לא שומעים!

מדי פעם מתעורר הישראלי לשמע גינוי כלשהו מהקהילה האירופית, או האו”ם, או ה-G8, ומיד עולה בו התהיה – הכיצד זה שמכל מדינות העולם, דווקא אנחנו הקטנים זוכים לכל כך הרבה תשומת לב כל הזמן? הכיצד יתכן שכל פעולה קטנה שלנו זוכה לבדיקה בזכוכית מגדלת? אולי, מתקצף הישראלי, זה בגלל שהם כולם אנטישמים?!

לא, זה לא בגלל זה. להפך. זה בגלל שהעולם מאמין למה שאנחנו מספרים לו כבר 60 שנה – שישראל היא דמוקרטיה ליברלית מערבית ומתקדמת. בניגוד למה שמשרד ההסברה מספר לכם, אנשים בחו”ל דווקא לא חושבים שאנחנו רוכבים על גמלים. הם מודעים היטב לכך שישראל היא מדינה מערבית (אמנם בזנב של המערביות, אבל עדיין) עם כלכלה מתקדמת ותעשיה מתוחכמת. כל אדם שמספיק מעורב כדי שתהיה לו דעה – מקושקשת ככל שתהיה – על הקונפליקט ידע בקלות להבחין בין שתי תמונות איזו מהן תמונה של ישראל ואיזו תמונה של בנגלדש. ודווקא בגלל שהם מאמינים לנו, הם מצפים מאיתנו להתנהג כמו דמוקרטיה מערבית. אבל ישראל היא עוף מוזר, אולי יחודי: ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שמנסה לשחק בו בזמן גם על הקלף של הדמוקרטיה המערבית, וגם על הקלף של המדינה המשוגעת.

הבעיה היא שזה לא ממש עובד ביחד. כי כשרוצים לחשוב על מדינה שהיא “דמוקרטיה ליברלית מערבית”, חושבים על נורבגיה או שוודיה, וכשרוצים לחשוב על מדינה משוגעת, חושבים על צפון קוריאה או לוב. וכשרוצים לחשוב על דמוקרטיה ליברלית מערבית ומשוגעת, מקבלים נקע במוח. ואז צריך להחליט – לאיזה צד אנחנו מאמינים, ליד של ממשלת ישראל שאומרת שזו דמוקרטיה ליברלית מערבית, או ליד שאומרת שזו מדינה משוגעת שלא כדאי לכם להתעסק איתה?

קל לראות למה לישראלים קל יותר לקבל את הטענה הראשונה: הם נמצאים בפנים, הם לא רואים בעצמם משוגעים, הם חושבים שהם מאויימים מבחוץ (פראנויה?) והם פועלים כדי להגן על עצמם. קל גם לראות למה לאנשים מבחוץ קל יותר לראות את ישראל כמדינה משוגעת: היא מאיימת על כל מי שלא מוצא חן בעיניה, וכשאתה לא בטוח אם מישהו משוגע או לא, ולא מספיק אכפת לך ממנו, יותר בטוח להניח שהוא משוגע וזהו.

אבל מה מקור השגעון הזה? אני חושב שאפשר אולי לקשר אותו לשינוי שעבר מושג ההרתעה בשיח הישראלי. עד מלחמת יום כיפור, תפיסת ההרתעה של ישראל הייתה מבוססת על יצירת תחושה של כשלון מובטח אצל היריב. מלחמת ששת הימים, ללא ספק, ניצבת בראש כהצלחה הרתעתית מדרגה ראשונה: ישראל הראתה שכוחה עדיף עשרות מונים על הכוחות של המדינות השכנות, וכי ניסיון לתקוף אותה יסתיים במפלה מבישה. (מלחמת ששת הימים הייתה גם הוכחה לכוח ההרתעה של ישראל מעצם העובדה שישראל תקפה ראשונה בעוד שהסורים היססו). מלחמת יום כיפור, לעומת זאת, היא סיפור אחר. בסופו של דבר, וזאת נוטים לשכוח, מבחינה צבאית מלחמת יום כיפור הייתה הצלחה לא קטנה – בוודאי בחזית הסורית, אבל גם בחזית המצרית. חרף הערכות שגויות, חרף ניצול של נקודת תורפה על-ידי הצבאות הערבים, ישראל הצליחה להדוף את התקיפה ובמקרים מסויימים להביס לחלוטין את התוקפים, וזאת מעמדת נחיתות. אבל במקום למנף את מה שהיה בסך הכל נצחון לחיזוק ההרתעה, ישראל שקעה לתוך מרה שחורה – כח ההרתעה, כך סיפרה לעצמה ישראל, אבד.

תזכורת: אף צבא ערבי לא תקף את ישראל מאז 1973 (בהנחה שלא סופרים את מלחמת המפרץ). ההרתעה דווקא עובדת יופי.

בתגובה ישראל פיתחה לעצמה משמעות אחרת להרתעה – הרתעה באמצעות התחרפנות. או, במילים אחרות, דוקטרינת המדינה המשוגעת. ¹ הנה כך מוסבר מונח ההרתעה בבטחון חיל האוויר מ-2001 (הציטוט מתוך וויקיפדיה):

פעולה או תהליך של איום המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה. ההרתעה יוצרת הלך-רוח בדבר קיומו של איום אמין, שאין פעולת נגד סבירה נגדו, לדעת מקבלי ההחלטות של האויב. מימוש האיום כרוך להערכתם בתוצאות שאין הם יכולים או רוצים לעמוד בהן.

ממדינה עם צבא שכוחו התרעתו, הפכנו למדינה ערסית, שמרתיעה אחרים לאו דווקא בגלל שהיא יותר חזקה מהם (למרות שהיא כן), אלא בגלל שהיא דפוקה בשכל ומי צריך את השטויות האלו. להווי ידוע שערסים הולכים מכות באחת משתי סיטואציות: כשנקרה לדרכם מישהו תמים ברגע הלא נכון, או כשהם נתקלים בערסים אחרים. המשט הציב בפני צבא ישראל את שתי הסיטואציות גם יחד: אל מול החננות של חמש הספינות האחרות, ישראל הפעילה אלימות כמעט אגבית. אבל כשגילתה שעל המאבי מרמרה יש ערסים אחרים, התחילו המכות הרציניות.

מסתבר, אם כן, שלא צריך השכלה נרחבת בתורת המלחמה כדי לנתח את פעולותיה של ישראל בימים האחרונים – מספיקה בהחלט השכלה שכונתית אלמנטרית.

ואכן, זמן קצר אחרי ארועי אותו בוקר, כבר יצאו בכירים בצה”ל בהצהרות גאוותיות על כך ש”יצרנו הרתעה”. בויכוח בבלוג של טל גלילי טענתי שהאמירה הזו הופכת את הפעולה על המאבי מרמרה לפעולת טרור – שימוש באלימות כלפי אזרחים כדי לזרוע פחד לשם השגת מטרות פוליטיות – אבל בעצם אני לא בטוח שמגיע להתנהגות הזו לזכות בתואר של טרור. לא, זו סתם בריונות שכונתית אינפנטילית. ובהמשך לפרשנות כזו, איך נופתע שכשמגיעה המשטרה, מיד מתחילה ישראל לצעוק ש”זה הוא התחיל” ו”מה אתה רוצה ממני”?

—

הפרוייקט החדש (והמצויין) של “ההם”, הבלוג “המדרון החלקלק”, מרכז את העדויות היומיומיות להתפרקותה של הדמוקרטיה הישראלית. יוסי גורביץ הקדים אותם בכמה שנים בטורו “התפוררות הדמוקרטיה” בנענע. אבל התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית התחילה כשישראל החליטה שהדרך הטובה ביותר עבורה לשרוד היא באמצעות דוקטרינת המדינה המשוגעת. כי זאת יש לזכור: דוקטרינת המדינה המשוגעת מניחה שפעולה בלתי-רציונלית תגרום לתגובה הרציונלית הרצויה בצד השני. אם שני הצדדים נוקטים באותה דוקטרינה, או במילים אחרות, אם שני ערסים נפגשים, הקורבן הראשון היא הרציונליות. זו הסיבה שמדינות משוגעות הן אף פעם לא דמוקרטיות. כי כשאתה מתחיל להתנהג כמו ערס, עד מהרה כולם יחשבו שאתה ערס, ואם לא תפסיק מספיק מוקדם, בסוף באמת תהיה ערס.

זו הסיבה שהעולם כבר שנים מחכה שנחליט באיזה צד אנחנו עומדים – בצד של המדינה הדמוקרטית המערבית הליברלית, או בצד של המדינה המשוגעת. גם אני חושב שהגיע הזמן שנחליט. כי יותר משההרתעה הישראלית של ימינו מרתיעה את אויבינו ומבקרינו, היא מרתיעה אותי.

#אלימות #דמוקרטיה #יאוש #ישראליאנה #פוליטיקה #צבא

הפוסט הקודם: כמה שאתה רוצה זה יותר מדי, תן כמה שבא לך

הפוסט הבא: שיחת מסדרון

זאב גלילי (חבר ותיק של הבלוג) פרסם בבלוג שלו מאמר של בן-דרור ימיני שפורסם במקור במעריב, בו מצטט ימיני מתוך פוסט ישן של גלילי אודות מספר הפלסטינים שחיו בארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19. אינני היסטוריון, כך שקשה היה לי להתמודד עם הטענות של ימיני, אבל החלטתי בכל זאת ללכת לפוסט המקורי של גלילי — בכל זאת, יש לי ניסיון רע עם האופן שבו גלילי מפרש נתונים.

מדובר בפוסט מ-2004 שעוסק בגילוי של “אוצר” אצל “אספן מפות מרמת-גן”. מה במפה? רישום מדוקדק מסוף המאה ה-19 של כל הישובים בפלסטינה וגודלם. מדובר ללא ספק בממצא מעניין (אם כי, בכל זאת, יש לקרן לחקר פלסטינה אתר אינטרנט מזה שנים רבות – להציג את זה כגילוי חדשני זה קצת מגוחך), אבל צריך לשים לב לכמה פרטים חשובים בפוסט הזה שימיני קצת מסמס, ואם לומר את האמת, מוסמסו גם על-ידי גלילי עצמו. כי הפוסט, זאת צריך לדעת ולזכור, הוא חלק מהמערכה המתמשכת של גלילי להוכיח שהפלסטינים מעולם לא היו, ולכן גם לא נושלו מדבר על-ידי הקמת מדינת ישראל. מטרתו המרכזית היא להוכיח שכמעט שלא היו ערבים בישראל בעת ההיא, ומכאן שרובם היגרו לארץ בשנים שקדמו להקמת המדינה. בכך, הוא מאמין, הוא יוכל להפריך את טענת הפליטות של הפלסטינים ולפתור את הבעיה הפלסטינית בלי שישראל תאלץ לנקוף אצבע.

אז בואו נתחיל מהקשר בין המפה למספר הפליטים שגלילי נוקב בו (במספר עצמו נעסוק מיד): אין כזה. יתר על כן, גלילי אפילו לא טוען בשום מקום באופן ישיר שיש קשר שכזה. המפה, למרות שהיא לכאורה מרכזו של הפוסט, אינה אלא אילוסטרציה לטענה הכללית של גלילי ש”ארץ הייתה שוממה”. איך המפה עושה את זה? על-ידי הצגת הפיזור הגדול של הישובים הערבים המעטים (לכאורה) בתקופה ההיא, כמו גם גודלם המצומצם של הישובים המרכזיים. גלילי ספציפית מציין את חיפה כישוב שכל גודלו 440 מטר על 190 מטר, ויפו כישוב שגודלו 540 מטר על 240. ¹ אולי אפשר לקבל מפה מושג לגבי מספר האנשים שחיו בארץ בזמן ההוא, אך חשוב לזכור שמשרטטי המפה לא ערכו מפקד ולא כללו כל מידע דמוגרפי בתוכה, וכן שגלילי עצמו לא ביצע כל עבודה שממנה ניתן להסיק במידה כזו או אחרת של בטחון את מספר התושבים על בסיס המידע שבמפה.

אבל, כאמור, גלילי בכלל לא מנסה לטעון שהוא הפיק מספר מתוך המפה. המפה אינה אלא אילוסטרציה בתחפושת של מרכז הפוסט. ובכל זאת, גלילי נוקב במספר – מספר שלאחר מכן ימיני נטל ושייך למפה עצמה. מהו המספר הזה? 100,000 איש. בואו נבחן כיצד הגיע גלילי למספר הזה:

ראשית, הוא מתחיל בכך שיש טווח רחב של הערכות לגבי מספר התושבים בעת ההיא, ומייחס את הטווח הזה ל”דמיון המזרחי ולפסבדו מדענים, המשרתים את בעלי הדמיון הזה.” אני אחסוך מכם את ההערה המובנת מאליה בהקשר של הציטוט הזה. ובכל זאת, אלו הערכות ישנן? בני מוריס, מספר גלילי, נוקב במספר ארבע-מאות אלף, בעקבות הגיאוגרף אלכסנדר שולץ. עוד הוא מזכיר את החוקר ג'סטין מקארתי שנקט במספרים 411 אלף ב-1860 ו-553 אלף ב-1890, ומעיר שלשני החוקרים גם יחד לא היו שום הוכחות לטענותיהם.

הוא ממשיך ומצטט גם ג'ואן פיטרס, עליה כבר דיברנו בהתקלות האחרונה שלנו עם מר גלילי, שנוקבת במספר 141 אלף ב-1882. על סמך מה? זה דווקא לא מפריע לגלילי. כשהמספר תואם את האידאולוגיה, אין סיבה להתווכח על מהימנותו. אבל זה לא מספיק לו – הוא ממשיך ומציין גם את משה מעוז, שהעריך את מספר תושבי הארץ הלא-יהודים כלא עולה על 100,000.

הוא מסכם את הקטע ואומר שאין אומדן מבוסס למספר תושבי הארץ בעת ההיא, ואז מפציץ אותנו באמירה המדהימה הבאה:

אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 ( השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12. אי אפשר להסביר עליה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות.

מחיאות כפיים.

פליק-פלאקים לוגיים כאלה לא ראיתי כבר הרבה זמן. חוסר הגינות מינימלי בכתיבת טקסט, כפי שאפשר לראות במהלך של גלילי כאן, הוא באמת יוצא דופן. מה שהוא עושה, אם לעשות פראפרזה על הגשש, זה להגיד ש”כמה שאתם רוצים” זה יותר מדי, אז הוא נותן “כמה שבא לו”.

אבל רגע, זה לא הכל. האם באמת אין שום דרך להעריך את מספר התושבים בפלסטינה בעת ההיא? התקשיתי להאמין. מכיוון שכבר ידעתי שה”אוצר הבלום” של גלילי היה מוכר וידוע לחוקרים בתחום מזה שנים רבות, החלטתי לחפש בגוגל מאמרים אקדמיים שמציינים את המפה הזו. אחת התוצאות הראשונות היא מאמר פרי עטו של פרד גוטהיל, תחת הכותרת “אוכלוסיית פלסטין, סביב שנת 1875”. בינגו.

גוטהיל אסף מספר נאה של מקורות מהתקופה הרלוונטית, כולל המפה המדוברת, והרכיב מהם מעשה פסיפס שנתן לו, בסופו של דבר, הערכה סבירה של מספר התושבים בעת ההיא. בואו נתחיל מניתוץ ההערכה של גלילי, ונעבור להערכה המלאה של גוטהיל.

בשנת 1886 ערכה הממשלה התורכית מפקד בשטחי ארץ ישראל כדי להטיל מס על תושבי השטח, לצורך שיפור תשתית הכבישים. אחד ג' שומאכר הופקד על מחוז עכו, אבל הגדיל ראש וספר לא רק את הגברים בגיל העבודה אלא את כולם כולל כולם, נשים, זקנים וטף. המסמכים שהותיר אחריו לא משאירים מקום לספק: בגזרת עכו לבדה חיו כ-150,000 איש, כשליש מתוכם מרוכזים בשש ערים בנות 3,000 איש או יותר, והיתר מפוזרים בכפרים קטנים יותר, או נמנים על האוכלוסיה הבדואית. הנה נגוזה לה תזת ה-100,000 של גלילי. מסמך פשוט וברור מזה, דומני, הוא יתקשה למצוא.

השאר, כמובן, פחות ברור. ובכל זאת, גוטהיל, בתום עבודת חישוב ששיקללה מספר מקורות, הגיע להערכה לפיה חיו בארץ ישראל קצת למטה מחצי מיליון איש בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-19. מספר זה, יש לציין, כולל גם את האוכלוסיה היהודית, שמנתה, אם נהיה נדיבים, כמה עשרות אלפים.

ולעשות את הדרך מכחצי מיליון לקצת יותר ממיליון בשלושת-רבעי המאה, זה כבר קצת פחות בלתי נתפס. אבל, מצד שני, זה לא ממש מסתדר עם האידאולוגיה של גלילי (ושל ימיני), אז לעזאזל העובדות.

ניבוי: גם גלילי וגם ימיני לא יודו בשגיאתם ו/או יתנצלו על פרסום הנתונים המטעים והשגויים.

#אני קרציה #ביקורת #ישראליאנה #לאומיות #מספרים #מציאות #פלסטין #ציונות

הפוסט הקודם: המכון הישראלי לדמוקרטיה ודו-לאומיות (וגם: משרד התמ"ת והאקדמיה הישראלית מתכווחים מעל לראשו של ראש ממשלת אונטריו)

הפוסט הבא: הרתעת לילה

איתמר הפנה אותי לסדנא שארגן המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא דו-לאומיות בישראל. עצם קיומו של הכנס הפתיע אותי לטובה – לאחרונה טענתי בגנות המיינסטרים האקדמי בישראל שאינו מוכן אפילו לשמוע על הרעיון הזה, ולכן עצם קיום הכנס זה צעד אחד קדימה. עם זאת, יש לזכור שעדיין מדובר בגטו – הדו-לאומיות נידונה במנותק מדיון באלטרנטיבות, אלא בפני עצמה, כך שיש עוד כברת דרך לצעוד.

חשוב מכך, מדובר בגטו עויין מאוד. לא הזדמן לי, מטעמי פערי שעות, לצפות במרבית הסדנא, אבל הצלחתי לראות את הפאנל המסכם, ולתפוס שם גם שברי דברים שנאמרו בפאנלים שקדמו לו. המסגור של הדיון בפאנל הזה, בדומה למסגור שלו בשיח הישראלי הכללי, היה כשל איום שיש להתמודד איתו. אמנם, לכנס הוזמנו לפחות שני דוברים (מירון בנבנישתי ושרה אוסצקי-לזר) שתומכים בפתרון דו-לאומי, אבל מארגני הכנס עצמם נקטו בעמדה מאוד חריפה כנגדו. כמובן, כאקדמאים וכאינדיבידואלים, יש להם זכות מלאה להתנגד לרעיון ולהביע את עמדותיהם. כמו כן, אין להתפלא שעמדת מיעוט כמו הדו-לאומיות זוכה להתנגדות נחרצת מצד רוב משתתפי הפאנל, ואין בכך כל בעיה. אבל יש בעיה כאשר ראש הפאנל ואחת ממארגני הכנס, פרופ' אניטה שפירא, פותחת את דבריה בפאנל המסכם באמירה כי רעיון הדו-לאומיות “משוטט בקמפוסים באמריקה כאילו יש לו שורשים במציאות”. יש בעיה כאשר נתונים אלמנטריים לא הובאו בפני משתתפי הכנס. כאשר אותה יושבת ראש אומרת שהדיון הינו ותמיד היה פנים יהודי, כי אצל הפלסטינים אין שום תמיכה במדינה דו-לאומית, אין לי אלא להשתומם אל מול הדברים. כפי שכבר ציינתי בעבר, אצל הפלסטינים בגדה נרשם אחוז הולך וגובר של תמיכה בדו-לאומיות, מנהיג מפלגת בל”ד כיום, ח”כ ג'מאל זחאלקה הביע תמיכה במדינה דו-לאומית, מסמכי החזון של ערביי ישראל הביעו תמיכה במדינה דו-לאומית (בפורמט בעייתי אמנם). אם יש ציבור שבו הסבירות לתמיכה במדינה דו-לאומית היא גבוהה יחסית, זהו בדיוק הציבור הפלסטיני (כפי שהעיר בצדק פרופ' סמי סמוחה), בדיוק משום שהם נטולי כוח. דווקא היהודים, שידרשו לוותר על כוח כדי להקים מדינה שכזו, לא יסכימו למהלך כזה (וזו הסיבה שסמוחה מתנגד למדינה דו-לאומית – הוא לא חושב שהיא אפשרית מבחינה פרקטית).

באופן כללי, הדיון התאפיין בזלזול (לעיתים ממש בצחקוקים) כלפי הטיעונים הדו-לאומיים, ולא ברצינות האקדמית שהייתי מצפה מפאנל כה מכובד (מלבד אסא כשר, ממנו אני כבר לא מצפה לכלום – וזה בדיוק מה שקיבלתי ממנו). אותה פרופ' שפירא, למשל, הצהירה בתגובה על האמירה שיש קשר בלתי ניתן לניתוק בין מדינת ישראל גופא לבין השטחים הכבושים על-ידי, שהיא כבר שלושים שנה לא עברה את הקו הירוק – ולכן, כביכול, אפשר לדמיין ניתוק מוחלט בין הצדדים. ונכון ענתה לה ד”ר אוסצקי-לזר כשאמרה שהעובדה שהיא לא ביקרה מעבר לקו הירוק זו בדיוק חלק מהבעיה, שכן היא מאפשרת לנו לדמיין חלוקה שאינה מתקיימת במציאות, ולראות את הקו הירוק כאילו היה גבול של ממש, כשאין הוא כזה כלל. ואני הייתי מוסיף שיש הרבה יותר ישראלים שיכולים להגיד שכבר שנים שלא היו בנגב (למעט, אולי, אילת והכביש המוביל אליה) מאשר כאלו שיכולים להגיד ששנים לא היו מעבר לקו הירוק – האם זה הופך את הנגב לאזור שמנותק משאר המדינה?

במהלך הדיון עלו גם שברי דברים מפאנלים קודמים, במיוחד דברים שלכאורה אמרה רות גביזון, שרק חיזקו את התיאור שאחזתי לגביה כמי שאיבדה לחלוטין כל עניין בזכויות אדם והפכה לתומכת בזכויות היהודי בלבד. גביזון, על פי המשתתפים בפאנל, טענה בזכות שיפור הסטטוס קוו, וטענה כי האמירה כי הזמן פועל לרעתנו פוגעת באינטרס היהודי, ושצריך להשריש את הגישה שהזמן דווקא פועל לטובתנו. באמת שאין לי מושג מה אפשר לעשות מול אדם שתומך באמירה שכזו בתנאים הקיימים.

צריך לשבח את המכון הישראלי לדמוקרטיה על נכונותו לעמוד מול טיעוניהם של הדו-לאומיים, אבל בה בעת יש לנזוף במארגני הכנס על כי העמידו צד אחד של השיח לא סתם בעמדת מגננה, אלא ממש במטווח ברווזים, מבלי ליצור את הסביבה הנדרשת לדיון רציני ואמיתי ברעיונות הללו.

אגב, על פי האתר של הסדנא, שידורי הוידאו של הכנס יעלו בקרוב. אני אשתדל לצפות בהם בהקדם, ואם יהיו לי הערות נוספות, אני מבטיח לספר לכם.

—

בטח לא ידעתם, אבל ראש ממשלת אונטריו, דלטון מקגינטי, מבקר בימים אלו בארץ. קראתי אתמול כתבה משעשעת משהו על הביקור שלו במכון ויצמן במהלכו שיבח את הרעיון הישראלי של מדען ראשי והודיע שהחליט לאמץ את הרעיון רק למחוז אונטריו. במעין-שיחה שנוצרה בעקבות זאת בנאומיהם של נציגי משרד התמ”ת ושל נציגי האקדמיה במקום, נוצר מצב משעשע שהדוברים לכאורה פונים למקגינטי, אך למעשה מדברים מעל לראשו אחד אל השני, והם לא אמרו דברים נעימים במיוחד. אני ממליץ לכם לקרוא.

#אקדמיה #דו-לאומיות #חופש דיבור #ישראליאנה #מדע #מדע המדינה #מכון ויצמן #קנדה

הפוסט הקודם: המונולית הערבי והמיינסטרים הישראלי

הפוסט הבא: כמה שאתה רוצה זה יותר מדי, תן כמה שבא לך

בשבוע שעבר ביליתי מספר ימים בכנס השנתי של האגודה ללימודי ישראל (Association for Israel Studies). זה היה כנס מעניין, בחלקו לפחות – למשל ההרצאה שנשאה נעמי חזן ובה התייחסה באופן ישיר לפרשת “אם תרצו” ולמה שהיא מכנה הדה-דמוקרטיזציה של הציבוריות בישראל – שהיווה גם את טבילת האש שלי בעולם הצגת המאמרים, אז באמת לא יפה להתלונן. ובכל זאת.

—

הפאנל הראשון שהשתתפתי בו עסק ביחסי מדינה-מיעוטים בישראל. בפאנל הזה השתתף אחד משני הערבים היחידים שהרצה בכנס, אמאל ג'מאל מאוניברסיטת תל-אביב. בעוד שהמשתתפים היהודים למיניהם יכלו להרשות לעצמם רוב הזמן גישה סטרילית ונטולת אמוציות, ג'מאל ידע שעצם ההשתתפות שלו בכנס היא מעשה פוליטי, והקדיש חלק נרחב מחמש-עשרה הדקות שלו לדיון במשמעות של העובדה המוזרה הזו, שכשאזרח ישראלי ומרצה בכיר באוניברסיטה ישראלית משתתף בכנס של האגודה ללימודי ישראל, יש לכך משמעות פוליטית. הוא סיפר על פניות שקיבל מאנשים ששמעו שהוא משתתף בכנס וניסו להניא אותו מכך. את הדברים הללו קשר למחקר שלו עצמו שעוסק בשינויים בתפיסת האזרחות של מיעוטים בישראל לאורך השנים – מתפיסת האזרחות כצורך קיומי בסיסי כדי שיורשו להשאר בתחומי הארץ, עבור בליברליזציה הסלקטיבית של שנות ה-80 וה-90 ותפיסת האזרחות כהזדמנות, ועד לשנים האחרונות בהן חל כרסום וריקון האזרחות מתוכן, מה שהוביל לפוליטיקה של הסתגרות.

ג'מאל טען שהקונפליקט הוא לא קונפליקט של אי-הבנה (“אם רק היינו מכירים את הצד השני טוב יותר ולהפך, היינו יכולים להשיג שלום”), אלא דווקא קונפליקט של הבנה – דווקא בגלל ששני הצדדים מבינים היטב את רצונותיו של הצד השני, נוצר קונפליקט שקשה מאוד לפתור.

הדברים הובילו לשיח בין ג'מאל לבין משתתפי הפאנל האחרים, כמו גם אנשים בקהל, בשאלת ההבנה ההדדית של שני הצדדים, במהלכה עלו טענות לגבי ה”מונוליתיות” של התפיסה ההדדית: עבור הישראלי היהודי, כל הערבים אותו הדבר, ועבור הפלסטיני, כל היהודים אותו הדבר. אך כפי שהעיר אחד המשתתפים, דווקא משום שערביי-ישראל באים במגע כל הזמן עם יהודים, הם אוחזים בתפיסה המציאותית והמדוייקת ביותר של הצד השני, על כל הניואנסים שבמציאות הזו.

שאר הכנס, במידה רבה, היה עבורי בסימן אותו דיון.

כי אם היינו רוצים לחשוב שהתפיסה המונוליתית הזו של הצד השני היא נחלתו של האדם הלא מתוחכם, של הבורים וההדיוטות, באה רות גביזון והוכיחה אותי על טעותי. “הערבים,” היא אמרה בהרצאה שנשאה באחד הפאנלים, “כולם, או לפחות רובם, חושבים אותו הדבר. אצל היהודים יש דעות שונות.” כך ממש, בלי למצמץ. ואיש לא התווכח איתה. מצד שני, גם אני לא. אני מיהרתי אחרי הפאנל הזה לפאנל שבו אני עצמי הרציתי על המחשבה הדו-לאומית בישראל, אבל הדברים של גביזון לא הרפו ממני.

במיוחד לאור העובדה שהפאנל אליו עשיתי את דרכי היה תחת הכותרת “ישראל מעבר למיינסטרים”. איתי בפאנל: מאמר על טלי פחימה מצד אחד, ומן העבר השני מאמר על פונדמנטליסטים יהודים ושאלת הפרה האדומה. מה אני אגיד? ממש הרגשתי בבית. וזה לא שהמאמרים לא היו טובים ומעניינים – במיוחד זה על הפרה האדומה. אבל, כמו שאמרתי בפתח דברי, בכנס שבו יש לפחות איזה ארבעה-חמישה פאנלים על גורלו של פתרון שתי המדינות, איך אפשר להציל את פתרון שתי המדינות, מה עושים עם פתרון שתי המדינות וכן הלאה, די מדהים שאף אחד מראשי הפאנלים לא מצא לנכון לשבץ פנימה מאמר שעוסק בחלופה המרכזית לפתרון הזה, או לפחות לחלופה שמהווה פן חשוב מהשיח סביב פתרון שתי המדינות (וראו מאמרי לדיון על נושא זה ממש). הדבר, בסך הכל, מאשש את הטענה שלי שהמיינסטרים אפילו לא מוכן להתייצב אל מול הדעות הללו, והן מהוות מעין נוכחות-נפקדות בשיח סביב פתרון הסכסוך: אפשר לאיים בכך שאם מאן דהו לא יעשה כך וכך, הוא יביא להיווצרותה של מדינה דו-לאומית, אבל חס וחלילה לדון ממש ברעיון של מדינה שכזו.

ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא בדיוק המונוליתיות הזאת של תפיסת הצד השני בשיח הישראלי. רות גביזון לא לבד, ואף התייחסתי לדבריה בתוספת אגבית להרצאה שלי כאשר ציטטתי מספרו האחרון של בני מוריס, שם כתב שאל-חוסייני, ערפאת וחמאס, כולם חשבו תמיד אותו הדבר, ועמדו לפניהם אותן המטרות ואותם היעדים.

—

הפאנל האחרון שראיתי עסק בשאלות של מדינה, אדמה ומיעוטים. בראש הפאנל עמד מסעוד אגברייה, ממכללת בית ברל. בסוף הפאנל הוא אמר – ושוב אנחנו רואים את אותה פוליטיות בלתי נמנעת של השתתפותו של ערבי-ישראלי בכנס שכזה – שחרף כל הבעיות שהוצגו במאמרים השונים, מרגש אותו לראות חוקרים יהודים צעירים שעוסקים באפליית הערבים בישראלי ונישולם מאדמותיהם ומגישה לאדמה. אבל קשה לי להאמין שאגברייה לא היה מודע לקיומו של גוף מחקרי שכזה בישראל. הבעיה המרכזית היא דווקא בכיוון ההפוך – בהיכרות של היהודים בישראל עם מגוון הדעות והעמדות בקרב ערביי ישראל, כמו גם בקרב הפלסטינים בשטחים. ¹

זה לא שהכנס היה מאכזב (למרות שכמה מהפאנלים היו הרבה פחות מוצלחים מאחרים, מה שלא מפתיע). אבל הוא היה מאכזב במידת המיינסטרימיות של העמדות שהובעו מתוך שיבוץ המאמרים לפאנלים, והגדרות הפאנלים עצמן. דווקא מהאקדמיה הייתי מצפה ליותר, והכנס הזה מעורר מידה של פכחון לגבי יכולתה של האקדמיה הישראלית להוביל לשינוי ותיקון חברתי. “אם תרצו” ומדד הציונות שלהם מיותרים לחלוטין: האקדמיה בישראל מפחדת להתרחק מהמיינסטרים, גם אם בכסות השמאל-ציונית שלו.

—

לפני זמן מה צייצתי שסיימתי לקרוא את מניפסט ה”שמאל הלאומי” של הספרי ויניב, ושאין עוגה ( ). אני מקווה להתפנות בקרוב לכתוב ביקורת קצת יותר משמעותית של הטקסט הבעייתי הזה, בן-לוויה נאות לרוח הציבורית של “אם תרצו”. בינתיים, אבל, נסתפק בדברים הללו.

#אופוזיציה #אני ואפסי עוד #אקדמיה #דו-לאומיות #יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומיות #פוליטיקה #ציונות

הפוסט הקודם: לך לעזה (וגם: תזכורת לעצמי: דברים נדירים הם נדירים)

הפוסט הבא: המכון הישראלי לדמוקרטיה ודו-לאומיות (וגם: משרד התמ"ת והאקדמיה הישראלית מתכווחים מעל לראשו של ראש ממשלת אונטריו)

ידיד הבלוג יהונתן דחוח-הלוי, עורך העיתון הישראלי-קנדי “שלום טורונטו”, פרסם טור (PDF, עמוד 9. בעוד מספר ימים העותק הזה יפסיק להיות שם, אז שמרתי עותק כאן) שבו הוא מצטט מתוך אחד הפוסטים שלי על דו-לאומיות (בלי לתת לינק! מה, הוא לא יודע שלא חשוב מה כתבו עליך, העיקר שאייתו את ה-URL שלך נכון?!). בעבר ביקרתי את דחוח-הלוי על מה שנראה לי כנטיות ימניות מעבר לגבול הסביר של העיתון בעריכתו, ולזכותו יאמר שנראית מגמת התמתנות בעיתון: הוא עדיין ימני, אבל זה לגיטימי לגמרי. כיום, עם זאת, רואים פחות השתלחויות כנגד השמאל ונדמה לי שגם המקום שמוקצה לדיווחים על פועלה של הליגה להגנה יהודית ¹ צומצם בעת האחרונה. כיום, אם כן, דחוח-הלוי מקפיד לדגול בחופש הביטוי ובסובלנות כלפי מגוון רחב של דעות. למרבה הצער, הוא עושה זאת בעיקר על-ידי אזכור ידידים שלו שאוחזים בעמדות קיצוניות. כך, למשל, הוא מצטט השבוע דוא”ל שקיבל שתוקף את הקרן החדשה לישראל ש”חצתה את הקווים” וש”צעדים חמורים צריכים להינקט נגדה”.

אם הייתי איש ציני וחסר אמון באחי בני האדם, הייתי אומר שהידיד הזה אינו אלא אמצעי רטורי שמטרתו להוציא את דחוח-הלוי כגדול נפש. אבל אני לא. אני דווקא מעריך את הנכונות של דחוח-הלוי לנהל דיון נעים וענייני עם מי שבבירור אוחז בעמדה שהיא נתעבת בעיניו. לצערי, במקום להתמודד עם הטענות באופן רציני הוא פוטר אותן בלא כלום, ונותן להן יחס לא כאל טענות שראויות לבירור, אלא את אותו ניד ראש שנותנים לילד קטן שאומר איזו שטות משעשעת:

אלה המאמינים בכל ליבם ברעיון של מדינה אחת יכולים למלא את תפקיד החלוצים של ראשית הציונות, לרדת עזתה, להתיישב בפלסטין של חמאס ולהוכיח, כי דו הקיום עם האסלאם הפונדמטליסטי [כך] מבית האחים המוסלמים, חמאס ואל-קאעידה אכן אפשרי. הצלחה, אני משוכנע, תעלה את שיעור התמיכה בציבור הישראלי ברעיון.

זה לא שאני לא חושב שיש הרבה שנאה לישראל וליהודים בעזה, אבל התפיסה כאילו (א) כל פלסטין היא החמאס, (ב) החמאס אינם מסוגלים לדבר פרט לאלימות, ו-(ג) שום דבר לא ישנה את זה אף פעם כי ככה זה ערבים, היא כל כך פשטנית שמפתיע לשמוע אותה מצד עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדיניות, ומשליכה על האמון שניתן לתת במחקרים שיוצאים מהמכון הזה. אני אעיז ואומר שאני מאמין שאוכל, בתנאים מתאימים, להכנס לחברון או לרמאללה ולהתקיים במידה סבירה של בטחון שם, חרף היותי יהודי (זה שאני לא דובר ערבית יכול להוות בעיה. לעזה, אגב, כנראה לא ממש יתנו לי להכנס גם אם הייתי רוצה). ²

אבל כל זה לא משנה. הרי איש מתומכי הפתרון הדו-לאומי (ואין זה נכון לכנותו סתם “פתרון המדינה האחת” כי זה בכל זאת קצת יותר מורכב מזה) לא חושב שמחר נוכל, אנחנו והפלסטינים, ליפול זה על צווארו של זה כאחים. דווקא החשיבה הדו-לאומית היא זו שמודעת לחשיבותו של תהליך ארוך ומורכב של פיוס בין העמים כדי לאפשר חיים פה – זו, הרי, בדיוק הביקורת שלנו על פתרון שתי המדינות, שהוא פשטני מדי ומתבסס על שינוי מוסדי בלבד בלי להתייחס לעניינים העקרוניים באמת. ³

צודק דחוח-הלוי כשהוא כותב שהיסודות הדתיים הקיצוניים מזינים את המאבק נגד המערב. הוא צודק כשהוא מתאר כיצד מנהיגים פונדמנטליסטים מביאים אסמכתאות מתוך הקוראן והמסורת האסלאמית לצדקת דרך הטרור. אבל הוא צריך היה רק לדפדף לעמוד 34 בעיתונו כדי לראות תמונה של קבוצת נטורי קרתא (בכתבה על מותו של אחד ממנהיגיהם, משה הירש), כשהם נושאים שלט שקובע כי ההלכה היהודית אוסרת על קיומה של מדינה יהודית. הדת היא דבר גמיש למדי, וכשם שיש הוכחות לכך שהמדינה היהודית היא תועבה בעיני יהוה, כך ניתן למצוא הוכחות שהטרור מקודש בעיני אללה. אבל פרשני הדת יכולים למצוא גם פרשנויות אחרות, והם אכן מצאו כאלו. השאלה היא רק איך דואגים שיותר מוסלמים יקבלו את הפרשנות המתונה על פני זו הקיצונית. ישראל, לדידי, אינה תורמת לקידום המטרה הזו, ואילו תהליך הפיוס שמקדמים הדו-לאומיים, דווקא יכול לעשות כן.

“צריך להקשיב להם היטב, ללמוד את שפתם, דרך חשיבתם ועמדותיהם. זה הצעד הראשון המתחייב כדי להטיב להתמודד עימם כדי לסכל פיגועי תופת.” זוהי חשיבה שבהחלט מתאימה לקצין מודיעין. אבל זוהי חשיבה גרועה למי שמתיימר להשפיע על הפוליטיקה. זוהי חשיבה שמניחה שהצד השני הוא נתון והמקסימום שאפשר לעשות הוא “להתמודד” איתו. הפוליטיקאי, לעומת זאת, יודע שהכל נתון לדיון, ואפשר, באמצעות מהלכים של הצד שלך, להשפיע על עמדותיו של הצד השני. אפשר להתמודד עם הבעיה שגורמת לאיבה, במקום להתמודד עם האויב עצמו. אפשר – צריך – להקשיב לצד השני היטב, ללמוד את שפתו, את דרך חשיבתו ואת עמדותיו. ואז צריך לדבר איתו, ולנסות להניע תהליך של פיוס. וזאת יש לזכור: תהליך אוסלו לא היה תהליך של פיוס. לא הייתה שיחה, אלא משא ומתן, מקח וממכר. משחק סכום אפס. החשיבה הדו-לאומית רוצה להגיע למשחק עם סכום חיובי: לא חלוקה של הארץ, אלא ריבונות של שני הצדדים גם יחד עם כל השטח. יש, ללא ספק, מידה של אוטופיזם בשאיפה הזו, אבל לא הטמטום האינפנטילי שדחוח-הלוי מייחס לי ולשכמותי, אלא אוטופיזם קונסטרוקטיבי ופרקטי, כזה שמסמן מטרה גבוהה אבל מודע בכל עת למה שנמצא ממש מולו ומתמודד איתו באופן ישיר.

פתרון דו-לאומי לא יחסל סופית ולחלוטין את האלימות הקיצונית. הוא לא מתיימר לעשות כן – בוודאי ובוודאי שאיש לא חושב שפתרון דו-לאומי בישראל יפתור את בעיית הטרור העולמי. קיצוניים הם קיצוניים וישארו כאלה, ובוודאי שקיצוניים דתיים שמאמינים שצדקת האל עימם יכולים לנקוט בצעדים אלימים. אבל אלו יהיו בשוליים. הדרך הטובה ביותר עבורנו להלחם כנגדם היא על-ידי הגדלת מספר המתונים ורודפי השלום בשני הצדדים, על-ידי יצירת אינטרסים משותפים ומערכת שיתופית ושיוויונית.

—

מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שדברים נדירים הם נדירים. כאיש מדעי החברה אני כל הזמן מחפש את הארועים הנדירים, כי הם בודקים את הגבולות של ההבנה שלנו את החברה. אבל הארועים הללו, כאמור, הם נדירים. הסיבה שחוק דיברז'ה נקרא “חוק”, היא שמקרים שאינם מתאימים לו הם נדירים מאוד. הגורמים השיטתיים שמאחוריו פעלו את פעולתם גם במערכת הבחירות הנוכחית בבריטניה, והשמרנים זכו בלמעלה מ-300 מושבים בפרלמנט. לא מספיק כדי להוות רוב, אבל עדיין הרבה. חשוב מכך, חרף כל הסקרים שקדמו לבחירות ונבאו לליברלים הדמוקרטים זינוק משמעותי ואולי אף את המקום השני במניין הקולות, בתוצאה הסופית הם זכו לעלייה קלה של אחוז בודד ומיותם באחוז הבוחרים שלהם – זאת לעומת נפילה של כשישה אחוזים אצל הלייבור ועלייה של כמעט ארבעה אחוזים של השמרנים. כלומר, רוב אלו שנטשו של הלייבור דילגו מעל הליברלים הישר את השמרנים (שמצידם הפסידו שני אחוזים לטובת מפלגות הימין הקיצוני UKIP ו-BNP).

מה שמעלה את התהייה כמה מערכות בחירות כאלו היו בעבר – שהסקרים בהם ניבאו הצלחה חריגה למפלגה השלישית, אבל התוצאה הסופית הייתה הרבה פחות דרמטית. אין לי נגישות לנתונים בנושא, אבל דווקא יהיה מעניין לראות מחקר שיבחן את הנושא לאורך זמן. האם בחירות נוטות להראות דרמטיות יותר בימים שקודמים להצבעה כי אנחנו משווים את תוצאות הסקרים לתוצאות הבחירות הקודמות, בלי לזכור את תוצאות הסקרים שקדמו לבחירות הקודמות, ומופתעים כל פעם מחדש כששום דבר מעניין לא קורה?

#אופוזיציה #בחירות #בריטניה #דו-לאומיות #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #פוליטיקה #פלסטין #קנדה

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: חברים יש רק בפייסבוק

הפוסט הבא: המונולית הערבי והמיינסטרים הישראלי

← לפוסט המקורי · תגובות, חלק 2 מתוך 2

“שפל חסר תקדים!” בישרה הכותרת בעיתון הארץ – מספר החברים במפלגת העבודה הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על כ-30,000, לעומת 70,000 בזמן הבחירות האחרונות, ו-160 אלף ערב בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999. מגוון מרואיינים בכתבה מדגישים עד כמה המצב קשה ומקשרים את השפל הנוכחי לבעיות במנגנון המפלגתי.

הרבה מסקנות יש בכתבה הזו, אבל מעט מאוד בחינה שקולה של הנתונים. זו נראית כמו משימה ל...פוליסיימן! ¹

התגובה הראשונה שלי לכתבה, כפי שציינתי בעמוד המשותפים שלי ברידר, הייתה “לא התרשמתי. היחס בין מספר החברים למספר המצביעים אינו קטן באופן משמעותי מהמספרים המקבילים בליכוד ובקדימה.” בואו נבחן את זה בצורה קצת יותר פורמלית. מתוך הכתבה ידועים לנו הנתונים לגבי מספר חברי העבודה כיום, וערב מערכות הבחירות ב-1999, 2003, 2006 ו-2009. כן ידועים לנו מספר חברי המפלגה כיום בליכוד ובקדימה (ולגבי שניהם נטען כי המספרים גדלים, כלומר – הם גדולים יותר מאשר ביום הבחירות). נבחן, אם כן, את יחס המצביעים לחברים לגבי כל המקרים הללו:

• עבודה כיום: 11.17
• עבודה 2009: 4.79
• עבודה 2006: 3.93
• עבודה 2003: 3.79
• עבודה 1999: 4.19
• ליכוד כיום: 7.29
• קדימה כיום: 9.48

הערה צדדית — הכתבה מתייחסת למצב ערב בחירות 1999 כאיזשהו מצב אופטימלי. מהנתונים שלעיל אפשר לראות שהיחס מצביעים/חברים בתקופה ההיא היה הגרוע ביותר בשלוש המערכות מ-99' עד 2006. אם כי, כמובן, ההפרשים הם קטנים מכדי לייחס לכך חשיבות גדולה.

ניתן לראות כי היחס מצביעים/חברים בעבודה גדול יותר מאשר בשתי המפלגות האחרות, אבל לא במידה קיצונית. עם מספר כל כך קטן של נתונים אי אפשר ממש לדבר על סטיית תקן, אבל בגדול, לא נראה לי שהמספר הזה בלתי סביר. לכך צריך להוסיף שני נתונים חשובים: (1) מספר החברים של הליכוד ושל קדימה, לכאורה, עלה מאז הבחירות – כלומר, יש סבירות טובה שבזמן הבחירות היחס היה הרבה יותר גבוה עבור שתי המפלגות. (2) מספר המצביעים של העבודה, בסבירות גבוהה, ירד בצורה קיצונית. הסקר הכי עדכני שהצלחתי למצוא, מלפני כחצי שנה, מדבר על שישה מנדטים לעבודה – כלומר, פחות ממחצית ממה שקיבלו ב-2009. אם נחשב את יחס המצביעים לחברים על בסיס הערכה של כ-150 אלף מצביעים (לעומת 335 אלף בבחירות 2009), יעמוד היחס על כ-5 – פחות או יותר מה שהיה ערב בחירות 2009, והרבה יותר טוב מהמתחרים. ²

בדיונון סביב השיתוף שלי ברידר של הכתבה המקורית בהארץ, אמר ידידי אורי כי “יש לקרוא את המאמר כ'שלב נוסף בהשתלטות ברק על מפלגת העבודה – צמצום מספר החברים', ולא כ-'הדרדרות יוצאת דופן במצבה של מפלגת העבודה'” הערתי לאורי שאם הניתוח שלי את הנתונים מוצדק, הרי שיש עוד פחות יסוד להאשים מישהו בכוונת מכוון. בתגובה ענה “אותה כוונת מכוון קיימת גם בליכוד ובקדימה. מפלגה עם מספר חברים גדול היא מפלגה שאי אפשר לשלוט בה שלטון יחיד. קדימה נבנתה כך מראש, והליכוד עכשיו עבר לשלטון יחיד של ביבי.”

כאן אנחנו נכנסים לספקולציות (שלא לומר קונספירציות) שקצת קשה יותר להביא נתונים מוחלטים לגביהן. הנטייה הטבעית שלי היא לא לייחס לרוע מה שאפשר לייחס לטמטום. במקרה הזה אפילו הטמטום אינו דרוש – אפשר לייחס את הירידה במספר החברים לתהליכים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בחברות דמוקרטיות מערביות כיום. במאמר (PDF) של פיטר מאייר ואינגריד ואן ביזן הם מראים נתונים די מדהימים על הירידה האחידה במידה מפתיעה במדינות מערביות בחברות במפלגות משנות ה-80' ועד סוף האלף. הנתונים שהם מציגים הם עבור כלל המערכת המפלגתית, ובכל זאת – הממוצע במדינות האירופאיות שנבדקו בסוף האלף הקודם עמד על 5 אחוזי חברות מתוך כלל ציבור המצביעים. כלומר, יחס של 1:20. אם קדימה, הליכוד והעבודה משקפים את המצב בקרב כלל המערכת הפוליטית בישראל (וסביר להניח שהם לא, אגב), הרי שישראל ניצבת בגאון במקום השני, אחרי אוסטריה שמציגה יחס חריג של קצת פחות משישה מצביעים על כל חבר מפלגה. אם נשווה את הנתונים לנתונים בישראל ב-1999 (בהתבסס על המקרה הבודד של העבודה בשנה זו – מדגם בעייתי), ישראל הייתה ניצבת במקום הראשון במחקר של מאייר ו-ואן ביזן.

בחיפוש זריז לא מצאתי מחקרים עדכניים יותר, אבל אין שום סיבה להניח שהמגמה שאיתרו מאייר ו-ואן ביזן לא נמשכה גם אחרי שנת 2000. אלא אם נניח שכל המפלגות הללו רוצות בכוונה לצמצם את מספר החברים שלהן (כולל, למשל, מפלגת הלייבור הבריטית שצמצום מספר החברים שלה בשנים האחרונות הציב אותה במצב פיננסי בעייתי מאוד ³), אין שום סיבה להניח שדווקא בארץ הייתה כוונת מכוון זדונית.

תחת זאת, יש הסברים הרבה יותר מוצלחים לירידה במספר החברים במפלגות: הירידה במעמדו של חבר המפלגה כבעל השפעה על מקבלי ההחלטות (זה קשור במידה מסויימת לתהליכים שדומים למה שאורי דיבר עליו, אבל בלי הזדון); העדפה גוברת של אזרחים לאקטיביזם פוליטי דרך החברה האזרחית במקום דרך המערכת הפוליטית; העדפה של בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי פחות פורמלי מחברות במפלגה (או אפילו בארגונים), ואפשר להעלות על הדעת עוד הסברים.

כל ההסברים הללו מציגים את הכתבה ב”הארץ” ואת המגיבים השונים המצוטטים בה באור די נלעג. אין שום שינוי ארגוני במפלגה שיגדיל את מספר החברים בה. מספר החברים בה מייצג נאמנה את מספר המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה, בשילוב עם דחייה הולכת וגוברת מצד הציבור מפעילות פוליטית דרך המערכת המפלגתית. זה לא שמפלגת העבודה לא נמצאת בשפל חסר תקדים – אבל לדבר על השפל חסר התקדים במספר החברים במפלגה, במקום במספר המצביעים הפוטנציאליים שלה, זה קצת כמו לדבר על כך שהכבד הפסיק לתפקד אצל מישהו אחרי שהוכרז מוות מוחי.

—

אגב, אתם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות בבריטניה, נכון? בינתיים הליברלים מאכזבים לעומת הציפיות, ויש אפילו סיכוי שהשמרנים יתקרבו מספיק לרוב כדי להקים ממשלת מיעוט יציבה. אם יהיה לי משהו מעניין להגיד אולי אני אפרסם ניתוח מחר. בינתיים אפשר לעקוב אחרי הלייב בלוג של הלונדון סקול אוף איקונומיקס.

#בחירות #בריטניה #דמוקרטיה #ישראליאנה #מדע המדינה #מספרים #עבודה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: זה דיברז'ה זה?

הפוסט הבא: לך לעזה (וגם: תזכורת לעצמי: דברים נדירים הם נדירים)

בעוד שעות ספורות יצאו אזרחיה בריטניה להצביע באחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר שהיו שם מזה עשורים מספר. בסבירות נמוכה למדי, אך עדיין משמעותית, מפלגת הלייבור עלולה להפסיד את מקומה בין שתי המפלגות הגדולות ביותר מבחינה אלקטורלית למפלגה הליברלית-דמוקרטית – גלגול של המפלגה הליברלית שנדחקה כמעט לנשיה בשל עלייתה של אותה מפלגת לייבור, אחרי הרחבת זכות הבחירה לכלל האוכלוסיה. ¹ אותה הרחבת זכויות נחקקה דווקא תחת ממשלה ליברלית – ועוד כזה שהתבססה על סיעה שגדולה רק באחד מהסיעה השניה בגודלה (השמרנים), וגם זאת עשתה עם שלושה אחוז פחות קולות מאשר המפלגה השמרנית. זו הייתה הפעם האחרונה שהמפלגה הליברלית זכתה למספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט. בבחירות הבאות היא נפלה למקום השלישי, ומעולם לא נחלצה ממנו. בשנת 1983 המפלגה הגיעה לכדי שני אחוזים מתחת ללייבור, אך מאז לא הצליחה לשחזר אפילו את המעין-הישג הזה.

אבל גם אם ניק קלג יעשה את הבלתי-יאמן ויוביל את מפלגתו למקום השני בספירת הקולות, כל הניתוחים מצביעים על כך שהלייבור תשאר במקום השני בספירת המושבים, ובהפרש משמעותי: הסוקרים מנבאים הפרש של פי 2-2.5 בין הלייבור לליברלים. בשלב מסויים בקמפיין אפילו הסתמנה אפשרות שהלייבור יצליחו להגיע למקום הראשון במספר המושבים למרות שיהיו במקום השלישי מבחינה אלקטורלית.

היסטוריית ההצבעה בבריטניה (מקור: וויקיפדיה)

איך זה יכול לקרות? בבריטניה קיימת שיטת “הראשון מנצח” (First Past The Post), הידועה גם בשמה היותר רשמי “שיטת רוב-יחסי באזורים חד-נציגיים” (Single Member Plurality). המשמעות היא שבכל מחוז מתמודדים נציגי המפלגות על מקום אחד, והמתמודד שמקבל את מספר הקולות הגדול ביותר, זוכה. כך, אם במחוז מסויים מתמודדים שלושה נציגים כאשר האחד זוכה ב-34% ושני האחרים ב-33%, הראשון זוכה במחוז. כאשר שתי מפלגות מתמודדות על קהלים דומים, שאף נוטים להיות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה תהיה מאבק חריף באותם מחוזות עם אחוזי תמיכה גדולים לשתי המפלגות (לדוגמא, 48-52), בעוד שהמפלגה השלישית תוכל לזכות ביותר מושבים במחוזות אחרים, שם היא תזכה לרוב-יחסי נמוך אבל מספיק (40-32-28). לצורך הדוגמא ההיפותטית, אם המחוזות מתחלקים חצי בחצי בין שני המצבים הללו, יווצר מצב שבו המפלגה השלישית תזכה ב-20 אחוז מסך הקולות (40% בחצי מהמחוזות), אבל ב-50% מהמושבים בפרלמנט, בעוד שתי המפלגות האחרות תזכינה ל-35% כל אחת, אבל רק 25% מהמושבים. ²

קל לראות שבסיטואציה כזו, יש אינטרס לתומכיו של מועמד שנתפס כחלש ביותר לעבור לאחד משני המועמדים האחרים כדי לשפר את סיכוייו. אם כל המצביעים במחוזות מהזן השני יחליטו לאחד כוחות ולהצביע לאותו מועמד, המפלגה השלישית תמחה לחלוטין. הצבעה כזו נקראת “הצבעה טקטית”.

כדאי לזכור שהצבעה טקטית אינה בהכרח הצבעה מתוחכמת. כך, למשל, בישראל אפשר לראות לעיתים הצבעה טקטית, למרות שאין שום משמעות פרקטית להצבעה כזו ³ כאשר מצביעי מרצ העבירו את קולם לקדימה כדי לחזק את ציפי לבני, לדבר לא הייתה שום משמעות, משום שהמפלגה שתזכה בראשות הממשלה לא נקבעת על סמך מספר המושבים או הקולות, אלא על סמך הקואליציה שתצליח להרכיב. העברת קולות בתוך הקואליציה הפוטנציאלית אינה משנה כלל, ולכל היותר מצמצמת את סיכויה של המפלגה העוד-יותר-קטנה להכלל בקואליציה שכזו. גם בשיטת “הראשון מנצח” הצבעה טקטית יכולה להתבסס על ניתוח שגוי של המציאות. למשל, יש חוקרים שהצביעו על מקרים בהם מפלגה שהובילה במחוז מסויים הפסידה קולות למפלגה במקום השלישי(!) בגלל הצבעה טקטית שהתבססה על סקרים ארציים. ⁴

ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. יפסיד מן ההפקר? (תמונה: וויקיפדיה)

בכל אופן, ההצבעה הטקטית הזו, היא זו שמובילה לתוצאה המכונה “חוק דיברז'ה” (Duverger's law). חוק זה קובע ששיטות של רוב-יחסי (התרגום הלא כל כך מוצלח של plurality) יובילו בדרך-כלל למערכת דו-מפלגתית גם ברמה האלקטורלית (וקל וחומר ברמת המושבים בפרלמנט). החוק הזה, כמובן, אינו חוק טבע – בקנדה, למשל, מתקיימת כבר עשוריים מערכת ארבע-מפלגתית, ולמעלה משבעים שנה קיימות בפרלמנט לפחות שלוש מפלגות משמעותיות. ⁵ זה לא שחוק דיברז'ה אינו נכון, אלא שהוא עובד בעיקר ברמת המחוז הבודד – בכל מחוז התחרות היא בין שני נציגים בלבד. כאשר בוחריהן של מפלגות מסויימות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה היא שבאותם אזורים יש הצלחה למפלגות השלישיות, למרות שהן כמעט ולא זוכות לקולות במקומות אחרים.

עם זאת, מתיו שוגארט מראה כי כמעט שאין מקרים בהם יש שלוש מפלגות עם אחוז פחות או יותר שווה של מצביעים. בחיפוש אחר מערכות בחירות בשיטה הבריטית בהן המפלגה הגדולה ביותר זכתה בלא יותר מ-36% והקטנה ביותר זכתה בלא פחות מ-25%, היה רק מקרה אחד בהיסטוריה – בנובה סקושיה (פרובינציה קנדית), ב-1998. אם מרחיבים קצת את הטווח, אפשר למצוא עוד שני מקרים – שניהם פרובינציות קנדיות. מה שמייחד את המקרה הבריטי הנוכחי מכל שלושת המקרים הללו הוא שבשלושתם הייתה תחרות על המקום הראשון, אבל בבריטניה כיום התחרות היא על המקום השני – מקומה של המפלגה השמרנית במקום הראשון (אלקטורלית, וכמעט בלי ספק גם בספירת המושבים) נראה מובטח.

המירור מרעיפים אהבה על ראש המפלגה השמרנית, דיוויד קמרון (צילום מסך)

רבים בלייבור כיום מודעים לכך, ולכן גברו בעת האחרונה הדיבורים על עידוד הצבעה טקטית בגיבוי מפלגתי. חבר הפרלמנט אד בולז מהלייבור הציע לעודד מצביעי לייבור להצביע לליברלים כדי למנוע נצחון מהמועמד השמרן במחוזות המתאימים. המירור הבריטי אפילו פרסם מדריך למצביע הטקטי איך למנוע את עליית השמרנים. אך מנהיג הלייבור, גורדון בראון, דחה בשאט נפש את ההצעות הללו. אם יורשה לי, אני מאמין שבראון לא דחה את ההצעות הללו בגלל שהן מפוקפקות מבחינה אתית (הן לא, הן לגיטימיות לגמרי), אלא משום שאם הלייבור תזכה להיות המפלגה השלישית אצל המצביעים הראשונה בספירת המושבים, הדבר יביא לתרעומת ציבורית כה גדולה עד שלא יהיה מנוס מבחירות נוספות תוך חודשים ספורים — דבר שגם כך אפשרי לאור הפרלמנט המפולג שיווצר אחרי הבחירות. עדיף לו לא להגיע לעוד סבב בחירות מהעמדה הלא נעימה הזו.

מבחינת מושבים, רוב הסיכויים הם שהבחירות הללו תגמרנה בלי רעידות אדמה חריגות. חוק דיברז'ה ימשיך לפעול כרגיל. מבחינה אלקטורלית, יש סיכוי למכה משמעותית ליוקרתו של הלייבור, ובעיקר לזו של גורדון בראון. בין כה ובין כה, השאלה הכי מעניינת שתשאל מחר היא האם ניק קלג – אחד הפוליטיקאים המעניינים, הרהוטים והאינטלקטואלים ביותר בנמצא כיום, שמוביל סדר יום ליברלי במובן הטוב ביותר של המילה וביושרה ראויה לציון אל מול המתקפות האופורטוניסטיות והפופוליסטיות של שתי המפלגות היריבות – יצליח למנף את ההצלחה היחסית שלו בבחירות הנוכחיות כדי להפוך לכוח פרלמנטרי מרכזי אחרי הבחירות הבאות.

#here be dragons #בחירות #בריטניה #דמוקרטיה #מדע המדינה #מספרים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: דיסק איקוני

הפוסט הבא: חברים יש רק בפייסבוק

לרגל הפרסומים על זניחת הדיסקט (עכשיו באים?) ע”י סוני, נזכרתי בפוסט שפרסמתי בפעם הקודמת שדווח על מותו של הפורמט חסר התועלת הזה (המאנייק מסרב למות), בבלוג הישן שלי באנגלית:

ה-BBC מדווח על רשת קמעונאית גדולה שמפסיקה למכור דיסקטים. הם מציינים בסוף הידיעה שהסמליל לשמירה באופיס 2007 ממשיך להיות ציור של דיסקט ה-3.5 אינץ'. הדבר נכון לגבי הרבה תוכנות אחרות, למעשה. קשה לחשוב על סמל טוב יותר לשמירה שיהיה ברור יותר, למרות שרוב האנשים כיום לא רואים דיסקטים ביום-יום [ואפשר להוסיף – חלק הולך וגדל ממשתמשי המחשבים בימינו לא ראו דיסקט מימיהם]. האם ציור של דיסק יהיה ברור? כנראה שלו. לדיסקים יש יותר מדי שימושים אחרים, וחוץ מזה אני לא בטוח שאופיס יודע לשמור ישירות לדיסק [אולי אפשר לשים ציור של דיסק USB?].

מה שאנחנו רואים כאן זו הולדתו של מסמן סימבולי היכן שקודם לכן היה מסמל איקוני – כלומר, פעם סמל הדיסקט היה סימול ישיר של האובייקט ששימש לביצוע הפעולה אותה הוא סימן. אבל כיום, הסמליל הוא רק סימבולי, צילו של חפץ פיזי שאינו עוד. קצת כמו ציורי הרכבות על תמרורים [או מצלמות על תמרורי אזהרה מפני מצלמות משטרה] – הם לא דומים בכלום לרכבות בנות-ימינו, אבל אנחנו מזהים מיד שהם מסמלים רכבת [או מצלמה – למעשה, לקח לי זמן להבין מה הסמל הזה אמור להיות. אי אפשר לצייר מצלמה נורמלית?! מה אנחנו, במאה ה-19?].

אגב, אם יוצא לכם להיות בטורונטו ב-11 במאי, אני מציג בכנס של האגודה לחקר ישראל (AIS) כאן. אם לא יצא לכם, אתם מוזמנים לקרוא את הפייפר שאני אציג על דו-לאומיות בישראל. עותק אפשר למצוא כאן. תגובות תתקבלנה בשמחה.

—

ואם לא ראיתם, יש תמונה חדשה בראש הבלוג: פריחת הדובדבן בהיי פארק (צילום: אשתי). כנסו כנסו.

#אני ואפסי עוד #אקדמיה #דו-לאומיות #טכנולוגיה #מדע המדינה #תמונות

הפוסט הקודם: כן, אבל בל"ד?!

הפוסט הבא: זה דיברז'ה זה?

לאחרונה גיליתי דבר-מה מטריד. אני עמל בימינו על פייפר שאני אציג בכנס של ה-AIS כאן בטורונטו בנושא השיח סביב רעיון הדו-לאומיות בישראל. בשיטוטי בחיפוש אחר עוד נקודות מבט על דו-לאומיות בכלי תקשורת ישראליים הגעתי לראיון ב”הארץ” עם ג'מאל זחאלקה, זמן קצר לפני בחירתו לראשונה לכנסת. אני חייב להודות שקצת נדהמתי לקרוא את הדברים. זחאלקה, מי שהיה אז מספר שתיים של עזמי בשארה וכיום עומד בראש המפלגה, מדבר באופן גלוי על הצורך להקים מדינה דו-לאומית על כל השטח שבין הירדן לים, על הכרה הדדית מלאה בזכויות לאומיות ועל אוטונומיה תרבותית מלאה לשני הלאומים תחת מסגרת פדרטיבית או קונפדרטיבית. בקיצור, הוא מתאר פחות או יותר מה שאני דוגל בו כיום.

הדברים הללו, יש לציין, אינם לגמרי בהתאם לקו של המפלגה – על פי מצעה, בל”ד דוגלת בהקמת שתי מדינות לשני עמים, ובו בזמן דוגלת להקמת מדינת כל אזרחיה בגבולות הקו הירוק. זו גם העמדה בה נקטה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כשניסחה את “החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל“: שתי מדינות, אחת פלסטינית ואחת דו-לאומית. במילים אחרות, מדובר פה על נוסחא של מדינה וחצי לפלסטינים, וחצי מדינה ליהודים. מבין כל הפתרונות שראיתי עד כה לסכסוך (אם נוציא מהרשימה פתרונות שכוללים טיהור אתני של צד זה או אחר בסכסוך, כמו גם את שימור הסטטוס קוו), זוהי ההצעה הכי פחות הוגנת. חשוב מכך – זוהי ההצעה הכי פחות הגונה מבחינה אינטלקטואלית גרידא. אינני רואה כל דרך להצדיק אותה באמצעות שיטה מוסרית עקבית.

אבל במסגרת השיח של בל”ד, ממה שקראתי ממנו בימים האחרונים, רעיון שתי המדינות לשני עמים מרגיש כמו נטע זר. כך כותבת גם אריז' סבאע'-ח'ורי במאמר באתר בל”ד שקורא ליהודים להצביע לבל”ד:

דבקות של בל”ד ברעיון של שתי המדינות היא מוזרה, וניתן לפרשה אלא רק משום שהמצע של מדינה דו-לאומית לא יכול לעמוד במבחן ועדת הבחירות של הכנסת ובמבחן בג”ץ.

כל הגילויים הללו מטרידים אותי מאוד. התדמית של בל”ד, כפי ששאבתי אותה מהדיווחים בתקשורת, היא של מפלגה לאומנית – כך גם כתבתי בטיוטא מוקדמת של אותו הטקסט, שם התייחסתי בספק לתיוג של בל”ד כ”מפלגת שמאל”, והסברתי שהיא שמאלנית רק אם מגדירים שמאלניות ככזו שגוברת ככל שמוכנים לוותר על יותר שטחים לפלסטינאים. גם השם של בל”ד – הברית הלאומית הדמוקרטית – לא מבשר טובות. גם החשדות כנגד בשארה לא תרמו, כמובן, לתדמית של בל”ד כמפלגה שוחרת שלום ¹. בל”ד, בתפיסה שהונחלה לי, היא לא סתם “שמאל”, לא סתם “עוכרי ישראל” משועשע. בל”ד היא הדבר האמיתי – אנשים ששונאים אותנו, שמייחלים לסופה של מדינת ישראל ולהעלמותם של כל יהודיה. יש לי רתיעה ממשית מהרעיון שאני ובל”ד יושבים על אותם משבצת אידאולוגית – האם באמת נדדתי כל כך רחוק מהקונצנזוס, אל המקום בו אף מפלגה יהודית לא תעז להציב בו את דגלה? הרי עדיין מעצבן אותי לשמוע את הרדיקלים השמאלניים האלה, אוהבי הערבים ושונאי עצמם. איך יכול להיות שמעצבן אותי לשמוע אותם אם אני אחד מהם?

אני לא תמים – בהחלט יתכן שבל”ד מציגים צד אחד לציבור דובר העברית והאנגלית, וצד אחר לגמרי, אפל הרבה יותר, לציבור דובר הערבית. אם חד”ש עשו את זה (והם עשו את זה), אין שום סיבה שבל”ד לא תעשה את זה. אבל עד כמה שהצלחתי לקרוא, בסיוע תרגום גוגל, אין באתר שלהם בערבית דברים שחורגים ממה שכתוב באתר שלהם בעברית. וכמובן, אי אפשר להרשיע אותם בלי שום עדויות. אז אני עדיין על הגדר בשאלה עד כמה אפשר לסמוך עליהם, עד שמישהו דובר ערבית יספר לי שבל”ד בעברית ובל”ד בערבית חד הם. בואו נגיד את זה ככה: אם הבחירות היו כיום, לא הייתי מצביע לבל”ד.

אבל אולי, רק אולי, בכל זאת יש עם מי לדבר. אולי לא נכונה הטענה שתמיד נשמעת כנגד הדו-לאומיות שפשוט אין אף אחד שמעוניין בה. אולי יש מקום לחדש את “ברית השיוויון” – הארגון שהקים זחאלקה יחד עם בשארה אחרי שפרשו ממק”י, כארגון יהודי-ערבי לקידום רעיון המדינה הדו-לאומית. אולי יש מקום להקים מפלגה שתייצג את הצד היהודי של המשוואה של מדינה דו-לאומית (אני חושב שלפחות מסיבות אלקטורליות גרידא, מפלגה כזו תוכל למשוך אליה יותר קולות יהודיים משבל”ד תוכל למשוך – לא שאני משלה את עצמי לחשוב שהיא תעבור את אחוז החסימה בזמן הקרוב) ².

התמיכה שלי בעקרון המדינה הדו-לאומית נבנה על שתי רגליים – רגל אחת מוסרית ורגל אחת פרקטית. שתי הרגליים הללו נתונות למתקפה מתמדת על ידי הציונות המיינסטרימית. שתיהן, אני חושב, תוכלנה להרוויח יציבות מגילויו של כוח פוליטי בצד הפלסטיני שמסכים איתן.

אבל בל”ד?!

—

אגב, אם עוד לא שמעתם, האייל הקורא נסגר. כתבתי על זה כבר שני טורי פרידה – אחד באייל עצמו ואחד בטמקא – אז אני אחסוך לכם התגוללות שלישית, מה גם שכבר עצבנתי מספיק אנשים עם ההתנסחויות הקודמות שלי, וחבל להוסיף. אולי פוסט תובנות יתפרסם בעתיד. אולי.

#דו-לאומיות #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #פוליטיקה #פלסטין

הפוסט הקודם: אקדמאיקה

הפוסט הבא: דיסק איקוני