לא שומעים!

קראתי היום כתבה ב-Globe and Mail הקנדי על אישה שהורדה פעמיים מאוטובוסים בגלל שהיא הסריחה מבושם (“Very Irresistible”, שמו. יש אפילו תמונה שלה מחזיקה בבקבוק). מה יותר חזק, זכותו של אדם לנשום בצורה סבירה ברחוב (או באוטובוס), או זכותו של אחר להריח איך שבא לו? האם גם אדם שלא התקלח חודש יועף מהאוטובוס? הייתה בזמנו פרסומת שם אדם עולה לאוטובוס עם קופסא של גבינה צרפתית מסריחה, ובעת שהוא יושב בקדמת האוטובוס יתר הנוסעים מצטופפים מאחור בגועל.

השוואה מתבקשת היא לעישון. בד”כ טיעונים נגד עישון במקומות ציבוריים נוגעים לפן הבריאותי. העניין הוא שכל העסק הזה של עישון פאסיבי עומד על כרעי תרנגולת נטולת סידן, מבחינה מדעית. המחקרים שהוכיחו פגיעה בריאותית באנשים בוגרים כתוצאה מעישון פאסיבי הם מעטים ובעייתיים מאוד מבחינה מתודולוגית.

אני מעדיף לדבוק בטיעון ההסרחה, שהוא הרבה יותר רלוונטי וברור ומיידי: כשמעשנים לידי, מסריח לי. כשמעשנים במקום סגור, מסריח לי מאוד וגם הבגדים שלי מסריחים ליתר היום. סרחון הוא מפגע מהותי שאי אפשר לזלזל בו. מאוד מקובל להעיר לאנשים מרעישים, אבל משום מה זה נחשב לא לגיטימי להעיר למישהו מסריח.

אבל זה מתחיל להשתנות, כמו שניתן לראות מהכתבה למעלה. כל עוד זה משהו שהאדם יכול לשלוט בו, הלגיטימציה הציבורית להסרחה הולכת ופוחתת. אני מאמין שיש לזה גם קשר לקמפיין המתמשך נגד עישון במקומות ציבוריים. אנשים פתאום מרגישים שהם יכולים לנשום בהנאה במקומות ציבוריים, שהם יכולים לצאת לבית קפה בלי להרגיש כאילו הם השתכנו במאפרה. את הגילוי החדש הזה הם משליכים גם על ריחות בעייתיים אחרים, ודורשים אוויר נקי לא רק מזיהום תברואתי, אלא גם מזיהום ריחני.

מן הארכיון: סיפור מעושן

#אנטי-עישון #חברה

הפוסט הקודם: רועדות לך הידיים?

הפוסט הבא: ברוך שפטרנו, מר אולמרט

הירשזון מתחיל את הנפילה הגדולה שלו. זה מתחיל, כרגיל, בניסיון להשיג קצת אמפטיה: '“מצבו האישי והבריאותי של שר האוצר הולך ומידרדר”. כך אמרו הלילה (יום ג') מקורביו של אברהם הירשזון'.

אבל אני לא בטוח שהבחירה דווקא בתופעות של עצבנות קיצונית (ידיים רועדות ועישון בשרשרת) היא מוצלחת כדי להסיח את הדעת מההאשמות הכבדות נגדו. דווקא גורם לו להראות אשם. עוד הם טוענים, אגב, כי “בסופו של דבר לא יוכל לעמוד בלחץ הציבורי, ויתפטר נוכח החשדות שנחשפו נגדו”. ואני אומר – שר האוצר היקר, למה לחכות סתם? זה הרי עולה לך בבריאות. אם אתה יודע בלבבך פנימה שההאשמות מוצדקות, לך הביתה כבר עכשיו. אם אתה יודע שאתה חף מפשע, צא החוצה, אמור את הדברים בלב שלם, והלחם על חפותך, אבל אל תיקח ללב.

#פוליטיקה

הפוסט הקודם: עידן הרפורמציה

הפוסט הבא: משהו מסריח

אני לא אוהב רפורמות. יותר נכון, אני לא אוהב את המילה “רפורמה”, ובמיוחד את שימוש היתר שעושים בה בימינו. לפני כמה זמן שמעתי ביקורת על שר לשעבר זה או אחר שהתלוננה על כך שבתקופתו לא הייתה אף “רפורמה”. אבל שר לא נמדד ברפורמות שלו, אלא בתפקוד המערכת תחתיו. בכלל, למה תמיד צריך רפורמות, שנרמז מהן על שינויים כוללים ברמה המערכתית? מה רע בתיקון הדרגתי? שינוי? שיפור? שפצו”ר? במדינה שבה שרים מתחלפים כל שנה בערך, לדרוש מכל שר לעשות רפורמה זה לדרוש חוסר יציבות במערכות המדינה. אני הייתי רוצה לראות שר אחד שנכנס למשרד ואומר “בחנתי את החומר, ולא צריך רפורמה – צריך להגיע לרמת תפקוד גבוהה תחת המדיניות הקיימת”. הוא יקבל את תמיכתי.

That said, יש לי חיבה בלתי נשלטת לרעיון העקרוני שמאחורי הרפורמה החדשה שמציעה השרה יולי תמיר במערכת החינוך, לפיה תלמידים ידרשו להציג הבנה וחשיבה בבחינות, ולא סתם לשפוך חומר ששונן על הדף. אין ספק שחלק מהחיבה הזו נובעת מכך שאני בעצמי סנילי, ולכן תמיד ראיתי בבחינות של שינון אפליה כנגד המגבלה האישית שלי. אבל זה יותר מזה: העובדה היא שגם מי שמצליח בבחינות שינון לא זוכר שום דבר לטווח ארוך. חומר הלימוד יחלחל ויספג רק אם התלמידים ידרשו להבין אותו, להפוך בו ולמצוא בו משמעות, סימנים ותבניות חוזרות.

המציאות הנוכחית היא שהמידע זמין. כן, יש רמה בסיסית של מידע שכדאי וראוי שיהיה לכל אדם ב”שלוף”, בלי להזדקק לאינטרנט. אבל זה שכדאי לי להכיר את הדרך מהבית לעבודה לא אומר שאני צריך לזכור בראש מפה שלמה של גוש דן. כדאי לזכור מונחים בסיסיים בחקר הספרות, אבל אין שום הגיון שילד יצטרך לשנן לבגרות ניתוח של שיר. הניתוח אמור להתבצע על-ידי הילד, בהתבסס על מה שהוא למד. אם לא, אז מה הערך שלו?

אני תומך בעקרון שמערכת החינוך צריכה בעיקר ללמד ילדים ללמוד, כאשר לימוד ידע הוא רק בסיס ללימוד מיומנות למידה ויכולת עיבוד של ידע מורכב יותר.

הבעיה העיקרית שיש לי עם יישום הרפורמה המוצעת היא, כרגיל, רמת המורים הבעייתית בישראל. כדי שמורה יוכל ללמד ילד ללמוד, מורה קודם צריך לדעת ללמד, וצריך לדעת להעריך כראוי יכולות למידה, עיבוד וניתוח של הילדים. זה יפה מאוד שחלק מהרפורמה הוא צמצום מצבי הכתבה בכיתות, אבל מי יכול להבטיח לי שהמורות בבתי הספר הישראליים יצליחו להעריך בצורה ראויה את כישורי הניתוח של הילדים במבחנים שהן תכתובנה? מורות רגילות לדרוש מהילדים לחזור אחרי מה שהן לימדו בכיתה. את זה קל לבדוק, גם אם המורה עצמה לא ממש מבינה מה היא מלמדת. אבל ילד שינסה לחדש, או שיחשוב על דברים מכיוון אחר, עשוי להתקל בחומה של אטימות מצד מורה שפשוט לא מבינה שגם מה שהילד עשה הוא נכון, כי לא ככה זה כתוב בספר.

מאידך, יש חשש שהמורות תנקוטנה בגישה הפוכה, גישת “זו האמת שלו”, שתהפוך כל תשובה לנכונה בהכרח, ושבמקום לתגמל תהליכים של חשיבה, פשוט תאפשר לכל ילד לחרטט משהו ולגמור עם זה. מורות רבות, ממה שאני יודע, פשוט לא מסוגלות להתמודד עם המשימה של להבחין בין חרטוט שלא הושקעה בו מחשבה, לבין עיבוד וניתוח חכם של החומר הקיים.

מה שמחזיר אותי למה שאני תמיד אומר: מקור הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינו בתוכניות הלימודים, אינו בתנאי הלימוד ואינו בתקציבים. המקור הוא איכות נחותה של חלק גדול מסגל ההוראה – איכות שנובעת, בין השאר, משלושת הגורמים הללו כמו גם גורמים אחרים. כל ניסיון לטפל בבעיה חייב להתחיל משם, ולנסות לבנות תיקונים במערכת הקיימת במטרה להשיג סגל הוראה איכותי הרבה יותר לילדינו. ברגע שנשיג את זה, שאר הבעיות תפתרנה מאליהן.

#חינוך #פוליטיקה

הפוסט הקודם: מצביעי מרצ? גזענים?! מה פתאום

הפוסט הבא: רועדות לך הידיים?

אם יש משהו שצריך להטריד את עמיר פרץ יותר מכל בסקרים של סוף השבוע, זה לא זה שהוא מקבל משהו כמו עשרה מנדטים פחות מאשר מפלגת העבודה ברשות ברק או איילון. מה שצריך להטריד אותו זה מאיפה המנדטים האלו באים. איש לא מופתע כשהמנדטים באים מ”קדימה” המוכה. אבל הסקרים הראו שארבעה מנדטים (שאיילון וברק מרוויחים) באים דווקא ממרצ. כלומר, שני שליש ממצביעי מרצ (לפי הסקרים) מעדיפים את ברק על פני פרץ. מילא איילון, שאפשר להגיד שאף אחד לא מכיר אותו, ולכן יש אנשים שאוהבים את התדמית הנקייה שלו. אבל ברק?! אתם סניליים לגמרי? זה לא כאילו אפשר להגיד שאתם לא מצביעים לפרץ כי הוא נכשל. גם ברק נכשל, בצורה לא פחות מבישה.

אגב, בחברים של ג'ורג' הועלתה האופציה שפרס ינסה להגיע לראשות קדימה אם אולמרט יאולץ להתפטר. אתם מדמיינים לעצמכם מערכת בחירות שבה האופציות לראשות הממשלה יהיו פרס, נתניהו או ברק? מישהו אמר “דז'ה-שנות-התשעים” ולא קיבל? אני חושב שיש לי סחרחורת.

#פוליטיקה

הפוסט הקודם: אני יודע לקרוא, אני פשוט לא יודע לדבר

הפוסט הבא: עידן הרפורמציה

מסתבר שהבעיה שלי היא לא שאני לא יודע לקרוא, אלא שאני לא יודע לדבר. ספר שיצא לאחרונה בצרפת בשם “איך לדבר על ספרים שלא קראת” והפך לתופעת מו”לות בעולם דובר הצרפתית מסביר לאנשים שבעצם לא צריך לקרוא את הספרים הנחשבים כדי להיות אינטלקטואל. הסופר אפילו מספר שהוא הרצה באוניברסיטה על ספרים שלא קרא מעולם. אני חושב שאני מעדיף להיות בן-אדם שנהנה לקרוא ספרות יפה אבל לא יודע לדבר עליה, מאשר להיות כל-כך מופלץ שאני אתנאה בספרים שאפילו לא טרחתי לקרוא.

#ספרות ואמנות #קצרצרים

הפוסט הקודם: שיום מלחמות

הפוסט הבא: מצביעי מרצ? גזענים?! מה פתאום

והזוכה הוא... “מלחמת לבנון השניה”! אני חושב שזו בחירה נפלאה כשם הרשמי של המלחמה שכמעט ולא הייתה, ולו משום שבאופן רשמי, מעולם לא הייתה בישראל מלחמת לבנון הראשונה. אני מציע מראש לקרוא למלחמה הבאה שלנו “מלחמת איראן הרביעית”, סתם בשביל הרושם.

מספרים שכש”טירופו של המלך ג'ורג' השלישי” הוצג בארה”ב, קראו לו רק “טירופו של המלך ג'ורג'”, כדי שהאמריקאים לא יחשבו שהם לא ראו את שני הסרטים הקודמים בסדרה. סתם, נזכרתי.

#פוליטיקה #קצרצרים

הפוסט הקודם: משחקים זה רע, ממ-קיי?

הפוסט הבא: אני יודע לקרוא, אני פשוט לא יודע לדבר

ויינט מדווחים על (כן!) מחקר חדש שמראה שאנשים שמשחקים במשחקי נהיגה יקחו יותר סיכונים בנהיגה בכביש.

שימו לב למתודולוגיה:

הנבדקים שהשתתפו במחקר התבקשו למלא שאלון אודות הרגלי הנהיגה שלהם ומעורבותם בתאונות דרכים ולאחר מכן הם שיחקו במשחקי מחשב. חלק מהנסיינים שיחקו במירוצים וחלקם במשחקים אחרים שאינם כרוכים בפעילות אינטנסיבית כמו משחקי ספורט ולבסוף נבדקו התגובות שלהם בסימולטורי נהיגה תחת מצבי לחץ.

הבנתם? נתנו להם לשחק במשחקי נהיגה, ומיד אחר כך, בדקו את ההשפעה של זה על הנהיגה שלהם — במשחק נהיגה אחר! והם גילו שההתנהגות שלהם הייתה דומה! מבריק. אני מאוד אוהב את ההנחה המרומזת של המחקרים הללו, שאנשים שמשחקים במשחקי מחשב הם מפגרים.

#מדע #משחקים

הפוסט הקודם: איפה מדליקים פה את הציניות?

הפוסט הבא: שיום מלחמות

מכיוון שעכשיו צריך להמציא שם למלחמה שמסתבר שהייתה פה בקיץ, אני מכריז בזאת על תחרות השם התיאורי המוצלח למלחמה. משהו שמאפיין את המלחמה בצורה שהיא יותר מאשר סתם תיאור בנאלי. משהו עם רבדים, כמו “ששת הימים”, כמו “יום כיפור”, לא סתם “לבנון 2”.

הנה כמה הצעות בשביל הספתח:

• מלחמת שלום החיזבאללה
• מלחמת אלוהים-אדירים-עמיר-פרץ-שר-הבטחון-מה-חשבנו-לעצמנו?
• מלחמת לבנון 2: הפעם זה באמת היה אין ברירה!
• המלחמה על הבית שאולמרט מכר ברווח נאה
• מלחמת האין שום צורך במהלך קרקעי טוב בעצם נכניס כמה חיילים פנימה רגע לפני הסוף

#פוליטיקה

הפוסט הקודם: אני לא יודע לקרוא

הפוסט הבא: משחקים זה רע, ממ-קיי?

אני מאוד אוהב ספרים. יש לי ספריה נאה שמרשימה את כל מי שאני מכיר חוץ מאשר את החברים שלי, שלהם יש ספריות עוד יותר מרשימות. אני אפילו אוהב לקרוא את הספרים הללו – לאט ובמקוטע, כהרגלי, אבל אוהב.

הבעיה היא שאני לא יודע לקרוא ספרים. אני מניח שזו הסיבה שאני אף פעם לא אהיה סופר גדול. כשאני קורא ספר, אני אף פעם לא מבין מה הסיבה לדברים שמתרחשים שם, אני לא מצליח לזהות מוטיבים, רעיונות, מסרים. כשאני מסיים ספר בדרך כלל יש לי הרגשה של “ומה קרה אז?”. מבחינתי מה שחשוב בספר הוא שהוא יהיה מעניין, ושהוא יהיה אמין – כלומר, שיראה לי סביר שהדמויות שתוארו לי יעשו את מה שהן עושות, במגבלות העולם שבנה הסופר. אבל אני אף פעם לא מצליח לראות עמוק יותר מזה. את החטא ועונשו קראתי בשקיקה, למרות שזה היה לבית ספר. אבל כשניתחו לפני את הספר גיליתי שלא הבנתי כלום. גרוע מכך – גם אחרי שהסבירו לי הכל בפרוטרוט, עדיין לא הבנתי כלום. אני זוכר את העלילה בקווים כלליים, וזהו, פחות או יותר. להסביר מה יש שם? יוק.

פעם כתבתי סיפור שהדמות הראשית בו היא של הומו. אני לא הכרתי אז אף הומו, ולא היה לי מושג מה סביר עבורם לעשות, אבל כתבתי. הקראתי את הסיפור הזה בערב במה אחד, ובהפסקה, ניגש אלי מישהו. העיניים שלו נצצו. הוא לא אמר לי מילה, רק אחז ביד שלי והנהן ארוכות, נרגש. אני מניח שהוא הומו. אין לי מושג אם הוא חשב שאני גם הומו או לא, אבל הסיפור שלי עשה לו את זה בגלל שהצלחתי לקלוע לאמינות של הדמות, לפחות בשביל הבחור הזה. זה מה שחשוב לי, בסך הכל. מבחינתי, זה כל מה שסיפור צריך לעשות. אני אוהב שמספרים לי סיפור, ובאמת שלא אכפת לי מה עומד מאחורי מה שקורה שם, כל עוד זה לא נשמע לי עקום מדי. ככה זה גם בסיפורים שאני כתבתי: אני מספר סיפור כי הוא נשמע לי מעניין, ואני משתדל שהוא יהיה אמין. כמו שמישהו מספר סיפור שקרה לו פעם – פשוט כי הוא מעניין, לא כי יש רבדים נסתרים מתחת. אם מישהו שואל אותי מה המשמעות של פרט כלשהו בסיפור, אין לי תשובה. אין משמעות. זה נשמע לי טוב, זה נשמע כמו משהו שיכול לקרות באמת. בגלל זה קשה לי מאוד לחרוג מהבנאליה בסיפורים שלי – קשה לי לדמיין אנשים עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי להוביל את הסיפור הלאה. בשלב כלשהו אימצתי מילה של פראטצ'ט: נרטיוויום. זהו החלקיק הפיזיקלי שגורם לכך שדברים יקרו משום שהם טובים לסיפור. זה מה שגורם לכך שדברים שהם בסיכוי של אחד למיליון יקרו בסבירות של שתיים לשלוש. הדמות עשתה כך וכך כי הנרטיוויום גרם לה לפעול כך.

פעם הייתי בסדנת כתיבה עם איזו סופרת מפורסמת שמעולם לא קראתי. כל מפגש התחיל מזה שאנחנו דיברנו על סיפור שאחד מאיתנו כתב – מה אהבנו, מה לא בסדר, איך הסיפור גרם לנו להרגיש, בסוף הסופרת המפורסמת אמרה את דברה, ואחר כך הכותב השיב והסביר, ודיברנו על איך אפשר לשפר את הסיפור ומה כדאי לפתח בו.

אני לא כל כך התאמתי לשם, אם לומר את האמת. כל הסיפורים שלהם נשמעו לי פלצניים מדי. אמנותיים מדי. לא הבנתי אותם בכלל. לא הבנתי מה הם רוצים או למה שהקשקוש שלהם יעניין אותי. כשהם דיברו על הסיפורים שלהם הם השתמשו במונחים מהבגרות לספרות, מוטיבים, לייטמוטיף, רבדים, מטאפורות. ההערות שהיו לי על הסיפורים שלהם היו מאוד פשוטות: אהבתי/לא אהבתי, והערות “קטנוניות” על דברים שלא הסתדרו לי מבחינת ההגיון הפנימי של הסיפור. זה כל מה שאכפת לי, שהסיפור יהיה אמין בעיני. שהוא לא ישבור לי את השעיית אי-האמון. הם לא אהבו אותי, בלשון המעטה. הם גם לא אהבו את הסיפורים שלי, אבל אני מניח שזה בגלל שהם לא משהו.

אני קורא בשביל הבידור, מה שהופך אותי לקורא נחות למדי – כמו מי שקורא רק רומנים למשרתות, או רק ספרי טיסה. באמת, ההגיון אומר שהטעם שלי בספרים צריך להיות המקביל הספרותי לסרטי אקשן. העניין הוא שאני דווקא אוהב ספרות יפה. קראתי רוב מה שתורגם לעברית של דוסטוייבסקי, אני מעריץ של בולגקוב וחובב גדול של נאבוקוב. יש לי את כל מה שג'וזף הלר כתב אי פעם, כל דיקנס שהצלחתי לשים עליו את היד, כל כתבי אוסקר ווילד, שייקספיר, לואיס קרול, אדגר אלן פו, קראתי ואהבתי את הגיבן מנוטרדם ועוד כהנה וכהנה ספרים שאין טעם לפרט. בקיצור, הטעם שלי לגמרי לא מתאים להגדרה של “קריאה בידורית”. אם הייתי קורא סיפור עלי, הייתי חושב שאני דמות לא אמינה. ובכל זאת, הנה אני. כן, אני אוהב גם סופרים פחות נחשבים. צ'אק פלהניוק (“מועדון קרב” ועוד ספרים מצויינים שאתם לא מכירים, לצערכם), וטרי פראטצ'ט, למשל, עומדים אצלי לא רחוק מדיקנס וחברים. גם בקולנוע, אגב, הטעם שלי יכול להיות מוגדר “מגוון” באותו אופן.

אבל כל הספרים האלה, עושה רושם, מתבזבזים עלי. אני לא מבין כלום. אני סוגר ספר, וחוץ מהעלילה בקווים כלליים, כלום לא נשאר. אלוהים יודע למה אני ממשיך לקרוא, או למה אני נהנה מזה כל-כך.

זה הוידוי שלי: אני דובי, ואני לא יודע לקרוא.

(וכל זה בגלל “אוגרים סיביריים” של תומר גרוסברג שהגיע לספריה שלי, אני חושב, במסגרת מבצע החמישה ספרים במאה של סלקום בקיץ האחרון. ספר בסדר. לא מפעים, לא יצירת מופת, וגם ספר עישון, אבל אחרי שמתגברים על זה, הוא די נחמד, בסך הכל. מיותר לציין שאין לי מושג מה הלך שם. אבל יש שם אוגר. אני מניח שהוא מסיביר, במקור. האוגר, זאת אומרת.)

#אני ואפסי עוד #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: יצרני הפאניקה

הפוסט הבא: איפה מדליקים פה את הציניות?