לא שומעים!

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא”ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו”ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון – פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי – אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה ¹. אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא”ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים “פרוייקט” של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש”ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת “לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש”.
2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
3. מצד שני, 1000 ש”ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

אז אני מתנצל, עמותת אלו”ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.

#אינטרנט #אני ואפסי עוד #ארס בלוגאיקה #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #פרסומות

הפוסט הקודם: שכתוב ההיסטוריה, גרסת בוש (או: למה לא להסתמך על מקורות ראשוניים מהאינטרנט)

הפוסט הבא: והרי החדשות: הפוליטיקה הקנדית מעניינת

ג'ון סיידס מכלוב הקופים קישר למחקר המדהים הזה של סקוט אלטהאוז וכלב ¹ ליטארו ממרכז קליין לדמוקרטיה. המחקר בחן מסמכים שהופיעו באתר הבית הלבן כהודעות לעיתונות בנוגע לחברות בקואליציה שהתארגנה לשם הפלישה לעירק ב-2003.

• החוקרים זיהו חמישה מסמכים שונים שאורכבו בשלב זה או אחר באתר.
• שלושה מהם תוקנו בשלב כזה או אחר אחרי פרסומם, מבלי לשנות את תאריך הפרסום. השינויים כללו שינוי מספר החברות בקואליציה כמו גם שינוי שמות החברות בקואליציה. חלק מהשינויים בוצעו, ככל הנראה, שנתיים אחרי תאריך הפרסום המצויין על המסמך.
• מתוך השלושה הללו, שניים נמחקו לגמרי מהארכיב, האחד בסוף 2004 והשני או בסוף 2005 או בתחילת 2006.
• מבין השלושה שנותרו באתר, כאמור, רק שניים לא שונו כלל – אך החוקרים לא מצאו שום עדות לכך שההודעות לעיתונות הללו הופצו אי פעם לכלי התקשורת בצורה כלשהי.
• שניים מבין המסמכים המאורכבים באתר כיום נושאים את אותו התאריך: 27 במרץ 2003. שניהם קובעים שבקואליציה חברות 49 מדינות, אבל אחד מהם מכיל רשימה בת 48 מדינות בלבד: קוסטה ריקה נמחקה מהרשימה הזו איפשהו בסוף 2004 בעקבות החלטה של בית המשפט העליון של קוסטה ריקה.

רבים מכם מכירים, בודאי, את אותן תמונות מפורסמות של סטלין ששופצו עם הזמן כדי להסיר מהן אישים שסר חינם בעיני הדיקטטור. שכתוב ההיסטוריה אינו נושא חדש. כאשר יש למישהו בעל כח אינטרס להציג את ההיסטוריה בצורה שונה ממה שהייתה – ותמיד יש אינטרס כזה – אפשר להיות בטוחים שיעשו נסיונות ליפות או להעלים עדויות קיימות. במקרה הנוכחי, לארה”ב היה חשוב להציג את הקואליציה שלה (“קואליציית הנכונים”) כרחבה ככל האפשר, ולהצניע שינויים בה לאורך הזמן כדי למנוע תחושה של התערערותה.

כאמור, אין כאן שום דבר שצריך להפתיע אותנו. מה שצריך להרתיע אותנו, או לפחות את אלו מאיתנו שעוסקים במחקר בעל מימד היסטורי, הוא הניצול של האמון שלנו בארכיוני הרשת כדי להציג מסמכים משופצים כמקוריים. גם תיקון התמונות מסתמך על התפיסה שנפוצה אפילו היום בקרב רבים ש”לראות זה להאמין” וש”המצלמה לא משקרת”. בודאי בימיו של סטלין מעטים ידעו עד כמה ניתן לשפץ ולתקן תמונות כך שהמציאות המוצגת בהן תהיה שונה מהמציאות האמיתית. חוקרים רבים כיום מסתמכים על ארכיונים דיגיטליים של גופים בעלי אינטרס כמקור אמין למידע היסטורי. המחקר הנוכחי מזכיר לנו כמה קל לשנות את הנתונים בארכיונים הללו. במקרה שנבדק הצליחו החוקרים להראות בעזרת ניתוח הקבצים עצמם שהם עברו שינויים. בעתיד, אפשר להניח, משפצי ההיסטוריה ידעו להיות זהירים יותר עם העקבות שהם משאירים אחריהם.

לא נותר לנו אלא להסתמך על הכלים הותיקים יותר של מחקר היסטורי: ארכיונים פיזיים של מסמכים אותנטיים, ועדיף עם הצלבה בין יותר מארכיון אחד, אם למי מהם עשויים להיות אינטרסים בשכתוב ההיסטוריה. זה לואו-טק, זה פראנואידי, אבל מסתבר שזה מחוייב המציאות.

#אינטרנט #אמריקה #אקדמיה #מדע המדינה #תמונות

הפוסט הקודם: פיצה זה טוב לעסקים

הפוסט הבא: פיצה קרה למפגרים (מדור פרסומי)

היום היה היום עם הכי הרבה כניסות (גם יוניקים וגם עמודים נצפים ¹) בהיסטוריה של הבלוג שלי, בהפרש משמעותי. לפחות 250 כניסות היו רק לפוסט על הפיצה-נאצי. הפוסט כיכב לזמן קצר בראש התוצאות בגוגל עבור שם הפיצריה, ואפילו חיפושים כמו “פיצה ש” (השם המצונזר שמופיע ב”לא רלוונטי”) הגיעו לכאן.

סתם, שעשע אותי.

#ארס בלוגאיקה #גוגל #מספרים #שום כלום

הפוסט הקודם: פיצה-נאצי

הפוסט הבא: שכתוב ההיסטוריה, גרסת בוש (או: למה לא להסתמך על מקורות ראשוניים מהאינטרנט)

מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:

אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל – לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב”פיצה שרגא” שבדיזינגוף סנטר:

בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: “אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים”. המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו. אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות. כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר “מה בשבילך גברת?” אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), “הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה”. ואז התפרץ עלי המוכר “שרגא” ובצעקות סינן לעברנו, “פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את”. והכול בצעקות ולפני הילדים.

ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.

על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל”פיצה שרגא”. שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.

#אוכל #ילדים #ישראליאנה #עצבים

הפוסט הקודם: ביבי? ש"ס? המעתיקן הגדול הוא ברק אובאמה

הפוסט הבא: פיצה זה טוב לעסקים

אז אחרי שאלי ישי “הגה” את הסיסמא המקורית להפליא “כן, אנחנו יכולים”, הגיע הזמן לחשוף את המקור האמיתי של הסלוגן האדיר של ברק אובאמה:

(ולאור העובדה שיש לו שתי ילדות קטנות, סביר מאוד להניח שהוא אפילו מכיר את התוכנית, כך שהטענה הזו אינה מופרכת כלל וכלל).

(כמה אירוני, אגב, שאחד ה”אנשים הפשוטים” שהתגייסו למען הקמפיין של מקקיין נודע בכינוי “טיטו הבנאי”).

#אובאמה #טלוויזיה ועיתונות #ילדים #רוח שטות #ש"ס

הפוסט הקודם: פידבק

הפוסט הבא: פיצה-נאצי

לרגל סוף הסמסטר העברתי בין הסטודנטים שלי דף משוב לא-פורמלי כדי לקבל הערות והצעות לשיפור.

הרגע עיינתי בהם ברפרוף. אני רוצה לשכב בתנוחה עוברית ולא לקום יותר.

הסטודנטים שלי, הם אנשים רעים.

#אקדמיה #חינוך #קצרצרים #שום כלום

הפוסט הקודם: 10 דברים שלא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח – פוסט יומולדת (עם סאבטקסט!)

הפוסט הבא: ביבי? ש"ס? המעתיקן הגדול הוא ברק אובאמה

מה אתם יודעים, מסתבר שלפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה בקול נפיחה רמה, ומאז אני רק מדרדר מדחי אל דחי.

לכבוד יום ההולדת, וממרום מושבי כבלוג העצמאי האישי הטוב ביותר ברשת העברית, אני חושב שיש לי מספיק ידע ונסיון כדי לספר לכם, זאטוטים יקרים, מה לא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח.

1. בניגוד למה שאומר לכם גל מור, אל תנסו למקד את הבלוג שלכם בנושא אחד. זה לא שאין מקום לבלוגים ממוקדים מאוד, אבל אלו מטבעם אינם בלוגים אישיים, אלא מקצועיים יותר. בלוג אישי צריך לשקף את האישיות שלכם (ראיתם מה עשיתי שם? טיפוגרפיה זה דבר נפלא), ואלא אם האישיות שלכם היא חד-ממדית משהו, גם הבלוג שלכם יקיף מגוון נושאים – בין אם זה סריגה וכדורגל ובין אם זה פוליטיקה ודוקטור הו. זה לא שכל הקוראים שלכם מתעניינים בכל מה שמעניין אתכם, אבל אף אחד לא משלם לכם לפי הפוסט, ואם מספיק פוסטים שלכם יהיו מעניינים, אנשים ימשיכו לקרוא אתכם גם אם תשלבו לפעמים רשומה על נושא שלא מעניין אותם. חוץ מזה, אם אתם אנשים מעניינים, גם כשתכתבו על נושא שלא מעניין אנשים אחרים, הם יתעניינו בו בגלל שזה אתם שכותבים עליו. אם אתם לא אנשים מעניינים — טוב, אולי עדיף שלא תכתבו בלוג.
2. אל תקשיבו גם לסעיף 5 של גל. אם כתבתם פוסט רציני ומושקע ועכשיו אתם רוצים לכתוב עוד פוסט רציני ומושקע, כי אתם בתקופה רצינית ומושקעת, אל תרגישו מחוייבים להתלוצץ עם קוראיכם קודם לכן. תכתבו מה שיש לכם להגיד עכשיו. זה נכון גם הפוך: אין שום רע בסדרה של פוסטים אוויליים בלי שום אמירה רצינית – שרון ויהונתן עשו מזה קריירה. מה שחשוב זה שמה שאתם כותבים מעניין (ומשעשע. אין יותר בלעע מפוסט שאמור להיות מצחיק אבל ממש לא).
3. אל תתנצלו אם במקרה עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון שלכם. זה הבלוג שלכם, ואם אין לכם זמן לעדכן אותו, זה לגיטימי לגמרי. זה לא שלא התקשרתם לאמא – כולה לא עדכנתם בלוג. הכי גרוע, כמובן, זה כשבלוגר מפרסם פוסט שהוא כל כולו התנצלות שכזו, עם הסבר קריפטי (“החתול אכל לי את הלפטופ”; “הקמנו סטארט-אפ חדש ואני עסוק בלספור את הכסף של קרנות הון הסיכון”; “יש לי חיים”). אין דבר שהוא יותר בזבוז זמן של הבלוגר ושל קוראיו מאשר כתיבת וקריאת פוסט שאומר “לא פרסמתי שום דבר הרבה זמן”. דה.
4. אל תפחדו לבקר ואפילו לעלוב בבלוגרים אחרים. זה לא כאילו שמישהו מהם שם עליכם בכל מקרה, ובכלל כולם בכל מקרה צוחקים עליכם מאחורי הגב. האמת היא שלבקר את מה שנאמר בבלוגים אחרים (בצורה מתורבתת ומנומקת, כמובן) זו יופי של דרך ליצור תקשורת בין אנשים, ועל הדרך לגייס גם כמה מהקוראים הקבועים שלהם לקרוא את הבלוג שלכם. אז אני לא אומר שצריך להדביק טראקבק לבלוג שלכם מכל פוסט חדש שעולה בגלוב, אבל אם מישהו בבלוג אחר אמר משהו שגורם לכם לרצות להגיד משהו שהוא יותר מהותי מ”וואלה, צודק”, כדאי לשקול לכתוב על זה בבלוג שלכם: כולם מרוויחים ככה, הבלוג המצוטט שמקבל את הקוראים שלכם, אתם שמקבלים קוראים מהבלוג השני, והקוראים של שניכם, שנחשפים לטקסטים מעניינים שאולי לא היו נתקלים בהם אחרת. וגם הבלוגר השני ההוא, שבשאיפה קיבל ביקורת מעניינת על מה שכתב.
5. אל תשתמשו במנגנון ההמלצות של גוגל רידר כתחליף לכתיבת הבלוג. אלוהים יודע כמה פוסטים אבדו לי כי במקום לכתוב משהו בעל משמעות הסתפקתי בשורה וחצי בגוגל רידר. קראתם משהו מעניין ויש לכם משהו להגיד עליו? למה להגביל את חכמתכם רק לאנשים שבמקרה מנויים על המומלצים שלכם? כיתבו פוסט!
6. אל תכתבו בקפה דה-מארקר. עושה לי פריחה לבקר שם, אישית. אין לי מושג איך עובדת המערכת שלהם, אבל נראה לי שהיא מעודדת שימוש בצורות טיפוגרפיות טורדניות כמו פונטי ענק וריבוי צבעים. הדבר היחיד שאני קורא משם זה את ולווט, וגם זה רק כשזה מגיע אלי בצורת המלצה ברידר.
7. אל תכתבו באנגלית. אלא אם במקרה זו שפת האם שלכם, או שקהל היעד שלכם הוא גלובלי מסיבה עקרונית כלשהי, דבקו בשפת האם שלכם (או בשפת הלאום, אם שפת האם היא רוסית – אני לא מבין רוסית, וחבל שאני אפספס את הבלוג שלכם בגלל זה). יופי של שפה, העברית, ואנשים עבדו כל כך קשה כדי להפטר מהעברית הויזואלית הנוראית הזו, לא תנצלו את זה?
8. אל תכתבו על טוויטר. די, יצא מכל החורים, ואף אחד בארץ חוץ ממכם, מהחברים שלכם, ומביבי נתניהו, לא משתמש בזה. חאלס. טוויטר לבלוגרים הוא כמו סקונד לייף לעיתונאי אינטרנט: משהו לבזבז עליו המון מילים למרות שלאף אחד לא באמת אכפת.
9. אל תקשיבו למה שאנשים אומרים לכם שאתם צריכים לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח. בדרך כלל המלצה כזו צריכה להיות האחרונה ברשימה, אבל הייתי צריך לשמור את המקום העשירי ל-
10. אל תעשו רשימות “10 דברים ש”. זה כל-כך 2006.

סטטיסטיקות: זה הפוסט ה-428, מה שאומר שהממוצע שלי הוא 0.59 פוסטים ליום.

עד היום נכתבו בבלוג 2316 תגובות, שהן בממוצע 5.4 תגובות לפוסט, או 3.17 תגובות ליום. מאז שעברתי לבלוגדיבייט, אקיסמט חסם לי 18 תגובות ספאם. אין לי כוח לבדוק כמה ספאמים היו בבלוגלי, אבל מאז שעברתי הן רק התרבו.

הפוסטים שלי מחולקים ל-82 קטגוריות, מהן 13 שכוללות רק פוסט אחד. פוליטיקה, הקטגוריה הגדולה ביותר שלי, כוללת רק 102 פוסטים – פחות מרבע.

המילה “נחמד” מופיעה ב-27 (6.3%) מהפוסטים שלי (לא כולל פוסט זה). שזה די נחמד.

יומולדת שמח.

#ארס בלוגאיקה

הפוסט הקודם: סיפורי ספריה

הפוסט הבא: פידבק

אתמול הלכתי לספריה כדי לקחת ספר אחד (ליברליזם לאומי, או לאומיות ליברלית, או איך שלא קוראים לו של יולי תמיר), וחזרתי עם שישה. זו הסיבה שאני לא נכנס יותר לחנויות ספרים.

—

אתמול גם עשיתי את הצעד הראשון להכרה בכך שהתזה שלי הולכת לכלול כמות מאוד גדולה של דיון תיאורטי, והאמפיריקה תקבל מקום משני יותר. אני עדיין רואה בעצמי איש פוליטיקה השוואתית, אבל פשוט אי אפשר לדון בנושאים של לאום ואזרחות בלי התייחסות לספרות התיאורטית העצומה שבבסיס הדיון. הצעד הראשון שעשיתי, אגב, הוא לצלם מאמר של האברמס.

#אקדמיה #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: המאבק כנגד מכון ויצמן: מעט אתיקה עיתונאית

הפוסט הבא: 10 דברים שלא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח – פוסט יומולדת (עם סאבטקסט!)

טל גלילי והעוקץ פרסמו פוסטים העוסקים במאבק של התארגנות עובדים בגן המדע ע”ש צ'ארלס קלור כנגד מכון ויצמן שמנסה לדכא את ההתארגנות. ספציפים, הם מדווחים על אלימות שהופעלה כנגד מפגינים שבאו לשערי המכון עם שלטים.

גלילי גם מותח ביקורת ברשומה שלו על כך שהתקשורת המיינסטרימים כלל לא עוסקת בנושא. אבל אם בלוגרים כבר עוסקים בעיתונאות אזרחית, מן הראוי לשמור על האתיקה העיתונאית, במיוחד בכל הנוגע לנושא הפשוט של בקשת תגובה מהגורמים הרלוונטיים. מכיוון שעבדתי בזמנו במשרד הדובר של המכון, כתבתי ישירות לדובר, יבשם עזגד, וביקשתי את תגובתו לדברים. הרי היא במלואה:

1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים. 2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות. 3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם. 4. אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת. 5. המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.

#אלימות #אקדמיה #ארס בלוגאיקה #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #מכון ויצמן #שכנים

הפוסט הקודם: ח"י מינוס באב"א בוב"א

הפוסט הבא: סיפורי ספריה

מיכאל איתן, ששדרג את הבלוג שלו והפך אותו לכלי שיווק לקראת הפריימריז בליכוד, עשה מעשה אובאמה וביקש תרומות קטנות מהגולשים דרך מערכת וואלה פיי. היום הוא גם מפרסם רשימה ראשונית של התורמים, ויפה שכך. אומנם זה קצת מגוחך לבקש תרומות קטנות בתשלומים כמו אובאמה כשהמקסימום שמותר לכל אזרח לתרום עומד על קצת יותר מ-400 שקל (לעומת 2300 דולר פר אדם לכל מתמודד בארה”ב), אבל הגדיל לעשות אחד, מאירי בנדר, שהרים תרומה נאה למען הקמפיין של איתן על סך ח”י שקלים, מינוס באב”א בוב”א שקלים, הלא הם שקל חדש אחד, טב ותקיל.

שנאמר: אם היה לי שקל על כל אדם שתומך במועמדותי לכנסת, הייתי יכול לקנות מסטיק.

#אינטרנט #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #כסף #מיכאל איתן #פוליטיקה

הפוסט הקודם: כולנו רומנים

הפוסט הבא: המאבק כנגד מכון ויצמן: מעט אתיקה עיתונאית