לא שומעים!

דובי קננגיסר

אחת הביקורות המעניינות שמעלים בלבניסטים כנגד פרשנויות מקובלות של המערכת הפוליטית היא שאי אפשר לדבר על מפלגות כעל ישויות שרוצות, שפועלות, ששואפות. הסיבה לכך היא שהבלבניזם נשען על פרשנות קיצונית במיוחד של עקרון האינדיבידואליזם המתודולוגי: רק בני אדם מסוגלים לחשוב ולהחליט, ולכן כל פעולה של קולקטיב צריכה ויכולה להיות מוסברת רק באמצעות הסבר של פעולותיהם של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב.

זהו גם העקרון שמאחורי גישת הבחירה הרציונלית שמובילה כלכלנים ומדעני חברה אחרים רבים (למשל, אולסון): כדי להסביר פעולות של חברה (society) או של קבוצות בתוכה, אי אפשר לבחון את האינטרס המשותף של כל החברים בקבוצה, מכיוון שהקבוצה אינה יכולה לפעול כישות אחת בעלת דעת אחת. היא יכולה לפעול רק דרך פעולותיהם של כל הפרטים השונים בתוכה, והפעולות הללו מונחות על-ידי האינטרס האישי של כל אחת מהן.

כאמור, כלכלנים רבים אוחזים בגישה הזו, ולמעשה כל השיטה הכלכלית הקפיטליסטית מבוססת, ביסודה, על אינדיבידואליזם מתודולוגי (וגם פוליטי). לכן זה מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה בבואם לנתח את המציאות.

“יש פגם במודל שלפי הבנתי הוא מסגרת תפקודית קריטית שמגדירה איך העולם עובד... אלה מאיתנו, לרבות אני עצמי, שהאמינו שהאינטרס העצמי של בנקים יגן על בעלי המניות שלהם, מוצאים עצמם עתה במצב של אי אמון ותדהמה”
כך אמר אלן גרינספן, לשעבר יו”ר הבנק המרכזי של ארה”ב, הפדרל ריזרב. תסתכלו טוב על הפסקה הזו. מה לא בסדר בה? “האינטרס העצמי של הבנקים”. על פי השקפת העולם של גרינספן, לבנקים יש רצונות, יש שאיפות, יש אינטרסים, והם פועלים כישות עצמאית על בסיס האינטרסים הללו. בקיצור, גרינספן לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי בבואו לבחון את הבנקים כגופים המשפיעים על הכלכלה — אותו אינדיבידואליזם מתודולוגי שבאמצעותו שלל התערבות של המדינה בכלכלה, התנגד להתאגדות של עובדים ופסל בחינה של אינטרסים כלל-חברתיים, ותחתם קידש את “האינטרס האישי” כפתרון לכל בעיה כלכלית.

אבל לבנקים אין אינטרס אישי. לבנקים יש מנהלים, סגני מנהלים, ראשי אגפים, יועצים בכירים, פקידות בכירה, ולכל אחד ואחד מהם יש אינטרס אישי משלו, ואף אחד מהאינטרסים הללו לא חופף למשהו שאפשר לכנות “האינטרס של הבנק”, ואף אחד מהאינטרסים הללו אינו חופף לאינטרסים האישיים של בעלי המניות בבנק. שהרי, מי האנשים שהרוויחו הכי הרבה מהמשבר הכלכלי הזה, בראייה רחבה? אלו הם מנהלי הבנקים, אותם אנשים – כיום כבר מותר לכנות אותם “חמדנים” ו”רודפי בצע” – שגרפו משכורות עתק, בונוסים חסרי תקדים ותנאי פרישה שקשה לדמיין. כל הכסף הזה שהם הרוויחו כל עוד הבנקים היו רווחיים, גם אם רק לטווח הקצר, נשאר בידיהם 1.

הנטייה להפוך קולקטיבים מסויימים ל”שחקנים קולקטיביים” היא מובנת: קשה עד בלתי אפשרי למדל סיטואציה שבה יש אלפי שחקנים שונים עם העדפות ואינטרסים שונים. למעשה, קשה למדל סיטואציה עם עשרה שחקנים כאלו. ג'ורג' טסבליס כתב ספר שלם שכל הפואנטה שלו הוא לפרק “משחקים” לחתיכות קטנות יותר כדי להראות שכאשר מסתכלים על המשחק בקונטקסט הנכון, גישת הבחירה הרציונלית מסבירה את כל הפעולות של השחקנים השונים – וגם הוא נפל לפח הזה של התייחסות לקולקטיבים מסויימים כשחקן קולקטיבי אחד. זה, אולי, הכשל המשמעותי ביותר של הגישה הזו: לא רק שקשה ליישם אותה כדי לנבא התנהגות במציאות, קשה אפילו ליצור מודלים עקביים בעולם תיאורטי, בגלל הסיבוך האקספוננציאלי של משחקים מרובי משתתפים.

השאלה שצריכה להשאל היא: איפה היו בעלי המניות? אלו האנשים שהאינטרס שלהם הוא הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין למשהו שדומה ל”אינטרס של הבנק”. הכשלון שלהם לפקח על הבנקים שהם, לכאורה, הבעלים שלהם, הוא הוכחה נוספת, כאילו היינו צריכים כזו, שאינטרס אישי אינו יכול להספיק כדי להציב מנגנון פיקוח על האינטרס האישי של אחרים. מנגנוני פיקוח מצריכים פעולה קולקטיבית, ופעולה כזו אפשר לעשות רק באמצעות קולקטיבים – למשל המדינה.

#חברה #כסף

הערות שוליים

  1. למעשה, סביר להניח שחלקו לפחות היה מושקע בבורסה, ושהם איבדו אותו במפולת הנוכחית, ובכל זאת, אין ספק שחלק גדול ממנו נותר אצלם ↩

תגובות

טל · 2008-10-25 11:13:04

מה שדווקא יכול להקל על אי הוודאות הוא העובדה שלכל האנשים האלו אולי אין אינטרס משותף אבל יש אינטרס כמעט זהה (כסף וכבוד). מה שלא ברור הוא שאם הם כל כך מקדשים את האינטרס האישי כפתרון לכל בעיה (וכך מרשים לעצמם להתעלם מעשרות בעיות) איך אף אחד מהאנשים החכמים האלו לא לקח בחשבון מה שלנו פשוטי העם ברור לחלוטין. מנהלים שכאלו תמיד יעדיפו את האינטרס האישי שלהם מאשר את האינטרס של הארגון. לפעמים האינטרסים האלו חופפים אבל ממש לא תמיד.

עוד דבר מדהים הוא שלמרות הכל בסופו של דבר שאתה מגיע לרמות ניהול שכאלו לתגמול אין באמת קשר לביצועים. בעוד שברור לכל שפקידה שטעתה בחשבון באלף דולר יכולה להיות מפוטרת ללא כל פיצוי, אף אחד מאותם מנהלים לא מפוטר למרות שטעו במיליארדים. כנראה ששוב האינטרס האישי של מקבלי ההחלטות (שיודעים שזזה יכל לקרות גם להם) נכנס לפעולה.

מרק ק. · 2008-10-26 05:51:07

נראה לי שהטענה שאנשים מסוגלים להתנהג שלא לפי אינטרס אישי דורשת הוכחה. מה ההבדל העקרוני בין מנגנוני פיקוח שנקראי “מנגנוני פיקוח” לבין מנגנוני פיקוח שנקראים “דירקטוריון של חברה”? אם בדרקטוריון החלטות מתקבלות בסופו של דבר על בסיס האינטרסים האישיים של החברים בו, למה שבמנגנון הפיקוח זה יהיה אחרת?

מודי תולשששש · 2008-10-26 16:04:35

מרק – לא יודע למה, אבל זה עובד.

דובי – אתה אומר “לקבוצה אין אינטרנס”, אבל התחשבות באינטרסים של בודדים מובילה לסיבוך אקפוננציאלי. אז מה עושים?

אני לא בטוח כל-כך שלקבוצה איו אינטרס: זה מזכיר לי משהו מפיזיקה. לפי חוק קולון, חלקיקים חשמליים מפעילים כוח אחד על השני. מבחינה תיאורטית, בכל נקודה אפשר לחשב את סכום הכוחות שהיה פועל שם לו היה שם מטען חשמלי – זהו “שדה חשמלי”, מונח תיאורטי ומתמטי, שלא קיים במציאות.

אבל אז התברר שהשדה דווקא קיים במציאות, גם אם אין בכלל חלקיקים, והוא יותר מעניין מהחלקיקים עצמם.

דובי · 2008-10-27 01:44:06

מודי: א. זה לא אני שאומר את זה, זה אנשי הבחירה הרציונלית. ב. הרשה לי לתקן: זה לא שאי אפשר להגדיר “אינטרס” של הבנק, אבל מה שאין זה ישות בשם “בנק” שהאינטרס הזה הוא האינטרס האישי שלה. בנקים הם ארגונים, אבל מי שיכול לפעול ולהחליט החלטות הם רק בני אדם. כל הרעיון של “היד הנעלמה” הוא שאם תאפשר לכל האנשים לפעול על פי האינטרס האישי שלהם, התוצאה הסופית תהיה לטובת כולם. לגבי האנלוגיה שלך: אין לי רקע בפיזיקה, אז קצת קשה לי להגיב עליה כאנלוגיה.

מרק: מנגנוני פיקוח, בשאיפה, מנותקים מהאינטרסים של הדברים עליהם הם מפקחים. הבעיה עם מנגנון הפיקוח בשם “דירקטוריון” היא שיש חפיפה חלקית בין האינטרסים, ופעולות מסויימות יכולות לקדם את האינטרס האישי על חשבון האינטרס הקבוצתי. בגוף פיקוח חיצוני לא יהיה “ניגוד אינטרסים” שכזה. בכל מקרה, אני דוחה את הטענה של אנשי הבחירה הרציונלית שאנשים אינם יכולים לפעול שלא על פי האינטרס האישי שלהם. אתה אומר שזה דורש הוכחה? גם הטענה ההפוכה דורשת הוכחה, וטרם ראיתי כזו. אנשים בתוך קבוצה, וזה כל ספר בסיסי בפסיכולוגיה ילמד אותך, פועלים אחרת מאשר לבדם. עצם קיום הקבוצה משנה את “מצב התודעה” שלהם, וכתוצאה ההחלטות שלהם משתנות, וה”אני” שעליו מבוסס רעיון האינטרס האישי גדל כדי לכלול את כלל הקבוצה. ברגע שנוצרת זהות בין תפיסת האינטרס האישי לאינטרס הקבוצתי, הדינמיקה של קבלת ההחלטות בקבוצה משתנה לגמרי. אפשר אולי להגיד שהבעיה של הכלכלה בימינו היא שהיא מנוהלת על ידי כלכלנים.

מודי תולשששש · 2008-10-27 07:18:17

במציאות, בנק הוא לא בן אדם, אין לא רגשות, וגם לא אינטרסים. אבל ניתן לחשוב על מודל שבו יש “ארגונים” ולארגונים יש “אינטרסים”, ואם המודל הזה עובד, למה לא להשתמש בו? השאלה היא אם הוא עובד, לא אם יש לזה צידוק.

דובי – יש דוגמאות מובהקות לכך שקבוצה תנהג בניגוד לאינטרסים של חבריה? קשה לי כרגע לחשוב על משהו כזה.

מרק – לחזק את דובי, הדירקטוריון לא מייצג את חברי הקבוצה, כי יש לו הטיה מובנית. למשל, חברי הדירקטוריון יהיו עשירים יותר מבעל מניות ממוצע, ולכן ייטו יותר לסיכונים (כי הם יכולים לעמוד בהם)

דובי · 2008-10-28 23:59:05

מודי, זה לא שאי אפשר להגדיר אינטרסים של הבנק – אפשר. הבעיה שאין יצור בעל יכולת החלטה שהאינטרסים שלו הם האינטרסים של הבנק. רק לבני אדם (לצורך העניין) יש יכולת להגיע להחלטות, ובני אדם הם אף פעם לא בנק. וזה לא המודל שלי, זה המודל עליו מתבססים הכלכלנים. הם פשוט נוטים לשכוח את זה כשזה נוח להם.

מכיר את “הטרגדיה של נחלת הכלל”? תעשה גיגול.

סיון פ · 2008-10-29 10:59:32

קצת סדר: 1. כלכלה היא אכן אינדיווידואלית בצורה קיצונית, ואומרת שכל אחד פועל לפי ההעדפות שלו. 2. זה לא אומר שלא יכולים להיות שני אנשים שבנושא מסויים יהיו להן אותן העדפות ואותו אינטרס. 3. זה גם לא אומר שלא אפשרי שיהיו לאנשים העדפות אלטרואיסטיות, או כאלה שהם בעד אידיאל מסויים, או בעד קבוצה מסויים. צריך להבחין בין העדפה ובין אינטרס. אני כותב את זה כי דובי כי לפי התגובה האחרונה שלך (דווקא לא לפי הפוסט) נראה שאתה חושב שאם, למשל, אמריקאי מיליונר מצביע לאובמה ולכן לתוכנית כלכלית שתגרום לכך שאותו מיליונר ישלם יותר מסים (אובמה הבטיח שהוא יעלה מיסים לאנשים בעלי 5% ההכנסה הגבוהה ביותר) אז זה לא מתאים להנחות של הכלכלה, וזו שגיאה מהנפוצות. לגיטימי מבחינת מדע הכלכלה שמישהו יעדיף לחיות בחברה שוויונית וצודקת יותר, גם אם הוא בעל הכוח. 4. אבל זה קל מדי, ובוא נדבר באמת על בנק, ועל עובדים בבנק (מנהלים בדרגות שונות, דירקטוריון וכו') שכל מה שאכפת להם זה תגמולם האישי. מדע הכלכלה עוסק המון בסוגייה של התנגשות אינטרסים, או מה שנקרא “בעיית סוכן-מנהל” (agency problem), ויש תחום שלם שמתייחס לבעיה הזו ספציפית כפי שהיא מגיעה לניגודי האינטרסים בין בעלי מניות-דירקטוריון-מנהלים שנקרא corporate governance. 5. אז איך אפשר לדבר על אינטרס של בנק? יש שתי דרכים. הראשונה היא ליצור מנגנונים שדרכם כל הפרטים יפעלו לאותה מטרה. יש תחום שלם בכלכלה שמדבר על זה: איך לייצר חוזים ותמריצים שיגרמו לאנשים שיש להם העדפות שונות לגלות אחד לשני את כל האינפורמציה, ולהתאמץ ולפעול למען מטרה אחת. פעמים רבות הפתרון הוא לא במוצלח ביותר (זה שהיינו מגיעים אליו אם כל העובדים בבנק היו שמים את רווחת הבנק על ראש שמחתם ומתעלמים לחלוטין מהאינטרסים שלהם) אלא משהו פחות טוב. 6. ומה הדרך השניה? ובכן, לעתים פשוט אפשר לדבר על בנק כעל יישות, מכיוון שהשיח שלך הוא ברזולוציה אחרת. ניתן להניח כי ההטיות שבתוך הבנק ייצרו עיוות מסויים, אבל לא כזה שיגרום לבנק להתאבד. למשל, ניתן להניח כי גם בעלי המניות, וגם העובדים, וגם המנהלים, ירצו שבנק ימשיך להתקיים. אם הבנק קרס, כל אלו הפסידו. מבחינת העדפות לגבי קריסת הבנק, לכל הפרטים הללו היו העדפות זהות, גם אם יש ביניהם ניגוד אינטרסים לגבי חלוקת רווחי הבנק למשל. וזו כנראה היתה הכוונה של גרינספן. 7. בקיצור, גרינספן לא “לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי”: גם כאשר מיישמים אותו, יש עדיין אפשרות לדבר על קבוצות, אם של פרטים שיש להם העדפות זהות מסיבות מסויימות (אני עשיר ואתה עני, אבל שנינו מאמינים אידיאולוגית בשוויון) או שהמנגנון/מוסד בו הם נמצאים מביא לכך שהעדפות שונות מביאות לאותו אינטרס. 8. והערה אחרונה לסדר: כאשר מתייחסים לאדם מאוד חכם ומוערך כטיפש, או לקבוצה שלמה של אנשים, במקרה זה כל הכלכלנים בניסוח כגון “מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה” זה לא גורם לכותב להיראות רציני יותר, אלא להיפך.

מודי תולשששש · 2008-10-29 12:53:28

דובי – תודה! זה מושג שמסדר לי הרבה דברים בחשיבה.

ברור לי שאתה מתנגד למודל הזה. אני רק חושב שהעובדה שלבנקים אין “באמת” אינטרס איננה הוכחה שהמודל שגוי. (זה כמו לומר שפיזיקת החלקיקים שגויה כי לקווארקים אין באמת צבע, או שהאינטרנט היא לא אוטוסטרדה כי אין שם מכוניות).

אבל זה כן מטיל חובה על בעלי המודל – להראות ש”אינטרסים” של בנקים משפיעים על המציאות באופן דומה להשפעה של אינטרסים של אנשים על המציאות; שהמטאפורה תורמת להבנה ולא מפריעה לה. אם היו ממציאים מילה (“אורגרסים” = “יעד של ארגון”) האם היה לך נוח יותר עם המודל?

סיון – כשאתה מדבר בתוך המטאפורה (בנק = יישות), ואומר “רווחת הבנק” ו “הבנק מתאבד”, אתה מדגיש שהמטאפורה חזקה מדי.

דובי · 2008-10-29 13:27:12

סיון: א+ב: מסכים. ג' מסכים, אבל הרבה מודלים כלכליים מוותרים על האפשרות של “העדפות אלטרואיסטיות” מכיוון שאז המודל הופך לבלתי ניתן להפרכה. “איך מסבירים את זה שוורן באפט תרם את כל הונו לחסרי בית?” “היו לו העדפות אלטרואיסטיות”. תודה רבה. יופי של הסבר. עכשיו אני מבין הכל הרבה יותר טוב. מזל שיש כלכלנים. זה, כמובן, לא אותו דבר כמו בעל הון שמצביע לאובאמה – אפשר בהחלט לנסח מערכת אינטרסים אישיים עם ראייה ארוכת טווח לפיה כדאי לבעל הון לשלם יותר מיסים כדי להשיג חברה שיוויונית יותר בה עצם הלגיטימיות של בעלות על הון נשמרת (ראה ביסמרק). ד+ה – אני מאוד סקפטי לגבי פתרונות של “תמריצים” לעובדים לשרת את האינטרס של בעלי החברה. יש להם נטייה להפוך למרכז ההוויה של העובד, וזה לאו דווקא פועל לטובת המעסיק. ו' אבל על זה בדיוק אני מדבר: כאשר מנהלים יודעים שהם מסוגלים למשוך משכורות כאלו שמשכורת שנתית אחת שווה יותר ממשכורת ממוצעת לאורך חיים שלמים, וכשהם יודעים שלא משנה כמה הם יפשלו הם יקבלו חבילת פרישה נאה, האינטרס שלהם הוא להראות רווחים גבוהים בטווח המיידי ולא לחשוב על הטווח הארוך – או לפחות לדאוג שהפגיעה בטווח הארוך תשאר נסתרת מעיני בעלי המניות עד לרגע האחרון. בוא נדבר על המושג הזה, “בעלי מניות” – הוא די שגוי. אנחנו צריכים לדבר על “רוכשי ומוכרי מניות”, שהרי הם אלו שמשפיעים יותר מכל על הבנק. הם אלו שקובעים, ת'כלס, את מחיר המניה. להם יש אינטרס לרווחים גבוהים בטווח הקצר. הבורסה הופכת למעין תרמית פירמידה מעורבת עם רולטה רוסית: האחרון שקונה את המניות לפני שמתגלה האמת הוא זה שסובל. למרבה האירוניה, לבעלי המניות יש אינטרס שלא לחשוף את האמת, כדי לשמור על ערך המניות שלהם – האינטרס שלהם הוא להצליח למכור את המניה בערך גבוה, לפני שהאמת תתגלה. (אינני טוען שהיה להם מידע והם הסתירו אותו, רק שלא היה להם אינטרס לגלות את האמת לפני שמכרו את המניות). ז' אני עדיין לא מקבל את הטענה שאפשר להסתכל על בנק כארגון אוניטרי שכל מקבלי ההחלטות בו פועלים על סמך אינטרס משותף שזהה לאינטרס של הבנק כיישות. בהחלט יש חפיפה מסויימת לפרקים בין האינטרסים של אנשים מסויימים ושל הבנק, אבל החפיפה הזו היא בהכרח חלקית – גם חלק מהאנשים וגם חלק מהזמן – והמשמעות היא שאי אפשר להסתמך על כך, כפי שגרינשפן אמר שעשה, בתכנון מדיניות כלכלית. ח' אני מסכים. הכתיבה שלי היא פולמוסית ובולמוסית, בין השאר כדי לעורר דיון, אבל גם כי אני פשוט כזה. לא ניסיתי לטעון שגרינשפן טמבל, אלא שיש ליקוי מהותי באופן שמדע הכלכלה בוחן את העולם, חוסר קוהרנטיות שמאפיין את השיטה עצמה. זו לא ביקורת על האנשים, אלא על השיטה.

דובי · 2008-10-29 13:33:39

מודי: שוב, אין לי בעיה עם זה שנגדיר מה האינטרסים של הבנק. ברור שלבנק יש אינטרסים. מה שאין לבנק זה היכולת לפעול כיישות אחידה למען האינטרסים הללו, משום שלבנק אין מוח משלו. יש לו מערכת קבלת החלטות שמבוססת כולה על קבלת ההחלטות של פרטים, ולפרטים הללו יש אינטרסים משלהם שחופפים רק חלקית את אלו של הבנק. גם אם תתכנת תוכנה שמטרתה לנהל את הבנק בלי מגע יד אדם לפי האינטרסים של הבנק, אני אציין שמישהו היה צריך להגדיר את האינטרסים של הבנק עבורו – וההגדרה הזו בהכרח מושפעת מהאינטרסים של אותו אדם (וגם למתכנת יש העדפות ואינטרסים שעשויים להשפיע).

בוא נסתכל על משהו שקרוב אלי יותר: שיטות בחירות. לכאורה, לשיטת בחירות אין אינטרס. היא מקבלת קלט (הצבעה של אזרחים) ומוציאה פלט (פרלמנט/נשיא). אבל מישהו בנה את שיטת הבחירות הזו – והבניה של שיטת בחירות מבוססת על ההעדפות והאינטרסים של הפרטים שבנו אותה. כך, למפלגות קטנות יש אינטרס לשיטות בחירה פרופורציונליות יותר, ולמפלגות גדולות יש אינטרס לשיטות בחירה רובניות יותר. שיטת חלוקת המנדטים בישראל אמנם נחשבת פרופורציונלית, אבל יש התחכמות קטנה באופן חלוקת ה”מנדטים העודפים”. השיטה הזו ידועה בישראל כ”באדר-עופר” (השם הפורמלי שלה הוא “האגנבך-בישופ”). באדר-עופר הם שני חברי כנסת, באדר מהליכוד ועופר מהעבודה. נחש לטובת מי עובדת שיטת הבחירות שהם הציעו?

מודי תולשששש · 2008-10-29 13:46:31

הנה עוד דוגמה: כשמיקרוסופט נתבעו להתפרק לכמה חברות כדי שלא תהיה מונופול, רבים טענו שלבעלי המניות של מיקרוסופט זה טוב: הם מקבלים מניות בכל אחת מחברות-הבת, ולהן יש פוטנציאל גדילה טוב יותר משל הקונגלומרט המקורי. אלא שלחברי הדירקטוריון ולמנהלים זה לא טוב: הם מאבדים כוח.

מודי תולשששש · 2008-10-29 15:21:48

אם הבנתי אותך נכון, אתה אומר שהמודל/המטאפורה נופלים כי: 1. האינטרס של הבנק, בניגוד לאינטרס של אדם, אינו מנוהל ע”י הבנק עצמו, אלא ע”י מי שאמורים להיות נאמנים לאינטרס זה. 2. ה”אינטרס” של הבנק אינו ברור ומוגדר, ואם כן, ע”י מישהו שהאינטרס שלו אחר.

אני מסכים. שים לב שזה תופס גם לגבי אפוטרופוס לקטין, שאמור להיות נאמן לו, אבל יש לו גם אג'נדה משלו. (ואז, חוק הגנת הילד מקביל לרגולציה)

באדר-עופר עובד כיום לטובת ש”ס וקדימה. ניתחנו אותו פעם בקורס תורת המשחקים, (וגם במבני נתונים) – זו דוגמה נפלאה. ויש עוד עיוותים רבים: זה שמי שלא הגיע לאחוז החסימה קולו נפסל, ולא נספר בהסכמי העודפים? הכל למען האינטרסים של המפלגות הגדולות.

סיון פ · 2008-10-30 18:16:05

בסה”כ אנחנו די מסכימים, כשהשאלה היא היכן צריך לתת דגש. אני מניח שהתאוריה בכלכלה היא קצת כמו אותה ספינה רעועה שאתה מתקן אותה תוך כדי זה שאתה שט: אתה נשען על קרש רעוע ומתקין את חבל רפוי, נתלה מהחבל הרפוי ומתקן קרש שבור וכו'* – בכל מודל מניחים איזושהי הנחה שהיא לכל היותר קירוב ולא משהו שמתקיים. חלק מהסיפור הוא שבגלל שמודלים בכלכלה חייבים להיות מספיק פשוטים כדי לאפשר ניתוח. אתה קורא לזה חוסר קוהרנטיות. אני קורא לזה הדרך היחידה שאני חושב שאפשר להפליג. האלטרנטיבה היא שהספינה תעמוד על שרטון. אני מסכים שרק אם אתה אוסף מספיק מודלים קטנים, שבכל אחד מהם יש הנחות והפשטות אחרות, אתה יכול לקבל תובנות מהותיות. כדאי לזכור, למשל, שהקישור בין שכר המנהלים לרווח הוא בעצמו תוצאה של ניסיון לגרום לעובדים להתאמץ, שבעצם עבד בצורה מסויימת (בכ”ז, תשווה חברה פרטית לארגון ממשלתי), אבל גם יצר הטיה לטובת הטווח הקצר, שיצרה את הבעיות שרואים במשבר הנוכחי. ייתכן שתמריצים אלו, בתוספת בעיות פיקוח מצד הדירקטוריון, הובילו לבעיות שיצרו את הקריסה. אבל זה לא אומר שצריך לוותר על הניסיון לייצר מערכות תמריצים וכללים (כולל מבנה ארגוני, נורמות, שיטות מעקב וכו') כדי לנסות ולהחליש את ניגודי האינטרסים בארגונים. לגבי סוגיית מחזיקי המניות, אתה צודק חלקית. זה נכון כשמישהו קונה מניות לטווח קצר. במקרה כזה לא אכפת לו מה השווי האמיתי של המניה, אלא רק מה השווי שבו שהוא יכול למכור. אבל זה שונה במקרה של “בעלי עניין”, אם אינדיווידואלים ואם קרנות פנסיה** שמחזיקים לאורך זמן מניות, ןלכן כן מוטרדים מהיום שבו יתגלו הקלפים והשוק יקרוס. לאנשים כאלו יש נציגים בדירקטוריון, וכשמדברים על “בעלי מניות” לרוב מתכוונים ל”דירקטוריון”***.

*פעם ידעתי מה המקור של המטפורה הזו, שלא מתייחסת המקור לכלכלה, אבל שכחתי **כאמור, דיבור על האינטרסים של קרן פנסיה הוא קיצור לתאר את שיווי המשקל שנוצר בין מנהלי קרן הפנסיה, החוסכים, הוועדים וכו'. יש מודלים גם על זה. ***אבל מה אם האינטרס של הדירקטורים לא חופף בדיוק את זה של בעלי המניות? כאמור, חייבים להפליג. יש מודלים גם על זה.

הפוסט הקודם: שיעור סוף

הפוסט הבא: הפעם הראשונה

בתקופה כשעוד כתבתי סיפורים קצרים (הו, נעורים אבודים!), אבחנתי די מהר בעיה קבועה אצלי: כשאני יודע מה הולך להיות הסוף של הסיפור, אני לא מצליח לכתוב שום דבר עם אורך משמעותי. בגלל זה רוב הסיפורים שלי יצאו סיפורי פואנטה: כי התחלתי עם הסוף, ולא יכולתי לעצור בעד עצמי מלשעוט לעבר הסוף הזה מרגע שהתחלתי לכתוב. סיפורים שהתחלתי רק עם התחלה, לעומתם, נטו להתארך יותר, אבל לרוב בלי להגיע לסיום ברור והם נזנחו לצד הדרך, אלא אם הסיום הציץ פתאום מאחורי איזה רהיט בעלילה, ואז זינקתי עליו ונתתי סוף לסיפור.

יש לי בעיה דומה עם השיעורים שאני מעביר. הקורס שבמסגרתו אני מתרגל (אחד מהם, אבל השני פחות רלוונטי מסיבות טכניות שלא נכנס אליהן) עוסק בפוליטיקה של אירופה, ולפחות בסמסטר הראשון מתרכז בהיסטוריה של אירופה מאז מלחמת העולם השניה. בדרך כלל אני מגיע לתרגול הראשון בלי רעיון ברור למה אני הולך לדבר עליו. לשמחתי, מדובר בקבוצה החזקה ביותר שלי (וגם הקטנה ביותר – מסתבר שהסטודנטים שמוכנים לבוא ביום רביעי בשמונה בערב לתרגול הם סטודנטים מזן מיוחד ונדיר), כך שאני יכול להעלות רעיונות מאוד כלליים והם – כמה כיף! – יודעים לקחת את הזרעים הללו ולשחק איתם ולפתח אותם לכיוונים שלא חשבתי עליהם בעצמי, וכך אנחנו ממלאים 50 דקות בשיחה ערנית ומהנה.

הבעיה מתחילה עם יתר הקבוצות בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את השיחה עם אותן שאלות כלליות, אני מרגיש שאני נאלץ לגרור את הדיון אחרי במקום שהם ירוצו איתו. התוצאה היא שאני גורר את הדיון בעקבות הדיון של הקבוצה הראשונה; בעצם, אני מנסה בכוח לשחזר את הדינמיקה של אותה קבוצה, רק שבמקום שהם יעלו רעיונות ואני אגיב, אני נאלץ להציג את שני הצדדים גם יחד. מצד שני, אולי זו אשמתי: אולי אני זה שיודע את “הסוף” שאני שואף אליו, ורוצה בכוח להגיע לאותם רעיונות שהגענו אליהם בשיעור ההוא, גם אם בכיתה הזו אין מי שייקח אותנו לשם. אולי אם הייתי פחות להוט להגיע לפואנטה שעכשיו אני יודע, הייתי מגלה שהם מסוגלים להגיע לפואנטה אחרת, מעניינת לא פחות.

לא קל ללמד.

#אני ואפסי עוד #אקדמיה #חינוך

תגובות

‪MuyaMan · 2008-10-23 18:07:08‬

בוא למדעי המחשב, זאת בעיה אחת שלא תתקל בה אצלנו ;)

הפוסט הקודם: תגובות בקופסא

הפוסט הבא: לבנקים אין אינטרס אישי – תשובה לאלן גרינספן

רצף הפיצ'רים האידיוטיים שגוגל משחררת במסגרת הג'ימייל לאבס ממשיך. היום הם סיפרו לנו על האפשרות להגדיר תגובות סטנדרטיות שניתן להשתמש בהן כדי להגיב על שאלות חוזרות ונשנות. למעשה, כעוזר הוראה, זה דווקא יכול להיות די נוח לי – לקראת כל דדליין של עבודה או מבחן, תמיד מגיעות אותן שאלות שוב ושוב ושוב, וניתן לראות את התועלת שבכתיבת התשובה פעם אחת וזהו.

אבל גוגל לא הסתפקו בזה: אפשר להגדיר פילטר שישלח את התשובה אוטומטית על בסיס מילות מפתח מסויימות. אני מתקשה לדמיין איזה מילות מפתח תהיינה ספציפיות מספיק כדי להיות בטוח שהתשובה האוטומטית שלי לא תשלח סתם. המקרה היחיד שאני יכול להעלות על הדעת הוא כאשר אני לא זמין לזמן מסויים ורוצה תגובת “אני לא זמין” שתשלח אך ורק לסטודנטים שלי – אז אני יכול להרים פילטר שישלח הודעה קבועה רק בתשובה לדואלים שכוללים את מספר הקורס, למשל 1.

אבל מה שבאמת הרווחתי מהפוסט בג'ימייל בלוג הוא ששמתי לב למשהו בתפוסמסך שלהם: מתישהו הם הוסיפו את האפשרות להגדיר פילטר שקובע שהודעות שמתאימות לתנאים מסויימים לעולם לא תשלחנה לספאם. זה נפלא! עד היום נהגתי לבקר אחת לשבוע בתיבת הספאם שלי ולהריץ כמה חיפושים על דברים שידעתי שנוטים לפרקים להגיע לשם. תגובות מהבלוג שכוללות קישורים, למשל, נוטות לעשות את דרכן לתיבת הספאם. לפעמים גם דברים שסטודנטים שולחים לי נזרקים לשם בלי סיבה ברורה לעין. עכשיו אני כבר לא צריך לבקר! הגדרתי את מילות החיפוש הקבועות בפילטר, אמרתי שאני לא רוצה שהתגובות הללו ישלחו לספאם, וזהו. כן, זה אומר שפעם בירח כחול הפילטר הזה יתפוס ספאם אמיתי ויכניס לי אותו לאינבוקס, אבל הזמן שיחסך לי בחיפוש בתיבת הספאם שווה את זה. הידד!

#גוגל #דואל

הערות שוליים

  1. ביקשתי מכל הסטודנטים לכתוב את מספר הקורס בשורת הנושא כדי שיהיה לי יותר קל לשלוף אותם מהספאם במקרה הצורך ↩

הפוסט הקודם: חיות טרף בדרך לאוניברסיטה

הפוסט הבא: שיעור סוף

בעת שצעדתי לפגישה באוניברסיטה, ראיתי התקהלות בפינת רחוב צ'רלס ודרך קווינס פארק, ליד גינת הפגודה הקוריאנית. מבין שכיות החמדה שיש ברחבי הקמפוס, הגינה הזו היא ממש לא ברשימת המרשימות ביותר. והנה, אנשים שלפו את הסלולריים שלהם וצילמו. בתחילה גיכחתי לעצמי על התיירים המצחיקים הללו. אבל כשהתקרבתי ראיתי על מה המהומה: עיט (נשר? נץ? זיהוי ציפורים זה לא הצד החזק שלי) עמד לו שם על המדשאה הקטנה, למרגלותיו פגר ציפור שנפלה קורבן לטופריו והוא מוקף בערימת נוצות שעד לא מזמן לא היו מפוזרות על הדשא. העוף הדורס הביט בנו בחשדנות בעת שכופף את צווארו כדי לנגוס שוב בטרפו. לצערי המצלמה לא הייתה עימי, אז גם אני שלפתי את הסלולרי:

Photobucket

יש משהו, ברגעים האלה שהטבע הפראי פולש בפתאומיות לתוך האורבניקה המתורבתת שלנו, שהוא מרתיע ומרגש כאחד.

כשעה לאחר מכן, בעוברי באותו מקום בדרך חזרה, עצרתי לרגע כדי לבחון את זירת הפשע מקרוב, לראות איזה שאריות הותירה אחריה הציפור הרעבה:

Photobucket

—

בנוסף, לא רואים את זה בתמונה השניה, אבל באותם רגעים ממש גם ירד השלג הראשון של החורף. הידד!

#אוכל #אלימות #חיות וחיות אחרות #קנדה #תמונות

הפוסט הקודם: שקרים, שקרים ארורים ואהרל'ה ברנע

הפוסט הבא: תגובות בקופסא

בחדשות ערוץ שתיים של היום (אתמול, עבורכם) הופיע אהרל'ה ברנע וסיפר לנו שמקקיין מצמצם את הפער בסקרים מול אובאמה. כדוגמא, הוא נתן את הסקר של זוגבי, שמנבא פער של ארבעה אחוזים בלבד לאובאמה (48:44).

אבל לנו יש את האינטרנטים, ובאינטרנטים יש אנשים טובים כמו הבלוג Pollster, שמרכז עבורנו את תוצאות כל הסקרים שמתפרסמים לקראת הבחירות.

אז כן, היה הסקר של זוגבי. אבל באותו היום היה גם סקר של גאלופ, שמנבא גם הוא 4 אחוזי פער, אבל עם 50 אחוזי תמיכה לאובאמה 1. 50 אחוזי תמיכה מנבא גם הסקר של ראסמוסן, שמצביע גם על פער של 5 אחוזים לטובת המועמד הדמוקרטי. הדיילי קוס מגדיל את הפער הצפוי עד לשבעה אחוזים, וכך גם הסקר של הוטליין, למרות ששם אובאמה זוכה “רק” ל-49 אחוזי תמיכה, לעומת 42 למקקיין. IBD/TIPP מנבאים גם הם פער של שבעה אחוזים, כשאצלם חלוקת האחוזים היא 47:40.

אז מה היה לנו? סקר אחד מסכן שלא חורג מתחום הסטייה הסטטיסטית של מה שהיה לפני כן (יום לפני כן זוגבי חזו פער של 5 אחוזים בלבד בין המועמדים), אבל בעיני הסטטיסטיקאי הבכיר ברנע, זה כבר מצביע על שינוי מגמה. רק לי יש הרגשה שהוא מנסה למכור למערכת אייטמים מנופחים כי הוא מבואס שאין על מה לדווח מארה”ב?

אגב, אם אנחנו כבר בנושא, על פי התוצאות לפי אלקטורים, גם אם מקקיין יזכה בכל המדינות בהן יש תמיכה חזקה וחלשה בו (160 אלקטורים), וגם בכל המדינות המתנדנדות (65 אלקטורים), הוא עדיין צריך שלפחות חצי מהאלקטורים במדינות שנוטות מעט לטובת אובאמה (89 אלקטורים) יעברו לתמוך בו כדי לנצח בבחירות. לאובאמה יש “בכיס” 224 אלקטורים במדינות עם תמיכה חזקה בו.

זה לא הולך להיות נצחון גורף, אבל כדי שאובאמה יפסיד צריך לקרות משהו בסדר גודל של אסון קולוסאלי בקמפיין שלו.

#here be dragons #דברים אדיוטיים #טלוויזיה ועיתונות #מספרים #פוליטיקה

הערות שוליים

  1. וגם זה, אגב, רק אם סופרים רק "מצביעים סבירים". בסקר על כלל המצביעים הרשומים, הפער כבר עומד על שמונה אחוזים ↩

תגובות

שחר · 2008-10-19 06:13:58

דרך התגובות בפוסט האחרון של יואב קרני גיליתי את האתר הזה שהוא באמת אוצר לכל מי שמתעניין עד אובססיה בסקרים לקראת הבחירות.

שחר · 2008-10-19 06:20:16

אגב, אני עדיין חושב שהניצחון של אובמה הוא לא ברור. יש לי חשש כבד מאוד מגזענות שתמנע מהרבה דמוקרטים להגיע לקלפי ביום הבחירות, ושהם לא מוכנים להודות בה כשהם מרואיינים על-ידי סוקרים.

‪biohazard · 2008-10-19 10:36:54‬

אני לא מבין את ההתלהמות. ברנע ציטט את הסקר במדויק. אין הבדל סטטיסטי בין 4 , 5, ואפילו 7 אחוזים. המעניין זו המגמה, ואת הנתונים הללו לא הבאת.

סיון פ · 2008-10-19 17:29:38

זה לא רק ברנע, זה חלק גדול מכלי התקשורת הישראלים, כולל הארץ וויינט. וזה בניגוד לרוב הדיווחים בכלי התקשורת האמריקאים. כפי שציינתי בתגובה אצל יואב קרני, יש כתבה שטוענת שהפער מצטמצם בוול סטריט ג'ורנל מה-17.10, אבל גם היא מביאה כמה וכמה סקרים, ו-WSJ תומך במקיין. כתבות בעיתונים דמוקרטיים (למשל The New Republic) בסה”כ מדברות על כך שהפער לא גדל. אני כבר כמה שעות מתפוצץ מזה שהתקשורת הישראלית יצאה פאתטית: תודה שכתבת את הפוסט.

דובי · 2008-10-19 21:24:28

ביו: ברנע ציטט סקר אחד מתוך כמה שהיו זמינים. הוא עצמו לא דיבר על טרנד, כי אין טרנד – יום אחד אינו יכול להגדיר טרנד, והטרנד, כפי שאפשר לראות באתר ששחר קישר אליו, הוא של התחזקות מתמשכת של אובאמה. אבל ברנע החליט לפברק סיפור על ידי הכתרת סקר אחד מתוך כמה שהתפרסמו באותו היום כסקר החשוב יותר, ועל היום הזה כמסמן של טרנד חדש, למרות שאין שום סיבה לחשוב כך.

שחר: בכלוב הקופים עשו סדרה של פוסטים על “אפקט ברדלי”, לפיו לבנים עשויים להגיד בסקרים שהם מצביעים למועמד השחור כדי להשמע פרוגרסיביים בפני הסוקר, ובסוף להצביע למועמד הלבן. המסקנה הסופית של הסדרה הזו היא שאין סיבה להאמין שהמצב בבחירות הנוכחיות יהיה דומה. הנה החלק השלישי בסדרה, הכולל גם קישורים לחלקים הקודמים: http://www.themonkeycage.org/2008/08/an_obama_effect_part_iii.html

לא שומעים! » סקר חדש: לאהרל’ה ברנע יש פטמה שלישית! · 2008-10-29 01:26:10

[...] יתרון של שני אחוזים בלבד על מקקיין בבחירות בארה”ב. כבר אמרתי שיתכן שברנע מנפח סיפורים כי משעמם לו, אבל זה כבר קצת [...]

הפוסט הקודם: שרינג!

הפוסט הבא: חיות טרף בדרך לאוניברסיטה

הערך ששמים עליו הכי הרבה דגש בגני ילדים (פה, לפחות) הוא ה”שרינג”, לחלוק עם ילדים אחרים. כשכרמל משחק בגינה למטה, ומתחיל להתבכיין שהוא רוצה צעצוע שילד אחר משחק בו, הוריו של הילד תמיד יפצירו בו לעשות “שרינג” עם כרמל, ואם וכאשר הילד יסכים למסור את הצעצוע לילדנו המתקרצץ, לעד יזכה הילדון במפל של תשבוחות ועידוד מצד ההורים הגאים.

זה הזכיר לי שכבר הרבה זמן אני מתכוון לשנות את שורת הרשיון של הבלוג מ”כל הזכויות שמורות” לרשיון שיתופי, אז הנה עשיתי את זה. אם מישהו מכם השתוקק אי פעם לשכפל את הליהוגים המשמימים שלי למקום אחר למטרות לא מסחריות אבל התבייש לבקש רשות, עכשיו כבר לא צריך. הוספתי גם תנאי של “שיתוף זהה”, סתם בשביל הכיף.

אני באמת מסכים עם הסרטון הזה שהקריאטיב קומונס יכול לעשות מהפכה בצורה שאנחנו צורכים ויוצרים תרבות. חבל רק שכל כך מעט אנשים יודעים מה זה בכלל האייקונים המוזרים האלה שמופיעים בתחתיתם של עמודים מסויימים. איך מקדמים את ה-cc בקרב אנשים מעוטי הבנה טכנולוגית?

#אדמיניסטרציה #אינטרנט #ילדים #סרטים

תגובות

תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » עיסקת הנדל"ן הגדולה · 2008-10-19 14:25:39

[...] כשדובי עבר לרשיון CC אפשר לצטט ממנו בלי חשש [...]

מודי תולשששש · 2008-10-20 09:27:16

אוי ואבוי השרינג הזה. גם אצלנו באוסטרליה זה ככה וזה מביא לי את העצבים. אשתי כתבה על זה מאמר כאן: http://www.eolife.org/article.php?aid=fcd013fd6b2fa2f380e369e50021c3cb

דובי · 2008-10-20 13:00:15

מודי – למה אשתך כותבת באתר של “מהות החיים”? ניו-אייג' קפיטליסטי לא עושה לי את זה. בכל מקרה, אני לא מסכים עם אשתך. בכלל, הסיטואציה שהיא מתארת לא מוכרת לי: אף פעם לא ראיתי הורה אחד “מחנך” ילד של הורה אחר לגבי השיתוף. בדרך כלל לא מדובר על עידוד לשיתוף בדיעבד – כלומר, אחרי שצעצוע כבר נחטף, אלא כאשר הילד מסרב לוותר על הצעצוע שלו לטובת ילד אחר. בכלל, בדרך כלל אין פה אפילו עניין של בעלות (שאשתך מדברת עליו הרבה, כיאה לאתר של שרי אריסון), מכיוון שמדובר על צעצועים בגינות ציבוריות, שאינם שייכים לאיש. לבסוף, מעולם לא ראיתי הורה מסביר לילד (שלו או אחר) שכדאי לעשות “שרינג” כי אחרת לא יהיו לו חברים. בניגוד לאשתך, אני חושב שעידוד השיתוף זו מטרה נאה ונאותה, ולא ראיתי מעולם פגיעה או השפלה של ילד בכך שמעודדים אותו לשתף אחרים במשחקים שהוא משחק בהם. ילדים הוא אגואיסטים באופן טבעי. מי שחושב שהילד שלו יוותר על האגואיזם שלו בלי חינוך ועידוד, משלה את עצמו.

ירדן · 2008-10-20 15:17:05

שמעתי מחברי משפחה על מקרה בגן בארה”ב שבו הילדה רצתה לתת למישהו אחר את האוכל שלה והגננת התלוננה על כך להורים וביקשה שלא תעשה את זה יותר מחשש שהאוכל יהיה כזה שהילדה אלרגית אליו.

דובי קננגיסר · 2008-10-20 16:51:33

ירדן – אלרגיות זה סיפור בעייתי בצפון אמריקה בכלל. הם די היסטריים לגבי זה.

מודי תולשששש · 2008-10-20 23:24:01

לא שאני צריך להתנצל עבור אשתי, אבל זו משכורת.

אם הסיטואציה לא מוכרת לך, אז אני לא מדבר אליך – חשבתי שזה דומה.

אתה כנראה לא מכיר אף ילד שגדל עם הורים שלא מכריחים אותו לשתף. אני מכיר הרבה, וכולם שמחים לשתף ולחלוק כל מה שיש להם.

דובי · 2008-10-21 00:15:07

מודי – בסופו של דבר כולם נאלצים ללמוד לחלוק, כי אנחנו צריכים לחיות בחברה. השאלה היא באיזה גיל זה קורה. כשההורים מחנכים לחלוק בדברים, זה קורה בגיל שנתיים וחצי. כשלא, זה עובר דרך הגן וקורה מאוחר יותר.

מודי תולשששש · 2008-10-21 05:04:25

התשובה תהיה קצת מורכבת, די אוף-טופיק (בעברית?) , ולכן אכתוב פוסט נפרד.

עופר · 2008-10-22 21:12:12

לגבי קידום: הקידום קורה, ולדעתי הוא פשוט עוד לא הגיע למסה קריטית, חלקית משום שהרבה מהיוצרים היום הם אנשים מ”הדור הישן”.אחד הבלוגים הכי נקראים ברשת הוא בוינגבוינג של קורי דוקטורוב, מי שפלוס-מינוס המציא את הCC.סופרים אחרים מתחילים לעשות איתו ניסויים, ואם הם יצליחו אני חושד שתרא יותר ויותר יצירות שעוברות למודל הזה- סטיבן ברוסט דיבר על הדברים האלה בביקור שלו בארץ בסוכות, מנקודת המבט של סופר מקצועי והוא די בפירוש אמר שהוא מעריך שזה “גל העתיד” ואם הוא לא היה זקן ומקובע בהרגליו(הוא מעל ל70 שנים, כן ירבו) הוא היה מפרסם ככה את כל הספרים שלו.הוא עדיין עושה דברים עם המודל- הוא וכמה חבר'ה אחרים פותחים עולם מד”ב ברשיון CC עוד מעט(האתר בבניה, אמור להיפתח עד 2009), ויש גם סדרת פוסטים על מודלים עסקיים תואמי CC בבלוג שלו ושל בנות ביתו ואפילו היתה מצגת>.

הפוסט הקודם: בגוב האריות

הפוסט הבא: שקרים, שקרים ארורים ואהרל'ה ברנע

אתמול הייתי בהרצאה מעניינת של פרופסורית בשם סנדרה בוסריוס, קרימינולוגית באוניברסיטה. היא סיפרה על המחקר שהיא ערכה, אבל מה שהיה הכי מדהים בעיני היא המתודולוגיה שלה, ופחות הממצאים (למרות שגם הם מעניינים). במשך חמש שנים, היא התלוותה לקבוצה של בני מהגרים מוסלמים בגרמניה שהיו חברים בכנופיית סוחרי סמים, וכתבה אתנוגרפיה אודותם.

קצת עצוב לי, מבחינה אקדמית לפחות, שכמי שהספיק להתברגן ולהתמסד הרבה לפני שהגעתי לדוקטורט, סגורה בפני הדרך של מחקר שדה מעמיק ומרגש עד כדי כך. אפילו את הכמה חודשים שאני חושב לבלות בגרמניה כדי להעמיק את ההבנה שלי במה שעשוי להיות מקרה חשוב למחקר המתגבש שלי, אני צריך לשקול בכובד ראש: לעזוב את הבן שלי לכמה חודשים יקרע לי את הלב, ולעזוב את אשתי לבד איתו לתקופה כזו עשוי... ובכן, עדיף לא לחשוב על איך היא תעניש אותי על זה.

סטודנטים אחרים שלומדים איתי, אנשים באמצע שנות ה-20 שלהם שבקושי יש להם בן/בת-זוג קבועים, יכולים לתכנן על שנתיים-שלוש בטיבט או בקניה במסגרת המחקר שלהם. אני? אני כנראה אאלץ להגביל את המקרים שאני חוקר לקנדה וישראל...

#here be dragons #אני ואפסי עוד #אקדמיה #ילדים

תגובות

שחר · 2008-10-19 10:43:59

אני חושב שיש בפוסט הזה הערה חשובה מאוד בעניין התיאוריה של אינגלהרט. הדור הפוט-מטריאליסטי גדל בתחושה שהסוגיה המטריאליסטית היא משנית, והיא אכן כזו בכמה שנים גורליות של חיינו. התפישה הפוסט-מטריאליסטית קוראת לנו לבחור עיסוק שיביא למימוש עצמי, יעשה לנו טוב על הנשמה, ולאו דווקא לכזה שיביא בטחון כלכלי. הבעיה היא שעד שאתה מגיע לשלב מתקדם מספיק בתהליך המימוש העצמי הזה אתה מגלה שהסוגיה המטריאליסטית היא עדיין מרכזית בחייך (נניח כי חשוב לך יותר לדאוג לרווחת המשפחה, ולספק לילדים שלך את כל האמצעים כדי שגם הם יוכלו לשגות באשליות של מימוש עצמי בהגיע גיל עשרים).

הפוסט הקודם: קוד פתוח, חברה אזרחית ובעיית הפעולה הקולקטיבית

הפוסט הבא: שרינג!

בשנה שעברה כתבתי במסגרת אחד הקורסים שלי ביקורת על ספרו של מנסור אולסון הלוגיקה של פעולה קולקטיבית 1 אולסון הציג בספרו טיעון משכנע למדי למגבלות על היכולת של בני אדם להתארגן למען מטרה קולקטיבית משותפת של השגת טובין ציבוריים 2. הוא הראה שבניגוד לאינטואיציה שלנו, זה שלאנשים יש אינטרס משותף לא אומר שהם ישתפו פעולה כדי להשיג את האינטרס הזה. הסיבה לכך היא ה-free-riders. פרשנות מקובלת אך שגויה של אולסון טוענת שה"נצלנים" הם אנוכיים. זו, כאמור, פרשנות שגויה: האינטרס, הרי, הוא משותף, ולכן פעולה אנוכית, לכאורה, עדיין הייתה צריכה לקדם את האינטרס הזה. הנצלנים של אולסון היו נוהגים באותו אופן אפילו אם כוונותיהם היו נאצלות לחלוטין: פשוט אין שום הגיון להצטרף למאמץ הקבוצתי. אם הם רוצים לעזור לזולת, זמנם וכספם יהיו יעילים יותר למטרה הזו אם הם ישקיעו אותם באפיק אחר, למשל תרומה ישירה לאדם עני.

למה אין זה הגיוני להצטרף למאמץ הקולקטיבי? כפי שהראה אולסון, בקבוצה מספיק גדולה של אנשים, תרומתו של כל פרט היא בלתי מורגשת. מכל בחינה מעשית, אם אדם אחד יחליט להשקיע את מרצו בעיסוק אחר כלשהו, לא תהיה בכך כל פגיעה במאמץ הכולל. מכיוון שכל אדם עושה את החישוב הזה בעצמו, בסופו של דבר רק מתי מעט נשארים בתוך הקבוצה - אלו שפרישתם כבר תגרום לפגיעה ברורה ומובהקת ביכולת של הקבוצה לתפקד. לפיכך, גם בחברה אלטרואיסטית, קבוצות תתנודדנה על סף ההגדרה של "קבוצה גדולה". מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה - אבל לא נכנס לזה).

אחד הפרטים המעניינים שזיהיתי בניסוח של אולסון הוא שהגודל של קבוצה הוא לא מושג אבסולוטי, אלא הוא יחסי לגודל המשימה שעומדת בפניהם. קבוצה גדולה היא קבוצה שאף אחד מחבריה לא מסוגל להרים תרומה משמעותית (או לפגוע פגיעה משמעותית) לקידום המטרות שלה. קבוצה קטנה היא כזו שבה כל פרט מסוגל לבדו להשיג את המטרה המשותפת (שפירותיה נחלקים בין כל הפרטים בחברה, משום שמדובר על טובין ציבוריים). קבוצה בינונית היא זו שבה אף פרט אינו יכול להשיג את הטובין הרצוי בפני עצמו, אבל כל פרט מסוגל להרים תרומה משמעותית וניכרת - ומצד שני, כל פרישה של פרט תגרום לפגיעה מורגשת בסיכוי להשיג את הטובין הרצויים. הסיבה בגינה חשבתי שהפרט הזה מעניין במיוחד, היא שהיא פותחת פתח למניפולציות על הטובין הציבוריים הדרושים כדי להפוך קבוצות גדולות לקטנות או בינוניות.

נתחיל מדוגמא שנתתי בעבודה עצמה, ואז נעבור לפיתוח המהותי יותר שעשיתי שם כדי להסביר את קהילת הקוד הפתוח. בהמשך, אני אנסה להציג כיוון מחקר אפשרי שמיישם את הרעיון הבסיסי הזה גם על שאלת החברה האזרחית.

כאשר ארגון מבקש להתרים בציבור, אפשר לחשוב על שתי אסטרטגיות בסיסיות: לקבוע יעד קולקטיבי גבוה ולעודד אנשים לתרום כדי להגיע ליעד הזה ("אוספים מיליון שקל למען ילדים רעבים!"), או לקבוע יעד אישי נמוך, אך גבוה יחסית לתרומה הממוצעת, שיוצג כמשמעותי לקידום הטיפול בבעיה המדוברת.

את האסטרטגיה הראשונה אין צורך להסביר. כולנו מכירים אותה. הבעיה, כפי שאפשר להבין מיד מניתוח אולסוני, היא שאין לי, כפרט, שום תמריץ לתרום למטרה הזו יותר משהייתי תורם בלי ה"תמריץ". אם אני אתרום 20 שקלים במקום עשרה, זה עדיין יהיה טיפה בים לעומת הסכום הכולל שמנסים להגיע אליו.

את האסטרטגיה השניה ראיתי בפעולה בפעם הראשונה בהתרמה במסגרת "יומטוב", או אחד המשדרים הדביקים האלה שהיו פעם, אבל אז לא זיהיתי אותה ככזו. פה בקנדה היא הרבה יותר נפוצה: מתרים דופק בדלת ומבקש ממני לתרום סכום קטן למען ילדים חסרי בית באפריקה. הוא מגיש לי דף ועליו כתוב איזה סכום אני יכול לתרום, ומה משיג סכום כזה. עשרה דולר יקנו רצועת בד שתשמש לילד מחסה מפני הקור. 25 דולר ירכשו לילד מעיל חם. 200 דולר יכולים לשמש לרכישת אוהל מרווח שישמש לו כבית של ממש, וכן הלאה. בגרסא הישראלית, הצופים התבקשו לתרום, אם אני זוכר נכון, 13 שקלים שהם הסכום הדרוש למימון ארוחת חג לאדם אחד. שמתם לב מה עשו כאן? התרומה שלי הופכת מ"טיפה בים" למשהו קונקרטי שעוזר לאדם ספציפי. 13 ש"ח, אני מניח, זה לא הסכום המדוייק הדרוש להאכלת אדם אחד, אבל זה הסכום שהארגון המתרים העריך שהוא מספיק גבוה לעומת התרומה הממוצעת כדי להצדיק את הטריק, אבל גם מספיק נמוך כדי לא להרתיע תורמים. אותו הדבר עם המתרים בדלת שלי פה בקנדה: התרומות המדורגות עם המשמעות המדוייקת של כל תרומה דוחקות בי לתרום יותר משהייתי תורם אם כל מה שהייתי מקבל זה קבלה על סכום התרומה.

כלומר, באסטרטגיה השניה לקחו את המשימה הקולקטיבית הגדולה ו"פירקו" אותה להרבה משימות קטנטנות, כאלו שהופכות כל "קבוצה" שבאה לטפל בהן ל"קבוצה גדולה" - כלומר, משימות שמדרבנות אנשים בודדים לטפל בהן בעצמם, כי הם מסוגלים לעמוד במחיר של אספקת הטובין הציבורי הזה (צמצום העוני, במקרה זה) בעצמם.

אותה הלוגיקה בדיוק קיימת בקהילת הקוד הפתוח. לתכנת מערכת הפעלה מאפס זה מאוד קשה. לפתור באג אחד, לעומת זאת, או להוסיף פיצ'ר אחד, זו משימה שאדם בודד (או קבוצה מאוד קטנה של אנשים) בהחלט מסוגל להתמודד איתה. לכן צורת הארגון המקובלת בקהילה, של רשימת באגים הדורשים תיקון ורשימת פיצ'רים דרושים, כמו גם האינטרס האישי של כל מפתחת להוסיף פיצ'רים שהיא עצמה מעוניינת בהם, מעודדת השתתפות של פרטים בהשגת הטובין הציבורי המורכב של מערכת הפעלה (או דפדפן, או מה שלא יהיה), על ידי פירוק המשימה הגדולה לעשרות ומאות משימות קטנות שכל פרט בקבוצה יכול לתרום תרומה משמעותית לביצוען. כמובן שהעובדה שמדובר כאן בטובין דיגיטלי - כלומר כזה שמחיר יצירת היחידה הראשונה שלו הוא גבוה, אבל יצירת כל יחידה נוספת ממנו הוא, לצורך העניין, אפס - מאפשרת להפוך את התוצר של כל פרט בקבוצה לטובין ציבורי.

אפילו בוויקיפדיה אפשר לראות פרוייקטים שנועדו להשיג מטרה דומה - מתקפות האיכות למיניהן, כמו גם פרוייקט "בית השיטה", כולם נועדו לחלק את המשימה הבלתי נתפסת של "לכתוב אנציקלופדיה" לחתיכות קטנות שקבוצות קטנות של אנשים יכולות לבצע לבדן.

--

אז מה לגבי החברה האזרחית? האם אפשר להפעיל את אותו ההגיון שם? כנראה שכן. בספר של מקינטוש ולזר 3 הם טוענים שארגוני חברה אזרחית בקנדה מצליחים בעיקר כשהם עוזבים את הנושאים ה"גדולים", ומנסים לטפל במה שהם מכנים "פוליטיקה קטנה". במקום לנסות לפתור את הבעיות הגדולות בין הקבוצות הלשוניות בקוויבק ובשאר קנדה, הם הצליחו בעיקר בבואם לפתור את הבעיות בין הקהילות הלשוניות שבתוך כל פרובינציה. מאמר אחר, שאין לי את מראה המקום שלו כרגע, עוסק בתפיסה של פעילים בהתארגנויות של חברה אזרחית שמה שהם עושים הוא משמעותי כי זה "קרוב לבית" (לעומת הנושאים הגדולים יותר, עליהם הם אינם יכולים להשפיע).

מאמר שאני קורא כעת 4 על החברה האזרחית ברוסיה של אחרי נפילת הקומוניזם מצביע על הבעיה שביצירת חברה אזרחית יש מאין:

‪

‪Developing civil society depends on the uncoordinated cooperation of many; the question then is how can people be induced to cooperate for long-term, large-scale benefit if it is not in their individual interest? (p. 145)‬

‬

קל לראות שגם אם המטרה הגדולה הסופית חורגת מהאינטרס האישי של הפעילים השונים בחברה האזרחית הרוסית, ניתן להעלות על הדעת ארגון גג שיעסוק ב"פירוק" המשימה הגדולה של יצירת החברה האזרחית והטלת המשימות הקטנות שתתקבלנה על ארגוני חברה אזרחית שיכולים להתמודד עימן. האם תתכן יצירת "רשימת באגים חברתית" שכזו?

חברות אזרחיות במדינות שונות בעולם יוצרות רשתות ופדרציות ארציות, תת-ארציות ובין-לאומיות כל הזמן. אבל רשתות המידע הללו אינן משמשות לחלוקה של הבעיות, כפי שהן מוגדרות על ידי ארגוני החברה האזרחית, לחתיכות קטנות. במקום זאת, ההתארגנויות של מספר קבוצות חברה אזרחית פועלת על בסיס ההנחה שבעיות גדולות אפשר לפתור רק על ידי יצירת קבוצות גדולות יותר שתפעלנה ביחד למען הפתרון. ההגיון האולסוניאני מראה שההפך הוא הנכון: הדרך הנכונה לפתור בעיות גדולות הוא לפרק אותן לבעיות קטנות, שתפתרנה אחת אחת על ידי קבוצות קטנות ובינוניות.

#חברה #טכנולוגיה #מדע המדינה #רעיונות לתזה

הערות שוליים

  1. ‪Mancur Olson, The Logic of Collective Action, 1965 ↩‬
  2. טובין ציבוריים הם אותם טובין שלא ניתן לחלק אותם לחלקים דיסקרטיים או להגביל את השימוש בהם לחלקים מהחברה. אוויר נקי, למשל, הוא טובין ציבורי: ברגע שקבוצה אחת השיגה אוויר נקי, אי אפשר למנוע מכלל הציבור להנות ממנו, גם אם יתר הציבור לא השתתף במאמץ להשיג אותו. ↩
  3. ‪H. Lazar and T. McIntosh, How Canadians Connect, 1999 ↩‬
  4. ‪Sarah L. Henderson, "Selling Civil Society", Comparative Political Studies 35, 2, March 2002, 139-167 ↩‬

תגובות

שחר · 2008-10-16 08:16:48

ראשית הערה קטנונית: קבוצת האנציקלופדיסטים מנתה כמה עשרות כותבים, חלקם אחראים למאות ערכים כל אחד, ואחרים חתומים על מספר חד-ספרתי של ערכים. גם בכתיבת תוכנה מסחרית נהוגה חלקות עבודה דומה לזו שאתה מתאר עבור קוד פתוח. שנית: אחרי הקריאה הרגשתי שיש כאן פוטנציאל מעניין אבל עדיין לא ברור לי איך, אם בכלל, אפשר לממש אותו. בכל מקרה, ולכל הפחות, יש כאן מענה מוצלח לטרחנים שיטיחו בפניך בכל פעם מחדש “מה אתה מתעסק ב-****, בזמן שאנשים ב-????? נהרגים” או וריאציות על אותה אמירה שבסופו של דבר עיקר תרומתן הוא העיקור של כל פעולה חברתית.

סיון פ · 2008-10-16 11:29:11

פוסט יפה, אבל אני חושב שהקישורים שאתה עושה לא מבוססים, ומהסיבות הבאות:

בעית ה-voluntary provision of public good דורשת שני תנאים (1) מוצר ציבורי (הסברת מה זה) (2) כל פרט בחברה נושא בעלות מסויימת לייצור המוצר. ויקיפדיה כמו גם קבוצות קוד פתוח הן דוגמאות לא מוצלחות לבעיה, מכיוון שכותבי הקוד/ערכים מפיקים הנאה מהתהליך (לפחות מהיכרותי האישית עם כמה מהם). האנשים הללו עושים זאת כתחביב, ולא כ”כ משנה להם/ נותן להם אפילו מוטיבציה שיש free riding מטורף על המוצר שהם בונים (שהרי מספר המשתמשים גדול בהרבה מהמפתחים). לכן אני לא חושב שהדוגמא הזו מתאימה לחברה אזרחית.

הדוגמא שלך על תרומות היא לא דוגמא למוצר ציבורי, כי הכסף שנאסף מיועד לתרומה לאנשים ספציפיים. ככל הנראה מבחינה פסיכולוגית אנשים יתרמו יותר אם הם יודעים שהכסף שלהם משפיע בצורה קונקרטית (עוד ארוחה או עוד מחסה). אבל בחברה אזרחית אנשים אמורים לעשות למען עצמם ופה הם תורמים לאחרים, אז גם הדוגמא הזו, אני חושב, לא רלוונטתי לחברה אזרחית.

דובי · 2008-10-17 14:17:17

שחר: כן, ככה עושים גם בחברות מסחריות. רק שההבדל הוא ששם יש היררכיה, ומישהו אומר למישהו אחר “תעשה את זה”. בקוד פתוח, אי אפשר להכריח אנשים לתרום את הזמן שלהם. אפשר רק לשכנע אותם שהזמן שהם תורמים יהיה בעל השפעה מהותית על הצלחת הפרוייקט. יותר מזה, בחברות מסחריות אף אחד לא צריך להסביר למתכנת הבודד למה הקוד שהוא כותב עכשיו בכלל חשוב ובעל ערך בפני עצמו. בקוד פתוח (ההרגשה שלי, כצופה מבחוץ) יש יותר מרכזיות להבהרת החשיבות של תיקון באג מסויים (או, לחלופין, המתכנת עצמו נתקל בבאג ומתקן אותו בשביל עצמו). איך אפשר לממש את זה? למשל, תחשוב על ארגונים שמרכזים תרומות עבור ארגוני חברה אזרחית. מה אם, במקום לשבת על התחת ולחכות שארגונים יבואו אליהם עם הצעות לפרוייקטים כדי לבקש מימון, מה אם אותם ארגונים יצאו לשטח ויחפשו ארגונים שהם לא מכירים ושלא מכירים אותם, ויציעו להם מימון עבור פרוייקטים שהם חושבים שכדאי לבצע – ואז הם יכולים לדון ביניהם על תיקונים ושינויים לפרוייקט כדי להתאים למטרות של הארגונים הקטנים. הנה דרך לפרק את המטרה הגדולה של ארגון חברתי גדול להרבה מטרות קטנות שהרבה ארגונים קטנים יתמודדו איתם בצורה שהיא בו בזמן מתוזמרת ועצמאית.

סיון: למה כל פרט צריך לשאת בעלות המוצר הציבורי? להפך! הבעיה העיקרית במוצרים ציבוריים היא שישנם ה”רוכבים החופשיים” שאינם נושאים בשום עלות. כאשר ההסתדרות מגיעה להסדר קיבוצי שמשפיע על כל העובדים במשק, גם מי שאינו חבר הסתדרות נהנה מהמוצר הציבורי הזה. זו בדיוק ההגדרה של מוצר ציבורי. “מפיקים הנאה” זה מושג כללי ובעייתי מדי. אם אתה מגדיר “אינטרס אישי” ככולל גם “הנאה”, אז הטענה ש”כל אדם פועל למען האינטרס האישי שלו” הופכת למעגלית ובלתי ניתנת להפרכה: כל מעשה של כל אדם, אלטרואיסטי ככל שיהיה, יכול לגרום לו “הנאה”, וכך להפוך בבת אחת לאינטרס האישי שלו. עניין הרכיבה החופשית הוא לא בכך שהוא גורם לאנשים לא לרצות לתרום כי אחרים נהנים חינם. זו בכלל לא סוגיה שאולסון עוסק בה. השאלה היא האם, בהנתן שיש רק כך וכך אנשים שמוכנים לתרום, האם אני כפרט מסוגל/מעוניין להשקיע את ההשקעה הדרושה כדי לקבל את הטובין הציבוריים הללו. שאלת ה”פראייריות” כלל אינה עולה — אולי זה עניין חברתי.

תרומה למען מטרה חברתית היא טובין ציבורי לעילא. חברה אזרחית לא חייבת להיות “עשייה למען עצמך”. חלק גדול מארגוני החברה האזרחית הגדולים בעולם הם בדיוק לגבי עזרה לזולת – רופאים ללא גבולות, למשל, יוצאים מגבולות מדינתם ועוזרים לאנשים שאין שום סיכוי שישפיעו על חייהם אילולא עסקו בפעילות החברתית שלהם.

דרומי · 2008-10-17 18:26:01

דובי, אי אפשר לרדד את המוטיבציות של עובדים בחברות מסחריות לרמת ה'אמרו לי, אז אני עושה', או בגרסתו האחרת – 'אני כאן רק בשביל הכסף'. לעובדים בשכר יש מגוון של מוטיבציות, והרצון להרגיש תורם ומשמעותי הוא מרכזי.

מודי תולשששש · 2008-10-20 11:02:41

דובי, הרעיון של אולסון מבריק, והוא דוגמה ל”איך לנצח את תורת המשחקים” – משנים את חוקי המשחק.

יש בעיות בדוגמה של התוכנה החופשית: מצד אחד, לא ברור מהי המוטיבציה של כותבי התוכנות – כל אחד בא מהכיוון שלו. אבל ברור לי שלגבי רבים זו פשוט משכורת: חברות מסחריות ממנות פרויקטי תוכנה חופשית מכל מיני סיבות. גם כמי שמתקן באגים למחייתו, אני מסכים עם דרומי שההנהלה מעונינת שאדע לאיזה לקוח הבאג הזה מפריע, וכמה כסף החברה מפסידה מכל באג שאני מכניס.

אבל העיקר הוא שחלוקת פרויקט תוכנה לפרוסות קטנות והשמת כל פרוסה לקבוצה קטנה הוא דבר טוב תמיד, לא רק בתוכנה חופשית ולא רק בגלל מוטייבציה – היתרונות הם עצומים. קשה לייחס את הצלחת לינוקס ל”תסמונת אולסון”.

לגבי החברה האזרחית, על פניו נראה לי שאם פועלי המתכת באוהיו נאבקים על הטבת תנאיהם, ולא על הטבות לפועלי המתכת באינדיאנה, אז לאינדיאנים יש יותר מוטיבציה למאבק מאשר אם כולם היו נאבקים בשביל כולם. האם סולידריות מורידה מוטיבציה?

למיטב זכרוני אמנסטי עובדים בדיוק בשיטה הזאת.

דובי · 2008-10-20 12:55:49

מודי – המוטיבציה הרבה פעמים היא שאנשים רוצים שהתוכנה תהיה טובה יותר, כי הם עצמם משתמשים בה. ברור שיש גם אנשים שהמוטיבציה שלהם היא כלכלית, אבל אז אין כל כך צורך להסביר למה דברים נעשים. מה שדרומי דיבר עליו הוא ההפך: שאנשים עם מוטיבציה כלכלית צריכים מוטיבציה נוספת כדי לבצע את העבודה שלהם – אבל פה, אני חושש, אנחנו נכנסים לערכים אחרים של מימוש עצמי וכד', ערכים שעובדים יכולים לשים עליהם דגש כי יש להם חלופות. אם עובד ידע שאין לו הרבה סיכוי להשיג עבודה אחרת, מקום העבודה שלו לא יצטרך לדאוג לו למוטיבציה שאינה כספית כדי לבצע את עבודתו (אם כי, כמובן, כדי לקבל ממנו את המיטב, מקום העבודה עשוי לרצות להמשיך ולתת מוטיבציה שאינה כלכלית לעובדים. מאידך, המוטיבציה הלא-כלכלית הזאת תמיד נשמעת לי מפוברקת משהו, כמו הדיבור על החברה המסחרית כ”משפחה”).

מה זה משנה לפועלים באינדיאנה אם מה שהם יקבלו יקבלו גם באוהיו או לא? כל מה שהם צריכים לדעת הוא שמי שאינו חלק מהאיגוד המסחרי לא יקבל כלום, ואז יש להם אינטרס אישי להיות חלק מהאיגוד. עד כמה שאני יודע, אמנסטי עובדים בדיוק הפוך: סניף אמנסטי במדינה מסויימת אינו עוסק בנושאים הקשורים באותה מדינה (פרט לייצוג הארגון הבינלאומי אל מול הממשל והתקשורת המקומיים), אלא רק בנושאים הקשורים במדינות אחרות, כדי לצמצם השפעות פוליטיות

דרומי · 2008-10-20 16:52:27

דובי – ההבדל העיקרי בין הטענה שלי לבין טענת ה'ארגון כמשפחה' היא הפרט הקטן הזה – זה שהטענה שלי מגובה מחקרית. כסף הוא לא הסיבה הראשונה ולא השניה למוטיבציה בעבודה*. הרבה לפניו באות סיבות כמו סיפוק והערכת עמיתים. הדוגמא הטובה ביותר היא שבכל פעם שתשאל את בן שיחך 'האם אתה עובד רק בשביל כסף' הוא יענה 'אני לא, אבל אני לא דוגמא' (נכון שזו התשובה שלך?). הטענה הזו היא, אגב, טענה אנטי-קפיטליסטית בעליל, כי היא סותרת את הטענה שאם לא נעמוד עם שוט הפיטורים מעל העובדים כל הזמן הם לא יעבדו. זו הטענה המרכזית נגד חוקים להגנת עובד ונגד איגודי עובדים.

  • הייתי נותן כאן רפרנס, אבל אתה יודע לגגל work motivation לא פחות טוב ממני.

דובי קננגיסר · 2008-10-20 17:08:12

אני עובד בשביל הכסף. כל העבודות שהיו לי עד היום היו בשביל הכסף. כמובן שכשיש לי בחירה בין שתי עבודות, אני בוחר את זו שתהיה יותר מעניינת, אבל בסופו של דבר, עבדתי בשביל הכסף. אני שואף להגיע לעבודה שבה הכסף יהיה בונוס נחמד והעיקר יהיה העניין שלי – אבל, אם לומר את האמת, אם הייתי יכול לא לעבוד (כי לא הייתי צריך את הכסף), הייתי מעדיף. מה, לא ככה כולם?

אנשים לא עובדים רק בשביל הכסף, אבל הם עובדים בעיקר בשביל הכסף. אם הם לא היו צריכים כסף, הם היו מוצאים דרך קצת יותר מוצלחת להעביר את הזמן שלהם. ה”מימוש העצמי” ושאר הדברים הפוסט-מטריאליסטיים נכנסים, בעיקר, ב”מקצועות החופשיים” ובעבודות בעלות סטטוס גבוה. כמה מנקי רחובות אתה מכיר שיגידו לך שהם לא עובדים בשביל הכסף?

רם-און · 2008-10-20 18:17:36

הי דובי.

הדרך הנכונה לעודד את החברה האזרחית לפעול בדרכים שהגדיר הקוד הפתוח היא לעודד שימוש בתוכנות חופשיות לתקשורת הקהילתית. אם בתי ספר יפעילו בכלים שהקוד הפתוח מעמיד לרשותם, הם יקבלו יחד עם התוכנה את דרכי התקשורת שבנו אותה. את ראיית העולם של המתכנתים.

דרומי · 2008-10-20 19:50:05

דובי – פספסת את הנקודה. לא 'האם אני עובד בשביל הכסף' אלא 'האם המוטיבציה שלי בעבודה היא כסף'. אלה שתי שאלות שונות. השאלה הראשונה נוגעת להאם תמשיך לעבוד גם אם לא תצטרך את זה מבחינה כספית. השניה נוגעת לשאלה אילו שיקולים אתה מפעיל כשאתה מחליט מה לעשות בעבודה ומה לא. אם נחזור לדוגמת המתכנת – קח למשל מתכנת שגילה באג. השאלה שעל הפרק היא מה יגרום לו לתקן את הבאג. כלומר, האם הוא מתקן את הבאג כי הוא סבור שתיקון הבאג יביא לו יותר כסף? האם הוא פוחד שראש הצוות שלו יגלה את הבאג ויגער בו? האם הוא חושב שהעמיתים שלו יעריכו אותו על זה שגילה את הבאג? האם הוא חש סיפוק עצמי מתיקון באגים? מחקרים מראים ששני הגורמים האחרונים הם העיקריים. נכון שזה תלוי עבודה – עובדי קו יצור בסגנון 'זמנים מודרניים' מושפעים יותר מהסעיפים הראשונים. אבל בדוגמא שנתת – מתכנתים – אין ספק שהתגמול הכספי על העבודה הוא חלק קטן מאוד מהמוטיבציה.

דובי · 2008-10-21 00:14:09

רם-און (הי!), איזו טענה מוזרה. למה שתלמידים שיעבדו עם פיירפוקס ואובונטו יקבלו דרכם את ראיית העולם של המתכנתים?

מודי תולשששש · 2008-10-21 05:01:36

1. לחזק את דברי דרומי – מה אתה חושב שיקרה אם יעלו לי את המשכורת ב 5% – האם אפתור יותר באגים? אעלה יותר רעיונות לשיפור? השכר הוא שיקול להסכמה לעבוד, לא לעבודה עצמה. אני מתקן באגים כי זאת העבודה שלי. 2. הבוסים אומרים לי מי הלקוח לא בשביל להעלות לי את המוטיבציה, אלא כי המידע יכול להיות רלוונטי לאופן שבו אתקן – האם אעשה משהו “מלוכלך ומהיר” או משהו עמוק ומסובך? (זה עוד הבדל מקוד פתוח – שם בדרך כלל בוחרים לעשות משהו כמו שצריך). 3. הטענה שלי שמתכנתי הקוד הפתוח מקבלים משכורת כוונה לכך שאין הבדל כל כך גדול בין תוכנה חופשית למסחרית מבחינת המוטיבציה. 4. אם הפועלים באינדיאנה יקבלו מה שהם רוצים כי באוהיו נאבקים, אז למה להם להאבק? ולכן משנה מה רוצים באוהיו. כך אומר ההגיון הפשטני שלי ומה שאני מבין מאולסון. ברור לי שהאמת יותר מורכבת. 5. אמנסטי במדינה אחת פועלים למען מדינה אחרת ספציפית – נניח, אמנסטי בפרו פועלים למען סיירה-ליאון. או משהו כזה. זה מה שזכור לי משיחה מקרית עם פעיל לפני יותר מעשר שנים, כך שיכול להיות שאני טועה, או שדברים השתנו מאז.

רם-און · 2008-10-21 08:02:17

הי דובי. (! :–)

אכן, זו טענה מוזרה. אבל היא מתבססת על רעיונות הנוגעים להתפתחות הרעיון ולאופן שבו רעיונות מקדמים ומתייחסים אחד לשני. הרעיון הוא לתת “לרעיון” תכונות הדומות לבעלי חיים. רעיונות יכולים להתמזג, להיפרד, להתפצל ולהשפיע על קבוצות של רעיונות אחרים.

כיצד העובדה שאני עושה שימוש באובנטו משפיעה על ההתיחסות שלי לחברה? משתמש לינוקס עושה שימוש נרחב בעזרה המוגשת לו מטעם הקהילה. לאחר זמן מה, חלק מסויים מאותם משתמשים חדשים מרגישים את החובה המוסרית להחזיר לקהילה כאות תודה. מסיבה זו, קיימים הרבה מאוד פעילי קוד פתוח המעורבים בפרויקטים קהילתים שאינם קשורים באופן ישיר לקוד הפתוח. השימוש בתוכנה עצמה במקרה הזה לא ממש משפיע, אבל הקהילה הצומחת סביב התוכנה מחנכת לערכים של נתינה ושיתוף ודואגת להרחיב את מעגל הפעילים.

המקרה של ויקימדיה מבוסס גם על אותו רעיון של נתינה ללא בקשה לתמורה, ובעצמם הנתינה גיוס דור חדש של אנשים המעונינים לתרום גם הם. בדיוק כפי שעצם ההתחברות של משתמשים לפורומים, מעודדת אותם לתת בתגובה על הנתינה שהם מקבלים מהקהילה.

במקרה של מערכות כמו דרופל הסיפור מורכב יותר. הרי אם נקבל את ההנחה שהקוד הוא החוק (ואני מקבל אותה) הרי הקוד הפתוח המבוסס על רעיונות פתוחים, מגדיר סט חוקים המעודדים את החשיבה הפתוחה. כך גם מערכות פתוחות, שפותחו על ידי חברי הקהילה, משעתקים את חוקי הקהילה אל המסגרת של התוכנה ומאפשרים להפיץ לא רק את התוכנה, אלא גם את ערכי הקהילה. כך שתוכנה פתוחה מאפשרת הקמת קהילות שהן בעצמן תואמות את חוקי הצדק השוויון והאחווה שעומדים בבסיס הרעיונות החופשיים.

לא שומעים! » לבנקים אין אינטרס אישי – תשובה לאלן גרינספן · 2008-10-25 10:15:04

[...] שמובילה כלכלנים ומדעני חברה אחרים רבים (למשל, אולסון): כדי להסביר פעולות של חברה (society) או של קבוצות בתוכה, אי [...]

הפוסט הקודם: חיי מדף

הפוסט הבא: בגוב האריות

קפיטן עופר כתב בגנות סריקת מאמרים עבור סטודנטים. הכוונה היא לאותו מנהג של מרצים לסרוק את המאמרים הדרושים לקורס ולאפשר גישה אליהם דרך אתר האוניברסיטה, במקום לדרוש מהסטודנטים לכתת את רגליהם לספריה ולמצוא אותם בעצמם. עופר לא יצא כנגד המנהג עצמו, שנועד בסך הכל לסייע לסטודנטים, אלא כנגד ההשלכות השליליות שלו: סטודנטים שגומרים תואר מבלי שביקרו בספריה אפילו פעם אחת.

שרון, בתגובות, מברכת על הדיגיטיזציה של החומר האקדמי ומציינת עד כמה הדבר שיפר את הנגישות של טקסטים אקדמיים לסטודנטים ולחוקרים בכלל. אני מסכים עם שרון בנקודה הזו, אבל אני חושב שהיא לא רלוונטית.

בקורס שאני מתרגל השנה החליט המרצה רגע לפני תחילת השנה לשנות לגמרי את הסילבוס, כדי שרוב חומר הקריאה יהיה זמין אלקטרונית, מעבר לכמה ספרים שהסטודנטים התבקשו לרכוש במלואם. המשמעות של השינוי ברגע האחרון הזה היא שמדי שבוע אני שולח לסטודנטים את רשימת הקריאה לשבוע הבא. הרשימה כוללת לא רק את מראה המקום של המאמרים, אלא גם את הקישור הישיר אליהם. כצפוי, במקרים כאלו, חלק מהקישורים לא עובדים. חלק ממאגרי המידע יוצרים קישור יחודי לכל סשן, ועבור סטודנטים שניגשים למאגר מחוץ לאוניברסיטה, החיבור נעשה עוד יותר מסובך משום שהוא צריך לעבור דרך הפרוקסי של הספריה.

אדם נורמלי (כלומר, אני), כשהיה נתקל בבעיה כזו, פשוט היה נכנס לאתר הספריה ושולף את המאמר בעצמו דרך מאגרי המידע. והנה, בכל זאת, אף לא אחד מהסטודנטים – חבר'ה בשנה השלישית והרביעית לתואר – לא ידע איך לעשות זאת, או לכל הפחות לא טרח לעשות זאת.

דוגמא אחרת: כדי לכתוב את העבודה בקורס, הסטודנטים נדרשים למצוא בעצמם לפחות חמישה מאמרים ושלושה ספרים על הנושא שהם בחרו. לפני מספר ימים סטודנט פנה אלי ואמר שהוא רוצה לכתוב עבודה על הקרבות בבוסניה. אז הוא נכנס לאתר הספריה וחיפש ספרים עם הביטוי “מלחמת בוסניה”. הוא לא מצא כלום, אז הוא פנה אלי לעזרה.

אנחנו רגילים לחשוב שבני הנוער של ימינו גדלו עם מקלדת ביד, שגוגל הוא טבע שני עבורם. אנחנו, האוריינים-טכנולוגית באזור גיל ה-30, נוטים לחשוב שמה שבא בקלות לנו קל וחומר בא בקלות להם. המציאות היא הרבה יותר עגומה. כן, הם מסוגלים לכתוב בלוג ולחפש בוויקיפדיה, ואפילו לעשות קאט-אנד-פייסט, אבל אין להם מיומנות חיפוש אלמנטרית. כשהם יוצאים מהעולם הרחב של גוגל שבו כמעט כל מילת חיפוש שיעלו על הדעת תעלה להם משהו רלוונטי, ומגיעים לעולם המוגבל יותר של חיפוש בספריה, הם לא יודעים למצוא מילות חיפוש אפקטיביות כדי להשיג הרבה תוצאות מצד אחד, אבל לצמצם את התוצאות למשהו שאפשר להתמודד איתו מצד שני. כשמדובר בחיפוש שמוגבל רק לכותרת ומילות מפתח שהוגדרו עבור כל ספר, הקושי משמעותי הרבה יותר. גרוע מכך: כשהם כבר מוצאים משהו, הם לא מכירים את השיטות האלמנטריות ביותר כדי למנף את הגילוי הזה לגילויים נוספים, בין אם באמצעות הביבליוגרפיה של הספר/מאמר, ובין אם באמצעות ניצול שיטת מיון הספרים בספריה. ובניגוד למה ששחר כתב בתגובות לעופר, זה לא משהו יחודי לישראל. זה נכון להרבה מקומות.

בתשובה שלי לסטודנט הראיתי לו מה עושים צעד צעד: עושים חיפוש על המילה הכללית ביותר שאפשר להעלות על הדעת – “בוסניה”, במקרה הזה. מסתכלים על רשימת הספרים הארוכה שמתקבלת. עכשיו אפשר לזהות דפוסים חוזרים. חלק גדול מהספרים, במקרה הזה, ממויינים בין DR1600 ל-DR1700. לך לספריה ותעמוד מול המדף הזה: כל הספרים שתראה שם עוסקים בבוסניה. עכשיו תעבור על תוכן העניינים של הספרים הללו, ותמצא מה רלוונטי עבורך.

אתם יודעים מה הוא ענה לי? “וואו”. אף אחד לא הסביר לו את זה עד היום, בשנתו השלישית באוניברסיטה. וכי למה שיסבירו? כל המרצים בטוחים שה”צעירים האלה” מבינים במחשבים יותר מהם, ולכן לא צריך להסביר להם איך לעשות חיפוש. אבל צריך. ככל שהמרצים מנסים להקל יותר על הסטודנטים, אפילו בדברים אלמנטריים כמו מציאת עותק של מאמר שזמין אלקטרונית, כך הסטודנטים הללו יהיה פחות מוכנים להתמודד עם משימות אקדמיות אמיתיות.

הדיגיטיזציה של טקסטים אקדמיים היא דבר נפלא. העובדה שבין גוגל פרינט לאמאזון אני יכול לקבל הצצה לתוך כמעט כל ספר שאני מחפש מבלי לטרוח ללכת לספריה היא כלי נוח להפליא שחסך לי הרבה טיולים מיותרים לספריה. ובכל זאת, אילולא כמה וכמה טיולים “מיותרים” לספריה, לא הייתי מוצא כמה מהספרים המרכזיים ביותר שהשתמשתי בהם לאורך השנים. אם לא הייתי מעדיף, אחת לכמה זמן, לקחת את הגליון הפיזי של כתב עת שיש בו מאמר חשוב עבורי, במקום פשוט להוריד אותו מהאינטרנט, לא הייתי נתקל בכמה מהמאמרים והרעיונות המעניינים ביותר שקראתי לאורך שנותי באקדמיה. סרנדיפיטי (יש לזה תרגום לעברית?) היא אחת המיומנויות החשובות ביותר לאקדמאי.

לסטודנטים שלי אני אומר שמבחינתי, חלק מהגדרת המשימה שלהם בכל עבודה שהם מקבלים היא ללכת לספריה ולעשות מחקר שם, פיזית. אי אפשר לכתוב עבודה אקדמית טובה בלי לבקר בספריה.

#אינטרנט #אקדמיה #חינוך #טכנולוגיה #שכנים

תגובות

ניצן · 2008-10-15 19:57:12

במכללת עמק יזראל יש קורס חובה בשנה הראשונה שנקרא כתיבה מדעית. אין בחינה אלא רק עבודה שיש להגיש בסוף הקורס. העבודה היא כמובן החלק הזניח – עבודה של 3-5 עמודים שנכתבת לאורך כל הסמסטר, החלק החשוב באמת היה העבודה בספריה – שעתיים של הרצאה בספרייה שהתיחסה למאגרי מידע, איך למצוא ספר, איך למצוא מאמר וכן הלאה. בסוף השיעור, המרצה נתנה לכל סטודנט נושא לכתוב עליו ולשיעור הבא הוא כבר היה צריך להביא 7-8 ספרים ומאמרים מהספריה בנושא.

מצד שני, אני לא בטוח שחוסר ידע הוא מקור הבעיה כמו העובדה שהאקדמיה הפכה לסוג של בית חרושת. החומר שהמרצה מספק הוא די והותר ולפעמים אף מיותר כדי להשלים את הקורס בהצלחה. וסטודנט שצריך להתמודד עם 8 שעות לימודים ביום (במקרה הטוב) ובנוסף לזה בחינות, שעורי בית וכמובן גם עבודה – אין לו שום אינטרס ללכת ולבצע מחקר עצמאי או להרחיב את אופקיו. אני זוכר את הימים שהייתי סטודנט בטכניון, התחלתי ללמוד ב 8 וחצי בבוקר וסיימתי ב 4-5 בצהריים. להגיד שהיה הרבה זמן “לבלות” בספריה כדי למצוא מאמרים וחומר קריאה נוסף? במקרה הטוב רכשנו או שאלנו את הספרים שהיו רשומים בסילבוס, במקרה הרע, הסתמכנו על רשימות משנה שעברה

העלמה עפרונית · 2008-10-15 20:12:54

“סרנדיפיטי” – אקראיות?

ולעצם העניין – אני חושבת שצריך להבדיל חומר קונקרטי שהסטודנט צריך לקרוא (ואז אין הבדל בין “המאמר נמצא בלינק” לבין “המאמר נמצא בספר שנמצא במדף הרביעי מימין”) לבין חומר שהסטודנט צריך לחפש. לא?

מיכאל · 2008-10-15 21:56:31

ובגלל זה ג'יי לנו מצליח כבר שנים להחזיק פינה בתוכנית שלו שבה הוא מראה (בין השאר) סטודנטים לתקשורת שלא יודעים מי היה הנשיא הקודם למשל. עודף מידע גורם לאנשים לשגות באשליה שלא צריך להתאמץ להשיג אותו, כי הוא יהיה תמיד זמין.

שרון · 2008-10-15 23:02:09

ואני לא מבינה – בימי הב.א. האפלים שלי באוניברסיטה העברית נדרשנו כולנו לעבור קורס קצר של 4-5 מפגשים ב”הדרכה ביבליוגרפית”, שבו בדומה למה שמתאר ניצן, למדנו איך בנויה הספריה, איך משתמשים במערכת אלף (שהיתה כמובן חוד החנית הטכנולוגית לפני עשור), ואיך בונים עבודה בסיסית. זה כבר לא קיים, או שהסטודנטים כבר הדחיקו את זה לגמרי? נראה לי שדווקא כיום זה הרבה יותר רלוונטי כי יש הרבה יותר מקורות מידע, לא?

דובי · 2008-10-15 23:39:44

אני לא יודע איך זה בטכניון, ניצן, אבל אני מצאתי די והותר זמן להרחבת הדעת מעבר לדרישות הקורסים בתואר הראשון – ואפילו נשאר לי זמן לפעילות פנאי. הקורס שאתה מתאר, כמו שאמרה שרון, קיים גם באוניברסיטה העברית. אבל העובדה המצערת היא שמי שלא ידע להתמודד עם מאגרי מידע לפני הקורס, לא ידע זאת גם אחריו. עיקר הקורס, כשאני עברתי אותו, היה כללי ציטוט נאותים ושאר אלמנטים טכניים של הכתיבה האקדמית. אני לא יודע מה שלום הקורס בימינו.

העלמה – א. אני לא בטוח שזה מעביר את מלוא המשמעות של המילה. ב. נכון, יש הבדל, אבל מי שאף פעם לא נדרש לחפש מאמר לפי מראה מקום, לא ילמד גם איך למצוא מאמר לפי נושא כללי יותר. לחפש מאמר בספריה על פי מראה מקום זה ה-א”ב, ורק אחרי שהסטודנט יודע לעשות את זה בצורה סבירה, אפשר לקוות שידע לחפש חומר בצורה עצמאית.

דובי · 2008-10-15 23:41:13

אגב, שרון, אני עדיין מתגעגע לממשק הטקסטואלי הישן של אל”ף. הרבה יותר מוצלח ושימושי מהממשק הגרפי המטופש בגרסא החדשה. החזירו לי את שורת הפקודה, בפקודה!

מימי · 2008-10-16 05:15:45

מילה מהספרנית שלכם - (טכניון) אז ככה - מיומנויות חיפוש חומר הן ידע נרכש כמו כל ידע אחר. יש הבדל בין סטודנט למדעי החברה והרוח לסטודנט במדעי הטבע. ההבדל הוא לדעתי, בשלב שבו נדרש הסטודנט להתמודד בכוחות עצמו ללא הכוונה ולחפש בעצמו חומר. סטודנטים במדעי הרוח והחברה נדרשים לכך בשלב מוקדם יותר של הלימודים. חומר סרוק או לא – בשלבים מתקדמים של הלימודים ומי שבאמת זקוק לידע יצטרל לשנס את מתניו ולחפש. בתואר ראשון בהתחלה – מדוושים עם גלגלי עזר על אופניים שלושה גלגלים. אה – ואנחנו תמיד מוכנות לעזור – בפעם הבאה שאתה שולח את הסטודנטים שלך לספריה תגיד להם להעזר בספרנית. (זה יקח עוד כמה שנים עד שנעלם מהנוף – כדאי לנצל את ההזדמנות) יש גם קורס חובה וככה, אבל בין כה וכה אף אחד לא מקשיב

דולי · 2008-10-16 05:53:03

א. סרנדיפיטי – גילוי מקרי?

ב. אני לא יודעת מה קורה באוניברסיטה העברית, אבל בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב יש מן לומדה טיפשית להכרת קטלוג אלף שכל תלמידי השנה הראשונה מחוייבים לעשות אותה, ותו לא. בפילוסופיה היה פעם קורס כזה והוא בוטל. כמו כן, היו פעם שלושה קורסים בחוג לאנגלית שנקראו קומפוזישן 1, 2 ו-3. הם היו קורסי חובה ובמהלכם למדו הסטודנטים לבצע מחקר ולכתוב עבודה אקדמית. חברה שלי שעשתה אותם טוענת שהם היו מעולים. הם לא קיימים מזה כמה שנים.

ניצן · 2008-10-16 05:53:33

דובי, הלימודים בטכניון, לפחות בשנתיים הראשונות, הם מתמטיקה נטו, הצורך של סטודנט להנדסה לחפש חומר נוסף בספריה הוא כמעט אפסי. אבל כך גם הזמן שנותר לו בשביל לעשות את זה. בשנתיים הנוספות, הקצב יותר איטי ויש מקום להתחיל לחפש, אבל שוב, זה תלוי בפקולטה ואם יש ספרניות טובות זה מאוד עוזר.

אני את ההכרויות שלי עם חיפוש בספריה עשיתי כבר בגיל 16, אמא שלי בדיוק עבדה על הדוקטורט שלה ובתור “המבין מחשבים” מצאתי את עצמי מבלה שעות בספריה ומחפש על האלף ספרים. אני חייב לציין ש 14 שנים מאוחר יותר, כשנתקלתי במערכות החדשות הלכתי לחלוטין לאיבוד – ושוב, ספרניות טובות עוזרות עד מאוד בקטע הזה.

אבל זו בדיוק הנקודה – לא חסרים כלים, מי שירצה יצליח. בכל ספריה יש ספרניות שיודעות לעבוד עם המערכת וישמחו (לרוב) לעזור. אבל חלק גדול מהעסק זה הנכונות – זה הרצון ללכת, להשקיע וללמוד ובחלק מהמקומות, לצערי, אין שום דחיפה לעשות את זה.

הקורס שעליו דיברתי נוצר לאחר שסטודנטים הגיעו לסמסטרים האחרונים, באו לכתוב עבודות ופתאום המרצים גילו שהם לא יודעים לחפש מידע ולא יודעים איך לרשום בבליוגרפיה.

דרומי · 2008-10-16 06:14:17

אני לא רוצה להשמיץ, והשנים שבהן למדתי לחפש חומר עברו מזמן ויכול להיות שהכל כבר השתנה – אבל בבן גוריון, בשנה א' היינו חייבים לעשות קורס 'הדרכה בספריה'. במשך שעתיים בערך לימדו אותנו איך להשתמש ב'אלף' ואיך למצוא את המדף המתאים בספריה, שלחו אותנו למצוא כמה ספרים על המדף – ולמדנו. את הידע שלי בקשר לחיפוש אמיתי בספריה – שהוא, עבורי לפחות, בעיקר עניין של חיפוש מאמרים בדטהבייסים, ופחות חיפוש על המדפים* – קיבלתי בקורס 'שיטות מחקר איכותניות', שהמתרגלות בו החליטו שאנחנו צריכים גם ללמוד איך לחפש מידע, למרות שלא היה לזה שום קשר לנושא הקורס.

*כשלמדתי פילוסופיה, כן עמדתי מול המדף הרלוונטי והסתכלתי מה יש. בסוציולוגיה יצא לי לעשות את זה מעט פעמים, ולא הפקתי הרבה. אני מניח שזה הבדל דיסציפלינרי, שקשור ביחס בין מאמרים לספרים ובקצב התחדשות המחקר.

העלמה עפרונית · 2008-10-16 10:38:05

כשאתה אומר “לחפש לפי מראה מקום” אתה מתכוון “בכתב העת X, בעמוד כך וכך נמצא מאמר של פרופ' מה שמה”, או שאתה מתכוון למשהו מתוחכם יותר? וכן, בעברית עדיין יש את “הדרכה ביבליוגרפית”. אם אני זוכרת נכון, במשפטים הוא מתמקד בחיפושי חומר, ובתקשורת הוא מתמקד בכללי ציטוט אחיד, אבל אולי נמרוד יוכל לתקן אותי. ביליתי את הקורס הזה בהדחקה טוטאלית ובג'ט לג שסירב לעבור, ככה שאני לא זוכרת ממנו יותר מדי (פרט לעובדה שיש לי בו את הציון הכמעט הכי נמוך בתואר, כי הנחתי שזה עובר/לא עובר)

דובי · 2008-10-17 14:05:09

ניצן ומימי: אני מנסה לשדל את הסטודנטים לעשות שימוש בספרנים בספריה, ואני יודע מנסיון שהם מאוד אדיבים ועוזרים, אבל אני גם יודע מנסיון שזה לא נעים לסטודנטים צעירים לבקש עזרה בדברים כאלה, הרבה פעמים כי הם לא ממש בטוחים מה הם מנסים לחפש ומה הם צריכים לשאול. אז נכון שספרנים טובים יודעים גם אין להבין מה השאלה שהסטודנטים היו צריכים לשאול אפילו מתוך שאלות כלליות ומעורפלות, אבל כסטודנט זה קצת מפדח. (אגב, יש באוניברסיטה פה גם שירותי סיוע ללימוד כתיבה אקדמית. גם בהם אני מפציר בסטודנטים לעשות שימוש – הלוואי שלנו היו כאלה בארץ! – אבל גם פה, רוב הזמן, לסטודנטים או שאין זמן להשקיע בזה, או שלא נעים לפנות אליהם ולהכיר במגבלות שלהם.

העלמה: כן, בדיוק את זה, לא שום דבר מתוחכם ביותר. לדעת איך למצוא כתב עת על המדף או במאגרי מידע ולשלוף משם את המאמר שאמרו להם. לא תאמיני כמה סטודנטים לא מסוגלים לעשות את זה.

אליאונורה · 2008-10-19 20:35:43

מרתק. תודה.

לא שומעים! » שיעור סוף · 2008-10-23 16:40:47

[...] בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את [...]

הפוסט הקודם: בין "עוני" כבעייה חברתית לבין "עניים" כפרטים שיש להם בעיה – Blog Action Day 2008

הפוסט הבא: קוד פתוח, חברה אזרחית ובעיית הפעולה הקולקטיבית

אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי התקשורת שלי היה שהבעיה המרכזית של הטלוויזיה כמדיום חדשותי היא שהטלוויזיה הופכת כל נושא לאישי. אי אפשר להראות בטלוויזיה מושגים מופשטים, אלא רק את התגלמותם בבני אנוש שמסוגלים לדבר, לזוז ולייצג את המושג. בעיתון אפשר לכתוב על “מפלגת העבודה”, אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות את אהוד ברק שמייצג את המפלגה. בעיתון אפשר לכתוב על “ארצות הברית”, בטלוויזיה אפשר רק להראות את בוש. בעיתון אפשר לכתוב על “עוני”, אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות אנשים עניים.

כשמדובר על פוליטיקה, המשמעות היא פרסונליזציה של הבחירות – קשה קצת להאמין, אבל בארה”ב לא היו עימותים עד שנת 1960. בשנת 1932 רוזוולט היה המועמד הראשון אי פעם לנשיאות שטרח להופיע באופן אישי בועידת המפלגה כדי לקבל המינוי. כשתומאס אדיסון הקליט את שני המועמדים לנשיאות בשנת 1908 ומכר את ההקלטות לציבור הבוחרים, עצם הרעיון שמועמדים למשרת הנשיאות בכלל יפנו ישירות אל הציבור היה חדשני. בישראל, כמובן, הכל התחיל הרבה יותר מאוחר. את הפרסונליזציה של הבחירות נהוג למקם בישראל ב-1992, כשבפעם הראשונה מפלגה בישראל שינתה את שמה הרשמי על פתק ההצבעה כדי שיכלול את שם המועמד שלה לרשות הממשלה: מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. מפלגת העבודה עשתה זאת, בין השאר, כדי לנסות ולהקדים, לפחות בהרגשה, את יישומה של שיטת הבחירות החדשה שהרסה כל חלקה טובה (ולא היו הרבה) בפוליטיקה הישראלית לאורך העשור הבא. הרבה מים עברו בירדן בין ה-ט'(רנספר) של מולדת ועד ל-ל'(יברמן) של ישראל ביתנו: בין הרעיון המופשט ועד לאישיות כמרכז התמונה.

גם כשמדובר על עוני המשמעות היא פרסונליזציה, וכמו שבפוליטיקה הפרסונליזציה הביאה איתה את הקמפיין האישי השלילי, כך גם הפרסונליזציה של העוני מסיחה את דעתנו מהבעיה החברתית המגולמת במילה הזו, לבעיה האישית של הפרטים העניים. שתי דרכי התמודדות יש עם העניים כאנשים עם בעיה פרטית. החיובית יותר היא הנסיון לעזור לאנשים הללו. אחת לכמה זמן יפציע סיפור חדש על מסכי הטלוויזיה, על אם חד הורית שדרה עם שני ילדיה בחדר מדרגות. בעקביות דייקנית, למחרת יספרו לנו במהדורה על כל הטלפונים שזרמו למערכת עם הצעות למגורים, לסיוע כלכלי, לעבודה. כולנו נרגיש טוב – סוג של קתרזיס – ונדע, כאחד, שנפתרה בעיית העוני בישראל. טוב, לא בדיוק, נפתרה בעיה של אשה ענייה אחת. אבל העניים האחרים – ופה זו כבר דרך ההתמודדות השניה – הם עצלנים, בטלנים, אוכלי חינם, שילכו לעבוד. או, במקרה הטוב, הם משוגעים, צריך לאשפז אותם וזהו. כי לכל עני יש סיפור אישי. אין הרבה סיפורים שמתחילים ב”אחרי הצבא הלכתי ללמוד רפואה” ונגמרים ב”היום אני חסר בית”. בדרך כלל אפשר לזהות בסיפורו האישי של כל עני את כל אותן נקודות בחיים שאפשר היה לעשות משהו אחר, שאדם עם יותר כח רצון, יותר מוטיבציה, אולי יותר שכל, היה מצליח להפוך באמצעותו את חייו לסיפור הצלחה. אבל האנשים הללו, הם לא עשו זאת. אפשר למצוא הסברים, ואפשר למצוא תירוצים – אפשר להגיד שהם גדלו בסביבה שלא עודדה אותם להישגיות, או שהם למדו בבית ספר שניתב אותם מראש למסלול מקצועי שמנע מהם אפשרות להתקדם בחיים, או שהם נתקלו בגזענות מבנית שדיכאה אותם וסגרה בפניהם מסלולי קידום. זה לא כל כך משנה מה ההסבר.

השאלה שצריכה להשאל היא האם ייתכן שלכל כך הרבה אנשים “מגיע” להיות עניים? האם אין במספרי העניים בישראל (כמו גם במדינות אחרות במערב) כדי להצביע על כך שישנה בעיה מבנית כלשהי? שהאידאל הקפיטליסטי לפיו מי שאינו מסוגל להמשיך במרוץ לעד צריך ליפול בצד הדרך, הוא לקוי קצת, מבחינה מוסרית? שרעיון הכלכלה החופשית נוצר כדי לשרת את בני האדם (הממשיים, אלו שמופיעים בטלוויזיה) ולא את המושג המופשט של “הכלכלה”?

העוני לא יעלם, לא במחי יד וגם לא אחרי כל תוכניות הרווחה שבעולם. אבל את העוני אפשר להפחית, ואפשר לצמצם את ההשפעה ההרסנית שלו על חיי אדם. את זה אי אפשר לבצע כל עוד העניים הם בעינינו פרטים שיש להם בעיה (שאפשר לפתור באופן פרטני). רק הכרה בעוני כבעייה חברתית שמצריכה הרתמות של כל החברה כדי להביא לתקנה, תוכל להביא לשיפור במצב.

—

ה-Blog Action Day, שחל היום ושבמסגרתו מופיע הפוסט הזה, עוסק בעוני. נראה לי, מעיון באתר שלו, שהם מכוונים יותר לעוני המרוד של מדינות העולם השלישי. גם את העוני הזה מנסים ארגונים מסויימים לפתור בצורה פרטנית. אנשים במערב נקראים “לאמץ” ילד במדינת עולם שלישי על ידי תרומה של דולר ליום. ה”הורים המאמצים” מקבלים תמונה של הילד וספרון עם סיפורו של אותו הילד. לפעמים, אולי, הם מקבלים מכתבי תודה מילדם המאומץ. כל תרומה כזו, כמובן, היא פעולה נאצלת, ובטח שיותר טובה מלא לעשות כלום. אבל גם כאן, כמובן, הפתרון לא יבוא מדולר ליום, גם אם מליוני אנשים יצטרפו ליוזמה. אבל אין לי כל כך מה להגיד על העוני בעולם השלישי. אותי יותר מטרידים האנשים שחיים ברחוב פה בטורונטו, והאנשים בארץ שלא יודעים אם זה לא יהיה גורלם בחודש הבא. אני לא אוהב את הביטוי “עניי עירך קודמים”, אבל לפחות במדינה דמוקרטית, שבה יש לנו יכולת (תאורטית) להשפיע על סדר היום הציבורי, עניי מדינתנו קודמים.

רונלד אינגלהארט זיהה בזמנו שינוי בין-דורי, ממתן חשיבות עליונה לנושאים של פרנסה ומשפחה, לנושאים של מימוש ופיתוח עצמי. מי שגדל בחברת שפע נטולת מלחמות ומחסור, אמר אינגלהארט, יגדל לראות את הדברים הללו כמובנים מאליהם. הוא כינה את התפיסה החדשה הזו “פוסט-מטריאליזם”. המעניין בשינוי הזה הוא שבעוד שהמטריאליזם הסתדר באופן עצמאי על קו העימות שבין המעמד העליון למעמד התחתון, בפוסט-מטריאליזם אין קו פילוג ברור: חברה שכולה פוסט-מטריאליסטית, על פי אינגלהארט, היא חברה שהגיעה ל”סוף הפוליטיקה”.

אני לא חושב שבישראל יש מקום לפוסט-מטריאליזם. במדינה שמעולם הכלכלה לא היוותה בה נושא מרכזי, המטריאליזם אינו האידיאולוגיה המרכזית שיש להחליפה. בישראל מזה עשורים ששתי החלופות העיקריות סובבות סביב נושאי חוץ ובטחון. הדורות שגדלו בימי מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, לבנון – הם עיצבו את סדר היום שלנו, בין אם באו משמאל או מימין, סביב הפתרונות הדרושים לבעיות המיליטריסטיות. אבל הדור שהתחיל פחות או יותר אחרי שאני נולדתי, אנשים שעבורם מלחמת לבנון היא משהו שקרה כשהיינו תינוקות, שהדבר הקרוב ביותר למלחמה שהיה לנו בתקופה המעצבת שלנו היה השהות בחדר האטום במלחמת המפרץ – אנחנו יכולים להתחיל את השינוי לכיוון סדר יום חדש. הכיוון שלנו צריך, לפיכך, להיות יצירת אידיאולוגיה פוסט-מיליטריסטית. לא “פציפיסטית”, שהיא למיליטריזם בערך כמו שסוציאליזם הוא למטריאליזם, אלא משהו שונה בתכלית, משהו שהבטחון הצבאי של המדינה הוא מובן מאליו עבורו: צריך לשמר אותו, אבל לא צריך לבנות אותו כאילו מאפס. בניה מחדש של מדינת הרווחה, על בסיס עקרונות אזרחיים ליברליים, צריכה להיות הפרוייקט של הפוסט-מיליטריזם. יצירת חברה שבה הפוסט-מטריאליזם יכול להבנות. זו צריכה להיות המשימה של הדור שלנו, כדי שהדור שיגיע לפרקו בישראל בשנות ה-30 של המאה ה-21 יוכל, סוף סוף, להדביק את הדור שחוויות ההתבגרות שלו מרוחות על אינספור הסרטים שמתעדים את שנות ה-60 בעולם המערבי.

#חברה #כסף #פוליטיקה

תגובות

מודי תולשששש · 2008-10-15 08:15:01

זה די מה שהתכוונתי בפוסט קודם שלי בלי להגיד את המילה הנכונה: הקרב בין הסוציאליזם לקפיטליזם מתרחש בתוך המסגרת המטריאליסטית. הפתרון, אם יש, חייב לבוא מחוץ למטריאליזם.

אורן · 2008-10-15 10:52:38

פוסט מעניין.

  1. בפסקת הסיום אתה בעצם אומר “הלוואי והילדים שלי לא יצטרכו ללכת לצבא”; בניסוח האלטרנטיבי הזה אתה בעצם נשמע כמו קלישאה, ובאמת אני שואל: למה אתה טוען שאנחנו לא הדור הפוסט-מטריאליסטי? תסתכל על המתגייסים של היום לעומת המתגייסים של פעם. לדעתי זו דוגמה מדוייקת ל”מימוש עצמי” ואינדיבידואליזם לעומת “קודם כל המדינה”.

2. בשנות ה- 60 בעולם המערבי לא היה עוני? האם בכלל יש מדינה שאין בה עוני? ע”פ אורוול בכל צורת שלטון תמיד המדינה מסתדרת בצורת 3 מעמדות. תמיד יש מעמד נמוך. ברור שאפשר וצריך לשפר את תנאיו ולצמצם את גודלו.

3. אפריקה: אני תוהה לפעמים אם אנחנו (ישראלים) לא מתעלמים מדי מגודל הבעיה. זה נושא שלא ממש מעניין את רובנו, כולל פעילים חברתיים רבים. אבל ייתכן ודווקא אנחנו כישראלים צריכים לתת יותר תשומת לב למתרחש שם, לדעתי: א. העניין ההומניטרי עקב “התנסותנו” עם השואה (הנושא “נטחן” עד דק בעקבות פליטי דרפור, אבל שים לב שמדברים על זה רק כשזה מגיע אלינו פיזית) ב. יש הרבה איסלאם באפריקה, ובפרט מדינות עוינות לנו. תוך חוסר ידיעה מוחלט, אני תוהה האם אין סכנה שאפריקה, בגלל העוני והמלחמות, תהפך בעתיד ברובה למעצמה איסלאמית קיצונית וחזקה (משאבים וכח אדם: לא חסר), שתציב כאויביה את השטן הקטן והשטן הגדול?

דובי · 2008-10-15 13:56:22

תודה, אורן. 1. א. באמת הלוואי. ב. זה לא מה שאמרתי. דווקא הדגשתי שאני לא חושב שנצטרך להפסיק לשמור על בטחון ישראל, אלא רק שההרגשה כאילו קיימת סכנה קיומית למדינה עצמה, כבר לא כל כך שם. ג. ברור שאימצנו אלמנטים מסויימים של הפוסט-מטריאליזם — אנחנו לא מנותקים משאר העולם המערבי — אבל אלמנטים רבים אחרים חלשים מאוד אצלנו, למשל התנועה הירוקה. חוץ מזה, ההרגשה הסובייקטיבית שלי היא ש”מימוש עצמי” בישראל עדיין מוגדר במונחים מטריאליסטיים: להשיג עבודה שמכניסה המון כסף, או, טוב יותר, להרוויח הרבה כסף בלי לעבוד. פוסט-מטריאליזם זה לא “קודם אני במקום קודם המדינה” – זה אינדיבידואליזם אלמנטרי. פוסט-מטריאליזם זה, בפשטנות מה, “קודם הנשמה במקום קודם הכסף”.

  1. תמיד היה עוני, תמיד, כנראה, יהיה. הדור שהגיע לפרקו בשנות ה-60 הוא הדור שרובו היה בן המעמד הבינוני, שלא ידע את המחסור שידעו הדורות שלפניו – אלו שגדלו בזמן מלחמות העולם והשפל הגדול. לא כל הדור פוסט-מטריאליסטי — כך טען אינגלהארט, הוא לא דיבר על תהליך דורי אלא תהליך אינדיבידואלי שפשוט קרה בתכיפות הרבה יותר גבוהה בדור שנולד אחרי מלה”ע השניה — אבל חלקים הרבה יותר גדולים ממנו הם כאלה, בהשוואה לדורות קודמים.

  2. א. אני לא מבין מה בין השואה לבין העוני באפריקה. אני חושב שזו חוצפה שישראל לא הרימה את קולה בנוגע לרצח העם בדרפור, ואפילו לא טרחה לסייע לפליטים שהגיעו לפתחה, אבל העוני באפריקה? איך זה קשור? ב. איסלאם אין משמעו שנאה ליהדות. היריבות בין מדינות ערב לישראל קשורה בהרבה נושאים, לאו דווקא באיסלאם. אפילו המעורבות של איראן בסכסוך הישראלי-ערבי נוגע הרבה יותר ליריבותיות בתוך העולם המוסלמי מאשר לסוגיה היהודית-מוסלמית. אני לא חושב שיש סיבה לחשוב שבגלל שחלקים מאפריקה יקצינו את האיסלאם שבהם, הדבר יוביל להפניית חיציהם לעברנו. בשביל להיות אנטי-אמריקאי, אגב, לא צריך להיות מוסלמי. מספיק להיות צרפתי, למשל (אם כבר מדברים על השפעות חשובות על אפריקה).

דרומי · 2008-10-15 14:03:51

ללב גרינברג יש את התיאוריה של 'השלום המדומיין' – הוא טוען שבשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים, הישראלים הניחו שהסכסוך הסתיים ופנו להתעסק בנושאים אחרים – ממזרחיות ועד זכויות אדם. על רקע זה צמחה גם הפוסט-ציונות. רק ששכחנו שעדיין יש סכסוך, לא שמנו לב מה קורה בשטחים – וזו אחת הסיבות שאוסלו נכשל.

דובי · 2008-10-15 14:24:15

דרומי – ההבדל הוא שאני מדבר על הבדל תודעתי (כמו אינגלהארט) ולא הבדל “סתם” של “הנושאים הבוערים”. לכן אין כאן עניין של התעלמות ממה שקורה בשטחים, אלא שינוי התפיסה של מה הצרכים שיש לקדם. בתאוריה הקטנה שלי פה, המיליטריזם – כלומר, התפיסה שהצורך העיקרי הוא הגנה על המדינה מפני איומים קיומיים, מוחלף בפוסט-מיליטריזם, שהוא התפיסה שהמדינה היא עובדה קיימת ושאין עליה איום קיומי ממשי. אין זה אומר שאין בעיות מבית ומחוץ, שאין טרור ואין כיבוש, אלא שאת הבעיות הללו צריך לבחון מתוך פריזמה שאינה “קיומית”. אני חושב שגם אני וגם אתה, בעצם, מעוניינים בנסיונות לפתור את שאלת השטחים מתוך הסתכלות שאינה מיליטריסטית-קיומית, שהיסוד לפתרון הוא בהכרה שמדינת ישראל אינה מאויימת, ולכן אפשר “לשחרר” קצת ולנסות דברים של”מיליטריסטים” נראים מסוכנים מאוד (ראה ערך עקרון ה”הרתעה” שמכניס אותנו כל פעם מחדש לצרות). אני הייתי אומר שאוסלו כשל דווקא מפני שזהו ניסיון לפתור את הבעיה מנקודת מבט מיליטריסטית, שמונעת אפשרות לבניית אמון אמיתי עם הצד השני. מצד שני, כשם שמדינת הרווחה אפשרה לדור הפוסט-מטריאליסטי לצמוח ולגדול, כך גם אוסלו, על אף כשלונו, אפשר (?) לדור פוסט-מיליטריסטי לצמוח בישראל, ואולי מכאן תבוא הישועה.

ללא אליבי»ארכיון הבלוג » Blog Action Day 2008 – האגף לסיוע משפטי · 2008-10-15 17:33:09

[...] שנדון ב-Blog Action Day השנה הוא עוני. כמו דובי, גם אני מתעניינת יותר בענייני עירי ומדינתי. לכן, זו [...]

ירדן · 2008-10-15 17:53:17

בלבלת אותי בסוף עם הפוסט-מיליטאריזם. מה זה בעצם אומר עם הדור יהיה “פוסט מיליטריסטי” אבל לא פצפיסט?

דובי · 2008-10-15 18:39:05

חשבתי שהדימוי שנתתי יספיק. פציפיזם הוא הקצה השמאלי של המיליטריזם – כלומר, הנושא הצבאי עדיין מרכזי. באותו אופן, המרקסיזם הוא הקצה השמאלי של המטריאליזם – הנושא הכלכלי עדיין במרכז האידיאולוגיה. פוסט מיליטרליזם, כמו פוסט מטריאליזם, מפסיק לראות בנושא הצבאי (כלכלי) את מרכז האידיאולוגיה, את הנושא שצריך לטפל בו, ועוסק במקום זה בנושאים אחרים לגמרי.

דרומי · 2008-10-15 19:51:51

אני לא מבין למה פה זה הבדל תודעתי ושם הבדל סתם. מה שקרה בשנות ה-90 הוא בדיוק מה שאתה מתאר – כולם הרגישו שהסכסוך מאחורינו, ושאפשר לעבור ולהתעסק בדברים אחרים. הגבול בין 'התעלמות' לבין 'שינוי התפיסה של מה הצרכים שיש לקדם' הוא גבול דק מאוד. אם כל אנשי בצלם יחליטו שצריך לקדם צרכים אחרים, ויצטרפו להקמה מחדש של בית הספר המזרחי 'קדמה', לא נקבל דיווחים על מה שקורה בשטחים.

דובי · 2008-10-15 20:51:27

דרומי, ההבדל הוא בכך ששינוי “סתם” מתבצע במהלך חייו של אדם – פעם הוא חשב ככה, היום הוא חושב אחרת. אינגלהארט טוען, במידה של צדק, ששינויים כאלו הם “תלויים בדבר”, ושתמיד הנושא המרכזי המקורי נשאר ברקע. מטריאליסטים, גם כשהם מגיעים לרווחה משמעותית, ימשיכו לרצות להגדיל את כמות הכסף ו/או את הבטחון הכלכלי שלהם. ההבדל שכיניתי “תודעתי” הוא הבדל בין דור אחד לאחר. הפוסט-מטריאליסט הוא אדם שמעולם לא היה מטריאליסט. שנושאים מטריאליסטים הם פשוט לא חלק מהתודעה הפוליטית שלו, שלא מרגיש צורך להגן על הבטחון הכלכלי שלו, מכיוון ששפע הוא המצב הסטנדרטי מבחינתו.

שחר · 2008-10-15 21:32:03

היית שוקחופשיסט, נהיית סוציאל-דמוקרט ועכשיו אתה נהיה לנו היפי? (כן, זו תגובה די מטופשת, אבל היא מבטאת באופן כזה או אחר חלק מהתגובה היותר ארוכה שאני עייף מכדי לכתוב כרגע)

דובי · 2008-10-15 23:34:47

אני עדיין סוציאל-דמוקרט. הפוסט-מיליטריזם, אני חושש, הוא לא אחר מאשר המטריאליזם האירופאי של לפני שישים שנה. ומה פתאום היפי?

דרומי · 2008-10-16 05:45:00

דובי – הדעות של אנשים הן הרבה יותר גמישות ממה שנדמה לנו. תשווה את מה שהאדם ברחוב חשב – גם מבחינת יחסו לסכסוך, אבל גם מבחינת הבעיות הבוערות שעל הפרק – ב1985, 1995 ו-2005, ותראה הבדלים משמעותיים.

דובי · 2008-10-16 05:57:35

דרומי, זה לא שאני סותר אותך – אני מוצא את הגישה של אינגלהארט מעניינת ובעייתית כאחד – אבל אני חושב שיש מקום לשקול את צורת ההצגה שלו את הדברים. גם אם הנושאים ה”בוערים” משתנים משנה לשנה, השקפת העולם הבסיסית, היסוד שקובע “מה חשוב” אינו משתנה כמעט לאורך חייו של אדם. אינגלהארט הראה את זה לגבי המטריאליזם כקבוצה של ערכים. אני תהיתי פה בקול רם – בלי להיות מסוגל להגיד משהו קונקרטי לגבי זה – אם אפשר לנסח סט של ערכים עבור השקפות העולם ה”מיליטריסטית” וה”פוסט-מיליטריסטית” שניסיתי להגדיר. יתכן בהחלט שאין כלום ברעיון הזה. יש לי אינטואיציה(!) שדווקא יש שם משהו. שוב, קשה לי להתווכח, כי הרעיון הוא די מעורפל ולא מגובש. אולי כדאי שנעזוב את זה לבינתיים, עד שאני אחשוב על זה עוד קצת ואנסח משהו שאפשר לקרוע לגזרים בצורה יסודית יותר.

מודי תולשששש · 2008-10-16 06:11:32

דרומי – שינוי דעה הוא לא שינוי תפיסה. מה שדובי טוען (אני חושב) זה שמיליטריזם ופציפיזם נמצאים שניהם על אותה סקאלה, ולכן הם מייצגים את אותה התפיסה. פוסט-מיליטריזם הוא ציר אחר, שמתעלם (באלגנטיות?) משאלת הסכסוך. זוהי אולי תפיסת מדרגה.

שחר – אני הייתי שוקחופשיסט כשהייתי עני. אחר כך התעשרתי (בקטנה) ונהייתי ס”ד. עכשיו אני היפי, או מנסה להיות – שאלת החופשיסטיות מעניינת אותי הרבה פחות מכמה ירוק יש לי מול העיניים.

ושוב דרומי בנוגע ללב גרינברג – יש לי תיאוריה קצת דומה לגבי המצב במאה שלנו: נראה לי שיש הצלחה גדולה יותר של מפלגות חסרות-דעה בנוגע לסכסוך (שינוי, גימלאים, ירוקים) כי אנחנו מיואשים: לא נראה סיכוי לפתרון באופק, אז מה כבר משנה ימין/שמאל? המלחמה נהייתה למצב הטבעי שלנו, התרגלנו, אז בואו נלחם במשהו אחר.

שחר · 2008-10-16 07:25:55

דובי – אולי זו ההתרפקות על הסיקסטיז במשפט האחרון שהובילה אותי להשתמש בהיפי, אבל באופן כללי יותר הרצון לראות, אולי אפילו ליצור, שיח חדש שהוא במידה מסויימת אורתוגונלי לשיח הקיים נתפשת בעיניי כמשהו שקל מאוד לגלוש ממנו למלכודות בעייתיות של תרבות-נגד לשם הנגד, ואפילו, רחמנא ליצלן לכיווני ניו-אייג'. אני אומר את זה בעיקר כי אני מוצא את עצמי לאחרונה נתון בדיוק במלכוד הזה. מצד אחד ברור לי שיש כמה ליקויים בסיסיים בחברה שלנו, מצד שני אני מתקשה לנסח ביקורת קוהרנטית שלא מסתיימת במהפכה כוללת או בנסיון להתחמק מהחברה באופן כזה או אחר.

אורן · 2008-10-16 07:50:14

רק לחיזוק חלק מדבריו של דובי: אני לחלוטין מרגיש בפער מהותי בין אנשים שעברו תקופה כלכלית קשה, לבין אנשים שנולדו לתקופת שפע.

הפער לפעמים גדול מאוד. מקרה קלאסי לדוגמה: בחורה שעבדה בהייטק בתפקיד שלא אהבה, אבל בחברה טובה והרוויחה טוב. משרצתה לעזוב לטובת לימודים ושינוי כיוון, אנשים רבים מהדור שלפניה לא הבינו אותה ודרבנו אותה לדבוק במשרה זו: כי מרוויחים בה טוב ותו לאו. היא (ואני) לא הצלחנו להתחבר לגישה הזו. גם לי קרה אירוע דומה ברצוני לעזוב מקום עבודה.

אני מאמין שלי (ולאנשים רבים מהדור שלי) חרוטה במוח תפישה של “אתה צריך לעסוק במה שעושה לך טוב” (בגבולות סבירים כמובן), בעוד שלאנשים מהדור אחורה, שעברו קושי כלכלי כזה או אחר, מאוד מאוד קשה להתחבר לגישה הזו; אולי הם אפילו לא יכולים. גם לי קשה להתחבר לגישה ההפוכה, כנראה שרק אם אחווה משבר כלכלי מאוד רציני אתחיל לחשוב במונחי “איך לשרוד” כמותם.

סיון פ · 2008-10-16 10:41:00

אני רוצה להצטרף לדרומי: נראה לי קצת מלאכותי לדבר על “שינוי תפיסה” כשינוי של “דור”. הרי פוסט-מטריאליזם לא יקרה בצורה מודעת, כאשר דור שלם יקום ויאמר “בודאות אין סכנה קיומית למדינה, בוא נשנה דגש לנושאים חברתיים/מימוש עצמי”. השינוי נובע מתקופות ארוכות של שקט, שמאפשרות לאנשים להתעסק בדברים אחרים. ההבדל, נראה לי, בין ישראל וארה”ב, זה שבין פריצת תרבות הנגד בשנות ה-60 ובין סיום מלחה”ע ה-2 היו 20 שנה של שקט וצמיחה כלכלית, כך שהשינוי ההדרגתי בדעות של אנשים יכול היה לחדור לחלקים גדולים של האוכלוסיה, ולהפוך לשינוי דורי. בישראל יש תקופות שקט קצרות מעשור, ולכן כל הזמן יש גלים של פוסט-מיליטריזם ומיליטריזם, מה שיוצר סמטוכה ישראלית אופיינית: מצד אחד יש חלקים גדולים באוכלוסיה שחרדים לקיום המדינה על רקע הפצצה האיראנית ומלחמת לבנון השניה (שלדעתי היא מכשול די מהותי לרעיון הפוסט-מיליטריסטי שלך דובי, ומפתיע שאף אחד לא ציין את זה), וצד שני יש תעשייה שוקקת של ניו-אייג' מכל סוג (וניו אייג' הוא פוסט-מיליטריסטי לחלוטין). נקודה שניה: אני לא משוכנע שהקישור שאתה עושה בין פוסט-מיליטריזם ועוני בפוסט הוא נכון. האיום הקיומי מלכד את החברה הישראלית , והמעבר מעבר לו עלול דווקא להוביל לאינדיווידואליזם בדיוק מהסוג שמאשים את העניים בעוני שלהם כפי שתיארת.

דובי · 2008-10-17 13:58:41

שחר: לא התרפקות. הסיקסטיז, חוץ מלא מעט מוזיקה טובה, היו תקופה די מחורבנת, התקופה שבה הפוסט-מטריאליסטים התחילו להכנס לחברה אבל בגלל שהם היו ברובם צעירים, לא יכלו להכנס למערכת. אז הם ניסו לשנות אותה מבחוץ, וזה לא ממש עבד להם. רק כעבור עשור או שניים התחלנו לראות כניסה שלהם לתוך המערכת ושינויים שקרו (באופן לא לינארי, כמובן) מבפנים. אבל צריך לזכור שה”מהפכה” הפוסט-מטריאליסטית לא הייתה מהפכה בכלל. היא הייתה (ועודנה) שינוי מתמשך של הערכים בחברה. אותו הדבר, אני מאמין, קורה ויקרה עם הפוסט-מיליטריזם. כבר עכשיו יש חלקים לא קטנים בציבור, לדעתי, שאוחזים בעמדות שדומות למה שאני מתאר – הגדרתי אותם כאנשים שנולדו בסביבות מלחמת לבנון הראשונה ובעצם לא חוו מלחמה אמיתית לאורך חייהם (זה, אגב, כנראה אומר שפוסט-מיליטריזם יהיה פחות נפוץ בצפון הארץ, וכמובן שבהתנחלויות, ואולי גם עוטף עזה). הטענה שלי היא פשוט שאותם אנשים, כמו שאתה אומר על עצמך, עדיין לא הצליחו לגבש את סט הערכים הזה שהתפתח בהם בצורה “אורגנית” לכדי משהו קוהרנטי. הפוסט הזה שלי היה נסיון ראשוני שלי להתחיל ולנסח את עקרונות הפוסט-מיליטריזם, ולתת להם שם. זה, כמובן, רק תחילת הפרוייקט, לא סופו.

סיון: השינוי התודעתי הוא בכלל לא שינוי שעובר על אדם ספציפי, אלא דורי. כלומר, לפחות על פי אינגלהארט, מי שגדל כמטריאליסט ישאר מטריאליסט כל חייו. התפשטותו של הפוסט-מטריאליזם היא על-ידי אנשים שגדלים בסביבה שמאפשרת להם לפתח כבר בשנים הפורמטיביות שלהם סט ערכים פוסט-מטריאליסטי. אז, כן, 20 השנים שחלפו ממלה”ע השניה ועד שנות ה-60 אפשרו אל עליית הפוסט-מטריאליזם, אבל לא בגלל שאנשים מבוגרים בזמן הזה יכלו להתעסק בדברים אחרים, אלא בגלל שהילדים שגדלו בעשוריים הללו יכלו לגדול עם מערכת ערכים חדשה לגמרי. אלו שהיו בני 40 בשנות ה-60, על פי אינגלהארט, נשארו מטריאליסטים כשהיו עשרים שנה לפני כן. לכן, עצם זה שחלקים גדולים מאוד באוכלוסיה עדיין חושבים במונחים שאני הגדרתי “מיליטריסטיים” – כלומר, רואים איום קיומי מהותי לישראל מצד גורמים שונים – אינו סותר את הטענה שלי שבקרב הדור הצעיר, התפיסה הזו הרבה פחות נפוצה (שוב: זו טענה שדורשת הוכחה, שאין לי כרגע. אני מעלה השערה, לא קובע קביעה). מלחמת לבנון השניה אינה משנה פה משום שבאופן אובייקטיבי, היא לא היוותה איום אמיתי על מדינת ישראל – כך גם האינטיפאדות השונות, אגב. ככל שהדור שגדל אחרי מלחמת לבנון הראשונה יהפוך לחלק משמעותי יותר מהחברה הישראלית, ובהנתן שלא יצוץ איום קיומי אמיתי ומוחשי לעצם קיומה של מדינת ישראל בשנים הקרובות, אני חושב שגם הפוליטיקה שלנו תלך ותהפוך ליותר פוסט-מיליטריסטית. שים לב שאני מדבר כאן על אנשים שהם לכל היותר בראשית שנות ה-30 שלהם, כלומר, קבוצה שעדיין לא באה לידי ביטוי בפוליטיקה בישראל בכלל. יש לי תחושה (שוב, שאין לי נתונים לגבות אותה) שהאפאתיות כלפי הפוליטיקה נפוצה יותר בקרב הדור הזה לעומת דורות קודמים, וחלק מהסיבה לכך היא התחושה שהפוליטיקה הישראלית עוסקת בציר ערכים שאינו רלוונטי עבורו. לגבי הנקודה השניה שלך: יכול להיות שאתה צודק. כמו שאמר שחר, והסכמתי איתו, סט הערכים של הדור שלנו מאוד לא מגובש ולא קוהרנטי. אני ניסיתי לנסח את מה שאני חושב שיכול להפוך לסט הערכים הפוסט-מיליטריסטי, ושסביבו תתגבש הפוליטיקה של עוד 20 שנה. בהחלט יכול להיות שהניסוח הזה מוטעה לחלוטין. יותר משניסיתי לקבוע עובדות, ניסיתי לנסח את יסודותיו של פרוייקט מחקרי רחב, סוציולוגי-פוליטי, אודות החברה הצעירה בישראל. עד שמישהו יתחיל לחקור במסגרת הפרוייקט הזה, השאלות שהעליתי תשארנה פתוחות.

תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » עיסקת הנדל"ן הגדולה · 2008-10-19 14:26:06

[...] כשדובי עבר לרשיון CC אפשר לצטט ממנו בלי חשש [...]

סיון פ · 2008-10-19 17:41:21

אני חושב שאנחנו בגדול מסכימים לגבי הנושא של פוסט-מיליטריזם כמשהו שיכול לצוץ רק כתוצאה מתקופה ארוכה של שקט. ההבדל בינינו הוא שנראה שאתה חושב שמה שיוצר מיליטריזם זה סכנה קיומית, ואני שמה שיוצר אותו זו “תפיסה” של סכנה קיומית. גם במלחמת לבנון הראשונה לא היינו בסכנה קיומית. וגם מלחמת לבנון השניה נתפסה, הן על ידי הציבור והן על ידי המנהיגים כקריטית לשרידות של ישראל בגלל נושא כוח ההרתעה, תאורית “קורי העכביש” וכו', ונושא הפצצה האיראנית הוא מה שמייצר מיליטריזם היום [+הוסף כאן את ההערה הברורה מאליה על הקשר לתקציב הביטחון שאין לי כוח לנסח]. לכן, אני לא חושב שלפי הניתוח שלך אנחנו על סף עידן פוסט-מיליטריסטי. אני כן חושב שיש ניצנים של פוסט-מיליטריזם בישראל, אבל הם (למרבה הצער) לא מתבטאים בתנועות ששואפות לעשות שינוי חברתי עמוק (אני לא רואה שהתנועות הללו צוברות ממש פופולריות) אלא במימוש עצמי אינדיווידואליסטי (דוגמא: רוחניקיות וניו-אייג' – תומר פרסיקו כותב על זה המון).

הפוסט הקודם: לאב מי ג'יפ

הפוסט הבא: חיי מדף