לא שומעים!

הוף, דווקא רציתי לכתוב פוסט אחר בנושא הרבה יותר מעניין, אבל המפעיל שלי בגוגל “אסור להקליק” אדסנס יצר איתי קשר והבהיר לי שאם אני לא כותב עוד היום כמה מילים טובות על המפעל הפילנטרופי הנפלא הזה, הם ינכו לי שליש מהרווחים שלי החודש (20 סנט).

האמת היא שאם ליאור לא היה מפנה אלי אצבע מאשימה משל היה הוא המהפכן הדמוקרטי ואני המלוכן אדום-המעיל, באמת שלא הייתי נכנס לדיון הזה. אבל אם כבר, אז כבר.

לא, אני לא מסיר את הגוגל אדסנס מהאתר. לא, אני לא מרוויח מזה מליונים. בשלושת החודשים שהעסק רץ אצלי צברתי משהו כמו 15 דולר, רובם בחודש הראשון. אבל מצד שני, אני לא רואה סיבה לא לתת לעצמי את הסיכוי לעשות כמה גרושים מהצד אם במקרה יוצא לי. אז אין לי שום כוונה להחרים את גוגל.

דבר המשווק הויראלי:

אם אתם בלוגרים ואתם מרגישים את גוגל יושבים לכם מאחורי הגב כל פעם שאתם מתיישבים לכתוב פוסט, אם חשבתם לכתוב פעם משהו ואז פחדתם לעשות את זה מכוון שעלולים להוריד לכם את הפרסומות, תשקלו מחדש את עצם היותכם בלוגרים!

נכון. מסכים עם כל מילה. איך מזה אנחנו מגיעים למסקנה שצריך להחרים את גוגל? הנה הצורה שבה אני פועל, כבלוגר עם אדסנס: כרגיל. כשאני יושב לכתוב פוסט, אני לא שואל את עצמי האם הפוסט הזה מפר את תנאי השימוש של גוגל (למשל, לא תהיה לי שום בעיה לכתוב איזה דרעק של שרות זה, אם כך הייתי חושב). אני גם לא חושב איזה מילים כדאי לי לשלב בפוסט כדי למשוך פרסומות יוקרתיות ורלוונטיות עבור הקוראים שלי. אין לי מושג אפילו איזה פרסומות עשויות להיות רלוונטיות עבור הקוראים שלי (רמז לחברים בגוגל: אני בספק אם רבים מקוראי יתעניינו בריקודי בטן, ואני די בטוח שקהל הקוראים שלי אינו משתייך ברובו לקבוצת האוכלוסיה שצריכה להתחיל לחשוב על צוואה, תודה). אני כותב את הבלוג בדיוק כמו שכתבתי אותו לפני שהוספתי אליו את הפרסומות של גוגל.

ואם גוגל יבואו אלי יום אחד ויגידו שהפרתי את תנאי השימוש? אז אני אומר להם “אה. אוקיי.” ואם הם יתעקשו וידרשו שאני אסיר תכנים מהבלוג, אני אסביר להם יפה מאוד שהפרסומות שלהם יורדות קודם. ובזה נגמר העניין. כל עוד הם לא מטרידים אותי, אני רואה בזה מערכת סימביוטית נאה: הם מציגים לקוראים שלי פרסומות (שככל הנראה לא ממש מעניינות אותם), ואני, בתמורה, זוכה בעוד עמוד באינטרנט שאני יכול לרפרש באובססיביות כדי לראות שעדיין לא הקליקו על כלום.

אם מישהו באמת חושב שהכסף שהוא עשוי להרוויח מאדסנס שווה לו צנזורה עצמית, אז או שממש כיף לו כי יש לו קוראים עם אצבע קלה על הלפט-קליק, או שהוא טמבל. אני לא משתייך לאף אחת מהקטגוריות הללו, ולכן אינני רואה סיבה לזרוק את גוגל מהמדרגות לפני שהם עשו משהו שיפריע לי.

בסופו של דבר, הם מציעים לי שירות, והם רשאים לקבוע איזה כללים שבא להם עבור השירות הזה. לא נאה לי? לא אקח. נכון לעכשיו, הכל יופי טופי.

#אינטרנט #כסף #שכנים

---

הפוסט הקודם: ונשיא בעמך

הפוסט הבא: דוקטור הו והו

לרומניה יש נשיא אהוב על העם, אבל שנוא על הרוב בפרלמנט (ששייך לצד השני של המפה הפוליטית). אז בלי שום סיבה נראית לעין חוץ מזה שבא להם, הפרלמנט התחיל הליך של הדחה כנגד הנשיא (שאין לי מושג איך מאייתים את השם שלו בעברית, אז תסלחו לי) – וזה, למרות שבית המשפט העליון של רומניה כבר הבהיר להם שלא נעברה שום עבירה שיכולה להצדיק הדחה. ההליך כשל משום שחסרו להם קולות בודדים(!) כדי להשיג את הרוב הדרוש של שני שליש מהפרלמנט.

אז במקום זה הם החליטו פשוט להודיע שהוא לא מסוגל למלא את תפקידו (מה נקרא נבצרות במקומותינו) ולמנות במקומו את יו”ר הפרלמנט, עד שהם יצליחו למצוא דרך אחרת להעיף אותו.

אני רואה את זה, וחושב על הכנסת שלנו שלא הצליחה (מה לא הצליחה, אפילו לא ניסתה!) להדיח נשיא שמואשם באונס וממיט חרפה על המדינה כולה. מה אני אגיד לכם... לא נעים.

#פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: לא קרה כלום, זו רק צפירה

הפוסט הבא: יום ללא גוגל!

מאז שאני לא בתוך מסגרת פורמלית כלשהי – בית ספר, צבא – אני מתקשה להחליט מה לעשות עם עצמי בצפירות. כתבתי על זה פעם טור באייל, בפעם הראשונה שעמדתי בצפירה לבד.

היום זה תפס אותי לגמרי בהפתעה. אני בחופשה מהעבודה למטרות כתיבת התזה שלי, אז אני מנותק לגמרי מהעולם החיצון. טלוויזיה אין לנו כבר הרבה זמן (כלומר, יש, אבל היא מחוברת רק ל-Wii), ופחות או יותר הדחקתי שיום השואה היום. בנוסף לכל הצרות, השעון על המחשב שאני עובד עליו עכשיו לא מכוון, אז אפילו לא ידעתי שהשעה 10 מתקרבת.

ואז פתאום זה התחיל. הסתכלתי סביבי. אשתי הייתה בחדר אחר, מסדרת את הבית, כרמל ישן בלול בסלון.

צעדתי את הכמה צעדים עד לדלת של החדר ויצאתי החוצה, וככה עמדנו, אני בצד אחד של המסדרון ואשתי בצד השני.

זה לא היה יכול להמשך לאורך זמן, ולבסוף זה הגיע: כרמל התעורר מהצפירה ומיד התחיל לבכות. שנינו היססנו לרגע, ואז פנינו אליו, להרגיע אותו. הרמתי אותו בידיים והמשכתי לעמוד, מתנדנד מצד לצד, מחבק אותו, מנשק לו את העורף. שששש... אל תדאג. לא קרה כלום. זו רק צפירה. ששש...

#אני ואפסי עוד #ישראליאנה

---

הפוסט הקודם: גוגל קוראת מחשבות (שוב)

הפוסט הבא: ונשיא בעמך

בבלוג של גוגל הודיעו על שירות חדש לדוברי הינדי: תרגום אוטומטי מ”הינדגליש” לכתב הינדי. מכר שעסק בכתיבת תוכנות עבור קהלים אסיאתיים הסביר לי פעם כמה זה מסובך לכתוב על מחשב רגיל ולהפוך את הטקסט לכתב סיני (במקרה ההוא, אבל זה נכון לכל כתב שיש לו הרבה יותר מדי סימנים): איך שזה היה אצלם, האדם כותב טקסט באותיות אנגליות, לפי שיטת תעתוק מסויימת, ובסוף כל מילה המחשב מנסה להפוך את המילה לפיקטוגרמה הנכונה. לפעמים יש כמה אפשרויות, אז המחשב מציע את כולן (בשאיפה), והכותב צריך לבחור את הנכונה. זה נשמע מייגע להפליא, ואני מאוד מקווה שמאז ששמעתי את ההסבר הזה (לפני עשור וחצי בערך), חל שיפור בשיטה.

עכשיו גוגל מציעה משהו חדש, תוך שימוש באותם עקרונות טכנולוגיים שאפשרו לגוגל לספק כל כך הרבה שירותים מצליחים. המשתמש מתבקש לכתוב הינדית באותיות אנגליות, כפי שהם נוהגים לעיתים קרובות בצ'אטים (פשוט כי זה קל). הוא לא נדרש להשתמש בתעתיק מסויים אחד. אפשר לתעתק באופן פונטי לפי מה שנראה לך טוב. גוגל תנסה “לתרגם” את המילה שכתבת לכתב הינדי. עכשיו מתחיל הקטע המעניין: אם תתקן את התרגום של גוגל (בגלל שהתעתוק הניח הנחה שגויה לגבי הכללים שהמצאת לעצמך), גוגל תזכור את התיקון הזה, ותשתמש בידע הזה לגבי תרגומים עתידיים — של כלל המילים. כלומר, למעשה, המנוע של גוגל ייצור מנוע תרגום ספציפי עבור צורת הכתיב שלך. אני מניח שהם גם יידעו לקשר בין מנועים בעלי מאפיינים “דומים” כדי לשפר ניחושים ראשונים.

אני תוהה אם עקרון דומה יכול לפעול גם לגבי תעתיקים של “היבליש”. אמנם אין בעיה משמעותית בכתיבה בעברית על מחשב (היי – לנו יש פחות אותיות מאשר לאנגלית!), אבל זה נשמע ניסוי מעניין.

אגב, אחד היישומים המעניינים ביותר של העקרון הטכנולוגי שמאחורי השירות החדש של גוגל הוא תרגום מכונה המבוסס על למידה עצמית של המנוע. גם על זה גוגל עובדים, באמצעות עשרות “אבני רוזטה” מודרניות, כגון התרגומים הרשמיים של האו”ם למגוון מסמכים שהם מפרסמים בכל השפות הרשמיות של הארגון. בפעם האחרונה ששמעתי, התוצאות שלהם היו מדהימות, ביחס ליכולות של מנועי תרגום מוכרים.

#טכנולוגיה #שפות

---

הפוסט הקודם: צפון קוריאה – איך זה עובד?

הפוסט הבא: לא קרה כלום, זו רק צפירה

אחד הבלוגים החביבים עלי הוא “עדכון ראש המדינה” של JJ. הבלוג הזה עוקב אחרי מינויים ובחירות ברחבי העולם של ראשי מדינה, וכולל לרוב פרטים מעניינים על מקומות שלא ידעתם עליהם שום דבר.

הפוסט האחרון שהתפרסם שם עוסק בצפון קוריאה, ומדובר בסיפור כל כך מעניין, שמצאתי לנכון לתרגם אותו להביא לפניכם:

“האדון המחוייך הזה מונה אתמול לראש ממשלת צפון קוריאה. כמו בכל החלטות הממשלה בצ”ק, לא ניתן כל הסבר למינוי הזה או לכך שראש הממשלה הקודם פוטר. יחי ראש הממשלה החדש!

השאלה המתבקשת היא – רגע, לצפון קוריאה יש ראש ממשלה? אני עצמי הייתי מזועזע.

שיטת הממשל שלהם היא, בלשון המעטה, מבלבלת, אבל באופן תיאורטי הולכת בערך ככה:

קים איל-ג'ונג היה מנהיגה הראשון של צפון קוריאה. הסובייטים מינו אותו כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית אחרי שהצבא הסובייטי יצא את חצי-האי ב-1948. מספר ימים לאחר מכן, הפרלמנט הקומוניסטי החדש מינה אותו לראש הממשלה. ב-1972 החוקה הצפון קוריאנית תוקנה, וקים איל-ג'ונג שדרג את עצמו למעמד של נשיא, ועל הדרך לקח לעצמו סמכויות חדשות ורחבות יותר. מישהו אחר מונה להיות ראש ממשלה, אבל התפקיד עצמו שונמך והפך לבלתי רלוונטי וחסר משמעות. זה התפקיד שהבחור למעלה קיבל. הוא לא צריך לעשות יותר מדי חוץ מאשר לכהן בראשות “אספת העם העליונה” של צפון קוריאה, שלפי מאמר אחד מהווה “חותמת גומי” וש”מתאספת באופן בלתי-סדיר פעם או פעמיים בשנה”. אני בטוח שהוא מסתדר.

קים איל-ג'ונג מת ב-1994, ולפי ההודעה הרשמית לעיתונות “חיות רבות מיררו בבכי”. כל מיני דברים מופרעים נעשו בתקופה קשה רגשית זו, כולל תיקון נוסף לחוקה שקבע שמר קים יכהן כנשיא לעד, גם במותו. אז אף אחד אחר לא יכול לקבל את המשרה.

לא ממש היה מנהיג לצפון קוריאה בין 1994 ל-1998, והמצב החוקתי נהיה מאוד מעורפל. קים ג'ונג-איל הקטן, בנו של קא”ג, טופח לרשת את אביו, אבל נרתע מכך בתחילה. ב-1993, קים ג'ונג מונה ליו”ר מועצת ההגנה, מה שהפך אותו, למעשה, לראש הכוחות המזויינים, אבל המשרה לא הייתה חשובה במיוחד ועדיין היו מספר אנשים במנגנון המפלגתי והממשלתי שעלו עליו בדרגה (וזה בלי לספור את אביו, הנשיא המת).

קים הקטן צבר בטחון עם השנים, ותככים תוך מפלגתיים הפכו אותו למועמד המוביל להנהיג את המדינה. ב-1998 החוקה תוקנה לקבוע כי יו”ר מועצת ההגנה היא “המשרה העליונה במדינה”, וקים זכה במינוי של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד שלא אויש זה זמן מה. אלו המשרות בהן הוא אוחז כיום, וזו הסיבה שקל יותר פשוט לקרוא לו “מנהיגנו הנערץ”.

אגב, לראש הממשלה החדש קוראים קים יונג-איל. סתם חשבתי שזה משעשע.”

#here be dragons #פוליטיקה #שכנים

הפוסט הקודם: קורט וונגוט, ז”ל

הפוסט הבא: גוגל קוראת מחשבות (שוב)

ב-CNN זה כותרת ראשית. ב-Yנט מסתפקים בינתיים במבזק. וגם בהארץ. מדינה דמיקולו.

אבל זה לא מה שחשוב. קורט וונגוט הוא מהסופרים המעניינים שקמו במאה ה-20, והוא ייזכר בדורות הבאים כשם שהסופרים הגדולים של תחילת המאה ה-20 וסוף המאה ה-19 נזכרים כיום. הוא יצר פרוזה מוזרה, מתעתעת, שאף מנעה ממנה הכרה ציבורית בתחילת דרכו. אבל הברק שבכתיבתו ניצח ואיש אינו מפקפק עוד כיום בכשרון הנפלא ובחשיבות של יצירותיו.

אני חושב שהספר העלילתי האחרון שהוא פרסם היה “רעידת זמן”. זה האחרון שלו שקראתי, בכל מקרה. לא בדיוק הספר המוצלח ביותר בהיסטוריה שלו, אבל אפילו ככזה הוא מעורר מחשבה. אחד העקרונות שהובילו את וונגוט לכל אורך חייו היה לעורר אנשים לחשוב בעצמם, לא לקבל דברים כמובן מאליו רק כי הם נפלו עליהם מגבוה. הוא היה סקפטי בכל הנוגע לדת, הוא היה פעיל נגד צנזורה (ואף סבל ממנה לעיתים), ומבקר חשוב של הממשלים האמריקאיים לאורך השנים. הרבה פעמים אומרים על אנשים שהם יזכרו כקול של שפיות. וונגוט לא כזה – הוא ייזכר כקול בלתי שפוי בעליל שקורא לנו שוב ושוב להתעלם ממה שאנחנו מכנים שפיות ולנסות לראות מעבר לה, מעבר לחיים הרגילים שלנו, התבניות שאנחנו תקועים בהן, ולחשוב עבור עצמנו. וונגוט תמיד קרא לנו להיות קצת לא שפויים בעצמנו, כדי לחוות את החיים כפי שהם באמת.

וונגוט אמר פעם שכשהמינגווי מת, הוא הציב נקודה בסוף חייו. כשהוא ימות, הוא אמר, זה יהיה יותר כמו נקודה פסיק.

הוא התכוון לזה לשלילה, אבל אני דווקא שמח על הנקודה פסיק הזו, כי היא טומנת בחובה הבטחה של המשך, שוונגוט לא לגמרי יעלם לנו אחרי מותו, שיהיו לו ממשיכים. שאלוהים יברך אותך, מר וונגוט.

#ספרות ואמנות

---

הפוסט הקודם: לא רק בישראל

הפוסט הבא: צפון קוריאה – איך זה עובד?

כפי שסיפרתי בפוסט קודם, אני אתחיל בקרוב ללמוד באוניברסיטת טורונטו. לקראת הנסיעה ביררתי אפשרויות להעסקה במסגרת האוניברסיטה. במסגרת חבילת המימון שהאוניברסיטה הבטיחה לי, אני אדרש לקבל משרה של עוזר הוראה, אז בדקתי אפשרות לקבל יותר ממשרה אחת כזו. התשובה קצת הפתיעה אותי ב...ישראליות שבה. התשובה היא לא. ההסבר הוא שהחוזה של האוניברסיטה עם איגוד הסטודנטים לתארים מתקדמים קובע שהאוניברסיטה מתחייבת לתת לכל סטודנט בשנתו השנייה עד הרביעית לפחות אותו מספר שעות כעוזר הוראה שהוא קיבל בשנתו הראשונה.

מכיוון שהאוניברסיטה לא רוצה להתחייב לאף אחד על יותר ממשרה אחת בשנים השנייה עד הרביעית, המדיניות היא פשוט לא לתת לאף אחד יותר ממשרה אחת בשנה הראשונה, ובשנה השנייה והלאה לתת בהתאם לצרכים. בקיצור, בגלל החוזה של האיגוד שאמור לכאורה להגן על הסטודנטים, נדפקו כל הסטודנטים בשנה הראשונה שלהם. אבל מי אמר שבשנה השניה שלי אני ארצה יותר ממשרה אחת? אולי מתאים לי דווקא בשנה הראשונה להיות מועסק יותר באוניברסיטה, ובשנים שאחר כך למצוא פרנסה ממקורות אחרים? למה להגביל אותי ככה? למה? ככה.

הוף.

#קנדה

---

הפוסט הקודם: הלאה, אל המרחק

הפוסט הבא: קורט וונגוט, ז”ל

מי שמכיר אותי יותר מהיכרות שטחית יודע שהחלום הגדול ביותר שלי הוא לנסוע לקנדה. אני מדבר על זה פחות או יותר בשבע השנים האחרונות – מאז שחזרתי מטיול קצר באונטריו והחלטתי שאני מאוהב עד מעל לראש במדינה הזו.

זה לא שרע לי בישראל, או שאני לא אוהב את ישראל. אני לא מאלה שאומרים שזו חרא של מדינה ושאני רוצה לברוח מכאן. זה בכלל לא קשור לישראל – זה קשור לקנדה, וכמה שאני כן רוצה לחיות שם.

לפני מספר ימים קיבלתי את הדוא”ל שמבשר לי שהתקבלתי ללימודי דוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת טורונטו, מה שאומר שבקיץ הקרוב אני אגשים סוף סוף את החלום שלי ואעבור על משפחתי הקטנה לארץ חלומותי.

האמת היא שהייתי על גבול הויתור עד לא מזמן. ההרשמה לדוקטורט הייתה ניסיון אחרון לפני שאנחנו מוותרים, קונים דירה איפשהו באזור מודיעין ומשתקעים סופית בארץ. אני אפילו לא האמנתי שאתקבל. רציתי להתקדם בחיים, להפסיק לחיות על מזוודות עם כל ה”או-טו-טו אנחנו נוסעים, אנחנו רק מחכים לויזה”. כבר ארבע שנים אנחנו ככה, ודי נמאס. אם לא הייתי מתקבל לשם, הייתי נרשם לעברית וגומר עניין.

אפילו כבר חשבתי להתחיל לפלס את דרכי לפוליטיקה הישראלית (חרף מחאותיה של אשתי). נראה היה לי שזו תהייה קריירה פוטנציאלית טובה עבורי. מי יודע, אולי אני אמצא את דרכי לפוליטיקה הקנדית. למרות שקשה לי להאמין – יחסרו לי האמוציות שקשורות בפוליטיקה הישראלית. יותר סביר שאני אשאר, בהתאם לתוכניות, בגבולות האקדמיה וזהו. גם טוב. אולי אפילו הכי טוב.

ואולי אנחנו נחזור לארץ. סך הכל – אנחנו נוסעים לדוקטורט. אמנם יש לנו בקשה לויזת הגירה בצינורות, וסביר שהיא תאושר במהלך השהות שלנו שם, וגם סביר שעד שאני אסיים את הדוקטורט אני אוכל כבר לקבל אזרחות קנדית, אבל אף אחד לא מתחייב שאני לא אחליט בסוף התקופה הזו שבעצם ישראל יותר טובה עבורי. אני לא סוגר דלתות ולא שורף גשרים. לא במקרה הזה.

אז עוד כמה חודשים אני עובר לקנדה. לך תדע, אולי שם שומעים טוב יותר.

#אני ואפסי עוד #קנדה

---

הפוסט הקודם: מלקוש

הפוסט הבא: לא רק בישראל

מספרים שטולקין טען פעם שהביטוי היפה ביותר בשפה האנגלית (אם מתעלמים מהמשמעות והאיות שלו) הוא cellar door.

המילה היפה ביותר בעברית (בעיקר בגלל המשמעות שלה), לדעתי, היא “מלקוש”. זו מילה בדיעבדית. כל טמבל יכול לדעת מתי מגיע היורה: קל לזהות את הגשם הראשון. אבל כדי לדבר על המלקוש אתה צריך לדעת בוודאות שלא יהיו גשמים נוספים אחריו, וכמו שאמר נילס בוהר, תחזיות זה דבר מאוד מסובך, בעיקר בכל הנוגע לעתיד.

אני תוהה אם קיימת מילה מקבילה בשפות אחרות. קשה לי להאמין שכן. זו מילה כל-כך... עברית. קשה לי להאמין שיש אחרים שחשבו להמציא מילה למשהו שאי אפשר לדעת שככה קוראים לו עד שיעברו לפחות כמה שבועות מהרגע שרואים אותו.

יש, אגב, עוד מילים שאני לא בטוח שיש בשפות אחרות. ידוע, למשל, שאין מקבילה אנגלית ל”שמחה לאיד”, אבל דוברי האנגלית אימצו מילה מקבילה מגרמנית (schadenfreude). אבל, למשל, לביטוי “תתחדש” טרם מצאתי מקבילה בשפה אחרת. ברכה שאומרים למישהו כשהוא קונה או מקבל משהו חדש. הייתי מצפה שדווקא תרבויות צרכניות כמו התרבות האמריקאית ימצאו משהו דומה לזה, והנה, דווקא בעברית קיימת המילה המוזרה הזו.

איזה עוד מילים יחודיות לעברית אתם מכירים?

#שפות

---

הפוסט הקודם: הקפה גילו את אמריקה

הפוסט הבא: הלאה, אל המרחק

יש איזה ויכוחון קטן בבלוגוספירה לגבי “קפה טוש”. האמת היא שאין לי עמדה. לא שוטטתי שם כי הרעיון העקרוני (קהילה עסקית, בעיקר קהילה של ברנז'ת הפרסום וההיי-טק) לא קסם לי במיוחד. חיכיתי שאנשים יקשרו לבלוגים מעניינים שם, כי אני עצלן (בינתיים העלתה חכתי בעיקר את יצירת המופת הפיוטית הזו – וכמה פוסטים שעוסקים בקפה באופן כללי, בדרך כלל לא באופן חיובי במיוחד, כמו הפוסט המפורסם של צביקה בשור על זה שלא הרשו לו להשתמש בתמונה שלו שעברה עיבוד מחשב (זה כי הם לא אנונימיים כמו כל הילדים האלה שרצים באינטרנט. הם אנשי עסקים רציניים, ולכן הם צריכים שיראו תמונה ברורה שלך. אה, כן, וגם כדי שאנשי העסקים הרציניים יוכלו להציע חברות לכמה שיותר כוסיות)).

אז אני מה 'כפת לי אני? אני לא בדיוק מה-early adopters של כל עניין הבלוגים הזה. אמנם מה-שמו מ-Yנט התעקש לקרוא לאייל הקורא בלוג במשך כמה שנים טובות, אבל מה הוא מבין.

אבל אחד התחביבים שלי הוא איסוף טמבליזמים. טפשות אנושית שיותר משהיא מרגיזה, היא מצחיקה. אבל עדיין קצת מרגיזה. מהפוסט הזה של יובל הגעתי לפוסט הזה של סיוון קלינגבייל. הפוסט עצמו הוא די טמבלי בפני עצמו, אבל לא ברמה מספקת כדי להצדיק את כל הקשקוש הזה שלי כאן. מה שבאמת תפס לי את בלוטת הטמבליזם ונענע אותה במשך כמה דקות היא התגובה של אליהו ביטון (תחפשו לבד. אין קישורים ישירים לתגובות בקפה טוש. בטח יש לזה הסבר עסקי מצויין). ביטון ניסח מניפסט ארוך שבו הוא מסביר לא רק למה הקפה הוא הכי שולת!!!!!1 בעולם, אלא למה כל החתיארים האלה שמתלוננים בחוץ פשוט מ-פ-ח-דים, ובגלל זה כל הביקורות. ברשותכם, כמה ציטוטים:

“הקפה הוא אתר התוכן הדוגל בחשיפת המשתמש במודע (ואולי בכפיה מסויימת). אבל מה שמענין יותר הוא ההיענות הגדולה של האנשים. שי גולדן כתב על על זה שלאנשים נמאס מאנונימיות. אני לגמרי מסכים איתו (וגם אמרתי זאת לנתן ליפסון עוד בכנס – נשבע לך – נתן תגיד לה, נתן! נתן?). כבלוגר, נוצרת בינך ובין המגיבים אינטרקציה ואינטימיות רשת, אבל היא כפופה לגבולות שהמגיב מציב בדבר החשיפה שלו. הרבה מהמגיבים קוראים לעצמם בניקים למינהם שאינם חושפים אותם וגם אלה שמזדהים בשמות, בדרך כלל אינם מספקים פרטים נוספים. האינטרקציה בקפה איפוא העלתה את הקשר בין הבלוגר למגיב ברמה אחת לפחות. דוגמא מאלפת לדעתי אפשר לראות בבלוג של וולווט שהביאה עימה קבוצת מגיבים שהלכה עימה לאורך כל הדרך (אבל אותה צמה..) עוד טרם הקפה ולאט לאט עם התאקלומתם בקפה הם נעשו פחות אנונימיים”

עכשיו, נתעלם לצורך העניין מכל נושא המוניטין האינטרנטי שערן אוהב לדבר עליו, ואפילו נתעלם מכך שרוב האנשים שאני קורא בבלוגלי כותבים תחת שמם האמיתי או מפרסמים אותו בצורה ברורה אחרת (השם שלי, למשל, מופיע בעמוד האודות, וגם אפשר להסיק מהו מהקישורים בצד ל”עמוד הזה והזה של דובי קננגיסר”). תכל'ס, השם “אליהו ביטון” אומר לי לא הרבה יותר מאשר “מוישה זוכמיר”, והרבה פחות מאשר “שוטה הכפר הגלובלי” או “מקס הזועם”. זה שיש תמונה שלו גם לא עוזר הרבה, אלא אם במקרה יש לי דעות קדומות על אנשים שנראים כמו הדמות בתמונה. אם אני אייחס חשיבות מיוחדת לפוסט או תגובה של מישהי בגלל שהיא ממש כוסית, למשל, זה אומר עלי שאני קורא עם הזין. אז מה הועילה ההתעקשות על הזדהות בשמי האמיתי ובתמונתי האמיתית? פעם, באולטינט, הייתה מדיניות של שמות אמיתיים בלבד שנאכפה בקפדנות. רק כמה שנים אחרי זה נודע לי שכמה מהכותבים המרכזיים כתבו במשך שנים תחת שם בדוי, סתם, פרינציפ.

בולשיט. הרבה יותר מייצג אותי הלוגו של הבלוג שלי מאשר איזו תמונה יחסית טובה שלי שאני אצליח לדלות מאיפשהו.

זה מה שעושה לך את זה? לדעת איך קוראים לי? הלאה.

“ג. הסטטוס. לדה מרקר יש את הסטטוס שלו. סטטוס שנבנה במשך שנים. הקפה העניק מהסטטוס של דהמרקר לבלוגריו. זאת בניגוד לבלוגר שמרגיש שהוא צמח ביחד עם האתר ובנה את המוניטין של האתר ביחד עם בלוגו (ראי מקרה רשימות למשל). הרעיון שבלוגר בן יומו יזכה לסטטוס כה יקר שלא הוא עמל עליו בניגוד לאותם בלוגרים (שאולי בצדק זכאים להוקרה על המוניטין שצברו) גם הוא תורם לאותה עצבנות שמזכירים את הקפה.”

אז זהו, שלקפה טוש יש היום, מבחינתי, סטטוס של מרזב. מה שמר אליהו לא מצליח לקלוט הוא שהעובדה שיש לאכסניה שלך שם אדיוטי במיוחד שמקושר לגוף תקשורתי גדול לא נותנת לו שום סטטוס מיוחד. אנשים יקראו את הבלוג שלך שם רק בגלל שאתה כותב מעניין (או בגלל שאתה כוסון, במקרה של הקפה), בדיוק כמו בכל מקרה אחר. קצת מכעיס אותי לפעמים לראות אנשים שנכנסים לרשימות למרות שלדעתי זה לא מוצדק – אבל זה בגלל שברשימות אמורה להיות “ועדת קבלה” קפדנית, ומהם אני מצפה ליותר. עקרונית, גם זרובבלה טרימבובלר יכולה לפתוח בלוג בקפה הטוש מחר ולכתוב עד מחרתיים כמה שהיא שונאת רוסיות בנות 20. אז יהיה לה “סטטוס”? מעניין.

דאבל וואמי:

“ד. הכמות – הקפה צמח כמעט בין לילה. כאחת הוצפה הבלוגיספרה במאות בלוגרים. “תחרות תחרות” אומר לעצמו הבלוגר הזקן “אבל כאן מדובר בשיטפון על גבול ההצפה”. יש אם כן סיבה לדאגה.

ה. ההצלבה – הקפה יצר מארג של בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל....נדמה לי שזו תופעה (כמעט) יחודית.”

פה הטמבליזם מגיע לשיאיו הגבוהים ביותר. למעשה, פה הפסקתי לקרוא בגלל שחששתי ששלפוחית האדיוטיות שלי (שמחוברת לבלוטת הטמבליזם) תתפוצץ אם נגיע לרמות גבוהות יותר.

וואו! מאות בלוגרים! בין לילה! נוספו לעשרות האלפים שכבר ישנם! איך נעמוד בזה?!

כן, שנציין שגם אתרים אחרים שקמו בעת האחרונה כפלטפורמה לבלוגים (אהם!) אספו תחת שרתיהם מאות בלוגרים כמעט בין לילה? שנציין גם שמקום אחד מסויים שאני מכיר באופן אינטימי גם ריכז תחתיו מאות בלוגרים מעניינים, ולא סתם טמבלים עם יותר מדי תארים אחרי השם ופחות מדי דברים מעניינים להגיד מתחתיו?

אבל סעיף ה' הוא פשוט מבריק. זו לא סתם התעלמות. זו בורות מוחלטת. בא אדם שככל הנראה לא נכנס לבלוג בחייו, ומסביר לנו למה הפלטפורמה של הקפה היא לא פחות ממהפכנית: בלוגרים, שימו לב, שמגיבים אצל בלוגרים אחרים! בו'נא, זה מדהים! זה ישנה את כל הצורה של האינטרנט. רגע רגע, יש לי עוד רעיון, שניה: בואו נשים בעמוד הראשי קישור לפוסטים חדשים שהתפרסמו! זה יהיה מדהים! אנשים יוכלו להכנס לאתר, ולראות איזה פוסטים חדשים עלו בבלוגים שהם לאו דווקא קוראים! רגע רגע, בא עוד משהו: בואו נמציא איזו טכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לאנשים לדעת כשבלוגר שהם אוהבים מעדכן את הבלוג שלו! זה יהיה כמו קסם! זה מדהים! זה פנומנלי! תביאו לי את האחראי על האינטרנט!

תופעה יחודית! מה שמשעשע זה שהוא באמת מאמין בזה. בגלל זה הוא השתמש במילה “מארג”, שמראה שיש לו אוצר מילים רחב והוא גם אינטליגנט, ולא בסתם איזו “קהילה” פושטית כמו כל השאר. לא, בקפה אין סתם “קהילה”, יש “מארג”.

(והמהדרין יאמרו שבבלוגלי יש מארג').

בגרגרן שלי יש בלוגים מכל הפלטפורמות הגדולות בישראל, ולא מעט בלוגרים עצמאיים. בקפה עוד לא מצאתי מישהו שאני רוצה לקרוא כל פוסט שלו (או אף פוסט שלו, למעשה). יכול להיות שזה אני. יכול להיות שאני צריך ללכת לחפש ולא לחכות שיביאו לי, יכול להיות שאני פשוט לא קהל היעד הרלוונטי. הכל יכול להיות. אבל לחשוב שלבלוגרים מפריע שנפתחה פלטפורמה חדשה כי יש “שטפון” של בלוגרים חדשים ש(מה? לוקחים לנו את הפרנסה? הביאו בלוגרים זרים מתאילנד?) – זה כבר טמטום שקשה לי להתמודד איתו. לפיכך, מר ביטון, אתה מקבל את אות הקלון הדוביי. אתה בטח לא תדע על זה, כי עושה רושם שאתה לא יוצא מגבולות ה”מארג” שלך (וגם עושה רושם שאין טראקבקים במערכת המהפכנית של הקפה), אבל אני בטוח שהנשמות הטובות שקוראות אותי כבר יידעו אותך.

גברת קלינגבייל, אני מוותר לך על העתק של אות הקלון לאות סולידריות עם אחות למסדר האנשים עם שמות שאף אחד לא יודע לאיית.

#אינטרנט #שכנים

---

הפוסט הקודם: ברוך שפטרנו, מר אולמרט

הפוסט הבא: מלקוש