לא שומעים!

כפי שרבים מכם יודעים, הוגשה לאחרונה תביעת דיבה נגד תומר פרסיקו על-ידי “הבודהה מאוריון”, הידוע גם כשי טובלי. דיווחים בצינורות המקובלים מספרים לנו כעת שתביעתו של טובלי לצו זמני נדחתה היום, ואולי טובלי יבין את הרמז הגס של בית המשפט ויסוג מתביעתו. אלו, כמובן, חדשות משמחות, אבל לא הייתי רוצה להיות בנעליו של פרסיקו בימים האחרונים.

פרסיקו זכה לתמיכה מרשימה מצד קהילת הגולשים: בתגובה לבקשתו לסיוע כלכלי רבים רבים נרתמו למאמץ, ורבים אף הבטיחו להשתתף בתשלום הפיצויים שיגזרו על תומר אם יפסיד. משמח לראות הרתמות כזו למטרה חשובה, אבל המודל הזה אינו בר קיימא. לא לכולנו יש מטרות כל כך מעוררות אמפתיה כמו הבסתו של איש כמו טובלי. בלוגרים רבים, ואני ביניהם, עוסקים בנושאים יותר מעוררי מחלוקת או סתם אפורים, או שאינם זוכים לחשיפה רחבה, ושלא יסחפו רבים לסייע להם. בין כה וכה, עם הגידול בשימוש בתביעות דיבה כאמצעי להשתקה (SLAPP), גם התורמים הנלהבים ביותר ישחקו ויאבדו עניין.

אבל אי אפשר להשאיר עניינים כאלו ל”כוחות השוק”. חופש הדיבור שלנו, זה שהאינטרנט הפך סוף סוף לאפקטיבי ומשמעותי באמת, מאויים על-ידי אנשים שהפרוטה בכיסם (או תואר העו”ד). חובה עלינו לפעול כדי להגן עליו בצורה מאורגנת. לשם כך יש להקים קרן שיתופית לסיוע משפטי להגנה על חופש הדיבור. קרן כזו, שתרכז תרומות לסיוע משפטי למי שמאויים על ידי תביעת דיבה אסטרטגית תתן לבלוגרים את החירות לכתוב באופן חופשי גם על בעלי ממון, בידיעה שעתידם הכלכלי לא יהיה נתון לאיום משמעותי רק מעצם התביעה עצמה.

האם אין מקום לחוקים למניעת הוצאת דיבה?

יש מקום לחקיקה שנותנת סעד למי שדיבתו הוצאה לרעה. חופש הדיבור אין משמעו שאפשר לומר כל דבר על כך אחד. הבעיה היא שהחקיקה הקיימת והמצב המשפטי הופכת את הגשת התביעה לקלה מידי, ועצם הגשתה הופכת לעונש על הנתבע, שנדרש לשלם שכר עורך-דין ולשחת את זמנו בדיונים בבית משפט. גם אם תדחה התביעה לגמרי, הפיצויים שיפסקו לנתבע בדרך-כלל רחוקים מלכסות על ההוצאות האמיתיות בהגנה על המשפט. המדינה צריכה לתקן את החקיקה באופן שיציב מחסומים על הגשת תביעות דיבה. למשל: מתן סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים עד כדי מלוא הסכום הנתבע כנגד התובע עצמו, אם יתגלה בבית המשפט שהתלונה הוגשה שלא בתום לב, מתוך כוונה לסתום את פיו של הנתבע על לא עוול בכפו.

עד שזה יקרה, המקסימום שאנחנו יכולים לעשות הוא להבהיר לתובעים פוטנציאלים שלבלוגרים יש גב והם לא יאלצו להתקפל בפני כל תביעה כדי להמנע מההוצאה הכלכלית הכרוכה בהגנה על עצמם בבית המשפט. לידיעה הזו, אולי, יהיה אפקט מצנן נגדי כנגד תובעים פוטנציאלים שמקווים להשיג את מטרותיהם בלי להגיע בכלל לבית המשפט.

עם זאת, הקרן השיתופית לא תסייע באופן אוטומטי לכל נתבע, אלא תקיים הליך בירור שבו יבחן תום הלב שבפרסום הדברים על ידי הבלוגר: האם הוא דבר אמת (או לפחות האמין באופן סביר שהוא דובר אמת) בזמן פרסום הרשומות? האם הוא פעל מתוך כוונה לפגוע במושא הפרסום, או מתוך דאגה כנה לעניין הציבורי בפרסום?

הקרן אינה בית משפט, ולכן היא גם תקשיב להחלטת בית המשפט. אם קבע בית המשפט באופן קטגורי שהנתבע פעל בחוסר תום לב ובמטרה לפגוע בתובע, תוכל הקרן לדרוש את הכסף שניתן לנתבע בחזרה. המטרה היא לעודד שיח פתוח ואמיתי, לא שילוח רסן.

למה שמישהו יתרום לקרן כזו?

בכל מאמץ שיתופי יש סכנה של טרמפיסטים (freeriders), או בתפיסה הישראלית – יש סכנה להיות פראייר. ניתן, לפיכך, להפוך את ההטבות של הקרן לתלויות בתרומה, אך דומני שבמקרה הנידון, הדבר אינו מומלץ: הוא יחתור תחת המטרות של הקרן לעידוד שיח ציבורי חופשי, ומצד שני לא ממש יעודד תרומות, שכן הוא יתפס כ”תעודת ביטוח” לדבר מה שהסיכויים להתרחשותו נמוכים מאוד וקיימת אפשרות פשוטה להמנע מנזק (הסרת הרשומות הבעיתיות). תרומות לקרן צריכות להיות בדיוק זה: תרומות, לא ביטוח נגד תביעות.

ובכל זאת, קיימת בעיה. מאגר התורמים הפוטנציאליים, בסופו של דבר, מורכב בעיקר מאנשים שיכולתם הכלכלית נמוכה למדי. גם עם הענות מרשימה, אפשר לתהות מה הסיכוי של קרן כזאת לאסוף מספיק תרומות כדי להפוך לגורם משמעותי. לפיכך, אפשר להציב מספר כללים שיהפכו את הקרן ליותר אטרקטיבית.

סיוע כלכלי ינתן על תנאי: נתבע שנפסקו לו החזרי הוצאות משפט שחרגו מעבר להוצאה האישית שלו על מימון הוצאות המשפט ידרש להחזיר את הכסף שניתן לו על ידי הקרן. כלומר, אם הקרן מימנה את מלוא ההוצאות המשפטיות של נתבע מסויים, היא תוכל לקבל לפחות חלק מהכסף חזרה במקרה שיפסק לו החזר הוצאות משפט.

ניתן להתנות תרומות ב”מדד שיתופיות”: הקרן תתקיים בשקיפות מלאה לגבי סך הכנסותיה והוצאותיה. תורם יוכל להתנות את תרומתו בכך שהקרן תגייס סכום מסויים במהלך שנת פעילות. כך, למשל, אם אני אתרום אלף שקלים לקרן, אני אוכל לוודא שאני לא הפראייר היחיד על ידי הצבת תנאי של “רף מינימלי” של, נגיד, עשרת-אלפים ש”ח תרומות. כך, אם תוך שנה מיום התרומה שלי לא נאסף הסכום המינימלי מתורמים אחרים, הכסף יוחזר לי. אני מאמין שמנגנון כזה יעודד תרומות על-ידי ספקנים ויגדיל, בסך הכל, את סך ההכנסות של הקרן.

נשמע טוב. איך מרימים קרן כזו?

אין לי מושג. וגם אם היה לי, המיקום הנוכחי שלי לא בדיוק מאפשר לי לקדם דבר כזה. מכאן זה אתם. מישהו מרים את הכפפה? אני, מצידי, מתחייב לתרום, בלי התניה, מאה שקלים עם הקמת הקרן.

#חופש דיבור #כסף #שכנים

הפוסט הקודם: בלינוקס זה לא היה קורה (או: המדריך להסרת אובונטו)

הפוסט הבא: תואר ראשון זה לא לכולם

אם אתם כמוני יש לכם לא מעט חברים שמשתמשים בלינוקס, ואוהבים לציין, לפעמים, כמה שהם אוהבים להשתמש בלינוקס, וכמה שלינוקס יותר טוב מחלונות. אם אתם קצת פחות עצבניים ממני, יכול להיות שעדיין יש לכם כמה חברים שממש מנסים לשכנע אתכם לעבור ללינוקס ומספרים לכם על נפלאותיה של מערכת ההפעלה החופשית.

ובכן, לפני אי אלו חודשים, בעקבות קריאת כתבה על מהדורה חדשה של אובונטו (“לינוקס לבני אנוש”), החלטתי לנסות ולהתקין אותה. מה יכול להיות רע? הרי אובונטו יכולה בקלות להקים מערך אתחול-כפול לצד החלונות, שום דבר לא נאבד, הכל טוב ויפה. ואכן, ההתקנה עברה בצורה חלקה: קיבלתי תפריט אתחול עם 9(!) אפשרויות שונות – הראשונה היא האובונטו שאני אמור להפעיל, האחרונה שבהן חלונות, וכל הבאמצע אין לי מושג ואני לא רוצה לדעת. ¹ כמו שמבטיחים האנשים הטובים (באמת טובים!) של אובונטו, המערכת יוצאת עובדת מהקופסא. פרט להזנת הסיסמא של הויי-פיי שלי, בעצם, לא הייתי צריך לעשות כלום. טוב, הייתי צריך לקבוע סיסמת משתמש. ועוד אחת לצרור המפתחות שלי. אבל זהו, באמת. המארז בה יחד עם אופן אופיס – חבילת האופיס שאני משתמש בה בכל מקרה – ופיירפוקס (שבזמנו היה הדפדפן שאני משתמש בו בכל מקרה. מאז עברתי לכרום), ועוד כל מיני דברים טובים.

אפילו הצלחתי להתקין את גרסת הלינוקס של מנדליי, שהפך לכלי עבודה מרכזי עבורי מאז גיליתי אותו. עד מהרה גיליתי את נפלאות ריבוי הדסקטופס, וסידרתי לעצמי שיטה רציונלית ומגניבה. עוד הייתי זקוק לסיוע מכמה חברים טובי לב בטוויטר כדי לסדר כמה דברים, אבל שום דבר רציני, וזה לא שאני מעמיד פנים שמשתמש שנתקל בחלונות בפעם הראשונה ידע לעשות הכל מייד. הכל עבד יופי, עד שהוא לא. פתאום גיליתי שכשאני שולח את המחשב לשנת-חורף (מה שלינוקס קורא השעייה-לדיסק), הוא מתעורר רענן וטוב לב, עם אתחול נקי של המערכת, ובלי כל החלונות שהשארתי פתוחים. חיטוט ארוך ומעמיק ברחבי הפורומים השונים של אובונטו העלה סדרה של טקסי וודו לא ברורים שהייתי צריך לבצע בטרמינל, תוך שאני מקיש את הסיסמא הארוכה-להרגיז שנאלצתי להמציא לעצמי פעם אחר פעם. אומרים שאחת המגבלות של חלונות היא שהיא מאפשרת למחשב לעשות כל מיני דברים בלי לקבל אישור מובהק מהאדמיניסטרטור של המחשב. אבל בלינוקס, מי שרוצה לתפעל את המחשב שלו בלי לדעת מה הוא עושה צריך לעקוב אחרי אינספור הוראות שהוא לא מבין, ולסמוך על מי שכתב אותן שהוא לא יעשה שמות במחשב שלו. עד כמה שאני יודע נתתי למחשב שלי הרשאה לאכול את בני הבכור. ² הפוטנציאל להנדסת אנוש זדונית כאן הוא עצום, והסיבה היחידה שהבעיה הזו לא התעוררה באובונטו עד היום היא פשוט שמשתמשי חלונות לא עברו למערכת הזאת בהמוניהם.

העצוב באמת הוא שחרף אינספור אתחולי ניסוי, שום דבר לא השתנה, ושנת החורף מחקה לאובונטו את הזיכרון. בסופו של דבר הגעתי לדיון באחד הפורומים בו הובהר שבעצם, זו בעיה שאובונטו מעולם לא הצליחה לפתור, לכאורה משום שיש כל כך הרבה מפרטים שונים של מחשבים שונים. עכשיו, אני יודע שזו לא תשובה לגיטימית, אבל חלונות יודעת להתמודד עם המחשב שלי יופי, ולא אכפת לי אם זה בגלל המונופול של מיקרוסופט או בגלל אורות הצפון. זה עובד וזהו.

אז החלטתי לעזוב את אובונטו לבינתיים. או אז נזכרתי בתפריט האימתני שמופיע בכל הדלקה של המחשב – אותו תפריט שברירת המחדל שלו היא אובונטו. שוב צללתי לתוך הפורומים כדי לגלות איך משנים את ברירת המחדל. ³ בסוף יצאתי עם הניצחון בין שיני, והשארתי את אובונטו להתמרמר על הכונן שלי תוך שאני מתעלם ממנו בבוז בכל אתחול.

עבר זמן מה, יצאה גרסה חדשה של אובונטו, והחלטתי שוב לתת הזדמנות למערכת ההפעלה החופשית. אתחלתי את המערכת, עקבתי אחרי כל ההוראות כדי להתקין את הגרסא החדשה. את השינוי ניתן היה להרגיש מיד: עכשיו רשימת האופציות בתפריט האתחול כוללת 11 אפשרויות, ואפשרות ברירת המחדל שלי היא קללה בהונגרית. שוב לחפש את ההוראות איך לשנות את ברירת המחדל, לגלות מאוחר מדי שאפשר לצמצם את מספר האופציות באמצעות הסרה של קרנלים מיושנים, לשנות את ברירת המחדל חזרה, ולגלות — אלוהים, למה לא בדקתי את זה קודם — שעדיין אין שנת-חורף מתפקדת. בתסכולי כי רב החלטתי להסיר את הלינוקס לגמרי, אבל ציפור קטנה לחשה לי שתפריט האתחול משוייך ללינוקס, ושיש סיכוי שאם אני פשוט אסיר את המחיצה של לינוקס, המחשב שלי יחורב לחלוטין.

הודיתי בתבוסתי, ובמקום זאת צמצמתי את המחיצה של לינוקס למשהו שפחות יציק לי בעיניים – כמה עשרות ג'יגה בודדים. את היתרה הפכתי לכונן נוסף לחלונות, ואני ולינוקס נפרדנו לשלום כידידים שוב.

ואז, כחלוף מספר חודשים, אלוהים יודע למה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. נכנסתי לאובונטו, הפעלתי את מרכז העדכונים ואמרתי לו לעדכן הכל. אובונטו אמר שאין בעיה, וכעבור הרף עין הודיע לי שבעצם יש בעיה: אחת מהתוכנות שאני רוצה לעדכן אינה מורשית. באמת? איזו? מנדליי. מה מנדליי? למה אתה לא רוצה לעדכן את מנדליי? לא בא לי, השיב אובונטו, וסירב לעדכן. רק מתוך סקרנות הפעלתי את המנדליי וחיפשתי דרך לעדכן אותו משם, כמו בחלונות, אבל לא הייתה אפשרות כזו. לא הצלחתי לאתר שום דבר לגרום לאובונטו לעדכן את מנדליי (אני מרשה! באמת!), פרט להתקנה מחדש של התוכנה. חזרתי לאשף העדכונים ואמרתי לו “טוב, בסדר, עזוב מנדליי, תעדכן את השאר”. אין בעיה! אמר המחשב, וכעבור הרף עין של רבע שעה הורדת עדכונים הודיע שבעצם יש בעיה: הוא לא מצליח להתחבר לרשת. אבל אתה מחובר לרשת, ניסיתי להסביר לו. הנה, אני גולש ממש עכשיו. נכון, השיב המחשב, ואני מצליח להתחבר לחלק מהרשת, אבל יש איזו חתיכה שלא עובדת לי עכשיו, ולכן לא תוכל לעדכן אף חלק מהתוכנה למרות שאני מסוגל להוריד 200 מגה מתוך ה-202 שדרושים לי.

אוקיי.

—

המדריך המלא להסרת אובונטואים מעצבנים

הפעילו את דיסק ההתקנה של חלונות 7 (אם לא קיבלתם דיסק התקנה, אפשר לייצר אחד מתוך מערכת ההפעלה על ידי כניסה ל-Control Panel -> System and Security -> Backup and Restore ובחירה בתפריט הצדדי ב- Create System Repair Disc. לחלופין, אפשר להקליק על “התחל” ולהקליד create system repair disc, כמובן).

אחרי שהדיסק מוכן, אתחלו את המחשב דרך הדיסק. ⁴

ביחרו את תצורת המקלדת שלכם. במסך שעולה, ביחרו ב”command prompt”.

הקלידו את הפקודה הבאה (בלי מרכאות): “bootsect /nt60 c: /mbr” (אם מערכת החלונות שלכם משום מה לא מותקנת על c, ביחרו באות הרלוונטית. שימו לב: מרגע שניתנה הפקודה הזו, לא תהיה יותר גישה לחומר שבמחיצת האובונטו. דאגו לגבות כל מה שיש לכם שם מראש. (באופן כללי כדאי לגבות קבצים חשובים לפני שעושים דברים כאלה).

הפקודה הזו תמחק את GRUB, מערכת האתחול שהתקינה אובונטו, ותחליף אותה במערכת האיתחול של חלונות עצמה.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר: גריסתה של מחיצת האובונטו. אחרי שאתחלתם מחדש את המחשב לתוך חלונות (לא לשכוח להחזיר את ההגדרות בביוס למצבן המקורי), הכנסו ל-control panel -> System and Security -> Administrative Tools -> create and format partitions.

בחלון שיפתח, הקליקו על המחיצה של לינוקס – שימו לב לבחור את המחיצה הנכונה. מחיקה של המחיצה הלא נכונה תגרום לאובדן מידע חשוב.

בתפריט הקליק-ימני ביחרו “delete volume”.

עכשיו אפשר להגדיר את המחיצה כמחיצת חלונות חדשה, או להרחיב את המחיצה הקיימת כך שתכלול את כל שטח הכונן.

ברכותי! המחשב שלכם נטול לינוקס. לכו לכל החברים המעצבנים שלכם ותגידו להם שמערכת ההפעלה החופשית שלהם שווה לתחת.

#אני ואפסי עוד #טכנולוגיה #לא פופולרי #עצבים

הפוסט הקודם: פיצ'ר חדש בלא שומעים

הפוסט הבא: תנו לכתוב בשקט

סדרה של חיפושים מוזרים הביאו אנשים לבלוג שלי בימים האחרונים – לצד חיפושים פחות או יותר לגימיטיים (”כל האמת על ריבנטרופ מולוטוב”! “רעיונות לתזה במשפטים” (באמת?) או “למה ילד משקר שהוא לא עשה קקי?”) הופיעו כמה חריגים במוזרותם. ראשית היה האדם שחיפש “תמונות מצחיקות עם פטיש” (החיפוש הוביל לעמוד הראשי שלי, משום מה), “כל הסרטים שיצאו על סוקראטס וקריטון” (כולם! החיפוש הוביל לקטגוריות אלימות בבלוג), “מבנה אצבעות אצל הומוסקסואלים” (פופ!), והיום, כגולת הכותרת, נכנס חיפוש אחר ““Dubi Kanengisser” nude” (הוביל לפוסט על שייח ג'ראח). שזה קצת מחמיא לי, אני מניח, אבל בכל זאת.

בעקבות התייעצות עם הטוויטראטי, הגענו למסקנה שמדובר על מקור פוטנציאלי להכנסה. לפיכך, לאור דרישת הקהל, אני פותח את חנות הסקס של דובי: תמונות של דובי בתנוחות מפתות יהיו מעכשיו חלק ממגוון תכני הפרימיום שמספק הבלוג ללקוחות משלמים בלבד. אם חפצה נפשכם בתמונת עירום שלי, אנא השתמשו בכפתור התרומה שבראש הטור שמשמאל. כדי להגן על נפשותיהם הרגישות של תורמים תמימים, רק מי שיתרום בדיוק 111.11 ש”ח ויבקש במפורש את תוכן הפרימיום של האתר יחשף לזוועה הפוטנציאלית, כך שאתם יכולים לתרום בלי לדאוג שתקבלו ממני דוא”לים נפיצים בתגובה.

—

(כן, הפיגועים חזרו לרחובות ירושלים, רוחות של מלחמה מנשבות בדרום, חוק הנאכבה וועדות הקבלה, כסאו של אסד מתנדנד, קנדה הולכת למערכת הבחירות הרביעית שלה בשבע שנים, וגוגל שינו את הלוגו של כרום, ואני כותב על שטויות כאלו. תאמינו לי שאני סובל מזה יותר.)

#אבל לא באמת #אני ואפסי עוד #דברים אדיוטיים #רוח שטות #תמונות

הפוסט הקודם: הסיפור על רוברט מאנש

הפוסט הבא: בלינוקס זה לא היה קורה (או: המדריך להסרת אובונטו)

סופר הילדים המצליח והאהוב ביותר בקנדה, ואחד החשובים שבהם בצפון אמריקה בכלל, הוא רוברט מאנש. מאנש כתב עשרות ספרים חינניים להפליא, מצחיקים גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, ובעיקר – כיפיים להפליא להקראה. הסיבה היא שמאנש הוא בעצם לא סופר אלא מספר סיפורים: ¹ כל סיפור מתחיל מאחד ממופעי סיפור הסיפורים שלו, שם הוא ממציא אותו מכלום (או, לעיתים קרובות, משיחה עם אחד הילדים בקהל), ואז ממשיך ומפתח ומעבד את הסיפור בהקראות חוזרות ונשנות לפני קהלים שונים. באחד הראיונות שלו סיפר שלוקח 200 הקראות כאלו בין המצאת סיפור ועד שהוא “מוכן”. כל ספר כזה מלווה גם באיורים מקסימים של אחד מכמה מאיירים שעובדים איתו לאורך השנים.

הספר המוכר ביותר של מאנש, אולי, הוא “נסיכת שקית הנייר”, מ-1980, שהפך למעין סמל פמיניסטי לכתיבה על ולילדות. בספר מצליחה נסיכה שהנסיך שלה נחטף על ידי דרקון (שגם שרף את כל בגדיה, מה שהצריך לבישת שקית נייר במקום בגדים) להערים על הדרקון כדי להציל את הנסיך שלה — אך לבסוף מתגלה שהנסיך הוא כפוי טובה שאינו מוכן להתלוות לנסיכה מכיוון ששערה פרוע והיא אינה לבושה כיאות לנסיכה, ובתגובה היא זונחת אותו.

מאז, כאמור, מאנש כתב עוד עשרות ספרים. רבים מהספרים נוגעים בסוגיות שסופרים אחרים היו מרגישים צורך להתעסק איתם בצורה דידקטית או לפחות ללוות אותם במוסר השכל. חלק מהקסם של מאנש, לעומת זאת, הוא שהוא אף פעם לא מרגיש צורך לספק מוסר השכל לסיפורים שלו, והערך החינוכי, אם יש כזה, הוא בעצם האגביות של דברים מסויימים בסיפור. כך, למשל, הסיפור “זום!” עוסק בילדה על כיסא גלגלים, אך עצם היותה ילדה שזקוקה לכיסא גלגלים לא מהווה עניין חשוב בסיפור – היא פשוט ילדה בכיסא גלגלים, בלי צורך להסביר או להציג אותה כראויה לרחמים. ילדה ככל הילדים וזהו. בסיפור אחר, “ממקום רחוק”, שנכתב בשיתוף עם סאוסן אסקאר, מספר מאנש את סיפורה של אסקאר, שהיגרה עם הוריה ממדינה מוכת מלחמה (המדינה לא מזוהה, פרט לעובדה שהוריה של אסקאר הם בבירור מוסלמים, על פי לבושם). הסיפור עוסק ברגישות ובעדינות גם בנושא המלחמה וגם בנושא קשיי ההגירה של ילדים, וכל זאת בלי לנסות לגונן על הילדים הקוראים יתר על המידה. בעקבות הקריאה בסיפור בני יזם שיחה על מלחמה ולמה יש מלחמות ומה קורה בהן – נושאים לא פשוטים שמרבית ספרות הילדים כיום פשוט מעדיפה להמנע ממנו.

בגלל שכל הספרים התחילו את דרכם כסיפורים, יש דגש גדול על הדיאלוג ועל שימוש באינטונציות, מה שהופך את ההקראה להרבה יותר כיפית מהרבה מאוד ספרי ילדים שנכתבים כיום.

וכך באחד האמשים שוחחנו, אני ואשתי, ותהינו למה בעצם הספרים הללו לא תורגמו לעברית, ומאנש עצמו כלל אינו מוכר בארץ – אם הילד לא היה מספר לנו עליו, ומבקש ספרים שלו, כלל לא היינו מודעים לקיומו. בעקבות אותה שיחה שלחתי מכתב למאנש (מכתב ממש! באתר האינטרנט שלו יש כתובת דוא”ל, אבל מצויין שם שאם ממש רוצים תשובה, עדיף לשלוח מכתב פיזי, פשוט כי יש יותר מדי דוא”ל), ושאלתי מה אפשר לעשות כדי להביא את ספריו לקהל הישראלי.

אתמול קיבלנו מכתב תשובה: מסתבר שכמה מספריו כן תורגמו לעברית, אבל, כפי שהוא מסביר, הבעיה היא שהם לא זוכים להדפסות נוספות. בגלל שהוא גם, כנראה, האיש הכי נחמד ביקום, הוא גם צירף למכתב עותקים ש”היו לו במשרד” משניים מספריו (עליהם הוא חתם עם הקדשה לילד) בתרגום לעברית: נסיכת שקית הנייר (שתורגם ל”הנסיכה שלבשה שקית נייר”, הוצאת ברירות) ו”אותך תמיד אוהב”, (הוצאת ביתן “בשיתוף עם אדר הוצאה לאור” – אדר הוצאה לאור, יש להניח, קשורה לעובדה שהמתרגמת של הסיפור היא תמר אדר). הבחירה בנסיכת שקית הנייר היא מובנת, אבל הספר סובל מתרגום מנופח (של שלמה סבירסקי) שנוטל הרבה מהחן של הסיפור המקורי ושל אופי הכתיבה של מאנש באופן כללי. הסיפור השני, ורב המכר הגדול ביותר של מאנש, “אותך תמיד אוהב”, הוא סיפור יפיפה על הורות, בתרגום עדין ואוהב. אבל בניגוד לרוב סיפוריו של מאנש, בסיפור הזה כמעט שאין דיאלוג, מה שהופך אותו לספר-לפני-השינה מצויין, אבל פחות “כיפי” מסיפורים אחרים שלו.

ובכל זאת – מדוע הספרים הללו נכשלים כל כך בשוק הישראלי עד כי אינם זוכים להדפסות נוספות? האם זה בגלל השוק המוצף בספרים, חלקם הגדול גרועים? האם היה כשל בשיווק? האם ההורה הישראלי שמרן, ונרתע מהסגנון המטורף של מאנש? או שאולי הורים ישראלים באופן כללי מעדיפים ספרות מקור לילדים על פני תרגומים? באמת שאינני יודע, אבל התחושה שלי היא של אובדן כלשהו לעולמם התרבותי של הילדים. לא בגלל שספריו של מאנש הם ספרי חובה שכל בן תרבות צריך, אלא משום שהם שער כניסה מצויין לעולם הקריאה, קצת כמו ד”ר סוס.

מה שאני רוצה לשאול, בסופו של דבר, הוא מה צריך לעשות כדי להביא עוד ספרים של מאנש לקהל הישראלי, ולשווק אותם בהצלחה? יש מישהו בקהל שמצוי בעסקי ההוצאה לאור בישראל?

#אהבה #ילדים #ישראליאנה #ספרות ואמנות #קנדה

הפוסט הקודם: החילוני לא מחפש משמעות

הפוסט הבא: פיצ'ר חדש בלא שומעים

שלום בוגוסלבסקי ביקש לפני מספר ימים מחילונים להגדיר מה הופך אותם לחילונים. ברמה העקרונית התרגיל כבר הסתיים ¹, אבל הרגשתי שהנסיונות שלי להשיב בתגובות שלי לרשומה המקורית שלו לא מתארות במלואה את הגישה שלי, אז אני אנסה שוב כאן.

I Love Your Hair – Imani Coppola

אם נחלק את העולם ל”קודש” ול”חול”, הרי שהחילוני הוא מי שעוסק בכל עת ביומיומי, בארצי, בסתמי. כלומר, בניגוד לתלונה שהעלה בוגוסלבסקי כנגד בני הנוער החילונים איתם דיבר, כאילו העיסוק שלהם ב”פייסבוק ופלייסטיישן” ² הופך את ה”טרטור” שלהם על חופש למשהו סתמי, הרי שעצם הסתמיות והיומיומיות של – ובכן – היומיום שלהם, היא בדיוק מה שעושה אותם לחילונים. מה שמייחד את החילוני מהדתי הוא בכך שבחייו של החילוני אין הקדשה של זמנו לקידוש השם, אין “קודש”. במובן זה, מה שבוגוסלבסקי מגדיר “דתי עצלן” הוא בדיוק החילוני (או, בכל אופן, הוא חילוני בדיוק כמו זנים אחרים של חילוניות, כאלו שדוחים את הדת מכל וכל).

אבל הדיכוטומיה-לכאורה הזו בין קודש לחול היא שקרית. אלו לא שתי האפשרויות היחידות. יש עוד דברים. ואלו הדברים שכל המשיבים לבוגוסלבסקי דיברו עליהם, ערכים הומניסטיים, רציונליסטים, מודרניסטים או פוסט-מודרניסטים. אפשר לקרוא לערכים הללו דתות, או דתות אזרחיות, אבל אני לא רואה שום תועלת בכך, משום שבכך אנחנו רק מבלבלים מושגים שונים כדי לשמור על דיכוטומיה כוזבת. מה שכן אפשר להגיד הוא שכל מערכות המוסר הללו, הפילוסופיות ³ הללו עוסקות בנשגב – ולצורך העניין, גם רוח האדם, או ערך החיים, או מה שלא יהיה, נכללים ב”נשגב” – ובכך הן עומדות כהפך של ה”חילוניות”, שעוסקת כל כולה ב”סתמי”.

לכלול את כל האנשים הללו בהגדרה של “חילונים” לפיכך, היא זו שכופה על מושג הזה להיות מוגדר במונחים שליליים – החילוני הוא מי שאינו דתי, כשם שהאוטוקרטיה היא צורת המשטר שאינה דמוקרטית, ואין בכך כדי לרמוז שכל החילונים אותו דבר או כל האוטוקרטיות אותו דבר. אם אנחנו מסכימים לחלוקה של כל בני האדם ל”דתיים” ו”חילוניים”, אזי ברור של”חילוניים” אין הגדרה אחרת פרט ל”לא דתיים”. אבל אם נקבל שבנוסף לשתי אלו יש עוד קטגוריות – “פילוסופים”, “הומניסטים”, “ציניקנים” (במשמעות המקורית של המילה, לא במשמעות המודרנית שלה) – אם נפרק, במילים אחרות, את הקטגוריה “חילונים”, נוכל בצורה ברורה יותר להגדיר את אלו שישארו בלי אף מילה אחרת פרט ל”חילונים” כאלו שכל חייהם מוקדשים ליומיומי.

והנה אנו מוצאים שאין כל רע ביומיומיות הזו. הרי גם בוגוסלבסקי עצמו מודה שהחיים הם בדיחה קוסמית, שאין משמעות לשום דבר שאנחנו עושים, ב-grand scheme of things. שאין, בעצם, grand scheme of things. ואם כך, הרי כל עיסוק בנשגב הוא ניסיון נואש לעשות שקר בנפשנו. להכנע לדחפים בלתי-רציונליים למצוא סדר ומשמעות היכן שהם אינם קיימים. החילוני המושלם, ה-“true neutral”, זה שמתרכז בפייסבוק ופלייסטיישן, באח הגדול ובתאוריית המפץ הגדול (הסיטקום, לא התאוריה המדעית), שקורא ספרים סתם כי זה מעניין וכיף בלי להזדקק להעמדת פנים של איזו הארה או תועלת נשגבת מהקריאה הזו, או שלא קורא ספרים כי זה לא מעניין אותו, ואין לו שום צורך להעמיד פנים של אינטלקטואל – החילוני הזה מצליח לעשות את מה שהחילוני-המתפלסף יודע שנכון אך אינו מסוגל להביא עצמו לעשות. החילוני-המתפלסף הוא שנכנע לרטוריקה הדתית של “העגלה הריקה” ומנסה להוכיח שהעגלה שלו לא ריקה, במקום להודיע לדתי המתווכח שכל העגלות ריקות, וההבדל הוא רק בין מי שמעמיד פנים שהעגלה שלו מלאה, לבין מי שנהנה מכך שהוא לא צריך לסחוב עגלה מלאה בדברים בלתי נחוצים, כי החיים קצרים וחסרי משמעות בין כה וכה.

אז מה עושה אדם לחילוני? זה שהוא מבלה את זמנו בפעילויות שהוא מוצא בהן הנאה – “פייסבוק ופלייסטיישן” – ולא מוצא עניין להתעסק ב”קודש” או ב”נשגב”. לא מתוך שלילה שלהם, אלא מתוך חוסר עניין מוחלט בהם, והכרה, במוצהר או שלא, בחוסר התוחלת שלהם.

—

ואם כבר פתחתי עם שיר של אימאני קופולה, הנה עוד אחד, בלי קשר לכלום, גם הוא מתוך האלבום המצויין השחור-ולבן שלה.

(האמת שרציתי לשים את השיר “ג'ון לנון הוא סימן רשום של יוקו אונו”, אבל לא מצאתי ביוטיוב. לא נורא, גם זה אחלה.)

—

אגב: לפני זמן מה נכנסה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם שעומד לצידי גם בתקופות שחונות כאלו. עוד אגב: אם במקרה אתם במונטריאול בשבוע הבא, אני מציג בכנס השנתי של ה-International Studies Association. לאו דווקא הפייפר הכי מבריק שכתבתי בחיי, אבל זה מה יש.

#דת #מציאות #שכנים

הפוסט הקודם: להוציא את השד מהמגירה

הפוסט הבא: הסיפור על רוברט מאנש

נייצ'ר פרסם טור שעוסק ב”בעיית המגירה” במחקר מדעי, ובהמשך צייץ קישורים לשני אתרים שמנסים לפתור את הבעיה הזו.  זה הזכיר לי מאמרון שכתבתי פעם עבור ידיעון המחלקה למדע המדינה באונ' העברית, בו תפקדתי כעורך במשך שנתיים. מכיוון שאין גרסא אלקטרונית של הידיעונים, חשבתי שאולי כדאי לפרסם את הטקסט כאן. אז הנה הוא:

שלדים במגירה

מה קורה כשחוקר מצליח להוכיח כלום? לד”ר קלי קייט, פסיכולוגית מאוניברסיטת ג'ורג'יה, היה רעיון למחקר. היא ניסחה שאלת מחקר והיפותזה, בנתה מערך מתודולוגי, עמלה במשך תקופה ארוכה באיסוף נתונים, וכשהגיעה סוף סוף לשלב הניתוח, היא גילתה שהכל היה לחינם. מסתבר שההיפותזה שלה לא ניתנת להוכחה בכלים בהם השתמשה. כתבי העת דחו את המאמר בזה אחר זה. גורלו של המאמר נגזר להיות זהה לזה של מספר לא ידוע של מחקרים אחרים שלא הצליחו להוכיח דבר, ולכן לא הצליחו למצוא את מקומם בכתבי העת המקובלים. אלו הם מאמרי המגירה. אך מאמרי המגירה אינם סתם עוד מכשול טורדני בחייו של איש מדעי החברה. מדובר בבעיה אמיתית שמעיקה על חוקרים כמותניים, ומהווה כשל המעיב על תחומי מחקר רבים. הבעיה זכתה לשם “בעיית המגירה” (File Drawer Problem).

במדעי החברה מקובל כי הסף הסטטיסטי לאישוש השערה הוא מובהקות של 95 אחוזים, או סיכוי של חמישה אחוזים בלבד כי התוצאה שהתקבלה במחקר היא מקרית, ולכן לא ניתן לשלול את הנחת האפס הקובעת כי אין קשר בין המשתנים הנבדקים. אך חמישה אחוזים עדיין מותירים סבירות סטטיסטית גבוהה לכך שמחקר אחד מכל עשרים יאשש סברה שגויה. כלומר: אחד מכל עשרים מחקרים בעלי מובהקות של 95 אחוז, הוא שגוי. כאשר רק מאמר שמצליח לאשש את ההיפותזה שלו זוכה להתפרסם, לוקה תחום המחקר בהטיה המקשה על קהילת החוקרים להגיע לחקר האמת.

לבעיית המגירה יש גם השלכות אחרות, הקשורות בגורם האנושי. כאשר החוקרים יודעים כי מחקרים שלא יאששו את ההיפותזה שלהם יתקשו להתפרסם, גובר הפיתוי לנסח מחדש את שאלת המחקר, בהתאם לתוצאות שהנתונים סיפקו, ואף יש חשש לשימוש בתעלולים סטטיסטיים כדי להוכיח טענה בניגוד לממצאים המקוריים.

גם זמנם היקר של החוקרים נופל קורבן לשד שבמגירה. בעוד מחקרים כושלים צוברים אבק במגירה, חוקרים אחרים עשויים לנסות ולבחון את אותו כיוון מחקר בדיוק, מבלי לדעת שכבר קיימים נתונים המצביעים על שלילת הסברה.

למזלה של ד”ר קייט, זמן קצר לפני שכתבה את מאמרה עלה לרשת אתר אינטרנט חדש – The Journal of Articles in Support of the Null Hypothesis, כתב העת למאמרים בפסיכולוגיה התומכים בהשערת האפס. כתב עת זה, בעריכת ד”ר סטיבן רייסן מאוניברסיטת המבולדט שבקליפורניה, מוקדש למאמרים בתחום הפסיכולוגיה שלא הצליחו לדחות את השערת האפס, ולא מצאו את דרכם לכתבי העת בתחומם. “כששמעתי לראשונה על בעיית המגירה, חשבתי שהפתרון הוא פשוט,” אומר רייסן. “כל מה שצריך לעשות הוא לפתוח מקום שבו אפשר לשים את כל מחקרי האפס הללו.” רייסן עדיין מאמין בנכונות הפתרון שלו, אילו רק אנשים היו משתמשים בו. על-פי רייסן, כתבי העת המרכזיים אמנם מקבלים מאמרים שכשלו באישוש ההיפותזה שלהם “אבל הם מקבלים חמישה מאמרי אפס, ו-95 מאמרים מובהקים.”

לא כולם מסכימים עם רייסן על חשיבות הבעיה. פרופ' גדי וולפספלד, המשמש כסוקר מאמרים עבור מספר כתבי-עת, טוען כי בדרך-כלל, אין סיבה לפרסם מאמרים שכשלו בדחיית השערת האפס. “המטרה של מחקר היא לגלות איך אפשר להסביר תופעה שלא ידענו להסביר קודם,” הוא אומר, “ואם אין קשר, אם לא הצלחנו למצוא הסבר, אז זה לא הישג גדול.” לטענת וולפספלד, רק אם מדובר בהשערה שכולם מניחים אותה א-פריורי, וחוקר בודק אותה ומגלה שהיא שגויה, אזי יש מקום לפרסום – “וגם אז צריך לשכנע שהמתודולוגיה טובה.”

וולפספלד טוען כי הבעיה עשויה להיות חמורה יותר בתחומי מחקר בהם מתבצעים ניסויים, אז קשה לבדוק יותר מקומץ של משתנים, ולכן ניתן לנסח רק השערה אחת במחקר. במדעי המדינה, לעומת זאת, מחקר אחד יכול לכלול מספר השערות. “לא כל ההשערות הללו חייבות לקבל אישוש מתוצאות המחקר. להפך – זה דווקא נותן יותר אמינות לחוקר אם חלק מהשערותיו התבדו.”

סטיבן רייסן אינו מקבל את הדברים הללו. “בעיית המגירה נותנת לנו הרגשה מוטעית שחיפושי המידע שלנו בספרות הם שלמים. חוקרים ניגשים לבעיה עם תפיסה מוטעית של התחום. בסקר שערכתי לאחרונה בנושא, נתקלתי במקרה של חוקר שעסק בכתיבת התזה שלו, עד שבשלב כלשהו אמר לו חוקר מוערך בתחום כי סיכוייו להצליח קלושים. כל המחקר שהתפרסם בנושא בכתבי העת תמך בהשערה שלו, אבל במגירה היו עדויות שליליות יותר.” רייסן אף קובל על כך שבימים בהם הכלל באקדמיה הוא “פרסם או העלם”, המסר שמתקבל אצל הסטודנטים הוא שכל מחקר חייב להיות מובהק כדי להיות שווה את המאמץ.

פרופ' וולפספלד, לעומתו, מאמין כי לרשות קהילת המחקר עומדים כלים לנטרול הבעיה, למשל מדורי ה-Research Notes הקיימים בכתבי עת רבים. שם, הוא מעריך, תהיה נכונות גבוהה יותר לפרסם תוצאות שליליות של מחקרים, מבלי להזדקק למאמרים שלמים. אך גם כך, מסכים וולפספלד כי יש מידה של אשמה גם בחוקרים עצמם: “פעם, כל חוקר פירט במאמרים שכתב את כל תהליך המחקר, כולל הטעויות שלו. יש מקום להודות יותר בטעויות שלנו, ולא לנסות להראות כאילו כולנו גאונים שידעו מראש את תוצאות המחקר.”

#אקדמיה #כתיבה #מדע #מספרים #מתודולוגיה

הפוסט הקודם: מצרים, ישראל והקונצנזוס הדמוקרטי

הפוסט הבא: החילוני לא מחפש משמעות

אחד הטיעונים שהועלו בעת האחרונה נגד דמוקרטיזציה של מצרים ובזכות הנצחת הדיקטטורה שם, היה שהמצרים אינם מוכנים לדמוקרטיה – היו כאלו שטענו את הטענה המעגלית משהו שאין להם ניסיון בדמוקרטיה, ולכן הם לא יכולים לקיים ממשל דמוקרטי; וריאציה על הטיעון הזה היא האמירה שבמצרים אין שכבה רחבה בעלת מחויבות לדמוקרטיה, ולכן אין לדמוקרטיה בסיס חברתי מספיק ¹; אחרים, קצת יותר מעודנים, קבעו כי מדינות דמוקרטיות נשענות על מעמד בינוני רחב ומודרניזציה, ולכן מצרים העניה יחסית לא תוכל לקיים דמוקרטיה יציבה.

ברמה מסויימת, אני מניח שאני צריך לשמוח על הטיעונים הללו – מדובר כאן בחלחול של תאוריה פוליטית פר אקסלנס לשיח הציבורי. הבעיה עם החלחול הזה הוא שהוא איטי להפליא, והטיעונים הללו נשענים על תאוריות שכבר מזמן  נחשבות מיושנות ובלתי מבוססות. מאמר סמינלי שהתחיל את התנועה הרחק מצורת החשיבה המגולמת בטיעונים ממין זה הוא “מעברים לדמוקרטיה: לקראת מודל דינאמי” של ד”א רוסטו. ²

שתי אבחנות חשובות שרוסטו הצביע עליהן במאמרו היו בין תהליך הדמוקרטיזציה לבין תהליך ה”הביטואציה” (habituation), מה שבספרות המאוחרת יותר כונה בדרך-כלל “קונסולידציה” (גיבוש); ובין הגורמים המעורבים בהיווצרות הדמוקרטיה לבין הגורמים המעורבים בתפקודה. האסכולה שדנה בתנאים המקדימים לדמוקרטיה (prerequisites), הראה רוסטו, ביצעה שגיאה מתודולוגית קריטית. כדי להבין מה התנאים הדרושים להיווצרות דמוקרטיה, בחנו החוקרים מדינות דמוקרטיות יציבות והצביעו על הגורמים המשותפים להן, והשונים ממדינות שאינן דמוקרטיות, או מדמוקרטיות שקרסו. אך מתודולוגיה כזו מלמדת אותנו מה דרוש לתפקודה התקין של דמוקרטיה קיימת. אי אפשר להניח שהגורמים הללו חייבים להתקיים מראש כדי שהדמוקרטיה תיווצר כלל. למעשה, זה די לא הגיוני להניח הנחה שכזו.

על פי רוסטו, תהליכים של דמוקרטיזציה כמעט תמיד נובעים מתוך קונפליקט פנימי. ³ במצב כזה לא יתכן קונצנזוס חברתי דמוקרטי. הדמוקרטיה לעד תנבע מתוך מערך שיקולים תועלתני של האליטות ברגע נתון. מכאן נובעת חשיבותו של תהליך הגיבוש הדמוקרטי כשלב מעבר מאקט הדמוקרטיזציה למצב המתמשך של יציבות דמוקרטית. שלב הגיבוש הוא זה שבו נבנה הקונצנזוס החברתי. כדי להסביר את השלב הזה, נדרש רוסטו להסברים (או לפחות אנאלוגיות) מעולם הפסיכולוגיה: כפי שבמצב של דיסוננס קוגניטיבי אנשים מבצעים רציונליזציה של הבחירות שהם ביצעו כך שהן תראינה חיוביות בדיעבד, כך, אומר רוסטו, במצב של דמוקרטיה, האליטות מאמצות לעצמן לאורך השנים תפיסת מחוייבות לעקרונות הדמוקרטיים. במילותיו שלו, הדמוקרטיה בנויה כך שהיא מתגמלת את מי שמאמין בדמוקרטיה.

בפייפר שהצגתי לאחרונה כיניתי ארגונים כאלו “ארגונים מפתחי-עצמם” (self-evolving organizations) – כאלו שמרגע שהם קיימים, יש בהם לחץ פנימי להמשיך ולהעמיק את הרציונל המארגן שלהם, כלומר, לחזק ולהרחיב את הדמוקרטיה יותר ויותר. מובן שאין כאן תפיסה דטרמיניסטית של תהליך הקונסולידציה, וגורמים חיצוניים לארגון הדמוקרטי בהחלט יכולים לגרום להדרדרות בתפקודו, ובוודאי שלפני שהושגה “מאסה קריטית” כלשהי, קל מאוד לארגון לרדת מהמסלול ההתפתחותי הנכון ולהתרסק.

—

אז מה כלל המודל של רוסטו לדמוקרטיזציה? ראשית כל, לטענתו, יש גורם אחד שמהווה תנאי רקע הכרחי להתפתחותה של דמוקרטיה, והוא אחדות לאומית. אם אין תפיסה של אחדות לאומית בקרב אוכלוסיה מסויימת, הוא טען, לא יכולה להתפתח שם דמוקרטיה. הסיבה היא שבמצב טרום-דמוקרטי, אם אין תפיסה של אחדות לאומית, אין שום סיבה לנסות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות, כלומר, באמצעות דמוקרטיה. אם האוכלוסיה מבודלת על בסיס גיאוגרפי, הרי שסכסוכים יפתרו יותר בקלות באמצעות הפרדות (גם אם כזו שמלווה במלחמה). אם האוכלוסיה מעורבת, רוב הסיכויים שהסכסוכים יפתרו באמצעות אלימות – רצח עם, גירוש המוני, דיכוי.

אבל רוסטו לא טען שאחדות לאומית מביאה לדמוקרטיה. אחדות שכזו יכולה להתקיים מאות שנים בלי שום דמוקרטיזציה. היא מהווה תנאי מקדים, לא גורם. הגורם לדמוקרטיזציה, בהנתן קיומו של תנאי האחדות הלאומית, לעד יהיה סכסוך כלשהו. מוטב סכסוך כלכלי – אותם הכי קל לפתור באמצעות דמוקרטיזציה ⁴ – אבל גם עם סכסוכים דתיים או אתניים אפשר להתמודד, כל עוד כולם תופסים את האוכלוסיה כולה כשייכת לקבוצה לאומית אחת. כמובן, לא כל סכסוך מביא לדמוקרטיזציה, וכאן רוסטו לא ניסה לקבוע מסלול אחיד לדמוקרטיזציה. כל מדינה מוצאת את הדרך שלה לדמוקרטיה, אם בכלל. סכסוכים שונים מגיעים לפתרון בדרכים שונות. הדמוקרטיזציה, עבור רוסטו, היא בחירה, וככזו אינה נתונה לחוקים כלשהם, אלא היא כולה תוצאה של סוכנות (agency) אנושית. כך, במקרים מסויימים, בקונסטלציות מסויימות ועם אנשים מסויימות, מתקבלת ההחלטה להתקדם לכיוון שיטה דמוקרטית יותר – אמנם, הבחירה הזו נובעת משיקולים תועלתניים, אבל היא עדיין בחירה, ולא פעולה דטרמיניסטית. אבל מה שחשוב לזכור הוא שההחלטה אינה נובעת, או לפחות אינה חייבת לנבוע, מתוך מחוייבות של המחליטים לדמוקרטיה. ההחלטה לדמוקרטיזציה היא תמיד פשרה, ככזו היא בהכרח לא אופטימלית עבור רוב השותפים להחלטה.

השאלה הקריטית, אם כן, היא לא האם הגורמים ששותפים להחלטה לפעול לדמוקרטיזציה הם גורמים דמוקרטיים בהכרח, אלא האם ההסדר הדמוקרטי יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לצלוח את תהליך הגיבוש, כך שהאליטות עצמן יהפכו למחוייבות לדמוקרטיה. רק עם השלמת תהליך הגיבוש של הקונצנזוס החברתי ניתן לעבור לדון בגורמים שהופכים דמוקרטיה קיימת לדמוקרטיה יציבה – וכאן נכנסים לפעולה גורמים שנמצאים באינטראקציה מתמדת עם הדמוקרטיה עצמה. שגשוג כלכלי, למשל, גם נובע מדמוקרטיה (ברובם המוחלט של המקרים) וגם מחזק ומייצב אותה. שקיפות והעדר שחיתות גם ניזונות מהדמוקרטיה וגם מזינות אותה. ⁵ וכמובן, עצם החיברות של אזרחים חדשים לנאמנות לדמוקרטיה הוא גורם שגם תלוי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, וגם דרוש לדמוקרטיה כדי להמשיך ולתפקד. קשה להצביע על כיוון אחד של הסיבתיות, או על צד אחד שממנו נובע השינוי. התערערותו של גורם אחד יכול להיות מאוזן על ידי יציבות בגורמים האחרים, או שיכול לגרור חוסר יציבות כולל של המערכת וקריסתה הטוטאלית.

—

מה שמחזיר אותנו למצרים. למצרים יש זהות לאומית מגובשת היטב. הגם שיש הבדלים דתיים (לדוגמא, העדה הקופטית הנרדפת), אך עד כמה שאפשר לראות, ישנה הסכמה רחבה על זהות לאומית משותפת לכל המצרים. הסכסוך הנוכחי, שנסוב על עניינים כלכליים, הוא בדיוק מהזן שהדמוקרטיזציה פותרת הכי בקלות. על כן, יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר ליכולתה של מצרים להגיע לשלב ההחלטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נותר עוד לראות אם מצרים תצליח לייצב את עצמה ולגבש קונצנזוס חברתי נרחב סביב עקרונות הדמוקרטיה, שכרגע מרוכזים בשכבה חברתית מצומצמת יחסית. זאת, למשל, להבדיל מלוב. עד כמה שאני מצליח להבין, בלוב יש הרבה פחות תודעה לאומית משותפת, וחלק גדול מהקונפליקט שם נסוב לא סביב גורמים כלכליים אלא סביב גורמי זהות. התפרקותה של לוב לפוליטיקה שבטית היא תוצאה סבירה יותר מאשר דמוקרטיזציה. המשמעות היא או הפרדות של חלקים מסויימים מהמדינה ליחידות אוטונומיות, או קריסה למצב של מדינה כושלת. ⁶

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב שונה לגמרי. ישראל הגיעה לדמוקרטיה בדרך שרוסטו מגדיר כחריגה – באמצעות חברת מהגרים שלא נטמעה בתוך האוכלוסיה המקומית אלא השתלטה עליה. שלא במפתיע, הקמת המדינה לוותה בגירוש רבתי של הקבוצה הלאומית האחרת. אבל ישראל מיוחדת גם בכך שלקבוצה הלאומית השלטת הייתה תקופה מוקדמת יותר של דמוקרטיה ביחידה מעין-אוטונומית, בדמות מוסדות הישוב. במסגרת הזו, נחסך מהיהודים הצורך להתמודד עם בעיית הלאום השני, והדמוקרטיה יכלה להתפתח בלא מפריע, סביב סכסוכים פנימיים של היישוב היהודי והעולם היהודי באופן כללי (כולל הסכסוך סביב הדרך הנכונה להתמודד עם קיומו של לאום אחר בשטח אותו שאפו להפוך למדינתם).

אבל כיום ישראל היא מדינה דמוקרטית, כשגם האליטות וגם, במידה לא קטנה, רוב העם מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים, לפחות באופן חלקי. אפשרויות כמו גירוש או רצח עם אינן מועלות כלל על הדעת, וגם אפשרויות כמו טרנספר (“מרצון”) אינן נידונות באופן רציני (אף כי רוב בקרב יהודי ישראל רואים בהן משאת נפש, על פי הסקרים). כמי שדוגל בפתרון המדינה הדו-לאומית, השאלה שהכי מעניינת אותי בהקשר הישראלי היא האם דרישת הרקע הבסיסית ביותר לדמוקרטיזציה נותרת על כנה גם לאחר כינון הדמוקרטיה: האם אחדות לאומית חייבת להתקיים גם כדי לתחזק דמוקרטיה קיימת באופן יציב, או שמא התפוררות הדבק הלאומי אינה מונעת המשך תפקודה של הדמוקרטיה.

אין לי תשובות מוחלטות בשאלה הזו, כמובן, רק תחושות. התחושה שלי, לא תופתעו לשמוע, היא שדמוקרטיה קיימת יכולה להמשיך להתקיים באופן יציב גם בלי הדבק הלאומי. אם ניתן יהיה להבטיח את המחוייבות הדמוקרטית של כל המעורבים, אין סיבה שמדינה דו-לאומית בישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כדמוקרטיה שתגן על זכויותיהם של כל אזרחיה. כמובן שיש כאן לא מעט קשיים: ראשית, הדבק הלאומי משמש כסוכן מרכזי של סולידריות הדרושה לקיום מדינת הרווחה. כאשר מחצית האוכלוסיה שייכת לקבוצה לאומית אחרת, מדינת הרווחה נמצאת בסכנה. פתרונות פדרליים שיתנו את האחריות לשירותי הרווחה בידי היחידות האזוריות במקום בידי המדינה הפדרלית (כפי שאכן קיים בפדרציות רבות בעולם) יכולות לפתור את הבעיה הזו. שנית, קיימת הבעיה האקוטית של חוסר מחוייבות לדמוקרטיה בקרב הפלסטינים – הם מעולם לא עברו את תהליך הגיבוש הדמוקרטי. הקמת מדינה משותפת לישראל ופלסטין תצטרך להתמודד עם המצב החריג של מדינה דמוקרטית שמתאחדת עם מדינה שעדיין עוברת תהליך גיבוש. אולי נוכל ללמוד לקחים מהמקרה של גרמניה המאוחדת – אך שם לפחות עמדה להם האחדות הלאומית, בעוד שבמקרה הישראלי/פלסטיני נצטרך להתמודד עם שסע חופף לאומי/דמוקרטי. יצירתו של קונצנזוס בתנאים כאלו היא משימה קשה. יתכן, אולי, אפילו בלתי אפשרית. אין ספק שעומדים בפנינו אתגרים רבים לפני שנוכל לקוות לשכנע חלקים נרחבים מהציבור בכדאיותו של הניסוי שאנו מציעים.

#אלימות #דו-לאומיות #דמוקרטיה #ישראליאנה #לאומיות #מדע המדינה #ערבים #פוליטיקה #פלסטין

הפוסט הקודם: האם תהיה מהפכה בישראל?

הפוסט הבא: להוציא את השד מהמגירה

הקדמה

לפני קצת יותר מעשור הלכתי לי לתומי לערב ב”גדה השמאלית” – מקום שאז לא ידעתי מהו – תחת הכותרת “אפשריותה של מהפכה בישראל”. בתמימותי חשבתי שהדיון יהיה סביב השאלה האם ישראל נמצאת בסכנת מהפכה (פאשיסטית, פונדמנטליסטית, או סתם הפיכה צבאית). כשהגעתי לשם, הופתעתי לגלות שלמעשה, המתדיינים מקוננים דווקא על כך שבישראל לא תהיה מהפכה (קומוניסטית).

סתם, נזכרתי.

הפגנות כתקשורת

בבלוג “כלוב הקופים” עסקו לאחרונה בשאלה מעניינת: למה, בעצם, הפגנות מפילות משטרים דיקטטוריים? מה אכפת לדיקטטור שאנשים מפגינים נגדו ברחובות? הרי גם אם מסיבה כלשהי הוא אינו יכול לשלוח את הצבא לטבוח בהם, מה מונע ממנו פשוט להתעלם מהם עד שימאס לכולם? הנטייה האוטומטית היא לחשוב שהדיקטטור חושש לחייו, ולכן מעדיף לצמצם סיכונים ולברוח לגלות. אבל במקרה המצרי, לא ממש הייתה סיבה לחשוב שמישהו יסתער על הארמון ויגרור את מובארק לגליוטינה הקרובה.

ההסבר שסיפק גריים רוברטסון מזכיר לנו שדיקטטורה אינה באמת שלטון של אדם אחד, אלא שלטון של קואליציה של אליטות. הדיקטטור אינו בובה במערך הזה, אבל הוא בסך הכל חוליה אחת בתוך הקואליציה הזו. הבעיה העיקרית בדיקטטורות היא מחסור בתקשורת בין השחקנים המרכזיים, מה שמוביל לחוסר יכולת להעריך מאזני כוחות. הנעלם הגדול ביותר הוא החברה האזרחית.

ההפגנות, אם כן, הן כלי מצויין לתקשורת במדינה הדיקטטורית. החשיבות היא פחות במספר המפגינים (אם כי חשוב שיהיו די הרבה מהם), ויותר במי נמצא בקרב המפגינים, ומי מצטרף אליהם במהלך ימי ההפגנות (או לכל הפחות אינו מביע נאמנות ברורה למנהיג). תוספת המידע הזו יכולה להכניס לפעולה שינויים במאזני הכוח שהתקיימו למעשה מזה זמן מה, אך לא היו ידועים באופן מספיק ברור לגורמים המעורבים. קואליציות חדשות מתגבשות, והשלטון הקיים נופל. לפעמים, אפילו, הקואליציה החדשה רואה בדמוקרטיה את הבחירה הטובה ביותר לקידום האינטרסים שלה, והתהליך הארוך והמסובך של גיבושו וייצובו של משטר דמוקרטי יכול להתחיל.

הפגנות וחופש דיבור

באופן אירוני משהו, ההסבר הזה גם מצביע על כך שבמדינות דמוקרטיות בהן מובטח חופש הביטוי, אין להפגנות תפקיד בשינוי מדיניות הממשל. אם בכלל, מה שחשוב בדמוקרטיות הן הפגנות קטנות שמטרתם למשוך תשומת לב ולעורר מודעות לבעיה כלשהי בקרב הציבור (או חלקים ממנו), ולא לשנות את התנהגות האליטות עצמן. כלומר, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח הן משמעותיות יותר מאשר הפגנת “400 האלף” המיתולוגית בימי מלחמת לבנון. התקשורת בין האזרחים לשלטון (ובין אליטות שונות לשלטון) נעשית באופן הרבה יותר ישיר – בין אם בבחירות עצמן ובין אם בסקרי דעת קהל, בסיקור התקשורתי ודרך ארגונים שונים. אם להתנסח בסלוגן, חופש הדיבור מייתר את הצורך בצעקות.

על כן, מדינות דמוקרטיות לא יכולות ליפול במהפכות עממיות – הרי מעצם ההגדרה, אם המהפכה נובעת מתוך העם, היא הייתה יכולה להתבצע באמצעות הצבעה בבחירות, ועוד לפני כן המפלגות המכהנות היו צריכות לראות את הנולד ולהתאים את מדיניותן לרצון הציבור. גם מבחינת הלגיטימציה הציבורית, אם במדינה דיקטטורית המפגינים ברחובות יכולים לטעון ליותר לגיטימציה ציבורית מאשר השלטון, הרי שבמדינה דמוקרטית אף הפגנת ענק אינו יכולה להתהדר בתמיכה הציבורית לה זוכה, בהכרח, הממשלה הנבחרת. במקרה הגרוע ביותר, הפגנת ענק עשויה להביא לבחירות חדשות (אם חלקים מהקואליציה יחושו שהם יכולים להרוויח, או לצמצם הפסדים, מהליכה לבחירות באופן מיידי), אך אין סיבה מהותית להאמין שבחירות חדשות תבאנה לשינוי רדיקלי במדיניות הממשלה.

מכל זאת נובע שהטרוניות כנגד הישראלי שמעדיף לשבת בבית ולא יוצא להפגין כנגד כל העוולות שנעשות נגדו הן שגויות בעליל. אזרחי ישראל נוהגים באופן רציונלי לעילא. חוסר שביעות רצונם מהעלאות המחירים ידוע היטב למקבלי ההחלטות. הפגנה לא תוסיף מידע, ולכן לא תועיל כלל.

#אופוזיציה #דמוקרטיה #חברה #חופש דיבור #מדע המדינה

הפוסט הקודם: גובה המס כגובה הלב

הפוסט הבא: מצרים, ישראל והקונצנזוס הדמוקרטי

והיום בפינתנו “דובי מגיב על דברים שלא באמת ראויים לתגובה” נעסוק בטורו של עו”ד ד”ר אבי נוב אודות פרשת השבוע, שהתפרסם בטמקא לאחרונה תחת הכותרת “מס גולגולת מוסרי ממס הכנסה”.

בטור זה, מנסה הד”ר להתלות בחצי פסוק מספר שמות כדי לטעון שמערכת המס שנמצאת בשימוש בכל העולם היא למעשה בלתי מוסרית בעליל, בעוד ששיטת המיסוי שעברה מן העולם זה מכבר היא היא שצריכה להיות מושתת על אזרחי ישראל.

כמה הגדרות זריזות: מס גולגולת הוא סכום קבוע שעל כל פרט לשלם. מס גולגולת ננקב בסכום אבסולוטי, ולא כחלק מהכנסתו של אדם. כלומר, אם המס הוא 100 ש”ח, אדם שמרוויח 1000 ש”ח ישלם 10% מהכנסתו למס, ואילו אדם שמרוויח 10,000 ש”ח ישלם רק אחוז אחד. צורת המיסוי הזו נקראת “רגרסיבית”, מכיוון שהיא משפיעה באופן דיספרופורציונלי דווקא על העניים ביותר. מס הגולגולת אינו נפוץ בעולם. מרגרט ת'אצר ניסתה להטיל מס כזה על אזרחי הממלכה, והדבר פחות או יותר עלה לה בכסאה. צורות מיסוי רגרסיביות אחרות דווקא כן נמצאות בשימוש. מע”מ, למשל, הוא מס רגרסיבי, משום שהוא משולם על הוצאות לצריכה – הוצאות שמהוות חלק הרבה יותר גדול מהכנסותיהם של העשירונים הנמוכים לעומת אלו של העשירונים שיכולים גם לחסוך חלק מההכנסה שלהם. ¹

מס נייטרלי מושת בשיעור קבוע על כל הפרטים, כך שכל נישום משלם אותו אחוז ממשכורתו למס. למיטב ידיעתי אין שום מקום בעולם שעושה שימוש בשיטה הזו כמס הכנסה מס הכנסה נייטרלי נמצא בשימוש בעשור האחרון בעיקר במזרח אירופה, ומספר מדינות נוספות שקלו או שוקלות לעבור למבנה מס זה (ראו גם, ותודה לא.ה. שהסב לכך את תשומת ליבי), אבל במדינות רבות מרכיבים מסויימים במכלול מערך המיסוי יכולים להתאים להגדרה הזו. ביטוח לאומי בישראל, אם אינני טועה, דומה בעקרון למס נייטרלי (פרט לשתי חריגות: תקרת המס – כלומר, המס מושת רק עד למשכורת מסויימת – והמס המוטל על בלתי מועסקים, שהינו למעשה מעין מס גולגולת. השילוב של שני המרכיבים הללו הופך את הביטוח הלאומי בישראל לרגרסיבי במידה מסויימת). כך גם ביטוח הבריאות.

כל מדינה מערבית שאני מכיר עושה שימוש במודל מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות. מודל זה משית שיעור מס גבוה ככל שההכנסה עולה. ² יש מספר הצדקות למודל מיסוי פרוגרסיבי, אך רובן ככולן הן בעצם וריאציות על האמירה שיש תועלת שולית פוחתת להכנסה. כלומר – ערכו של השקל הראשון שאדם מרוויח איזו זהה לערכו של השקל השמונת-אלפים שהוא מרוויח. ככל שההכנסה עולה, חשיבותה של תוספת למשכורת פוחתת. אדם שמרוויח מעט מאוד ינצל את מלוא משכורתו כדי להתקיים, בעוד שאדם שמרוויח הרבה יכול לנצל את משכורתו כדי לחיות חיי מותרות או אף להשקיע את הכסף ולייצר לעצמו הכנסות נוספות. מכיוון שכך, הגיוני יותר למסות את ההכנסות הגבוהות יותר מאשר את ההכנסות הנמוכות.

אבל ד”ר נוב חושב שדווקא מוסרי יותר להטיל מס גולגולת. הכיצד? נוב מציג מספר טיעונים. ראשית, הוא טוען, השיטה הפרוגרסיבית למעשה מהווה אפלייה לרעה של העשירים, בניגוד למס גולגולת שהוא שיוויוני לגמרי. מובן כי הטיעון הזה מופרך מן היסוד, כפי שכבר הוסבר לעיל. אם ד”ר נוב זקוק להוכחות מן הכתובים, אפנה אותו לסוגיית “כבשת הרש”, אותה הוא מבקש לגזול בשם השיוויון ואי האפליה.

שנית, מציג נוב צמד טיעונים תועלתניים. ראשית, השיטה הפרוגרסיבית רעה משום שהיא מסובכת וגורמת לפיכך לבזבוז ממון ציבורי על עצם תחזוקתה. ואכן, מס גולגולת הוא המס הזול ביותר לגבייה – מספיק לנהל עבורו מנהל אוכלוסין ותו לא. סביר להניח שזו גם הסיבה לכך שהתורה עשתה שימוש דווקא במודל זה, ולא במודל שדורש גם לחשב את שווי נכסיו או הכנסותיו של כל נישום, דבר שמן הסתם היה מכביד על בני ישראל הנודדים במדבר. אך מכיוון שבכל זאת מדובר במדינה מודרנית, ומכיוון שמערך הניטור של ההכנסות חייב להתקיים בין כה וכה למגוון צרכים אחרים, לא ברור מה ההוצאה הגדולה הכרוכה במערך המס הפרוגרסיבי.

שנית, וכאן אנחנו מגיעים ללוז העניין, השיטה הפרוגרסיבית אליבא דנוב מעודדת אנשים לבטלנות מחד, ומאידך, להשקעת משאבים באיתור פרצות מס במקום בעשייה יצרנית. כלומר, לא רק שהשיטה אינו מעודדת יעילות, היא ממש בלתי מוסרית מכיוון שהיא מתגמלת “את אלו שבחרו לעבוד פחות”. “בחרו” היא כמובן מילת המפתח במשפט הזה, האחרון בטורו של נוב. שכן אם כל מטרת המס הפרוגרסיבי היא לסייע לאנשים שבחרו להיות עניים, באמת לא ברור מה טוב בה. העובדה שרובם המוחלט והמכריע של הנהנים מהפרוגרסיביות של השיטה – כלומר, כל מי שהכנסתו מתחת למדרגת המס הגבוהה ביותר – לא “בחרו” בהכנסתם אלא עושים כמיטב יכולתם כדי לפרנס את משפחותיהם לפי יכולתם, זה לא מעניין את ד”ר נוב. מבחינתו אם אתה לא עשיר כקורח, זה סימן שלא התאמצת מספיק.

יש משהו מבדח כמעט בניסיון הזה של ניאו-ליברלים להציג את החיים כאילו החלום האמריקאי נמצא בהישג ידו של כל אחד – מבדח, משום שהשיטה הקפיטליסטית מבוססת בהכרח על קיומם של הבדלי הכנסה. המערכת הקפיטליסטית זקוקה לאנשים עניים שיעבדו בשביל גרושים ואנשים אמידים שישלמו הרבה כסף תמורת התוצר של עבודתם. בכוונה אני נמנע ממושגים מרקסיסטיים כגון “ניצול”, מכיוון שאינני רואה במערכת הקפיטליסטית מערכת של ניצול (בהכרח). אבל להתעלם מהצורך של הקפיטליזם בהבדלי הכנסה ניכרים ולהטיל את האשמה במלואה על אלו שסובלים הכי הרבה מהשיטה הזו, וכל זאת תוך התהדרות בנוצות של מוסריות – כל זה למעלה מיכולתי לסבול.

—

אני לא יכול לסיים בלי להתייחס גם ל”פרשת השבוע” שהתחילה את כל הטור המבזה הזה. ד”ר נוב מצטט את המצווה לתת מחצית השקל לתחזוקת אוהל המועד מכל אדם, “הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל—לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם”. ישנם שני דברים שנוב אינו מתייחס אליהם, פרט לסוגיית ההתכנות הטכנית של מיסוי פרוגרסיבי בתקופת המקרא. ראשית, ישנה שאלת הצרכים – אין צרכי “עבודת אהל מועד” כצרכי מדינה מודרנית. מעשית, אין שום מס גולגולת ריאלי שהיה יכול לספק את צרכי המדינה בלי לחייב את בעלי ההכנסות הנמוכות לקחת הלוואה כדי לממן את תשלום המס. בשנת 2009, על פי משרד האוצר, הכנסות המדינה ממסים ישירים עמדו על כ-105 מיליארד שקל. אם נחלק את ההכנסות הללו שווה בשווה בין כל אזרחי המדינה, מטף ועד זקן, נקבל מס גולגולת של כ-15,000 ש”ח לשנה. הכנסות המדינה ממסים עקיפים, אגב, עמדו על סכום דומה. כלומר, לדידו של נוב, המדינה צריכה לגבות מכל אזרח קרוב ל-30,000 ש”ח בשנה. בהצלחה.

שנית, נוב מצביע על המילים “העשיר לא-ירבה” כהוכחה למוסריותו של מס הגולגולת. אבל כאן לא מדובר על איסור לדרוש מהעשיר יותר, אלא איסור על העשיר לתת יותר ממחצית השקל. להבדיל, בפרק כ”ה פוקד אלוהים על משה לצאת אל העם “וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי”. כלומר, לבניית המקדש – זו שתתאפשר רק אחרי ההגעה לארץ ישראל והתיישבות הקבע של העם – אפשר וצריך לתרום כמה שרוצים ויכולים. כלומר אין לתורה שום בעיה עם מס “ככל יכולתך”. מדוע, אם כן, נאסר על העשיר להרבות בתרומה לאוהל מועד? אני אינני פרשן גדול, אך אם יותר לי להרהיב עוז, אטען כי המטרה כי אהל המועד יהיה שייך באופן שווה לכל, ולא יגבה ליבם של העשירים לחשוב כאילו להם יש חלק חשוב יותר בעבודת האל, ויהיה ליבם גס בעניים, כשם שליבו של ד”ר נוב גס בשכבות הנמוכות בישראל.

—

אם אנחנו כבר בענייני כסף, רציתי להודות לכל מי שתרם לבלוג. אני שמח לדווח לכם שחלק מתרומותיכם שימש אותי זה עתה לרכישת האלבום החדש של רדיוהד. תבורכו.

#דת #חברה #כסף #מספרים #סוציומטיות

הפוסט הקודם: יחסים בינלאומיים בימי מהפכה

הפוסט הבא: האם תהיה מהפכה בישראל?

הרבה ביקורת סופג ממשל אובאמה בימים האחרונים בגלל התגובות המהוססות לארועים במצרים. איך מדינה, שהתיימרה לפלוש למדינה אחרת כדי להפיץ את בשורת הדמוקרטיה, לא תומכת בתנועה עממית לדמוקרטיזציה? יש הרואים בכך אינטרס אמריקאי לשימור כוחו הדיקטטורי של מובארק, יש הרואים בכך גזענות פשוטה, כאילו ה”מנטליות הערבית” פשוט “לא מוכנה לדמוקרטיה”.

אבל האמת היא שכלל לא ברור מה הפעולה הנכונה בתנאים הללו. אבל צריך לזכור: לארה”ב יש יחסים קרובים מאוד עם ממשלת מובארק. בואו נניח לרגע שאובאמה ושאר החברים בממשל שלו מאוד רוצים לראות דמוקרטיזציה במצרים. אך אם הם יצאו באופן פומבי ויתמכו במפגינים, אבל המהפכה תכשל ומובארק ישאר בשלטון ¹, ארה”ב תשאר בעמדה המאוד לא נעימה של הצורך להתמודד עם עוינות גלויה ומוצדקת של ממשלת מצרים כלפיה. ומכיוון שבסיטואציה כזו בין כה וכה יהיה למובארק אינטרס לעורר מדנים כדי להשיג תמיכה, הרי שהדבר יוביל להגברת אי היציבות באזור, והגדלת הסיכון לאינטרסים אחרים של ארה”ב.

יתר על כן, ארה”ב אינה בהכרח אהודה במיוחד על המצרים. הבעת תמיכה נמרצת מדי על-ידי האמריקאים יכולה דווקא לשרת את מתנגדי המהפכה, כפי שקרה באירן: אתם מאשימים את השלטון בקרבה עודפת לאמריקאים? אתם בעצמכם נתמכים על-ידי האמריקאים! (אותו דבר, אגב, נכון גם לגבי ישראל).

היפה הוא שאותו הניתוח בדיוק נכון גם אם המטרות של ארה”ב הן הפוכות: תמיכה בלתי מסוייגת במובארק לא רק שתציג את ארה”ב באור בעייתי במקומות אחרים בעולם בהם היא מעודדת דמוקרטיזציה, אלא שתפעל לרעתו של מובארק עצמו, כאשר הדבר רק יוכיח את טענות מתנגדיו שהוא משרת את האימפריאליזם האמריקאי.

כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, התגובה האמריקאית של לשבת ולחכות ולא ממש לבחור צד מסויים, היא התגובה הסבירה ביותר. אם הדברים יתגלגלו כך שהסבירות להצלחת המהפכה תעלה, אפשר לנחש שארה”ב תנקוט עמדה יותר ויותר ברורה למען הדמוקרטיזציה. כמובן, אז יאשימו אותם בצביעות, ואף אחד לא יאמין שהם מלכתחילה קיוו לכך, אבל זה לא באמת ישנה. האינטרסים של ארה”ב באזור לא ישתנו בגלל השינוי באופי השלטון המצרי, וכל עוד השלטון המצרי יעדיף להפנות את פניו מערבה ולא מזרחה לאירן, ארה”ב תחפוץ בשיתוף פעולה איתו, וכל עוד הציבור המצרי יחפוץ בחירות, הוא יעדיף את הצביעות המערבית (לכאורה) על פני התיאוקרטיה והדיקטטורה המזרחיות.

עדכון: מסתבר שבזמן שהפוסט הזה נכתב, התהליך שתיארתי כבר התחיל להתרחש. היום קלינטון יצאה באופן הרבה יותר מובהק בתמיכה בהחלפת השלטון במצרים ובדמוקרטיזציה. גם ההודעה המשותפת של אובמה וארדואן מצביעה על כיוון זה.

#here be dragons #אובאמה #איסלם #אמריקה #דמוקרטיה #ערבים

הפוסט הקודם: בין טירקל לגולדסטון

הפוסט הבא: גובה המס כגובה הלב