לא שומעים!

רבים מהקוראים, ללא ספק, תוהים בינם לבין עצמם, בעת שהם מעיינים ברשימותי השונות – מה לעזאזל הוא מעשן, הבחור הזה? התשובה היא שאני לא מעשן (אם כי, יש להודות, צריכת האלכוהול שלי עלתה בעת האחרונה). אבל אם אתם רוצים לדעת מה אני קורא, פתחתי עמוד פומבי בשירות השימושי להפליא של Mendeley – תוכנה ביבליוגרפית חביבה מאוד, שלפחות בימים האחרונים שיפרה פלאים את הפרודוקטיביות שלי (ואף העמידה אותה על צידה). בימים (וחודשים) הקרובים, אני אוסיף לשם מאמרים שאני קורא, ואולי גם מאמרים שקראתי בעבר. בעתיד אולי גם אצור רשימות נושאיות במקום רשימה כללית.

עדיין צריך נגישות למחשב אוניברסיטאי כדי להוריד עותק מלא של הטקסט, אבל גם זה משהו. אם אתם מעוניינים, אפשר גם להרשם לפיד הרסס של העמוד.

אם אתם מעוניינים לדון איתי על אחד המאמרים הללו, אני אשמח לגירוי האינטלקטואלי. אפשר לעשות זאת כאן, או בדוא”ל (או להרשם למנדליי ולהוסיף אותי כחבר).

#אדמיניסטרציה #אינטרנט #אקדמיה #טכנולוגיה #מדע המדינה

הפוסט הקודם: אותך להאג!

הפוסט הבא: כן, אבל בל"ד?!

ספיח מכמה אירועים מהזמן האחרון (פרשת קם-נווה, הדו”ח החדש של אם תרצו ואפילו השיר הדבילי של עמיר בניון).

בתקופה האחרונה בדקתי (המון) בחינות של סטודנטים בנושאי ארגונים בינלאומיים. אחד הנושאים שהם התבקשו לדון בו הוא הדילמה סביב ההאשמות כנגד צבא קנדה על כך שהוא סיכן את חייהם של עצירים אפגנים כאשר העביר אותם לידי הרשויות האפגניות בין אם מתוך בורות בנוגע לשימוש בעינויים שם, או (גרוע מכך) מתוך כוונת מכוון שהעצירים יעונו בידי האפגנים. לפרשה הזו יש המון נקודות מפגש עם ארועים מהזמן האחרון בארץ. בין השאר, היא נחשפה על-ידי אדם אחד, ריצ'ארד קולבין, לשעבר דיפלומט קנדי. לטענתו הוא התריע בפני מפקדי הצבא על הבעיתיות שבהעברת עצירים לידי האפגנים, אך לא קיבל כל התייחסות. לבסוף חשף את הדברים בפני הפרלמנט הקנדי. יהונתן דחוח-הלוי מיהר להשוות בין המקרים כהוכחה לכך שמעשיה של קם אינם ראויים מכיוון שאפשר להשיג תוצאות גם בלי לסכן את בטחון המדינה. בכך הוא התעלם מהעובדה שקולבין היה דיפלומט בכיר מספיק כדי שלדבריו יהיה משקל גם בלי מסמוך, בעוד שקם הייתה בסך הכל פקידה ואיש לא היה מקשיב לה (למעשה, בישראל לא בטוח שהיו מקשיבים גם לדיפלומט בכיר) – למעשה, אילולא התפוצצה הפרשה סביב קם עצמה, עד היום לאף אחד לא היה אכפת מאותה ידיעה נשכחת של אורי בלאו.

אבל דחוח-הלוי גם התעלם ממה שקרה לקולבין עצמו בעקבות אותה החשיפה. צבא קנדה עשה לו למטרה להכפיש את שמו ואף להפוך אותו לנאשם בפרשה, משום שלכאורה הוא ידע על העינויים אבל אף מסמך שהעביר לידי הצבא לא נקט במילה המפורשת (קולבין, מצידו, ניסה להמנע בדיוק ממסמוך מפורש שיטיל דופי בקצינים, והעדיף לאפשר לצבא לתקן את דרכיו מבפנים. לא עבד). מסע הכפשה שהתנהל כנגד קולבין הבהיר לכולם שגם כאן בקנדה למלשינים לא תהי תקווה. אם יש משהו ללמוד מסיפורו של קולבין הוא שאפילו במדינות שלכאורה מגינות על ה-whistle blowers, עדיין רוב המקורות יעשו בחוכמה אם יעבירו את המידע שלהם דרך שכבת המגן של העיתונות.

אבל לא על זה רציתי לדבר. באותם מאות מבחנים שקראתי, התבקשו הסטודנטים להביע דעתם על האחריות של צבא קנדה למעשים ומה צריך להעשות עם האחראים. גם אם נתעלם מאינספור התלמידים שהתעקשו לבלבל בין ההאשמות כנגד קנדה (שלא נגעו להתעללות ישירה, אלא רק להעברת עצירים לידי האפגנים בלי בקרה נאותה) לבין ההאשמות כנגד חיילי ארה”ב באבו-גרייב ¹, הרי שהופתעתי מהמהירות שבה אותם ילדים מוכנים לזרוק את חיילי מדינתם לידי בית המשפט הפלילי בהאג. במידה רבה אותם סטודנטים קנדיים הם תמונת מראה של המציאות הישראלית, בה מגינים מכל משמר על החיילים פן יעמדו למשפט בפני סמכות כלשהי שאינה סמכותו של הצבא עצמו, על כל המשתמע מכך, ואם בכלל.

אבל אם אפשר להנהן בעצב מהול בהבנה לאור תשובותיהם של הסטודנטים – לעזאזל, הם חיים בקנדה, מה להם ולצבא, פשעים כנגד האנושות ובית המשפט הפלילי בהאג? – עצוב ומטריד יותר לראות את ההתייחסות הישראלית לסוגיית הפשעים כנגד האנושות, ששקועה כולה בחוסר הבנה קריטי של אופן פעילותו של בית המפשט הבינלאומי.

בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג (שעל אמנת רומא להקמתו ישראל חתומה, אך טרם אשררה [תיקון: ישראל חתמה על האמנה אך משכה את חתימתה בדיעבד, יחד עם ארה”ב], ולכן היא אינה חברה בבית המשפט) הוא בית משפט משלים. המשמעות של זה היא שבית המשפט אינו מתערב בענייניהן של מדינות עם מערכת משפטית מתפקדת. בית המשפט נכנס לפעולה רק כאשר המערכת המשפטית במדינה מסויימת “אינה מסוגלת או אינה מוכנה” לקיים משפט הוגן למואשמים בפשעים כנגד האנושות. “אינה מסוגלת” היא מערכת משפטית שקרסה וחדלה לתפקד. “אינה מוכנה” היא מערכת משפטית שגויסה להגנתם של אותם אלו הנאשמים בפשעים שכאלו.

למרבה האירוניה, אם כן, תנועות כמו “אם תרצו” דווקא מספקות תחמושת בידי אלו המעוניינים להביא קציני צה”ל לדין בהאג: הם מוכיחים, בדבריהם ובמעשיהם, שישראל אינה מוכנה לדון ברצינות ובאופן הוגן בעניינם של חיילים שנחשדים בביצוע פשעים כנגד האנושות. ערוותם של קצינים בכירים נחשפה כשהם פעלו (לכאורה) בניגוד לפסיקת בג”צ (שבעצמו פסק על פי הדין הבינלאומי), וכל המדינה רועשת על עצם החשיפה. איזה מין מסר הדבר מעביר לשופטים בהאג? לכשידונו בעניינו של קצין צה”ל כלשהו ויחליטו אם ראוי שבית המשפט יתערב, מה הם יבינו מכך שאפילו אחרי החשיפה, אין המדינה עושה דבר בנוגע לאלוף נווה? הסירוב של המדינה לחקור ארוע כזה, כמו גם ארועים אחרים של חשד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, דוגמת אלו שנחשפו על-ידי “שוברים שתיקה”, וכן סירובה של ישראל להשתתף בחקירות בינלאומיות כגון זו שהובילה לדו”ח גולדסטון, מחזקת את הסבירות שקרוב היום בו יפסוק בית המשפט בהאג שהמערכת המשפטית בישראל “אינה מוכנה” לקיים משפט הוגן למעורבים בארועים כאלה, וכך תפתח הדרך בפני מגישי התביעות למיניהם.

בית המשפט בהאג, צריך לזכור, יותר משהוא בית משפט שנועד לערוך משפטים לפושעים, הוא בעיקר אמצעי לחץ על מדינות לשמור על החוק הבינלאומי בגבולן. הוא כלי מוגבל, לקוי מן היסוד ושנוי במחלוקת מוצדקת בעליל. אבל הוא קיים, וישראל (שאינה ארה”ב ואף לא סין) לא יכולה להמשיך להתעלם מקיומו. ישראל חייבת לחשוב מחדש על מדיניותה כלפי האשמות בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אם לא בשביל הנשמה, אז לפחות בשביל שלא לחשוף את חייליה למשפט בבית המשפט הבינלאומי.

#here be dragons #אלימות #אקדמיה #חינוך #יאוש #לא פופולרי #משפט #פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: זכרון, עצמאות, נאכבה – על הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס

הפוסט הבא: אקדמאיקה

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו “למה לא?”) פוסט לרגל פרסום הדו”ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

—

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה “הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים” (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו”ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו”ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו”ח לנשיא וליו”ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו”ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת”ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד”ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול “חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם” – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו”ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו”ח המסכם) הייתה קידום “היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה” (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו”ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה”ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

-

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה”ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב”אסון” הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו”ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו”ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו”ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז”ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

—

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.

#here be dragons #דו-לאומיות #דוקטור הו #ישראליאנה #לא פופולרי #מציאות #פוליטיקה #פלסטין #ציונות

הפוסט הקודם: 11א (זהירות, ספוילרים)

הפוסט הבא: אותך להאג!

עבר

כשסטיבן מופאט אמר שהוא מתייחס לעונה החדשה של דוקטור הו כעונה הראשונה, או כעונה 31, אבל בשום מקרה לא כעונה מספר חמש, היו שצחקו עליו, או שהתלוננו על ההיבריס שבגישה שלו. האמת היא שיש הרבה הגיון בדברים. ארבע העונות הקודמות של הדוקטור היו במידה מסויימת אנומליה. התוכנית אמנם התנהגה כהמשך של הסדרה הישנה, אבל בהרבה דברים היא הרגישה כמו רימייק, או אפילו ספין-אוף על הסדרה המקורית. היו לכך סיבות לגיטימיות לחלוטין. ראסל ט' דיוויס רצה לעשות תוכנית עבור הדור שלא ידע את ד”ר יוסף, לא תוכנית עבור המעריצים השרופים מלפני עשרים שנה – הם יצפו (ויתלוננו) בכל מקרה. לשם כך התוכנית הייתה חייבת להיות מנותקת במידה רבה מההיסטוריה שלה, לפחות בתחילת הדרך. לאט לאט, על פני ארבע עונות וחצי, הוסיף דיוויס עוד ועוד אלמנטים מתוך הסדרה הישנה כדי לחבר את הצופים להיסטוריה שלה בלי להדיר את אלו מהם שלא רוצים להשקיע את הזמן הדרוש כדי להכיר את המיתולוגיה המסועפת של התוכנית. אין זה פלא שאקורד הסיום של דיוויס היה החזרתם – ולו רק לרגע – של אדוני הזמן עצמם, על תלבושותיהם המופרכות. אדוני הזמן היו, כנראה, אחד האלמנטים היותר מטופשים בסדרה המקורית, ומעטים הפרקים המוצלחים שהם מופיעים בהם. ¹ אם אינני טועה, הפעם הראשונה שהדוקטורים הישנים הופיעו בסדרה החדשה הייתה באיורים שהדוקטור בדמותו האנושית צייר מתוך זכרונו המתעתע בפרק “טבע האדם”.

השוו את הבנייה האיטית והמחושבת הזו לסרט הטלוויזיה שאמור היה לשמש כפיילוט לחזרת הסדרה ב-1996: הסרט התחיל עם דמותו של הדוקטור השביעי, שכרבע שעה לתוך הסרט עבר רגנרציה לדוקטור השמיני, שלא כל כך זכר מי הוא (שזה יופי, כי גם הצופים לא). כבר עם פתיחת הסרט נחשפו הצופים לאזכור מרומז של הדאלקים ולעיסוק אינטנסיבי במאסטר, כמו גם התייחסות לאדוני הזמן עצמם. חלקים קריטיים בפרק התרחשו בתוך מעמקי הטארדיס – דבר שאפילו בסדרה עצמה כמעט אף פעם לא קרה. הסרט הזה היה כולו מחווה (לא ממש מוצלחת) למעריצי הסדרה. מי שלא ראה לפחות כמה עונות טובות של הדוקטור (הישן) לא יבין כלום ממה שהולך שם. אם מסתכלים על זה לעומת “רוז”, הפרק הראשון של הסדרה המחודשת, מבינים למה אז זה לא הצליח, אבל הפעם כן.

אבל אחרי האנומליה הארוכה הזו, ובסיועו של דיוויס, מופאט יכול עכשיו לחבר מחדש את הסדרה לשורשים שלה באופן ישיר. לא ברמיזות, אלא בישירות כמעט בוטה: הדוקטור העשירי נפרד בסוף הפרק האחרון שלו מכל המלווים בארבע העונות שלו וסתם את הגולל על בועת הזמן שאפיינה את כהונתו (כמו גם את תקופתו הקצרה של הדוקטור התשיעי – לצורך העניין אפשר להתייחס אל שניהם כאל תקופה אחת רציפה למדי); לעומתו, לקראת סוף הפרק הראשון של הדוקטור האחד-עשר, מופיעים עשרת הדוקטורים הקודמים על המסך בזה אחר זה, ומתוך התמונה בוקע מאט סמית' ומכריז: “אני הדוקטור”. כולם הם הדוקטור, ומופאט, דרך סמית', מודיע לצופים שגמרנו לשחק. דוקטור הו מעכשיו היא לא סתם סדרה עם הרבה היסטוריה. דוקטור הו היא ההמשך הישיר של ההיסטוריה הזו.

הווה

דוקטור הו התחילה את דרכה כסדרת ילדים, והמשיכה להיות כזו בכל התקופה הראשונה שלה. תחת דיוויס, עם זאת, היא הפכה להיות יותר סדרת נוער. העובדה שהבי.בי.סי. מצאו לנכון להפיק ספין-אוף לילדים על בסיס דמותה של שרה ג'יין סמית' היא רק עוד הוכחה לכך. הדוקטור תחת דיוויס מזמז את המלוות שלו לעיתים מזומנות, ובאופן כללי מערכת היחסים בין הדוקטור למלווה הייתה של בני זוג (או, במקרה של דונה נובל, זוג נשוי).

אבל מופאט לא רוצה לכתוב לבני נוער. מופאט אוהב במיוחד לכתוב לילדים – ולא במובן של שרה ג'יין סמית', שם הכתיבה היא לילדים משום שהיא מגוננת עליהם ודואגת לא להפחיד אותם יותר מדי. להיפך: אצל מופאט הכתיבה היא לילדים כי ילדים יודעים לפחד יותר טוב מכל אחד אחר, והם נהנים מזה. מופאט יודע שילדים לא מפחדים מדברים אמורפיים, מרעיונות, או מכל מיני דברים בשמיים. הם אוהבים מפלצות ושיניים חדות. כשקופסא כחולה נופלת מהשמיים הם לא בורחים באימה – הם הולכים לראות מה זה. מה שהם באמת מפחדים ממנו הם דברים שמעוגנים ביומיום: פסלים שזזים כשלא מסתכלים עליהם, צללים שלא אמורים להיות שם, דלת הארון שנפתחת לספינת חלל מלאה ברובוטים רצחניים, סדקים בקיר שמאחוריהם חיזרים מאיימים, וכל אותם דברים שאנחנו יודעים שנמצאים שם – אנחנו יכולים לראות אותם בזווית העין! – אבל כשמישירים מבט, הם מתחבאים. מופאט אוהב לנגן על הפחדים הללו. כמה ילדים בילו את היומיים האחרונים כשהם מנסים להסתכל על פיסת קיר בביתם מזווית העין, כדי לראות אם אולי מתחבאת שם דלת שלא ראו מעולם? כמה הצמידו אוזן לסדק בקיר? מופאט מחזיר את הסדרה לימים בהם היא הייתה ידועה כסדרה שצופים בה ממאחורי הספה. אבל הדבר הכי טוב בכתיבה של מופאט הוא שהיא לא רק מדברת לילדים שצופים, אלא גם לילד שבתוך כל מבוגר שצופה.

מופאט לועג למבוגרים, ומציב את עצמו כשותף-סוד לילדים. “את מכירה את זה שמבוגרים אומרים שהכל יהיה בסדר אבל את חושבת שהם משקרים רק כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב? הכל יהיה בסדר.” אמיליה פונד – שם כמו מתוך אגדה – יושבת לגמרי לבדה בבית. אין מבוגרים בחיים שלה. היא יודעת לבשל בעצמה (“את סקוטית, תטגני משהו!”), וכשהיא צריכה עזרה היא מתפללת לסנטה, אפילו שעכשיו פסחא. הדוקטור לא סתם נטש אותה לשתיים-עשרה שנה, הוא הקפיא אותה לשתיים-עשרה שנה. וכשהוא חוזר אליה אחרי כל אותן שנים, חרף כל מחאותיה, היא לא התבגרה מאז. אולי אפילו הייתי מרחיק לכת ואומר שהבחירה המקצועית שלה היא עוד עקיצה קטנה של מופאט לכיוון דיוויס: זה שאתה מתחיל להתנהג בצורה מינית לא הופך אותך לבוגר. בפנים, איימי פונד היא עדיין אמיליה הקטנה. “את לא רוצה להתבגר,” אומר הדוקטור לאיימי, ומתכוון לזה.

דיוויד טננט היה דומה מאוד לדוקטור החמישי, של פיטר דיוויסון – צעיר, מוקפד במראה שלו, מתוחכם אבל מאוד ידידותי. יותר מכל דוקטור אחר בסדרה הישנה, הדוקטור החמישי היה פחות דמות סמכותית עבור המלווים שלו, ויותר חבר ושותף לדרך. הדוקטור של טננט לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, והדוקטור הפך לבן-זוג של ממש, או לפחות מושא האהבה של המלוות. הדוקטור של סמית' (באופן אירוני למדי, לאור גילו הצעיר) דומה יותר מכל דווקא לדוקטור השביעי, של סילבסטר מקקוי, ובעיקר לדמות האב שהוא היווה עבור אייס, המלווה שלו לאורך רוב שנותיו בתוכנית. גם אמיליה פונד בודדה ומנותקת בעיירה האנגלית אליה עברה עם דודתה ואחותה. מופאט הקפיד להבהיר עבור הצופים שאיימי מסתכלת על הדוקטור לא כמאהב פוטנציאלי – הוא מוזר מדי בשביל זה, פחות יפיוף ועם טעם מוזר בלבוש (“עניבות פרפר הן מגניבות!” “אתה מהפלנטה הזו?!” “לא”). אבל כשהיא מאבדת הכרה וחולמת על הדוקטור, היא חולמת את עצמה שוב כילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. גם כשהיא חולמת בלילה על שובו של הדוקטור, היא חוזרת להיות הילדה הקטנה ההיא, עם שם של דמות מהאגדות, שיושבת בכותונת הלילה על המזוודה בגינה. מעולם לא היה הדוקטור קרוב כל-כך בגיל השחקן שמגלם אותו לגילה של המלווה שלו (שהיא, יש להודות על האמת, לא בדיוק מכוערת), אבל מופאט דאג לבנות כאן מערכת יחסים של אב ובת. כך, איימי תהווה נקודת אחיזה עבור ילדים צעירים, שיסתכלו על הדוקטור דרך עיניה, ופחות עבור נערות שיוכלו להתאהב בדוקטור יחד איתה.

גם הטארדיס החדשה כוללת אלמנטים שמזכירים את הטארדיס של הדוקטורים המאוחרים בסדרה הישנה, להבדיל מהעיצוב ששימש את שני הדוקטורים הקודמים (למרות שאין על חדר הבקרה המשני ששירת את הדוקטור הרביעי לאורך חלק נכבד מכהונתו, על לוח המחוונים עשוי העץ שלו) ². אך מה שהיה פעם עיצוב “עתידני” הופך עכשיו לעיצוב רטרו-עתידני מודע לעצמו ויש שיאמרו מתחכם יתר על המידה.

עתיד

הרבה רמזים נשתלו בפרק הראשון של סמית'. למרבה הצער, מופאט ממשיך את החיבה של דיוויס לנבואות, שלא מסתדרות כל כך עם האופי השכלתני של הדוקטור. רמז (מה רמז? אמרו לנו בפרצוף) לסיפור המסגרת של העונה ניתן בדמות הסדקים ביקום שמקורם טרם נודע לנו. רמזים קצת יותר דקים ניתנו בדמות הלוגו של חברת “Myth” שהופיע במספר מקומות (הבולט יותר, כנראה, הוא על הלפטופ שהדוקטור השתמש בו) וכנראה יהווה חלק מהעלילה בשלב כזה או אחר.

אבל אפשר ללמוד עוד דברים. הפתיח החדש, שדווקא זכה לביקורות פושרות, שימח אותי עד אין קץ. המנגינה הפחות פומפוזית ויותר אפלה מצביעה על הכיוון אליו הולך מופאט. הטארדיס המטלטלת אנה ואנה מחזירה את תחושת אין-האונים שליוותה את הדוקטור לאורך שנים רבות, בהן השליטה שלו בטארדיס הייתה הרבה פחות מדוייקת מכישורי הטיסה המרשימים שהפגין הדוקטור, למשל, ב”כלה הנמלטת”. הפספוס הניכר של הדוקטור האחד-עשר בחזרתו לאמיליה מחזיר אותנו באחת לתקופה שאת השריד האחרון שלה ראינו באותו הפרק בו הדוקטור מנסה להחזיר את רוז הביתה אבל מפספס בשנה שלמה. פרט לאותו פרק, הדוקטור מיעט לפספס והטארדיס עשתה פחות או יותר כל מה שהוא אמר לה לעשות, לעיתים קרובות חרף התנאים הבלתי-אפשריים.

מאט סמית' הדאיג רבים שצפו בפרק הסיום של טננט ולא ממש התרשמו מההופעה שלו שם. ובצדק – יותר מכל הוא עשה רושם של מטורף מגושם. לא היה בו הקסם האוטומטי שבאותו “איפה היינו? אה! ברצלונה!” של טננט, וגם לא אותו החן של הדוקטור השביעי הליצני ברגעיו הראשונים. נראה לי שהדאגות הללו הוסרו לאור הפרק הראשון שלו. לאורך הפרק עובר הדוקטור של סמית' מעבר ברור מחיקוי (לא מוצלח במיוחד) של טננט למשהו... אחר לגמרי. שוב, בדומה לדוקטור השביעי, ההתנהגות הליצנית של הדוקטור של סמית' מסתירה צד אפל ומניפולטיבי.

הסיפור של הפרק הראשון של הדוקטור החדש הוא הצד החלש שלו. מדובר בסיפור בסיסי, בלי האימה האמיתית בפרקים הבאמת נפלאים של מופאט – הילד הריק, מצמוץ, שקט בספריה – אבל הסיפור פה הוא רק הרקע להתפתחות של שתי הדמויות שתלוונה אותנו בחודשים הקרובים (לפחות). מופאט עשה כל כך הרבה דברים בפרק האחד הזה, שלבקש ממנו גם סיפור מתוחכם, נראה לי, זה פשוט יותר מדי. נדמה שכל הסיפור נבנה רק כדי להגיע לאותה נקודה בה המפלצת שואבת מתוך איימי את תפיסת האני שלה ומציגה אותה בפני הדוקטור: ילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. מופאט מבקש מאיתנו להיות הילדה הזאת, להצטרף אליו למסע עם התמימות, החדווה והאומץ שיש רק לילדים קטנים.

כל אימת שמשהו מוזר קרה אצל דיוויס, הדבר לווה באותה סצינה מטופשת של ההמונים מוכי ההלם והאימה ברחוב מצביעים על השמיים וצורחים מפחד. אצל מופאט זה לא קורה. כשהעולם כולו משדר מסר ל”אסיר אפס”, והשמש משנה את צבעה פתאום, אנשים לא מתחילים לצרוח מאימה: הם שולפים את הטלפון הסלולרי שלהם ומצלמים את זה. העולם של מופאט הרבה יותר ציני, הרבה יותר קהה חושים, מאשר העולם הצבעוני והרגיש של דיוויס. אבל הוא הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי. וכדי שנוכל לחוות את העולם כפי שהדוקטור רואה אותו, אנחנו צריכים להפוך לאמיליה פונד.

#דוקטור הו #ילדים

הפוסט הקודם: חדשות טובות לאקדמאים: הקטנו את הזין!

הפוסט הבא: זכרון, עצמאות, נאכבה – על הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס

כנראה בעקבות ביקורות על הקריאה שיצאה לאקדמאים להרשם למאגר המידע של הועדה הבין-משרדית להחזרת אקדמאים, חלו מספר שינויים בטופס ההצטרפות למאגר, במטרה להעליב קצת פחות אנשים. מכירים את ההתנצלויות האלו שיותר גרועות מהעלבון המקורי?

אז ל”מדעני הטבע והחיים; מחשבים ותקשורת מחשבים; רפואה, רוקחות ווטרינריה; והנדסה או אדריכות”, ארבע הקטגוריות שהיו עד כה, התווספו לרשימת התחומים גם “כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון”, “שופטים, עורכי דין” וגם הקטגוריה “אקדמאי בתחום מדעי הרוח”. ושוב הבחירה מלמדת יותר על מי שבחר מאשר על כל דבר אחר.

כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון. מה מחבר את שלושת המקצועות הללו? שלושתם בעלי מקצוע שעושים תואר בפקולטה למדעי החברה. שוב מספרים לנו החברים בועדה הבין-משרדית שמעניין את התחת שלהם אקדמאים. הם מחפשים בעלי מקצוע, ותו לא. עוד יותר מתגלה אם מסתכלים מה בתוך הקטגוריה. מי שמגדיר את עצמו ככלכלן, פסיכולוג או רואה חשבון, יכול לבחור באחת ה”שטחים” הבאים להגדרתו: כלכלן, פסיכולוג, מנתח עיסוקים, יועץ ארגוני, עובד רווחי ¹ וקהילה, רואי חשבון, מבקר פנים, ולבסוף  – “אקדמאים אחרים במדעי החברה”. כן, כן. אם אני סוציולוג או מדען מדינה, אני צריך קודם כל לכרוע ברך בפני ה”תחום” “כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון”, ורק אחרי שהכרתי בנחיתותי בפני אלו שממש יש להם מקצוע, יורשה לי לבחור להיות “אקדמאי אחר במדעי החברה”. (שם, אגב, אפשר לבחור “התמחות”(!) בלהיות “סוציולוג” או “חוקר במדעי [כך] המדינה” או “חוקר ביחסים בינלאומיים” – כך שלפחות קיבלנו הכרה מסויימת בעצם קיומנו, גם אם כתת-תת-תחום של “כלכלה-פסיכולוגיה-ראיית-חשבון”).

בעיה דומה אך פחות קיצונית אפשר למצוא תחת “שופטים ועורכי דין”, שם אפשר לבחור “שופט”, “עורך דין” או “משפטן אחר”. למה לא לקרוא לתחום “משפטים”? כי אז עלול האקדמאי לחשוב שהדגש כאן אינו על בעלי המקצוע הפרקטי.

אבל זה נעשה מופרך לגמרי כשמסתכלים מה נכנס תחת “אקדמאי בתחום מדעי הרוח”. כאן אפשר לבחור בין ה”שטחים” הבאים: “אקדמאי במדעי הרוח” (כן, שוב) ², “אקדמאי בחקר היהדות”, ו”אקדמאי בחקר אמנויות”, אבל גם: “סופר או מבקר אמנות”, “פסל, צייר או דומה” ו”מלחין או דומה”. אני בהחלט בעד סיוע למוזיקאים וסופרים בישראל, אבל הכללתם בהגדרה של “אקדמאים במדעי הרוח”, שוב, מבהירה שלאנשים שאחראים על החזרת אקדמאים בישראל אין מושג מה משמעות המושג אקדמאים, מה עושים עם זה, וחשוב מכל – מה עושים איתם. ³

אז כן, הזין שמדינת ישראל הציעה קטן במקצת, אבל זה עדיין מה שמציעים לי, בסופו של דבר.

מדינת ישראל היקרה, ועדה בין-משרדתית מטופשת:

• מדעים מדוייקים
• מדעי הטבע והחיים (אפשר להפריד לשניים, אפשר גם לשים את הנדסה ואדריכלות בנפרד, אם ממש רוצים.)
• רפואה
• מדעי החברה
• מדעי הרוח
• משפטים

—

אפרופו, דני גוטווין כתב ביקורת מאוד מעניינת על התוכנית שדוחף האוצר לקידום החזרת המוחות ומצביע על כך שתחת הכותרת החיובית הזו, מנסה האוצר לנתק את האוניברסיטאות מהמימון הציבורי שכל כך נחוץ להן. או במילים אחרות, מדובר בתוכנית להברחת עוד מוחות.

#אני קרציה #אקדמיה #דברים אדיוטיים #חינוך #יאוש #ישראליאנה #מדע

הפוסט הקודם: שעת כדור הארץ היא כמו דיאטת כסאח

הפוסט הבא: 11א (זהירות, ספוילרים)

יש הרבה סיבות שבגינן “שעת כדור הארץ”, אותו אירוע שצויין אתמול ברחבי העולם, היא שטות גמורה. בראש ובראשונה, היא אינה חוסכת ולו גרם אחד של זיהום אוויר: ייצור החשמל פשוט לא עובד ככה. חשמל שנוצר ולא נוצל הולך לאיבוד, והשליטה בכמות החשמל המיוצר אינה גמישה מספיק כדי שיצרני החשמל יוכלו להגיב לשינויים חדים ובלתי צפויים כמו ההשפעה של שעת כדור הארץ (להבדיל, למשל, מההבדלים הצפויים והמחזוריים בין שעות הערב לבין שעות הלילה המאוחרות). אבל שעת כדור הארץ לא באמת נועדה לחסוך בחשמל. היא נועדה “לעורר מודעות”. ודווקא כאן היא כושלת בכשלון הכי חריף שלה.

כי שעת כדור הארץ היא לחסכון בחשמל כמו שדיאטת כסאח היא לצמצום צריכת הקלוריות. מי שניסה פעם לרדת במשקל על-ידי צום או צמצום דרסטי בצריכת המזון בבת אחת, בוודאי מכיר את התחושה: ביום הראשון זה מצליח, ואז אני נורא גאה בעצמי. ביום השני אני נכנע רק קצת – רק איזו פיסת שוקולד קטנטנה. ביום השלישי כבר מאבדים את כל המומנטום, והכניעה הקטנה הופכת לויתור כולל על כל העסק. וכדי לפצות את עצמי על הכשלון המביש, אני אוכל ארוחה אחת גדולה לאורך כל היום.

ככה גם שעת כדור הארץ: היא משמשת לנו כלא יותר מאשר הוכחה לכך שאי אפשר באמת לחסוך בחשמל. אם כדי לחסוך בחשמל צריך לכבות את כל האורות בבית – אז איך אפשר לעשות את זה באופן קבוע, כל יום? מספיקה שעה אחת — איזה שעה? מספיקות חמש-עשרה דקות — כדי שכל העסק יהפוך למאוד מעיק. במקום לעשות דברים שיוכיחו לנו שקל לוותר על קצת כל יום, אנחנו מוותרים על הכל לשעה אחת, מוכיחים לעצמנו שוב שאי אפשר לצמצם את השימוש שלנו בחשמל בלי להגביל את עצמנו במידה בלתי סבירה בעליל, וחוזרים לבזבז למחרת.

—

(אגב, כבר החלפתם את הנורות שלכם בנורות חסכוניות בחשמל? יותר יקר בחנות, פחות יקר בלב. ובחשבון החשמל גם.)

#אוכל #אנרגיה #דברים אדיוטיים

הפוסט הקודם: יש ערימה של מייפל על השלג

הפוסט הבא: חדשות טובות לאקדמאים: הקטנו את הזין!

עם פרוץ האביב לחיינו (אביב זו הגדרה יחסית, כמובן. 4 מעלות בשיא היום), החלה עונת פסטיבלי המייפל. ערכנו היום טיול קצר באחת השמורות שמשחזרות את אופן ההכנה המסורתי של רוטב המייפל. קנינו ליטר של מייפל טהור עבורנו, ועוד חצי ליטר שנביא לארץ כמתנה. ¹

לרגל התחלפות העונות, הוחלפה גם תמונת הכותרת למשהו מתוך הטיול, כדי שתקנאו קצת. ממ.... מייפל!

#אדמיניסטרציה #אוכל #קנדה #קצרצרים

הפוסט הקודם: צדקתי! (תגובה מאוחרת לבחירות 2006)

הפוסט הבא: שעת כדור הארץ היא כמו דיאטת כסאח

בימינו העיסוק המרכזי שלי הוא בלקלל סטודנטים שכותבים עבודות גרועות ונטולות פואנטה. אשתי היקרה כל הזמן תוהה אם ככה הגיבו גם המתרגלים שלי כשקראו את העבודות שלי. בדרך כלל אני מוחה שהעבודות שלי היו הרבה יותר טובות ¹, אבל לפעמים היא מדרדרת את הבטחון העצמי שלי עד שאני הולך לקרוא עבודות ישנות שלי כדי לראות איך הייתי שופט אותן כיום.

היום, במקרה, העבודה שנבחרה לבדיקה מחודשת נכתבה בראשית 2003, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת ה-16. העבודה עסקה בתולדותיה האלקטורליות של המפד”ל ובניסיון להסביר את המעבר מ-10-12 מנדטים לפני 1981, להתייצבות על 4-6 מנדטים בתקופה שלאחר מכן, עם חריגה אחת ב-96', אז זכתה המפלגה לתשעה מנדטים. את האשם תליתי בהצבעה רגשית של המצביעים, שצובאים על דלתות המפלגה כאשר הממשלה היוצאת מעוררת בהם אי נוחות משמעותית, ונוטשים אותה כאשר הממשלה היוצאת נוסכת בהם בטחון. כך, כאשר הממשלה היוצאת הייתה בראשות העבודה, המצביעים העדיפו “להשאר בבית הפוליטי” ולהצביע למפד”ל, אך כאשר הליכוד היה בשלטון, הם הרשו לעצמם להצביע למפלגות אחרות. כל זאת, בלי קשר כלל למידת ההקצנה הפוליטית של המפלגה ממערכת אחת לאחרת.

את העבודה סיימתי בניבוי לא טריוויאלי: טענתי כי אם שינוי תכנס לממשלה בכנסת ה-16, המפד”ל בבחירות לכנסת ה-17 תזכה לכעשרה מנדטים מכיוון שהמצביעים ירגישו איום, וזאת חרף העובדה שהליכוד ינהיג את הממשלה. הניבוי, כאמור, נעשה זמן קצר אחרי בחירות 2003, לפני הרכבת הממשלה.

בבחירות 2006 זכתה המפד”ל לתשעה מנדטים. ²

לא לעיתים קרובות יוצא לראות ניבוי מתגשם באופן מדוייק כל כך, ועוד פחות מכך – ניבוי שלי עצמי. לאור זאת, אני יכול להגיד בשקט לאשתי: כן, העבודות שלי היו הרבה יותר טובות מאלו.

#אני קרציה #אקדמיה #ישראליאנה #מדע המדינה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אקדמאי יקר, מדינת ישראל רוצה לתת לך זין. כזה גדול.

הפוסט הבא: יש ערימה של מייפל על השלג

היום קיבלתי דוא”ל מהמדינה. זה לא קורה הרבה. באופן כללי, מאז שהפסקתי לשלם מסים לישראל, כל מערכת היחסים ביננו התדרדרה וכיום אנחנו כבר לא ממש מדברים. אבל אפילו בימים טובים ביותר המדינה לא נהגה לשלוח לי דוא”ל. מקסימום מכתבים במעטפות חומות, לפעמים אפילו עם איזה משולש מוטבע עליהם. ¹

אז מה קרה שהמדינה החליטה לחדש את הקשר? ובכן, כפי שאתם ודאי זוכרים, לא מזמן הגה ראש ממשלתכם הנערץ את הרעיון לפיו ישראל תבנה שואב אבק ענק ובאמצעותו תפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד תחזיר לארץ את כל המוחות שנזלו החוצה. אני, ציני שכמותי, העליתי בין השאר סברה שכשנתניהו דיבר על אקדמאים, הוא התכוון לאנשי מדעי הטבע והמחשב. מה רבה הייתה הפתעתי, על כן, למצוא היום קריאה נרגשת מאת “הועדה הבין משרדית להחזרת אקדמאים”. הנידון: “הצטרפותך למאגר אקדמאים ישראלים החיים בחו”ל”:

ממשלת ישראל החליטה לאחרונה להשקיע משאבים ומאמצים להשבת אקדמאים השוהים בחו”ל חזרה ארצה.

כחלק ממאמץ זה יזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח , באמצעות משרד המדע והטכנולוגיה,הקמת מאגר נתונים של אקדמאים ישראלים החיים מחוץ לישראל.

אנו פונים אליך, האקדמאי, לקחת חלק בפרויקט רב חשיבות זה, אשר הוקם על מנת להעשיר את החברה הישראלית בידע ובניסיון שצברת במהלך תקופת שהותך בחו”ל , ולסייע לך להצטרף למעגל העבודה בישראל.

ייעודו של המאגר הוא שימת דגש על חיזוק הקשר עם אקדמאים ישראלים המתגוררים בחו”ל, שהם בעלי מקצועות ותפקידים הנדרשים לתעשייה, לאקדמיה, ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ וצירופם למאגר , מתוך ידיעת הצרכים הלאומיים של מדינת ישראל בחיזוק ההון האנושי ותרומתו לפיתוח הכלכלי. עם השלמת המאגר הוא יפתח למציעי המשרות לצרכי השמה באקדמיה והתעשייה הישראלית ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ .

ואז, אחרי כמה פרטים אישיים בסיסיים, הגענו לתכל'ס: “מהו התחום המקצועי שלך?” שואל הטופס, ומספק תפריט לבחירה:

• מדעי הטבע והחיים ⁴
• מחשבים ותקשורת מחשבים
• רפואה, רוקחות, וטרינריה
• הנדסה או אדריכלות

הייתי רוצה להגיד שהייתי המום, או מושפל, או לפחות מופתע. אבל אני בסך הכל הייתי משועשע. מדינת ישראל טרחה לאתר את שמי, כתובת הדוא”ל שלי ומקום לימודי, אבל לא טרחה לבדוק באיזה תחום אני, כדי שלפחות לא לשלוח לי דוא”ל שמספר לי שהמדינה חושבת שאני חרטטן חסר תועלת ושעדיף שאני אשאר איפה שאני ולא אפריע למדענים האמיתיים להפוך את המדינה למקום טוב יותר באמצעות ה”הון האנושי” שלהם, ו”תרומתו לפיתוח הכלכלי”.

מדינת ישראל היקרה: הבנתי את הרמז, לי יש כזה קטן ולכם יש כזה גדול, אז אתם לא רוצים שאני אחזור, בסדר. עכשיו תסירו אותי ממאגר המידע שלכם ותפסיקו לשלוח לי תמונות של הזין שלכם בדוא”ל. תודה.

#אקדמיה #הגירה #חינוך #ישראליאנה #עצבים #ציונות

הפוסט הקודם: מה בין היסטוריה לנרטיב

הפוסט הבא: צדקתי! (תגובה מאוחרת לבחירות 2006)

בעקבות הפוסט האחרון שלי, חשבתי שאולי כדאי להרחיב על ההבדל בין היסטוריה לבין נרטיב, ומקומם של שניהם במחקר חברתי ובחינוך.

כפוזיטיביסט, אני מאמין שיש בנמצא אמת מוחלטת – שארועים קרו באופן מסויים ומסיבות מסוימות. גם אם לעולם לא נצליח לפענח את האמת על סמך המידע שניתן להשיג, עצם קיומה של אמת, לדידי, אינו ניתן לערעור. בכך, כמובן, אני מתנגד לעמדות פוסט-מודרניסטיות ששוללות את עצם קיומה של אמת אחת – לא רק את היכולת שלנו לגלות אותה, אלא את עצם הרעיון שיש מה לגלות. המציאות, בגישה הזו (ואינני מתיימר להיות מומחה גדול בהגות פוסט-מודרניסטית, אז תקנו אותי אם אני טועה) אינה אלא הבניה חברתית. איננו יכולים להבין את העולם אלא באמצעות שפה וקוגניציה שהם תוצאה של הבניה חברתית, ולכן איננו יכולים לדבר על “מציאות” בלי לדבר על הפריזמה החברתית דרכה אנחנו משקיפים על העולם. במידה לא מועטה, הפריזמה הופכת להיות המציאות עצמה, בעוד מה שאנחנו חושבים עליו כ”מציאות” כלל אינו קיים שם: במקום להביט דרך עדשת המצלמה על המתרחש מולה, אנחנו צופים בתמונה שמופיעה רק על העדשה הזו ולא בשום מקום אחר.

מכאן נובע שלכל אחד, או לפחות לכל קבוצה חברתית, יש תפיסה משלה של המציאות, ואין אפשרות לתעדף אחת על פני השניה. תפיסת המציאות של קבוצה חברתית היא ה”נרטיב” הידוע לשמצה. עבור הפוסט-מודרניסט, כל נרטיב עומד בפני עצמו, לצד הנרטיבים האחרים, וכולם שווי ערך, לפחות מבחינת ערך האמת שלהם (פוסטמודרניסטים רבים נוטים לתעדף את הנרטיב של המושתקים, מסיבות אסתטיות יותר מאשר מכל סיבה אחרת).

אך בהיפוך אירוני משהו, המחקר הפוזיטיביסטי נטל את מושג הנרטיב ושילב אותו לתוך עולם המושגים שלו כעובדה: אכן, לכל קבוצה חברתית יש את ההיסטוריוגרפיה שלה, את התפיסה ההיסטורית שלה. אפשר להתווכח עם הנכונות של נרטיבים שונים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם זה שהנרטיב קיים. אלא שמה שמהווה את סוף הדרך עבור הפוסטמודרניסט מהווה רק את תחילתה עבור הפוזיטיביסט. זה יכול ליטול את הנרטיב של קבוצה מסויימת ולהפוך אותו עצמו לאובייקט מחקר: מדוע עוצב הנרטיב באופן זה? מה מנציח את הנרטיב בצורתו הזו? (שתי השאלות הללו, כמובן, מעסיקות גם פוסטמודרניסטים) וכיצד ניתן לשנותו אם הוא אינו תואם את המציאות ההיסטורית? הנרטיב של כל קבוצה הופך לעוד פרט במערך הגורמים שמשפיעים על תהליכים היסטוריים ופוליטיים.

לכן, הדרישה ללמד את הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב הציוני בבתי הספר היא פרדוקסלית: מרגע שאנחנו מלמדים נרטיב חלופי כלשהו (בהנחה שאיננו מלמדים אותו רק כדי לפסול אותו מכל וכל), אנחנו בהכרח פוסלים את הנרטיב ה”מרכזי” כ”אמת”: או שיש אמת כלשהי בנרטיב החלופי (שאחרת, מדוע נלמד אותו כלל?), ואז הנרטיב המרכזי פגום; או שאין שום יתרון לנרטיב אחד על פני אחר, ובכך אנו חושפים את ערוותו של הנרטיב המרכזי כלא יותר מעוד סיפור שאפשר לספר. בדרישה לספר גם את הנרטיב הפלסטיני, אם כן, הדורשים מבקשים בעצם לערער את הנרטיב הציוני. ואם המטרה היא לערער את הנרטיב הציוני, מדוע לתת מקום של כבוד דווקא לנרטיב הפלסטיני? במקום זאת, עדיף לנסות להתעלם מהנרטיב של כל צד, וללמד את העובדות הידועות לגבי ההיסטוריה, תוך הצגת פרשנויות שונות לעובדות הללו – חלק מהפרשנויות הללו, מן הסתם, תתאמנה לכל אחד משני הנרטיבים היריבים, וחלק תהיינה מנוגדות לשניהם.

אך המציאות (!) היא שלא ניתן להשיג את המטרה הזו במסגרת בית הספר. אם הפוסטמודרניסטים צודקים במשהו, הרי הוא שלא ניתן לתפוס את המציאות מבלי שקודם תהיה פריזמה לתפוס אותה דרכה. ילדים אינם יכולים לבנות לעצמם נרטיב מתוך בליל עובדות ופרשנויות סותרות. אי אפשר באמת ללמד היסטוריה לתיכוניסטים. כל שאפשר לעשות הוא ללמד אותם נרטיב.

מכאן, שעלינו לשנות את הנרטיב הציוני, לתקן אותו, לכלול בתוכו גם את העוולות של הציונות, וזאת מבלי לפגוע בעצם הלגיטימיות של העמדה הציונית הבסיסית. הכרה בטעויות אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזק. אידאולוגיה שאינה מסוגלת להביט נכוחה ולהכיר בשגיאות ובעוולות שבוצעו בשמה, לא תוכל לשרוד לאורך זמן, שכן היא תאלץ לבצע עוד ועוד עוולות כדי שתוכל להמשיך ולהתעלם מהעוולות הקודמות, עד שתקרוס תחת העול המוסרי של עצמה.

רק אחרי שהנרטיב הציוני יכלול בתוכו את אותן עובדות היסטוריות שהושמטו ממנו אך נכללו בנרטיב הפלסטיני, יוכל המחנך הציוני להעמיד את השניים זה מול זה, להצביע על נקודות ההשקה והחפיפה, להסביר את הליקויים בנרטיב הפלסטיני, ולהצדיק את העדפת הנרטיב הציוני על בסיס עדיפות היסטוריוגרפית, ולא על בסיס עדיפות “מוסרית” התלויה בנקודת המבט של הדובר. ואם בכלל יתמזל מזלנו, יעבור הנרטיב הפלסטיני תהליך דומה בתגובה.

#חינוך #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #מציאות #פלסטין #ציונות

הפוסט הקודם: Ceci n'est pas un post

הפוסט הבא: אקדמאי יקר, מדינת ישראל רוצה לתת לך זין. כזה גדול.