לא שומעים!

אני שמח לראות שהדיון שניסיתי לעורר סביב נושאי החינוך (תקציר הפרקים הקודמים) מגיע מעבר למעגל הבלוגרים שאני מכיר (אם כי הייתי שמח אם משהו מזה היה עובר לפסים יותר מעשיים). מודי כתב תגובה לפוסט שלי שקרא לתנועה אזרחית לקידום החינוך בישראל (וגיא ענה לו בדברים שאני מסכים איתם באופן חלקי). אני כל כך לא מסכים עם מה שמודי כתב שחשבתי שזה שווה פוסט נפרד בפני עצמו.

נעבור נקודה נקודה.

חינוך הוא בעייתי בטווח הזמן.

כמו שכתב גיא: תהליכים דורשים זמן. מי שחושב שאין טעם לחשוב על פרקי זמן של עשור ויותר לעולם לא ישיג דבר. למעשה, אחד הדברים שאני מקווה שחינוך טוב יותר לגבי מהות הדמוקרטיה ישיג הוא התובנה הזו בקרב האזרחים שדברים לא משתנים בבת אחת, שדמוקרטיה אמנם פועלת במרווחים של ארבע שנים (או פחות) בין בחירות לבחירות, אבל אין משמעות הדבר שזה טווח הזמן שבו עלינו לחשוב, אלא רק שזה פרק הזמן שבו אנחנו נדרשים לחשוב מחדש, ולהחליט אם להמשיך או לשנות כיוון. זה גם עונה לתהיה שנדב העלה קודם לגבי האכזבה והיאוש של הדור שאני מקווה שיגדל בארץ אחרי שהם יצביעו בבחירות ולא יקרה שום דבר מדהים מיד.

אחד הדברים שמעודדים חשיבה לטווח קצר, ובהיזון חיובי גם נגרמים על ידי אותה צורת חשיבה, זה שכבר למעלה מעשור ומחצה (מאז ממשלת רבין השניה) לא כיהן אף ראש ממשלה לשתי קדנציות רצופות, פרט לאריאל שרון (שהקדנציה הראשונה שלו הייתה מקוצרת מראש). אחרי חוסר יציבות מתמשך שכזה, אנשים מתחילים לחשוב שכך מן הראוי שיהיה, שככה זה בדמוקרטיה. הם שוכחים שבמדינות נורמליות, אותה מפלגה (אם לא אותו אדם) עומדת בראשות הממשלה במשך 8, 12, לפעמים 16 שנים. אצלנו זה לא קרה מאז נפילת שלטון הליכוד ב-92' (וגם אז היה מדובר בחלק מהזמן בממשלת אחדות). כשמפלגה יכולה להאמין ברצינות שיש סיכוי שהציבור יאפשר לה להמשיך לשלוט עוד קדנציה, היא תתכנן לטווח ארוך. כשראשי ממשלה (שלא לדבר על שרים) יכולים להסתכל לא יותר משנתיים שלוש קדימה, אין זה מפתיע שאנחנו מתרגלים לחשוב בטווחי זמן כאלו.

הסיבה העיקרית שתהליכים דורשים זמן, היא שמדינה מודרנית היא גוף גדול מאוד, שהממשלה יכולה להשפיע עליו רק בשוליים. כמו לשנות את כיוונה של מיכלית נפט ענקית, צריך לעשות את זה לאט ובזהירות. במילותיו של אלן קיירנס (עם תרגום תרבותי קל): “עבור מאמן בקבוצת כדורסל, כל מהלך הוא מהלך חדש מאפס. עבור הממשלה, המצב שונה. כל המהלכים הישנים משוחקים על המגרש שוב ושוב ושוב על ידי יחידות של המדינה שממלאות את הוראותיהן של ממשלות שעברו מן העולם לפני שנים. כל ראש ממשלה במדינה מבוססת, אם כן, יושב על גבי פירמידה של מדיניויות מן העבר, שניהולן חסין למדי בפני מעמדו כראש הרשות המבצעת של המדינה המודרנית”.

אני מבקש לחזור לחשוב בטווחי זמן ארוכים. אין זה אומר שאפשר להפקיר את ההווה ולהגיד שעוד 15 שנה הכל כבר יסתדר, אבל זה כן אומר שבמקביל לכיבוי השריפות המיידי, אנחנו צריכים לפעול כדי שבעוד 15 שנים כבר לא תפרוצנה שריפות חדשות.

אה, ואני גם דוחה מכל וכל את הטענה שלא תהיה מדינה עוד 15 שנה. זו אמירה חסרת אחריות וחסרת משמעות.

חינוך הוא גם בעייתי מבחינה אתית. הרעיון הוא ש”אנחנו” לא מצליחים לשכנע את כלל הציבור בהשקפותינו הליברליות, אז בוא נכנס בילדים ונשכנע אותם.

מודי הוא לא הראשון שמבין אותי ככה, אז בהחלט יכול להיות שזו אשמתי, ואני מקווה שכוונותי יובהרו לכשאסיים את הפוסט הארור ההוא עם תוכנית החינוך שלי. בקצרה, אינני מציע השתלטות עויינת. בניגוד לגיא, אני אינני מעריץ את ש”ס על ההצלחה שלהם לשכנע הורים עניים מדי או טפשים מדי לשלוח את ילדיהם לסדנאות הפרופגנדה שלהם וכך לזכות בעוד כמה תומכים. אני מתנגד לתפיסה של מלחמה על דעתם של ילדים באמצעות בורות והסתרה. אני גם מתנגד לתפיסה הקונפליקטואלית הזו, לפיה מערכת החינוך יכולה להתפס כשדה קרב. אני לא מבקש להסתנן, להשתלט או להחדיר בכוח. אני מבקש ללמד את המציאות, לתת לילדים כלים אמיתיים לנתח ולהבין את המקום והתרבות שהם חיים בהם, ומאמין שהם יבחרו נכון. אני לא מאמין שאפשר לכפות דמוקרטיה על ציבור שאינו מעוניין בה – אבל כדי שהציבור יוכל להחליט אם הוא מעוניין בה או לא, הציבור צריך להבין את שיטת הממשל הזו ואת משמעותה והשלכותיה.

חינוך בבית-ספר לא יכול לחנך לדמוקרטיה ולכבוד, כי הוא לא דמוקרטי ולא מכבד. מה שלא תעשה.

הבל ורעות רוח. לא ברור לי איפה ולמה נוצרה התפיסה שבגלל שדמוקרטיה היא שיטת שלטון טובה, זה אומר שכל דבר חייב להתנהל באופן דמוקרטי. לא ברור לי למה כדי ללמד מישהו מהי דמוקרטיה, חייבים לעשות את זה על דרך ההדגמה. לדעתי, ההפך הוא הנכון. התנהגות אזרחית במסגרת דמוקרטית חייבת להיות מבוססת על הבנה מוקדמת של המערכת – כאשר אדם פשוט נזרק אל תוך מערכת דמוקרטית בלי הכנה מוקדמת, התוצאה תהיה, במקרה הטוב, לא מיטבית. זה בדיוק מה שדיברתי עליו כתפיסה של מדע המדינה כמדע של נהגי מוניות: כל אדם בלי שום ידע או הכנה, לפי תפיסה זו, יכול להבין את המערכת בדיוק כמו מי שלמד אותה. משום מה התפיסה הזו לא תופסת לגבי חשבון או כתיבה וקריאה: שם ברור לכולם (חוץ, אולי, מאנשי “השפה כמכלול”) שלפני שזורקים מישהו לתוך סביבה מספרית או כתובה, מישהו צריך ללמד אותו לחשב, או לקרוא ולכתוב. התפיסה שאומרת שבתי ספר צריכים להיות, איכשהו, סביבה דמוקרטית כדי ללמד דמוקרטיה, מקבילה בעיני לרעיון שהמטלה הראשונה של ילד בכיתה א' צריכה להיות לכתוב ספר.

לגבי ה”בית הספר לא מכבד”, אסתפק בלהגיד שאין שום אמת באמירה הזו. מכיוון שמודי לא טרח לפרט או לבסס, אני לא חושב שיש סיבה שאני אעשה כן.

אי אפשר באותם אמצעים להעביר החלטה אחרת, נניח, חוק שמחייב את חברי הכנסת אכן לבוא לעבודה

פופוליזם.

נראה לי שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות, ומי ששולט בעיתונות הן 19 המשפחות.

וואו, איזה בלאגן. 19 המשפחות שולטות בעיתונות? ואני חשבתי שזה 3-5 משפחות ששולטות בתקשורת הישראלית. (אגב, שמתם לב באיזו אלגנטיות התחלף המספר 18 ב-19 בשנים האחרונות? איזו משפחה נוספה לרשימה, ואיך זה קרה?)

אין לי שמץ של מושג למה מודי חושב שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות. אני יכול איכשהו להבין טענה שהאוליגרכיה הכלכלית בישראל מכתיבה את מדיניות הממשלה, אבל מה בין זה לעיתונות? במקסימום, העיתונות היא עוד כלי של האוליגרכיה כדי לקדם את האינטרסים שלה. המסקנה של מודי, לעומת זאת, מניחה כיוון הפוך:

כדי להזיז משהו צריך פרופגנדה. צריך שליטה בעיתונות, ולכן עדיף שבמקום שקלינגר יקים  מפלגה, שיקים עיתון.

למה צריך עיתון? מאיפה באה המסקנה הזו? איך בדיוק קלינגר יצליח במשהו עם העיתון שלו, אלא אם במקרה יש לו כל כך הרבה משאבים שהוא יוכל להפוך למשפחה ה-20?

בכלל, החשיבה הנפסדת הזאת, כאילו התקשורת היא חזות הכל, באמת שנמאס לי ממנה. התקשורת היא לא חזות הכלום. איש לא הצליח בשום דבר מהותי על ידי לכידת תשומת הלב של התקשורת. זו האסטרטגיה הגרועה ביותר שאפשר לחשוב עליה לקידום פרוייקט אזרחי כלשהו.

השיטה הכי טובה היא הפחדה.

טוב, עם זה אני פשוט לא מסכים. לא, השיטה הכי טובה היא לא הפחדה, אלא שכנוע באמצעות ידע, באמצעות הצגת העובדות לאשורן והסתמכות על ההגיון הישר של אנשים. דמוקרטיה שמתקיימת על יסוד פחד היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה.

#חברה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #שכנים

---

הפוסט הקודם: מה עשיתי ביום שבת – חיבור מאת דובי קננגיסר, כיתה ה/3

הפוסט הבא: רוחות במכונה

קמתי, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התלבשתי, קניתי אוטו. אח”כ הלכנו לפארק ליד הבית שם היה פסטיבל תופים ג'מייקני עם המון מתופפים ודוכנים שמכרו דברים ג'מייקניים וסתם שאנטיים, ואכלנו מנה של אוכל מאלזי כלשהו, שזה בכלל לא קשור לג'מייקה אבל ככה זה עם המולטיקולטורליזם. חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.

(דובי, שרצה לספר שהוא קנה אוטו והלך לפסטיבל תופים ג'מייקני שהיה שלוש דקות הליכה מהבית שלו, אבל לא היה לו כוח לכתוב פוסט אמיתי.)

#אני ואפסי עוד #קנדה #קצרצרים #שום כלום

---

הפוסט הקודם: אזרחות, מדינה, לאום

הפוסט הבא: לחנך או להפחיד?

קבוצה של תלמידים “דתיים וחילוניים” (קרי: דתיים, בעיקר, אחרת לא היו מציינים) בהנהגתו של תלמיד ישיבה תיכונית, שיגרו מכתבים למנהלי בתי ספר ברחבי הארץ בדרישה להסיר את תמונת ראש הממשלה התלויה בביה”ס משום ש”אמות המידה המוסרית שראש הממשלה מייצג אינן מושא לחיקוי. 'האחריות' שראש הממשלה גילה אחרי מלחמת לבנון השנייה אינה האחריות שראוי לחנך לה”. מנהיג העוללים, אחד רועי גיפמן, תלמיד י”א, אמר כך לכתבת טמקא: “ראש ממשלה זה דבר מכובד, כמו מלך, זה מעמד הכי גדול היום בעם ישראל.” כך ממש: ראש הממשלה בישראל הוא כמו מלך. מדובר פה, להזכירכם, בתלמיד י”א – בחור שאו שלומד עכשיו אזרחות, או שכבר עשה את הבגרות שלו באזרחות בשנה שעברה. והוא מצליח להנפיק את המשפט המטומטם הזה. אז מה הפלא שאני כל הזמן מטרטר על הצורך בשדרוג משמעותי של לימודי האזרחות בישראל?

אגב, שימו לב גם שראש הממשלה הוא במעמד “הכי גדול היום בעם ישראל” – לא במדינה ישראל. מה שמוביל אותנו היישר ל—

יוסי גורביץ פרסם היום (אתמול, עבורכם) טור העוסק בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, לפיה ירושלים לא תהיה רק בירת ישראל אלא גם “בירת העם היהודי”. גורביץ מסיק מכך לא מעט דברים שאני מסכים איתם לגבי “התפוגגותה של הישראליות”, אבל מה שאני רציתי לדבר עליו הוא הקשר בין מה שיוסי כתב לבין מה שמתבשל אצלי בראש כאופציה לתזה לדוקטורט שלי.

(התראה: אין לי מושג. בהחלט יתכן שאני מדבר שטויות. אחרי שאסיים ללמוד למבחן הגדול שלי באוגוסט, אני מתכנן להתחיל לקרוא הרבה יותר בנושא הזה, ויכול להיות שבסוף התהליך אני אזנח את הכיוון הזה. לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות, בבקשה, וביקורת שתחסוך ממני הרבה עבודה מיותרת תתקבל בברכה).

לאחרונה התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי, שעוסק בנושאי אזרחות והגירה. אחת השאלות שעלו לי (וטרם הספקתי לדון איתו עליה) היא נושא מקור האזרחות. בטקסט שהוא עובד עליו כרגע, הוא מזהה כמקור האזרחות את מדינת הלאום. מדינה אני מבין – אבל למה לאום? מדינת הלאום הפכה, במאתיים השנים האחרונות, לסטנדרט: או שלאומים מקימים לעצמם מדינה, או, לחלופין, שמדינה דואגת לייסד לאום מתוך תושביה. זה נכון במדינות מערביות (חישבו על ה”עם” האמריקאי שמורכב כולו ממהגרים), וגם במדינות מתפתחות (לאומים אפריקאיים שמבוססים על הגבולות המקריים של אימפריות קולוניאליסטיות). הסיבה שנוח למדינות להיות מדינות לאום (ותסלחו לי על הפונקציונליזם, אני לא טוען שהפונקציה היא הסיבה לקיום הלאום) היא שהיות המדינה “שייכת” ללאום מקנה למדינה לגיטימציה. לפני היות הלאום, הלגיטימציה לשלטון השליט (אם נתעלם מה”לגיטימציה” של החסד האלוהי) הייתה הנאמנות האישית של הנשלט (לפחות הנשלטים בעלי העוצמה, החשובים) לשליט. המדינה, כמו שאמר לואי ה-14, הייתה השליט. לא רק שהמנגנון המדינתי היה הרבה פחות מפותח ממה שהוא היום, הוא גם היה הרבה פחות אוטונומי. לא היה רכוש הציבור, היה רכוש הכתר. בפוסט קודם (ומרתק, אגב) סיפר גורביץ על ז'אן ד'ארק ש”הלכה לצרפת” – כלומר, אל מלך צרפת. המלך, כמו בלוויתן של הובס, הוא התגלמות המדינה (אפרופו אותו תיכוניסט ממקודם).

אך ככל שהמדינה הייתה צריכה את נאמנותם של יותר מתושביה, ככל שהמנגנונים לתחזוק המדינה נהיה מורכבים ויקרים יותר, כך נוצר צורך למקור מוצלח יותר לנאמנות. הלאום הוא מקור שכזה. מדינת הלאום שואבת את הלגיטימיות שלה, ואת הנאמנות של תושביה, רק בעקיפין: קודם הם נאמנים ל”לאום” (המיוצר, או מדומיין) שלהן, ובעקבות זאת ובגלל זאת – הם נאמנים גם למדינה ששייכת לאותו לאום. כך קרה שבכל העולם, אזרחות שווה להשתייכות ללאום. למעשה, זו אותה מדינה. בדרכון מערבי לא כתוב “אזרחות” כמו בישראל, כתוב “nationality” (או המילה המקבילה בשפה המקומית). הליך ההתאזרחות במדינה מערבית אינו סתם תהליך פוליטי כמו שהמונח העברי מרמז – זהו תהליך פסיכולוגי, כמעט ביולוגי: naturalization – הפיכה לטבעי (למקום). כשתושב בריטי ממוצא לובי שלא טרח להתאזרח (למרות שכל משפחתו התאזרחה) נתפס על-ידי האמריקאים בעירק ונזרק לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה שלהם, הממשל הבריטי הודיע כי למרבית הצער, הוא לא יכול לסייע לאדם, בלי קשר לפרק הזמן שהוא חי באנגליה, אלא אם הוא בן הלאום הבריטי (“we cannot make representations of behalf of people, however long they’ve been in the UK, who are not our nationals”) – ומלשון לאו אנו לומדים שאם רק היה טורח לעבור את התהליך של התאזרחות בבריטניה, הוא היה הופך לא רק לאזרח, אלא לבן הלאום הבריטי.

השוו את זה לסעיף ה”לאום” שהופיע עד לא מזמן בתעודות הזהות שלנו (ועדיין קיים ברישום של כל אחד במשרד הפנים); לסירובה המתמשך של מדינת ישראל להכיר בקיומו של לאום ישראלי, חרף בקשות וחרף הרשימה הארוכה עד מאוד של לאומים “מותרים” שמתחזק משרד הפנים. בישראל אזרחות היא אזרחות, שאפשר לקבל בתנאים מסויימים, אבל לאום זה משהו אחר לגמרי, ואותו אפשר להשיג באמצעים שחופפים רק באופן חלקי את האמצעים לקבלת אזרחות.

אך מזה מספר עשורים החלו תהליכים שמסבכים את התמונה עד מאוד. יותר ויותר המדינות מגלות שהלאומיות שלהן היא מקור לבעיות, לא ללגיטימציה. כאשר הגירה בין מדינות נהפכת לנפוצה יותר ויותר, כאשר אזרחים רבים במדינות רבות מחזיקים בשני דרכונים, מה המשמעות של לאומיות כפולה? האם באמת אפשר לדבר על זהות לאומית שנקנית באמצעות תהליך ההתאזרחות כאשר כל-כך קל לאנשים כה רבים להחזיק בשתי אזרחויות? ומן העבר השני, מדינות רבות נקרעות על-ידי אוכלוסיה דו- או רב-לאומית. הלאום הבלגי קרס כמושג זה מכבר. הלאומיות הקנדית הייתה מוטלת בספק למין היווסדה. אבל גם במקרים פחות קיצוניים מגלות מדינות שלאזרחים שלהן יש זהויות קוואזי-לאומיות שאינן תואמות את הזהות הלאומית של המדינה. אם פעם כשהיו מדברים על ה”רמה הלאומית” (national level) היה ברור שמדובר ברמת כלל האזרחים, היום המשמעות הזו פחות חדה.

שתי הבעיות הללו הן בעיות שישראל מתמודדת איתה מאז ומתמיד: הלאום לו שייכת מדינת ישראל, עקרונית, הוא הלאום היהודי שמפוזר בכל העולם וברובו כלל אינו מחזיק באזרחות ישראלית; מאידך, ישראל למין היווסדה הכילה בתוכה מיעוט גדול מאוד שלא רוצה להפוך לחלק מהלאום היהודי ובין כה וכה הלאום היהודי אינו מעוניין בכך. לא מפליא, אם כן, שהפתרונות שישראל יישמה ומיישמת הם גם הפתרונות שמיושמים על-ידי מדינות מערביות. ההבדל, כמו תמיד, הוא במטרה. כמו שכותב גורביץ, הצעת החוק להכריז על ירושלים כ”בירת העם היהודי” תאמר לחמישית מאזרחי המדינה שהם אזרחים פחות חשובים מאנשים שכלל אינם חיים בארץ, מעולם לא חיו בה ובמקרה הטוב יבואו אליה רק כדי להיקבר. אבל בניגוד למה שכתב, אין זו ”מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום” – להיפך: זו המשך המדיניות של הפרדת המדינה מהלאום כדי לשמר את עליונות הלאום היהודי על הטריטוריה של מדינת ישראל. אותה מדיניות שמפקירה את הזכות להחליט מי רשאי להתאזרח פה בידי רבנים, אותה מדיניות שאפשרה אפלייה בוטה כנגד אזרחי ישראל הערבים בזכות לרכוש בית על אדמות מדינה, שמקנה זכויות ניכרות ל”יוצאי צבא” (שאיכשהו כולל גם חרדים) כדי להגביל את מדינת הרווחה ליהודים בלבד. ישראל היא מדינת לאום פר אקסלנס, רק לא במשמעות שמיוחסת למושג הזה בעולם המערבי.

אבל, כאמור, גם במערב המשמעות הזו מתחילה להשתנות. גם במערב מתחילות מדינות להשיל את הזהות הלאומית שלהן ולהשאיר אותה למרחב הציבורי כמו שבעבר הושלה הזהות הדתית והפכה לעניינו של הפרט ולא לעניינה של המדינה. תחת זו, המדינה נאלצת לגשר על הפער שפעם גישרה עליו הלאומיות. היא נאלצת להתקרב לאזרחים וליצור איתם קשרים ישירים של זהות ונאמנות. אלא שכעת אין זו עוד זהות לאומית, אלא זהות ערכית, ואין זו נאמנות שמתבססת על שייכות כמו-מיסטית, אלא על השירותים שהמדינה מספקת לאזרח.

כן, המדינה הופכת, במובנים רבים, לספק הסלולרי שלכם.

רק שלמדינה יש יתרון אחד מהותי על פני ספק הסלולרי שלכם: יש לה מונופול אזורי. כדי להחליף אותה תצטרכו לא רק להשקיע משאבים רבים, כאב לב וקושי, אלא גם תדרשו קודם לכן לשכנע ספק אחר שאתם לקוח כדאי ורווחי. שוק המדינות הוא שוק עם ביקוש גבוה והיצע נמוך, ולכן הספקים יכולים להיות בררנים לגבי הלקוחות שלהם. אין לכם השכלה? לא עמדתם במבחני השפה? לא הוכחתם בקיאות בתרבות המקומית ונכונות להשתלב בה? על כל אחד מאלו מדינות רבות יסרבו לבקשת ההגירה שלכם. מדינות אחרות לא ישקלו אותה מלכתחילה כי הן פשוט לא מקבלות מהגרים.

לא מדובר בתהליך פשוט: בכל מדינה יש גוף משמעותי של אזרחים בעלי נאמנות לאומית שאינם מוכנים לאפשר למדינה שלהם לחדול מלהשתייך להם, והם מתנגדים לתהליך הזה ומנסים להאט ואף לעצור אותו. לא ברור גם כמה זמן תהליך כזה יכול להחזיק מעמד: האם המערכת הבינלאומית (הוף – הנה המילה הזו נדחפת שוב! — בינמדינתית?) יכולה להמשיך להתקיים כשהדבר היחיד שמבדיל בין מדינה אחת לאחרת היא חבילת השירותים שהיא מציעה?

המודל הפוסט-לאומי הזה, שאני מנסה לגבש כרגע, שמכיל את ישראל כדוגמא “אפלה” שלו ומדינות כמו קנדה כדוגמא “חיובית”, הוא מורכב, ואני לא בטוח שהוא מחזיק מים. אם הוא יסתבר כשימושי, הוא יכול לסייע בהבנת תהליכים שקורים הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הגלובלית בכל הנוגע לאזרחות, זהות לאומית והגירה. אבל זה חתיכת אם.

—

אין לי הרבה מה להגיד על הרשומה האחרונה של נדב (הנשגב בשמשות, עם האדם וגו'), על הספר “אריה בלילות” של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, אבל לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה בגוגל רידר, אז הנה קישור. לכו לקרוא.

#חברה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #רעיונות לתזה

---

הפוסט הקודם: פפ

הפוסט הבא: מה עשיתי ביום שבת – חיבור מאת דובי קננגיסר, כיתה ה/3

(מה יהיה עם הכותרות האלה?)

החלטתי לקפוץ למים והתקנתי את הגרסא המועמדת לשחרור 2 של פיירפוקס 3. למרבה הזוועה, מסתבר שחלק גדול מאוד מהתוספים המועדפים עלי טרם התעדכנו (אדבלוק?! מאוס ג'סצ'רס, מייל-ווייד בק, גוגלבר (הלא רשמי, שעדיף בעיני על הרשמי), והאלה שמתקנים את הארץ ואת טמקא, ועוד כמה חברים טובים) – יכול להיות שכדאי לי ללכת לאתרי הבית שלהם במקום לסמוך על העדכון של מוזילה. אבל בעיות זלילת הזכרון של פיירפוקס 2 התחילו לשבור שיאים כשהגעתי ל-500 מגה זכרון שפיירפוקס לבדו החליט לאכול אחרי כמה ימים של גלישה אינטנסיבית בלי אתחול מחדש. בכל מקרה, אם יהיו עדכונים מעניינים מהחזית איידע אתכם.

אגב, אתמול גם עשיתי טסט וקיבלתי לשמחתי הרבה רשיון קנדי (של אונטריו) למהדרין. טוב, לא למהדרין. זה רשיון זמני (חמש שנים) ומוגבל קמעה (אסור לשתות בכלל, אבל אני בכל מקרה לא שותה), אבל זה מספיק. עכשיו צריך רק לקנות אוטו.

#אני ואפסי עוד #שום כלום

---

הפוסט הקודם: פוליטיקה, ועוד איך

הפוסט הבא: אזרחות, מדינה, לאום

נדב (הנשגב בעמים, שמש האדם וכיו”ב) גער בי על הגישה האופטימית שלי לגבי יכולתו של החינוך לרפא את כל מכאובינו. אני, כמובן, מסכים עם כל מה שהוא אומר (בכל זאת, הבן-אדם מאכסן את הבלוג שלי), חוץ מהטענה שהוא מבקר אותי. אני לא טענתי (או לפחות לא התכוונתי לטעון) שאם נתקן את מערכת החינוך, הכל יהיה יופי טופי. הטענה שלי היא שזה חייב להיות הצעד הראשון, היסוד הבסיסי ביותר לריפוי החברה הישראלית. אם נצליח להשפיע משמעותית על תלמידי התיכון של היום, הרי שתוך ארבע שנים אנחנו מעמידים קבוצה משמעותית של אזרחים שמהווים את רובם המכריע של חיילי צה”ל, שמהווים גורם מכריע בכל מערכת בחירות ושנמצאים בעמדה הטובה ביותר לתקן את כל מה שדורש תיקון במדינה הזו – במיוחד את התרבות הפוליטית שלה.

אבל ארבע שנים זה כנראה טווח לא סביר. אנחנו צריכים להסתכל לטווחי זמן ארוכים יותר: 10 שנים, 15 שנים. אלו טווחי הזמן שבהם ניתן לבצע שינויים מהותיים, משמעותיים. מה שנוכל לעשות בטווח הזמן הקצר יותר, ההשפעה שיכולה להיות לנו על “דור המדבר” – זה רק מעט. לא חסר משמעות, אבל גם לא מהפכני.

לא, זה לא יספיק בפני עצמו. כן, צריך פעולות במישורים נוספים. אבל אני לא יכול לפתור הכל, בטח שלא מכאן, אז אני מנסה לקדם את השינוי במה שאני חושב שאני יכול לעזור בו, ומקווה שאחרים ינסו לתקן את מה שהם חושבים שהם יכולים לתקן.

עם הביקורת השניה של נדב קצת יותר קשה לי להתמודד, בעיקר בגלל שאני לא בטוח עד כמה האופטימיות שלי כאן מוצדקת. יש סיכוי טוב שדווקא הפסימיות שלו היא הריאלית יותר:

מהיכרות עם דובי, אני מניח שמה שהוא רואה כקבלת הזר וכדחיית הגזענות, אחרים יראו כרפיסות קומה וכפתח להתבוללות, שלא לומר סמולנות עוכרת ישראל.

ההנחה של דובי, שיש איזה 'חינוך' אוניברסלי שכולם בעדו, איננה מבוססת. דובי רוצה חינוך לערכים – זה טוב ויפה. אבל השאלה אילו ערכים, ולאיזו דמוקרטיה מחנכים, היא שאלה פתוחה – ואותן המחלוקות שהיו מתגלעות בשאלות מדיניות בטחוניות יצוצו, באדרת אחרת, בשאלות של חינוך ערכי.

הערכים שלי הם באמת לא הערכים של רוב אזרחי ישראל. הערכים שלי הם ליברליים, ואילו רוב האזרחים הם לאומנים. ישראל, אי אפשר להתחמק מזה, צריכה מתישהו (בעתיד הקרוב, עדיף) להחליט מה היא: מדינה ליברלית, או מדינה לאומנית. הניסיון של המדינה לחמוק מהבעיה הלאומנית שלה על-ידי השלת תפקידיה והעברתם לגופים יהודיים או על ידי אפליה לא-כל-כך סמויה של אזרחיה הלא-יהודים אינו יכול להמשיך לאורך זמן. אני טוען זה זמן רב כי הליברליזם צריך להפוך למעין דת מדינה: הלכה דתית שאינה עומדת בדרישות הליברליזם צריכה להיות מוכפפת לו בכוח. החלופה היחידה היא ההפך, היינו ביטול הליברליזם והכפפת החירות האישית לדרישות דתיות.

כן, התנועה שאני מבקש להקים תקדם סדר יום ערכי מסויים, לא סתם סדר יום. חינוך מסויים, לא סתם חינוך. ברשומה שאני מקווה להשלים בימים הקרובים אני אפרט את ה”חזון” שלי ללימודי האזרחות (ובהשלכה, על מטרת מערכת החינוך כולה) מרמת היסודי ומעלה. אינני חושב שיש מקום להסתיר את הכוונות שלי מכלל הציבור. ישפטו הם אם הם מעוניינים בסחורה שיש לי להציע אם לאו. מי שמסכים איתי, אני מקווה, יחבור אלי להוביל לשינוי. מי שיתנגד לדרכי, אני מקווה, יפעל בדרכים הדמוקרטיות להביע את התנגדותו. אין לתנועה חברתית דבר גרוע יותר מהתעלמות מצד כל הגורמים המעורבים. לעצם הקיום של תנועה חברתית כזו, אם תצליח לעורר מעורבות של אזרחים, אם תצליח לעורר שיח ציבורי סביב הנושאים שהיא מעלה – גם בעד ההצעות שיועלו וגם נגדן – תהיה השפעה לא חסרת חשיבות על עצם התרבות הפוליטית בישראל. יש כאן, ללא ספק, התנגשות עם כמה מהבעיות והסתירות שעומדות בבסיס מדינת ישראל. יחד עם זאת, לדעתי ההתמודדות עם הבעיות הללו, בגלל האופי הפחות מוחשי שלהן, תהיה קלה יותר מאשר התמודדות חברתית ישירה עם שאלת השטחים והפלסטינים. ההשפעות על הסוגיות הללו תהיינה, אבל בעקיפין.

ברור, ברגע שהדברים מוצגים כך, הסיכוי להצליח נראה נמוך הרבה יותר. לא, אינני מטיל את כל יהבי על המהלך הזה. סיכוייו נמוכים וזה ידוע לי, ואין לי כוונה להרים ידיים אם יכשל, רק בגלל שנכשל. אבל אני מרגיש שאני חייב לנסות. —

ואם כבר אנחנו בענייני פוליטיקה, יהונתן קלינגר רוצה לרוץ לכנסת. קלינגר הוא, ממה שיצא לי לקרוא ממנו*, איש טוב וראוי, שאני אף תומך בעמדותיו בנושאים רבים. אבל הוא מדבר על אותה שגיאה שכנגדה יצאתי בפוסט שלי שמלונקק לעיל: הוא רוצה להקים מפלגה חדשה:

גוף פוליטי צעיר, גוף לא מושחת שיוכל לקום ולהגיד: “אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, אבל יש לנו הרגשה שיכול להיות כאן יותר טוב, בואו נתאגד ביחד”

כלומר, שוב, מפלגה שאין לה מצע (קפיטליסטים יחד עם סוציאליסטים, ימניים יחד עם שמאלניים, וגם נציג דתי אחד, כמובן), שכל מה שמאפיין אותה הוא שם, קופירייטר, חצי מיליון שנקלים וזה שהם כולם צעירים, יפים ולא מושחתים. נקיון כפיים הוא הדבר שהכי קל לזקוף לזכותך כאשר אתה מחוץ למערכת. חבל שההיסטוריה מלמדת שאף אחד לא נכנס לכנסת על נקיון כפיים (ישראל אחרת, תפנית ועוד אלוהים יודע כמה שמות נשכחים) — ובצדק. זה שמישהו שמעולם לא היה בכנסת גם לא התלכלך בשחיתות זה לא בדיוק הישג גדול. אגב, אם כבר, דווקא לאנשים שבאו מושחתים מראש יש רקורד יותר טוב (פלאטו שרון, ואולי גם גאידמק יצטרף למועדון האקסקלוסיבי, רחמנא ליצלן).

אז מה מפריע ליהונתן? “כדי להגיע למקום כלשהוא במפלגת העבודה דרוש מפקד ארגזים, מפקד שאני לא יכול (כלכלית ושחיתותית) לבצע”. כלומר, הוא מאמין שהוא יכול לעבור את אחוז החסימה (62 אלף קולות, בבחירות האחרונות), אבל הוא לא מאמין שהוא יצליח לגייס 15 אלף מתפקדים שיבחרו בו בפריימריז של העבודה (האמת היא שהמספר הדרוש הרבה יותר נמוך, אלא אם הוא מתכנן להתמודד על ראשות המפלגה, וכמובן שגם אנשים שנפקדו על-ידי המתמודדים הראשיים צריכים לבחור במועמדים נוספים, ואין סיבה שלא יצליח לשכנע אותם להצביע עבורו). הוא מעדיף דמוקרטיה ישירה, אבל הוא לא מעדיף דמוקרטיה שבה האזרחים פעילים ומשתתפים גם מעבר לקלפי ביום הבחירות, למשל באמצעות פעילות דרך מפלגה. הוא מעדיף להקים מפלגה חדשה לגמרי ולהסתמך על קופירייטינג טוב, אבל לא מוכן להשקיע את מה שנחוץ כדי להקים סיעה חדשה (סיעה במשמעות של פלג בתוך מפלגה, לא במשמעות של הסיעה בכנסת) בתוך מפלגת העבודה. הוא מעדיף ללכת ללקט מצביעים במדבר הפוליטי במקום לנסות להניע את הדור הצעיר לפעילות פוליטית ולתמיכה במפלגה שיכולה להפוך באמת לכוח מוביל בפוליטיקה הישראלית. הוא מעדיף להקים לעצמו צריף רעוע במקום לשפץ את מפלגת העבודה מבפנים כדי שתרגיש כמו הבית הפוליטי שלו.

יונתן, אני מעודד אותך להכנס לפוליטיקה, ומריע לך על הנכונות להשקיע ולנסות לעשות את ישראל למקום טוב יותר. יש סיכוי לא קטן שכשאני אסיים את לימודי ואחזור לארץ, גם אני אנסה לעשות את אותו הדבר. אבל, אנא, אל תקים מפלגה. אל תגמור כמו איתי בן-חורין וחבר מרעיו ל”ישראל אחרת”. בוא ונפצח בקמפיין להתפקדות של צעירים למפלגת העבודה. בוא נקים כוח פוליטי בתוך המפלגה, שיסייע לנו ולשכמותנו לקדם את הרעיונות שלנו באמצעות כלי שרק מחכה שימלאו אותו בתוכן. לא התפקדות לצרכי הצבעה שמתפוגגת רגע אחרי הפריימריז, אלא גוף אמיתי שיפעל באופן מתמשך בתוך מוסדות המפלגה כדי לקדם את הערכים ששנינו מאמינים בהם, ושיביא, ברבות הימים, לבחירת מועמדים המקובלים עלינו לכנסת, ולהשפעה מכרעת על מדיניותה של מי שהיא, עדיין, אחת המפלגות הגדולות בישראל. ואולי – רק אולי – הגוף הזה יאפשר למפלגת העבודה להפוך למפלגה המרכזית שהיא יכולה להיות, מפלגה שצעירים — בין אם כמוך ובין אם כמו כל מצביעי הגמלאימים למיניהם — יכולים לראות בה לא רק בית פוליטי, אלא נציגים אמיתיים שלהם, של הערכים שלהם ושל המדיניות שהם מעוניינים בה.

עשינו דיל?

* האמת היא שקשה לי לקרוא את הבלוג שלו: כל מילה שניה היא קישור, כל מילה שלישית מודגשת, והתוצאה היא עומס ויזואלי שלא קל לי להתמודד איתו. אז אני קורא פוסטים ספורדיים שלו, בעיקר על בסיס המלצות בגוגל רידר.

#חברה #חינוך #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: אז מה עושים?

הפוסט הבא: פפ

כשיהונתן כתב על כך שאותם אנשים ששורפים עותקים של הברית החדשה הם אלו שרוצים לצנזר את הרשת, שאלה אותו אפיסקה “אז מה עושים?”. כשאני שאלתי איך אולמרט ופרס לא מתביישים, שאל אותי איציק ש. “אז מה עושים?”.

יש אנשים שמאמינים שכתיבה בבלוגים יכולה לתקן את העולם. יש מי שמאמין שלעודד יצירת דיאלוג בין בלוגרים זה הדבר הכי חשוב שהוא עשה אי פעם. אני לא מאמין בזה. כתיבה בבלוג יכולה להיות כלי עקיף, שבאמצעותו אפשר להתארגן ולעשות דברים בעולם האמיתי.

דווקא עכשיו, כשאני כל כך רחוק מהכל, דווקא עכשיו נהיה לי בוער לעשות משהו אמיתי, משהו שהוא לא סתם לכתוב בבלוג, לא סתם לשכנע. אולי זה רצף הארועים המייאשים – שריפת הספרים, היחס לפליטים מאפריקה, הצנזורה ברשת, השחיתות (רשימה חלקית, כמובן) – אולי זה פשוט בגלל שמצפות לי עכשיו ארבע שנים של דיון פנימי מתמשך אם אני רוצה בכלל לחזור לארץ או לא, אבל דווקא עכשיו נהיה לי חשוב יותר מאי פעם לדאוג שכשאסיים את לימודי כאן בקנדה, תחכה לי מדינה שאני אהיה גאה בה באמת ובתמים, מדינה שבדרך הנכונה לשגשוג כלכלי וחברתי, מדינה שמתבססת על ערכים של שיוויון ואחווה, שבוחלת בגזענות, בשנאת הזר ובהסתגרות מפני העולם החיצון.

אז מה עושים? בארץ יש נטייה תמיד לפנות לשני כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שמתבססים על אותה הנחת יסוד: או להקים ארגון של חברה אזרחית שמתרחק כמו מאש מפוליטיקה, או להקים מפלגה. שתי הפעולות הללו מתבססות על ההנחה ש”כולם מושחתים”, וששום תועלת לא תבוא לנו מהפוליטיקאים המכהנים. כל אדם לעצמו, ואין טעם לנסות לבנות על המדינה אלא אם השליטה בה בידינו שלנו. גם בזה אני לא מאמין. התארגנות חברתית אפקטיבית חייבת לפעול במקביל גם בערוץ החברה האזרחית וגם בערוץ הפוליטי. היא חייבת לפעול כלובי ולהשיג תמיכה רחבה בכנסת. היא יכולה אפילו לשלוח שלוחות באמצעות העמדת מועמדים במפלגות הקיימות.

אז מה עושים? צריך להכיר במציאות הבעייתית בישראל. הסכסוך עם הפלסטינים בפרט והערבים בכלל אינו צפוי להסתיים בקרוב. הדעות על פתרונות לסכסוכים הללו שונות וכל התארגנות חברתית שתדחוף את אפה לסכסוך הזה תצא ממנו חבולה ומוכתמת. המשמעות היא לא להתנתק מהסכסוך ולנסות להעמיד פנים שהוא לא חשוב (זה מה שניסו לעשות בשינוי), אלא לפעול במקביל אל הפעילות הפוליטית בנושאים המדיניים. לא צריך להיות איש שמאל כדי להתנגד לאלימות מיותרת נגד פלסטינים, ולא צריך להיות איש ימין כדי להכיר בכך שעצם רעיון מדינת הלאום לעם היהודי הוא לגיטימי כמו כל מדינת לאום אחרת. השלכות לגבי הסכסוך תהיינה לכל פעילות חברתית, אבל אסור שהסכסוך יהפוך למרכז. לא מכאן יבוא התיקון.

אז מה עושים? מי שקורא אותי לאורך השנים יודע שהפתרון שלי הוא תמיד באותו תחום: חינוך. התארגנות אפקטיבית תהיה כזו שתפעל לחינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות. והצעד הראשון של התארגנות חברתית שמנסה לשנות את פניה של ישראל חייב להיות פעולה ציבורית מאסיבית למען קידום מערכת החינוך בישראל: קידום חקיקה, קידום העברת תקציבים ועידוד של חברי כנסת מכל הסיעות לתמוך באמת ובתמים בפעולות שתקדמנה את מעמד המורה בישראל. המטרה של התארגנות חברתית כזו צריכה להיות להגיע למצב שבו פגיעה במערכת החינוך הינה בגדר יהרג ובל יעבור: לא פחות מאשר פגיעה באוצרות תקציב הבטחון. יותר, למעשה. כן, זה אומר שכל אחד יצטרך לבלוע צפרדעים בדרך. כל אחד מכיר איזה מורה או איזו מורה שגורמת יותר נזק מתועלת כשהם באים במגע עם ילדים, וזה מעצבן לחשוב שפתאום הם ירוויחו עשרת-אלפים שקל רק בגלל שהם שורדים 20 שנה במערכת. אבל אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך, ולהסכין עם הצפרדעים של הטווח הקצר. בטווח הארוך, מקצוע הוראה אטרקטיבי ימשוך אליו מורים טובים, והמורים הגרועים יפלטו החוצה. זו חייבת להיות הדרך: קודם שיפור התנאים לכולם, ורק אחר כך להתחיל לחשוב על לנפות החוצה את הגרועים שבהם. כי כרגע, מי שמנופה החוצה הם רק הטובים.

אז מה עושים? אני לא ממש יודע. אין לי ניסיון בארגוני חברה אזרחית, אבל לחלק מכם יש. אני גר רחוק ויכול רק לסייע בתוכניות, אבל רבים מכם נמצאים בארץ ויכולים להוציא אותן אל הפועל. הבלוג, כמו שציינתי, הוא רק כלי עקיף להשגת היעדים האמיתיים של שינוי חברתי. אנחנו לא יכולים להתבסס עליו, אבל אפשר להעזר בו כדי להפיץ את הרעיון ולסייע בהתגבשות קבוצה שתרתם למשימה כפי שתיארתי אותה פה, להפוך אותה לתוכנית פעולה אמיתית ולנסות באמת ובתמים לשנות דברים לטובה. אחרת, לא נוכל אפילו להגיד שניסינו ונכשלנו.

אז מה עושים? אם מי שמדינת ישראל ועתידה יקרים לליבו ירתם למשימה, אולי, רק אולי, נצליח לשנות פעם אחת את סדר העדיפויות השלטוני, ולהבהיר לקברניטים מה חשוב לנו, מה אנחנו חושבים שצריך לעשות, ושאנחנו דורשים שהם יעשו זאת.

מי מצטרף?

#חברה #חינוך #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: מזל שלנאצים לא היו מגרסות

הפוסט הבא: פוליטיקה, ועוד איך

סגן ראש העיר של אור יהודה, איש ש”ס, כמובן, ארגן איסוף של ספרי הברית החדשה שחולקו לתושבים ואז שרף אותם בהילולה גדולה (דרך). איש לא יכול להיות מופתע מכך שמעשה כזה נעשה על-ידי איש ש”ס, אבל מה שמעצבן יותר מכל הוא סוג התרעומת שעולה. לא מפריע לאנשים שחופש הדיבור של אנשים שאינם יהודים פשוט אינה קיימת בעיני תושבים ונבחרי ציבור רבים. מפריעה להם הסימבוליקה:

ד”ר אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בישראל, שמע על מדורת הספרים והסכים כי מדובר במעשה בעל אסוציאציות שלילות מתקופת השואה. “מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להיפטר מהספרות הזו, אבל הבעיה המרכזית היא הפעילות המסיונרית עצמה”, הוא טוען. “אנחנו חייבים לכבד את כתבי הקודש של הנצרות ושל האיסלם, אבל אסור לנו לאפשר פעילות מסיונרית בקרב בני הנוער שלנו בארץ”.

(אסף ברטוב העיר על כך, ובצדק, שהיינה אמר את שאמר על שריפת ספרים “קצת” לפני שהיטלר נשם את נשמתו הראשונה).

כלומר, הבעיה היא שהאופן שבו בוצע המעשה “מזכיר משטרים חשוכים” (שם קוד לנאצים. לא היו משטרים חשוכים אחרים בהיסטוריה שלומד עם ישראל). לשם השוואה, אם, למשל, תחליט ישראל לכפות על פלסטינים לכרות בור גדול ולעמוד על גדותיו, ואז יירו בהם חיילי צה”ל – יהיה בכך משום פסול, כי זה מה שהנאצים עשו. אם, לעומת זאת, נעלה אותם על מטוסים ונזרוק אותם בלי מצנח מגובה 30,000 רגל, זה בסדר, כי את זה אף נאצי לא עשה.

הבעיה אינה בהשמדת הספרים, אתם מבינים, אלא בשריפתם. אם סגן ראש עיריית אור יהודה היה מביא מגרסה ענקית למרכז העיר וזורק פנימה את הספרים, איש לא היה מתלונן. קצת מזכיר את זה שלקח השואה של רבים וטובים הוא שאסור שיהודים יהרגו בגלל זהותם היהודית, ולא, נגיד, שהרג מאסיבי על רקע אתני/לאומי/דתי הוא רע באופן כללי.

אזרחי מדינת ישראל היקרים, ובמיוחד ד”ר אפרים זורוף הנכבד, אם אתם מתנגדים לרעיון, הדרך להלחם בו היא באמצעות רעיונות אחרים ומשכנעים יותר, לא באמצעות העלמתו, השמדתו או האיסור עליו בחוק. אם הנוער העדין שלכם אינו מסוגל להתמודד עם שכנועי הברית החדשה (ספר משמים למדי, יש להודות), אין זאת אלא הוכחה לכך שאותם “תושבים עם ערכים ואוריינטציה לדת היהודית ולמסורת” אינם אלא כלים ריקים ונבובים שאינם יודעים דבר, לא כל שכן דבר אודות אותה דת ומסורת אליה יש להם “אוריינטציה”. ואם אחרי שנים של טחינת “ערכים יהודיים” במערכת החינוך עדיין צריך “לתדרך” את התושבים “להוקיע ולסלק מקרבם את המטיפים להמרת דת” כי הם אינם מסוגלים פשוט להתמודד עם טיעוניהם החלקלקים, אז אולי, רק אולי, הבעיה היא אצלכם?

פעילות מסיונרית צריכה להיות חוקית בדיוק כפי שפעילות להחזרה בתשובה צריכה להיות חוקית, ובדיוק כפי שפעילות להחזרה בשאלה (או אפילו סתם סיוע לחוזרים בשאלה) צריכה להיות חוקית. מה שצריך להיות לא חוקי הוא הפרעה לפעילויות הללו באמצעות הטרדות, איומים ותקיפה, בין אם ישירות ובין אם של גורמים מסחריים שנשכרו על-ידי אותם פעילים (דוורים שמחלקים דברי דואר של פעילים כאלו, או תחנות רדיו שמשדרות תשדירים שלהם, סתם שתי דוגמאות בכלל לא היפותטיות). מה שצריך להיות לא חוקי הוא מסעות הסתה בחסות סגן ראש העיר שמעודדים את התושבים “להוקיע” את מי שבסך הכל מנסה לשכנע אותם לחשוב בצורה שונה באמצעים לגיטימיים, והשמדה של ספרים ש—כן, כמו שאמר היינה—אינה אלא הכשרת לבבות לקראת השמדה של אנשים בשר ודם.

#גודווין #דת #חברה #עצבים

---

הפוסט הקודם: ניואנסים

הפוסט הבא: אז מה עושים?

טמקא מדווחים על כך שנשיא ונצואלה הוגו צ'אבז ביקש סליחה מהקאנצלרית מרקל על כך שכינה אותה צאצאית אידאולוגית של היטלר. כהרגלם בקודש, המערכת מוצאת לנכון להשתמש בניואנסים דקים שבדקים בבחירת התמונות כדי להבהיר מה הם חושבים על השניים:

התמונה המוגדלת של מרקל, אגב, מרגישה כמעט כמו משאלת לב של מישהו שם:

(מישהו יודע מה מקור התמונה? טמקא רק מציינים שהיא של AP...)

#here be dragons #גודווין #טלוויזיה ועיתונות #תמונות

הפוסט הקודם: שדרות ח"ן

הפוסט הבא: מזל שלנאצים לא היו מגרסות

לכבוד: השרה לבני ושאר האנשים המעצבנים שעושים את זה.

חוט שדרה הוא הדבר הזה שמעביר מסרים מהמוח לאיברי הגוף ובחזרה. באנגלית: spinal cord. עמוד שדרה (spine) הוא מקבץ החוליות שמאפשרות לאדם לעמוד זקוף ולא לקרוס לערימת איברים רופסת. הדבר הזה שאת חושבת שלאנשים צריך שיהיה? זה עמוד שדרה מוסרי.

הוף.

#דברים אדיוטיים #עצבים #ציפי לבני #שפות

הפוסט הקודם: להיות גולשים בישראל

הפוסט הבא: ניואנסים

מיכאל איתן דיווח על העלאת ספר הלימוד באזרחות (“להיות אזרחים בישראל”) לאתר “אזרחות” של מט”ח. אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה מאוד שלילית.

צילום מסך: הבלוג של ח”כ מיכאל איתן

“לפני 60 שנה... נולדה מדינת ישראל!!!!!” חמישה סימני קריאה? זו רמת הכתיבה שבאמצעותה אתם מקווים לחנך ילדים?  לא שכחתם להוסיף איזה “1” או שניים בסוף? שלא לדבר על שלוש הנקודות באמצע המשפט. אלוהים אדירים, איך לכם קמצוץ של כבוד עצמי?

אבל אולי עדיף לדבר קצת יותר לעניין. בכל זאת, לראשונה ספר לימוד (מישהו יודע באיזו שנה הוא יצא? סטימצקי רק יודעים לספר שהוא כבר לא בדפוס) עולה במלואו לרשת, בכך חותר תחת אותה תעשייה נבזית של ספרי לימוד ש”מתעדכנים” אחת לשנה ומחייבים תלמידים והוריהם בהוצאות ניכרות מדי שנה. הספר מוצג במערכת שמאפשרת הוספת הערות על-ידי תלמידים (וגם סתם אנשים, למעשה; כל אחד יכול להרשם) ודיון בשאלות שמעלים הקוראים. הפוטנציאל לבלגאן אטומי אחרי תקופת הרצה לא ארוכה, כמובן, הוא משמעותי (או, לחלופין, יתכן שאף אחד לא ישתמש במערכת, שזה גם לא חיובי במיוחד), ואני תוהה איך החבר'ה במט”ח מתכננים להתמודד עם זה. אולי חלק מהפתרון טמון בכך שהאתר לא ממש עובד כראוי עם פיירפוקס.

השאלה המתבקשת היא אם אין בהעלאת הספר לאינטרנט מתוך כוונה שהתלמידים ישתמשו בו ולא בספר מודפס משום פגיעה הן ביכולת של תלמידים ללמוד (בכל זאת, קריאה מעל מסך הרבה פחות נוחה מאשר מתוך ספר) והן בשגרת הלימודים (התלמידים לא יכולים להביא את הספר איתם לכיתה). העובדה שהספר, כאמור, כבר לא מודפס, משמעה שיהיה קשה יותר ויותר להשיג עותקים שלו. אני לא בטוח שהכוונה (הטובה, לכשעצמה) אינה מקדימה משמעותית את היכולת של הציבור להסתמך על גרסה מקוונת באופן בלעדי.

רציתי גם להגיד משהו קצת רחב יותר על לימודי האזרחות. בכתבה על העלאת הספר לרשת בנרג' (המחודש!) אומרת כך שרת החינוך, יולי תמיר: “אזרחות נתפס תמיד כמקצוע, לא נעים להגיד, משעמם, שלא קל ללמוד אותו ולהצליח בו. הזנחנו במשך הרבה מאוד שנים את לימודי האזרחות. מדובר בממוצע הנמוך ביותר בבגרות וזה נושא שחייב לעבור תהליך מהיר של שדרוג”.

אזרחות היא, אני חושב, המקצוע היחיד במערכת הלימוד הבית ספרית שלומדים אותו אך ורק שנה אחת מתוך תריסר שנות הלימוד. חשבון, חיבור, ספרות, תנ”ך, היסטוריה, לשון, אנגלית – כולם נלמדים החל מבית הספר היסודי ועד לבחינת הבגרות בתיכון. אזרחות היא המקצוע היחיד שמתחילים ללמוד אותו בתיכון, לומדים שנה אחת, ואז עושים בגרות ושוכחים ממנו. אין זמן להפנים מושגי יסוד, אין זמן להבין, אין אפילו זמן לשנן כראוי. פלא שהמקצוע מניב, שנה אחרי שנה, ממוצעים נמוכים? המחשבה שילד יכול להגיע לכיתה י' ועדיין לא לדעת שום דבר לגבי אופן פעולת השיטה הדמוקרטית במדינה שלו מעוררת בי תמיד חלחלה: איך אפשר לצפות מהם להבין את האקטואליה שמתרחשת סביבם? איך אפשר לצפות מהם לעקוב אחרי החדשות והפוליטיקה אם אין להם הבנה בסיסית של המערכת? הכי מטריד: ישנם אזרחים רבים בישראל, שנשרו מהלימודים בתיכון, שמעולם לא למדו שיעור אחד של אזרחות. תארו לעצמכם איזו מהומה הייתה קמה אילו הוחלט שתלמידי ישראל ילמדו תנ”ך רק למשך שנה אחת מכל תקופת לימודיהם בביה”ס. אבל משום מה באזרחות זה מתקבל בשיוויון נפש על-ידי כולם. אחרי זה מתפלאים שאנשים חושבים שה”זהות היהודית” של המדינה חשובה מהמהות הדמוקרטית שלה.

#אינטרנט #חברה #חינוך #ילדים #מדע המדינה #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: סקוט אדאמס לא מאמין ברסס

הפוסט הבא: שדרות ח"ן