לא שומעים!

יומיים לפני הפריימריז אפשר היה לצפות שאנסה לדרבן אתכם, אלו מקוראי שהתפקדו למפלגת העבודה, להצביע עבורי. אני, כמובן, מאוד אשמח אם תצביעו עבורי, אבל לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע.

בחודשים שקדמו לועידת מפלגת העבודה הייתי שותף בהתארגנות שביקשה להכניס לחוקת המפלגה שהבטחת הייצוג לנשים, העומדת על 40% במוסדות המפלגה, תחול גם ברשימה. לצערנו, לא הצלחנו להעביר החלטה כזו, והבטחת היצוג עומדת כיום על 20% בלבד – כלומר, רק ארבע נשים ב-20 המקומות הראשונים (לא כולל שלי יחימוביץ').

מה שאומר שהנטל עובר אלינו, כלל המצביעים בפריימריס. כל מצביע יכול לבחור בין 8-12 מועמדים בפריימריס. למעלה מ-20 נשים מתמודדות – מועמדות מצויינות אחת אחת. הייתי יכול למלא רשימת מועמדים מלאה רק בנשים שהייתי רוצה לראות בכנסת, בין אם חדשות כמו אסתי קירמאייר ולילי בן-עמי, מוכרות כמו סתיו שפיר ומרב מיכאלי, פעילות ותיקות כמו לאה פדידה ואליס גולדמן, וחברות כנסת בהווה ובעבר כמו נינו אבסדזה, מלי פולישוק בלוך ונאדיה חילו – ועוד רבות אחרות. אין שום סיבה שבין כל המתמודדות המצויינות הללו לא תוכלו למצוא 4-6 שתוכלו להכניס בראש שקט ובשמחה לרשימה שלכם בפריימריס.

אז מה שאני מבקש מכם עכשיו הוא שלצד השמות שלי ושל יהונתן קלינגר, ושל עוד 2-4 מועמדים גברים אחרים, תצביעו גם למספר שווה של נשים. רק כך נוכל להבטיח רשימה שיוויונית, ונהפוך את מפלגת העבודה לדוגמא ומופת למערכת הפוליטית כולה.

ב-29.11 מצביעים 50-50.

—

(על רשימת הליכוד הזוועתית אני אגיב כשירגע קצת.)

#בחירות #דמוקרטיה #ואני ויהונתן קלינגר גם #עבודה #פמיניזם

הפוסט הקודם: תודה ועדכון

הפוסט הבא: מה לא אעשה עבורכם?

השבועיים האחרונים היו חוויה די מדהימה עבורי. העובדה שבעזרתכם צברתי כמעט 14,000 ש”ח בתרומות קטנות עבור קמפיין הבחירות שלי הפתיעה אותי, למרות שמלכתחילה ניסיתי לשמור על אופטימיות. אז רציתי להודות באופן פומבי לכל התורמים (תודה אישית תשלח לתורמים מעל 50 ש”ח בהמשך).

14,000 ש”ח זה מגניב. אבל אתם יודעים מה ממש מגניב? מליארד דולר, לא, סתם. 14,000 ש”ח זה לגמרי ממש מגניב. אבל אם בכל זאת אתם עדיין רוצים לתרום לקמפיין שלי ולעזור לי להגיע לכנסת, יש כמה דברים שעדיין אפשר לעשות.

ראשית, עדיין אפשר לתרום כספית, באמצעות העברה בנקאית לח-ן 093-04171693 ע”ש דב קננגיסר – בחירות מקדימות למפלגת העבודה, בבנק איגוד (קוד בנק: 13), סניף רחובות, או באמצעות משלוח המחאה ע”ש דב קננגיסר בדואר לרחוב ש. בן ציון 44, רחובות. (לתשומת לבכם: כל התרומות חייבות להיות גלויות וידווחו כחוק למבקר המדינה שיפרסם אותן באתר האינטרנט שלו. התרומה המקסימלית המותרת, אם תהיתם, היא ע”ס 10,000 ש”ח).

שנית, אפשר להרשם להתנדב עבורנו. אנחנו ניצור אתכם קשר כאשר יהיה צורך במתנדבים.

שלישית, אפשר להזמין אותנו לחוגי בית. אם אתם מכירים חברי מפלגת העבודה ויכולים לארגן עבורנו מפגש אצלכם, צרו איתנו קשר.

בנוסף, אפשר לעזור לנו להשתלב במפגשים שמארגנים הסניפים. נכון לעכשיו מתוכננים לי שני מפגשים שכאלו – ברמת השרון וברחובות, ואני מנסה להשתלב במפגש נוסף בדרום תל-אביב ואחד בנצרת. אם אתם חברי המפלגה בישוב אחר, אני ממליץ לכם לפנות למזכיר הסניף ולבקש להזמין אותי ואת יהונתן למפגש עם חברי הסניף.

ולבסוף, אפשר כמובן להמשיך ולהפיץ את שמענו בקרב כל בעל זכות הצבעה שאתם מכירים. אפשר להפנות אותם לעמוד הבית המשותף שלנו, למצע שלי, ו/או לעמוד הפייסבוק שלנו. אם אתם רוצים חומרים מודפסים להפיץ או לתלות – פלאיירים, פוסטרים וכן הלאה, צרו איתנו קשר ונדאג לשלוח אותם אליכם.

אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של המרוץ, וכל סיוע הוא קריטי לקמפיין. הפריימריס יערכו ב-27 בנובמבר. אם אתם רוצים לראות אותי ואת יהונתן בכנסת, עכשיו הזמן לעשות משהו בנידון. תודה!

#אדמיניסטרציה #ואני ויהונתן קלינגר גם

הפוסט הקודם: אז מה אתה חושב על..?

הפוסט הבא: מצביעים 50-50

← לפוסט המקורי · תגובות, חלק 2 מתוך 2

בסתיו 1969 מפלגת העבודה (או ליתר דיוק, המערך הראשון, שכלל את מפא”י ואחדות העבודה) התאחדה למערך השני עם רפ”י ומפ”ם. אפילו פרישתו-מחדש של דוד בן-גוריון שהקים את “הרשימה הממלכתית” לא העיבה על השמחה ועל הציפיות: לראשונה, רשימה שמונה למעלה מ-60 חברי כנסת מתמודדת בבחירות. הציפיות היו בשמיים. היו שדיברו על רוב מוחלט של 65 חברי-כנסת לרשימה המשותפת. היו שפינטזו גם על 70.

והיו להם כל הסיבות שבעולם להאמין שכך יהיה. המערך עמדה לבדה מול מערכת פוליטית נטולת כוחות משמעותיים שיאיימו עליה. לכולם היה ברור שממשלת האחדות שהוקמה ב-67' תקום מחדש גם אחרי הבחירות. האופוזיציה, אפקטיבית, לא הייתה בנמצא. גח”ל עצמה התמודדה עם פילוג בשורותיה, עם הקמת “המרכז החופשי” של שמואל תמיר, ועמדת השותף בממשלת האחדות של מנחם בגין פעלה כנגד האורטור האופוזיציונרי הנלהב שמצא עצמו ללא כלי הנשק העיקרי שלו. כל זאת, כמובן, על רקע הנצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, וההילה שעטפה את ראשי המפלגה.

כשהציפיות כל כך גבוהות, הנטייה היא לצפות או להישג אדיר, או לנפילה מטלטלת. מה שמדהים בבחירות לכנסת השביעית הוא כמה מעט באמת קרה בהן, למרות הכל. המערך לא השיג את הרוב הפרלמנטרי שרצה, בעיקר בגלל שדוד בן-גוריון, שסירב להצטרף יחד עם שאר חברי רפ”י, הצליח לגרוף, בפעם האחרונה בחייו, ארבעה מנדטים עבור “הרשימה הממלכתית” שלו. ¹ שני מנדטים נוספים זלגו ימינה לגח”ל והמרכז החופשי שפרשה ממנה. שאר המפלגות נשארו עם אותו מספר מנדטים או עם מנדט אחד או יותר פחות. וזהו. המפץ הגדול של סוף שנות ה-60 לא הסתיים בקול ענות חלושה, אבל הוא כן הסתיים בפיהוק אחד גדול. גם העובדה שממשלת האחדות שיצאה לבחירות היא גם הממשלה שהוקמה אחריהן לא עזרה.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים מחדש.

אתמול הודיעו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן על איחוד המפלגות שבראשן הם עומדים לכדי מפלגה אחת – “הליכוד ביתנו”. ² הפרשנים התחילו את טרטוריהם הקבועים עוד לפני שהספיקה להתכנס אסיפת העיתונאים. הקביעה המרכזית של כמעט כולם היא שהשלם יהיה קטן מסך חלקיו. כמה מנדטים ילכו לאיבוד באיחוד הזה? ההערכות נעות בין שניים בקרב הזהירים ועד מספרים הרבה הרבה יותר גדולים אצל הממהרים לחגוג. אפילו בקרב חברי הכנסת של הרשימה החדשה לא נראה שאנשים מעיזים לפנטז על הגדלת מספר המנדטים לעומת מה שניבאו הסקרים לשתי המפלגות עד כה.

אז מה קורה פה? מה יש לנתניהו ולליברמן להרוויח ממהלך כזה? הצעה אחת שהעלו רבים היא שמדובר במהלך שנובע מפחד. התסריט הוא כזה: נתניהו קיבל סקרים שניבאו לו הרבה פחות מנדטים ממה שראינו עד כה, הוא נבהל מהאופציה של שיוויון מול מפלגת העבודה, וכתוצאה מיהר לסגור עסקה עם ליברמן, שהרוויח נקודת מוצא נוחה מאין כמוה להשתלטות על ראשות הליכוד תוך מספר שנים והפיכתו לראש הממשלה. זה יתכן, אבל נראה לי שהתסריט הזה נשען יותר על משאת נפש מאשר על משהו ריאלי. הסקרים בחודשים האחרונים לא הראו על צמצום משמעותי של הפער בין העבודה לליכוד (לצערנו), ואין סיבה לחשוב שדווקא הסקרים שנתניהו הזמין יראו מציאות הרבה יותר אפלה מבחינתו.

אופציה אחרת היא שנתניהו משחק שחמט, ובשחמט חלק משמעותי מהמשחק לא מתרחש על הלוח אלא בראשם של היריבים. נתניהו הסכים להקריב כמה חיילים במהלך הזה (ואני נוטה להסכים בהקשר הזה עם הזהירים יותר במנבאים) — ואם פייגלין יהיה אחד החיילים הללו, מה טוב! — כדי להשיג יתרון פסיכולוגי עצום. מפלגה משותפת עם 40 מנדטים מול מרכז ושמאל מפורקים למפלגות שהגדולה שבהן היא בת 20 מנדטים ועודף? קואליציה שהמפלגה המובילה אותה מהווה שני שליש ממנה, במקום פחות מחצי במצב הנוכחי? זהו יתרון ניכר שלאף מפלגה אחרת כיום, לצערנו, אין. הליכוד (ביתנו, ביתנו) תהפוך להיות מפא”י חדשה, כפי שהליכוד תחת שרון איימה להיות עד שהוא החליט לפרק את החבילה בגלל כל מיני “מורדים” מציקים שהתעקשו על שטויות כמו מצע המפלגה ומה שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.

מה שמביא אותנו לפגם המרכזי הפוטנציאלי בתוכנית של נתניהו וליברמן: ברשימה גדולה יש גם ספסלים אחוריים גדולים, ובמציאות הקיימת של פוליטיקה פרסונלית בעיקרה, זה אומר שיהיו למפלגה למעלה מעשרים חברי כנסת שמחפשים לעשות לעצמם כותרות ושם. 20 אקוניסים ודנונים ורגבים ומיכאליים שלא יבחלו ביציאה כנגד ראש המפלגה שלהם אם ירגישו שהדבר ישרת אותם אישית, כי האלטרנטיבה היא העלמות. אני יכול להאמין שהשותפות בין נתניהו לליברמן ³ תהיה יציבה. אני מאמין גם שליברמן יצליח, פחות או יותר, לשלוט בחברי המפלגה שלו – לפחות כל עוד הוא זה שקובע מי מהם ישאר ומי מהר יזרק החוצה. אבל נתניהו מעמיד לעצמו אתגר משמעותי בשמירה על משמעת בקרב המפלגה שלו. בודאי כל עוד שיטת הבחירות היא כזו שמקלה מאוד על הקמת מפלגות חדשות שיכולות לטעון לייצג מגזרים שהליכוד ביתנו מזניחה (בין אם מזרחים, דתיים, או ליברלים).

ואכן, שינוי שיטת הממשל עומד בראש מעייניהם של שני ראשי המפלגה. אבל עכשיו זה לא סתם עניין של “מה נכון לעשות”, אלא זה כבר אינטרס השרדותי של נתניהו. והעובדה הזאת, בשילוב העובדה שליברמן נמצא כפסע ממשרת המנהיגות הנשיאותית ששינוי כזה ייצור, זה אחד הדברים המפחידים ביותר ששמעתי כבר הרבה זמן בפוליטיקה הישראלית.

—

ועכשיו משהפחדתי אתכם כראוי, ברצוני להסב את תשומת לבכם גם לעובדה שעוד נותר שבוע לגיוס הכספים שלי. אני נמצא טיפה מתחת ל-10,000, שזה מגניב ומדהים וכל מי שתרם היא/הוא אדם נפלא, אבל זה עדיין לא באמת מספיק. אם אתם רוצים לעזור להכניס לכנסת מישהו שישמור על הדמוקרטיה הישראלית ויחזק אותה מפני האיומים העומדים בפניה, מישהו שיודע מה תפקיד הכנסת ורוצה לדאוג שהיא תבצע אותו כראוי – אנא סייעו לי לממן את קמפיין הפריימריס שלי. תודה!

#בחירות #דמוקרטיה #ליברמן #נתניהו #פוליטיקה

הפוסט הקודם: איפה הכסף?

הפוסט הבא: אז מה אתה חושב על..?

לאור הקדמת הבחירות, קמפיין הבחירות המקדימות שלי ושל יהונתן קלינגר שהתנהל לו בעצלתיים נאלץ להתעורר ולהתחיל להזיז את עצמו. צעד ראשון והכרחי, למרבה הצער, הוא גיוס כספים. אין לי הון עצמי להשקיע בבחירות הללו, אין מאחורי שום גורם שיכול לתמוך בי, ואין לי תומכים עשירים שיכולים להרשות לעצמם לזרוק 10,000 ש”ח כל אחד על קמפיין בחירות של מישהו.

מה שיש לי זה אתכם: אלפי אנשים רגילים, אזרחים שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ואין להם הרבה כסף, אבל יש להם רצון לשנות פה, לתקן. ובדיוק אתכם אני צריך. דרך אתר מימונה פתחתי פרויקט גיוס תרומות. היעד הראשוני צנוע: 5,000 ש”ח (30% מהם כבר נתרמו), במשך שבועיים. השאיפה, כמובן, היא להגיע להרבה יותר מזה בעזרתכם. כל תרומה עוזרת ומקדמת אותנו למטרה.

בעזרת התרומות שלכם אוכל לממן הדפסת חומרים, כמו גם חוגי בית ברחבי המדינה (אגב, אם אתם רוצים לארח חוג בית כזה אצלכם, רק תגידו).

אם אתם קוראים את הבלוג הזה אתם כבר מכירים אותי, את עמדותי ואת כישורי. אתם גם בטח כבר יודעים אם הייתם רוצים לראות אותי בכנסת או לא. אז אם כן, אני אודה לכם אם תוכלו לתמוך בקמפיין.

מה עוד אפשר לעשות? להפיץ. קישורים לפוסט הזה, או ישירות לפרויקט במימונה. להפיץ לכל קצוות הארץ, ולהציק לכל החברים שלכם עד שהם זורקים אתכם מכל המדרגות על כמה ששני החבר'ה האלה ראויים לקולות שלהם בפריימריס (בהנחה שהחברים שלכם חברי מפלגת העבודה). אנחנו נמנעים מלהספים אתכם ואת חברי המפלגה בכלל, ולכן תלויים לגמרי בשיתוף הפעולה שלכם כדי להפיץ את שמענו למרחוק.

אם יש לכם שאלות, או שאתם מעדיפים לתרום באופנים אחרים (בהמחאה, או דרך התנדבות), דברו איתי בדוא”ל.

ודבר אחרון: הייתי מאוד רוצה להוסיף לעמוד הפרויקט סרטון קצר בו אציג את עצמי. הבעיה היא שהמצלמה הביתית שלי די מחורבנת. אם למישהו יש מצלמה טובה, ומוכן לפגוש אותי ברחובות או בתל-אביב כדי לצלם סרטון של כמה דקות, צרו איתי קשר.

#אדמיניסטרציה #בחירות #ואני ויהונתן קלינגר גם #כסף

הפוסט הקודם: לשכנע, לא רק את המשוכנעים

הפוסט הבא: חיבור וחיסור

‪

‪And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.‬

‪-David Bowie (Changes)‬

‪Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.‬

‪- Gerry Mackie (2006)‬

‬

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין. ¹ אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת. ² או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו”ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא “פשוט לא חשבה על זה”. כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש”התחילו להסתובב עם ערבים”, שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל “יוצאי דופן”, ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב”יוצא מן הכלל המעיד על הכלל”. ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום. ³ אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר “וואלה, צודקים”, ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם “המרה” פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים ⁴ – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ”טוקבקיסט בתשלום”, למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה”כיבוש! כיבוש!” שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של “היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק,” אלא יותר בכיוון של “משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת”. אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה”גרעין הקשה” לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

—

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי. ⁵ סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא “לנצח”, לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו. ⁶ לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה”נשית” מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה”יריבים”.

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

—

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

‪Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?” Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.‬

#אופוזיציה #בחירות #דמוקרטיה #דפני ליף #יאוש #מדע המדינה #מציאות #נתניהו #פוליטיקה #פמיניזם #רעיונאות

הפוסט הקודם: תקציב עכשיו!

הפוסט הבא: איפה הכסף?

בנאומו שלשום אמר בנימין נתניהו משהו שראוי להקדיש לו תשומת לב: הוא אמר שהוא לא יכול להעביר את תקציב המדינה, כי אנחנו נכנסים לשנת בחירות. לטענתו, בזמן בחירות שמים כולם את האינטרס המפלגתי לפני האינטרס הלאומי, ולכן תקציב שיחקק עכשיו הוא תקציב פופוליסטי, חסר אחריות, שיפגע בכלכלה הישראלית.

יש סיבה לחשוש שכשנתניהו אומר “כולם”, הוא בעיקר משליך מעצמו. נתניהו הולך לבחירות כי הוא יודע שאם ידחה את הבחירות לאחרי שיעביר תקציב, הוא יאלץ לעשות אחד משני דברים: או להעביר את התקציב שהציבור רוצה (נו, זה ה”פופוליסטי”, “חסר האחריות”), או, אם הוא מעביר את התקציב שנתניהו עצמו רוצה, ¹ לספוג פגיעה אלקטורלית פוטנציאלית ואולי אף להפסיד את ראשות הממשלה.

אבל אולי אני חושד בכשרים! אולי נתניהו באמת חושב שהמפלגות האחרות בקואליציה שלו הן פשוט לא אחראיות, ואילו הציבור דווקא ייתן לו גיבוי כדי להעביר את התקציב שהוא רוצה להעביר. יש דרך פשוטה לבדוק את זה: נתניהו צריך להציג לציבור את התקציב שהוא מתכוון להעביר אם וכאשר יבחר. לא תוכניות מעורפלות, לא הבטחות לטווח לא ידוע. תקציב. אם נתניהו יחזור לכסא ראש הממשלה בפברואר 2013, איזה תקציב הוא יציג בפני הכנסת? בלי עיזים ובלי שטויות. התקציב כפי שנתניהו רוצה להעביר אותו. כן, יתכן שיהיו שינויים כתוצאה מהמשא ומתן הקואליציוני, כמובן. אנחנו חייבים – ויותר מכך חייבים מצביעיו הפוטנציאליים של נתניהו –  לדרוש מנתניהו לכל הפחות להציג תקציב ולהתחייב שזה יהיה הבסיס למשא ומתן הזה. נתניהו אפילו יוכל לטעון שהוא קיבל מנדט מובהק מהציבור לתקציב הספציפי הזה!

איכשהו לא נראה לי שנתניהו יאהב את הרעיון שלי. מי שכן צריך לבצע את הרעיון היא מפלגת העבודה. על המפלגה להציג כחלק מקמפיין הבחירות שלה תקציב מפורט ולהתחייב שתקציב זה יהיה, לכל הפחות, נקודת המוצא למו”מ קואליציוני אם וכאשר שלי יחימוביץ תתפוס את כסא ראש הממשלה.

מהלך כזה, לדידי, יהיה לא רק ראוי והגון, אלא גם נכון מבחינה טקטית: העברת הויכוח לדיון סביב נקודות כאלו או אחרות בתקציב שתציע מפלגת העבודה יאפשר לה לקבוע את האג'נדה של מערכת הבחירות. גם אם ימצאו פגמים בתקציב, הרי שהליכוד יאלץ להצביע על ה”פגמים” הללו, ולהציע להם חלופות, ובכך לחשוף את כוונותיהם בנוגע לתקציב 2013. מפלגת העבודה תהפוך למפלגה האחראית, בעוד שהליכוד יוצג כמי שמתחמק ומנסה למכור לציבור הבטחות ריקות. הדבר גם יקבע את הכלכלה כנושא המרכזי של קמפיין הבחירות, ויקשה על נתניהו להסיט את הדיון להפחדות על איראן.

למפלגת העבודה יש קאדר גדול ואיכותי של כלכלנים ומומחים שיוכלו לגבש תקציב שכזה בזמן יחסית קצר, מה גם שזה זמן רב שקבוצות חברתיות שונות פועלות לנסח תקציבים חברתיים שיכולים לשמש בסיס להצעה מפלגתית שכזו. זהו המהלך הנכון, הראוי, והכדאי ביותר להובלת מערכת הבחירות הנוכחית.

#אופוזיציה #בחירות #כסף #נתניהו #עבודה #שלי יחימוביץ'

הפוסט הקודם: מות הפרינט

הפוסט הבא: לשכנע, לא רק את המשוכנעים

(כן, כן, בחירות. שמעתי. אני אאמין אם זה עדיין יהיה נכון מחר בבוקר).

אז לרגל הקריסה של מעריב והצרות בהארץ, נעשה פופולארי במקומות מסויימים לנבא את מותו של הפרינט ולהגיד שהשד לא נורא כל כך. הטיעון הוא פשוט: אין שום דבר מיוחד בעצים מתים. העיתונות יכולה לעבור במלואה לאינטרנט ולא יקרה שום דבר. להפך: להרים עיתון באינטרנט שיהיה זמין מיד לכל העולם זה הרבה יותר זול מאשר להדפיס עיתון פיזי ולנסות להפיץ אותו בכל הארץ. למעשה, אם אנשים יתרגלו לצרוך את העיתונות שלהם באינטרנט, היא תהיה הרבה יותר שיוויונית, חופשית ופתוחה.

האמת היא שהם צודקים. אי אפשר לעצור את הקידמה, ולא יהיו לודיטים שינפצו את חוות השרתים כדי שנוכל לחזור להדפיס עיתונים במכונות דפוס עצומות לייק גוד אינטנדד.

אבל יש משהו צורם בטקסטים הללו שמשבחים את המעבר מפרינט לווב.

עתיד העיתונות הוא בדיגיטל. מעל גבי הרשת, באפליקציות לסמארטפונים ובטאבלטים.

יש אנשים שזה עדיין נראה להם הגיוני. הצרה היא שהם חלק מאוכלוסייה שהולכת ומתבגרת וגדל דור חדש שהרגלי צריכת המדיה שלו שונים בתכלית. מספרים לנו שמשבר העיתונות אינו ייחודי לישראל ויש לו פתרון הגיוני אחד, אימוץ טכנולוגיות כמו האינטרנט והסלולר להפצת תכני העיתון וסגירת מכונות הדפוס המיושנות והמנגנון היקר שמפעיל אותן.

אז זהו, שלא. כמעט רבע מבתי האב בישראל אינם מחזיקים במחשב. בתי האב, לא האוכלוסיה (וכמובן שבתי האב בעשירונים הנמוכים יותר כוללים יותר נפשות – בחמישון התחתון יש פי שתיים נפשות לבית אב מאשר בחמישון העליון). 40% מבתי האב בחמישון התחתון אינם מחזיקים במחשב, לא כל שכן בטאבלט. לשליש מבתי האב בישראל אין אינטרנט. כמה שלא תאשימו את החרדים, הם לא שליש מבתי האב בישראל – הם פחות מתשעה אחוז. הסכנה לדמוקרטיה, לפיכך, אינה נובעת מסגירתו של עיתון כזה או אחר, אלא מהאפשרות שלמגזר רחב כל כך מהאוכלוסיה בישראל לא תהיה נגישות לעיתונות חופשית.

אז האם משמעות העניין שהמדינה צריכה להציל את עיתונות הפרינט? כמובן שלא. אבל המדינה צריכה להתערב כדי להבטיח נגישות מינימלית לכל אזרח לכלי הבסיסי לצריכת חדשות. כשם שהמדינה מבטיחה שאזרחיה ידעו קרוא וכתוב, כך היא צריכה להבטיח שלכל אזרח תהיה נגישות למחשבים ולאינטרנט, לפחות ברמה הבסיסית. משמע: מתן סיוע ברכישת מחשב לבעלי הכנסה נמוכה, הצעת קורסים בסיסיים (או סבסוד של קורסים שכאלו בשוק החופשי) לשימוש במחשב ובאינטרנט, והבטחת נגישות לחיבור בסיסי לרשת במחיר זול במיוחד או אף בחינם ¹.

למהלך כזה תהיה גם חשיבות כלכלית אדירה: מתן נגישות לעולם המקוון לכלל האוכלוסיה תאפשר גם למשפחות מעוטות יכולת להקנות לילדיהן את הכלים הבסיסיים הדרושים להתקדמות ולהתפתחות, ותצמצם את הפער הדיגיטלי שמנציח עוני בעולם שמתפתח טכנולוגית בקצב הולך ומתקדם.

מות הפרינט הוא כנראה בלתי נמנע. אין כל הגיון בניסיון לדחות את הקץ באמצעים מלאכותיים. אך יהיה זה גם שגוי להרים ידיים ולהגיד שאם אי אפשר לשנות את כיוון ההתפתחות הזה, הרי שאין שום צורך להתערב ולמנוע את ההשלכות השליליות יותר שלו. תפקידה של המדינה ברגעי שינוי שכאלו הוא לנתח את המהלכים הצפויים ואת השלכותיהם, ולדאוג שהמעבר יתרחש באופן שימנע פגיעה בפגיעים ביותר. בעלי ההון ישרדו גם בלי חבל הצלה מכספי משלם המיסים. העשירונים התחתונים – כנראה שפחות.

#אינטרנט #דמוקרטיה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות #כסף #מספרים #מציאות

הפוסט הקודם: אוטוזנופוביה

הפוסט הבא: תקציב עכשיו!

כשהייתי בטורונטו נהגתי להתבדח לפעמים על כמה שאני “שונא את המהגרים האלו”. כמו כל בדיחה, יש בה גרגר של אמת. מאוד קל לפעמים להתפס לשונות של מה שמכונה “visible minorities” – מיעוטים שקל לזהותם ככאלו בגלל צבע עורם או משהו כזה ¹, ולהשליך מהתנהגות של אחד מהם לקבוצה כולה. כמו שנאמר, בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. החוכמה בהתגברות על הגזענות היא לא שלא להרגיש את התחושה האינסטינקטיבית הזו של “האחר”, אלא להיות מודע לה ולהתנגד לה באופן מודע כדי לנטרל אותה.

אבל יש ישראלים שגרים בחו”ל ושנאת המהגרים (האחרים) שלהם היא לא בדיחה, אלא מציאות עגומה. אקזיביט איי: ענת לוי, ישראלית שהיגרה לפני כמעט שלושים שנה לאיטליה והחליטה ברוב טובה לחזור לארץ ובדרך לירוק לבאר שהיא שתתה ממנה עד כה. רוב הטור של לוי מעניין לי את העכוז: כמה קשה להסתגל לארץ חדשה, ובירוקרטיה, ופקידים לא נחמדים ויאדה יאדה יאדה ². כלומר, כן, אני בטוח שהכל נכון, אבל לא שונה באופן מהותי מחוויותיו של כל מהגר אחר בעולם. לאשתי יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים על העליה שלהם מברה”מ.

הקטע המעצבן הוא הקטע שהעורך החליט להדגיש בכותרת המשנה של הטור: “משפחת לוי עזבה את מילאנו המתאסלמת”. או במילותיה של לוי עצמה:

כולנו עקבנו בהתעניינות גדולה אחרי הסדרה של צבי יחזקאלי [קישור שלי. ד.ק.] בעקבות האיסלאם באירופה. ראיתי את מילאנו וחוויתי את התחושות שהוא העביר: הפחד, השנאה, חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים. כל אלה החזירו אותנו למה שכולם מרגישים היום גם באיטליה. השמאל האיטלקי נתן לאיסלאם הרדיקלי לפעול ביד חופשית. אתה יכול לראות על המדרכות באזורים שונים עשרות מוסלמים מתפללים, השווקים נשלטים בידי ערבים ומהגרים, מסוכן מאוד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים. היו אפילו מעשי אונס תוך כדי נסיעה. האיטלקים מצקצקים בלשונם וממשיכים בשגרה אירופית טיפוסית. בתי הספר וחדרי היולדות מלאים מהגרים. אחת מכל שלוש לידות באיטליה – של זרים.

וגם מסוכן מאד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים! כי זה לא נכון לגבי כל עיר גדולה בעולם בלי קשר לכמות המיעוטים בה!

ובמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית, מסכמת לוי את הפסקה כך:

אירופה יושבת על פצצה מתקתקת ושנאת הזרים מתגברת והולכת ולא ממש מבחינה בין גזעים ודתות.

קחו מדינה נורמלית, כמו ישראל. פה כולם מבינים שיהודים זה אחלה, וערבים זה פויה. ככה צריך. בגלל זה, כנראה, בחרו לוי ומשפחתה לבוא לישראל. רק כאן אנשים כמוה ירגישו בבית. באמת מזל שיש עליה לישראל ואפשר לייבא את כל גזעני העולם היהודיים לכאן. אין לנו מספיק, פשוט.

—

אז האם איטליה מתאסלמת? ובכן, איטליה היא אחת המדינות עם אחוז המוסלמים הקטן ביותר באירופה. בערך 2.5 אחוז מתושבי איטליה הם מוסלמים (והרבה פחות מכך אם סופרים רק אזרחים). כדי להבהיר עד כמה המספר הזה קטן: יותר מפי שניים ממנו הוא מספרם של האנשים שמגדירים עצמם “ללא דת” כלל. וזה במדינה קאתולית אדוקה למדי. ומילאנו עצמה? החל משנות ה-70 עברה מילאנו תהליך פירבור שהקטין את אוכלוסיתה בכשליש. רק בעשור האחרון גלי ההגירה פנימה הדביקו את גלי ההגירה החוצה, ומילאנו רשמה את הגידול הראשון מזה 40 שנה, של כחמישה אחוז, באוכלוסייתה. המשמעות של שני התהליכים הללו היא שמילאנו היא אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר באיטליה, עם כ-20% מאוכלוסייתה שאינם איטלקים אתניים. הו, 20% זה באמת הרבה! מאין מגיעים כל אותם אנשים? ובכן, כ-34,000 מהם, או 14% מהזרים, הם מהפיליפינים. עוד 19,000 מסין. עוד ברשימת עשרת מדינות המוצא הגדולות: פרו, אקוודור, סרי לנקה, רומניה, אוקראינה ואלבניה. הקבוצות הללו לבדן אחראיות לקצת יותר מ-50 אחוז מהזרים במילאנו. שתי הקבוצות האחרות בעשרות הגדולים – מצרים ומרוקו – אחראיות רק לכ-15% אחוז מכלל הזרים. עוד 20% מהזרים במילאנו הם תושבי מדינות אירופיות אחרות. יתר 15 האחוזים – משאר העולם.

אז איך זה שכל לידה שלישית היא של זרים? וכן, ראשית – זרים, לאו דווקא מוסלמים. התשובה הפשוטה היא שהאיטלקיות יולדות ממש מעט. נכון ל-2006 מדובר היה בשיעור הילודה השלישי מלמטה באירופה. (אגב, מעניין לראות את שלוש המדינות בתחתית הרשימה, אולי הן תשמענה מוכרות לכם: יוון, ספרד, איטליה. מישהו שמע את שטייניץ?). עם שיעור ילודה כל-כך נמוך, כדי להשיג לידה אחת מכל שלוש עבור 20% מהאוכלוסיה צריך קצב ילודה של בערך פי שתיים מאשר רוב האוכלוסיה. שיעור הילודה האיטלקי נאמד בכ-1.33 ילדים לאשה, ומכאן שלמיעוטים צריך להיות שיעור ילודה אסטרונומי של 2.66 ילדים לאשה. כלומר, לא שונה מהותית מהחילונים בישראל. לא בדיוק תמונת ההשרצה הזדונית שלוי מנסה לצייר. (שימו לב: עדכון בתחתית הפוסט).

אז בהערכה המופרזת ביותר אפשר לדבר על קצת פחות משליש מ-20% מהאוכלוסיה, כלומר, כ-6%. עם קצב ריבוי טבעי רגוע למדי. הזוהי התאסלמותה של מילאנו, זו שגרמה למשפחת לוי לארוז את הפקלאות ולבוא למדינה עם מיעוט ערבי של למעלה מ-20% בתהליכי התחרדות מתקדמים? אני לא אוהב לדבר על איומים דמוגרפיים, אבל אם זה מה שמפחיד את גב' לוי, נראה לי שישראל היא לא בדיוק המקום לעבור אליו.

אבל זהו, שבישראל לא ממש רואים את הערבים. הם לא יעזו להתפלל על המדרכות שלנו. ישראל הבטיחה שהם ישארו בישובים שלהם, וגם אם הם כבר באים לאזורים יהודיים, הם כבר יודעים לשמור על פרופיל נמוך. בקיצור, הבעיה באיטליה היא לא קיומם של המוסלמים, אלא ששם הם לא יודעים את מקומם. בישראל אנחנו יודעים להיות גזענים נגד האנשים הנכונים. אז למה לא להגר למקום שבו מקבלים יחד עם הדרכון גם מעמד אוטומטי של עם אדונים?

—

המאזן הדמוגרפי שצריך לאיים עלינו יותר מכל הוא לא כמות האנשים עם הזקנים והכיפות ולא כמות הנשים עם החיג'אב. המאזן הדמוגרפי שצריך להדאיג אותנו הוא כמות הענת לויות הזנופוביות, ולא משנה מאיזה דת, עדה או מגדר הן, לעומת כמות האנשים הליברלים, ההומניסטים, הפתוחים, שרוצים לחיות במדינה נורמלית, עם חברה נורמלית, שמקבלת את האחר וחוגגת את השונה. לא על חשבון הזהות שלנו, אלא לצידה, ומתוך אמונה בחוזקה של הזהות הזאת.

—

עדכון: אוקיי, אז אחרי שישנתי וחשבתי קצת הגעתי למסקנה שפישלתי קצת בחישוב לגבי שיעור הילודה. 20% זרים יש במילאנו, לא בכל איטליה. בכל איטליה האחוז הוא דווקא בסביבות ה-8. הדבר, כמובן, משנה משמעותית את החישוב. אבל רגע, למה רק את הנתונים שלי צריך לבדוק מחדש? הרי גם את המספר “אחת מכל שלוש לידות” קיבלתי כתורה מסיני מפיה של מי שאין לחשוד בה בנאמנות יתרה לעובדות. אז בסיוע קורא נאמן מצאתי את הדו”ח הזה, של המוסד המרכזי לסטטיסטיקה באיטליה (יעני הלמ”ס שלהם או משהו כזה). הדו”ח הוא טכני, אז גוגל תרגם מספיק כדי למצוא בתוכו את הנתון הדרוש: 14%. זהו חלקם של הילדים שנולדו לזוגות זרים (להבדיל מילדים שנולדו להורים איטלקים – 82% – ועוד 4% שנולדו לאם זרה ואב איטלקי). לשמחתי, השילוב של שני הנתונים החדשים מחזיר אותנו לאותה נקודה בדיוק: בערך שיעור ילודה של בערך פי שתיים בקרב זרים. או כ-2.8 ילדים לאם זרה, בממוצע. סתם, כי אני לא אוהב נתונים לא מדוייקים.

#איסלם #אירופה #אני קרציה #גזענות #דת #הגירה #חברה #ישראליאנה #לאומנות #ערבים

הפוסט הקודם: לא רואים!

הפוסט הבא: מות הפרינט