לא שומעים!

יש הרבה דברים להגיד על נאום הלא פופולרי של אולמרט (יש גם וידאו חלקי), ואני בטוח שאת כולם יגידו. אני רק רציתי לציין משפט אחד מתוכו:

“הניסיון לשים בפרופורציה את יצרני הפאניקה המקצועיים פה אצלנו – זה מקום העבודה שלי”

“המצב עם איראן דומה למצב באירופה ערב מלחמת העולם השנייה“

#אולמרט #לא פופולרי #פוליטיקה

הפוסט הקודם: נגד הפריימריז

הפוסט הבא: אני לא יודע לקרוא

אם יש משהו חיובי בקפיטליסט היומי, זה שהוא מאפשר לי מדי פעם לנסח מחדש את העמדות שלי בנושאים שונים (פעם זה היה התפקיד של האייל... איך חולפת תהילת עולם). אחת מהן היא עמדתי (הלא פופולרית) בנושא הפריימריז. אני נגד. הנה הסבר מתוך תגובה שפרסמתי לרשומה בנושא שם:

 לשיטת הפריימריז יש שתי בעיות שגורמות להטיות: 1. מי שמתפקד מסיבות אידיאולוגיות למפלגה הוא בד“כ קיצוני יותר מאשר המצביע הממוצע של אותה מפלגה (ולכן ימשוך את המפלגה לכיוונים בלתי רצויים לה ולמצביעיה – בדרך כלל הרחק מהמרכז). 2. גרוע מכך – בישראל, רבים מהמתפקדים כלל אינם מצביעי המפלגה שהם התפקדו אליה. מסייעת לכך, כמובן, העובדה שלא כל המפלגות מקיימות פריימריז. כך, תאורטית, יכולים כל מצביעי ש“ס להתפקד לליכוד ולהשפיע באופן מכריע על דרכה של התנועה. כלומר, במצב בישראל, בו רוב הציבור לא מתפקד למפלגות, ולאנשים אין יותר מדי סנטימנטים אתיים בנושא, שיטת הפריימריז חשופה מדי להטיות, בין אם מכוונות ובין אם לא. כדאי להזכיר סקר שנערך בזמנו בקרב מתפקדים למפלגות, שבו רובם של האנשים שהצביעו בפריימריז של אחת המפלגות הגדולות כלל לא היו מודעים לכך שהם חברים במפלגה כלשהי, והיו ביניהם לא מעטים שאפילו לא התביישו להכריז שהם מתכוונים להצביע למפלגה אחרת. לכן, מוטב אולי לסמוך על עמדתה של ועדה מסדרת שלפחות אפשר להיות בטוחים שטובת התנועה והצלחתה האלקטורלית, כמו גם שמירה על הקו האידיאולוגי שלה, עומדים בראש מעייניה.

[אבל] זה לא באמת רלוונטי בכל מקרה. אין זה משנה איך נבחרות הרשימות לכנסת, משום שההכרעה הסופית על מבנה הכנסת היא בבחירות עצמן. אפשר, תאורטית, ליצור מפלגות באמצעות הטלת קוביות, ולאפשר לאנשים לבחור ביניהן. כל עוד לאנשים יש בחירה בין אופציות מובחנות, הדמוקרטיה מוגנת. רוצה לומר, בבואו לבחור, הבוחר בוחן את המפלגות כפי שהן מוצגות בפניו ברשימות לכנסת, ואין זה משנה כלל כיצד נבחרו הרשימות הללו – הבוחר נדרש לבחור ביניהן. הבוחר יכול להחליט להכניס למגוון השיקולים שלו גם את מידת הדמוקרטיות הפנימית של המפלגה, אבל אם כבר, אני דווקא מעדיף, כמצביע, לדעת שמי שיחליט על דרכה של המפלגה הם האנשים שאני מצביע להם ברשימה, ולא גוף לא מוכר של כמה עשרות אלפי אנשים שהתפקדו למפלגה לפני מספר שנים, ואלוהים יודע אם הם אפילו תומכים בדרכה. את הפוליטיקאים אני מכיר. את המתפקדים, לא.

לפריימריז יש יתרונות רבים, אבל גם חסרונות רבים. להציג מפלגה שאין בה פריימריז כמפלגה שמנוגדת לדמוקרטיה זה מגוחך. זה כמו להגיד שלאדם אסור להצביע לאותה מפלגה פעמיים, כי זה לא דמוקרטי שהוא לא נותן צ‘אנס למפלגות אחרות. המפלגות מייצגות עמדות, והמצביעים בוחרים מפלגה על פי עמדותיה. ולא להפך, כמו שאתה טוען: שהמפלגות מייצגות מצביעים, והמצביעים בוחרים עבור המפלגה את עמדותיה.

#פוליטיקה #שכנים

הפוסט הקודם: חוק וישנה

הפוסט הבא: יצרני הפאניקה

בעקבות הפוסט הקודם שלי שהראה לי מה זה להעיר לאחרים על שגיאות וטעויות, שאלו אותי מה זה ה”חוק וישנה” הזה שדיברתי עליו. ואכן, חוק וישנה, מאבני היסוד של הקיום האנושי, אינו מופיע באופן ברור בשום מקום ברשת. חברי הוויקיפד גם הבהיר לי שלא כדאי לי לנסות להכניס את החוק לוויקיפדיה, כי הם יבואו להרביץ לי בלילה. בלית ברירה, אני אכתוב פוסט בנושא כאן, בתקווה שגוגל, ברוב חוכמתו הגוגלית, ידע להפנות אנשים לכאן כשידרשו לשאלה – “מהו חוק וישנה?”

חוק וישנה, על שם המתמטיקאי וקורא האייל עוזי וישנה, קובע נחרצות כי כל אימת שאדם יתקן שגיאה של אדם אחר, בהכרח תיפול שגיאה בדבריו שלו. סוג של קארמה, אני מניח. מפתיע כמה פעמים החוק הזה מוכיח את עצמו – אפילו כשהטעויות האמורות הן במאמרים מדעיים.

לשם הסרת ספק: חוק וישנה הוא על שם עוזי וישנה משום שעוזי הוא שגילה אותו, לא משום שעוזי סיפק דוגמאות לחוק.

זהו, עכשיו אתם יודעים. צאו לעולם, הפיצו את הבשורה. אל תתנו לקונספירטורים של וויקיפדיה למנוע מכם את האמת העגומה!

עדכון: חברים, עשינו זאת!

#אינטרנט #חוק וישנה #חינוך #רוח שטות

הפוסט הקודם: סיפור מעושן

הפוסט הבא: נגד הפריימריז

יש סוגה ספרותית בישראל שאני לא סובל. אני מכנה אותה “סיפורי סיגריות”. המאפיין העיקרי שלה הוא שכל הדמויות בסיפור – כל אחת ואחת מהן, שולית ככל שתהיה – מעשנת. זה לא משנה אם מדובר בחנון או בספורטאי, בבליין או בפרופסור, כולם מעשנים. הסיפורים הללו לעיתים קרובות יתעכבו על האופן בו הם מעשנים, יפרטו בדיוק איזה סיגריה מעשנת כל דמות. מקרים קיצוניים במיוחד הם הסיפורים שבהם, עושה רושם, הסיגריות הן הן הדמות הראשית, כל השאר היה רק תפאורה לסיפור על עישון סיגריות.

הספר שאני קורא עכשיו, “אוגרים סיביריים”, הוא ספר סיגריות. כל הדמויות בו מעשנות. המספר, הדמות הראשית, אמא שלו, הגרושה שלו, המלצרית שלו. לעזאזל, אני מוכן לנחש שבשלב כלשהו גם האוגר שלו יקבל איזו שאכטה. אני לא מבין את זה. הסופרים האלו, הם לא מודעים לזה שרוב האנשים, מה לעשות, לא מעשנים? הסטטיסטיקות מדברות על משהו כמו שני שליש מהאוכלוסיה שלא מעשנים. הרבה יותר מזה אם מתעלמים מגילאי צבא פלוס מינוס שנתיים שלוש. אבל בסיפורי סיגריות, האנשים הללו לא קיימים.

אומרים שכל סופר מספר בעצם על עצמו. אבל סופר שלא מצליח לדמיין דמות שפשוט לא מעשנת – היא לא צריכה לעשות משהו אקטיבי בעניין, פשוט לא לעשן – משהו מאוד דפוק בו.

אני זוכר שבזמנו זה גם מאוד הפריע לי בסדרת הטלוויזיה “הפוך”. גם שם כולם עישנו. כשאפילו דמותו של יששכר החנון הוצגה באקראי כמעשנת, היה לי ברור שיש פה פאק של הכותבים: הם לא מסוגלים לדמיין מישהו שלא מעשן.

אני תוהה אם מדובר בבעיה של מעשנים באופן כללי. בבלוג של הופמן כתב אחד המגיבים על פוסט שעסק בסיגריות שהוא הוציא את כל הלא מעשנים מהחיים שלו, כי אנחנו לא נחמדים. היו לא מעט שם שהביעו הבנה לטענה הזו. האם יתכן שהעישון משפיע על אנשים כל כך הרבה עד שהם פשוט נעשים עיוורים (מרצון או שלא) לאנשים הלא מעשנים? זה יסביר את חוסר ההתחשבות, את אי היכולת להבין ש-כן!– הסיגריה שלכם מסריחה, ולא נעים להיות בסביבתכם, ו-כן!– זה מסריח גם אם אני סתם הולך מאחוריכם ברחוב, ו-כן!– אין שום הבדל בין להצית סיגריה לידי בבית קפה לבין לשבת לידי באותו בית קפה ולחרבן במכנסיים כי ככה כיף ונעים לכם. זה מסריח וזה מגעיל, וזה שאתם נהנים מזה לא אומר שאני צריך להסכים לסבול בשבילכם.

אבל לא התכוונתי להכנס למצב מסיונרי.

#אנטי-עישון #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: האם אתה חכם יותר מילד בכיתה ה’?

הפוסט הבא: חוק וישנה

סקוט אדמס (לדילברט) כתב על תוכנית טלוויזיה חדשה ברשת פוקס בשם האם אתה חכם יותר מילד בכיתה ה'? הרעיון מאוד פשוט: מדובר בתוכנית טריוויה שכל השאלות שבה נלקחו מתוך ספרי לימוד לכיתה ה'. כדי להגדיל את ההשפלה של המשתתפים, בתוכנית גם משתתפים ילדים אמיתיים בכיתה ה', שמשמשים כ”גלגלי הצלה” – כלומר, המתחרה המבוגר יכול לבחור לשאול ילד בכיתה ה' מה התשובה לשאלה שהוא נשאל, אם הוא לא יודע. קטעים ובידוריה ensues.

אדמס מתלונן על כך שהסיבה שאנשים מבוגרים לא יודעים את כל הדברים האלו היא שמה שמלמדים ילדים בכיתה ה' הוא נטול כל ערך פרקטי, והמשיך לכתוב מה הוא חושב שעדיף ללמד ילדים בגיל צעיר כדי שיצליחו בחיים.

מה שאני חשבתי עליו, דווקא, הוא כמה עגומה תהיה תוכנית טלוויזיה כזו בישראל. אני די בטוח שילדים בכיתה ה' כיום לא לומדים כלום. הנה העמוד הרלוונטי אתר משרד החינוך. היסטוריה לומדים רק מכיתה ו', בעוד שאזרחות, מולדת וחברה לומדים רק מכיתה ב' עד ד'. מה יש בכיתה ה'? ובכן, יש “משחקי מחבט לכיתות ה' – י'” (נשבע לכם), ועוד בערך 20 תוכניות של חינוך גופני לסוגיו, כולל משהו שנקרא “התעמלות ספורטיבית”, שזה בכלל לא אותה מילה פעמיים וגם לא חוזר על עצמו. יש גם משהו שנקרא “חינוך לתרבות הפנאי”. ובנוסף גם שיעורים בתקשורת המונים, שזה “חינוך לצפייה מַעריכה וביקורתית בטלוויזיה ובקולנוע” (אני עדיין לא ממציא כלום). כמובן שיש גם תושב”ע ותל”י (תגבור לימודי יהדות. תרומתה הבלתי נשכחת של לימי למערכת החינוך), ואם חסר לכך קצת יידישקייט, יש גם שיעורי מקרא (מגן הילדים ועד י”ב!). בשביל השמאלנים יש גם מערך לימוד בערבית מדוברת לבתי ספר עבריים. יש “חינוך לבטיחות בדרכים ולטיפוח תרבות בהתנהגות בדרכים”, וכמובן שגם “חגי ישראל ומועדיו”, כי בתל”י כנראה לא כיסו את החלק הזה.

בקיצור, חוץ מלימודי בר מצווה וריצות סביב החצר, מה שילדים בכיתה ה' לומדים זה אנגלית, חשבון, גאוגרפיה וגם תוכנית של מדע וטכנולוגיה שלפי עמוד הבית שלה, “בכיתות ה-ו תורחב הלמידה להיבטים מורכבים יותר של תופעות, תהליכים ומערכות, ויובלטו קשרי הגומלין הקיימים בין המרכיבים השונים” – למעשה, זו התוכנית היחידה שבה ממש נראה כאילו לומדים משהו. אולי זה יספיק לאיזה פרק או שניים של תוכנית הטלוויזיה הישראלית ההיפותטית שלי. מצד שני, יש לי הרגשה שאם יביאו לשם ילדים בכיתה ה' וישאלו אותם שאלות לגבי זה, מי שיצא הכי טמבל מכל העסק הם דווקא המורים שלהם. מה אתם הייתם רוצים שילמדו בכיתה ה'?

#חינוך #טלוויזיה ועיתונות #כללי

הפוסט הקודם: 350,000 ש”ח ומעלה

הפוסט הבא: סיפור מעושן

“בית השקעות מכובד כזה, שפונה לקהל יעד אקסקלוסיבי כל כך, חייב ליצור לעצמו תדמית אמינה ונוצצת. ואכן, באפסילון לא חסכו: מהספאם היוקרתי שהם שולחים ועד האתר היוקרתי שהם פתחו בפלאנט נענע*, שנבנה בתשומת לב קפדנית לפרטים, כמו לאיית את שם החברה AFSILON במקום Epsilon.”

(עידו קינן באחד הפוסטים היותר קורעים שלו)

#כסף #קצרצרים #שכנים

הפוסט הקודם: מותה של ההיררכיה

הפוסט הבא: האם אתה חכם יותר מילד בכיתה ה’?

בהמשך לפוסט הזה, קראתי לאחרונה בנענע שבוויקיפדיה האנגלית החליטו לדרוש הוכחות ממי שטוען שיש לו תואר בתחום כלשהו. נענע מכריזים בעקבות זאת על “מותה של האנונימיות”.

אבל האמת היא שזה בכלל לא מותה של האנונימיות – הרי אנונימיות משמע אי חשיפת הזהות שלך, וחלק מהזהות שלך הם התארים שיש לך. אם מישהו מכריז על התארים שלו, הוא מעוניין לנצל את הזהות שלו כדי לקבל קדימות היררכית על-פני אחרים, שאין להם תארים או ששומרים את זהותם בסוד. ההחלטה לדרוש הוכחות כדי שיתייחסו לתואר שלך היא יותר מסתם לגיטימית. היא מאפשרת לאחרים לשמור על האנונימיות שלהם בלי שמישהו ינצל את האנונימיות שלו כדי להציב את עצמו מעליהם בהיררכיה. במידה מסוימת, זה צעד נוסף לקראת הפרדת העולם האינטרנטי מהעולם הרגיל, על ההיררכיות הקבועות בו. באינטרנט, אף אחד לא יודע שאתה כלב, אבל גם לא מעניין אף אחד אם אתה דוקטור.

#אינטרנט

הפוסט הקודם: במה ז"ל?

הפוסט הבא: 350,000 ש”ח ומעלה

אני קצת בהלם למקרא הידיעה הזו: אתר במה חדשה הושחת כליל ונתון בסכנת סגירה. הייתי מהכותבים היחסית מוקדמים בבמה חדשה, הייתי מקריא קבוע מערב הבמה הראשון במשך כמה שנים טובות (כולל ערבמה2 שאורגן מספר פעמים). כבר הרבה זמן אני לא כותב סיפורים, ומן הסתם גם לא עדכנתי את האתר ככה שגיבוי בן שנה וחצי זה מספיק טוב בשבילי, אבל זה עדיין מאוד מטריד.

זה אולי קצת ממשיך את הפוסט הקודם שלי לגבי אחסון ברשת – הנה סיבה טובה למה לא לאחסן דברים באינטרנט. כי הם יכולים להמחק. כרגע אני אפילו לא בטוח שיש לי גרסאות אלקטרוניות של כל מה שהיה בבמה חדשה. חלק מהדברים פשוט זרקתי שם בלי לטרוח לשמור על המחשב שלי. ההרגשה של רבים כאילו מה שנכנס לאינטרנט ישאר לנצח אינה מוצדקת: דברים נעלמים. באינטרנט יותר מבהרבה מדיה אחרים.

העלמות פתאומית של במה חדשה תחדד את מה שהרבה חוקרים מדברים עליו בדאגה כבר זמן מה: דורות עתידיים עשויים להסתכל על התקופה שלנו ולא לדעת כלום על מה שהתרחש בה, כי כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים מאוחסן בצורה דיגיטלית, ולא יהיה זמין בעוד כמה עשרות שנים. תחשבו על קבצי המכתבים של אנשי רוח מפורסמים: היום הם כותבים הכל בדוא”ל, ושום דבר מזה לא ישאר עוד מאה שנה, אלא אם מישהו יטרח לארכב את זה כבר עכשיו.

אבל לי עדיין קשה להתגבר על ההלם. במה חדשה הייתה הבסיס לחלק לא קטן מהחיים שלי במשך לא מעט שנים. הרעיון שהאתר הזה פשוט לא יהיה שם יום אחד מעולם לא עלה על דעתי. כואב לי על כל האנשים שעדיין היו פעילים שם, הצעירים הרבים שהמקום היווה עבורם, פשוטו כמשמעו, במה, מקום מפגש ונקודת מוצא לכל כך הרבה דברים אחרים. כולי תקווה שיצליחו לשחזר כמה שיותר, ושהאתר יעלה מחדש לאוויר.

בועז, איתך בצערך.

#אינטרנט #אני ואפסי עוד #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: כסף או כח

הפוסט הבא: מותה של ההיררכיה

לפני כמה זמן קניתי מארז של כל ספרי ה”ג וולס, ולאחרונה קראתי את “מכונת הזמן” שלו. אחרי שסיימתי את הספר צפיתי בסרט שנעשה על פיו בשנת 1960. תמיד מעניין לראות איך במעבר ממדיום אחד לאחר, המעבדים עושים שימוש ברעיונות הכלליים של הספר כדי להעביר מסרים שונים לגמרי בעיבוד.

הספר מכונת הזמן נכתב כביקורת על החברה המעמדית שבה חי וולס. כבר בראשית הספר, כאשר המספר ודמויות אחרות מעלים רעיונות על הדברים הנפלאים שיוכלו למצוא אם יסעו לעתיד, המספר עצמו מפנטז על “חברה קומוניסטית מושלמת”. גם הנוסע בזמן מפתח במהלך ההרפתקה שלו בעולם העתיד תאוריות שונות שכולן סובבות סביב רעיון החברה המעמדית – החל מתאוריה לפיה עולם העתיד הוא שיתופי לגמרי, ועד להבנה המזעזעת שהחברה המעמדית של זמנו התפצלה לשני מינים נפרדים, כאשר האריסטוקרטיה לשעבר הפכו למין גזע נטול בינה וכח, בעוד שהפרולטריון הפך לגזע אלים ואכזר שחי מתחת לאדמה ויוצא לאוויר העולם רק בלילה.

הסרט, לעומת זאת, מנצל את הפרספקטיבה של הזמן שעבר מכתיבת הספר כדי להפוך אותו ליצירה אנטי-מלחמתית. הנוסע בזמן עוצר בדרכו לעתיד בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואז בשניה, ואז במלחמה האטומית שיוצרי הסרט מיקמו ב-1966, שנים בודדות אחרי שנת יציאתו של הסרט. בהמשך מסתבר שהמלחמה עוד נמשכה מאות שנים והחריבה את הציוויליזציה. במהלך אחרון של יאוש החליטה קבוצה מסויימת לרדת מתחת לפני הקרקע ולהקים עולם חדש שם (רעיון שדווקא הופיע ב”מלחמת העולמות” של וולס, כחלום ההזוי של החייל שניצל מהתופת), בעוד שקבוצה אחרת החליטה להסתכן ולהתקיים על פני האדמה.

כאן הסרט מתחיל להאבד בגלל הניסיון להשאר נאמן למקור מצד אחד, אבל לקדם את המסר שלו מצד שני. גם בסרט האנושות התפתחה לשני זנים נפרדים, אבל ההגיון הפנימי של הספר לא עובד בסצנריו של הסרט: ההגיון אומר שאם מין אחד יהפוך למוטציה דוחה ומחרידה, יהיו אלו דווקא האנשים שבחרו להשאר על פני האדמה, חשופים לנשורת הגרעינית. בכל מקרה, אין שום הגיון ברור בסרט לכך שהאלוי, האנושות של מעלה, הם יפים וענוגים וטפשים, בעוד שהמורלוקים, האנושות התת-קרקעית, הם מפלצות מבחילות ומרושעות.

יש לי הרגשה שיוצרי הסרט לא הבחינו באירוניה שבפתרון האלים עד מאוד שמוצא הנוסע בזמן לסכנת המורלוקים – כסרט בעל מסר אנטי-מלחמתי, יש משהו מגוחך בכך שהנוסע בזמן מוביל את האלוי למלחמה (באחד מקטעי האקשן המטופשים והתלושים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, ללא ספק) כנגד המורלוקים. יש גם משהו עגום בעולם המאוד מצומצם של הסרט: כל האלוי והמורלוקים מרוכזים בשטח של גן קטן, וכשהאלוי מצליחים לשרוף את המנהרה הבודדה הזו של המורלוקים, נרמז בסרט כאילו בכך תמו כל תלאותיהם – כל גזע המורלוקים חוסל באבחה אחת.

אבל המטרה של הרשומה הזו לא הייתה להגיד ש”הספר יותר טוב מהסרט”, אלא רק להצביע על השוני המהותי במסרים בין המקור לעיבוד, למרות שלכאורה הסרט די נאמן למקור.

(עדכון: הפוסט הזה הפך חביב משהו על איזה בוט ששולח אליו תגובות ספאם כל הזמן. אז החלטתי פשוט לסגור אותו זמנית לתגובות. אם יש לכם משהו להגיד בתגובה לפוסט, אפשר לשלוח לי דוא”ל ואני אפתח אותו מחדש. סליחה על הטרחה)

#ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: Humanoid Engineering

הפוסט הבא: במה ז"ל?

בויינט מספרים שהרשויות בדרום קוריאה שוקדות על פיתוח קוד אתי לרובוטים, שיתבסס בחלקו על שלושת החוקים של אסימוב ועד עוד כמה דברים שוליים כמו המלצותיה של הרשות האירופית לחקר הרובוטיקה, שלא נשמעים מגניבים כמו משהו שמבוסס על ספרי מד”ב.

הסיבה שזה מעניין, היא המטרה מאחורי פיתוח קוד אתי: לא, כמו אצל סופרי המד”ב, כדי למנוע השתלטות של הגזע הרובוטי על כדור הארץ, אלא בעיקר כדי למנוע שימוש בלתי חוקי ברובוטים, ושמירה על המידע ששמור בזכרון שלהם. הופ – זה כבר משהו מיוחד. לא רק שהרובוט צריך להמנע מפגיעה ישירה בבני אדם במעשה או במחדל, כמו בחוק הראשון של אסימוב, אלא הוא גם צריך להבין מספיק טוב את ההשלכות של כל פעולה שלו כדי למנוע פגיעה בעקיפין בבני אדם ובפרטיותם. המשימה הזו מספיק קשה בשביל בני אדם – לבקש מרובוט לעשות אותו דבר זה פחות או יותר להצהיר שפיתחנו בינה מלאכותית מושלמת.

אבל נניח שזה יצליח לקוריאנים, והם יבנו רובוטים עם קוד אתי שימנע מהם לחשוף מידע פרטי למי שאינו מורשה. תחשבו על הפיתוח הנוכלי הבא: הנדסת אנוש לרובוטים. הנדסת הומנואידים. מי שמכיר את נושא הנדסת האנוש יודע שמדובר בטכניקות שמטרתן לפרוץ לתוך מערכות מוגנות לא באמצעות פריצת ההגנות הממוחשבות, אלא על-ידי שכנוע אנשים שמורשים לגשת למערכת לתת לאפשר לכם גישה פנימה. למשל, אתם יכולים להציג את עצמכם כאנשי תמיכה ולבקש לאשרר את הסיסמא של המשתמש, או אחת ממגוון שיטות קצת יותר מוצלחות שמוצעות בקישור למעלה. הרבה פעמים זה הרבה יותר קל לקבל את הסיסמא למערכת מוגנת מאשר לפצח את ההגנות. אתרי פישינג הפכו את זה להונאה בקנה מידה בינלאומי.

עכשיו תחשבו אותו דבר, אבל בשביל רובוטים. במקום לנסות להגיע לתוך המידע המוצפן בזכרון של הרובוט, אפשר לנסות לשכנע אותו שמותר לכם לגשת למידע הזה, או שבכך שהם לא יחשפו את המידע הם יגרמו במחדל לפגיעה בנפש (“מהר! הבעלים שלך הולך להתאבד! אני חייב את קוד הכניסה לדוא”ל שלו כדי למצוא איפה הוא מתכנן לעשות את זה!“).

האם יתכן שההאקרים ה”טכנולוגיים” וההאקרים ה”חברתיים” יפגשו יום אחד באמצע הדרך, אצל הרובוטים?

#טכנולוגיה

הפוסט הקודם: וויקיטרטמן (וגם: נטדיסק)

הפוסט הבא: כסף או כח