דוקטור הו, למקרה שאתם לא מכירים, היא סדרת מד”ב בריטית שרצה ברציפות משנת 1963 ועד 1989, בוטלה, חזרה למעין-פיילוט ב-1996, בוטלה שוב, וחזרה, שוב, למסכי ה-BBC בשנת 2005, מאז היא רצה זה שלוש עונות מצליחות ומוצלחות. הסדרה התחילה את דרכה כתוכנית חינוכית לילדים – הדוקטור המסתורי וחבריו למסע הפליגו בספינת החלל-זמן שלו, הטארדיס (TARDIS: Time And Relative Dimension in Space1 ) לעבר ולעתיד, ובתוך כך לימדו את הצופים הצעירים שיעורים בהיסטוריה ובמדע, אך עם חלוף הזמן כולם הסכימו שהפרקים ההיסטוריים גרידא יוצאים די משעממים, והם נזנחו לטובת תמות יותר מד”ביות, תוך ויתור על כל יומרה חינוכית2. הסדרה שמרה על תמימות כלשהי למרות השינויים, ובכל שנותיה נחשבה, למרות האלימות והאימה שהיו מעורבות בה תמיד, לתוכנית ילדים.
בכל הגלגול הראשון של הסדרה, מ-1963 ועד 1989, היה רק ניסיון אחד ליצור סדרת “ספין-אוף” מדוקטור הו, תוכנית בשם “K-9 and Company” שהתבססה על דמותו של הכלב המכני K-9 שליווה את הדוקטור הרביעי, כשלצידו דמותה של העיתונאית שרה ג'יין סמית', שהייתה שותפתם למסע של הדוקטורים השלישי והרביעי. לתוכנית הופק פיילוט שאף שודר ב-BBC ב-1981, אבל הפיילוט לא פותח לסדרה מלאה.
לעומת זאת, לסדרה החדשה, שרצה זו העונה השלישית, כבר פותחו שתי סדרות-בת. מול האופי הטינאייג'רי של דוקטור הו, שתי הסדרות פותחו כדי להרחיב את המשיכה של העולם של דוקטור הו לכיוון עולם המבוגרים ועולם הילדים. לצערנו, בשני המקרים הצורה בה עשו זאת היא באמצעות הסתמכות על קלישאות של הז'אנרים. דוקטור הו הייתה תוכנית מהפכנית, ועדיין מנסה (ומצליחה, לעיתים) לחדש. קשה לחשוב על משהו דומה לה3. ככזו, קשה גם להתאים אותה בדיוק לקבוצת גיל מסויימת (וזה, אולי, חלק מסוד קסמה). הנסיון לבנות סדרות על בסיס העולם של דוקטור הו שיפנו במופגן לקבוצות גיל מוגדרות כמעט נועד לכשלון.
טורצ'ווד (Torchwood – אנאגרמה של Doctor Who) מיועדת לקהל הבוגר. היא זכתה לנחיתה רכה כאשר כל העונה השניה של הסדרה החדשה של הדוקטור כללה טיזרים לקראת עלייתה לאוויר, כולל פרק שהוקדש כל כולו לסיפור הרקע שמסביר כיצד נוצר ארגון “טורצ'ווד” – הארגון הבריטי הסודי שנועד לאסוף ולהשמיש טכנולוגיה חוצנית לשימוש האימפריה הבריטית. בפרסומים המוקדמים הסדרה הוגדרה כ”בוגרת ואפלה יותר” מהדוקטור, אבל לא לקח הרבה זמן כדי לראות שמה שהמשווקים התכוונו ב”בוגרת” היה “מינית”. הסדרה מלאה בכמויות אדירות של מין. הדמות המובילה, קפטן ג'ק הרקנס (שהופיע כמלווה של הדוקטור כבר בעונה הראשונה של הסדרה החדשה) הוא חייזר רב-מיני (הוא ישכב עם כל מגדר של כל גזע), ומין בגרסאות שונות ומשונות (בעיקר משונות) מהווה חלק מרכזי משני הפרקים הראשונים של הסדרה (לא טרחתי לראות את השאר, אבל הבנתי שהם לא שינו ממנהגם הנלוז בהמשך). ההשוואה בין “מין” לבין “בוגר” היא די מעצבנת, ותמיד הנחתי שהיא בעיקר אמריקאית. מעיק לראות אותה גם אצל הבריטים. יש פה טעות לוגית: זה שפורנוגרפיה זה למבוגרים בלבד, לא אומר שכל מה שמיועד לקהל מבוגר חייב להיות פורנוגרפי.
“הרפתקאות שרה ג'יין סמית'” מיועדת לקהל הצעיר. שרה ג'יין (אליזבת' סליידן) היא אולי אחד המלוות האהובות ביותר של הדוקטור (היא גם כיכבה לצידו בעונות הפופולריות ביותר של הסדרה, בעיקר עבור הקהל האמריקאי). היא גם אהובה מאוד על מפיקי הסדרה לדורותיה. המפיק המקורי של דוקטור הו רצה להחזיר אותה לסדרה בעונה של 1981, כדי להקל על הקהל את המעבר מהדוקטור הרביעי לחמישי4. סליידן סרבה, ובמקום זאת הוצע לה לחזור לתפקיד של סמית' בסדרת הבת עם K-9. אמנם הרעיון הזה לא יצא לפועל בסופו של דבר, אבל חיבתם של המעריצים והמפיקים לסליידן לא פגה. סליידן חזרה להופיע בסדרה באחד מפרקי הסדרה החדשה (יחד עם K-9), בדיוק שלושים שנה אחרי הופעתה האחרונה בסדרה. כאשר ה-BBC פנו למפיק של דוקטור הו בהצעה להפיק תוכנית ילדים חדשה, הציע להם המפיק ראסל ט. דיוויס תוכנית המבוססת על דמותה של סמית', בהמשך לארועי אותו הפרק בסדרה החדשה (K-9 הודח לתפקיד אורח קטן בלבד, לפחות לפי שעה).
כמו תוכניות ילדים רבות, התוכנית מתבססת במידה בלתי סבירה על דמויות של ילדים, ואם לשפוט לפי פרק הפיילוט (היחיד ששודר עד כה), גם על תמות מתוך עולמם של הילדים. לצידה של סליידן מופיעות דמויות ראשיות של ילדים בלבד, כאשר המבוגרים משמשים או בתפקידים שוליים או כנבלים. יש בכך טעות וזלזול מסויים בקהל היעד של התוכנית. כן, גם דוקטור הו התחילה כשבצוות הייתה “נערה” (נכדתו של הדוקטור), אבל תפקידה היה שולי יחסית לתפקידם של המבוגרים, ובכל מקרה, התמות שהוצגו היו תמות אוניברסליות, ולא משהו שנועד לפנות ספציפית למוחם הפעוט-לכאורה של ילדים. ילדים יכולים ורוצים להבין נושאים שחורגים מהעולם המיידי שלהם. הם לא רוצים לצפות בתוכנית מד”ב כדי לראות את העולם המשעמם שלהם, גם אם זורקים לתוכו מפלצות עם זרועות תמנון. הם רוצים שיתייחסו אליהם כמו שמתייחסים אל כל קהל אחר. אם אין הגיון וסיבה לכפות את הסיפור על דמויות בגיל העשרה, אפשר כדאי ורצוי לבנות אותו סביב דמויות מבוגרות. הילדים לא ירתעו מזה. להפך.
כן, זה אומר שהדמויות הבוגרות שלכם תאלצנה לצמצם משמעותית את ההתייחסויות שלהן לענייני ליבידו, אבל הדוקטור הצליחו לגרור ככה 26 שנה (בסרט הטלוויזיה משנת 1996, לראשונה, הדוקטור נישק את המלווה שלו. מאז, משום מה, יוצרי הסדרה החדשה נותנים לדוקטורים שלהם למזמז כל מה שזז). אין שום סיבה שדמויות מבוגרות בסדרה המיועדת לילדים פשוט יעקפו את ענייני המין ויתעסקו במה שלשמו בנו: לפוצץ חייזרים מרושעים.
על טורצ'ווד, כאמור, ויתרתי אחרי שניים-שלושה פרקים. לגבי שרה ג'יין סמית' אני אחרוץ את הדין אחרי שהפרקים הרגילים של הסדרה יתחילו וצאת. על הדוקטור, כמובן, אני לא מוותר. השאלה היחידה היא למה יוצרי הדוקטור מוצאים לנכון לדלל את השם הטוב של הסדרה הנפלאה הזו עם מוצרים נחותים כל כך. האם מתיחת המותג תורמת במשהו ליוקרה של הדוקטור? לדעתי, התשובה היא לאו גדול ועצום. היא רק פוגעת בה. יוצרי דוקטור הו צריכים להגביל את עצמם, בהקשר של העולם המיתולוגי הזה, לסדרה האחת הזו. הנסיון מלמד שסדרות בת של העולם הזה פשוט לא שוות את המאמץ – עם כל החיבה לסליידן הנפלאה.
[1] – יש לא מעט בעיות עם השם הזה, בהיסטוריה הפנימית של הסדרה. סוזן, נכדתו של הדוקטור, טוענת בפרק הראשון של הסדרה שהיא המציאה את הקיצור הזה, אבל בהמשך אנחנו לומדים שיש הרבה טארדיסים, ושכולן מכונות כך. המעריצים ניסו למצוא תירוצים לזה, אבל הסיבה האמיתית, מן הסתם, היא שהמיתולוגיה של דוקטור הו נכתבה תוך כדי כתיבת התוכנית, והתוצאה, כמו תמיד, היא שיש פאשלות מדי פעם. עצם זה שלדוקטור הייתה נכדה מעלה תהיות שלא זכו מעולם לתשובות בתוך הסדרה, ולא ידוע לי על התייחסויות בסדרה הקאנונית לילדים של הדוקטור או לבת זוגו בעבר.
2] – עם זאת, סיפור היסטורי לגמרי אחד, בלי שום אלמנט פטנסטי או מד”בי כלל, הופיע בשנת 1982 – Black Orchid. הסיפור ההיסטורי האחרון שהופיע לפניו כבר היה ב-1967.
[3] – האמת היא שקשה לחשוב על משהו דומה לה בעיקר משום שהיא קדמה לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. אפילו הבורג של מסע בין כוכבים התבססו במידה כזו או אחרת על ה”סייברמן” של דוקטור הו.
[4] – בסוף התפקיד שונה לדמותה של דיילת אוויר אוסטרלית בשם טיגן ג'ובנקה. המשמעות של השינוי הייתה שבמעבר מהדוקטור הרביעי לחמישי, ילוו אותו שלוש דמויות שהוצגו בעונה האחרונה בלבד – שתיים מהן בשני הסיפורים האחרונים (בהתאמה) של העונה! (והשלישית, אדריק, סתם מעצבן, אבל זה לא קשור). המהלך, מן הסתם, לא תרם יותר מדי למצבה של הסדרה בטבלאות הרייטינג, שהתחיל להתערער בתקופה זו. עם זאת, יאמר לזכותו של פיטר דיוויסון, הדוקטור החמישי, שהסדרה חזרה לרייטינג טוב במהלך העונה הראשונה שלו.
#דוקטור הו #טלוויזיה ועיתונות
הפוסט הקודם: יום ללא גוגל!
הפוסט הבא: בו’נא עוף מכאן
תגובות
ערן בילינסקי · 2007-05-10 07:08:29
קראת בטח את הדיונים עם יעקב באייל. הטענה שלו היא שהורדת נטל המס הנדרש כיום למימון מדיניות הרווחה תגרום לעליה משמעותית בתרומה למוסדות צדקה לא-ממשלתיים, אשר יכולים להתמודד טוב יותר עם “בעיית הטרמפיסטים” הקלאסית של המוסר שמוסדות המדינה נופלים בהם פעם אחר פעם. חוץ מזה, יטען הקפיטליסט, עוני הוא חלק אינהרנטי מהחברה שראוי אולי לטפל בו, אך לא בדרך של כפייה על מי שיש בידו ממון. אבל הדיון הזה הרי נטחן אלפי פעמים.עדי סתיו · 2007-05-10 08:46:58
הסיפורים על מערכת המשפט האמריקאית, החל בהוצאות להורג וכלה בהאשמות אוטומטיות של בני מיעוטים, גורמות לי לחלחלה. אני מקווה שאצלנו יותר טוב.iod · 2007-05-11 09:25:53
העניין עם הטענות של יעקב הוא שאפשר להסתכל על ארה”ב, שם יש אפס השקעה במדיניות רווחה, והתוצאה היא סיפורים כמו אלו שאנחנו רואים כאן – מדי פעם רחמיו של מישהו נכמרים על המסכנים הללו והם מקבלים ארוחה דשנה, אבל רוב הזמן אין לארגוני הסיוע מספיק מימון מתרומות כדי לבצע את מה שהם מבקשים לעשות.אני לא יודע אם יצא לך לראות את הפרק של סאות' פארק מהעת האחרונה שעסק בנושא מחוסרי הבית. הוא הציג בצורה די חדה את התפיסה האמריקאית לגבי מחוסרי הבית ואיך אפשר לטפל בבעיה הזו. (ספוילר: משכנעים אותם שבקליפורניה נותנים להם כסף)