לא שומעים!

התינוק הקטן שלי, הילדון הזה שרק שלשום למד להתהפך על הבטן, ורק אתמול התחיל ללכת, ורק היום אחרי הצהריים התחיל לדבר, הוא בן שנתיים עכשיו.

אני די טוב בלכתוב מה אני חושב. אני פחות טוב בלכתוב מה אני מרגיש.

אז אני אשאר לקוני כתמיד במצבים האלו, ואני מקווה שתסלחו לי.

כרמל שלי, אני אוהב אותך.

יום הולדת שנתיים שמח.

טמבלושקי.

#אהבה #אני ואפסי עוד #ילדים #תמונות

הפוסט הקודם: ולפעמים, עדיף לא לעשות כלום

הפוסט הבא: אלגונקווין (או: לשם. וזהו) (פוסטמונות)

ואן-דר-גראף אחותך מפנה אצבע מאשימה אירונית משהו:

כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

דיסקליימר מראש: “כן, לך קל לדבר, שם רחוק, אתה לא חווה את הטראומה הציבורית”. שתי תשובות: א. אני פחות רחוק משאתם חושבים, עם חיבור ישיר לתוכניות החדשות של שני הערוצים המסחריים ועם אתרי החדשות הישראליים (עדיין) כמקור הכמעט בלעדי שלי לחדשות, מבחינה תקשורתית אני במצב כמעט זהה לרובכם; ב. כמו שכתבה שרון, הטראומה הציבורית היא לא משהו חדש. היא כבר הייתה בעבר והיא נשכחת די מהר. הדהים אותי שלכל אורך הפרשה הזו השם “פימשטיין” לא הוזכר אפילו פעם אחת. הנה: גם את ילדיו האומללים של זה כבר שכחנו, נשכח גם את רוז.

חזרה לנושא. הרצח הזה, הוא חריג. הוא חריג במספר מובנים – מבחינת המשפחה המאוד לא נורמלית שהייתה מעורבת בו, מבחינת השייכות של המשפחה הזו לחברה הישראלית ומבחינת הסיכוי של הרשויות לגלות את המתרחש שם מבעוד מועד. הרצון “לעשות משהו”, לדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שוב, כאשר המקרה עצמו כל כך מוזר, הוא פתח למדיניות שאנחנו לא באמת רוצים. זמן קצר אחרי שנחשפו מספיק פרטים מהפרשה התראיינה אחת מעובדות הרווחה הבכירות בנתניה ואמרה משהו על זה שצריך ליצור מנגנון של פיקוח קבוע על בריאותם של ילדים מתחת לגיל חינוך חובה. תרגום: ליצור מנגנון פיקוח על הורים לילדים מתחת לגיל חינוך חובה. כלומר: לפגוע משמעותית בחירות ובזכות לפרטיות של רבים מאיתנו (של רובנו, לפחות לכמה שנים בחיינו) בשביל למנוע (אולי) מקרה כל כך חריג ¹. באמת? זה מה שאתם רוצים? שהמדינה תצמיד לכל הורה קצין מבחן?

הרצון ש”המדינה תעשה משהו” הוא שילוב קלוקל בין שתי תפיסות ישראליות נפוצות: המדינה כגננת שלנו, והאזרח כחשוד עד שלא הוכחה חפותו. התפיסה הראשונה נפוצה להפליא בביטויים מאוד לא מעודנים. אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל – שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: “אז מי אחראי עלי?” אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך.

התפיסה השניה לא באה לידי ביטוי בצורה כל כך בוטה רוב הזמן, אבל אפשר לזהות אותה בניואנסים. למשל, בתפיסה שהמשטרה שלנו פשוט אימפוטנטית אל מול מערכת משפט שכל הזמן דואגת רק לנאשמים — וד”ג מצטטת את אסף וול מטמקא: “רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים” — וזאת במדינה עם משהו כמו 98% אחוזי הרשעה.

והשילוב הזה עושה את דרכו, בד”כ, לכל מיני הצעות חוק מיותרות שמטרתן לגרוף כותרות ולהציג את הפרלמנטר כאיש מעשה עם היד על הדופק. לפעמים, למרבה הזוועה, הם אפילו עוברים. לפעמים זה מסתכם בסתם עוד שורה בפרוטוקול שעובדי מדינה מחוייבים בו כדי לכסת”ח את עצמם למקרה שהברק יכה פעמיים, ועם השנים זה הופך לאות מתה.

שלא תבינו אותי לא נכון – יש פעמים שבהן המדיניות המתוקנת בהחלט עדיפה על הקודמת ואפילו מצילה חיים. היסטריית הסארס לפני כמה שנים הביאה את הרשויות ברחבי קנדה ליצור פרוטוקולים של שיתוף מידע בין גופי תברואה שונים כדי לזהות מגפות בשלבים ראשוניים. לפני מספר ימים שיתוף המידע הזה סייע לצמצם את ממדיה של מגפת ליסטריה שנגרמה על-ידי בשר מזוהם שהופץ לכל רחבי קנדה על-ידי מפעל אריזה מסויים, וזאת בעקבות זיהוי מקביל של פחות מ-10 מקרים בלבד באונטריו, עוד לפני שהתחילו להגיע דיווחים ממחוזות אחרים.

אז, כן, יש פעמים שמדיניות צריכה להשתנות כדי לעצור סכנות לציבור מבעוד מועד. אבל צריך לברור את המצבים הללו בזהירות. הם נכונים בעיקר כשהמדובר הוא בפיקוח על ארגונים שיש להם השפעה על חייהם של רבים. כשמדובר בפיקוח על אנשים פרטיים, הם בדרך כלל לא יותר מעוד פגיעה בחירות שלנו, באוטונומיה שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. “מי שמוכן לוותר על חירותו כדי לקבל מידה של בטחון,” אמר פעם בנג'מין פרנקלין, “אינו ראוי לאף אחד מהם”. מי שמוכן לתת למדינה להיות הגננת שלו, או שמי שחושב שהוא רוצה לחיות בחברה שבה השכנים עובדים על תקן מלשינונים למשטרה בכל פעם שהם חושבים שאולי קרה משהו לא לגמרי בסדר, הוא אדם שמוכן לוותר גם על חירותו וגם על בטחונו, מכיוון שהכלים הללו לעולם לא ישמשו רק לטוב, והשימוש בהם לרעה יקבור כל זכרון של למה בעצם יצרנו אותם מלכתחילה.

אז מה עושים? מעט מאוד. כמעט כלום, למעשה. אולי כדאי לחזק את הקשרים בין רשויות שלטון מסויימות, כדי לשפר את מעבר המידע ביניהן ואת האמון ההדדי. מה שבטוח שלא כדאי לעשות זה לחזק את הפיקוח הממלכתי עלינו האזרחים במעשינו היום-יומיים. כן, זה אומר שהמקרה של רוז הקטנה יכול להשנות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? הניסיון לבנות מנגנון פרטני כדי לטפל בבעיה שהסיכוי לה הוא כל כך נמוך יוביל לכל היותר להפיכת מערכת הרווחה שלנו למסורבלת עוד יותר. מנגנונים כלליים יותר יפגעו בנו, האזרחים, מעבר לגבול הסביר. לפעמים, מה לעשות, עדיף לא לעשות כלום.

#אלימות #חברה #ילדים #ישראליאנה #משטרה #משפט #שכנים

הפוסט הקודם: ניקוי אורוות

הפוסט הבא: יומולדת שמח

אחד הדברים שהכי קשה לעשות זה לנקות את ההארד-דיסק. אנשים נורמליים, כמובן, פשוט קונים כונן נוסף, בגודל שפוי, לא ה-30 ג'יגה המסכנים שלי. אבל אני משתמש בלפטופ כמחשב היחיד שלי, נכון לעכשיו, ולהחליף כונן קשיח זה סיפור. העניין הוא שהכונן שלי מרוצף בעשרות מיליוני תוכנות קטנטנות שהתקנתי אי אז בעבר הרחוק. כל אחת מהן שוקלת כמה מגה בודדים, ולא שווה להטריח את עצמי בשביל להסיר אותן, אבל בסך הכל, מסתבר, זה משאיר לי מעט מאוד מקום. העסק נהיה עוד יותר צפוף כשמוסיפים לזה למעלה מארבעה ג'יגה של מוזיקה שהעברתי לפורמט מפ3 לפני שעזבנו את הארץ (זה, כמובן, לא כולל עוד עשרה דיסקים צרובים של עוד מפ3ים. יש שני ארגזים לא קטנים של דיסקים שמחכים לאבא בארץ), ואת הארבעה ג'יגה (אנד קאונטינג) של תמונות שהולכות ומצטברות במיוחד מאז שיש לנו ילד. ואם אני עוד רוצה להוריד פרקים של תוכניות ולא לצפות בהן רגע אחרי שהן יורדות, אז בכלל לא נשאר מקום לכלום.

אה, וכמובן, הצורב שלי שבק חיים, כבר לפני כמה חודשים.

אז אחרי שניקיתי כל מה שאפשר לנקות, החלטתי לשרוף את המועדון ולרכוש צורב דויד חיצוני, וכך היה. עכשיו הוא נח פה לידי, תופס חתיכת שולחן מאסיבי וכל כולו הבטחות מתוקות של 4.7 ג'יגה שיתפנו להם מהכונן בהינף כפתור. מחר נקנה גם דוידים לצריבה. כי אני עובד שוואיה שוואיה.

אגב, בשבוע הבא, לרגל יום הולדתו של הקטנצ'יק ¹ ולכבוד סוף השבוע המאוד ארוך שנזכה לו בגלל יום השתלמות של עובדי הגן ביום שישי וחג אזרחי ביום שני, אנחנו מתכננים טיול  של שלושה ימים לפארק אלגונקווין, ביוזמת אשתי היקרה. מגניב!

#אני ואפסי עוד #טכנולוגיה #שום כלום

הפוסט הקודם: פוהורילס באנגהוליו*

הפוסט הבא: ולפעמים, עדיף לא לעשות כלום

מישהו בגוגל רידר שלי המליץ על כתבה בגלובס על גנבים חולערות זייפני קליקים ישראלים. אז אני קורא לי להנאתי (טוב, לעצבנותי) את הכתבה, ומגיע פתאום לכותרת ביניים בכתבה:

שומאן טראנס

וזה אכן משחק מילים מתוחכם שכזה. סוג של.

בקטע שמתחת לכותרת, יש ראיון (מיוחד!) עם “בכיר ב”גוגל” העולמית, שומאן גוסמאנג'ומבר, העוסק בתחומי הפרסום של “גוגל” ומי שהיה ממקימי “ג'ימייל”“. מסתבר שהעורך בגלובס חשב שהשם של מר גוסמאנג'ומבר נורא מצחיק (מה שדי נכון), ושהעיתון שהוא עובד בו דוגל בשימוש בהומור של ילדים בני ארבע (מה שמסתבר שגם נכון). הטראנס, אם היה לכם ספק, הוא רק לצרכי הכותרת. המילה טראנס לא מופיעה בשום מקום במהלך הראיון עם הגוגלר הבכיר. או, במילים אחרות, העורך בגלובס מפגר. לאללה.

נו, אני מניח שהוא יצא בזול. בדה-מרקר היו מתלוננים על זה שהוא לא מספיק תוסס.

(*) אני רוצה להתנצל מראש בפני יניב פוהורילס, שכתב את הכתבה וכנראה לא היה אחראי לכותרת שהוצבה בתוכה על ידי עורך. אני מבטיח להחליף את הכותרת בעלבון אינפנטילי המבוסס על שמו של העורך ברגע שזה יועבר אלי.

#הומור #טלוויזיה ועיתונות #עצבים

הפוסט הקודם: בלוגנובלה: שו"ת

הפוסט הבא: ניקוי אורוות

אוקיי, עכשיו משהסתיים הסיוט הבלתי נסבל הזה (אל תשאלו, יותר טוב), אפשר להתחיל להתעסק בדברים מעניינים. הבלוגנובלה, למשל.

תקציר הפרקים הקודמים: אנחנו הולכים לכתוב סיפור ביחד, באמצעות כתיבה של בלוגים בדיוניים. הדמויות שיכתבו את הבלוגים הללו יתעדו את עולם המשחק דרך עיניהן, יגיבו זו לזו ויבנו ביחד את המציאות בה הן חיות. למשחק אין “מנחה”. המשתתפים מוזמנים להמציא ארועים בעולם האמיתי, והמשתתפים האחרים יחליטו אם להגיב לארועים המתוארים כמשהו שהם מזהים כ”אמת” בעולם המשחק, או להתעלם מהם וכך להוציא אותם מה”קאנון”. השחקנים, כמובן, מתבקשים להיות אחראיים בבניית הארועים שלהם, כדי לא לדרדר את העולם לאבסורדים.

עולם המשחק

בהתאם להצעה המקורית שלי, עולם המשחק זהה לעולם שלנו, אך משלב אלמנטים פנטסטיים. כדי להקל על כולנו לדמיין, האלמנט הפנטסטי מבוסס על הרעיון שבבסיס סדרת הקומיקס והסרטים “אקס-מן”. כלומר, בינות לבני האדם הרגילים מתחילים לצוץ יום אחד מוטנטים – אנשים שנראים פחות או יותר נורמלים, אך יש להם כוחות חריגים ומשונים.

לפחות בתחילת הדרך, השחקנים מתבקשים שלא להיות מוטנטים. כן, מה ששמעתם. הבלוגרים יהיו אנשים רגילים שנחשפים לתופעת המוטנטים במגוון אמצעים: בצורה אישית, דרך כדי התקשורת, כרופאים, כעובדי רווחה – מה שבא לכם. בשלב מאוחר יותר אולי נפתח גם בלוגים למוטנטים. בינתיים נראה לי יותר מעניין לדמיין דווקא את התגובות של האנשים הרגילים להתפתחות המוטנטים.

איך מצטרפים?

נדב, איש טוב שכמותו, נידב את השרת שלו ב-blogdebate.org לצורך המשחק. שרת וורדפרס מו הוקם בכתובת story.blogdebate.org, והיא תרכז תחתיה בלוגים שמשתתפים במשחק. כדי לפתוח בלוג במערכת, צריך לשלוח אלי את שם הדמות ואת שם כתובת הבלוג המבוקשת (למשל story.blogdebate.org/DUBI). אין לי שום בעיה עם משתתפים שרוצים לשמור את זהותם חסויה ממני. בכלל, אני חושב שיהיה הכי מעניין אם באופן עקרוני לא יווצר קישור בין השחקנים לדמויות שלהם – אבל זה כבר תלוי בכם. משתתפים שרוצים לשמור על אנונימיות יכולים להשתמש בכתובת מייל אנונימית (אך פעילה!) כאוות נפשם. מרגע שקיבלתם שם משתמש, אתם יכולים לפתוח כמה בלוגים שאתם רוצים תחת אותו השם. אם אתם רוצים לקבל שמות משתמשים נוספים בשביל בלוגים נוספים, צריך שוב לפנות אלי.

אנחנו נפקח מקרוב על הבלוגים הנפתחים במערכת. ספלוגים, כמובן, ימחקו מיד, אבל גם בלוגים שלא ישמרו על קשר עם עולם המשחק ימחקו. המערכת קיימת לצרכי המשחק בלבד, ולא כתחליף לבלוגיות פומביות קיימות.

נדב צפוי בקרוב לאפשר בחירה בין כמה תבניות שבחרתי באופן רנדומלי. מי שמעוניין להתשמש בתבנית קיימת אחרת, או שרוצה לעצב לעצמו תבנית ייחודית, מוזמן לשלוח אותה אלי ואני אדאג לאפשר לו גישה אליה. אני לא בטוח אם אפשר לאפשר גישה לתבנית רק עבור אדם אחד במערכת, כך שיש סיכוי שמי שרוצה להשתמש בתבנית יחודית ידרש לוותר על הזכויות הבלעדיות עליה. נדב עשוי לנדב (הא!) מידע נוסף בנושא, כשיזדמן לו.

האם אפשר להצטרף גם על מערכות בלוגים אחרות?

כן! מערכת הבלוגים המוצעת היא רק לצרכי נוחות. יהיה מעניין לראות את המשחק פולש לבלוגיות רגילות (לתשומת לבכם: יש בלוגיות, כמו קפה דה-מרקר, שאוסרות על פתיחת כרטיסים פיקטיביים, כך שמעשה כזה שם יהיה על אחריותכם בלבד. מי שיצליח לשכנע את החבר'ה מרשימות לפתוח בלוג פיקטיבי לאיזה “פרופ' ויטוריו שמיטר, חוקר מוטנטים” – כל הכבוד). עם זאת, בלוגים המשתתפים במשחק מתבקשים להציג קישור לעמוד הראשי של הפרוייקט (שיכיל, במהרה בימינו אמן, משהו דומה לפוסט הזה). ביקשתי משרון להכין איזה כפתור קטן בשביל הפרוייקט, ואני מאמין שבעתיד הקרוב נקבל משהו (אהם אהם). גם אתם, כמובן, מוזמנים לתרום עיצובים משלכם. לחלופין, אפשר להסתפק גם בקישור טקסטואלי שיבהיר שהבלוג שייך לפרוייקט הבלוגנובלה. שימו לב: זה משחק, לא מתיחה. אנחנו לא מנסים לגרום לאנשים לחשוב שהדמויות הן אנשים אמיתיים או שהארועים המתוארים קרו באמת. המטרה היא לשחק משחק תפקידים, הגם שכזה החשוף לקהל צופים רחב מהרגיל.

כל מיני

מן הסתם תתעוררנה בעיות של מגיבים שלא מבינים מה הקטע. אפשר להתמודד איתם במגוון דרכים – בין אם ברמיזה קלה לכיוון הקישור לעמוד הראשי של הפרוייקט, ובין אם בתור הדמות שלכם, מה שיכול להוביל למגוון שעשועים. מצד שני, שימו לב לסיפא של הסעיף האחרון.

שאלות, מענות, טענות והצעות אפשר פה בתגובות, או בדואל.

#אדמיניסטרציה #בלוגנובלה #משחקים

הפוסט הקודם: העילה לשלילת האזרחות: לא חופשיה מספיק

הפוסט הבא: פוהורילס באנגהוליו*

הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא “נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים”:

מומחה למשפט, שסיפק דו”ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא “חיה כמעט כמו זאב בודד”. “אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת”.

מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי “אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות”.

הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).

#here be dragons #דת #משפט #פמיניזם

הפוסט הקודם: הרגלים כגשר בין מיקרו-יסודות למבני מאקרו (באנגלית זה נשמע יותר טוב)

הפוסט הבא: בלוגנובלה: שו"ת

אני מכריז בזאאאאת על פתיחת קטגוריה חדשה בבלוג, רעיונות לתזה, בה אני אזרוק עליכם ללא רחמים רעיונות חצי אפויים ונטולי ביסוס מחקרי לנושאים שאולי יום אחד אני אהפוך לתזה, או אולי סתם למחקר. מטרת הקטגוריה היא, כמובן, לא כדי שאתם תדעו על הרעיונות שלי, אלא כדי שהם יהיו מרוכזים במקום אחד שאני אזכור לבדוק כשיגיע הזמן לבחון את הנושא לעומקו.

הרשומות בקטגוריה גם תזכינה לכל מיני כותרות מרובות ז'רגון כמו הכותרת הנוכחית (שבאמת נשמעת יותר נורמלי באנגלית: Habit Formation as a Bridge between Microfoundations and Macro Structures), ותכלולנה טקסט שלא מעניין אף אחד. לדוגמא:

שני הזרמים הגדולים שמגדירים את קצוות המחקר במדע המדינה הם זרם הבחירה הרציונלית והזרם המבני. הראשון מושפע מהכלכלה, ובוחן לעומקן את בחירותיהם של אנשים בודדים, מתוך הנחה מתודולוגית שרק הפרט הוא בעל אינטרסים ורק הוא יכול באמת לקבל החלטות: כל “החלטה” או “אינטרס” של גופים גדולים יותר כגון חברות או מפלגות הן בהכרח אגרגציה של האינטרסים וההחלטות של הפרטים שבהן (עם או בלי שקלול לפי עוצמה). הזרם השני מושפע מהסוציולוגיה (דורקהיים וחבר'ה כאלה ¹) – אם הזרם הכלכלי מספר לנו איך אנשים בוחרים את הבחירות שלהם, הזרם המבני מספר לנו למה הם לא יכולים לבחור בכלל, כי הם “לכודים” בתוך מבנים חברתיים שמכתיבים להם התנהגות.

בין שני הקצוות הללו מסתובבים רוב החוקרים במדע המדינה ולוקחים קצת מפה וקצת משם, מרכיבים מבני-ביניים (כמו ה”מוסדות” שהם סוג של מבנה, אבל כזה שמושפע מהחלטות של בני אדם), ומנסים להסביר בבת אחת גם למה דברים הם יציבים וגם למה הם משתנים. לרוב, מי שמנסה להסביר יציבות גומר עם תאוריה שלא מצליחה באמת להסביר שינוי, ולהפך.

הרעיון שלי (שאני מניח שהוא לא לגמרי מקורי, אם כי טרם נתקלתי בניסוח שלו בצורה הזו – אבל זו לא הוכחה לכלום כי גם טרם חיפשתי) מתבסס במידה מסויימת על המחקר שכתבתי בתואר השני על המודל הדו-שלבי של החלפת מפלגה בבחירות. מה שטענתי שם הוא שאנשים מפתחים הרגלים, והנטייה שלהם היא לא לשנות אותם אלא אם עולה סיבה טובה לעשות כן. בהקשר של החלפת מפלגות, המשמעות היא שאנשים לא משווים כל הזמן את כל המפלגות הזמינות. כל עוד אין להם סיבה טובה שלא להמשיך לבחור במפלגה שלהם, הם פשוט יניחו שההחלטות הקודמות שלהם עדיין מוצדקות, וינהגו בצורה הרגלית. אבל כאשר יש איזשהו הלם במערכת – גילוי מטריד לגבי המפלגה שלהם, או שינוי מהותי במערכת המפלגתית כמו לפני הבחירות האחרונות – הם יתעוררו ויתחילו לבחון מחדש בצורה “רציונלית” את כל האפשרויות. אבל אחרי שהם בוחרים מחדש במפלגה, מיד מתגבשת הבחירה שלהם ל”הרגל” חדש – חלש יותר, בהתחלה, אבל חזק יותר ככל שעובר הזמן. הרגלים, כמובן, מחזקים את עצמם בהנתן שאין הפרעות חיצוניות ².

עד פה באמת שאין חידוש, ואפילו תאוריות של בחירה רציונלית (למשל פיורינה, בתחום התנהגות הבוחרים) יכולות לקבל תיאורים כאלו. מה שאני טוען הוא שההרגל משפיע מעבר לבחירה הספציפית הזו – ברגע שביצענו בחירה אחת שנובעת משיקולים א' ו-ב', אנחנו בעצם מקבלים יחד איתה מערכת של “ערכים” שכוללת את א' ו-ב', אבל גם ג' ו-ד'. בחירה במפלגה, למשל, עשויה להיות משיקולים של עמדות בטחוניות, אבל אנחנו בוחרים יחד איתן גם עמדות כלכליות ודת-מדינתיות. וכאן מתעוררת הבעיה: כמי שבחר במפלגה עם עמדות א'-ד', אבל רק בגלל עמדות א' ו-ב', מה היחס שלי כלפי ג' ו-ד'? האם אני פשוט מתעלם מהן? המחקר מראה שאנשים שאין להם עמדות חזקות לגבי נושאים מסויימים נוטים לחפש סימנים (cues) אצל המפלגות שלהם (או מקורות זהות אחרים) בנושאים הללו. למשל, אם אין לי מושג אם אני אמור לתמוך במס הכנסה שלילי או לא, אני אסתכל אל המפלגה שלי, שאני סומך עליה באופן עקרוני, ואראה מה הם אומרים. אם הם תומכים – אני אתמוך גם, ולהפך.

המשמעות היא שהבחירה שלי ב-א' ו-ב' תגרום לי, ברבות הימים, לאמץ את עמדות המפלגה גם לגבי ג' ו-ד'. אחד ההסברים האפשריים לזה הוא שאנשים רוצים להיות עקביים, ולכן הם עושים רציונליזציה של המעשים שלהם: אני בחרתי במפלגה X, מפלגה X תומכת ב-ג' ו-ד', ולכן אני תומך ב-ג' ו-ד'.

העניין הוא שההסבר הזה יכול להתרחב גם מעבר לבחירת מפלגות. אנשים מבצעים בחירה ראשונית על בסיס האינטרס הרציונלי שלהם, אבל הבחירה הזו לעיתים קרובות כוללת מערכת של ערכים שחורגת מהאינטרס שהביא לבחירה הזו. מכיוון שאנשים מפתחים הרגלים ושואפים להיות עקביים, הם יאמצו את מערכת הערכים השלמה גם אם היא אינה נובעת מתוך האינטרסים שלהם (למרות שהם עשויים להתנגד לתהליך אם בבירור המערכת נוגדת את האינטרסים שלהם). תחום המחקר שלתוכו הרעיון הזה משתלב הכי טוב הוא המחקר הרעיוני (ideational). תחום זה מנסה לבחון כיצד רעיונות משפיעים על תהליכים פוליטיים. דוגמא קלאסית היא הקיינסיאניזם – אותה תורה כלכלית שהתפשטה בעולם המערבי בשנות ה-30 ונפלה ברעש גדול אחרי משבר הנפט בשנות ה-70 – האם מדובר, בדומה לאמירתו המפורסמת של קיינס עצמו, על פוליטיקאים שהושפעו מרעיון של כלכלן, או שמא הרעיון של הכלכלן הוא מקרי ושולי, ושימש בסך הכל כתירוץ למערכת של מדיניות שהייתה עוברת בכל מקרה משום שהיא שירתה את האינטרסים של קבוצות בעלות עוצמה באותה תקופה?

המחקר הרעיוני מתאים במיוחד לרעיון שלי, משום שרעיונות הם מקרה קלאסי של דבר שאנחנו יכולים לקבל משום שחלק ממנו מתאים לאינטרסים שלנו, אבל מרגע שקיבלנו אותם, הם משפיעים עלינו בצורה כזו שעצם תפיסת האינטרס שלנו משתנה. הרעיונות, במובן מסויים, הם לבני אדם מה שה”מוסדות” הם לחברה: חוקרים מוסדתניים (institutionalists) יאמרו שהסיבה שמוסדות חורגים מהאינטרסים של האנשים שיצרו אותם היא שמוסד הוא יצור קשיח, שקשה לשנות או להזיז מרגע שהוא נוצר. כלומר, המוסדות הם שריד של ההחלטות שבעלי העוצמה קיבלו בעבר, על בסיס האינטרסים שלהם דאז. אבל ההחלטות הללו עדיין “מתקבלות מחדש” כל הזמן, מעצם קיומו של המוסד, גם הרבה אחרי שאותן קבוצות איבדו את כוחן או שהאינטרסים שלהן השתנו. כך גם הרעיונות: אדם מקבל על עצמו רעיון מסויים בנקודה מסויימת בחייו משום שהרעיון הזה נראה לו מתאים לאינטרס שלו באותו הרגע ³, אבל בכך הוא בעצם מתחייב לרעיון הזה, ויהיה קשה מאוד להשתחרר ממנו בלי איזשהו הלם חיצוני. יתר על כן, מרגע שקיבלתי על עצמי רעיון מסויים, הוא יכלול בתוכו את כל אותם הערכים האחרים שכלל לא תכננתי לקבל, אבל באים איתו בחבילה אחת. אם אני לא אתנער מהרעיון מהר, עצם ההרגל שבקבלת הערך עלול לגרום לי להסכים לקבל גם את אותם הערכים החדשים, ובכך לשנות את עצם תפיסת האינטרס האישי שלי.

מה שחשוב כאן הוא שברגע שמתגבש הרגל, כלומר, ברגע שקבוצה של אנשים שהיה להם אינטרס משותף בנקודה מסויימת בזמן (נגיד, מעמד הפועלים) מקבלת על עצמה (כל פרט בפני עצמו) רעיון מסויים (נגיד, סוציאליזם), אפשר להתחיל דבר על הקבוצה כקבוצה, ואין צורך יותר לדבר על הפרטים והאינטרסים האישיים שלהם. האינטרס שלהם (במשמעות הבחירה-רציונלית של המושג) מספיק להיות גורם מכריע, ומה שמשפיע מעכשיו ועד להלם החיצוני, הוא הגורם המבני (מעמד). פתאום אני לא צריך להסביר כבר למה כל פרט ופרט פועל בצורה מסויימת: הסיבה נעוצה ברעיון המשותף שהם חולקים, שכופה על כולם מערכת ערכים משותפת גם אם הסיבות של כל אחד לקבל את הרעיון המקורי היו נעוצות בערכים שונים מתוך המערכת הזו. כך אפשר לגשר בין המיקרו-יסודות הכלכליים לבין מבני מאקרו חברתיים (או כל דבר באמצע).

עכשיו נשאר רק הקטע הקטן והמעצבן הזה של לסקור את הספרות הקיימת, לבנות מערך מחקר ולנסות להוכיח את התזה. שטויות.

—

רעיונות קודמים: אזרחות, מדינה, לאום

#מדע המדינה #פוליטיקה #רעיונות לתזה

הפוסט הקודם: אובדן התמימות

הפוסט הבא: העילה לשלילת האזרחות: לא חופשיה מספיק

טמקא מדווחים שהבישוף הקתולי של סינסנטי פרסם הוראות חדשות לכמרים לגבי התנהלותם עם ילדים, במסגרת המלחמה בפדופיליה. לפי הדיווח, לכמרים אסור לחבק, לנשק, להרכיב על הכתפיים, להושיב על הברכיים, לדגדג או להתאבק עם ילדים. מה מותר? ללחוץ להם את היד, לתת להם צ'אפחות על הגב ולתת להם כְּיף (יעני, היי פייב) – בקיצור, כל מה שזוג גברים הטרוסקסואליים עם מנה בריאה של הומופוביה ירשו לעצמם לעשות אחד עם השני.

זה היה יכול להיות משעשע, אילולא הסתתר פה סיפור עצוב יותר על מה שקורה ביחסים בין מבוגרים לילדים, מתוך כוונה לגיטימית ומובנת להגן על הילדים מפני פגיעה מינית.

אני אוהב ילדים. מת על ילדים. הכמה ימים שביליתי עם הבן שלי כשהוא התחיל את הגן, במהלכם שיחקתי במשך שעות עם קבוצה של ילדים – אלו היו ימים נפלאים עבורי. בעבר, כשהיו לי חברים עם ילדים, הייתי מתבאס לבוא לבקר אותם בערב כי ידעתי שזה כבר אחרי שעת השינה של הילדים. הייתי בא אליהם במיוחד כדי לצאת איתם לגינה. כשנולדה לי אחיינית פתאום הביקורים אצל אחותי הפכו לתכופים הרבה יותר: היה לי כיף היסטרי לשחק איתה.

אפשר לקרוא את הפסקה הזו בשתי צורות. אפשר לחשוב: יו, איזה חמוד הוא. ואפשר לחשוב: אלוהים אדירים, הוא ממש קריפי.

וזה מה שעצוב: שאדם מבוגר שמשחק עם ילד שלא שלו נחשב לאיום פוטנציאלי, ולכן אנשים מבוגרים שאינם משחרים לטרף ימנעו מכל קשר עם ילדים שאינם שלהם. לא שאני לא מבין את זה: גם אני הייתי חושד בגבר מבוגר שמסתובב בגינת משחקים ומשחק עם ילדים שלא שלו בלי שום סיבה לגיטימית (והסיבה הלגיטימית היחידה היא שגם הילד שלו שם, ביניהם). אבל מצד שני, המשמעות של זה היא שהמגע היחיד שיהיה לילד עם זרים יהיה באמת עם אנשים רעים. אנשים טובים פשוט לא יתקרבו אליהם, כי הם יודעים מה המשמעות שתיוחס לזה.

האם זה טוב, החשדנות הזו שבהכרח ילדים ילמדו ויאמצו בעצמם? מצד אחד, ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים מחזיקה בחלק גדול מהאשם בעולם הקר והמנוכר שאנחנו בונים סביבנו. השאלה היא האם אפשר, איכשהו, לוותר על האחד בלי לאבד את השני, לשמור על עולם תמים בלי לפגוע בתומתם של הילדים.

האם אין דרך לאפשר לכומר להתקרב לילדים בקהילה שלו וליצור איתם קשר ישיר ובלתי מרוסן בלי להסתכן בכך שהוא ינצל אותם מינית? האם לעד כל מדריך בתנועה יהיה בגדר חשוד עד שתוכח חפותו? ואם נזכור שרוב התקיפות המיניות נעשות לא על-ידי זרים אלא על-ידי אנשים הקרובים לילד, האם נמדר גם דודים מאחייניהם מחשד שאולי האח מסתיר סוד אפל?

אני לא יודע איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. אני יודע רק שרע לי שאם אני חושב לציין שאני מת על ילדים, אני צריך לחשוב פעמיים, כי יש סיכוי לא קטן שזה יפורש כמעט כמו הודאה באונס.

#אהבה #אלימות #חברה #ילדים #משפט

הפוסט הקודם: מורה נבוכים (עוד פוסתמונות)

הפוסט הבא: הרגלים כגשר בין מיקרו-יסודות למבני מאקרו (באנגלית זה נשמע יותר טוב)

מכיוון שהמחשב שלי לא בא עם בלוטות' בילט-אין, אני צריך לחטט בקופסת ההפתעות שלי כדי למצוא את מתאם ה-USB שלי כשאני רוצה להעביר תמונות מהסלולרי למחשב. זו הסיבה שאני עושה את זה בערך אחת לחצי שנה. וזו הסיבה שאני מפיל עליכם עכשיו כמה תמונות שצילמתי בחודשים האחרונים.

את הראשונה אתם יכולים לראות בכותרת של הבלוג. היא באיכות גרועה, אבל זה שעשע אותי נורא, אז לפחות לבינתיים זה מה יש. בסוף אולי אני אחזיר את הפרפרים היפים, או שנשים משהו חדש יותר.

השניה צולמה באולם הספורט שבו שמרתי על בחינה. כפי שאתם רואים, התנאים נוחים ביותר ואין שום דבר מרתיע בלעשות בחינה עם עוד 700 איש.

התמונה הבאה היא של אחד ממבני האוניברסיטה, שמעל הכניסה שלו מופיעה כתובת מוסתרת חלקית על-ידי צמחיה. בחלק החשוף כתוב “... משחררת”. הממ.... (קליק להגדלה)

קו הרקיע של טורונטו בלילה (קליק להגדלה).

מכיוון שאני לומד בימינו למבחן, ומכיוון שאשתי לא אוהבת לנהוג ברחובות הדאונטאון של טורונטו, הגענו להסדר שאני מסיע אותה לסופר ואז יושב באזור בית קפה שבתוך הסופר ללמוד. הנה תמונה של הנוף הנשקף מהחלונות שם.

זהו.

אגב, לא קשור, אבל הידעתם כי אפשר להוריד את פס הקול הנפלא של המשחק הותיק The Longest Journey מאתר האינטרנט של המשחק? חבל שאני לא מוצא בשום מקום את הפסקול של מקס פיין...

#אקדמיה #מוזיקה #משחקים #קנדה #תמונות

הפוסט הקודם: מגולדה לציפי

הפוסט הבא: אובדן התמימות

אז בהמשך לפוסט שלי על הצנזורה בעיתונות החרדית, עלתה בראשי תהיה: אם ציפי לבני תהפוך לראש הממשלה, האם העיתונות החרדית פשוט לא תשים לכל אורך כהונתה תמונה של ראש הממשלה בשום מקום? מה קרה במהלך כהונתה של גולדה מאיר? או שמא העיתונות החרדית לא הייתה עד כדי כך קיצונית אז? או שמא לא הייתה עיתונות חרדית שעסקה בפוליטיקה החילונית כלל? מישהו יודע?

#דברים אדיוטיים #דת #טלוויזיה ועיתונות #פוליטיקה #ציפי לבני #קצרצרים

הפוסט הקודם: רק(?) חמש שנים

הפוסט הבא: מורה נבוכים (עוד פוסתמונות)