לא שומעים!

מצחיק שהייתי צריך לעבור דרך אלעד כדי לגלות שלגדי אלכנסדרוביץ יש בלוג.

לא מבין כלום ממה שהוא כותב שם, אבל אני חייב להודות שהציטוט שבכותרת המשנה של הבלוג הוא נפלא:

‪”There’s no sense in being precise when you don’t even know what you’re talking about” (ג’ון פון נוימן)‬

#חברה #חינוך #קצרצרים #שכנים

הפוסט הקודם: ברק (לא אהוד, אובאמה) מציג: המציאות

הפוסט הבא: עוד סיבה טובה לעזוב לקנדה

ארה”ב סוערת כרגע סביב נאום שנשא המועמד הדמוקרטי ברק אובאמה בפני ראשי אוניברסיטת המפטון. הדיון שם, כרגיל, נסוב סביב דברים לא חשובים – התקשורת פמפמה את השימוש של אובאמה במילה “מהומות” וטענה שהוא מזהיר מפני חזרה של הכאוס ששרר בלוס-אנג'לס בזמן מהומות השחורים ב-1992 (הוא לא טען דבר כזה). אבל ב-CNN התפרסם ציטוט מתוך הטקסט המלא של הנאום (שווה לקרוא הכל, אגב), שנראה לי ראוי לתרגום, לא רק לעברית, אלא גם למציאות הישראלית. מדהים איך שבארה”ב, מדינה שאין לה בכלל שמאל כלכלי, אחד המועמדים הראשיים מעז להציג חזון סוציאל-דמוקרטי מובהק כל כך, ברור כל כך, חד כל כך. העבודה בישראל, לעומת אובאמה, לא מעיזה להגיד את הדברים הללו.

המהומות השקטות הללו, שמתרחשות מדי יום, נולדות מאותו מקור ממנו הגיעו השריפות וההרס והשוטרים העטויים ציוד לפיזור הפגנות והמוות. הן קורות כאשר משתלטת תחושת הניתוק והתקווה מתפוגגת. הייאוש אוחז במושכות וצעירים בכל רחבי המדינה רואים את העולם כפי שהוא ומאמינים שהדברים לעולם לא ישתנו לטובה. אתה אומר לעצמך, בית הספר שלי תמיד יהיה סוג ב'. אתה אומר לעצמך, לעולם לא תהיה לי עבודה טובה שאוכל להצטיין בה. אתה אומר לעצמך, לעולם לא אוכל להרשות לעצמי מקום שאוכל להתגאות בו ולקרוא לו ביתי. הייאוש הזה מחלחל בשקט והופך לבלתי-אפשרית את בנייתן של קהילות ושכונות חזקות. ואז יום אחד ועדת החקירה מחליטה שלא צריך להסיק מסקנות אישיות נגד אף אחד – או שקסאמים מתחילים ליפול על שדרות, והייאוש הזה מתגלה לעיני כל העולם.

עשו עם זה מה שתרצו.

‪#here be dragons #כסף #פוליטיקה‬

הפוסט הקודם: במקום בו מוכרים ספרים

הפוסט הבא: זה המוטו שלי

(לא, זה עדיין לא הפוסט עם רשימת הספרים למכירה, חבורת אוכלי נבלות שכמותכם! תנו לבן אדם להתאבל קצת קודם!)

היום החל התהליך המעציב של מיון הספרים שלי לספרים שאני מוכן להפרד מהם וספרים שבשום פנים ואופן לא. התהליך הוא אכזרי: ספר שהתחלתי ועזבתי באמצע, ימכר. ספר שקראתי ולא מספיק נהניתי ממנו, הולך. ספר שעדיין לא פתחתי מאז שנקנה ולא סביר שאעשה זאת בעתיד הנראה לעין – הולך. ספר שקניתי בתרגום לעברית ואעדיף כבר לקרוא אותו בשפת המקור – הולך. ספר שיהיה יותר זול לקנות מחדש בקנדה מאשר לשלוח לשם מהארץ – הולך. יש כבר ספרים עם ערך סנטימנטלי מספיק גבוה כדי לשרוד גם את הכללים הללו. הספרים של פלאניוק, למשל, לא עומדים בכלל האחרון, אבל אין לי שום כוונה למכור אותם. לעומת זאת, שורת ספרי הפינגווין קלאסיקס הארוכה שלי הולכת לאבדון מבלי שהספקתי לקרוא אפילו חצי מהם. אולי אשמור את הגיבן מנוטר-דם, פשוט משום שזה כזה ספר נפלא.

התוצאות העגומות והמעציבות לפניכם.

כל ספר שמצא את דרכו מהספריה אל הרצפה הוא אצבע שנקטעה, כל מדף שהתפנה – זרוע שנגדעה. כל כרך מעורר התלבטות חדשה. רגע אחד אני מחזיר אותו למדף, רגע אחר אני מחליף אותו באחר מהערימה שזכה להנצל מהטבח, לבינתיים.

ומקרוב:

הערימה הזו אינה סוף פסוק. בסוף השבוע אבקר בבית הורי ואנקה גם את הספריה שלי אצלם. זה אומר שאולי חלק מהספרים שפה ינצלו וימצאו מקום על המדפים שם, אבל מצד שני, ספרים רבים אחרים ימצאו את דרכם אל הרשימה ההולכת ומתהווה של ספרים למכירה.

אתם לא תאמינו לי, אבל זה הדבר הכואב ביותר בעזיבת הארץ, מבחינתי.

אני מניח שבחודשיים שנשארו לי אני אכנס למרתון של קריאת הספרים שאני מתכוון למכור – לפחות אלו שהייתי רוצה לקרוא – כדי לפחות להרגיש שניצלתי אותם כראוי. לחלופין, אולי אני אקרא ספרים שנשארו על המדפים והם יצטרפו לרשימת המכירה. נראה.

הוף.

#אני ואפסי עוד #ספרות ואמנות #קנדה

הפוסט הקודם: ברכת הגומר

הפוסט הבא: ברק (לא אהוד, אובאמה) מציג: המציאות

ברוך השם, סוף סוף, אחרי כמות שעות עבודה שלא תאמן (ואני מדבר רק על כתיבת הביבליוגרפיה הארורה) סיימתי סוף סוף את התזה שלי, ושמה בישראל: “על ההחלפה: מודל דו-שלבי של תנודתיות אלקטורלית ברמת הפרט”. נשאר לי עוד פיפס קטן שאני צריך להשלים מחר בספריה, אבל זה באמת שולי. 80-ומשהו עמודים, מהם 13 עמודים של ביבליוגרפיה. אללי. אני אוסיף את התזה לאתר הבית שלי אחרי שהיא תתקבל והתואר שלי יושלם, אבל אם למישהו ממש מדגדג לקרוא על התאוריות נטולות הביסוס שלי למה שגורם לאנשים להצביע כך ולא אחרת ביום הבחירות (או אם השבתם בזמנו על הסקר שלי ואתם רוצים לדעת מה יצא מזה), אתם מוזמנים לבקש ואני אשלח לכם עותק בדוא”ל.

האח!

#אני ואפסי עוד

הפוסט הקודם: ששששש!

הפוסט הבא: במקום בו מוכרים ספרים

כבר הרבה זמן לא נכנסתי למגזין The Escapist, שעוסק במשחקי מחשב מנקודת מבט חברתית (של גיימרים), ולא סתם בביקורות וחדשות על המשחקים החדשים. אני מניח שהפסקתי כי היה רצף של כמה גליונות שלא כל כך עניינו אותי, וגם הרבה זמן לא נשאר לי, וכך הוא נשתכח לו. היום במקרה נתקלתי בסימניה ששמרתי אליו, וראיתי שהגליון האחרון עוסק במשחקים בחינוך. כיאות למגזין הבאמת מצוין הזה, הם לא מדברים על “לומדות”, או אפילו על “משחקים חינוכיים” (כולנו יודעים שאם משחק אינו מוצלח כמשחק, הוא גם לא יהיה מוצלח כעזר חינוכי). אחת הכתבות שתפסה לי שם את העין דנה באיך שהכנסת משחקי מחשב לספריות ציבוריות יכולה לחשוף קהל חדש למוסד החשוב הזה, ולשמש כ”סם כניסה” לעולם הקריאה.

מה שהעלה בי את התהיה מה קורה עם ספריות ציבוריות בימינו. אני זוכר את הספריה בהרצליה, עוד בימים שבהם השתמשתי בשירותיה באופן פחות או יותר קבוע, כמקום די עבש, עם הרבה ספרים ישנים ומרוטים ולא הרבה יותר מזה. אהבתי להיות בספריה, שלא תבינו אותי לא נכון, הייתה איזו חרדת קודש לגבי המקום הזה, אבל העובדה היא שברגע שיכולתי להרשות לעצמי לקנות את הספרים שלי בעצמי, זנחתי אותה לגמרי ומעולם לא חזרתי. אני חושב שגם הנוהג שלי לקנות ספרים ולהשאיר אותם על המדף למשך שנים(!) לפני שאני קורא אותם, הוא סוג של מרד כנגד מגבלת החודש האחד שכל כך הרבה פעמים לא עמדתי בה. (מצד שני, עכשיו זה מתנקם בי כי לקראת הנסיעה אני צריך להפטר מכל כך הרבה ספרים שאפילו לא הספקתי לעיין בהם למרות שרכשתי אותם אי שם במהלך השירות הצבאי שלי).

האם יש סיכוי כלשהו שבמדינת ישראל יאמצו את ההמלצות של ג'ני לוין או אלי נויברגר בנושא? (שאלת אגב: רק יהודים עובדים בספריות בארה”ב?) ההרגשה שלי היא שלא. אבל אין לי מושג, כי לא הייתי בספריה עירונית כבר יותר מעשור. יכול להיות שדברים השתנו. הניחוש שלי, איך שאני מכיר את ישראל, הוא שרק לרעה. אבל לך תדע. יש ספרנים בקהל?

אני יודע שהציבור הרוסי מחזיק “ספריות פיראטיות” של ספרים ברוסית. לאו דווקא הקלאסיקות, כמובן. לא חסר זבל גם ברוסית. עבור הציבור הזה, זה עסק שמחזיק את עצמו כלכלית. האם גם ספריות עבריות יכולות לעמוד במעמסה הכלכלית? האם הן מתפקדות אפילו כגופים מסובסדים?

#חברה #חינוך #משחקים

הפוסט הקודם: תקציר תולדות הדובי (או: איך הכרתי את הרשת, in a very roundabout way)

הפוסט הבא: ברכת הגומר

אלוהים אדירים, אני ראיתי את זה מגיע. אין לכם שום רחמים. הנה אני כאן, מנסה נואשות לסיים את התזה המטופשת שלי, ועכשיו המשחק הזה שכרמל התחילה והגיע תוך איזה שלוש איטרציות אלי דרך דרומי (וגם דרך ירדן, שלא שם לב). העניין הוא שהחיים שלי כל כך מסובכים בתוך הרשת שיהיה קשה להסביר בדיוק איך הגעתי לשם (כאן?) בלי, ובכן, בלי להראות כאילו אני אדם שמדבר בצורה מאוד מפותלת. אני מבטיח לכם שכמעט כל הפרטים שתקראו קשורים בצורה קריטית למקום שבו אני נמצא היום. זה מפתיע אותי, כשאני חושב על זה, עד כמה החיים שלי תלויים בכל כך הרבה פניות והתקלויות מקריות. אם רק אחת מהן לא הייתה מתרחשת, היום כנראה הייתי חסר בית וישע. נשבע לכם.

אז איפה היינו? אה, כן. בהתחלה. את המחשב הראשון שלי, ספקטרום 16K קיבלתי כשהייתי בראשית היסודי, וכך קרה שלמדתי להקליד אותיות באנגלית לפני שממש ידעתי, כאילו, מה המשמעות של מה שאני כותב. יחד עם המחשב קנו לי גם ספר בייסיק, אבל אני חושב שמיציתי את העניין אחרי תוכנת ה”הלו וורלד” הראשונה שלי. הרבה יותר כיף היה לשחק במשחקים שהיו זמינים על גבי קלטות שמע (שאז עוד קראו להן קסטות), כאלו שנכנסות לטייפ. אם במקרה אחד החוטים לא היה מחובר טוב הייתי שומע בטעות את הטרטור הצורמני של המידע – לימים ידעתי לזהות את זה כאותו טרטור של מכשירי פקס ומודמים.

אבל לחברים שלי כבר היו מחשבי PC רגילים, שיכלו לעשות דברים הרבה יותר מרשימים מאשר הספקטרום המעאפן שלי, וחוץ מזה לא היו מחוברים לטלוויזיה, שזה גם סוג של יתרון. לחברים של המשפחה אפילו היה אפל II שעליו היו מותקנים קראטקה (המשחק שהקדים את “נסיך פרס”) ומשהו בשם “סופר-באני” (וריאציה על פרוגר). כמובן שמאוד אהבתי ללכת אליהם כילד, בלי שום קשר לעובדה שהייתה להם חצר ענקית. בכלל, היו הרבה אנשים שהלכתי אליהם רק בגלל שאהבתי את המשחקים שהיו להם. בשלב כלשהו התחלתי ללחוץ לקבל PC משלי תוך שהדגשתי את היתרונות החינוכיים המפעימים של המחשב האישי. איפשהו בסביבות גיל 10 קיבלתי מחשב XT עם כונן קשיח(!) של 20 מגה(!!) שגרם לי לאימה טבולה בחרדה כל אימת שהאור הירוק שלו נדלק בלי שידעתי למה. מבחינתי, המחשב היה מכשיר עדין להפליא שכל לחיצה לא נכונה על משהו יכולה לגרום לו לעשות “פורמט”. שזה דבר רע מאוד, ידעתי.

נדלג כמה שנים קדימה. בכיתה ח' הצטרפתי לנוער לנוער ושם, איפשהו באזור כיתה ט', אני חושב, פגשתי ילד בשם תומר. לתומר היה מודם. הוא לא כל כך ידע מה לעשות איתו, אבל הוא הראה לי איך הוא יכול להתקשר לבבסים ולהוריד משם... אממ... משחקים חינוכיים. כן, זהו. עוד באותו היום החל קמפיין נרחב בביתי לרכישת מודם. ההורים שלי לא ידעו מה עושים עם מודם, ואם לומר את האמת – גם אני לא. אבל עם דובי לא מתעסקים בכל הנוגע למחשבים. אז קנו לי מודם 14.4K חדשני (הרבה יותר טוב מה-9600 של תומר!). קיבלתי מתומר מספר טלפון של בבס אחד, ומשם הורדתי מספרים של מקומות אחרים. תקופה מסויימת אפילו הייתי מנוי על בבס בהרצליה שסיפק לי את ההנאה של להתעורר כל בוקר ולשחק במשך משהו כמו 4 דקות במשחק פנטזיה כלשהו שבו לחצתי על “k” כמה פעמים עד שמתתי. היה נורא כיף. באמת. אחרי שמתים קמים לתחיה, אבל רק ביום הבא. אם היה לי מזל אז במהלך הלחיצות החוזרות על ה-k הרווחתי המון כסף, שאותו מישהו היה גונב לי בזמן שהייתי בבית ספר. ללא ספק, חוויה חינוכית חשובה.

לא לקח לי הרבה יותר מדי זמן כדי לגלות את קבוצות הדיון של אולטינט. במשך כשבוע התעדכנתי און-ליין, ובסוף, במהלך צ'ט עם מפעיל הבבס, גיליתי שאני יכול להוריד בפעם אחת את כל הדואר החדש, לקרוא אוף-ליין, ולשלוח את התשובות שלי בפעם הבאה שאני מתחבר. תוכנת ה-bluewave הותקנה במחשבי חיש קל, והתחלתי להתמכר בצורה רצינית לדיונים ארכניים על כל נושא שבעולם.

עברו חודשים בודדים בלבד וגיליתי שהפיקס היומי שלי איטי מדי: בגלל שאני מחובר דרך בבס, למעשה אני מפסיד עוד יום של העברה בכל כיוון (אני לא אכנס כאן למבנה של הרשתות האלו. תאמינו לי וזהו). בירור קצר העלה שאני יכול להתחבר כ”נקודה”, ואז לא רק שכל התהליך יהיה אוטומטי, אלא שיהיה לי מספר נקודה משלי, ובנוסף לטגליינים אוכל להשתמש גם בשורת מקור. האושר! הנקודה שלי זכתה לכינוי “the bear's cave” (where we fight for the right to arm bears) – אחח, כמה שהייתי מבריק ושנון. בשלב זה התחילה תקופת למידה עבור אמא שלי, שלא הצליחה להבין למה אני אף פעם לא מכבה את המחשב.

לא לקח הרבה זמן אחרי זה כדי שאהפוך לדמות מוכרת בשורות אולטינט. מוניתי למשגיח של אזור הדיונים הכלליים (משרה שדומה למנהל הפורום בימינו), לצידו של יוסי גורביץ (כן, ההוא), שהיה גדול ממני אז רק בעשור (כמו היום, למעשה), ובכל זאת היה העוזר שלי ולא להפך. שם פיתחתי עקרונות שליוו אותי בהמשך לגבי תרבות דיון ראויה, עקרונות של חופש דיבור והאחריות הכרוכה בעמדה של אחראי על במה ציבורית שנאמרים בה דברים שאני לא מסכים איתם, לפעמים אפילו ישירות נגדי. בשלב מסויים נבחרתי גם להנהלה (ועדה? מועצה? לא זוכר כבר) של אולטינט, וזכיתי להיות אחראי במידה כזו או אחרת לחירובה של הרשת בזכות עצלנותי שאינה יודעת שובע. בשלב מאוחר יותר, כשהרשת כבר הייתה בדעיכה, נקראתי לדגל להיות האחראי על אזור האמנות שהתדרדר לתהומות שלא נודעו כמותן. באמצעות לחץ אלקטרוני מתון הצלחתי (לדעתי) לגרור את האזור קצת יותר למעלה, ועזבתי אותו כשחשבתי שיצליח לדאות בעצמו. כל זה לא באמת חשוב.

מה שחשוב הוא שמתישהו קבוצה של אנשים באולטינט, אליטה בעיני עצמם, התחילו לשים לב אלי, ויום אחד הזמינו אותי להצטרף אליהם. (טוב, הזמינו זה אולי מילה חזקה מדי. חטפו זה יותר מדוייק. הם לקחו לי את המוח ועד היום לא החזירו לי את החלק שקשור לזכרון לטווח קצר ובינוני). כך הגעתי לפורום2. מאז ומתמיד לא הרגשתי מתאים במיוחד לפורום. הייתי הכי צעיר שם, היחיד שלא הבין כלום במחשבים, ורחוק שנות אור מרמת התבונה והחוכמה של יתר החברים. כל פעם שפלטתי משהו הרגשתי טמבל. אבל הם חשפו אותי לדברים שאלוהים יודע אם הייתי נתקל בהם אחרת. ההשפעה של הקבוצה הזאת עלי ניכרת בכל דבר לגבי, גם, אולי בעיקר, בדברים הקטנים. החיבה שלי למוסים, למשל. או למונטי פייתון.

כשהייתי בתיכון אחותי הייתה באוניבסיטה, וקיבלה חיבור לאינטרנט. שמעתי משהו על זה, אבל לא כל כך ידעתי מה עושים עם זה. כשבאה לבקר בבית פעם ניסינו להתחבר לאוניברסיטה עם טרמינייט – תוכנת הטרמינל ששישמה את הנקודה שלי. היא ידעה לכוון אותנו לערוץ IRC, וזה היה מאוד נחמד. המשכתי לבקר שם לעיתים, אבל מרכז העניין שלי עדיין היה אולטינט והפורום. אבל דברים התחילו לזלוג, דרך הפורום, דרך התקשורת המיינסטרימית, היה ברור שמשהו קורה שם, ושהאיי.אר.סי זה לא כל מה שיש באינטרנט. משם לפה איכשהו הותקן לי דפדפן במחשב, והתחברתי ל-WWW. הייתי רוצה להגיד שנפעמתי, שהייתי המום ממגוון המידע והצבעים. אבל לא. זה היה נחמד, ומאוד יפה שאפשר לקנות ספרים דרך איזה אתר עם ממשק טקסטואלי בשם “אמאזון” (היו עוד, אבל שכחתי), אבל מה בין זה לביני?

המעבר לאינטרנט נכפה עלי בסוף על-ידי הפורום עצמו. קבוצת הדיון שלנו הועברה לרשימת דיוור ברשת, וכל אחד קיבל מקום לאתר בית בדומיין שלנו. אני כבר הייתי מחובר לאינטרנט דרך נטוויז'ן בשלב הזה, אבל השימוש שלי בו היה מצומצם למדי. אבל פתאום היה בשביל מה להתחבר: דוא”ל ציפה לי בתיבה. הרשת הישראלית התחילה גם היא להתעורר בשלב הזה עם כל מיני נסיונות ראשוניים, ואני התחלתי לקרוא פורומים, לחפש מידע ברשת, לכתוב בבמה חדשה, ליצור קשר עם אנשים ב-ICQ. אחד האנשים הללו הייתה בחורה קנדית. שנים אחר-כך נסעתי לקנדה, בין השאר כדי לפגוש אותה בפעם הראשונה. אתם יודעים לאן המפגש הזה עם קנדה הוביל אותי.

בהיותי בצבא התחיל להתגלגל בפורום רעיון מופרך. משהו על “אוניברסיטת הפורום”, במסגרתה נחלוק מהידע הרב שלנו למען הקהילה. אני, עם שאיפות עיתונאיות בזמנו, התעניינתי בצד העיתונאי של שיתוף פעולה כזה בינינו. ההברקה קרתה כשהייתי בבסיס. ומיד התקשרתי לאחד מחברי הפורום. “האייל הקורא”, אמרתי לו, והוא מיד התפקע מצחוק. כשחזרתי הביתה כתבתי על הרעיון שלי לקבוצה, ושניים נרתמו לעזור. הרעיון קרם עור וקרניים ותוך מספר חודשים עלינו לאוויר. מאותו יום, לפני כל דבר אחר שהייתי, הייתי העורך הראשי של האייל הקורא. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הייתי מתחבר למחשבים שמפוזרים בקמפוס ובדקתי אם האייל שמור בהיסטוריה של הדפדפן. כשהוא היה – לא היה מאושר ממני.

שנים אח”כ, פגשתי בחורה לבליינד דייט. היא דיברה המון ולי לא היה כל כך מה להגיד. כשרצתה שאספר לה על עצמי ידעתי רק להגיד שאני עורך ראשי של כתב עת באינטרנט. הרבה זמן אחרי זה היא סיפרה לי שזה הרשים אותה נורא – אולי זה מה ששכנע אותה לתת לי סיכוי למרות שהיא בכלל לא רצתה את כל העסק מלכתחילה. לילד שלנו קוראים כרמל.

ערן, ליאור, שחר, אביבה, ויוסי לוי, תורכם.

#אינטרנט #אני ואפסי עוד #שכנים

הפוסט הקודם: סקר אחד שווה אלף שקרים?

הפוסט הבא: ששששש!

שרון סיפרה בבלוג שלה, בכעס מה, על סקר טלפוני שנכפה עליה ע”י מכון סמית', כנראה בשרות אגודת הסטודנטים. או האוניברסיטה. או מישהו אחר שיודע את מספרי הטלפון של סטודנטים. היא לא מוכנה שיתקשרו אליה סתם ככה אנשים בלי שנתנה את הסכמתה לכך. יש מידה של צדק בדבריה. היא גם הוסיפה (וחזרה על כך בתגובות) שהיא הקפידה לשקר לסוקר בכל השאלות, כעונש.

עידו קינן הצטרף גם הוא עם המלצות כיצד לנקום בסוקרים טלפוניים.

זה לא שאני לא מבין את הסנטימנט, אבל כמי שתוך זמן לא רב יהיה בצד השני של מכונת הסקרים, כחוקר של התנהגות בוחרים, הגישה הזו מאוד מטרידה אותי. מטריד אותי שאנשים מסויימים אינם מסכימים להשיב – והרבה יותר מטריד אותי שאנשים מסויימים משקרים בכוונה לסוקרים.

כדי שסקר ייצג היטב את האוכלוסיה, הוא צריך להיות סקר על מדגם מקרי, וזה אומר שכל אדם יכול ליפול במדגם בסבירות שווה לכל אדם אחר. אם קבוצה מסויימת של אנשים מסרבת בעקביות להשיב לסקרים, הם לא ייוצגו בסקרים, אם הקבוצה הזו היא חלק מקבוצה גדולה יותר באוכלוסיה, אז האוכלוסיה הזו תיוצג באופן לקוי בסקרים.

האירוניה היא שבגלל שהם לא משיבים על סקרים, אי אפשר אפילו לאפיין אותם. אנחנו לא יודעים אם האנשים שלא משיבים על סקרים מאופיינים בסוג כזה או אחר של התנהגות, אם הם מטים את הסקרים שלנו בסירוב שלהם, באיזה אופן ולאיזה כיוון. חור שחור בידע הסטטיסטי שלנו.

אנשים שמשקרים לסוקרים, כמובן, מחריבים את המידע לחלוטין.

מקור הבעיה, כמו בכל כך הרבה מקרים, הוא בכך שכלי מחקרי נפל לידיים מסחריות. לא קשה להבין את אלו שמתעצבנים כאשר כל שני וחמישי הם מקבלים טלפון כשבצד השני יש סוקר שמזיין להם את השכל במשך עשרות דקות עם אינספור שאלות משמימות על סוג אבקת הכביסה המועדפת עליהם.

מהבחינה הזו, סקרים מחקריים הם הרבה יותר נעימים לכל הצדדים – מכיוון שלחוקרים אין כיסים עמוקים במיוחד, ומכיוון שכל שאלה עולה כסף, השאלונים שלהם קצרים למדי. יחסית.

מצד שני, מכוני הסקרים מעדיפים לגבב כמה סקרים זה על גבי זה כדי לחסוך עלויות, וכך מגדילים את הסיכון שאנשים ינשרו באמצע. מהרבה בחינות הם כורתים את הענף שהם יושבים עליו. בנכונות המתמדת שלהם לקבל על עצמם עוד ועוד סקרים מטופשים ומשמימים, הם גורמים לחלקים גדולים מהציבור להפסיק לענות להם. לא ייקח עוד הרבה זמן עד שמזמיני הסקרים המסחריים יבינו שאין לסקרים האלו ערך (אלא אם הם למטרות שיווק – “86% מהציבור נקבו בשם של המוצר שלנו, שאנחנו מפמפמים לכם כבר חודשים בפרסומות בכל מקום, כמוצר הידוע ביותר בתחומו!”). ברגע שהסקרים כבר לא יעזרו לחברות הפרסום והיצרנים להעריך את השוק בצורה איכותית, הם יזנחו את הכלי הזה וימצאו משהו אפקטיבי יותר.

ואת הגוויה הריקה מתוכן של הסקרים הם ישאירו לנו, החוקרים, שנתקשה יותר מאי פעם למצוא תשובות לשאלות שמעניינות אותנו.

אבל, יגידו שונאי הסקרים – למה זה צריך לעניין אותי מה שמעניין אותך? ולזה כבר אין לי תשובה.

#חברה #חינוך #מדע #עצבים #פרסומות

הפוסט הקודם: שתי קרניים

הפוסט הבא: תקציר תולדות הדובי (או: איך הכרתי את הרשת, in a very roundabout way)

הו, הנה דילמה. בקנדה מדברים על שינוי חוקי ההגירה כך שאזרחים לא יורשו להחזיק באזרחות כפולה. כמי שמתכנן להגר לשם, זה מציב בפני קושי חדש שלא היה קיים קודם לכן. אני לא בטוח שאני מוכן לוותר על האזרחות הישראלית שלי. זה מצחיק, כי אני מניח שלהרבה אנשים שמחזיקים באזרחות כפולה הדילמה תהיה הפוכה: הם גרים במדינות שלהם, ומחזיקים באזרחות קנדית, והם ידרשו על-ידי השלטונות הקנדיים לוותר על האזרחות הזו, שנקנתה, אני בטוח, במאמצים רבים. פתאום תעודת הביטוח הזו תלקח מהם.

המצחיק הוא ששוב אנחנו אשמים. הכל התחיל כאשר 15,000 מחזיקי אזרחות קנדים ששהו בלבנון בקיץ האחרון ביקשו לברוח משם בעקבות התקיפה הישראלית. מבצע החילוץ עלה למשלם המיסים הקנדים, מסתבר, מאה מיליון דולר. תהרגו אותי איך, אבל ככה זה. משלם המיסים הקנדי, כמובן, לא ממש התלהב מזה שהוא צריך לממן מסלול בריחה לריבוא וחצי איש שרובם, סביר להניח, לא היו בביירות במקרה בחופשת שופינג באותו הזמן. לימין הקנדי, כמובן, זו הזדמנות מצויינת להחזיר קצת את הגלגל בכל האמור למדיניות ההגירה של קנדה. מי שרוצה להיות אזרח קנדי, הם אומרים, צריך גם להיות מוכן להיות קנדי, ולא בלוביסטני עם אזרחות קנדית, ולא ישראלי או לבנוני עם אזרחות קנדי. רק קנדי. קנדה היא לא תעודת ביטוח, היא מדינה, והיא גם שואפת, בצורה כזו או אחרת, להיות לאום. סוג של. חלקית. לפעמים.

אז מה אני אעשה אם אני אדרש להחלטה כזו? שאלה טובה. למזלי, יש לי כמה שנים טובות לפני שאגיע לשלב קבלת האזרחות. עד אז אני מקווה שאוכל לקבל רעיון טוב יותר לגבי סיכויי ההצלחה שלי שם, היכולת שלי להשיג שם את רמת החיים שבקלות אוכל להשיג כאן, עד כמה, בעצם, באמת טוב לי בקנדה, או שזה סתם היה חלום נעורים נטול בסיס. ישראל, במקרה הזה, היא תעודת הביטוח שלי, מקום שאני אוכל לחזור אליו אם הדברים לא יסתדרו כמו שקיוויתי.

אבל נניח שהכל ילך יופי, שיהיה לי טוב שם, שאני לא ארצה לחזור, ושאני ארצה להתאזרח. האם אסכים לוותר על האזרחות הישראלית? אני לא בטוח שתהיה לי דרך חזרה מרגע שוויתרתי על האזרחות, ואני לא בטוח שאני רוצה להשאר בלי האופציה “לחזור הביתה” בסופו של דבר. עוד משהו לחשוב עליו בכמה שנים הקרובות.

#אני ואפסי עוד #כללי #קנדה

הפוסט הקודם: ובינתיים, בארה”ב

הפוסט הבא: סקר אחד שווה אלף שקרים?

פרקליט בחיל-הים האמריקאי (נו, navy. חיל הים לא נשמע מתאים) שהוצב בכלא גוואנטנמו נידון לשישה חודשי מאסר וסיום שירותו הצבאי, משום שהדליף לארגון זכויות אדם שמות של עצירים במחנה (על כרטיס ברכה לוולנטיינ'ז. אני מקווה שהוא שלח את זה לבחורה לפחות...). קצת מביך עבור הצבא האמריקאי שהם צריכים להעניש מישהו בגלל שהוא שמר על זכויות אדם, אבל אפשר להבין את המצב הבעייתי של השופטים הצבאיים במקרה. את המבוכה שלהם הם ביטאו בעונש הנמוך יחסית (המקסימום הוא 14 שנה), ובהחלטה שהפרקליט ימשיך לקבל שכר כרגיל בחודשי מאסרו.

מה שמטריד הוא ההתנהגות שהפרקליט עצמו התדרדר אליה במהלך המשפט. בשימוע הוא התנצל על מה שעשה ואמר שהוא מבין שזה היה דבר טפשי לעשות. מצד שני, בראיונות לתקשורת אמר שהוא דווקא חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות – “נשבעתי אמונים לחוקת ארה”ב,” הוא אמר לעיתונאים כהסבר למעשיו. יותר מכך – הוא מאשים את ממשלת ארה”ב בפשעי מלחמה בגוונטנמו ומאשר את הידיעות שעצירים בכלא מעונים כעניין שבשגרה. אבל מצד שני, הוא גם טוען שהמעשה שלו היה “פחדני”.

הרצון האוטומטי הוא לברך את האיש ולשבח את החוש המוסרי שלו, אבל מדבריו עולה שהוא ניסה רק לכסות על התחת שלו: “רק חשבתי על הקריירה שלי”, הוא אמר לעיתונאים. המעשה שלו היה טפשי, לדבריו, משום שעכשיו הקריירה שלו נגמרה.

כלומר, הוא חשש שביום מן הימים הוא עצמו יעמוד למשפט על פשעי מלחמה, ובחר בדרך הזו כסוג של ביטוח – “אני עשיתי כל מה שיכולתי לעשות”, הוא היה אומר במשפט.

אכן, פסו הגיבורים מארצות הברית. כולם אנשים קטנים. כל השיקולים קטנוניים. הגיבורים היחידים נשארו בחוברות הקומיקס ובסדרות הטלוויזיה והסרטים הפופולריים. שברה של אימפריה.

‪#here be dragons #חברה‬

הפוסט הקודם: האם האמריקאים רוצים מדינת רווחה?

הפוסט הבא: שתי קרניים

ארה”ב נתפסת (גם ע”י עצמה) כמדינה שמתנגדת לרעיון של מדינת רווחה. עצם המילה רווחה (welfare) נתפסת כמשהו שלילי שם. ארה”ב היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם שאין לה מפלגה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית כלל. המקסימום שאפשר להגיע שם לקללה כנגד שמאלנים היא “ליברל”.

אבל האם הציבור האמריקאי באמת אינו מעוניין במדינת רווחה. אני קורא כעת מחקר של ווטנברג משנת 1991 שכולל מידע מתוך מחקרי בחירות, לגבי התמיכה של אמריקאים בסוגיות שונות. במהלך שנות ה-80 (שנות כהונתו של רייגן), מבין אלו שהייתה להם עמדה, 60 אחוז חשבו שצריך להוציא פחות כסף על מדיניות הרווחה של ארה”ב, ורק 40 אחוז חשבו שצריך להוציא יותר. עד כאן, אין הפתעות.

אבל מישהו החליט שכדאי לעשות ניסוי קטן, ולכן הוסיפו לסדרת המחקרים עוד שתי שאלות: האם צריך להגדיל או להקטין את ההוצאה על ביטוח לאומי, ואת ההוצאה על “סיוע לעניים”. לכאורה – שני הדברים זהים לשאלת מדינת הרווחה. התוצאות – יותר מהפוכות. 75-80 אחוז מהאמריקאים בעלי העמדה אמרו שצריך להגדיל את ההוצאה על סיוע לעניים בארה”ב. 70-75 אחוז אמרו שצריך להגדיל את ההוצאה על ביטוח לאומי. שלושה רבעים מהציבור האמריקאי, למעשה, תומך (לפחות ברמה עקרונית) במדיניות רווחה מובהקת. בתנאי שלא קוראים לזה “רווחה”.

למה ברמה העקרונית? כי באותה סדרת סקרים שאלו אם הממשל הפדרלי צריך לעשות “כל מה שאפשר” כדי לסייע לשיפור מעמדם הכלכלי והחברתי של השחורים בארה”ב. בין 30-35 אחוז מהציבור הסכים עם ההצהרה הזו. בשנת 1980 עשו ניסוי: הוסיפו למשפט את הפסוקית “גם אם זה אומר לתת להם העדפה מתקנת”. לכאורה, זה כלול בתוך “כל מה שאפשר”. למעשה, כשהוסיפו את הפסוקית הזו, התמיכה בציבור ירדה במידה משמעותית. בסקר הבא ב-1982, החזירו את הנוסח המקורי, והתמיכה חזרה גם היא לרמתה המקורית. נפלאות הן דרכות האמריקאי.

‪#here be dragons #כסף #פוליטיקה‬

הפוסט הקודם: סוג של חברה אזרחית

הפוסט הבא: ובינתיים, בארה”ב