דובי קננגיסר
סתם מתוך תהיה – מה בעצם המקור של המילה “טנדר” במשמעות של מכונית מסחרית?
#דברים אדיוטיים #קצרצרים #שום כלום #שפות
הפוסט הקודם: 1000 האיים (בלי רוטב)
הפוסט הבא: בין "עוני" כבעייה חברתית לבין "עניים" כפרטים שיש להם בעיה – Blog Action Day 2008
לרגל חג ההודיה (והעובדה שההורים שלה פה) יצאנו לטיול לאזור אלף האיים שנמצא כ-300 ק”מ ממזרח לטורונטו. על הדרך עצרנו גם בפארק פרסקויל (אין לי מושג איך הוגים את זה באמת), ובדרך חזרה עצרנו גם בפרונטנק (פלוס עצירה מיותרת לחלוטין בטרנטון בשאיפה למצוא מקום לאכול צהריים שנגמרה במפח נפש) – את המסלול המלא אפשר לראות כאן. בדרך כלל אני מוסיף בשלב הזה הרבה תמונות, אבל אני עצלן במיוחד אחרי 6(!) שעות נהיגה בפקק, אז אני אוסיף מצגת במקום, ואשאיר לכם לדמיין את ההערות חסרות המעוף שלי (כאן אנחנו בפארק, כאן אנחנו בשייט בין האיים, כאן יש עלים, יאדה יאדה יאדה).
#קנדה #תמונות
טל · 2008-10-14 15:15:22
אני לא רוצה להיות משבית שמחות אבל אחרי כמה שנים בדיוק מצידה השני של השלולית אני חייב לציין שבסופו של דבר אתה מוכן להחליף את כל המיים והירוק הזה בצלחת חומוס אחת. ושאחרי שבוע של שלכת (באמת יפה) מגיעים מספר חודשים בלי שמש. זה משהו שגם הקנאים בישראלים לא היו רוצים. אז אולי כדאי שאני אפסיק לפני שאני אשמע מורבידי מדי (כן, מאוחר מדי, אני יודע).דולי · 2008-10-14 21:52:15
רציתי לקנא, אבל התגובה שמעלי חירבה את השמחה.הפוסט הקודם: תודה וסליחה
הפוסט הבא: לאב מי ג'יפ
ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.
מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים “אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב” – מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.
אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.
אמירת תודה – זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):
תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.
תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.
תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.
תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר – בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.
ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.
תודה, וסליחה על הדביקות.
#אהבה #אני ואפסי עוד #דת #זונת צומי #ילדים #ישראליאנה #קנדה
אמא · 2008-10-11 17:09:30
בהמשך לתודה שלך אלינו הוריך, תודה לך בן יקר ,שמביא הרבה אושר וגאוה לליבנו, מי יתן וכל משאלות ליבך יתגשמו, באהבה לך לליאנה ולכרמל החמוד מאבא ואמא אי שם בישראל הרחוקהיובל · 2008-10-13 21:45:12
בשם הקוראים שלא מגיבים באופן קבוע (כי אלה שמגיבים יצטרכו לכתוב את שלהם בנפרד) – בבקשה.אה, וחג שמח.
הפוסט הקודם: המכשף מפסגת הדיינר של טום
הפוסט הבא: 1000 האיים (בלי רוטב)
אוסף קישורים בענייני אינטרנט בכלכליסט שלח אותי לפוסט בבלוג של סוזאן וגה על Tom's Diner, אחד השירים המצליחים והזכורים יותר של וגה. בפוסט היא מספרת על ההיסטוריה של השיר ואיך הוא עשה היסטוריה כשיר הראשון שהפך לקובץ MP3.
אבל בשבילי לשיר הזה יש הקשרים שונים לגמרי, מוזרים לגמרי. השיר הזה, מסיבות שלא לגמרי ברורות לי, צרוב לי בראש עם משהו אחר מהעבר שלי – שני דברים שלא היו משאירים שום חותם עלי בכלל הפכו לחלק ממה שאני בגלל שהנוירונים במוחי החליטו שהם אותו דבר בדיוק – ומאז הם מזכירים לי אחד את השני.
האלבום Solitude Standing, ש-Tom's Diner פותח, יצא בשנת 1987. אני הייתי בן 8. אני לא בטוח מתי אחותי קנתה את התקליט, אבל זה לבטח היה לפני שהגעתי לגיל 11 – אז קנינו את נגן הדיסקים הראשון והמגושם שלנו (אני יודע, כי הדיסק הראשון שקנינו היה The Soul Cages של סטינג, שיצא באותה שנה). אבל באותו הזמן לא היה אכפת לי ממוזיקה. העניין שלי במוזיקה התפתח מאוחר יותר, כשהילדה שהייתי מאוהב בה בחטיבת הביניים גילתה לי את הביטלס — משם התחלתי לחזור אל התקליטים של אחותי, והטעם המוזיקלי שלי, לפחות בתחילה, התבסס על מה שהיא האזינה לו, מוזר ככל שיהיה 1.
אבל, כאמור, כשאחותי קנתה את סוליטוד, לי לא היה אכפת ממוזיקה. מערכת הסטריאו הביתית התגוררה בחדר של אחי, שדלת זכוכית הפרידה בינו לבין החדר שלי 2. אני זוכר את עצמי תוהה איך לעזאזל בן-אדם יכול להסתגר בחדר ולהאזין למוזיקה במשך שעות, בלי לעשות שום דבר אחר. בזמנו, זה נראה לי כמו הדבר המשעמם ביותר שאפשר לעשות. אבל את המוזיקה שדלפה מבעד לדלת שמעתי. לא הקשבתי, אבל שמעתי.
בשנת 1986 יצא הספר “המכשף מפסגת הר האש”, מאת סטיב ג'קסון ואיאן ליבינגסטון. המכשף היה הספר הראשון בעברית (למיטב ידיעתי) בסגנון “אתה הגיבור”. למשך כמה שנים מטופשות במיוחד הספרים הללו היו פופולריים להחריד. כל ספר מחולק למאות פסקאות ממוספרות, והקורא/שחקן מתבקש להכריע על התנהגות הגיבור על ידי מעבר לפסקה כזו או אחרת – גרסת לואו-טק של משחקי הרפתקאות הטקסט הממוחשבים. כשקנו לי את הספר, הוא הפך עבורי לאובססיה. שיחקתי בו כמה חודשים, ובשלב כלשהו, כשנואשתי סופית מהסיכוי לגלות את הדרך הנכונה לסיים את הספר, אפילו ניסיתי למפות את הספר לאחור, מפסקה 500 – הסוף הטוב וההירואי – ועד להתחלה 3.
איכשהו, במוח שלי, המכשף מפסגת הר האש והדיינר של טום – חד הם. כשאני שומע את הדיינר, אני רואה את האיורים בשחור-לבן של הספר וחש דחף בלתי נשלט לדפדוף אובססיבי. כשאני רואה ספרי “אתה הגיבור” ונזכר בספר הראשון שלי, הדיינר מתחיל להתנגן לי מיד בראש. אין לי שום שליטה על זה. אני גם לא מבין למה דווקא השיר הזה. יש הרבה שירים שאני זוכר בגרסת הוויניל שלהם – שירים שהיו בהם שריטות שעד היום קשה לי שלא לחכות לקפיצה במקום הנכון כשאני שומע אותם ברדיו או על דיסק – אבל אף אחד מהם לא נקשר במשהו חיצוני, בחוויה אחרת שלא קשורה להאזנה שלי עצמי לשיר. אף שיר אחד מהאלבום לא מעלה בי אותן אסוציאציות. אולי הסאונד היחודי כל כך של השיר הוא הסיבה שדווקא הוא מתקשר לי למשהו אחר.
איזה קישורים מוזרים עושה המוח שלכם בין דברים לא קשורים בעליל?
#אני ואפסי עוד #מוזיקה #ספרות ואמנות
הערות שוליים
שחר · 2008-10-11 05:41:58
הערה: כמה מהספרים האלהתורגמו לעברית בראשית שנות השמונים. בניגוד לספרים מבית ליווינגסטון וג'קסון באלה לא היתה התוספת של הטלת קוביות אלא רק בחירה של הקורא בין אפשרויות (למרות שהרבה פעמים הבחירה היתה שקולה להטלת מטבע בסגנון “אם אתה פונה ימינה עבור לעמ'...). בכל מקרה, אצלי יש קישור חזק מאוד בין הצעידה של פרודו וסם לבדם לתוך מורדור לבין הפעולה המורכבת מכניסה לים גלי, עמידה מול הגלים וקפיצה ברגע שמגיע הגל כדי להעצים את ההתנגשות בו.מרמיט · 2008-10-11 07:57:29
הו, סינכרוניסיטי אהובתי.כי לי השאלה של דובי בסוף הפוסט הזכירה שהצעדה של פרודו וסאם למורדור מתקשרת אצלי לתקליט breakfast in america של סופרטראמפ, ובעיקר לשיר The long way home.
מודי תולשששש · 2008-10-11 08:10:49
אני חושב שאצלי כמעט כל שיר מחובר למשהו חיצוני, אם הוא מחובר למשהו. הם מתחברים לאנשים שהכרתי, אירועים שעברתי, ובעיקר דברים שאני בכלל לא זוכר. מתקשר להערה שמישהו אמר על השיר, לחדר שישבתי בו כששמעתי את השיר פעם ראשונה, לתקליט שקניתי באותה החנות...למשל Love Cats מתקשר למישהי בשם סנדרה, שאני לא זוכר כלום עליה, שרקדתי איתה חצי מהשיר ביומולדת של סהר, שגם אותו לא ראיתי מאז. ואני לא יכול לשמוע את more than a feeling בלי לזכור שחברי הלבנוני סאם לא סובל את השיר. 50 ways to leave your lover לידידה שלי שרצתה לעזוב את החבר שלה (דרך אגב, אני די בטוח שאתה מכיר אותה) מה, לא אצל כולם זה ככה?
דולי · 2008-10-11 09:09:36
מצטרפת למודי. כמעט כל שיר מזכיר לי משהו...דובי · 2008-10-11 13:16:36
ברור ששירים מתקשרים לי למקום ששמעתי אותם בפעם הראשונה/אחרונה. במשך תקופה ארוכה האלבום השלישי של סופרגראס העלה בעיני מיד תמונות מהטיול שלי בקנדה. אבל הקישור הזה, בין “המכשף” לבין “הדיינר” לא הגיוני: אין שום סיבה שדווקא השיר הזה יזכיר לי את הספר הזה: לא האזנתי לו ספציפית בתקופה הזו, ואף שיר אחר מהאלבום לא מזכיר לי את הספר.אחותך · 2008-10-11 13:34:55
נדמה לי שקניתי את זה ב-87.מעניין, עכשיו, כשיש לי שני ילדים משלי, אני רואה איך המיקום במשפחה משפיע. מאוד.
מרמיט · 2008-10-11 17:36:38
דובי – אז אולי זה בגלל המילים?“אתה יושב, בבוקר, בדיינר הפינתי. אתה מביט מבעד לחלון על [...]
אם ברצונך להיכנס לשיחה עם האיש מאחורי הדלפק, עבור לעמ'... אם ברצונך לצאת לטייל בגשם בלי מטריה, עבור לעמ'... אם ברצונך לשקוע בהרהורים נוגים על האקס המיתולוגי, עבור לעמ' ...”
אורן · 2008-10-11 17:41:10
אירוע שנחרט בזיכרוני לא רע הוא אבט”ש שעשיתי חודשיים אחרי הגיוס, בהיותי צעיר ונלהב. את האבט”ש עשיתי במוצב קטנטן הזוי בנגב על גבול מצרים (גבעת חלפון סטייל). מזג האוויר היה מאוד לא ישראלי (ענן שעמד על ההר של המוצב, והמטיר בנו ישירות גשם עצבני ביותר, ברקים שהתפרקו על עמודי התאורה, אני נשבע!!), ורוח מטורפת. בכלל, לא יודע אם זה רק אני, אבל מזג אוויר חורפי מאוד תמיד משמר חוויות בזיכרון טוב יותר.בקיצור, מסיבות אלו ואחרות, האבט”ש ההזוי נחרט אצלי במח כחוויה מאוד יוצאת דופן (כן, אפשר לנחש שהייתי ג'ובניק). ודווקא דיסק שרחוק מלהיות יצירת מופת – הדיסק Garbage – Beautiful garbage מזכיר לי תמיד את האבט”ש הזה, שם שמעתי אותו לראשונה בריפיט :)
גיא · 2008-10-11 20:05:32
אוף.. דובי – אתה חייב להתחיל לכתוב על דברים שגורמים לי לרצות להתחיל לכתבו ולכתוב ולכתוב..? טוב.. התגובה פה היתה ארוכה מדי. החלטתי בכל זאת להקדיש לה פוסט.Sabbath Monkeys » השירים שמלווים את חיי… · 2008-10-11 20:06:07
[...] דובי כתב אתמול פוסט מרגש, שגרם לי לרצות להתחיל לכתוב על כל מה שאני אוהב בעולם המוסיקה. יחד עם שיחה שהיתה לי אחרי הצהריים בטלפון לגבי הופעות אלטרנטיביות בתמונע, החלטתי לעשות בדיוק את זה, כי התגובה לפוסט של דובי תהיה פשוט קצרה מדי ולא ממצה. [...]מודי תולשששש · 2008-10-12 07:32:04
וואו דובי, זה יכול להיות כל דבר. אולי המכשף רואה את השתקפות עצמו במראה? אולי פעם ישבת לשולחן ארוחת הבוקר, מזגת לעצמך קפה, וקראת בספר כשאתה מזמזם את תחילת השיר?הפוסט הקודם: מחקר חדש במדע המדינה מגלה כי...
הפוסט הבא: תודה וסליחה
המאמר הראשי בגליון החדש של ה-American Political Science Review (אחד משני כתבי העת החשובים ביותר בתחום – השני הוא ה-American Journal of Political Science) הוא מאת קלוד ברבי ואסטפן קלור, תחת הכותרת “האם מצביעים רגישים לטרור? ממצאים מהאלקטורט הישראלי” (למי שאין גישה דרך אוניברסיטה, אפשר למצוא גרסא מוקדמת יותר של המאמר פה). לא קראתי את המאמר המלא, אבל אם לשפוט על פי התקציר, החוקרים גילו(!) שכשיש פיגוע זמן קצר לפני בחירות, הדבר מחזק את הימין בבחירות. כך, למשל, הם מייחסים את נצחונו של נתניהו ב-96' לסדרת הפיגועים שקדמו לבחירות.
מישהו נפל מהכיסא?
(דרך כלוב הקופים)
—
ואם אנחנו מדברים על כלוב הקופים, לי זיגלמן מהבלוג המצויין הזה מביא קטעים מתוך כתבה שהתפרסמה בוול סטריט ג'ורנל על תעשיית המבחנים המיון הסטנדרטיים המדהימה שנוצרה באזור אחד של הודו. בגלל מיעוט המקומות במכונים הטכנולוגיים המובילים וריבוי המתמודדים (בשנה האחרונה 310 אלף בני נוער עברו את מבחני הקבלה, מתוכם התקבלו 8600 בלבד – 2.7 אחוז), נוצרה בעיירה קוטה שברג'אסטן תעשייה במסגרתה עשרות אלפי תלמידים לומדים 9 שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך שנתיים – וכל זאת רק כדי להכין אותם לבחינה האחת הזו.
כן. הם לא עושים שום דבר במשך שנתיים שלמות פרט לפתרון בעיות שמופיעות במבחנים הסטנדרטיים לקבלה לאוניברסיטה, כולל ביצוע מבחני דמה כ-20 פעמים לפני שהם מגיעים לדבר האמיתי.
ואחרי כל זה – עדיין 80% מהתלמידים שם לא עוברים את המבחן.
מרתק.
#אקדמיה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #שכנים
ישראל · 2008-10-11 17:30:08
אתה כותב “לא עוברים את המבחן”, כאילו שיש איזה ציון מינימום שצריך לקבל ואז התקבלת. זו הצגה קצת מטעה, כי מספר המקומות הפנויים באוניברסיטה הוא קבוע, והמועמדים מתחרים אחד נגד השני. במצב כזה, ברור שנוצר “מירוץ חימוש”.(כמובן, הרבה יותר הגיוני היה לפתוח מוסדות נוספים, אבל אני מניח שיש סיבות מורכבות ללמה זה לא קורה).
הפוסט הקודם: ...
הפוסט הבא: המכשף מפסגת הדיינר של טום
...ואז, לפעמים, אני מגיע לתרגול שאני צריך להעביר ואין לי מושג מה אני אגיד בו, וכשמתחיל השיעור אני מצליח להעלות לדיון כמה שאלות מעניינות ואפילו לעורר את הסטודנטים לדיון מהותי, ואחרי 50 דקות שאנחנו מדברים ודשים במגוון נקודות וממגוון כיוונים אני מגלה שבעצם, למדתי המון בכל השנים האלה שלי באקדמיה.
היום, בשעה 9 בערב, הייתי ממש, אבל ממש, מרוצה מעצמי.
#אני ואפסי עוד #אקדמיה #חינוך #קצרצרים
לא שומעים! » שיעור סוף · 2008-10-23 16:40:31
[...] של אירופה מאז מלחמת העולם השניה. בדרך כלל אני מגיע לתרגול הראשון בלי רעיון ברור למה אני הולך לדבר עליו. לשמחתי, מדובר [...]הפוסט הקודם: למה אני שונא מיזנטרופים
הפוסט הבא: מחקר חדש במדע המדינה מגלה כי...
נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה”ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה”ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.
נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: “טעיתם!”
אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:
הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש”לטובת האזרח הקטן” כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה”ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש”רואים לרדלר את המיזנטרופיות”.
נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.
הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.
למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים – אדם סמית', מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב”יד הנעלמה” – לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל – היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה”יד הנעלמה” בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.
הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת 1, וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש”בטווח הארוך”, היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ' אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש”בטווח הארוך, כולם מתים”). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.
והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של “למה-אים” תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.
ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.
—
צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה “הפרדוקס האורתודוכסי”: אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם – ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.
כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.
#אמריקה #דת #כסף #לא פופולרי #פוליטיקה #שכנים
הערות שוליים
אורי רדלר · 2008-10-08 00:13:31
אבנר דה שליט ציטט את הציניקן המושלם, ג'ון מיינרד קיינס.אורי רדלר · 2008-10-08 00:15:20
והציניות שבמימרה: זו הייתה תגובתו של קיינס לשאלה האם המלצתו להמנע מחסכון ובזבוז כל ההכנסה עד כלות הנשימה לא תגרום לשמיטת הקרקע תחת רגליהם של אנשים בטווח הארוך...אורי רדלר · 2008-10-08 00:23:17
כתגובה, בהכללה, אתה מייחס לדברי משמעות יציגה מדי. בלי להכנס לפרטי התיאור, שאינו נכון באופן כללי (לדעתי), נכון עוד פחות לייחס להשקפתי, שהיא חריג בקרב הליברלים, מיקום מרכזי שכלל אין לה.מכל מקום, אם תרצה לתמצת את תפישתי על רגל אחת: בני אדם, באופן אישי, אינם טובים או רעים מיסודם, אך שליטה באנשים אחרים אינה מפיקה מהם בהכרח את המיטב. הכרה באגואיזם הבסיסי של בני אדם אינה מיזנטרופיה אלא מציאותיות.
דובי · 2008-10-08 00:58:32
אורי, זו הפרשנות שלי מההיכרות שלי עם טקסטים של ניאוליברלים. אתה, כמובן, רשאי לא להסכים, אבל לפחות לגביך אתה, אני חושב שדבריך כאן בסך הכל מוכיחים את הטענה שלי.(ואם אנחנו כבר מדברים, אני מוחה על הקביעה שלך אצל נמרוד כאילו השתמשתי בביטוי “רואים לך את המיזנטרופיה” בדיונים באייל. איפה אמרתי דבר כזה?)
אם אתה חושב שהבן אדם הוא מקסים ונאצל למה אתה מכניס אותו לכלא? — מסעותיו של מרק בשבילי החיים · 2008-10-08 05:47:09
[...] קטן לא מסתדר לי בטיעון של דובי קננגיסר על כך שאנשים שתומכים בשוק חופשי הם בעצם שונאי אדם*. אני הייתי מצפה שאנשים שמבלים את חייהם בפחד ושנאה של [...]אורי רדלר · 2008-10-08 10:41:14
דובי, המשפט הזה רץ ב”האיל הקורא” בלי סוף. ייתכן שהייחוס הספציפי לך שגוי, אף שכך זכור לי, אבל וודאי שהוא מוכר משם (ומדי, לטעמי).לעניין הפרשנות: אני חושב שהפירוש שלך, לפיו היה מעבר מהאופטימיזם של אדם סמית' לגישה הפסימיסטית של ליברלים אינו נכון. “היד הנעלמה” של סמית' (ובמיוחד האזכור שלה ב”תיאוריה של הרגש המוסרי”) היא פחות או יותר אותו דבר. זכור שסמית' דיבר על היד הנעלמה בשני מקומות בלבד בכתביו, והקדיש חלק ניכר מ”עושר העמים” לדיון ברעות החולות של הממשלה ועשירים חמסנים, אותן יש למנוע. ההבדל המהותי הוא שבתקופתם של סמית' ומיל, חוד החנית של המאבק הליברלי היה בכוחה היתר של הממשלה, שהעניקה זכויות היתר שניתנו לאצולה, לתעשיינים ולגילדות (לדוגמה, “חוקי הדגן,” הגבלות היבוא, איסורים והגבלות על עיסוק מקצועי), כשלצד הליברלים ניצב המעמד הבינוני העולה. היום, לעומת זאת, המאבק הוא בכוחה היתר של הממשלה, המעניקה זכויות יתר לקבוצות לחץ אחרות, ובמיוחד למעמד הבינוני הפקידותי-אקדמי ולאילי הון, כשהליברלים אינם הכוח המרכזי והמוביל אלא כוח שולי יחסית.
גם-שם » רואים לניאו ליברליזם את המיזנטרופיה · 2008-10-08 13:42:43
[...] כאן « המשבר הכלכלי for dummies [...]דובי · 2008-10-08 13:47:06
אורי, יש לי דרעק של זכרון, אז הלכתי לבדוק. חיפוש על הביטוי המלא מעלה אפס תוצאות בכל ההיסטוריה של האייל. אז בדקתי רק את המילה “המיזנטרופיה”[1], והעליתי בחכתי בדיוק שלוש תוצאות. אחת מהן היא לעג עצמי של שוטה הכפר הגלובלי, אחת מהן אין לי מושג על מה היא מדברת, ואחת, כמה אירוני, היא תגובה של גדי אלכסנדרוביץ' שמתלוננת על כך שביקורת על השיטה הקפיטליסטית מייחסת לקפיטליזם מיזנטרופיה. כלומר, בקיצור, להד”מ. התנצלותך התקבלה מראש.לגופו של עניין, אני מוכן לוותר על ההבדלה ההיסטורית בין הליברליזם המקורי לניאוליברליזם, ולקבל ששניהם מיזנטרופים, אם זה מה שאתה מנסה להגיד. נרטיב ההתפתחות ההיסטורית אינו מרכזי לטיעון שלי בין כה וכה.
יהונתן קלינגר | לעולם אל תזלזל בכוחו של אספסוף זועם ‏ :: Intellect or Insanity‏ · 2008-10-09 22:23:21
[...] מהצד השני עומדים אלו שאומרים שתפקידה של המדינה הוא לתקן עיוותים שנגרמים כתוצאה מכך שקבוצות מסוימות מחזיקות ביותר מדי [...]אורי רדלר · 2008-10-10 02:59:07
גם אני בדקתי וחיפשתי וכנראה שגם הזכרון שלי דרעק — כנראה שלא ראיתי את זה ב”האיל הקורא.” החכמה, מכל מקום, הייתה מוכרת לי מכבר.זה בצד, וגם הנקודה הקודמת שהעליתי בצד (דומני שאינך מגונן עליה עתה), ציר טיעונך הוא האמירה: “המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת, וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע.”
קשה לי להבין כיצד ניתן להבין זאת או בכתוביו או כתביו של איזה ליברל, ניאו-ליברל או ליברטריאן הם מצויים. החתירה הליברלית היא, הרי, להעצים את הפרטים, לתת להם לבוא במגע זה עם זה באופן חופשי ונרחב ככל האפשר, ולחזק את התקשורת ביניהם. אם נראה בשוק את הזירה המרכזית מנקודת מבטם של ליברלים, הרי ששוק חופשי לא רק מעודד מגע בין בני אדם, הוא אף תלוי בו לחלוטין. כיצד ייקבעו מחירים בלי קשר, מגע ותקשורת בין בני אדם? כיצד יתנהלו עסקאות? כיצד יתנהל סחר? מה הגיון הטיעון שלך?
דומני שניתן להפוך את הטיעון שלך לטיעון ליברלי אם הדברים יתייחסו לשליט ולא לאזרח: ”המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידי השליט, להפריד ולבדל בינו לבין האזרחים, ולבנות חומות שימנעו ממנו לנצל את כוחו לרעה.“
דובי · 2008-10-10 03:26:20
התקשורת הדרושה למסחר היא מינימלית. מזערית: מחיר, וזהו. אני מוכן לשלם כך, אני מוכן למכור תמורת כך וכך. זו כל התקשורת הדרושה לקיומו של השוק הליברלי. אבל אתה צודק – התנסחתי בצורה לא טובה. הניאוליברליזם הרי אינו מונע מאנשים לתקשר זה עם זה, הוא רק מונע מהם לצבור כח באמצעות התקשורת הזו. אתה מכנה את זה איסור על השליט לתקשר עם אזרחיו, אבל האם השליט אינו אזרח בעצמו? האם השליט בדמוקרטיה אינו מתחיל את דרכו לשלטון בדיוק באמצעות אותה תקשורת ממש? האם לא מחוייבת תקשורת כזו כדי לאפשר לאזרחים בדמוקרטיה לבחור את שליטיהם?גדי אלכסנדרוביץ' · 2008-10-10 07:23:03
דובי, לא הצלחתי לראות אם התייחסת להסבר הבסיסי של רדלר – שאנשים הם לא רעים כברירת מחדל, אבל שמתן כוח “משחית” אותם – כלומר, מוציא מהם את הרע שבהם. זימברדו וחברים. לכן אפשר להיות אופטימי ביחס לטבע האדם ועם זאת לרצות שלא “להעמיד אותו בנסיון” – למעשה, די ברור לי שגם אתה מסכים שצריך להגביל בצורה משמעותית את הכוח שהוא מקבל לידיו. אם כך זו שאלה של מחיר, לא עיקרון, ובטח לא של “מי שונא אנשים ומי אוהב אותם”.מודי תולשששש · 2008-10-10 10:03:21
“סדרה מספיק ארוכה של “למה-אים” תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים”זהו, שזו טענה דומה, אבל לא זהה. “כולם מניאקים” זה לא כמו “כל אחד יכול, פוטנציאלית, להיות מניאק”. שזה נובע מ “הכוח משחית” – שזו דווקא קביעה לא ממש מיזנתרופית, ודי מקובלת, לא?
אורי רדלר · 2008-10-10 10:17:51
דובי, כתבת:התקשורת הדרושה למסחר היא מינימלית. מזערית: מחיר, וזהו. אני מוכן לשלם כך, אני מוכן למכור תמורת כך וכך. זו כל התקשורת הדרושה לקיומו של השוק הליברלי. אבל אתה צודק – התנסחתי בצורה לא טובה. הניאוליברליזם הרי אינו מונע מאנשים לתקשר זה עם זה, הוא רק מונע מהם לצבור כח באמצעות התקשורת הזו. אתה מכנה את זה איסור על השליט לתקשר עם אזרחיו, אבל האם השליט אינו אזרח בעצמו? האם השליט בדמוקרטיה אינו מתחיל את דרכו לשלטון בדיוק באמצעות אותה תקשורת ממש? האם לא מחוייבת תקשורת כזו כדי לאפשר לאזרחים בדמוקרטיה לבחור את שליטיהם?העלית שתי נקודות, ואתייחס אליהן בנפרד. ראשית, אני סבור שאתה טועה בהנחתך כי “התקשורת הדרושה למסחר היא מינימלית. מזערית: מחיר, וזהו.” המחיר הוא תוצר של אינספור אינטראקציות בין בני אדם, וככל שיש יותר כאלו, וככל שהן חופשיות ומשוחררות ממגבלות, כן ייטב בעיני הליברל. נוסף על־כך, חלק ניכר מהאינטראקציות אינן מתמצות במחיר — אך גם הן חלק בלתי נפרד מ”שוק” האינטראקציות הכולל. כשאתה מחליט לצאת לשבת עם ידיד בבית קפה, אתה מבצע שורה ארוכה של 'החלטות תמחוריות', שרק למיעוטן יש מחיר ישיר: אתה מחליט אם קשריך עם הידיד מצדיקים ישיבה עמו בבית קפה, אם מצבו ו/או מצבך דורשים זאת, אם כדאי לשבת שעה, או אולי שעתיים, אם כדאי לשבת בבית־קפה בכלל, או להסתפק בשיחה על הספסל הציבורי, או שאולי להזמין אותו להתלוות אליך כשאתה מטייל עם הילד או עם הכלב, וכן הלאה וכן הלאה. לודוויג פון מיזס, הכלכלן הליברלי הידוע, גרס כי ההיתחמות בכלכלה שגויה: יש לבחון את כל היבטי הפעולה האנושית (כשם ספרו המרכזי). סמית' וכלכלנים קלאסיים אחרים בעקבותיו, גרסו כי האדם הוא מכלול של תכונות, כולל אמפתיה לזולת, ראוותנות, תחושת צדק טבעית, קנאה ותאוותנות. לפי סמית', קיומם של הרגשות האלו היה עדות לכך שיש להם תפקיד ותועלת לחברה האנושית. הוא הכיר, כמו דוד אבידן, באמת הפשוטה והחותכת שאין לנו לאן ללכת וסבר שבמקום בו חילקו לנו לימונים, ננסה לעשות לימונדה. לכן, במקום להכחיש את קיומה של רדיפת בצע אנושית (כמו שעושים המרקסיסטים, הגורסים כי היא, כמו שאר הרגשות האנושיים ה”לא מוסריים,” היא תוצר של תודעה כוזבת), הבה ננסה לחפש את הדרך הטובה ביותר בה רדיפת הבצע תשרת את כולנו.
מיזנטרופיה, לטעמי, היא שנאת תכונות מסוימות של אדם, שהמיזנטרופ גורס כי היא מטה את הכף לרעת המין האנושי כולו. בני האדם בכללם אינם ראויים להתקיים או שיש לייסרם בפרגולים בגלל שהם סובלים מתכונות אופי וגוף שלא ניתן לשאתן. גם התפישה שיש לעקור תכונות “לא רצויות” של האדם ברכב אש ובפרשים היא מיזנטרופיה. לכן, כמעט כל האוטופיות הן מיזנטרופיות ביסודן: הן אינן מוכנות לקבל את האדם כמות שהוא, ומעדיפות לאמץ אל חיקן או להאמין ב”אדם אידילי,” הקיים רק בחלומות בהקיץ. הליברל אינו מיזנטרופ משום שהוא מקבל — אם בשמחה ואם בחירוק שיניים — את העובדה הפשוטה ש”זה מה יש.” הוא אינו מגנה את בני האדם על מה שהם, אלא מנסה למצוא את הדרך בה ניתן לחיות יחד בלי לפגוע זה בזה.
ולנקודה השנייה: השליט הוא אדם ככל אדם, ולכן אין שום בעיה עם התקשורת שלו עם אנשים אחרים. אלא שהשליט הוא אדם שבחירתו המקצועית היא להתמחות בשליטה באנשים אחרים. לכן, אף יותר מאצל כל בעל מקצוע אחר, הוא צריך להיבחן בזהירות ובחשש, שכן הסיכון המקצועי העיקרי בתחום עיסוקו הוא פגיעה באנשים אחרים.
לא שומעים! » הון שלטון ואישתון · 2012-08-08 08:10:58
[...] האירוניה, הנחת היסוד של אישתון היא היפוך על היפוך של המיזנטרופיה הניאו-ליברלית: הקפיטליזם הקיצוני ימשיך גם בלי ביבי. [...]הפוסט הקודם: עלימות
הפוסט הבא: ...
החלטנו להתגבר סוף סוף על ההכחשה ולהכיר בכך שהסתיו הגיע, אז יצאנו לאחד הפארקים (גני אדוורד, או משהו כזה הסמוכים לגנים הבוטניים) שצילמנו כיד השלכת הטובה עלינו. אחד התוצרים מעטר כעת את ראש הבלוג.
זהו, אין לי שום דבר חשוב להגיד.
#אדמיניסטרציה #קנדה #קצרצרים #שום כלום #תמונות
BoR|S · 2008-10-06 21:41:36
יאיי עליי קנדה! :) (איפה רואים את שאר התמונות?)דולי · 2008-10-07 16:07:20
מקנאההפוסט הקודם: הנוצרים האחרים
הפוסט הבא: למה אני שונא מיזנטרופים
חלקכם אולי מכירים את הבלוג “תמונות סוציולוגיות”, שמביא מגוון תמונות וסרטונים מנקודת מבט סוציולוגית. אתמול עלה בו פוסט לגבי סטיגמות הנוגעות לברק אובאמה ולמתנגדיו. אבל לא על זה רציתי לדבר. במהלך הדיון על הפוסט, עלתה השאלה אם יש חברי קונגרס מוסלמים בארה”ב (התשובה היא כן, לפחות מאז 2006). אבל כדי שלא להגביל את הדיון למוסלמים בלבד (כי אנחנו פוליטיקלי קורקט), השאלה הורחבה מיד ל”בעלי אמונות אחרות מלבד נצרות”.
שזה משעשע, כי היהודי הראשון שנבחר לסנאט, כמו גם היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים, שניהם הושבעו ב-1845, והמושל הראשון של מדינה בארה”ב נבחר עוד קודם לכן – ב-1801.
אבל היהודים בארה”ב לא נחשבים לא-נוצרים, כמובן.
#אמריקה #אקדמיה #דת #שכנים
הפוסט הקודם: שלושה מתוך ארבעה זה לא רע
הפוסט הבא: עלימות
בציבור, כפי שאנו מבינים את המושג, (1) מספר האנשים שמביעים דעות כמעט זהה למספר האנשים ששומועים אותן. (2) תקשורת ציבורית מאורגנת בצורה כזו שיש סיכוי לענות בצורה מיידית ואפקטיבית לכל דעה המובעת בציבור. דעות המובעות בדיון כזה (3) מוצאות בקלות אמצעים לפעולה אפקטיבית... (4) מוסדות אוטוריטטיביים אינם חודרים לתוך הציבור, שלפיכך נותר פחות או יותר אוטונומי. 1הטקסט הזה, בניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, לא מדבר על חזון אוטופי של הבלוגוספירה או אפילו של האינטרנט באופן כללי. הוא נכתב על-ידי סי. 2 רייט מילס, ב-1956. חמישים שנה אחרי כן, הספקנו להרים מערכת שמאפשרת לפחות שלושה מתוך ארבעת התנאים. לא רע.
#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #מדע המדינה
הערות שוליים
דרומי · 2008-10-02 21:44:28
כדי להיות מעמיק ואינטליגנטי, לא אדון בפוסט עצמו אלא בהערת השוליים האחרונה. אמנם שמו הוא צ'רלס רייט מילס, אבל כולם קוראים לו סי רייט מילס – ולכן סי (ולא ס').שחר · 2008-10-03 06:09:00
למה שלוש מתוך ארבעה? גם 3 וגם 4 נראים לי כמוטלים בספק משמעותי, לא?הפוסט הקודם: תאוות בצע וטמטום
הפוסט הבא: הנוצרים האחרים
תגובות
אבנר קשתן · 2008-10-14 11:06:47
הניחוש הראשון שלי הוא שזה מגיע מגרמנית, כמו כל מיני מילים אחרות בעברית. ה-Google Translate טען ש-tender בגרמנית זה 'גבול', אז כנראה זה לא זה. תחת Pick up truck בוויקי כתוב ש-'tender' זו המילה בישראל, אבל בלי הסבר. אבל אז החלטתי לפשט עניינים וללכת פשוט לערך Tender, וזה הוביל אותי לערך Tender (Railroad car(, שהוא קרון רכבת מיוחד שעליו כל הפחם/עץ/מים/שאר הציוד שדרוש לקטר. קטר שמושך רק את הטנדר נקרא ה-Tender Locomotive. אני חושב שאפשר לראות כאן מעבר ישיר. אה, אגב – בגרמנית השם Tenderlokomotive מתייחס לקטר שדוחף את הטנדר, בעוד כזה שמושך אותו נקרא Schlepptenderlokomotive, מה שמאד משעשע אותי בלי שום סיבה הגיונית.דודו · 2008-10-14 18:35:06
http://en.wikipedia.org/wiki/Tender_(railroad_car)או בקיצור: קרון-עזר שתפקידו לסחוב עצים/מים/דלק לקטר הרכבת.