן מקבל את משרתו במינוי ישיר (פחות או יותר) מהציבור, ונבחר כמעט תמיד ברוב של קולות המצביעים, ואם לא רוב, אז משהו מאוד קרוב לזה. אבל השיטה של ימיני, זו ששומרת על יחסיות חלוקת המושבים אבל מלבישה עליה גם אלמנט של בחירה ישירה, היא אינה מהווה תמריץ מספיק כדי להפוך את ישראל לשיטה דו-מפלגתית. לעזאזל – אם קנדה לא מצליחה לרדת מארבע מפלגות כבר כמה וכמה עשורים, למה הוא חושב שמדינה כמו ישראל תהפוך לדו-מפלגתית בגלל שינוי שכזה בשיטה יחסית?

ימיני הופך את הטעות של הבחירה הישירה על ראשה. הבחירה הישירה יצרה “נשיא” שממונה ישירות על ידי העם אבל תלוי בפרלמנט. השיטה של ימיני היא בדיוק הפוך: ראש ממשלה שממונה באופן עקיף דרך הכנסת, אבל אינו תלוי בה כלל. שתי השיטות גרועות באותה מידה. שתיהם תהפוכנה את ישראל, ברבות הימים, לעיי חרבות פוליטיים.

האם אין מקום לשינויים בשיטת הבחירות? אולי. אפשר לשלב אלמנט אזורי בבחירות, תוך שמירה על יחסיותן. אפשר בהחלט להשלים את חקיקת החוקה הישראלית כדי להפסיק את אי הוודאות החוקתית התמידית שהמדינה נמצאת בה ולהסדיר יחסים בין הרשויות השונות בצורה קבועה ומקובלת על הכל. אבל תיקונים כאלו צריך לעשות בזהירות ובשום שכל. צריך להשוות את המצב בישראל והמצב המוצע למדינות אחרות וללמוד מהן, מהצלחותיהן ומטעויותיהן. צריך לשקול לעומק את מערכת האינטראקציות בין חלקי שיטת המשטר הישראלית הקיימים לאלו שישונו, ולראות היכן תווצרנה נקודות חיכוך אפשריות. מה שאי אפשר לעשות הוא לבנות שיטה שבנויה כל כך על כעס ונקמנות, על רצון “להפטר מהטפילים” ולהשליט את כוחנו שלנו, אחת ולתמיד, על הכלל. לא כך בונים דמוקרטיה.

—

בימים הקרובים תערכנה בחירות, שוב, בקנדה. כמו לקראת הבחירות האחרונות בבריטניה, גם כאן מתגבשת הפתעה פוטנציאלית. מפלגת הדמוקרטיה החדשה – מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שמדשדשת כבר עשורים מספר בשוליים הפוליטיים, הצליחה לראשונה בתולדותיה לעלות, על פי הסקרים, למקום השני בבחירות, על חשבון המפלגה הליברלית, שהייתה ברירת המחדל כמפלגת השלטון לאורך המאה האחרונה. סקרים טריים אפילו מצביעים על אפשרות שהיא תהווה תחרות משמעותית גם למפלגה השמרנית, שהרכיבה את שתי ממשלות המיעוט בחמש השנים האחרונות. עיקר העלייה של ה-NDP נזקפת לזכות ההצלחה חסרת התקדים לה היא זוכה בקוויבק, שם החליפה בפער ניכר את המפלגה הקוויבקיסטית כמפלגה המועדפת על המצביעים. אם אכן תחזיות הסקרים תתממשנה, מדובר פה על ארוע חריג בעליל. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרתי על הליברלים באנגליה, וכפי שלמדתי אז – דברים נדירים הם נדירים. אז אני חושב שאמתין עם הניתוח על לפרסום תוצאות האמת.

—

• מאס, ביוונית, “אנחנו”. אני לא מבטיח שהביטוי הזה יובן על ידי דוברי יוונית. אני מסתמך פה על גוגל-תרגם וחופש פואטי.

#אני קרציה #בחירות #דמוקרטיה #ישראליאנה #מדע המדינה #פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: היי שלום, אליזבת סליידן

הפוסט הבא: זינוק אדיר לאנושות

אמש נפטרה אליזבת סליידן – שרה ג'יין סמית', בשביל רוב מי שהכיר אותה – ממחלת הסרטן, והיא בת 63 בלבד. אפילו טמקא הבינו שמדובר בארוע שראוי לדווח עליו, אם כי, כרגיל, חירבשו את הפרטים.

סליידן גילמה את שרה ג'יין, המלווה המוכרת והאהובה ביותר של הדוקטור, לצד הדוקטורים השלישי והרביעי לאורך 80 פרקים וארבע עונות בשנות ה-70. היא חזרה להופיע גם לצד הדוקטור החמישי בפרק האיחוד לרגל 20 שנה לדוקטור הו (“חמשת הדוקטורים”), ושוב לפרק האיחוד בשנת ה-25, אחרי ביטול התוכנית. היא אף הייתה אמורה להוביל סדרת אנימציה שמבוססת על דמותה ועל דמות הכלב הרובוטי K-9, אבל הסדרה בוטלה אחרי הפקת הפיילוט.

אחרי חזרת דוקטור הו לאוויר ב-2005, קיבלה סליידן הצעה לגלם את סמית' פעם אחת נוספת בעונה השניה של הסדרה המחודשת. הפרק, “מפגש מחזור”, היה אחד המוצלחים בעונה, והביא בעקבותיו הצעה לספין-אוף נוסף בכיכובה, שיועד לקהל צעיר יותר. הסדרה “הרפתקאות שרה ג'יין” זכתה להצלחה מפתיעה וחודשה שוב ושוב. בסוף העונה השלישית הכריז ה-BBC כי התוכנית תחודש לעוד שתי עונות לפחות. חצי מהכמות הזו הופיעה כעונה ארבע ב-2010. במהלך עונה זו הספיקה סמית' לככב גם לצד הדוקטור ה-11, שהגיע להופעת אורח בסדרה שלה. מסיבות תקציביות, מחצית מעונה חמש הוסרטה מיד עם סיום הסרטת עונה ארבע. החצי השני אמור היה להיות מצולם באביב 2011 לקראת שידור העונה בסתיו.

אבל, כאמור, סליידן נפטרה אתמול. הפרק האחרון של הרפתקאות שרה ג'יין ששודר נקרא, באופן נבואי משהו, “היי שלום, שרה ג'יין”, ובו סמית' החלה לגלות סימני זיקנה מפתיעים ושקלה לפרוש מעסקי ההגנה על כדור-הארץ. בסוף הסיפור הזה, כמובן, גילתה סמית' שסימני הזיקנה היו תוצר של התערבות חיצונית על ידי גורם זדוני, והיא חזרה לקו הבריאות ולתפקוד מלא כמגינת המין האנושי. מסתבר שבחיים האמיתיים, לא התמזל מזלה של סליידן עד כדי כך.

לא ברור עדיין אם ה-BBC מתכנן לשדר את ששת הפרקים שכבר צולמו לעונה החמישית. לא יפתיע אף אחד אם הערוץ יעדיף שלא לשדר חצי עונה, ו”היי שלום, שרה ג'יין” ישאר לעד הפרק האחרון וההולם של הסדרה.

אני בטוח שעבור אנשים רבים סליידן הייתה הרבה יותר משרה ג'יין סמית'. היא הותירה אחריה בעל ובת. אך גם בשבילה הדוקטור היה חלק משמעותי מחייה – הסדרה הזו, והעולם שנבנה סביבה, ליוו אותה משנות ה-20 לחייה ועד ליום מותה.

ראסל טי. דיוויס, המפיק של הסדרה החדשה בשנותיה הראשונות ושל הרפתקאות שרה ג'יין, אמר בעקבות מותה: “ליקום היה מזל שהייתה לו שרה ג'יין סמית. לעולם היה מזל שהייתה לו אליזבת סליידן.”

היי שלום, אליזבת סליידן. יהי זכרך ברוך.

אליזבת סליידן, בוויקיפדיה

הרפתקאות שרה ג'יין, בקיצור תולדות (המסע ב)זמן

טום בייקר, הדוקטור הרביעי, נפרד מסליידן ושרה ג'יין

#דוקטור הו #מציאות

הפוסט הקודם: מר __, כאן פוציק

הפוסט הבא: מאסוקרטיה*

אתמול גיליתי דבר מה שהפתיע אותי, למרות שלא היה צריך להפתיע אותי. הילד שלי לא יודע מה זה “אלוהים”. פשוט לא יודע. אלוהים זה לא חלק מהלקסיקון שלו. הוא כרגע נמצא במקום הזה שדתיים אוהבים לטעון שלא קיים. הם טוענים שאתאיזם היא גם סוג של דת, בגלל שאתאיסטים “מאמינים שאין אלוהים”, ואמונה שאין כמוה כאמונה שיש. אבל הוא לא “מאמין שאין אלוהים”, הוא פשוט לא חושב על הסוגיה, כי הוא לא יודע שיש משהו שהוא אמור להחליט אם הוא מאמין בו או לא.

וזה אחד הדברים היפים בלגדל ילד בקנדה, או לפחות בחלקת קנדה הקטנה שלנו: אם אנחנו לא נחשוף את הילד לדת, אף אחד אחר לא יחשוף אותו אליה. ילדים נחשפים למנהגים שונים, מדתות שונות, אבל כמעט אף-פעם לא מוצג להם הרקע הדתי. אנשים נוהגים כך כי הם נוהגים כך, וזהו. זה לא שלא לימדתי את הילד על אלוהים מתוך אידאולוגיה – זה שלא הייתי צריך בכלל לדון בנושא. אלוהים לא נוכח בחיים היומיומיים שלי, וגם לא בחיים היומיומיים של הילד, כך שהנושא פשוט לא עלה.

ואני לא אומר שאני לא מחנך את הילד שלי בהתאם לאידאולוגיה שלי באופן מכוון לפעמים. כך, למשל, אני באופן מכוון משתדל לצמצם הפרדות מגדריות בתפיסה של הילד. כשהוא אומר לי שמשהו הוא של בנות או של בנים, אני שואל אותו למה ומנסה לאתגר את התפיסה הזו. אני אומר לו שיש בנות שאוהבות מכוניות ויש בנים שאוהבים בובות, ושאין שום בעיה עם זה. אבל קשה להלחם ברעיונות שהילד מביא מהגן. זה מה שכל כך נחמד בכך שאני לא צריך להלחם ברעיון של אלוהים.

אבל במסגרת הנסיונות של אשתי לחשוף את הילד לתרבות יהודית, הראינו לו את “נסיך מצרים” – אותו סרט של דרימוורקס על סיפור יציאת מצרים. למעשה, כבר הראינו לו אותו שנה שעברה, אבל הפעם, בסצנת הסנה הבוער, אשתי שאלה את הילד עם מי משה מדבר. הוא לא ידע. אז היא אמרה לו “אלוהים”. והוא השיב – ילד נפלא שלי – “מה זה אלוהים?”.

ובשלב הזה התערבתי. כי כאן כבר האידאולוגיה שלי נכנסת לעניין. אשתי חושבת שמן הראוי ללמד את הילד קודם כל על אלוהים, ואחרי זה לדון בשאלה אם זה נכון או לא. אני חושב שאין שום הגיון בזה. אלוהים צריך להיות מוצג מלכתחילה כסיפור. מבחינת הילד, ערך האמת של “אלוהים” צריך להיות כמו ערך האמת של פיטר פן: זה סיפור. יש אנשים שחושבים שזה אמיתי, אבל זה כנראה לא. מבחינתי, אני צריך לספר לילד על אלוהים באותה צורה שהורה יהודי דתי היה מספר לילד שלו על ישו – כלומר, קודם כל עדיף לא לספר בכלל, אבל אם הנושא כבר עלה, להציג את זה כסיפור ולא כמציאות. אני מעדיף לתת לילד להאמין באליהו הנביא (ובסנטה קלאוס, ובפיית השיניים), אבל לא באלוהים – הראשונים הם שקרים לבנים, שנועדו להפוך את תקופת הילדות לקסומה יותר, ולכולם ברור שבשלב כלשהו מתבגרים ומפסיקים להאמין בהם. אבל להשתחרר מאלוהים הרבה יותר קשה, כי החברה לא בהכרח תומכת בכך. אז עדיף מראש לא לקשור את הילד בצורה כזו.

אני יודע שברגע שנחזור לארץ, הילד יופגז עד בלי די בסיפורי התורה, באלוהים ובדת. אני רוצה שנקודת המוצא שלו תהיה שאלו סיפורים. שמה שהוא לומד בשיעור תנ”ך שווה ערך למה שהוא לומד בשיעור ספרות. כן חשוב לי שהוא יכיר את הסיפורים, את הרקע התרבותי שהם מספקים. חשוב לי שהוא יהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מהמקורות, כשם שחשוב לי שיהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מביאליק ועגנון, אבל גם חשוב לי שהוא יוכל לזהות ולהשתמש בציטוטים מהברית החדשה ואולי אפילו מהקוראן ¹, וגם מדוסטוייבסקי וטולסטוי ומארק טווין והמינגווי ושייקספיר. תרבות היא דבר שחשוב להקנות לילד. דת, לעומת זאת, היא עול שאין שום סיבה להטיל עליו.

—

עדכון: מסתבר שהארץ עשו מיני-פרוייקט תחת הכותרת “למה אנשים מאמינים באלוהים?”. מבין התשובות המוצעות (לא כולל “החילוני”, כי התייאשתי באמצע מהלהג המשמים הזה), אני הכי קרוב בעמדתי לעמדה שמציע “הפסיכולוג”, אבל בנוסח אחר: אנשים מאמינים באלוהים כי לימדו אותם להאמין בו (וזה קל). אף אחד לא מלמד ילדים לא להאמין באלוהים, אז הם מאמינים. כשאתאיסטים ירהיבו עוז להגיד לילדים שלהם שיש דבר כזה שקוראים לו אלוהים, ויש אנשים שמאמינים שהוא קיים אבל זה לא נכון, אז הילדים שלהם לא יצטרכו להגיע לבגרות לפני שיחליטו לא להאמין באלוהים, אלא הם פשוט לא יאמינו בו מראש.

ולמי שתוהה אם אני לא שולל מהילד שלי הרבה מהקסם שבילדות – לא. לילד שלי יש המון קסם בעולם. יש, למשל, קסם שקוראים לו חור שחור, שמושך אליו כל מה שמתקרב אליו, אפילו אור, ולא מאפשר לו לצאת לעולם. ² ויש קסם שקוראים לו אבולוציה, שהופך דינוזאורים לציפורים וקופים לבני אדם. ויש קסם שקוראים לו המפץ הגדול. לא, הילד לא יכול להבין אף אחד מהתאוריות הללו, וההסבר תמיד נגמר ב”כי ככה זה”, אבל אני נותן לו בסיס הרבה יותר טוב להבין את העולם מאשר מי שמסביר אותו בקסמים שעשה אלוהים, ואחרי זה הילד שלו צריך להחליף את הרעיון הזה ברעיונות מדעיים, במקום רק להרחיב את ההבנה של הבסיס שכבר יש לו.

#אהבה #דת #חברה #חינוך #ילדים #קדימה

הפוסט הקודם: הרצוג לא גזען

הפוסט הבא: היי שלום, אליזבת סליידן

לא מכיר את בוז'י הרצוג, לא דיברתי איתו מעודי, ואני לא יודע מה אני חושב עליו כמועמד לראשות מפלגת העבודה. אבל אני לא אוהב שמאשימים אנשים סתם ככה בגזענות. הסיפור הנוכחי, לפיו לכאורה הרצוג התלונן בפני דיפלומט אמריקאי שפרץ “מרוקאי” הוא מרגיז במיוחד דווקא משום שהדברים זמינים לכל וקריאה סבירה של הטקסט (שמצורף בקישור לעיל) מראה בבירור שבוז'י לא ניסה לדבר סרה בפרץ, אלא ניסה לתת תיאור אובייקטיבי של המערכת הפוליטית בישראל.

הרצוג מצוטט במברק כאומר שפרץ הוא “חכם”, שיש לו “חוש עסקי” וכי הוא מוכשר בניהול משא ומתן. כך לא מדבר מי שהתפיסה שלו את נשוא השיחה מסתכמת ב”מרוקאי”. המילה הזו מופיעה רק באותו חלק של השיחה שבו דנים השניים בסיכוייה של מפלגת העבודה בבחירות. הרצוג מסביר שהייתה נסיגה מסויימת בסקרים בגלל שפרץ נתפס בציבור כאגרסיבי וכ”מרוקאי”. אני מוכן להתערב שאם הדברים אכן נאמרו, הייתה פאוזה קטנה לפני המילה “מרוקאי”, אולי הרצוג אפילו סימן מרכאות-אוויר. משמע: הוא עשה שימוש מכוון בסטריאוטיפ של מרוקאי, ולא, כפי שעיתון הארץ פירש את הדברים, מאמין בסטריאוטיפ הזה כתיאור מדוייק.

אפילו מבנה המשפט, ששם המילה “מרוקאי” בסופו, מרמז על המשמעות הזו. המילים “בלתי מנוסה” ו”אגרסיבי” מופיעות ראשונות, ולא כפי שהייתי מצפים, שיופיעו אחרי המילה “מרוקאי”.

ההתבטאות התמוהה היחידה בתכתובת הזו היא עניין הרשימה שכוללת (חידוש!) גם אשכנזים, כדי לאזן את פרץ. אבל זו אמירה כל כך מוזרה שאני מוכן די בקלות לשייך אותה לקצר בתקשורת, במקום להניח שהרצוג אמר משהו חסר פשר עד כדי כך.

לא ברור לי מה הארץ משיגים מהפיכת הנון-אישיו הזה לסיפור חדשותי עם מספר כתבות פולואו-אפ. אולי לחבוט בגוויה של מפלגת העבודה זה פשוט כיף מדי.

#גזענות #דברים אדיוטיים #עבודה #עמיר פרץ #פוליטיקה

הפוסט הקודם: תואר ראשון זה לא לכולם

הפוסט הבא: מר __, כאן פוציק

tl;dr: פוסט ארוך, אז כדי לא לפספס את מי שיתייאש באמצע, הנ”ב יופיע בהתחלה: התביעה נגד תומר פרסיקו בוטלה. אם תרמתם כסף למטרת ההגנה המשפטית שלו ואתם רוצים אותו בחזרה, אפשר ליידע אותו. הפרטים כאן.

בנוסף, האנשים הטובים באקטיביסמוס מקימים עמותה כדי לעזור להם לעשות את כל הדברים הטובים שהם עושים (היי, אולי יום אחד הם יוכלו לטפל בעניין הקרן לסיוע משפטי לבלוגרים!). אם אתם מבקשים החזר מפרסיקו, אני ממליץ להעביר את הכסף ישירות לאקטיביסמוס. וגם אם לא תרמתם לפרסיקו, או אם החלטתם להשאיר לו את הכסף, תתרמו להם בכל זאת – מדובר במטרה ראויה.

***

אתמול פרסם משרד החינוך בגאווה את נתוני הזכאות לבגרות: עלייה של כשני אחוזים לעומת השנה הקודמת, שמשלימה עלייה של ארבעה אחוזים בשנתיים. ¹ העלייה הזו, יש לציין, עדיין לא החזירה את תלמידי ישראל לאיפה שהיו לפני הנפילה בת חמשת האחוזים בין השנים 2005-2008, ומוקדם עוד להכריז על היפוך של המגמה בשנים הללו, אבל לא נשלול משר החינוך אופטימיות זהירה באשר להצלחת המדיניות שלו.

השאלה היא האם המטרה שהציבה המדיניות היא טובה בפני עצמה. לא לגמרי ברור שכך הדבר. שתי שאלות ניצבות בפנינו כדי שנוכל להכריע בשאלה. האם עלייה בזכאות אינה פוגמת בערך של התעודה עצמה? וגם אם לא – האם כולם צריכים תעודת בגרות? שאלת משנה שנובעת מהשאלה השניה היא האם אין מי שנפגע מהלחץ המופעל על מערכת החינוך להגדיל את כמות הזכאים לבגרות.

נתחיל מהשאלה הראשונה. המטרה המרכזית, לכאורה, של תעודת הבגרות היא המשך לימודים במוסד אקדמי. על פי נתונים שפרסם מרכז אדוה, מתוך שנתון 1992, אז היו זכאים 31.5 אחוז מבני ה-17 לתעודת בגרות, כ-90% המשיכו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה או במכללה בשמונה השנים שלאחר מכן. עבור השנתון של 2000, האחרון לגביו יש לי נתונים, האחוז המקביל הוא כ-78. כלומר, רובם הגדול של הזכאים לתעודת בגרות ממשיכים ללימודים אקדמיים כלשהם – אך האחוז הזה ככל הנראה יורד עם הזמן. מדוע? הסבר אחד הוא שיותר בני נוער שאין ולא יהיה להם עניין בלימודים אקדמיים מגיעים לכדי תעודת בגרות. לכאורה, מדובר בדבר חיובי – לבני הנוער הללו יהיו יותר אפשרויות בעתיד, וגם אם ישנו את דעתם לגבי לימודים אקדמיים, לא יאלצו להתעכב לשם השלמת בגרויות.

אך הסבר אחר הוא שהעלייה במספר הזכאים נעשית לעיתים קרובות על חשבון איכותה של התעודה. ואכן, הנתונים מצביעים על כך. הנה טבלה שעיבדתי מתוך הנתונים של אדווה בתוספת נתונים מעודכנים מהעיתונות, המשווה את אחוז הזכאים בכל שנתון לאחוז הזכאים שתעודתם עומדת בתנאי המינימום האוניברסיטאיים לקבלה.

(החריג באזור ה-45 נובע ככל הנראה מנתון מטעה – מדובר על שנת 2001, כאשר אדוה מספקים רק מספר אחד - ממוצע, כנראה – עבור צמד השנים 2002-2001, חרף הבדל של שלושה אחוזים באחוז הזכאות הכללי. לא בלתי סביר להניח שהנתון עבור שנת 2001 נמוך יותר והנתון עבור 2002 גבוה יותר.)

בממוצע, על כל עלייה של אחוז אחד בשיעור הזכאים הכללי, אנחנו “משלמים” בירידה של קצת יותר מחצי אחוז בשיעור הזכאים שתעודת הבגרות שלהם מאפשרת להם להכנס לאוניברסיטה. אלו, כמובן, תנאי הקבלה המינימליים. עם העלייה במספר המתמודדים הפוטנציאליים על כל מקום, עולים גם תנאי הקבלה, במיוחד במסלולים הפופולאריים ביותר. יותר ויותר סטודנטים פוטנציאליים תלויים במידה בלתי סבירה בציוני הפסיכומטרי שלהם, ותעשיית הקורסים – הן לפסיכומטרי והן לשיפור בגרויות – היא המרוויחה העיקרית מהתחרות הזו. אם מטרת העלאת אחוז הזכאים לבגרות היא, בין השאר, לסייע לשכבות החלשות לצאת ממלכודת העוני, השיטה הזו כושלת לחלוטין. למעשה, היא הופכת את מצבו הכלכלי של הסטודנט-לעתיד (או מצבם הכלכלי של הוריו, לפחות) למשמעותי הרבה יותר לסיכויי הצלחתו להתקבל לאוניברסיטה.

אך המשמעות מתגלגלת גם מעבר לאוניברסיטה – גם בקרב מעסיקים ערכה של תעודת הבגרות נפל בעשורים האחרונים במקביל לעליה במספר הזכאים. במקרים רבים כיום מעסיקים מרשים לעצמם לדרוש תואר ראשון עבור משרות שאין כל הצדקה לדרישה שכזו עבורה. המשמעות עבור המועסקים היא שאנחנו נדרשים לרוץ הרבה יותר מהר כדי להשאר במקום – להשקיע שנות לימודים וממון כדי להשיג את אותן המשרות שפעם היו זמינות לנו עם 12 שנות לימוד ותעודת בגרות. מאידך, מעסיקים שממשיכים לדרוש רק תעודת בגרות יכולים להנות מהתחרות הגדולה יותר על כל משרה שהם מציעים, ולהוריד עלויות שכר. כמובן, אותו הדבר בדיוק נכון גם עבור תארים ראשונים, שגם ערכם שלהם נשחק עם העלייה במספר האוחזים בהם. במקום להעלות יותר ויותר אנשים למעמד הבינוני בישראל, המשמעות של הגידול המתמשך במספר האחוזים בתואר ראשון הוא דווקא דחיקה של בני המעמד הבינוני בכח למטה, לכיוון המעמד הנמוך.

אבל הנפגעים הגדולים ביותר, כמו תמיד, הם בני המעמדות הנמוכים יותר שהחלום הליברלי שהובטח להם נמוג כעשן: לא מספיק עוד להיות מוצלח ומשקיע כדי לזכות בתעודה שתקנה לך משרה מכובדת, אלא תדרש גם להשקיע את הממון הרב הדרוש לשם כניסה לאוניברסיטה והזמן והכסף הדרושים לסיום תואר ראשון שם, או לחלופין – תשלום למכללה – וגם אז עדיין לא תובטח לך משרה טובה במיוחד. לחלופין, מבין אלו שאין להם הכישורים הרלוונטיים להצלחה בלימודים אקדמיים, הרי שגם הכישורים שיש להם לא יספיקו כדי להשיג משרה מכובדת, משום שעל אותה משרה יתחרו כעת גם אנשים שמחזיקים לא רק בכישורים כאלו , אלא גם בתעודת בגרות חסרת ערך, ואולי אף תואר ראשון דומה.

אם יבוא אלי תלמיד תיכון וישאל אותי מה כדאי לו לעשות כדי להצליח בחיים, התשובה שלי תהיה להוציא בגרות טובה, להשקיע הרבה בקורס פסיכומטרי, ולהכנס לאוניברסיטה לאחד המסלולים הרווחיים דוגמת מדעי המחשב או הנדסת מחשבים. זו התשובה הנכונה עבור הפרט, אבל זו תשובה גרועה עבור החברה ככלל. שר החינוך צריך לשים דגש לא על מספר הזכאים לבגרות אלא על פיזורם באוכלוסיה. השמת דגש על איכותו של החינוך היסודי והתיכוני בכל רחבי המדינה והסרתו מהאחוז הכללי של הזכאים לבגרות תסייע למוביליות החברתית של קבוצות אוכלוסיה שונות, ותעצור את המרוץ המטורף במקום של המעמד הבינוני בישראל, שפוגע בשכבות הנמוכות ומועיל אך ורק למעסיקים. הסרת הדגש ממבחני הבגרות יאפשרו למערכת החינוך גם לתקן את העיוות שנוצר כתוצאה מריכוזן של 12 שנות לימוד בסדרה של מבחנים עיוניים, ולהפריד בין המשימות השונות שעומדות בפני מערכת חינוך כדי להשיגן בצורה הטובה ביותר עבור כמה שיותר תלמידים, לפי כישוריהם שלהם.

לא כל אחד צריך תואר ראשון, ואף אחד לא נהנה מזה שמספר מקבלי התואר הראשון הולך וגדל בישראל. השמת הדגש על כישורים עיוניים פוגע באותם תלמידים שמצטיינים בתחומים אחרים, ומונעת מהם לפתח אותם. ישראל מצליחה להציג באופן עקבי אחוז מרשים של כל שנתון שמסיים 12 שנות לימוד. עלינו למנף את ההצלחה הזו ולהפוך את תריסר השנים הללו למשהו שיועיל לכלל התלמידים בכל מחזור, במקום שבתי הספר ישמשו כבייביסיטר חלול עבור שני שליש מהילדים.

#אקדמיה #חינוך #ישראליאנה #כסף #מספרים

הפוסט הקודם: תנו לכתוב בשקט

הפוסט הבא: הרצוג לא גזען