ואן-דר-גראף אחותך מפנה אצבע מאשימה אירונית משהו:

כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

דיסקליימר מראש: “כן, לך קל לדבר, שם רחוק, אתה לא חווה את הטראומה הציבורית”. שתי תשובות: א. אני פחות רחוק משאתם חושבים, עם חיבור ישיר לתוכניות החדשות של שני הערוצים המסחריים ועם אתרי החדשות הישראליים (עדיין) כמקור הכמעט בלעדי שלי לחדשות, מבחינה תקשורתית אני במצב כמעט זהה לרובכם; ב. כמו שכתבה שרון, הטראומה הציבורית היא לא משהו חדש. היא כבר הייתה בעבר והיא נשכחת די מהר. הדהים אותי שלכל אורך הפרשה הזו השם “פימשטיין” לא הוזכר אפילו פעם אחת. הנה: גם את ילדיו האומללים של זה כבר שכחנו, נשכח גם את רוז.

חזרה לנושא. הרצח הזה, הוא חריג. הוא חריג במספר מובנים – מבחינת המשפחה המאוד לא נורמלית שהייתה מעורבת בו, מבחינת השייכות של המשפחה הזו לחברה הישראלית ומבחינת הסיכוי של הרשויות לגלות את המתרחש שם מבעוד מועד. הרצון “לעשות משהו”, לדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שוב, כאשר המקרה עצמו כל כך מוזר, הוא פתח למדיניות שאנחנו לא באמת רוצים. זמן קצר אחרי שנחשפו מספיק פרטים מהפרשה התראיינה אחת מעובדות הרווחה הבכירות בנתניה ואמרה משהו על זה שצריך ליצור מנגנון של פיקוח קבוע על בריאותם של ילדים מתחת לגיל חינוך חובה. תרגום: ליצור מנגנון פיקוח על הורים לילדים מתחת לגיל חינוך חובה. כלומר: לפגוע משמעותית בחירות ובזכות לפרטיות של רבים מאיתנו (של רובנו, לפחות לכמה שנים בחיינו) בשביל למנוע (אולי) מקרה כל כך חריג ¹. באמת? זה מה שאתם רוצים? שהמדינה תצמיד לכל הורה קצין מבחן?

הרצון ש”המדינה תעשה משהו” הוא שילוב קלוקל בין שתי תפיסות ישראליות נפוצות: המדינה כגננת שלנו, והאזרח כחשוד עד שלא הוכחה חפותו. התפיסה הראשונה נפוצה להפליא בביטויים מאוד לא מעודנים. אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל – שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: “אז מי אחראי עלי?” אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך.

התפיסה השניה לא באה לידי ביטוי בצורה כל כך בוטה רוב הזמן, אבל אפשר לזהות אותה בניואנסים. למשל, בתפיסה שהמשטרה שלנו פשוט אימפוטנטית אל מול מערכת משפט שכל הזמן דואגת רק לנאשמים — וד”ג מצטטת את אסף וול מטמקא: “רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים” — וזאת במדינה עם משהו כמו 98% אחוזי הרשעה.

והשילוב הזה עושה את דרכו, בד”כ, לכל מיני הצעות חוק מיותרות שמטרתן לגרוף כותרות ולהציג את הפרלמנטר כאיש מעשה עם היד על הדופק. לפעמים, למרבה הזוועה, הם אפילו עוברים. לפעמים זה מסתכם בסתם עוד שורה בפרוטוקול שעובדי מדינה מחוייבים בו כדי לכסת”ח את עצמם למקרה שהברק יכה פעמיים, ועם השנים זה הופך לאות מתה.

שלא תבינו אותי לא נכון – יש פעמים שבהן המדיניות המתוקנת בהחלט עדיפה על הקודמת ואפילו מצילה חיים. היסטריית הסארס לפני כמה שנים הביאה את הרשויות ברחבי קנדה ליצור פרוטוקולים של שיתוף מידע בין גופי תברואה שונים כדי לזהות מגפות בשלבים ראשוניים. לפני מספר ימים שיתוף המידע הזה סייע לצמצם את ממדיה של מגפת ליסטריה שנגרמה על-ידי בשר מזוהם שהופץ לכל רחבי קנדה על-ידי מפעל אריזה מסויים, וזאת בעקבות זיהוי מקביל של פחות מ-10 מקרים בלבד באונטריו, עוד לפני שהתחילו להגיע דיווחים ממחוזות אחרים.

אז, כן, יש פעמים שמדיניות צריכה להשתנות כדי לעצור סכנות לציבור מבעוד מועד. אבל צריך לברור את המצבים הללו בזהירות. הם נכונים בעיקר כשהמדובר הוא בפיקוח על ארגונים שיש להם השפעה על חייהם של רבים. כשמדובר בפיקוח על אנשים פרטיים, הם בדרך כלל לא יותר מעוד פגיעה בחירות שלנו, באוטונומיה שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. “מי שמוכן לוותר על חירותו כדי לקבל מידה של בטחון,” אמר פעם בנג'מין פרנקלין, “אינו ראוי לאף אחד מהם”. מי שמוכן לתת למדינה להיות הגננת שלו, או שמי שחושב שהוא רוצה לחיות בחברה שבה השכנים עובדים על תקן מלשינונים למשטרה בכל פעם שהם חושבים שאולי קרה משהו לא לגמרי בסדר, הוא אדם שמוכן לוותר גם על חירותו וגם על בטחונו, מכיוון שהכלים הללו לעולם לא ישמשו רק לטוב, והשימוש בהם לרעה יקבור כל זכרון של למה בעצם יצרנו אותם מלכתחילה.

אז מה עושים? מעט מאוד. כמעט כלום, למעשה. אולי כדאי לחזק את הקשרים בין רשויות שלטון מסויימות, כדי לשפר את מעבר המידע ביניהן ואת האמון ההדדי. מה שבטוח שלא כדאי לעשות זה לחזק את הפיקוח הממלכתי עלינו האזרחים במעשינו היום-יומיים. כן, זה אומר שהמקרה של רוז הקטנה יכול להשנות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? הניסיון לבנות מנגנון פרטני כדי לטפל בבעיה שהסיכוי לה הוא כל כך נמוך יוביל לכל היותר להפיכת מערכת הרווחה שלנו למסורבלת עוד יותר. מנגנונים כלליים יותר יפגעו בנו, האזרחים, מעבר לגבול הסביר. לפעמים, מה לעשות, עדיף לא לעשות כלום.

#אלימות #חברה #ילדים #ישראליאנה #משטרה #משפט #שכנים

הפוסט הקודם: ניקוי אורוות

הפוסט הבא: יומולדת שמח

יש לי בעיה בתפיסת הגיל שלי, וכתוצאה מכך בתפיסת הזמן שלי. קשה לי להבין שאני אוטוטו בן 30, מה שאומר שעברו 15 שנה מאז שהייתי בן 15. מבחינתי OK Computer זה אלבום חדש ומאמרים שנכתבו ב-1999 הם ממש מהעת האחרונה. ואז אני נתקל בסטודנטים שנולדו בשנות ה-90, ובניגוד לציפיות שלי הם כבר נגמלו מחיתולים, ומתעורר בי איזשהו חשד שאולי משהו לא בסדר בעולם.

מנגד, יש את הפוליטיקה הישראלית הפסיכית לחלוטין, שפועלת בערך באותה רמת קשב של דג זהב. היום, לגמרי במקרה, הגעתי למאמר שפרסמתי בעבר באייל הקורא. זה היה במסגרת הטור היומי שכתבתי לקראת בחירות 2003, “דוח תעמולה”, בו סיקרתי וביקרתי את תשדירי הבחירות. להזכירכם: ראש הממשלה המכהן והמועמד המוביל לראשות הממשלה: אריאל שרון, ראש הליכוד. מולו עומד בראש מפלגת העבודה: עמרם “מי?” מצנע. שימו לב:

צמרת המפלגה הוצגה לצידו של מצנע, כשבפי כולם רק מסר אחד: ''רק לא שרון''. חיים רמון, דליה איציק, מתן וינלאי, כאיש אחד, אמרו – ''אחדות כן, לא בראשות שרון''.

אפרים סנה התראיין היום לגל''צ ואמר כי יש פתח לממשלת אחדות.

רק חמש שנים, כן?

מצד שני, יש דברים שאף פעם לא משתנים.

#ישראליאנה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: בלוגנובלה – הערה אדמיניסטרטיבית

הפוסט הבא: מגולדה לציפי

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה – השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות – פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על “נשים” כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ – אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש”כולם מלים”, ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם – כולם – איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על “מה יגידו אחרים”. הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים – וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

-

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה – פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש”נשים הן אמהיות” היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם – כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים – היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות – יש נשים שאינן אמהיות כלל – וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה”הגנה מתוקף התרבות” הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש”ככה התרבות שלנו”. התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות “רובוט אירופאי” ולוותר על ה”אותנטיות הלוונטינית”, היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] “לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?”

#here be dragons #בריאות #דברים אדיוטיים #דת #חברה #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #מין #פמיניזם

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: כלכליסט, אח שלי, מה קורה? לא רואים אותך!

הפוסט הבא: מס הכנסה שלילי שלילי

בואו נניח לרגע שמישהו רוצה, מסיבה כלשהי, להיות חבר של עיתון, זה אני עוד יכול להבין, אבל איך אני אמור להגיב לזה שעיתון מבקש להיות חבר שלי?

שלא לדבר על התחושה של “אח גדול” – מאיפה העיתון מכיר אותי? (דורה ויונית, אני מאשים אתכן!) על מה הוא רוצה לדבר איתי? האם כלכליסט ישאיר לי מכתבי שרשרת על הקיר? האם יזמין אותי לבירה מדי פעם? מה לעזאזל אני אמור לעשות עם החבר החדש שלי? אנשים שהם חברים של כלכליסט: איך הייתם מגדירים את מערכת היחסים שלכם עם העיתון? (ולא, “זה מורכב” זו לא תשובה).

#אהבה #אינטרנט #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה

הפוסט הקודם: חופש התנועה (וגם: סוף העולם)

הפוסט הבא: לחתוך כי כולם חותכים

אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט “הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני”. מה בתוכנית? חינוך “חילוני” (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ”ך מכיתה א' ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב”ע, “ערכים”, תל”י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג – צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי “משלב”, שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג'י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי “להתחבר לשורשים שלהם”, כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה”חוכמה” היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת – דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע – אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו – חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה “מעורבת”, כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה'?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.

#דת #חינוך #ילדים #ישראליאנה #עצבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אז מתי תובעים את גוגל?

הפוסט הבא: למה סטיבן הוקינג לא יבוא לעבוד בישראל

ישראל היא מדינה עם הרבה כבוד: יש חוק יסוד כבוד האדם, יש את כבוד השופט, יש כיבוד אב ואם ויש כבוד המשפחה, יש את כיבוד זכר הנופלים ויש כיבוד זכויות האסיר, יש אנשים שחושבים שבשביל כבוד צריך לעבוד, יש אנשים שחושבים שכל עבודה מכבדת את בעליה, ויש אנשים שבשבילם הכבוד הוא הכל. בשביל מדינה עם כל כך הרבה כבוד, איך יצא שאנחנו כל-כך מזלזלים אחד בשני? שאיש אינו מכבד את החוק, את חברו או את עצמו?

האם ייתכן שהבעיה היא בכלל סמנטית?

עם כיבודים!

באירופה של תחילת העת המודרנית היה כבוד לאריסטוקרטיה, היה כבוד ללוחמים האמיצים, היה גם כבוד (אבל פחות) לסוחרים העשירים. לכבוד הזה קראו (באנגלית, לפחות) honour. עברו אי אלו שנים, ובמקומות שונים החלה להתפתח פילוסופיה ליברלית, כזו ששמה את הפרט, את האדם הבודד, במרכז. הנחת היסוד של הפילוסופיה הזו הייתה שכבוד הוא לא משהו שאדם מחזיק בו מתוקף מעמד או מעשים מסויימים, וצריך להגן עליו מפני פרטים אחרים שמבקשים לבזות אותו. הליברליזם קבע כי כל אדם נולד עם כבוד, וכי תפקידה של המדינה הוא להגן על הכבוד הזה, ולאפשר לאנשים לחיות את חייהם מבלי שתהיה פגיעה בכבודם. לכבוד החדש הזה קראו dignity.

ישנם הבדלים מהותיים בין שני סוגי הכבוד הללו. המרכזי שבהם, דומני, הוא שהכבוד הראשון יכול להפגע ממילים, מאקטים סימבוליים, מרמיזות וממעשים של צד שלישי כלשהו, שאינם משפיעים ישירות על בעל הכבוד. הכבוד מן הסוג השני, לעומת זאת, חסין לכל אלו. הוא לא נמדד בעלבונות או ביחסם של אנשים אחרים אל הפרט. בעוד שהראשון נמדד במידת היחס המועדף שזוכה לה האדם המכובד, השני נמדד דווקא בשיוויון לו זוכה הפרט ביחס לשאר הפרטים בחברה. אדם זוכה לכבוד מהסוג השני כשאין מפלים אותו לעומת אחר.

(respect הוא כבר משהו אחר – הוא מתייחס להתייחסות של צד ב' כלשהו לפרט. בעוד שכבוד מהסוגים הראשון והשני הוא משהו שאדם מחזיק בו ומגן עליו מפני פגיעה על ידי אחרים, כבוד מהסוג השלישי הוא משהו שאפשר רק לקבל או לתת, אך לעולם לא להחזיק בו).

בישראל, כאמור, אין הבדלה בין הכבודים השונים. כשישראלי חושב על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוא מבין שאסור למדינה להעליב אותו; הוא מבין שיש לו זכות להגן על הכבוד שלו, גם אם זה אומר להשפיל מישהו שמאיים עליו, או לדקור מישהו בסכין. הישראלי חושב על “להתקיים בכבוד” וחושב על חיים של אנשים מכובדים, עם בית שרשום על שמם וכל מיני מותרות קטנות – כי גם להם מגיע, כי יש להם כבוד: טלוויזיה בכבלים, רכב צמוד, טלפון סלולרי – הוא לא חושב על שיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות. להיות שווה לכל השאר, עבור הישראלי, זה לא מספיק מכובד, ולכן אנחנו רודפים כל הזמן אחרי הזנב של עצמנו, מאמינים שלנו – דווקא לנו – מגיע יותר מאשר לכל האחרים. כי לנו, יש יותר כבוד.

אין פואנטה לפוסט הזה. רק הרהור שעלה בי. האם יכול להיות שהמקור לכל כך הרבה בעיות בחברה הישראלית הוא הבלבול הקטן הזה בין שני מונחים שהופרדו בעולם הליברלי, אבל בישראל נשארו כמילה אחת?

#חברה #ישראליאנה #מדע המדינה

הפוסט הקודם: למקרה ששכחתם: סיינטולוגיה זה בולשיט

הפוסט הבא: עזבו טהראן, האמריקאים מפחדים מטורונטו!

מכיוון שהרבה יותר כיף לפנטז על הספרים שאני אוציא מאשר ממש לערוך את המחקרים שהם אמורים לכלול, התחלתי לאחרונה לדמיין לעצמי את ההקדמה שאכתוב לגרסא העברית של הספר שיהיה מבוסס על התזה שלי, שנכון לעכשיו אני לא לגמרי בטוח על מה היא תהיה.

כן.

בכל מקרה, מכיוון שאני קורא יותר מדי טקסטים לאחרונה והכל מתערבב בראש, לא לקח הרבה זמן עד שנושאי הפמיניזם התנגשו חזיתית בסוגיית מדינת הלאום, ויצרו את הרעיון לפרק שיעסוק בהשפעת המדינה הליברלית על מוסד המשפחה (כותרת טנטטיבית: Burning Down The House: How the Liberal State Destroyed the Nuclear Family). אז, כאמור, התחלתי לחשוב על תרגומים לעברית לכל מיני משפטי מפתח, ופתאום עלה בדעתי שבישראל יש רק “בתי אב”. המילה המקובלת באנגלית היא households – משקי בית. אבל כשמדברים בניתוחים סטטיסטיים (למשל של הלמ”ס) על משפחות שגרות תחת קורת גג אחת, מדברים תמיד על “בתי אב”. איזה מונח פטריארכלי, שלא לומר ארכאי. “בית אב” מעלה בי אסוציאציות שבטיות למדי: חמולה בת שלושה דורות לפחות שבראשה עומד האב הסמכותי שכולם נשמעים למרותו. איפה זה ואיפה המשפחה הגרעינית הסטנדרטית בישראל, עם שני הורים ילד וכלב. שלא לדבר על משפחות אלטרנטיביות כמו זוגות של הומואים או לסביות, או משפחות שבראשן אם חד-הורית (לפחות במשפחות עם אב חד-הורי המונח “בית אב” עוד נשמע רלוונטי). ומה עם סתם גבר שגר לבד? גם הוא “אב” לצורך העניין?

אני תוהה מה מקור המונח “בית אב”, מתי התחיל השימוש בו? מדוע ממשיכים להשתמש בו למרות שקיימות חלופות קצת יותר נייטרליות מבחינה מגדרית?

בעלי הוצאות ספרים שרוצים להתחיל מו”מ על הוצאת הגרסא העברית של הספר רב-המכר שלי (תאריך היעד לסיום הדוקטורט הוא 2012, אז אנחנו מדברים על 2015 בערך – צריך להזדרז!), מוזמנים ליצור איתי קשר בדוא”ל.

#אני ואפסי עוד #אקדמיה #חברה #ישראליאנה #מדע המדינה #פמיניזם #שפות

הפוסט הקודם: פיגוע הומוריסטי

הפוסט הבא: למקרה ששכחתם: סיינטולוגיה זה בולשיט

מסתבר שהפינה שלנו של הבלוגוספירה גועשת בגלל איזו בדיחה מטופשת בהיתוך קר ועוד התחכמות לא מדהימה בחדר 404. אדר מ”סלט ירוק” מחתה נמרצות כנגד ההתבדחויות הזריזות יתר על המידה, ובעקבות זאת נכתבו מספר פוסטים בבלוגים שונים – אצל עידוק, ארז רונן, נמרוד אבישר ויתכן שגם אצל אחרים. אבל התגובה שהכי הסכמתי איתה היא זו של שרון גפן:

בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח רבין שבמהלכן נתניהו חיסל לדעתו את הטרור ולכן אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, שותפותיי במעונות ואני היינו מתעוררות פעם-פעמיים בחודש לפחות לצלילי סירנות המובילות ניצולי פיגועים אל הדסה עין כרם או הדסה הר הצופים.

הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם הפחד האמיתי מאוד הזה של לנסוע, למשל, בקו 18 שהתפוצץ יום קודם, או המחשבה שבדיוק שבוע קודם שתינו קפה באיזה בית קפה שעלה בסערה השמיימה, היתה לצחוק על זה. בצורה הכי כואבת ושחורה שרק יכולה להיות. כי אם לא היינו מנסים להתמודד עם זה איכשהו, היינו מתחרפנים לגמרי.

אבל כנראה שעכשיו, עשור אחרי, אני “תל אביבית מנותקת”, ואותו הומור שפעם שמר על שפיותי בעולם מטורף הוא סימפטום של חוסר רגישות. אם אני לא אנסה לראות בדברים האלה משהו שאפשר לצחוק עליו, אפילו קצת, אני אבכה. כל הזמן. כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להדחיק את זה (ואללה יודע שאני משתדלת).

כמו ששרון כתבה: חייבים לצחוק, כי החלופה השפויה היחידה היא בלתי נסבלת לאורך זמן.

#ארס בלוגאיקה #ישראליאנה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: גירוד ועקצוץ

הפוסט הבא: מדוע אין בתי אם בישראל?

אריזות ביסלי גריל המשווקות לחו”ל נקראות, משום מה, ביסלי ברביקיו. לביסלי ברביקיו קוראים ביסלי סמוקי. אין לאנשים שום כבוד למותג.

#אוכל #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #קנדה #קצרצרים #רוח שטות #שום כלום

הפוסט הקודם: אייל, סוף (?)

הפוסט הבא: על החיים ועל המוות

יוסי גורביץ מצטט את יצחק לאור שאמר שימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. גם עמית מ”ירושלים אחרת” מציין את הנטייה של חוגגי יום העצמאות לפנות לנוסטלגיה. צריך להיות משהו מוזר במדינה שכבר כמה עשורים אינה מייצרת עבר חדש: אנחנו תקועים עם העבר שהיה לנו בשנות ה-70, ולא כל כך מוכנים להתייחס למה שבא אחר-כך. לא שאנחנו לא מתורגלים: בתור מדינה שההיסטוריוגרפיה שלה מצליחה לספר את הסיפור של עם ישראל כ”בהתחלה הייתה תקופת התנ”ך, אחר-כך גירשו את היהודים מארץ ישראל, אחר-כך הייתה השואה, ואז חזרנו לארץ”, אנחנו די מתורגלים בקפיצות טמפורליות.

מה שעצוב זה שישראל מתקשה גם לייצר לעצמה עתיד חדש: ישראל עדיין שואלת את עצמה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ולעיתים קרובות מדי התשובה דומה מאוד לתשובות שתמיד נתנו: משהו בין עם ככל העמים לבין נקמה בנאצים. כרגיל, אני מסכים עם מה שנדב כתב, שהפסימיות וחוסר הנכונות שלנו להסתכל לעבר העתיד מונעים מאיתנו את היכולת לעצב לעצמנו עתיד טוב יותר, שנמצא בהישג יד.

אחד מאותם ספרים בספריית האוניברסיטה שאני רוצה לקרוא ואף פעם לא יהיה לי זמן עוסק במושג הנוסטלגיה. Nostalgia in Transition, 1780-1917 דן בשינוי שחל בתפיסה ובשימוש שלנו במושג הזה. מה שהתחיל במאה ה-18 כתאור של מחלת נפש – הפרעת זכרון ממאירה שהביאה חיילים שוויצרים וסקוטים למצב של חוסר תפקוד – הפך בראשית המאה ה-20 לתאור של מצב רגעי, סוג של בידור מנטלי שפיר. לעיתים נדמה שבישראל, דווקא התאור המקורי הוא הנכון. אם ישראל לא תפרד סוף סוף מהנוסטלגיה שלה לכל מה שקדם למלחמת יום כיפור, אם אנחנו כאזרחים לא נתעמת עם העבר הקרוב יותר שלנו, ולא נפנה סוף סוף לדון ברצינות בעתיד שלנו – לא יהיה לנו עתיד לדון בו. כמו אותם חיילים שוויצרים, אכולי געגועים לבית מדומיין שמעולם לא היה כפי שזכרו אותו, גם אנחנו לא נהיה מסוגלים להתמודד עם המלחמות והאתגרים שהמציאות תזמן לנו בהווה ובעתיד.

#חברה #ישראליאנה

הפוסט הקודם: טראקבקים

הפוסט הבא: להתראות, שלום, זה לא נגמר (חלק ב')