קבוצה של תלמידים “דתיים וחילוניים” (קרי: דתיים, בעיקר, אחרת לא היו מציינים) בהנהגתו של תלמיד ישיבה תיכונית, שיגרו מכתבים למנהלי בתי ספר ברחבי הארץ בדרישה להסיר את תמונת ראש הממשלה התלויה בביה”ס משום ש”אמות המידה המוסרית שראש הממשלה מייצג אינן מושא לחיקוי. 'האחריות' שראש הממשלה גילה אחרי מלחמת לבנון השנייה אינה האחריות שראוי לחנך לה”. מנהיג העוללים, אחד רועי גיפמן, תלמיד י”א, אמר כך לכתבת טמקא: “ראש ממשלה זה דבר מכובד, כמו מלך, זה מעמד הכי גדול היום בעם ישראל.” כך ממש: ראש הממשלה בישראל הוא כמו מלך. מדובר פה, להזכירכם, בתלמיד י”א – בחור שאו שלומד עכשיו אזרחות, או שכבר עשה את הבגרות שלו באזרחות בשנה שעברה. והוא מצליח להנפיק את המשפט המטומטם הזה. אז מה הפלא שאני כל הזמן מטרטר על הצורך בשדרוג משמעותי של לימודי האזרחות בישראל?

אגב, שימו לב גם שראש הממשלה הוא במעמד “הכי גדול היום בעם ישראל” – לא במדינה ישראל. מה שמוביל אותנו היישר ל—

יוסי גורביץ פרסם היום (אתמול, עבורכם) טור העוסק בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, לפיה ירושלים לא תהיה רק בירת ישראל אלא גם “בירת העם היהודי”. גורביץ מסיק מכך לא מעט דברים שאני מסכים איתם לגבי “התפוגגותה של הישראליות”, אבל מה שאני רציתי לדבר עליו הוא הקשר בין מה שיוסי כתב לבין מה שמתבשל אצלי בראש כאופציה לתזה לדוקטורט שלי.

(התראה: אין לי מושג. בהחלט יתכן שאני מדבר שטויות. אחרי שאסיים ללמוד למבחן הגדול שלי באוגוסט, אני מתכנן להתחיל לקרוא הרבה יותר בנושא הזה, ויכול להיות שבסוף התהליך אני אזנח את הכיוון הזה. לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות, בבקשה, וביקורת שתחסוך ממני הרבה עבודה מיותרת תתקבל בברכה).

לאחרונה התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי, שעוסק בנושאי אזרחות והגירה. אחת השאלות שעלו לי (וטרם הספקתי לדון איתו עליה) היא נושא מקור האזרחות. בטקסט שהוא עובד עליו כרגע, הוא מזהה כמקור האזרחות את מדינת הלאום. מדינה אני מבין – אבל למה לאום? מדינת הלאום הפכה, במאתיים השנים האחרונות, לסטנדרט: או שלאומים מקימים לעצמם מדינה, או, לחלופין, שמדינה דואגת לייסד לאום מתוך תושביה. זה נכון במדינות מערביות (חישבו על ה”עם” האמריקאי שמורכב כולו ממהגרים), וגם במדינות מתפתחות (לאומים אפריקאיים שמבוססים על הגבולות המקריים של אימפריות קולוניאליסטיות). הסיבה שנוח למדינות להיות מדינות לאום (ותסלחו לי על הפונקציונליזם, אני לא טוען שהפונקציה היא הסיבה לקיום הלאום) היא שהיות המדינה “שייכת” ללאום מקנה למדינה לגיטימציה. לפני היות הלאום, הלגיטימציה לשלטון השליט (אם נתעלם מה”לגיטימציה” של החסד האלוהי) הייתה הנאמנות האישית של הנשלט (לפחות הנשלטים בעלי העוצמה, החשובים) לשליט. המדינה, כמו שאמר לואי ה-14, הייתה השליט. לא רק שהמנגנון המדינתי היה הרבה פחות מפותח ממה שהוא היום, הוא גם היה הרבה פחות אוטונומי. לא היה רכוש הציבור, היה רכוש הכתר. בפוסט קודם (ומרתק, אגב) סיפר גורביץ על ז'אן ד'ארק ש”הלכה לצרפת” – כלומר, אל מלך צרפת. המלך, כמו בלוויתן של הובס, הוא התגלמות המדינה (אפרופו אותו תיכוניסט ממקודם).

אך ככל שהמדינה הייתה צריכה את נאמנותם של יותר מתושביה, ככל שהמנגנונים לתחזוק המדינה נהיה מורכבים ויקרים יותר, כך נוצר צורך למקור מוצלח יותר לנאמנות. הלאום הוא מקור שכזה. מדינת הלאום שואבת את הלגיטימיות שלה, ואת הנאמנות של תושביה, רק בעקיפין: קודם הם נאמנים ל”לאום” (המיוצר, או מדומיין) שלהן, ובעקבות זאת ובגלל זאת – הם נאמנים גם למדינה ששייכת לאותו לאום. כך קרה שבכל העולם, אזרחות שווה להשתייכות ללאום. למעשה, זו אותה מדינה. בדרכון מערבי לא כתוב “אזרחות” כמו בישראל, כתוב “nationality” (או המילה המקבילה בשפה המקומית). הליך ההתאזרחות במדינה מערבית אינו סתם תהליך פוליטי כמו שהמונח העברי מרמז – זהו תהליך פסיכולוגי, כמעט ביולוגי: naturalization – הפיכה לטבעי (למקום). כשתושב בריטי ממוצא לובי שלא טרח להתאזרח (למרות שכל משפחתו התאזרחה) נתפס על-ידי האמריקאים בעירק ונזרק לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה שלהם, הממשל הבריטי הודיע כי למרבית הצער, הוא לא יכול לסייע לאדם, בלי קשר לפרק הזמן שהוא חי באנגליה, אלא אם הוא בן הלאום הבריטי (“we cannot make representations of behalf of people, however long they’ve been in the UK, who are not our nationals”) – ומלשון לאו אנו לומדים שאם רק היה טורח לעבור את התהליך של התאזרחות בבריטניה, הוא היה הופך לא רק לאזרח, אלא לבן הלאום הבריטי.

השוו את זה לסעיף ה”לאום” שהופיע עד לא מזמן בתעודות הזהות שלנו (ועדיין קיים ברישום של כל אחד במשרד הפנים); לסירובה המתמשך של מדינת ישראל להכיר בקיומו של לאום ישראלי, חרף בקשות וחרף הרשימה הארוכה עד מאוד של לאומים “מותרים” שמתחזק משרד הפנים. בישראל אזרחות היא אזרחות, שאפשר לקבל בתנאים מסויימים, אבל לאום זה משהו אחר לגמרי, ואותו אפשר להשיג באמצעים שחופפים רק באופן חלקי את האמצעים לקבלת אזרחות.

אך מזה מספר עשורים החלו תהליכים שמסבכים את התמונה עד מאוד. יותר ויותר המדינות מגלות שהלאומיות שלהן היא מקור לבעיות, לא ללגיטימציה. כאשר הגירה בין מדינות נהפכת לנפוצה יותר ויותר, כאשר אזרחים רבים במדינות רבות מחזיקים בשני דרכונים, מה המשמעות של לאומיות כפולה? האם באמת אפשר לדבר על זהות לאומית שנקנית באמצעות תהליך ההתאזרחות כאשר כל-כך קל לאנשים כה רבים להחזיק בשתי אזרחויות? ומן העבר השני, מדינות רבות נקרעות על-ידי אוכלוסיה דו- או רב-לאומית. הלאום הבלגי קרס כמושג זה מכבר. הלאומיות הקנדית הייתה מוטלת בספק למין היווסדה. אבל גם במקרים פחות קיצוניים מגלות מדינות שלאזרחים שלהן יש זהויות קוואזי-לאומיות שאינן תואמות את הזהות הלאומית של המדינה. אם פעם כשהיו מדברים על ה”רמה הלאומית” (national level) היה ברור שמדובר ברמת כלל האזרחים, היום המשמעות הזו פחות חדה.

שתי הבעיות הללו הן בעיות שישראל מתמודדת איתה מאז ומתמיד: הלאום לו שייכת מדינת ישראל, עקרונית, הוא הלאום היהודי שמפוזר בכל העולם וברובו כלל אינו מחזיק באזרחות ישראלית; מאידך, ישראל למין היווסדה הכילה בתוכה מיעוט גדול מאוד שלא רוצה להפוך לחלק מהלאום היהודי ובין כה וכה הלאום היהודי אינו מעוניין בכך. לא מפליא, אם כן, שהפתרונות שישראל יישמה ומיישמת הם גם הפתרונות שמיושמים על-ידי מדינות מערביות. ההבדל, כמו תמיד, הוא במטרה. כמו שכותב גורביץ, הצעת החוק להכריז על ירושלים כ”בירת העם היהודי” תאמר לחמישית מאזרחי המדינה שהם אזרחים פחות חשובים מאנשים שכלל אינם חיים בארץ, מעולם לא חיו בה ובמקרה הטוב יבואו אליה רק כדי להיקבר. אבל בניגוד למה שכתב, אין זו ”מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום” – להיפך: זו המשך המדיניות של הפרדת המדינה מהלאום כדי לשמר את עליונות הלאום היהודי על הטריטוריה של מדינת ישראל. אותה מדיניות שמפקירה את הזכות להחליט מי רשאי להתאזרח פה בידי רבנים, אותה מדיניות שאפשרה אפלייה בוטה כנגד אזרחי ישראל הערבים בזכות לרכוש בית על אדמות מדינה, שמקנה זכויות ניכרות ל”יוצאי צבא” (שאיכשהו כולל גם חרדים) כדי להגביל את מדינת הרווחה ליהודים בלבד. ישראל היא מדינת לאום פר אקסלנס, רק לא במשמעות שמיוחסת למושג הזה בעולם המערבי.

אבל, כאמור, גם במערב המשמעות הזו מתחילה להשתנות. גם במערב מתחילות מדינות להשיל את הזהות הלאומית שלהן ולהשאיר אותה למרחב הציבורי כמו שבעבר הושלה הזהות הדתית והפכה לעניינו של הפרט ולא לעניינה של המדינה. תחת זו, המדינה נאלצת לגשר על הפער שפעם גישרה עליו הלאומיות. היא נאלצת להתקרב לאזרחים וליצור איתם קשרים ישירים של זהות ונאמנות. אלא שכעת אין זו עוד זהות לאומית, אלא זהות ערכית, ואין זו נאמנות שמתבססת על שייכות כמו-מיסטית, אלא על השירותים שהמדינה מספקת לאזרח.

כן, המדינה הופכת, במובנים רבים, לספק הסלולרי שלכם.

רק שלמדינה יש יתרון אחד מהותי על פני ספק הסלולרי שלכם: יש לה מונופול אזורי. כדי להחליף אותה תצטרכו לא רק להשקיע משאבים רבים, כאב לב וקושי, אלא גם תדרשו קודם לכן לשכנע ספק אחר שאתם לקוח כדאי ורווחי. שוק המדינות הוא שוק עם ביקוש גבוה והיצע נמוך, ולכן הספקים יכולים להיות בררנים לגבי הלקוחות שלהם. אין לכם השכלה? לא עמדתם במבחני השפה? לא הוכחתם בקיאות בתרבות המקומית ונכונות להשתלב בה? על כל אחד מאלו מדינות רבות יסרבו לבקשת ההגירה שלכם. מדינות אחרות לא ישקלו אותה מלכתחילה כי הן פשוט לא מקבלות מהגרים.

לא מדובר בתהליך פשוט: בכל מדינה יש גוף משמעותי של אזרחים בעלי נאמנות לאומית שאינם מוכנים לאפשר למדינה שלהם לחדול מלהשתייך להם, והם מתנגדים לתהליך הזה ומנסים להאט ואף לעצור אותו. לא ברור גם כמה זמן תהליך כזה יכול להחזיק מעמד: האם המערכת הבינלאומית (הוף – הנה המילה הזו נדחפת שוב! — בינמדינתית?) יכולה להמשיך להתקיים כשהדבר היחיד שמבדיל בין מדינה אחת לאחרת היא חבילת השירותים שהיא מציעה?

המודל הפוסט-לאומי הזה, שאני מנסה לגבש כרגע, שמכיל את ישראל כדוגמא “אפלה” שלו ומדינות כמו קנדה כדוגמא “חיובית”, הוא מורכב, ואני לא בטוח שהוא מחזיק מים. אם הוא יסתבר כשימושי, הוא יכול לסייע בהבנת תהליכים שקורים הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הגלובלית בכל הנוגע לאזרחות, זהות לאומית והגירה. אבל זה חתיכת אם.

—

אין לי הרבה מה להגיד על הרשומה האחרונה של נדב (הנשגב בשמשות, עם האדם וגו'), על הספר “אריה בלילות” של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, אבל לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה בגוגל רידר, אז הנה קישור. לכו לקרוא.

#חברה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #רעיונות לתזה

הפוסט הקודם: פפ

הפוסט הבא: מה עשיתי ביום שבת – חיבור מאת דובי קננגיסר, כיתה ה/3

נדב (הנשגב בעמים, שמש האדם וכיו”ב) גער בי על הגישה האופטימית שלי לגבי יכולתו של החינוך לרפא את כל מכאובינו. אני, כמובן, מסכים עם כל מה שהוא אומר (בכל זאת, הבן-אדם מאכסן את הבלוג שלי), חוץ מהטענה שהוא מבקר אותי. אני לא טענתי (או לפחות לא התכוונתי לטעון) שאם נתקן את מערכת החינוך, הכל יהיה יופי טופי. הטענה שלי היא שזה חייב להיות הצעד הראשון, היסוד הבסיסי ביותר לריפוי החברה הישראלית. אם נצליח להשפיע משמעותית על תלמידי התיכון של היום, הרי שתוך ארבע שנים אנחנו מעמידים קבוצה משמעותית של אזרחים שמהווים את רובם המכריע של חיילי צה”ל, שמהווים גורם מכריע בכל מערכת בחירות ושנמצאים בעמדה הטובה ביותר לתקן את כל מה שדורש תיקון במדינה הזו – במיוחד את התרבות הפוליטית שלה.

אבל ארבע שנים זה כנראה טווח לא סביר. אנחנו צריכים להסתכל לטווחי זמן ארוכים יותר: 10 שנים, 15 שנים. אלו טווחי הזמן שבהם ניתן לבצע שינויים מהותיים, משמעותיים. מה שנוכל לעשות בטווח הזמן הקצר יותר, ההשפעה שיכולה להיות לנו על “דור המדבר” – זה רק מעט. לא חסר משמעות, אבל גם לא מהפכני.

לא, זה לא יספיק בפני עצמו. כן, צריך פעולות במישורים נוספים. אבל אני לא יכול לפתור הכל, בטח שלא מכאן, אז אני מנסה לקדם את השינוי במה שאני חושב שאני יכול לעזור בו, ומקווה שאחרים ינסו לתקן את מה שהם חושבים שהם יכולים לתקן.

עם הביקורת השניה של נדב קצת יותר קשה לי להתמודד, בעיקר בגלל שאני לא בטוח עד כמה האופטימיות שלי כאן מוצדקת. יש סיכוי טוב שדווקא הפסימיות שלו היא הריאלית יותר:

מהיכרות עם דובי, אני מניח שמה שהוא רואה כקבלת הזר וכדחיית הגזענות, אחרים יראו כרפיסות קומה וכפתח להתבוללות, שלא לומר סמולנות עוכרת ישראל.

ההנחה של דובי, שיש איזה 'חינוך' אוניברסלי שכולם בעדו, איננה מבוססת. דובי רוצה חינוך לערכים – זה טוב ויפה. אבל השאלה אילו ערכים, ולאיזו דמוקרטיה מחנכים, היא שאלה פתוחה – ואותן המחלוקות שהיו מתגלעות בשאלות מדיניות בטחוניות יצוצו, באדרת אחרת, בשאלות של חינוך ערכי.

כן, התנועה שאני מבקש להקים תקדם סדר יום ערכי מסויים, לא סתם סדר יום. חינוך מסויים, לא סתם חינוך. ברשומה שאני מקווה להשלים בימים הקרובים אני אפרט את ה”חזון” שלי ללימודי האזרחות (ובהשלכה, על מטרת מערכת החינוך כולה) מרמת היסודי ומעלה. אינני חושב שיש מקום להסתיר את הכוונות שלי מכלל הציבור. ישפטו הם אם הם מעוניינים בסחורה שיש לי להציע אם לאו. מי שמסכים איתי, אני מקווה, יחבור אלי להוביל לשינוי. מי שיתנגד לדרכי, אני מקווה, יפעל בדרכים הדמוקרטיות להביע את התנגדותו. אין לתנועה חברתית דבר גרוע יותר מהתעלמות מצד כל הגורמים המעורבים. לעצם הקיום של תנועה חברתית כזו, אם תצליח לעורר מעורבות של אזרחים, אם תצליח לעורר שיח ציבורי סביב הנושאים שהיא מעלה – גם בעד ההצעות שיועלו וגם נגדן – תהיה השפעה לא חסרת חשיבות על עצם התרבות הפוליטית בישראל. יש כאן, ללא ספק, התנגשות עם כמה מהבעיות והסתירות שעומדות בבסיס מדינת ישראל. יחד עם זאת, לדעתי ההתמודדות עם הבעיות הללו, בגלל האופי הפחות מוחשי שלהן, תהיה קלה יותר מאשר התמודדות חברתית ישירה עם שאלת השטחים והפלסטינים. ההשפעות על הסוגיות הללו תהיינה, אבל בעקיפין.

ברור, ברגע שהדברים מוצגים כך, הסיכוי להצליח נראה נמוך הרבה יותר. לא, אינני מטיל את כל יהבי על המהלך הזה. סיכוייו נמוכים וזה ידוע לי, ואין לי כוונה להרים ידיים אם יכשל, רק בגלל שנכשל. אבל אני מרגיש שאני חייב לנסות. —

ואם כבר אנחנו בענייני פוליטיקה, יהונתן קלינגר רוצה לרוץ לכנסת. קלינגר הוא, ממה שיצא לי לקרוא ממנו*, איש טוב וראוי, שאני אף תומך בעמדותיו בנושאים רבים. אבל הוא מדבר על אותה שגיאה שכנגדה יצאתי בפוסט שלי שמלונקק לעיל: הוא רוצה להקים מפלגה חדשה:

גוף פוליטי צעיר, גוף לא מושחת שיוכל לקום ולהגיד: “אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, אבל יש לנו הרגשה שיכול להיות כאן יותר טוב, בואו נתאגד ביחד”

אז מה מפריע ליהונתן? “כדי להגיע למקום כלשהוא במפלגת העבודה דרוש מפקד ארגזים, מפקד שאני לא יכול (כלכלית ושחיתותית) לבצע”. כלומר, הוא מאמין שהוא יכול לעבור את אחוז החסימה (62 אלף קולות, בבחירות האחרונות), אבל הוא לא מאמין שהוא יצליח לגייס 15 אלף מתפקדים שיבחרו בו בפריימריז של העבודה (האמת היא שהמספר הדרוש הרבה יותר נמוך, אלא אם הוא מתכנן להתמודד על ראשות המפלגה, וכמובן שגם אנשים שנפקדו על-ידי המתמודדים הראשיים צריכים לבחור במועמדים נוספים, ואין סיבה שלא יצליח לשכנע אותם להצביע עבורו). הוא מעדיף דמוקרטיה ישירה, אבל הוא לא מעדיף דמוקרטיה שבה האזרחים פעילים ומשתתפים גם מעבר לקלפי ביום הבחירות, למשל באמצעות פעילות דרך מפלגה. הוא מעדיף להקים מפלגה חדשה לגמרי ולהסתמך על קופירייטינג טוב, אבל לא מוכן להשקיע את מה שנחוץ כדי להקים סיעה חדשה (סיעה במשמעות של פלג בתוך מפלגה, לא במשמעות של הסיעה בכנסת) בתוך מפלגת העבודה. הוא מעדיף ללכת ללקט מצביעים במדבר הפוליטי במקום לנסות להניע את הדור הצעיר לפעילות פוליטית ולתמיכה במפלגה שיכולה להפוך באמת לכוח מוביל בפוליטיקה הישראלית. הוא מעדיף להקים לעצמו צריף רעוע במקום לשפץ את מפלגת העבודה מבפנים כדי שתרגיש כמו הבית הפוליטי שלו.

יונתן, אני מעודד אותך להכנס לפוליטיקה, ומריע לך על הנכונות להשקיע ולנסות לעשות את ישראל למקום טוב יותר. יש סיכוי לא קטן שכשאני אסיים את לימודי ואחזור לארץ, גם אני אנסה לעשות את אותו הדבר. אבל, אנא, אל תקים מפלגה. אל תגמור כמו איתי בן-חורין וחבר מרעיו ל”ישראל אחרת”. בוא ונפצח בקמפיין להתפקדות של צעירים למפלגת העבודה. בוא נקים כוח פוליטי בתוך המפלגה, שיסייע לנו ולשכמותנו לקדם את הרעיונות שלנו באמצעות כלי שרק מחכה שימלאו אותו בתוכן. לא התפקדות לצרכי הצבעה שמתפוגגת רגע אחרי הפריימריז, אלא גוף אמיתי שיפעל באופן מתמשך בתוך מוסדות המפלגה כדי לקדם את הערכים ששנינו מאמינים בהם, ושיביא, ברבות הימים, לבחירת מועמדים המקובלים עלינו לכנסת, ולהשפעה מכרעת על מדיניותה של מי שהיא, עדיין, אחת המפלגות הגדולות בישראל. ואולי – רק אולי – הגוף הזה יאפשר למפלגת העבודה להפוך למפלגה המרכזית שהיא יכולה להיות, מפלגה שצעירים — בין אם כמוך ובין אם כמו כל מצביעי הגמלאימים למיניהם — יכולים לראות בה לא רק בית פוליטי, אלא נציגים אמיתיים שלהם, של הערכים שלהם ושל המדיניות שהם מעוניינים בה.

עשינו דיל?

* האמת היא שקשה לי לקרוא את הבלוג שלו: כל מילה שניה היא קישור, כל מילה שלישית מודגשת, והתוצאה היא עומס ויזואלי שלא קל לי להתמודד איתו. אז אני קורא פוסטים ספורדיים שלו, בעיקר על בסיס המלצות בגוגל רידר.

#חברה #חינוך #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אז מה עושים?

הפוסט הבא: פפ

כשיהונתן כתב על כך שאותם אנשים ששורפים עותקים של הברית החדשה הם אלו שרוצים לצנזר את הרשת, שאלה אותו אפיסקה “אז מה עושים?”. כשאני שאלתי איך אולמרט ופרס לא מתביישים, שאל אותי איציק ש. “אז מה עושים?”.

יש אנשים שמאמינים שכתיבה בבלוגים יכולה לתקן את העולם. יש מי שמאמין שלעודד יצירת דיאלוג בין בלוגרים זה הדבר הכי חשוב שהוא עשה אי פעם. אני לא מאמין בזה. כתיבה בבלוג יכולה להיות כלי עקיף, שבאמצעותו אפשר להתארגן ולעשות דברים בעולם האמיתי.

דווקא עכשיו, כשאני כל כך רחוק מהכל, דווקא עכשיו נהיה לי בוער לעשות משהו אמיתי, משהו שהוא לא סתם לכתוב בבלוג, לא סתם לשכנע. אולי זה רצף הארועים המייאשים – שריפת הספרים, היחס לפליטים מאפריקה, הצנזורה ברשת, השחיתות (רשימה חלקית, כמובן) – אולי זה פשוט בגלל שמצפות לי עכשיו ארבע שנים של דיון פנימי מתמשך אם אני רוצה בכלל לחזור לארץ או לא, אבל דווקא עכשיו נהיה לי חשוב יותר מאי פעם לדאוג שכשאסיים את לימודי כאן בקנדה, תחכה לי מדינה שאני אהיה גאה בה באמת ובתמים, מדינה שבדרך הנכונה לשגשוג כלכלי וחברתי, מדינה שמתבססת על ערכים של שיוויון ואחווה, שבוחלת בגזענות, בשנאת הזר ובהסתגרות מפני העולם החיצון.

אז מה עושים? בארץ יש נטייה תמיד לפנות לשני כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שמתבססים על אותה הנחת יסוד: או להקים ארגון של חברה אזרחית שמתרחק כמו מאש מפוליטיקה, או להקים מפלגה. שתי הפעולות הללו מתבססות על ההנחה ש”כולם מושחתים”, וששום תועלת לא תבוא לנו מהפוליטיקאים המכהנים. כל אדם לעצמו, ואין טעם לנסות לבנות על המדינה אלא אם השליטה בה בידינו שלנו. גם בזה אני לא מאמין. התארגנות חברתית אפקטיבית חייבת לפעול במקביל גם בערוץ החברה האזרחית וגם בערוץ הפוליטי. היא חייבת לפעול כלובי ולהשיג תמיכה רחבה בכנסת. היא יכולה אפילו לשלוח שלוחות באמצעות העמדת מועמדים במפלגות הקיימות.

אז מה עושים? צריך להכיר במציאות הבעייתית בישראל. הסכסוך עם הפלסטינים בפרט והערבים בכלל אינו צפוי להסתיים בקרוב. הדעות על פתרונות לסכסוכים הללו שונות וכל התארגנות חברתית שתדחוף את אפה לסכסוך הזה תצא ממנו חבולה ומוכתמת. המשמעות היא לא להתנתק מהסכסוך ולנסות להעמיד פנים שהוא לא חשוב (זה מה שניסו לעשות בשינוי), אלא לפעול במקביל אל הפעילות הפוליטית בנושאים המדיניים. לא צריך להיות איש שמאל כדי להתנגד לאלימות מיותרת נגד פלסטינים, ולא צריך להיות איש ימין כדי להכיר בכך שעצם רעיון מדינת הלאום לעם היהודי הוא לגיטימי כמו כל מדינת לאום אחרת. השלכות לגבי הסכסוך תהיינה לכל פעילות חברתית, אבל אסור שהסכסוך יהפוך למרכז. לא מכאן יבוא התיקון.

אז מה עושים? מי שקורא אותי לאורך השנים יודע שהפתרון שלי הוא תמיד באותו תחום: חינוך. התארגנות אפקטיבית תהיה כזו שתפעל לחינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות. והצעד הראשון של התארגנות חברתית שמנסה לשנות את פניה של ישראל חייב להיות פעולה ציבורית מאסיבית למען קידום מערכת החינוך בישראל: קידום חקיקה, קידום העברת תקציבים ועידוד של חברי כנסת מכל הסיעות לתמוך באמת ובתמים בפעולות שתקדמנה את מעמד המורה בישראל. המטרה של התארגנות חברתית כזו צריכה להיות להגיע למצב שבו פגיעה במערכת החינוך הינה בגדר יהרג ובל יעבור: לא פחות מאשר פגיעה באוצרות תקציב הבטחון. יותר, למעשה. כן, זה אומר שכל אחד יצטרך לבלוע צפרדעים בדרך. כל אחד מכיר איזה מורה או איזו מורה שגורמת יותר נזק מתועלת כשהם באים במגע עם ילדים, וזה מעצבן לחשוב שפתאום הם ירוויחו עשרת-אלפים שקל רק בגלל שהם שורדים 20 שנה במערכת. אבל אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך, ולהסכין עם הצפרדעים של הטווח הקצר. בטווח הארוך, מקצוע הוראה אטרקטיבי ימשוך אליו מורים טובים, והמורים הגרועים יפלטו החוצה. זו חייבת להיות הדרך: קודם שיפור התנאים לכולם, ורק אחר כך להתחיל לחשוב על לנפות החוצה את הגרועים שבהם. כי כרגע, מי שמנופה החוצה הם רק הטובים.

אז מה עושים? אני לא ממש יודע. אין לי ניסיון בארגוני חברה אזרחית, אבל לחלק מכם יש. אני גר רחוק ויכול רק לסייע בתוכניות, אבל רבים מכם נמצאים בארץ ויכולים להוציא אותן אל הפועל. הבלוג, כמו שציינתי, הוא רק כלי עקיף להשגת היעדים האמיתיים של שינוי חברתי. אנחנו לא יכולים להתבסס עליו, אבל אפשר להעזר בו כדי להפיץ את הרעיון ולסייע בהתגבשות קבוצה שתרתם למשימה כפי שתיארתי אותה פה, להפוך אותה לתוכנית פעולה אמיתית ולנסות באמת ובתמים לשנות דברים לטובה. אחרת, לא נוכל אפילו להגיד שניסינו ונכשלנו.

אז מה עושים? אם מי שמדינת ישראל ועתידה יקרים לליבו ירתם למשימה, אולי, רק אולי, נצליח לשנות פעם אחת את סדר העדיפויות השלטוני, ולהבהיר לקברניטים מה חשוב לנו, מה אנחנו חושבים שצריך לעשות, ושאנחנו דורשים שהם יעשו זאת.

מי מצטרף?

#חברה #חינוך #פוליטיקה

הפוסט הקודם: מזל שלנאצים לא היו מגרסות

הפוסט הבא: פוליטיקה, ועוד איך

סגן ראש העיר של אור יהודה, איש ש”ס, כמובן, ארגן איסוף של ספרי הברית החדשה שחולקו לתושבים ואז שרף אותם בהילולה גדולה (דרך). איש לא יכול להיות מופתע מכך שמעשה כזה נעשה על-ידי איש ש”ס, אבל מה שמעצבן יותר מכל הוא סוג התרעומת שעולה. לא מפריע לאנשים שחופש הדיבור של אנשים שאינם יהודים פשוט אינה קיימת בעיני תושבים ונבחרי ציבור רבים. מפריעה להם הסימבוליקה:

ד”ר אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בישראל, שמע על מדורת הספרים והסכים כי מדובר במעשה בעל אסוציאציות שלילות מתקופת השואה. “מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להיפטר מהספרות הזו, אבל הבעיה המרכזית היא הפעילות המסיונרית עצמה”, הוא טוען. “אנחנו חייבים לכבד את כתבי הקודש של הנצרות ושל האיסלם, אבל אסור לנו לאפשר פעילות מסיונרית בקרב בני הנוער שלנו בארץ”.

כלומר, הבעיה היא שהאופן שבו בוצע המעשה “מזכיר משטרים חשוכים” (שם קוד לנאצים. לא היו משטרים חשוכים אחרים בהיסטוריה שלומד עם ישראל). לשם השוואה, אם, למשל, תחליט ישראל לכפות על פלסטינים לכרות בור גדול ולעמוד על גדותיו, ואז יירו בהם חיילי צה”ל – יהיה בכך משום פסול, כי זה מה שהנאצים עשו. אם, לעומת זאת, נעלה אותם על מטוסים ונזרוק אותם בלי מצנח מגובה 30,000 רגל, זה בסדר, כי את זה אף נאצי לא עשה.

הבעיה אינה בהשמדת הספרים, אתם מבינים, אלא בשריפתם. אם סגן ראש עיריית אור יהודה היה מביא מגרסה ענקית למרכז העיר וזורק פנימה את הספרים, איש לא היה מתלונן. קצת מזכיר את זה שלקח השואה של רבים וטובים הוא שאסור שיהודים יהרגו בגלל זהותם היהודית, ולא, נגיד, שהרג מאסיבי על רקע אתני/לאומי/דתי הוא רע באופן כללי.

אזרחי מדינת ישראל היקרים, ובמיוחד ד”ר אפרים זורוף הנכבד, אם אתם מתנגדים לרעיון, הדרך להלחם בו היא באמצעות רעיונות אחרים ומשכנעים יותר, לא באמצעות העלמתו, השמדתו או האיסור עליו בחוק. אם הנוער העדין שלכם אינו מסוגל להתמודד עם שכנועי הברית החדשה (ספר משמים למדי, יש להודות), אין זאת אלא הוכחה לכך שאותם “תושבים עם ערכים ואוריינטציה לדת היהודית ולמסורת” אינם אלא כלים ריקים ונבובים שאינם יודעים דבר, לא כל שכן דבר אודות אותה דת ומסורת אליה יש להם “אוריינטציה”. ואם אחרי שנים של טחינת “ערכים יהודיים” במערכת החינוך עדיין צריך “לתדרך” את התושבים “להוקיע ולסלק מקרבם את המטיפים להמרת דת” כי הם אינם מסוגלים פשוט להתמודד עם טיעוניהם החלקלקים, אז אולי, רק אולי, הבעיה היא אצלכם?

פעילות מסיונרית צריכה להיות חוקית בדיוק כפי שפעילות להחזרה בתשובה צריכה להיות חוקית, ובדיוק כפי שפעילות להחזרה בשאלה (או אפילו סתם סיוע לחוזרים בשאלה) צריכה להיות חוקית. מה שצריך להיות לא חוקי הוא הפרעה לפעילויות הללו באמצעות הטרדות, איומים ותקיפה, בין אם ישירות ובין אם של גורמים מסחריים שנשכרו על-ידי אותם פעילים (דוורים שמחלקים דברי דואר של פעילים כאלו, או תחנות רדיו שמשדרות תשדירים שלהם, סתם שתי דוגמאות בכלל לא היפותטיות). מה שצריך להיות לא חוקי הוא מסעות הסתה בחסות סגן ראש העיר שמעודדים את התושבים “להוקיע” את מי שבסך הכל מנסה לשכנע אותם לחשוב בצורה שונה באמצעים לגיטימיים, והשמדה של ספרים ש—כן, כמו שאמר היינה—אינה אלא הכשרת לבבות לקראת השמדה של אנשים בשר ודם.

#גודווין #דת #חברה #עצבים

הפוסט הקודם: ניואנסים

הפוסט הבא: אז מה עושים?

מיכאל איתן דיווח על העלאת ספר הלימוד באזרחות (“להיות אזרחים בישראל”) לאתר “אזרחות” של מט”ח. אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה מאוד שלילית.

צילום מסך: הבלוג של ח”כ מיכאל איתן

“לפני 60 שנה... נולדה מדינת ישראל!!!!!” חמישה סימני קריאה? זו רמת הכתיבה שבאמצעותה אתם מקווים לחנך ילדים?  לא שכחתם להוסיף איזה “1” או שניים בסוף? שלא לדבר על שלוש הנקודות באמצע המשפט. אלוהים אדירים, איך לכם קמצוץ של כבוד עצמי?

אבל אולי עדיף לדבר קצת יותר לעניין. בכל זאת, לראשונה ספר לימוד (מישהו יודע באיזו שנה הוא יצא? סטימצקי רק יודעים לספר שהוא כבר לא בדפוס) עולה במלואו לרשת, בכך חותר תחת אותה תעשייה נבזית של ספרי לימוד ש”מתעדכנים” אחת לשנה ומחייבים תלמידים והוריהם בהוצאות ניכרות מדי שנה. הספר מוצג במערכת שמאפשרת הוספת הערות על-ידי תלמידים (וגם סתם אנשים, למעשה; כל אחד יכול להרשם) ודיון בשאלות שמעלים הקוראים. הפוטנציאל לבלגאן אטומי אחרי תקופת הרצה לא ארוכה, כמובן, הוא משמעותי (או, לחלופין, יתכן שאף אחד לא ישתמש במערכת, שזה גם לא חיובי במיוחד), ואני תוהה איך החבר'ה במט”ח מתכננים להתמודד עם זה. אולי חלק מהפתרון טמון בכך שהאתר לא ממש עובד כראוי עם פיירפוקס.

השאלה המתבקשת היא אם אין בהעלאת הספר לאינטרנט מתוך כוונה שהתלמידים ישתמשו בו ולא בספר מודפס משום פגיעה הן ביכולת של תלמידים ללמוד (בכל זאת, קריאה מעל מסך הרבה פחות נוחה מאשר מתוך ספר) והן בשגרת הלימודים (התלמידים לא יכולים להביא את הספר איתם לכיתה). העובדה שהספר, כאמור, כבר לא מודפס, משמעה שיהיה קשה יותר ויותר להשיג עותקים שלו. אני לא בטוח שהכוונה (הטובה, לכשעצמה) אינה מקדימה משמעותית את היכולת של הציבור להסתמך על גרסה מקוונת באופן בלעדי.

רציתי גם להגיד משהו קצת רחב יותר על לימודי האזרחות. בכתבה על העלאת הספר לרשת בנרג' (המחודש!) אומרת כך שרת החינוך, יולי תמיר: “אזרחות נתפס תמיד כמקצוע, לא נעים להגיד, משעמם, שלא קל ללמוד אותו ולהצליח בו. הזנחנו במשך הרבה מאוד שנים את לימודי האזרחות. מדובר בממוצע הנמוך ביותר בבגרות וזה נושא שחייב לעבור תהליך מהיר של שדרוג”.

אזרחות היא, אני חושב, המקצוע היחיד במערכת הלימוד הבית ספרית שלומדים אותו אך ורק שנה אחת מתוך תריסר שנות הלימוד. חשבון, חיבור, ספרות, תנ”ך, היסטוריה, לשון, אנגלית – כולם נלמדים החל מבית הספר היסודי ועד לבחינת הבגרות בתיכון. אזרחות היא המקצוע היחיד שמתחילים ללמוד אותו בתיכון, לומדים שנה אחת, ואז עושים בגרות ושוכחים ממנו. אין זמן להפנים מושגי יסוד, אין זמן להבין, אין אפילו זמן לשנן כראוי. פלא שהמקצוע מניב, שנה אחרי שנה, ממוצעים נמוכים? המחשבה שילד יכול להגיע לכיתה י' ועדיין לא לדעת שום דבר לגבי אופן פעולת השיטה הדמוקרטית במדינה שלו מעוררת בי תמיד חלחלה: איך אפשר לצפות מהם להבין את האקטואליה שמתרחשת סביבם? איך אפשר לצפות מהם לעקוב אחרי החדשות והפוליטיקה אם אין להם הבנה בסיסית של המערכת? הכי מטריד: ישנם אזרחים רבים בישראל, שנשרו מהלימודים בתיכון, שמעולם לא למדו שיעור אחד של אזרחות. תארו לעצמכם איזו מהומה הייתה קמה אילו הוחלט שתלמידי ישראל ילמדו תנ”ך רק למשך שנה אחת מכל תקופת לימודיהם בביה”ס. אבל משום מה באזרחות זה מתקבל בשיוויון נפש על-ידי כולם. אחרי זה מתפלאים שאנשים חושבים שה”זהות היהודית” של המדינה חשובה מהמהות הדמוקרטית שלה.

#אינטרנט #חברה #חינוך #ילדים #מדע המדינה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: סקוט אדאמס לא מאמין ברסס

הפוסט הבא: שדרות ח"ן

יוסי גורביץ מצטט את יצחק לאור שאמר שימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. גם עמית מ”ירושלים אחרת” מציין את הנטייה של חוגגי יום העצמאות לפנות לנוסטלגיה. צריך להיות משהו מוזר במדינה שכבר כמה עשורים אינה מייצרת עבר חדש: אנחנו תקועים עם העבר שהיה לנו בשנות ה-70, ולא כל כך מוכנים להתייחס למה שבא אחר-כך. לא שאנחנו לא מתורגלים: בתור מדינה שההיסטוריוגרפיה שלה מצליחה לספר את הסיפור של עם ישראל כ”בהתחלה הייתה תקופת התנ”ך, אחר-כך גירשו את היהודים מארץ ישראל, אחר-כך הייתה השואה, ואז חזרנו לארץ”, אנחנו די מתורגלים בקפיצות טמפורליות.

מה שעצוב זה שישראל מתקשה גם לייצר לעצמה עתיד חדש: ישראל עדיין שואלת את עצמה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ולעיתים קרובות מדי התשובה דומה מאוד לתשובות שתמיד נתנו: משהו בין עם ככל העמים לבין נקמה בנאצים. כרגיל, אני מסכים עם מה שנדב כתב, שהפסימיות וחוסר הנכונות שלנו להסתכל לעבר העתיד מונעים מאיתנו את היכולת לעצב לעצמנו עתיד טוב יותר, שנמצא בהישג יד.

אחד מאותם ספרים בספריית האוניברסיטה שאני רוצה לקרוא ואף פעם לא יהיה לי זמן עוסק במושג הנוסטלגיה. Nostalgia in Transition, 1780-1917 דן בשינוי שחל בתפיסה ובשימוש שלנו במושג הזה. מה שהתחיל במאה ה-18 כתאור של מחלת נפש – הפרעת זכרון ממאירה שהביאה חיילים שוויצרים וסקוטים למצב של חוסר תפקוד – הפך בראשית המאה ה-20 לתאור של מצב רגעי, סוג של בידור מנטלי שפיר. לעיתים נדמה שבישראל, דווקא התאור המקורי הוא הנכון. אם ישראל לא תפרד סוף סוף מהנוסטלגיה שלה לכל מה שקדם למלחמת יום כיפור, אם אנחנו כאזרחים לא נתעמת עם העבר הקרוב יותר שלנו, ולא נפנה סוף סוף לדון ברצינות בעתיד שלנו – לא יהיה לנו עתיד לדון בו. כמו אותם חיילים שוויצרים, אכולי געגועים לבית מדומיין שמעולם לא היה כפי שזכרו אותו, גם אנחנו לא נהיה מסוגלים להתמודד עם המלחמות והאתגרים שהמציאות תזמן לנו בהווה ובעתיד.

#חברה #ישראליאנה

הפוסט הקודם: טראקבקים

הפוסט הבא: להתראות, שלום, זה לא נגמר (חלק ב')

זה די נדיר שאני לא מסכים עם החבר'ה ב”לחץ חברתי”, אבל הרשומה האחרונה שלהם, “למה האוצר מפחד?” צלצלה לי בכמה פעמונים בעייתיים. נתחיל בדיסקלייזמרים: כל מה שאני יודע על המהלך החדש של עיני וברוש הוא מרשומה הזו של לחץ; אני גם לא מומחה גדול בקורפורטיזם, ועוד פחות מזה בגרסא הנאו-קורפורטיסטית שמתקיימת באירלנד.

וכעת לעיקר: מה שעיני וברוש מציעים, ת'כלס, זה קורפורטיזם. קורפורטיזם היא שיטה ותיקה למדי להשגת יעדים חברתיים באמצעות התדיינות בין הצדדים הרלוונטיים בתמיכת וגיבוי הממשלה, כאשר ההסכמה שתתקבל בסוף הדיון תזכה לגושפנקא רשמית מהמדינה. על פי רוב, הצדדים השותפים לדיון לצד המדינה הם ארגוני העובדים מחד וארגוני המעסיקים מאידך. ברמה העקרונית זה יופי, אבל יש עם זה כמה בעיות קטנות. אחת הבעיות הקטנות הזו ניתנת להדגמה על ידי ציון אחת המדינות הבולטות ביותר שיישמה את הקורפורטיזם כשיטת שלטון: איטליה תחת מוסוליני.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אינני טוען כאן ל”אשמה מתוך קרבה” (guilt by association). זה לא שזה רע בגלל שהפאשיסטים השתמשו בזה. זה רע בגלל שיש סיבה שהפאשיסטים השתמשו בזה: זו שיטה נפלאה לנטרול איומים על הסדר החברתי, בעיקר כאלו שמגיעים מצד ארגוני העובדים. איך זה עובד? כפי שמציין שר האוצר, קורפורטיזם הוא שיטה בלתי ייצוגית בעליל, אבל לא מהסיבה שהוא מציין. שלושת הצדדים לדיון מקבלים ייצוג שווה במועצה הקורפורטיסטית (בגרסא המוצעת, 30% לכל צד פלוס עשרה אחוזים שיפוזרו בין נציגי ציבור וארגונים חברתיים למיניהם), למרות שמבחינה מספרית גרידא, ארגוני העובדים מייצגים הרבה יותר אנשים מאשר ארגוני המעסיקים. המשמעות של הפער הזה היא שכל שניים מהצדדים יכולים לכפות את רצונם על הצד השלישי. הניסיון ההיסטורי מראה שמי שמנצל את זה בדרך כלל הם הממשלה וארגוני המעסיקים. הבעיה רק מחריפה כאשר הארגון הקורפורטיסטי קבוע בחוק ומחייב, ומונע מעשית אפשרות של הצד השלישי (ארגוני העובדים, בד”כ) להתנגד להחלטות המתקבלות בו. המצב עוד מחמיר כאשר עצם בחירת הנציגים לתוך הארגון הקורפורטיסטי ע”י ארגוני העובדים מוגבלת או נשלטת על-ידי המדינה. למשל, אם העובדים אינם מרוצים מתפקוד הארגון שלהם ומבקשים להקים לעצמם הסתדרות עובדים חדשה, ההסתדרות החדשה לא תכלל בארגון הקורפורטיסטי, וייכפה על העובדים להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות הישנה.

תומכי התוכנית של עיני וברוש מציינים את המקרה האירי כדוגמא למקום שבו שיתוף פעולה תלת-צדדי כזה הביא לשגשוג כלכלי ומניעת משברים ושביתות ענק. אבל, לפחות ממה שאני יודע (ר' דיסליימרים לעיל), ישנם כמה הבדלים ניכרים בין המקרים. המקרה האירי מקיים את הכלל לפיו שיתוף פעולה קורפורטיסטי עובד רק כאשר הוא מתקיים על בסיס אד-הוק, מתוך רצון והסכמה של כל הצדדים: אף צד לא מחוייב להשתתף בדיונים, אף צד לא מחוייב לקבל את ההסכם אליו מגיעים בתום הדיונים. עם ניסוח ההסכם פורשים הנציגים ומציגים את מה שהושג בפני הציבור אליו הם מחוייבים – המעסיקים, העובדים, או הפרלמנט – והם מתבקשים לאשר באורח דמוקרטי את ההסכם. יתר על כן, מכיוון שאף אחד לא חייב להשתתף בדיון, מי שאינו מבקש להשתתף בהסכם אינו מחוייב על ידו. התוכנית המוצעת עבור ישראל מבקשת ליצור מועצה שנציגיה רשאים להגיע להסכמים בשם הציבור המיוצג על ידיהם מבלי לבקש את אישורם המפורש על ההסכם המתקבל. בנוסף, כל הסכם שיתקבל יוצע כמדיניות לממשלה, והיא תיישם אותו כמחייב עבור כלל הציבור הישראלי. כלומר: מדובר עם מוסד קבוע ומחייב, לא שיתוף פעולה ארעי והסכמי. מרגע שתקום המועצה, היא תהפוך לגוף עצמאי מהגופים שיצרו אותה, עם כוח משלה ואינטרסים משלה, ועם האינרציה של כל מוסד של המדינה, המקשה על פירוקו בהמשך הדרך.

הבדל נוסף בין המקרה האירי (ורוב, אם לא כל, המקרים המוצלחים של ניאו-קורפורטיזם) לבין המקרה הישראלי, הוא בכך שבאירלנד רובם המוחץ של העובדים אכן מאוגדים באיגודים המקצועיים השותפים לדיונים הקורפורטיסטיים. כלומר, הסכמתם להסכם שמתקבל מהווה הבטחה אמינה לשקט תעשייתי עבור המעסיקים. לא כך המצב בישראל: ההסתדרות היא גוף רצוץ ושבור שעדיין מנסה לאסוף את השברים ולשכנע את העובדים להתאגד תחתיו; שנתפס, במידה לא קטנה של צדק, כארגון שמייצג רק את הועדים החזקים ומזניח את העובדים החלשים מכל; ובנוסף לכל הצרות, ההסתדרות היא גם אחד המעסיקים הגדולים במשק, ולאו דווקא אחד ההוגנים שבהם. יכולתה של ההסתדרות לדבר בשמם של כלל העובדים מוטלת בספק ניכר, וכך הלגיטימציה של ההסדר הקורפורטיסטי מצטמצמת במידה משמעותית.

כאן, אגב, יתכן שנעוצה הסיבה שעיני תומך בהסדר שמבחינה הסטורית פעל נגד העובדים. הוא לא עושה איזו טעות טקטית חסרת שחר, אבל בהחלט יתכן שהוא מקריב את הטווח הרחוק על מזבח הטווח הקרוב. הסדר קורפורטיסטי כזה, בעיקר אם הוא מלווה באיזו זהות אינטרסים זמנית בינו לבין ראש איגוד המעסיקים, עשוי להעניק להסתדרות כוח מעל ומעבר לכוחה האמיתי בציבור הישראלי, ואולי אף להעצים את יכולתה לשכנע עובדים להתאגד תחתיה. כך עיני זוכה לעוצמה רבה מעל ומעבר למה שיש לו כעת, בעוד שברוש זוכה לאי אילו פירות מיידיים כתוצאה מהסכמתו למהלך, וגם, כנראה, למנוף עתידי משמעותי לקידום האינטרסים של המעסיקים במשק. כל הכוח הזה, לו זוכים שני הצדדים, ישאב ישירות מהממשלה, וספציפית ממשרד האוצר – וזו הסיבה ששר האוצר מתנגד למהלך. ואולי מתוך שלא לשמה יעשה לשמה, וימנע הסדר שיגרום אך נזק לציבור הישראלי.

בסופו של דבר, הרי, אם ההסתדרות והמעסיקים יכולים להגיע להסכמים כוללים, הם יכולים לעשות זאת גם בלי להקים בחוק מועצה רשמית. הדרישה לגושפנקא פורמלית מהמדינה לעצם ההסדר הקורפורטיסטי במקום להסדרים פרטניים היא דרישה שגויה, ודווקא מי שהאינטרס הציבורי והאינטרס של ציבור העובדים לנגד עיניו צריך להתנגד לה.

#חברה #כסף #מדע המדינה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: “אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו, הוא ללמד אותו”

הפוסט הבא: בוש וזה… נו, הבחורצ’יק הזה…

(כשיעבור הג'ט לג אולי אני אכתוב כמה מילים על החופשה בישראל. בינתיים אני סתם אגיב לנושא האחרון שמתרוצץ לו באינטר-נטים בימים אלו)

אז מסתבר שאיגוד האינטרנט ערך כנס שכלל גם פאנל בנושא ווב 1.0, 2.0, 3.0 – נושא אידיוטי לכל הדעות שכופה על הדוברים בפאנל איזושהי מערכת של טרמינולוגיה שמקשה עליהם להגיד משהו שאי אפשר לצחוק עליו (אלא אם הם בוחרים ללכת בדרך הבנאלית של להגיד שזו שטות להגדיר את האינטרנט ב”עידנים” כאלה, במיוחד כאשר כל עידן נמשך בערך יומיים [ראה אשר עידן, תמיד] – יון פדר, עושה רושם, אמר משהו כזה כסוג של דיסקליימר, אבל אחר כך המשיך להשתמש בטרמינולוגיה הפגומה בכל מקרה). מכיוון שכך, ומכיוון שדב אלפון הראה שהוא מבין עניין והעליב את ציבור הבלוגרים (ובכך, כמובן, השיג את ליטרת ההתייחסויות שלהם), רבים קפצו והגיבו על הדברים והראו כמה שעורכי הארץ וטמקא לא מבינים כלום.

נתחיל מהסוף: ווב 3.0 – בעולם שבו רוב האנשים לא יודעים מה זה, בעצם, ווב 2.0 (ומכיוון שרוב האנשים לא יודעים מה זה, רוב הזמן באמת אין למושג הזה משמעות, למרות שבמקור הייתה לו), קצר אדיוטי לדבר על ווב 3.0. גל מור נתן הגדרה מעניינת וממצה של הכוונה המקורית של המונח, אבל ספק אם מישהו מהדוברים בפאנל, או יותר ממיעוט זעיר מהקהל שלהם, ידע את זה. למעשה, האמת היא שאין לי מושג אם ההגדרה של מור נכונה או מדוייקת היסטורית – לי אין מושג מה זה ווב 3.0. אבל לפחות ההגדרה שלו היא בעלת משמעות בהירה, אז אני אשמח לדבוק בה.

אבל עיקר העניין, כמובן, הוא בביקורת על הדברים שנאמרו על ווב 2.0 יקירתנו. בואו נתחיל מהציטוטים מיד שניה שיש בידינו:

רואה שחורות מתלונן בגלוב על כך שאלפון “השמיץ את הרשתות החברתיות ואת טוויטר, וכרך אותם ואת הבלוגים תחת הכינוי “פיתוח סקסי של ICQ”“. מדובר, לדעתי, בהבנה לא נכונה של דבריו של אלפון. על פי הציטוט מאתר הטוש, אלפון אמר “אומרים לי שרשתות חברתיות או אתרים כמו טוויטר הם הבלוגים החדשים. ההמצאות האלה חביבות, אך בעיני אינן קשורות לתוכן גולשים. אני רואה בזה פיתוח סקסי של ICQ.” כלומר אלפון שולל את הטענה שיש דמיון בין רשתות חברתיות או טוויטר לבלוגים – הם, בניגוד לבלוגים, אינם קשורים לתוכן גולשים. ההתייחסות לאיציק היא מוזרה משהו, וכנראה אומרת משהו על עולמו הרוחני של אלפון, אבל אם נתייחס רק למהות ולא לאופן ההצגה, דומני שהכוונה היא שבינתיים הרשתות החברתיות מייצרות הרבה רעש וזעף אך אינן אומרות דבר. אני חייב להודות שגם אני טרם זיהיתי תוצר תרבותי מעניין מתוך הרשתות החברתיות (מלבד עצם קיומן, כתופעה אנתרופולוגית – אבל תוכן שנובע מתוכן? יוק). ייתכן שיהיה כזה בעתיד, אבל אני לא ממש רואה איך. אני גם לא חושב שזו המטרה.

ובאשר לבלוגרים: ובכן, כן, אם אני אקרא 10,000 בלוגרים סביר להניח שאני אפיק מכך לא הרבה יותר מאשר אם אני אקרא 400 כתבים של הארץ. הבעיה היא שרוב הבלוגרים לא כותבים שום דבר מעניין (אותי), שזה בסדר, כי אף אחד לא מצפה ממני לקרוא אותם. אבל אלפון משום מה חושב במונחים של הכל או כלום (או לקנות את העיתון המלא או לא לקרוא שום דבר מתוכו), בעוד שהאינטרנט התפתח דווקא כמקום שבו יש המון חומר, והקורא בוחר לעצמו מה לקרוא מתוכו על בסיס שיקולים מסויימים (דירוג גוגל, המלצות בדיג, קישורים מבלוגים, או מנויי רסס, לדוגמא). דבריו של יון פדר על כך שלפי אנשי וויקיפדיה עצמה רק עשרה אחוז מהערכים באתר ראויים קשורים גם הם בכך: אני לא “קונה” את אנציקלופדיה וויקיפדיה שיושבת לי על המדף ומשמשת אותי כמקור מרכזי או כמעט בלעדי למידע, ואף אחד לא קורא את וויקיפדיה “מכריכה לכריכה”. אין לי נתונים, אבל אני מאמין שרוב הכניסות לשם מגיעות ממנועי חיפוש. אני מחפש מידע על, נגיד, שייקספיר, ווויקיפדיה זו התוצאה הראשונה. ערכים “לא ראויים” הם גם, לרוב, כאלו שאנשים לא יחפשו אותם בין כה וכה, ואם כן – אז הם ראויים בעיניהם. (סוג אחר של ערכים לא ראויים הוא ערכים שדורשים הרחבה או תיקון, ועל זה נציין רק שכמו כל דבר באינטרנט, וויקיפדיה היא פרוייקט בבנייה מתמדת).

דבריו של יון פדר בכנס זוכים גם הם לתלונות מרואה שחורות, ושוב אני חושב שזה יותר תוצאה של קריאה לא אוהדת של הדברים (ומגבלות הפורמט בהם הוצגו) ופחות אי התאמה אמיתית בין דעותיו של פדר לאלו של ר”ש. אני לא מסכים עם פדר שוויקיפדיה תחרב תוך כמה שנים, אבל אני מסכים עם דעתו שאנשים מאבדים את הרצון לכתוב ערכים עם הזמן – פדר רק שוכח שאחרים תופסים את מקומם. פדר אולי חושב (או לפחות מסתמך בעקיפין) על מה שכתב מנסור אולסון אי שם בשנות ה-60 באחד הטקסטים המצוטטים ביותר של תורת הבחירה הרציונלית, בו הוא הוכיח כי התאגדות רחבה לשם השגת טוב כללי כלשהו, שאינה מעניקה הטבות פרטניות לחברים בה על בסיס השותפות שלהם בעול, היא בלתי סבירה בעליל. אני לא אכנס כאן לביקורות על הטקסט הזה, אבל רק אציין שאפשר למצוא בתוך התזה של אולסון עצמה את התשובה לשאלה אין יתכנו פרוייקטים כמו וויקיפדיה וקוד פתוח, ושהם אינם מנוגדים לרציונליות שהוא הניח. גם אנשים רציונליים לגמרי, ואפילו כאלו שאינם מציבים את טובת הכלל לפני טובתם שלהם, יכולים להשתתף בפרוייקטים כאלו, אם בונים אותם בצורה הנכונה.

ר”ש חושב שהדוברים הללו דומים לאותם נזירים שהחזיקו בידיהם את המפתחות לידע הקדוש וניצלו זאת כדי לשלוט על ההמון הנבער מדעת. הוא טוען שהמצאתו של גוטנברג שחררה את ההמונים ואפשרה להם גישה למקורות ידע חלופיים ודרך החוצה מן הבערות. אבל ההמצאה של גוטנברג שחררה, לכל היותר, את האליטות. היא לא לימדה אנשים קרוא וכתוב, והיא לא עודדה אותם לעשות כן. כך גם האינטרנט וווב 2.0: הם אינם מדרבנים אנשים ליצור יצירה איכותית, ואינם מעודדים אותם לעשות כן. רוב האנשים ממשיכים לעשות על הרשת בדיוק מה שהם עושים מחוץ לה, ומשתמשים בפלטפורמות החדשות כמו רשתות חברתיות בדיוק באותו אופן שבו השתמשו בפלטפורמות הישנות (וכאן ההשוואה של אלפון ל-ICQ היא קולעת במיוחד). דרושים אנשים בעלי חזון וראייה מיוחדת כדי להוציא אותנו מן העולם הזה ולהכניס אותנו לעולם החדש. עצם היצירה של הפלטפורמות החדשות היא סוג של חזון, אבל זה לא מספיק.

עדיין לא קם לנו המרטין לותר שימסמר את 95 התזות שלו לדלתות הכנסיה ויצור בקרב ה”המונים הנבערים” את אותו צורך שהניע אותם לצאת מבערותם. עדיין לא נוצרה אותה אווירה תרבותית או חברתית שבמסגרתה יצירת תכנים משמעותיים ברשת הופכת מסתם עיסוק צדדי של כמה גרפומנים לחלק מהשקפת העולם של כולנו. יש לא מעט דמיון בין התהליך שעברו הנוצרים בתקופת הרפורמציה לתהליך שהעולם (המערבי?) צריך לעבור עכשיו: מראיית העולם כמקום שהפרשנות שלו נתונה כולה בידיהם של קבוצה מסויימת, בעוד ההמונים רק צורכים אותה מדי פעם ורוב הזמן עוסקים בענייניהם בשקט, לראיית העולם כמקום שדורש הגות מתמדת של כל אדם ודיון פרטי וציבורי על הנושאים הללו, כדי לאפשר שיפור מתמיד של הסביבה בה אנו חיים.

ובכל זאת, חשוב לזכור שאם לותר היה מתחיל את הדיון התוך-כנסייתי שלו לפני המצאת הדפוס, הוא לעולם לא היה יוצא החוצה. אלוהים יודע כמה לותרים היו לפניו שהושתקו על ידי הכנסיה. אין ספק שהיו רבים לפני המצאת הרשת שניסו לקדם השקפת עולם כמו זו שתיארתי. אך לדעותיו של לותר (בין אם התכוון לכך או לא) היה מדיום חדש להפצה שהפך אותן למשמעותיות מחוץ לכנסיה. היום, אולי עוד יקום איזה לותר וידביק טוקבק לדיון במקום מרכזי שבו יפרט חזון כה מפותח ומשכנע עד שהוא יופץ לכל עבר באמצעות הפלטפורמות הקיימות וישנה את העולם. לא בין לילה, ולא תמיד ישירות, אבל תוך מספר שנים. שינויים כאלו תמיד מרגישים בלתי סבירים, בעיקר במצב של עודף אינפורמציה תמידי שאנחנו מתקיימים בו, אבל הם אפשריים, וייתכן בהחלט שעוד יתרחשו.

—

לא מדובר באג'נדה אמיתית, משום שהעיתונים, כמובן, בוחרים רק בנושאים שלא יעוררו אנטגוניזם בקרב רוב הקוראים, שהתמיכה בהם היא פחות או יותר גלובלית (אם כי המדיניות הספציפית לקידומם יכולה להיות נתונה לדיון, מה שמכונה valence issues) – התנגדות לשחיתות, סיוע לנזקקים (כל עוד התקצוב של אותו סיוע מעורפל), מניעת השתמטות מצה”ל. בקיצור, פופוליזם.

זה מעניין משום שזה מציב את העיתונות במצב מוזר. מצד אחד, כבר לא מדובר בעיתונים המפלגתיים של פעם. כיום אנחנו מצפים למידה של אובייקטיביות מהעיתונות, גם אם כדאי להשאר סקפטיים תמיד. אבל האג'נדה הזו של העיתון מוכתבת מלמעלה, על ידי העורך הראשי. כתב או עורך זוטר שאינו תומך במאבק בהשתמטות נאלץ להתכופף לדרישות העיתון. מצד שני, אם העיתון מקדם אג'נדה, איך אני יכול לסמוך על מה שאני קורא שם? ואם אני לא יכול לסמוך על העיתון על פי עצם ההגדרה של העיתון את עצמו, אז למה לי לקרוא אותו?

אני חושב שמדובר בסטייה שגויה מהדרך, בניסיון נואש של העיתונים לשמור על קוראים בעת שהם נעשים פחות רלוונטיים ל”המונים”. אני לא חושב שזה יצליח, ואני בטוח שזה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. מעניין איך זה יתפתח הלאה.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #חברה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות

הפוסט הקודם: שוב פעם אירן? אולי די?

הפוסט הבא: רחוק משם

(אני מבטיח שמאוד בקרוב אני אסיים עם העבודה הארורה הזו ואז אפסיק להטריד את מנוחתכם בהרהורים שהיא מעלה בראשי, ואחזור לנדנד עם הרהורים על דברים סטנדרטיים יותר).

אז בכל מקרה, עכשיו שאני יודע יותר על ההיסטוריה של אירן במאה ה-20 מאשר מה שאני יודע על ההיסטוריה של ישראל, עולה השאלה האם זה שההיסטוריה של אירן יותר מעניינת מזו של ישראל (וטרום-ישראל) – מה שנראה לא סביר על פניו; או שפשוט לימודי ההיסטוריה בבתי הספר הצליחו (הפתעה הפתעה) להרוס סיפור טוב ולהפוך אותו לרשימת מכולת של עליות?

כי אם מוצדק החשד שלי שהאופציה השניה היא הנכונה, אז אני רוצה לציין שאני חש שנגזל ממני משהו. ואני אומר את זה למרות שבתיכון הייתה לי מורה נפלאה להיסטוריה (בלה גוטרמן, לימים ד”ר וגם העורכת הראשית ומנהלת הוצאת יד ושם – לא להאמין שאשה כזו הייתה מורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון בזמן שעבדה על הדוקטורט שלה. חבל שאין עוד הרבה כמותה. אין ספק שזה שהיא הייתה המורה שלי לאזרחות השפיע על איפה שאני נמצא היום. אני שמח להגיד שידעתי להכיר בערכה עוד כשלימדה אותי, בניגוד למורים אחרים שהצטערתי בדיעבד על היחס שלי אליהם). איפה הייתי? אה, כן. הנראטיב הציוני (אויש) שמכתיב את תוכנית הלימודים בישראל, שלא לדבר על המלחמה הפוליטית המתמדת סביב תוכנית הלימודים הזו פוגעים בדבר שלשמו נתכנסו הנוגעים בדבר: קירוב אזרחי ישראל הצעירים להיסטוריה של המדינה ויצירת זהות לאומית מתוך גאווה אמיתית בהיסטוריה הזו. אבל גאווה כנה ואמיתית, כזו שעמידה בפני פגעי הזמן וההתבגרות, חייבת להתבסס על שני דברים: ראשית, התמודדות כנה עם המציאות, כולל הפנים הפחות יפים שלה, של הקמת המדינה ו-60 שנות קיומה; ושנית, ולא פחות חשוב: יצירת עניין אצל הלומדים, שיעודד אותם להעמיק ולחקור, או, למצער, לזכור את שלמדו כסיפור מעניין, ולא לשכוח הכל שתי שניות אחרי שהניחו את העפרון בסיום בחינת הבגרות.

פעמים רבות מדי מנסים מחנכים ליצור עניין אצל “הנוער” על ידי שימוש במה שהם חושבים שנופל תחת ההגדרה של “טכנולוגיה מודרנית”, משהו שהילדים מבינים טוב יותר אינטואיטיבית. בזמני זה היה, כמה משעשע, פרקים מהסדרה האלמותית “ארץ מולדת”, מאוחר יותר אני מניח ש”הכל אנשים” של מודי בראון הפכה לאמצעי המועדף. מוזר שאף אחד לא חשב להעיף מבט בספרי ההיסטוריה המזוויעים שנדרשנו לקרוא, עם הטקסטים הדידקטיים והתמונות שהיוו אילוסטרציה לכלום, בלי להפוך את ה”נרטיב” ל”narration”, בלי לתרגם את רצף הארועים לשמות. כן, לעזאזל, אני רוצה דרמטיזציה של הארועים! אבל דרמטיזציה לא חייבת להופיע על גבי מסך הטלוויזיה, היא יכולה להעשות הרבה יותר טוב, בהקשר של לימוד ארועים היסטוריים, על גבי דפי הספר.

אם רק כותבי תוכנית הלימודים יפסיקו לחשוב על הספרים הללו כספרי לימוד ויתחילו לחשוב עליהם כספרי היסטוריה; אם יפסיקו לחשוב על התלמידים כאוטומטים חסרי עניין ויתחילו לחשוב עליהם כילדים שישמחו לשמוע סיפור טוב; אם יפסיקו לחשוב על המידע במונחים של שאלות בבחינה ויתחילו לחשוב עליו כטקסט שנועד לעורר סקרנות – אולי יחול השיפור המיוחל.

מצד שני, מה אני מבין בחינוך.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

#חברה #חינוך #ילדים #ישראליאנה

הפוסט הקודם: אירן, אולמרט

הפוסט הבא: טוקבק ממרטין לותר

בריאתנות מגדירה את עצמה כתאוריה מתחרה לתורת האבולוציה, ומחליפה את הרעיון של ברירה טבעית מבין מוטציות מקריות ברעיון של “תכנון תבוני”. למעשה, בריאתנות היא שם מכובס לדתיות. טקסט היסוד של הבריאתנים הוא התנ”ך, וכל מטרתם היא להוכיח שתורת האבולוציה שגויה ושבעלי החיים, כמו שאר העולם, נבראו על-ידי אלוהים.

העצוב בעניין הוא שלמרות שהם מגדירים את עצמם כענף מדעי, הם אפילו לא מנסים לבצע מחקר שיאשש את התאוריות שלהם או יניב ניבויים שונים. כאמור, הם רק רוצים להפריך את תורת האבולוציה והרעיון שהכל מקרי.

זה לא מפתיע, כמובן, אבל זה בכל זאת עצוב. לא משום שאני חושב שיש משהו ברעיונות שלהם בתחום האבולוציה, אלא בגלל שהמודלים שהיו יכולים לנבוע מהתאוריה שלהם היו שמישים להפליא בתחומים אחרים – ספציפית, במדעי החברה. מודלים רבים במדעי החברה מתבססים על מטאפורה ביולוגית של אבולוציה, מוטציה, רקומבינציה וברירה טבעית. הבעיה איתם היא שרעיונות, מוסדות, עקרונות מוסריים, תרבויות וכל מה שקשור בבני אדם אינו מתפתח עצמאית, אלא מתפתח באמצעות התבונה האנושית. מדובר פה, ללא ספק, במקרה של “תכנון תבוני”.

ריצ'ארד דוקינס השתמש בזמנו במטאפורה הביולוגית כדי להעלות סברה מעניינת: שרעיונות, אבני היסוד של התרבות האנושית, מתנהגים כמו בעלי חיים (או חיידקים). הם מתקיימים על גבי המצע של התבונה האנושית, והברירה הטבעית שלהם מתבססת על התאמתם ל”אקלים” התרבותי שבו הם התפתחו או שאליו נדדו. זה רעיון נפלא שכל בן-עשרה סקרן שנתקל בו מתייחס אליו לתקופה קצרה כאל הרעיון המבריק ביותר בעולם, ואחרי כמה זמן זונח אותו. חוץ מאיזה ספר וחצי ושניים שלושה מאמרים בכתבי עת דרג ז', הרעיון הזה לא קיבל שום התייחסות מדעית. לדעתי, זה חבל. הרעיון הוא קביל. המטאפורה היא יותר מדימוי מוצלח, ואין סיבה שאני מצליח לחשוב שלא לנסות לתאר התפתחות והתפשטות של רעיונות בצורה הזו.

המגבלה היחידה שקיימת היא העניין הפעוט הזה, שרעיונות אינם עוברים מוטציות מקריות, אלא הם מפותחים למטרה מסויימת על ידי ישויות תבוניות. כלומר, רעיונות נשפטים לחיים או למוות לא רק על סמך התאמתם ל”אקלים”, אלא גם על סמך יכולתם לפתור בעיות אמיתיות בעולם האמיתי, או לפחות על ידי יכולתם ליצור נראטיב מסויים שיהפוך ערימה של עובדות אובייקטיביות למשהו שבני אדם יכולים להבין ולעשות איתו משהו.

אם המטאפורה הביולוגים נהנית מקורפוס עצום של מחקר על אפידמיולוגיה והתפתחות אבולוציונית, הרי שהמטאפורה הבריאתנית נופלת על קרקע עקרה. אין ממה לבנות את המטאפורה הזו, ולכן המטאפורה מאבדת את קסמה העיקרי עבור חוקרים פוטנציאלים: היכולת להתסמך על מודלים קיימים במקום לבנות חדשים מאפס. בקיצור, המטאפורה הזו לא משרתת את העצלנות הטבעית של חוקרים (במדעי החברה?).

וחבל.

#אבולוציה #דת #חברה #מדע #מדע המדינה

הפוסט הקודם: קנדים הם רובוטים

הפוסט הבא: אירן, אולמרט