לא שומעים!

ישראליאנה

כשהייתי בטורונטו נהגתי להתבדח לפעמים על כמה שאני “שונא את המהגרים האלו”. כמו כל בדיחה, יש בה גרגר של אמת. מאוד קל לפעמים להתפס לשונות של מה שמכונה “visible minorities” – מיעוטים שקל לזהותם ככאלו בגלל צבע עורם או משהו כזה 1, ולהשליך מהתנהגות של אחד מהם לקבוצה כולה. כמו שנאמר, בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. החוכמה בהתגברות על הגזענות היא לא שלא להרגיש את התחושה האינסטינקטיבית הזו של “האחר”, אלא להיות מודע לה ולהתנגד לה באופן מודע כדי לנטרל אותה.

אבל יש ישראלים שגרים בחו”ל ושנאת המהגרים (האחרים) שלהם היא לא בדיחה, אלא מציאות עגומה. אקזיביט איי: ענת לוי, ישראלית שהיגרה לפני כמעט שלושים שנה לאיטליה והחליטה ברוב טובה לחזור לארץ ובדרך לירוק לבאר שהיא שתתה ממנה עד כה. רוב הטור של לוי מעניין לי את העכוז: כמה קשה להסתגל לארץ חדשה, ובירוקרטיה, ופקידים לא נחמדים ויאדה יאדה יאדה 2. כלומר, כן, אני בטוח שהכל נכון, אבל לא שונה באופן מהותי מחוויותיו של כל מהגר אחר בעולם. לאשתי יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים על העליה שלהם מברה”מ.

הקטע המעצבן הוא הקטע שהעורך החליט להדגיש בכותרת המשנה של הטור: “משפחת לוי עזבה את מילאנו המתאסלמת”. או במילותיה של לוי עצמה:

כולנו עקבנו בהתעניינות גדולה אחרי הסדרה של צבי יחזקאלי [קישור שלי. ד.ק.] בעקבות האיסלאם באירופה. ראיתי את מילאנו וחוויתי את התחושות שהוא העביר: הפחד, השנאה, חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים. כל אלה החזירו אותנו למה שכולם מרגישים היום גם באיטליה. השמאל האיטלקי נתן לאיסלאם הרדיקלי לפעול ביד חופשית. אתה יכול לראות על המדרכות באזורים שונים עשרות מוסלמים מתפללים, השווקים נשלטים בידי ערבים ומהגרים, מסוכן מאוד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים. היו אפילו מעשי אונס תוך כדי נסיעה. האיטלקים מצקצקים בלשונם וממשיכים בשגרה אירופית טיפוסית. בתי הספר וחדרי היולדות מלאים מהגרים. אחת מכל שלוש לידות באיטליה – של זרים.
אבוי, האימה! עשרות מוסלמים מתפללים – על המדרכה! והשווקים נשלטים בידי מהגרים! והיהודים האלו עם הפאות שלהם  ששולטים בבנקים! אה, לא, סליחה, רגע.

וגם מסוכן מאד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים! כי זה לא נכון לגבי כל עיר גדולה בעולם בלי קשר לכמות המיעוטים בה!

ובמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית, מסכמת לוי את הפסקה כך:

אירופה יושבת על פצצה מתקתקת ושנאת הזרים מתגברת והולכת ולא ממש מבחינה בין גזעים ודתות.
איום ונורא. שנאת הזרים הולכת ומתגברת, והאירופים האלו אפילו לא מבינים שהם צריכים לשנוא את הערבים, אבל לא את היהודים!

קחו מדינה נורמלית, כמו ישראל. פה כולם מבינים שיהודים זה אחלה, וערבים זה פויה. ככה צריך. בגלל זה, כנראה, בחרו לוי ומשפחתה לבוא לישראל. רק כאן אנשים כמוה ירגישו בבית. באמת מזל שיש עליה לישראל ואפשר לייבא את כל גזעני העולם היהודיים לכאן. אין לנו מספיק, פשוט.

—

אז האם איטליה מתאסלמת? ובכן, איטליה היא אחת המדינות עם אחוז המוסלמים הקטן ביותר באירופה. בערך 2.5 אחוז מתושבי איטליה הם מוסלמים (והרבה פחות מכך אם סופרים רק אזרחים). כדי להבהיר עד כמה המספר הזה קטן: יותר מפי שניים ממנו הוא מספרם של האנשים שמגדירים עצמם “ללא דת” כלל. וזה במדינה קאתולית אדוקה למדי. ומילאנו עצמה? החל משנות ה-70 עברה מילאנו תהליך פירבור שהקטין את אוכלוסיתה בכשליש. רק בעשור האחרון גלי ההגירה פנימה הדביקו את גלי ההגירה החוצה, ומילאנו רשמה את הגידול הראשון מזה 40 שנה, של כחמישה אחוז, באוכלוסייתה. המשמעות של שני התהליכים הללו היא שמילאנו היא אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר באיטליה, עם כ-20% מאוכלוסייתה שאינם איטלקים אתניים. הו, 20% זה באמת הרבה! מאין מגיעים כל אותם אנשים? ובכן, כ-34,000 מהם, או 14% מהזרים, הם מהפיליפינים. עוד 19,000 מסין. עוד ברשימת עשרת מדינות המוצא הגדולות: פרו, אקוודור, סרי לנקה, רומניה, אוקראינה ואלבניה. הקבוצות הללו לבדן אחראיות לקצת יותר מ-50 אחוז מהזרים במילאנו. שתי הקבוצות האחרות בעשרות הגדולים – מצרים ומרוקו – אחראיות רק לכ-15% אחוז מכלל הזרים. עוד 20% מהזרים במילאנו הם תושבי מדינות אירופיות אחרות. יתר 15 האחוזים – משאר העולם.

אז איך זה שכל לידה שלישית היא של זרים? וכן, ראשית – זרים, לאו דווקא מוסלמים. התשובה הפשוטה היא שהאיטלקיות יולדות ממש מעט. נכון ל-2006 מדובר היה בשיעור הילודה השלישי מלמטה באירופה. (אגב, מעניין לראות את שלוש המדינות בתחתית הרשימה, אולי הן תשמענה מוכרות לכם: יוון, ספרד, איטליה. מישהו שמע את שטייניץ?). עם שיעור ילודה כל-כך נמוך, כדי להשיג לידה אחת מכל שלוש עבור 20% מהאוכלוסיה צריך קצב ילודה של בערך פי שתיים מאשר רוב האוכלוסיה. שיעור הילודה האיטלקי נאמד בכ-1.33 ילדים לאשה, ומכאן שלמיעוטים צריך להיות שיעור ילודה אסטרונומי של 2.66 ילדים לאשה. כלומר, לא שונה מהותית מהחילונים בישראל. לא בדיוק תמונת ההשרצה הזדונית שלוי מנסה לצייר. (שימו לב: עדכון בתחתית הפוסט).

אז בהערכה המופרזת ביותר אפשר לדבר על קצת פחות משליש מ-20% מהאוכלוסיה, כלומר, כ-6%. עם קצב ריבוי טבעי רגוע למדי. הזוהי התאסלמותה של מילאנו, זו שגרמה למשפחת לוי לארוז את הפקלאות ולבוא למדינה עם מיעוט ערבי של למעלה מ-20% בתהליכי התחרדות מתקדמים? אני לא אוהב לדבר על איומים דמוגרפיים, אבל אם זה מה שמפחיד את גב' לוי, נראה לי שישראל היא לא בדיוק המקום לעבור אליו.

אבל זהו, שבישראל לא ממש רואים את הערבים. הם לא יעזו להתפלל על המדרכות שלנו. ישראל הבטיחה שהם ישארו בישובים שלהם, וגם אם הם כבר באים לאזורים יהודיים, הם כבר יודעים לשמור על פרופיל נמוך. בקיצור, הבעיה באיטליה היא לא קיומם של המוסלמים, אלא ששם הם לא יודעים את מקומם. בישראל אנחנו יודעים להיות גזענים נגד האנשים הנכונים. אז למה לא להגר למקום שבו מקבלים יחד עם הדרכון גם מעמד אוטומטי של עם אדונים?

—

המאזן הדמוגרפי שצריך לאיים עלינו יותר מכל הוא לא כמות האנשים עם הזקנים והכיפות ולא כמות הנשים עם החיג'אב. המאזן הדמוגרפי שצריך להדאיג אותנו הוא כמות הענת לויות הזנופוביות, ולא משנה מאיזה דת, עדה או מגדר הן, לעומת כמות האנשים הליברלים, ההומניסטים, הפתוחים, שרוצים לחיות במדינה נורמלית, עם חברה נורמלית, שמקבלת את האחר וחוגגת את השונה. לא על חשבון הזהות שלנו, אלא לצידה, ומתוך אמונה בחוזקה של הזהות הזאת.

—

עדכון: אוקיי, אז אחרי שישנתי וחשבתי קצת הגעתי למסקנה שפישלתי קצת בחישוב לגבי שיעור הילודה. 20% זרים יש במילאנו, לא בכל איטליה. בכל איטליה האחוז הוא דווקא בסביבות ה-8. הדבר, כמובן, משנה משמעותית את החישוב. אבל רגע, למה רק את הנתונים שלי צריך לבדוק מחדש? הרי גם את המספר “אחת מכל שלוש לידות” קיבלתי כתורה מסיני מפיה של מי שאין לחשוד בה בנאמנות יתרה לעובדות. אז בסיוע קורא נאמן מצאתי את הדו”ח הזה, של המוסד המרכזי לסטטיסטיקה באיטליה (יעני הלמ”ס שלהם או משהו כזה). הדו”ח הוא טכני, אז גוגל תרגם מספיק כדי למצוא בתוכו את הנתון הדרוש: 14%. זהו חלקם של הילדים שנולדו לזוגות זרים (להבדיל מילדים שנולדו להורים איטלקים – 82% – ועוד 4% שנולדו לאם זרה ואב איטלקי). לשמחתי, השילוב של שני הנתונים החדשים מחזיר אותנו לאותה נקודה בדיוק: בערך שיעור ילודה של בערך פי שתיים בקרב זרים. או כ-2.8 ילדים לאם זרה, בממוצע. סתם, כי אני לא אוהב נתונים לא מדוייקים.

#איסלם #אירופה #אני קרציה #גזענות #דת #הגירה #חברה #ישראליאנה #לאומנות #ערבים


הערות שוליים

  1. ישראלים, בעיקר האשכנזים שבינינו, נוטים לחשוב על עצמנו כ"לבנים". האמת היא שאנחנו לא. אחד החברים הטובים שלי בטורונטו היה חאלד, מוסלמי מסודאן. לצערי אין לי תמונה שלנו, אז תאלצו להאמין לי, אבל אנחנו דומים במידה מדאיגה. מה שאני מנסה להגיד זה שגם אני הייתי מיעוט מזוהה שם. אבל בד"כ מתייחסים בביטוי הזה לשחורים, ערבים ומזרח/דרום אסיאתים. אפרופו, עמדתי פעם בתור לבנק ואיזה זקן מעורער קלות שניסה לברבר לכל מיני אנשים בשכל החליט להטפל אלי. אחרי שהתעלמתי ממנו והתעמקתי במופגן בספר שלי, הוא החליט להתעלק על העובדה שאני זר - כאמור, קל לזהות את זה - והתחיל לשאול אותי שאלות כמו "נו ספיקה דה אינגליש?" לא התרגשתי במיוחד, אבל די מהר הגיע המאבטח של הבנק - רוסי זקן, כמו בארץ! - וניסה להזיז אותו משם. גם הוא ספג מהאיש כל מיני קללות, ואז הגיעו עובדי בנק וסגן המנהל ולקחו אותו הצידה. כשהגעתי סוף סוף לכספרית אחד הבכירים ניגש אלי והתנצל על הארוע, ואף נתן לי כרטיס שי של טים הורטונס על תקן פיצוי. היה שווה! יש לציין שזה הארוע החמור ביותר על רקע גזעני שהופנה כלפי בכל תקופת שהותי בקנדה. ↩
  2. למה, בעצם, מישהי שעזבה את הארץ בגיל 22 צריכה לעשות עליה דרך הסוכנות? היא תושבת חוזרת, לא עולה חדשה. וילדיה זכאים לאזרחות מתוקף היותם ילדיה של אזרחית, לא מתוקף חוק השבות. אלא אם - המממ... - היא ויתרה על אזרחותה אי שם בעברה כדי לעקוף כל מיני מגבלות שישראל הטילה על אזרחים שחיים בחו"ל. היתכן? ↩

תגובות

רועי רוטמן · 2012-10-01 06:06:38

פוסט טוב מאוד. יותר מדי אנשים מסביבי מדברים כמו ענת לוי לאחרונה (ולא רק ביחס לאירופה). לגבי התהיה על חוק השבות: לא מצאתי אזכור שלו בטור הזה, ומפאת עצביי הרופפים ושפיותי השברירית, לא המשכתי לטורים אחרים שלה. בכל מקרה, אזרחות מכוח חוק האזרחות ניתנת למי שנולד מחוץ לישראל לאב או אם שהם אזרחים מכוח שבות, ישיבה בארץ או התאזרחות (סעיף 4(א)(2) לחוק האזרחות, תשי”ב-1952). מכאן שאפשר להניח הנחה סבירה שההורים ויתרו על אזרחותם ולא היו בעלי אזרחות ישראלית כשהילדים נולדו. זה גם בהחלט יכול להסביר את ההתייחסות להליך הקליטה של המשפחה בארץ כאל “עלייה” ולא “תושבות חוזרת”.

אחלה פוסט.

ד.ר · 2012-10-01 07:14:56

מן המפורסמות הוא שליהודים ישראלים מושתל בראש רדאר מוסלמים. השאלה המעניינת באמת, בנוגע לכל הישראלים המתלוננים האלה, היא רק איך הם היו מרגישים לראות ערבים בכל מקום ביפו או בחיפה (על הגליל או ירושלים אני לא מדבר בכלל). כלומר, אם אירופה הולכת ונשלטת בידי האיסלם, ישראל כבר מזמן הפכה לקולוניה של הח'ליפה!

עדי סתיו · 2012-10-01 07:22:32

קסנופוביה. וחוץ מזה, אחלה פוסט!

זליג · 2012-10-01 07:51:30

גם לי יש בני משפחה שגרים מזה כ-50 שנה בחו”ל ומתלוננים על זה שאירופה מתאסלמת (הם גרים באמריקה, אבל וואטאבר). כששאלתי אותם איך הדיבורים שלהם שונים מדיבורים על היהודים האלה שמשתלטים על הכל מהתקופה ההיא, הם גערו בי ש(כמובן) אין מה להשוות ושהיהודים תמיד ניסו להשתלב בחברה. שזה א) לא באמת נכון (אנחנו משפחה ייקית, אז זה כן נכון לגבינו והסביבה שלנו, אבל ממש לא לגבי כל היהודים בכל מקום, בטח שלו לפני 80 שנה), ו-ב) לא רלוונטי. בינתיים אני גר בגרמניה מזה כ-6 שנים, ויכול להגיד שהרוב המוחלט של המהגרים דור שני או שלישי הם גרמנים לכל דבר ועניין, מיעוטם בולטים בשונותם. וכאן נכנסת הגזענות.

זליג · 2012-10-01 07:51:49

ועיקר שכחתי: יישר כחך, דובי, כתבה מעולה. :–)

דניאל קלטי · 2012-10-01 08:19:20

וואלה דובי, לא חשבתי, שאומר זאת אי-פעם, אבל – מסכים לחלוטין, עם כל מלה שכתבת.

אלון לוי · 2012-10-01 09:05:18

יש דרך שזה מופיע בתרגום לאנגלית איפהשהו? (כן, אני יכול לספק את התרגום אם צריך.)

בניו יורק, אני חושב שהקסנופוביה היא פחות גרועה. בהארלם, שכונה שהיא באופן מסורתי שחורה אבל מקבלת הגירה ערבית, כל חנויות המכולת הקטנות שהכרתי היו ערביות. לאף אחד לא היה אכפת עד כמה ששמתי לב. אנשים שכל פעם שסיפרתי ששדדו או תקפו אותי בעיר שאלו אם השודד או תוקף היה שחור מעולם לא אמרו מילה נגד הערבים – וזה היה בקולומביה, אוניברסיטה מלאה ביהודים אשר הרבה מהם פרו-ישראלים.

בנוסף, בפורסט הילז בקווינס, שכונה שהיא מעורבת בין יהודים רוסים ומהגרים שחורים מהקריביים, עד כמה שאני מבין היחסים הבין-גזעיים הם חיוביים. מחרחרי המהומות, בצד היהודי, הם החרדים בברוקלין. אין מספיק מהגרים ישראלים בשביל שיהיו שכונות גדולות ישראליות, אבל הרוסים בפורסט הילז באו מאותו מקום ממנו באו הרוסים של בת ים ואשדוד שמצביעים ליברמן.

ההבדלים, נראה לי, הם ש-:

  1. ניו יורק יש לה תפיסה של “אנחנו לא גזענים.” זה לא אומר שהיא לא גזענית; זה גם לא אומק שהאליטה לא גזענית. אבל זה כן אומר שהאליטה, ורוב שאר השכבות, רוצות לחשוב על עצמן כלא-גזעניות.

  2. האיסלמופוביה בניו יורק מתבטאת בעיקר ברמה של פחד מטרור, ולא ברמה של פחד מפשע. מרכז קהילתי מוסלמי בלואר מנהטן, קרוב למרכז הסחר העולמי (מה שנקרא “מסגד גראונד זירו” למרות שהוא לא מסגד ולא בגראונד זירו – הוא שני בלוקים משם, בשכונה שבה זה נחשב להרבה), רוב קטן מהניו-יורקרים יתנגדו לו. אבל מוסלמי בשכונה, למי אכפת?

  3. באירופה, זה עדיין בסדר לחשוב על מהגרים בתור בעיה. גם ברוב ארה”ב. אבל בניו יורק, לא – האתוס של עיר המהגרים חזק מספיק כדי שהגזענים היותר ממלכתיים, כמו ג'וליאני, יצפצפו על חוקים נגד הגירה לא-חוקית. הרי ענת לוי לא המציאה את האיסלמופוביה האירופאית – היא קראה ושמעה אותה בפורומים מיינסטרימיים שגרמו לה להחליט שיש בעיה של מוסלמים במילנו.

גלעד ד. · 2012-10-01 09:41:46

יופי של מאמר.

רק רציתי להוסיף קישור לניתוח מעניין של הסדרה של צבי יחזקאלי באתר “קשב”: http://keshev.org.il/media-blog/allah-islam-summary.html וניתוח של הפרק הראשון בסדרה: http://keshev.org.il/media-blog/be-scared.html אגב, כמות ההגזמות, ההפרזות והטעויות העובדתיות בסדרה הזו פשוט מהממת.

יערה · 2012-10-01 10:00:04

הטור הזה הוא חלק מסדרה של טורים שמפורסמים ב ynet מזה כמה חודשים. הטורים נכתבו על ידי ישראלים מהגרים והם מגוונים מאוד (מבחינת יעד ההגירה הנבחר, מגדר, גיל, מעמד, מצב משפחתי) למרות זאת מובעת בהם דעה נחרצת כנגד ההגירה. חלק מהכותבים ממש מזהירים את הקוראים מפניה. באף אחד מהטורים לא מובעת דעה הפוכה מפי מי שמרוצה מההחלטה להגר או אפילו רק מתלבט.

יותר מהכל, הטורים מזכירים קמפיין של משרד הקליטה ובו סרטונים שמעודדים מהגרים לחזור לישראל. בסרטונים ששודרו לפני מעט יותר משנה נראו ילדה קטנה קוראת לאביה דאדי, ילדים מתבלבלים בין חנוכה לחג המולד, בן זוג לא יודע מה זה יום הזכרון. מעניין שטיעונים אלו מוזכרים גם בטורים ב ynet. בזמנו הושמעה ביקורת קשה כנגד הסרטונים ונתניהו הורה לגנוז אותם. הקמפיין שודר בטלוויזיה הישראלית ובזמנו תהיתי למה משרד הקליטה מתאמץ להגיע לקהל צופים ישראלים שאיננו קהל היעד המוצהר של הקמפיין. כלומר, מי שאולי חושבים על הגירה ועדיין לא מימשו.

לדעתי – סדרת הטורים המניפולטיבית ב ynet היא המשך קמפיין שאין לו דבר עם ישראלים שעזבו. מטרתו להפחיד אותנו והוא צץ עכשיו מפני שמכמה סקרים שנערכו בשנה האחרונה (לאחר המחאה ובזמן של עליית מחירים) עולה שיותר ישראלים מתלבטים.

מיצבשת · 2012-10-01 12:41:30

מעניין שאת הקישור לכתבה של יחזקאלי לא הבאת מחדשות ערוץ עשר אלא מאתר בשם מגפון שיש לו אג'נדה מאוד ברורה. אני בוחר להאמין לצבי יחזקאלי שלא מדבר על מה שראה והרגיש אלא מביא את הדברים מצולמים! למה לך היה חשוב שלא אאמין לצבי יחזקאלי – אלא שאאמין לאנשים שחושבים אחרת? להם אין צילומים – כתבות הוכחה “קשה” כלשהיא לדעתם – אז למה דחוף כל כך שמדברים על כתבה בערוץ 10 להפנות לאדם שמתנגד לה? הסבר אפשרי שהכתבה הזו מאוד מאיימת על השמאל הקיצוני בישראל – הכתבה מראה מה יקרה בישראל אם נעשה שלום שלום עם הערבים בתנאים שלהם. הכתבה מראה בדיוק מה יקרה בשראל אם ניתן אזרחות ישראלית לפליטי 1948 וצאצאיהם.

דובי · 2012-10-01 12:53:46

מיצבשת – הפניתי לטור שמבקר את הסדרה של ערוץ 10, כי הסדרה של ערוץ 10 התקבלה על ידי כותבת הטור שאני מבקר כאמת מציון, ואני רציתי להדגים שמדובר במשהו שרחוק מלהיות נטול ביקורת. אני מניח שיותר אנשים שמעו על הסדרה מאשר על הביקורות עליה. וכמובן, גם הבלוג שלי הוא בעל “אג'נדה”. לא זכור לי שהתחייבתי להיות אובייקטיבי כשנכנסת לכאן. רוצה אובייקטיבי לך לישראל היום.

אבל אם אתה כבר מעלה את הנושא, תהיתי בשעות מאז כתבתי את הפוסט איך אפשר להסביר את הצורך הזה של ישראלים להוכיח את האירופאים על טעותם הנוראית, אפילו כאשר האירופאים עצמם מסרבים ברובם להתרגש מה”השתלטות האיסלמית”. גם לוי התמרמרה על “חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים”. המסקנה שהגעתי אליה היא שיש כאן שני גורמים שדוחפים לאותו כיוון. כי אם ה”השתלטות האיסלמית” רחוקה מלהיות כה בעייתית כפי שחלקנו היו רוצים שתהיה, אזי האסטרטגיה שישראל נקטה לאורך שנים כה רבות היא שגויה ומזיקה; ומאידך הסירוב של האירופאים להתרגש מערער את בטחוננו בטענה הותיקה ש”כל מדינה שהייתה נמצאת במצב שלנו הייתה נוהגת כמונו”. אז אנחנו חייבים לשכנע את עצמנו שהאירופאים פשוט טפשים – שאם היו חכמים כמונו הם היו נוהגים כמונו, ולכן שהדרך שאנחנו נהגנו בה היא הדרך הנכונה. האלטרנטיבה היחידה היא להכיר בכך שאנחנו המטומטמים.

גלעד ד. · 2012-10-01 13:06:43

@מיצבשת אמנם היה רצוי לקשר ישירות לסדרת התוכניות של יחזקאלי (הנה, למי שמעוניין: http://docu.nana10.co.il/Section/?SectionID=12417), אבל המשמעויות הנוספות שאתה מעניק לקישור שדובי עשה הן מוגזמות. אני ממליץ לך כן לקרוא את המאמר שקושר אליו, ובמיוחד את המאמרים שאני קישרתי אליהם קודם באתר “קשב”. הבעייה עם “אללה איסלאם” היא בדיוק העובדה שיחזקאלי מדבר על מה ש”ראה” ו”הרגיש”, והמניפולציה שהוא עושה בתמונות שהוא צילם באירופה. כמעט בכל פעם שהוא מדבר על עובדות הוא או טועה או מפריז, ואתן דוגמה קטנה: בפרק השני מדווח יחזקאלי על מסגד בלונדון בו מעודדים אנשים להמיר את דתם לאיסלאם. בקריינות הוא מכריז: “מדי יום באירופה מתאסלמים כ-100 אירופאים בכל מיני מרכזים כאלה”, עם דגש על המילה “מאה”. נניח שהנתון הזה נכון. זה אומר שבכל אירופה (מה זה “אירופה”, אגב? האיחוד האירופאי? אם כן, מה הקשר ללונדון? ומה עם רוסיה? ומה עם לטביה? ומה עם טורקיה? יחזקאלי לא טורח להסביר) מתאסלמים מדי שנה כ-0.008% מהאוכלוסייה (עשיתי חישוב בהתבסס על כמות התושבים באיחוד האירופי ב-2012, כ-500 מיליון, פחות הערכת-יתר של 10% מוסלמים מכלל האוכלוסייה). אין ספק, תופעה רחבת-היקף ומטרידה ביותר... וזו רק דוגמה אחת למניפולציה רגשית שאינה מבוססת על עובדות.

יחזקאלי מנסה להראות לישראלים כמה האירופאים תמימים ונאיבים בעוד האיסלאם “משתלט” להם על היבשת. האמת היא הפוכה. אם כבר, האירופאים צריכים להביט לישראל (בה שיעור המוסלמים לפחות כפול מכל מדינה אירופית אחרת) לראות את התוצאות ההרסניות של אפרטהייד דה-פקטו כתוצאה ממדיניות אפלייה ממוסדת של מיעוט דתי-אתני, ולנסות ללמוד את הלקח ולהימנע מהגעה למצב דומה.

יאיר · 2012-10-01 14:15:14

פוסט מצוין, אבל אני חושב שהוא כן חוטא לכיוון השני. כפי שנאמר, “זה לא פרנויה אם באמת רודפים אחריך”. נכון שהפחד מכל דבר מוסלמי באשר הוא מוסלמי הוא בעייתי מאוד, אבל מצד שני לא צריך להיתמם ובדת המוסלמית יש בעייתיות גדולה יותר מבדתות האברהמיות האחרות – תתקשה, למשל, למצוא הגנה על הזכות של מפיקי הסרט (העלוב) האחרון להעליב את הנביא, מפי מוסלמים. לא תתקשה למצוא הגנה על הזכות לדיבור חופשי כזה – בצד גינוי שלו, כמובן – מצד נוצרים או יהודים. כמובן שגם ביהדות ובנצרות גם לא תתקשה למצוא כאלו שיאסרו על דיבור כזה, אבל קשה יהיה לך למצוא אספסוף צמא-דם שיהרוג אנשים בגלל זה. וכן הלאה. לא כל הדתות אותו הדבר, והדת המוסלמית כן בעייתית.

באופן דומה, נכון שהבעיה אינה מוסלמים או חרדים אלא אי-ליברליות, אבל בפועל החינוך והציבור החרדי (וכן הדתי-לאומי) הוא אי-ליברלי ואנטי-דמוקרטי, והדמוגרפיה שנוצרת מכך בימנו היא זו שמאיימת על קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית וחופשית. להערכתי, כל הבעיות הפוליטיות האחרות והזרמים הפוליטיים האנטי-דמוקרטיים האחרים שישראל “מבורכת” בהם מתבטלים בפני העלייה הדמוגרפית – ועמה, העלייה הרעיונית – של הגוש החרדי-דת”ל ונגרריו.

מרמיט · 2012-10-01 15:47:38

אוסיף לאוסף הציטוטים האוטוזנופוביים והלא-מודעים-לעצמם את דברי המרוקאי (היהודי) מצרפת לקרוביו בישראל, בעת מונדיאל: “נבחרת צוֹרפת? לא מעניינת אותי. במילא כולם שם שחורים וערבים.”

ארץנהדרת · 2012-10-01 17:30:57

זו דעתך כמובן על התוכנית של צבי יחזקאלי , האם אתה גר באחת ממדינות אירופה , האם אתה מודע לרחשים התת קרקעיים של האזרחים המקוריים. באירופה מאד נהוג פוליטקלי קורקט מזויף להחריד לא מדברים על פוליטיקה בקול רם אבל מדירים גם מדירים את רוב במוסלמים ממקומות עבודה, עוזבים שכונות שהם מתגוררים בהם וכך נוצרים גטאות, הם דורשים להוציא בשר חזיר ממסעדות בתי הספר או בתי אבות ולהגיש רק בשר חלאל, הם מסרבים שילדיהם יהיו בריכה באותן שעות בנים ובנות כשגברים הולכים לאספות הורים לקבל דוח על ילדיהם המחוננים והמחונכים הם מסרבים לשמוע את פרטי הדוח ממורה אשה ולא ללחוץ לה את היד בכלל.

עדו · 2012-10-01 17:51:03

ארץנהדרת, יש לך בלבול מסויים בתגובה, כלומר לא הגיוני שאלו שמדירים את המוסלמים גם דורשים להוציא חזיר מהתפריט. לעצם העניין – יש לך סימוכין למה שאתה כותב? ולא רק 'דוד שלי גר שם והוא מספר ש..' אלא עובדות סטטיסטיות? כשמסבירים לי שבאיזורים מסויימים רואים הרבה מוסלמים והם מתפללים על המדרכה זה לא ממש אומר לי הרבה, מה בדיוק הטענה נגד המוסלמים? שהם מוסלמים? אם לעומת זאת תוכל להגיד לי שאחוזי הפשע שמבצעים מוסלמים גדולים יותר מאשר של לא מוסלמים אז יש לך איזשהו בשר לטענות שלך. יש לך?

ארץנהדרת · 2012-10-01 18:07:00

לעדו תשובות- כן אני גר באירופה לא משנה איזו מדינה אבל יש בה הרבה מאד מוסלמים הבעיתיים הם מלבנון, פלשתינאים, כורדים. היתר הם יותר מתונים ולא מענין אותם דת והם גם יותר מודרנים מבחינת לבוש (בנות בעיקר) ומתחת נים גם עם עדות אחרות.. המוסלמים דורשים שיוציאו חזיר מתפריט בית הספר ובתי אבות ואותו דבר בבריכת שחיה. הכוונה שמדירים אותם ממקומות עבודה זה פשוט לא מקבלים אותם בטענות שונות ומשונות . אני לא צריך להביא שום סטטיסטיקות זהו לא מחקר אוניברסיטאי הבלוג הזה.

לאמשנה · 2012-10-01 20:03:05

די לאנגלוז. אוטו-קסנופוביה!

נתנאל · 2012-10-01 22:15:18

״אבל אם אתה כבר מעלה את הנושא, תהיתי בשעות מאז כתבתי את הפוסט איך אפשר להסביר את הצורך הזה של ישראלים להוכיח את האירופאים על טעותם הנוראית, אפילו כאשר האירופאים עצמם מסרבים ברובם להתרגש מה”השתלטות האיסלמית”.

חשבת על שמחה לאיד?

עידו-ביקשת קיבלת http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2008/04/28/AR2008042802560.html

נועה ו · 2012-10-02 05:27:24

דובי, צר לי – אנחנו אכן לבנים. אם להכנס להגדרות גזע, אנחנו משתייכים לענף המזרח-תיכוני של הגזע הלבן, וכמונו גם הערבים. זו הסיבה למה אנחנו דומים להם ופחות לצפון אירופאים ולמזרח אירופאים. כשאני ואישי מטיילים בחו”ל אנשים מניחים שאנחנו ספרדים או איטלקיים – אם אנחנו לא פותחים את הפה, וצרפתים – אם אנחנו פותחים אותו, פשוט מפני שהמבטא הישראלי נשמע דומה למבטא צרפתי, לאנשים שלא רגילים לפגוש ישראלים. אמה מה – זה לא קשור ללבנים או לא לבנים. זה קשור לזרים. זרים יותר וזרים פחות. הפולנים ידעו לשנוא יפה מאוד גרמנים ואוקראינים שהיו מיעוט אצלם, לא רק את היהודים. אבל הם שנאו קצת פחות את האוקראינים והגרמנים, בהשוואה ליהודים. (ולא. בניגוד למה שזנד ודומיו סבורים, אנחנו לא דומים לפולנים בכלל). בארצות אירופה המערבית היהודים הם זר-ישן-וטמוע-למדי, בעוד שהערבים הם זר-חדש ומאיים יותר.
גם מה שאלון כתב מוכיח את זה: שונאים יותר או מפחדים יותר משחורים. אם שחורים הם בעיה, הערבים הם מה-זה-לא... אם תהיה אוכלוסיה זרה אחרת, “בעייתית” יותר, השחורים יראו מה-זה-משלנו (כלומר, משלהם).

גדי אלכסנדרוביץ' · 2012-10-02 06:26:00

ארץנהדרת – בלי קשר לשאלה אם מה שאתה מתאר אכן מתרחש באירופה או לא, זה משעשע בגלל שזה מזכיר לי את המקום הקטן בארץ שאני מכיר – הטכניון. בטכניון לא תמצא מסעדה עם חזיר, ולא במקרה, ובטכניון יש שעות הפרדה בבריכת השחייה (ועכשיו גם בחדר הכושר, הייתה עם זה מהומה).

שפיות · 2012-10-02 19:41:39

זה שאין נתונים מדוייקים, אחוזים או מספרים – לא אומר שהטענה אינה נכונה. איני יודעת כמה מוסלמים יש באנגליה לעומת שאר האוכלוסיה, כמה מגיעים בכל שנה וכמה נולדים בכל יום, אבל אני כן יודעת שיש מספיק מהם כדי לעשות פיגוע ברכבת התחתית של לונדון, כדי לעשות הפגנות המוניות ואלימות נגד יהודים ונגד ישראל והתומכים בה. אני לא יודעת נתונים כלשהם לגבי מדינות אחרות באירופה, אני רק יודעת שלפני זמן לא רב קראתי על נאום שנשא ראש הממשלה של אחת מהמדינות (נדמה לי שהולנד) כנגד התופעה הזו, לא משום שאפשר לחשוד בו כגזען, אלא משום שהוא הראשון שהתעורר והבחין בתופעה המדאיגה הזו של השתלטות המוסלמים. הדבר המדאיג אינו שיש רבים מהם, או שהם מתפללים ברחובות או שלא נעים לנו לראות אותם בזוית העין. הדבר המדאיג הוא שבתוך מספר לא רב של שנים הם יהפכו להיות הרוב בחלק מהמדינות האלה, וגם העובדה הזו כשלעצמה אינה מדאיגה, אלא שהמציאות מראה שבכל מקום בו הם נמצאים, הם מנסים לשנות את החוקים והמציאות של המדינה בה הם גרים, כדי שתתאים להם ולדרך חייהם, מה שאומר בעצם שתוך כמה שנים יהיו באירופה כמה מדינות איראן, דבר שהוא אינו אינטרס של אף אחד, יראלי, אמריקאי או אירופי...

שפיות · 2012-10-02 19:42:45

סליחה: ישראלי, אמריקאי או אירופאי...

הפוסט הקודם: לא רואים!

הפוסט הבא: מות הפרינט

לאורי כץ 1 יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו “ניאו-ליברלים”, אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו “טיפוס אידאלי” של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה. 2

אורי מאמין ש“ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי.” בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר “פוליטית”, הוא מתכוון “אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה”). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש”מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'“. כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה “קיימת” במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית “לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון”, ובהמשך הוא מפרט: “האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה”. אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של “תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה”. כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש”ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי”. במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש”ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי”. אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה. 3

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה”אחוס”לים” חווים כ”אובדן הסולידריות” אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים “מעמד הביניים” התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, “בומרנג”, וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.
נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:
והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.
אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש”ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי”. ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

—-

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. “פרויקט וולטיר” מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

—-

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא - Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' - מרשימת המשאלות שלי באמזון.

#here be dragons #דמוקרטיה #דפני ליף #חופש דיבור #ישראליאנה #כסף #לא פופולרי #מחאת המאהלים #נתניהו #פוליטיקה #שכנים #תקווה


הערות שוליים

  1. הנה אני, שמלונן תמיד על אנשים שמעוותים את שם המשפחה שלי, טעיתי באיות שם משפחה בן שתי אותיות. בוז לי. ↩
  2. אין זאת אומרת שאין צורך להתמודד עם הגישה ה"טהורה" יותר, שגם היא מתקיימת, אלא שיותר קשה להתמודד עם הגישה המעודנת יותר, שלוקחת בחשבון חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על הניאו-ליברליזם. ↩
  3. אם הייתי נוטה לתאוריות קונספירציה הייתי אפילו אומר שהזגזוגים הבלתי פוסקים של נתניהו בנושאים כלכליים בעת האחרונה נועדו להמשיך ולערער את מעט האמון שעוד היה למישהו במדינה. אבל אני לא - אני נוטה יותר לחשוב שזה פשוט אופיו של ראש הממשלה הלחיץ ביותר בתולדות ישראל. אבל אתם יודעים מה? לכו תדעו... כמו כן, גילוי נאות: אני עובד באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה את המחקר שבקישור שלעיל. ↩

תגובות

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-08-01 21:05:27

א. כדאי גם להזכיר שהמשפט המפורסם – “ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי” – הוא לא אקסיומה אאוקלידית, אלא טענה אמפירית, שאפשר – ולא מאוד מסובך – למדוד אותה במציאות. ושהממצאים מראים שהיא לא מחזיקה מים. כלומר, כמובן שיש הרבה מאוד ממשלות שהן ארגונים ביורוקרטיים וגו', אבל יש גם ממשלות שאינן כאלה.

ב. אתה צודק מאוד שאי אפשר לדבר על הערך של חוב לאומי בלי לדבר על סיכויי ההחזר של החוב הזה, ועל השאלה במה הוא מושקע. אבל חייבים להוסיף לשאלה הזו את ההנחה הקיינסיאנית – לפיה הגדלת החוב, כשלעצמה (בתנאים מסויימים) תגרום לגידול בפעילות החברתית במשק ולכן גם לגידול בהכנסות ממסים ולצמצום החוב.

יוני · 2012-08-01 23:08:54

על סמך הפוסט של כ”ץ, אתה מציג את אי-האמון בממשלה כדלק שמניע את הניאו-ליברליזם, ואז טוען שלכן זה מצידו שואף באופן ציני אף להגדיל את אי-האמון.

אבל מפה לומר ש”אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש” זה כבר מוגזם. יש לפחות שני נימוקים אחרים (שאני מכיר) בידי הניאו-ליברליים שמצדיקים את הממשלה הקטנה שתעשה “את המינימום ההכרחי”, גם כאשר יש אמון בכוונותיה הטובות.

הנימוק הראשון מתייחס לשוק החופשי כאל נקודת אופטימום כלכלי, ולפיו כל התערבות ממשלתית בהכרח תסיט אותנו ממנו. (כמובן שהם יסכימו שיש מקרים יוצאים מן הכלל אבל כעיקרון ירצו התערבות מינימלית).

הנימוק השני מתייחס לחירות האישית כאל אידאל, וטוען שכל פעולה של הממשלה בהכרח מגבילה חירות זאת.

לדעתי חלק נכבד מהניאו-ליברליים תומכים בתפיסת עולם זו מנימוקים אידאולוגיים אילו, ואין לי סיבה להאמין שזה לא המקרה של ביבי נתניהו וההנהגה הנוכחית.

יוני · 2012-08-01 23:31:41

אוקיי, אני לא באמת חושב שאת ההנהגה הנוכחית מעניינת חירות הפרט, אבל הנימוק הראשון אולי כן.

החזיר · 2012-08-01 23:59:23

הנימוק הראשון שנתת (אופטימום כלכלי) הוא בדיוק הנחת היסוד המדוברת. כביכול הממשלה בהכרח פחות יעילה מ”השוק” בכל דבר, ולכן עדיף לקצץ בשירותים ולאפשר ל”שוק” להציע אותם יותר בזול.

גלעד · 2012-08-02 04:56:37

הנחת היסוד הליברלית איננה שהממשלה יעילה פחות מהשוק בכל דבר, אלא שתכנון מראש יעיל פחות מהשוק בכל דבר.

כמו שכבר הצביעו אחרים לפני, זו לא שאלה של אי אמון בכוונות הממשלה, או ביכולת שלה, אלא אי אמון היכולת של גוף כלשהו לתכנן מראש הקצאת משאבים מיטיבית יותר ממנגנון השוק. האמון ברצון הטוב יכול להיות קיים או שלא קיים. השאלה היא האמונה ביכולת של גוף מרכזי לנהל הקצאת משאבים יעילה במערכת מורכבת כמו מדינה.

ודוק, שההנחה הליברלית איננה שהקצאת המשאבים היא בהכרח האידיאלית, אלא רק יותר טובה מהאלטירנטיביות.

יעילות איננה חזות הכל ואיננה כוללת תפיסות מוסריות (לדוגמה יתכן שעניין השתלת אברים היה יכול לעבוד יעיל יותר במסגרת שוק קפיטליסטי של אברים, אבל הבעיה המוסרית הכרוכה בכך תמנע מאיתנו להעדיף פתרון כזה) וכמו כן למנגנון השוק יש בעיה קשה בתמחור עלויות של משאבים “חופשיים” (כמו אוויר, מים ואיכות סביבה) ולכן מנגנון ליברלי קפיטלסטי טהור איננו מקום טוב לחיות בו בדיוק כמו מנגנון תכנון מראש סוציאליסטי טהור.

האמת, כרגיל, היא איפשהו באמצע. מה שליברלים אומרים בגדול שצריך להשאיר לממשל את ההתערבות בשאלות של מוסר ותמחור של משאבים “חופשיים” (כמו קנסות על מזהמי אוויר). התערבות מעבר לכך היא, פוגעת ברווחה של כולנו משום שהנסיון לתכנן מראש פשוט כושל לעבוד ביעילות כמו מנגנון הקצאת המשאבים של השוק.

אסף · 2012-08-02 06:25:09

מצטרף לדברי נדב, ומוסיף: יש הבדלים גדולים לא רק בין ממשלות, אלא גם בין פעילויות. יש פעילויות שהראיות מצביעות על כך שממשלות עושות טוב יותר מהשוק – מערכת בריאות היא הדוגמא הקלאסית, ויש, פעילויות שהראיות מראות שממשלות לא ממש מככבות בהן – כמו לבחור את הסקטורים או החברות המבטיחות ביותר לצמיחה (ולכן, למשל, צריך לבטל, מזמן, את כל ההטבות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון). אני לא חושב שאפשר להסתכל לנתונים בעיניים ולהגיד בפנים רציניות שהממשלה תמיד תעשה עבודה פחות טובה מהשוק.

עדו · 2012-08-02 06:44:05

לגבי פרוייקט וולטייר: במדור “דבר אחר” ז”ל היה פעם צילום של פאנל מתדיינים על המצב לפני ואחרי. בתמונה של “לפני” יושבים כל מיני נכבדים עם תארים מכובדיםה( ראש תח”ת למשל) בחליפות ועניבות. בתמונת ה”אחרי” הם כולם שרועים בערימה של גוויות (והשמות משתנים ל'תנצב”ה הי”ד וכן הלאה) . סתם נזכרתי בזה משום מה ..

אורי · 2012-08-02 07:40:46

קודם כל, אני שמח שמצאת את הבלוג שלי מעניין, זה כבוד גדול. כמו כן, שמי הוא אורי כץ ולא אורי כ”ץ (למה לא כהן צדק? סיפור משפחתי ארוך ולא מעניין במיוחד שהתרחש אי שם במאה ה 19...). ועכשיו, לתגובה.

אני חושב שניאו-ליברלים אמיתיים (או, כפי שהם מעדיפים לקרוא לעצמם, “ליברלים”) היו נפגעים מכך שאתה מסווג אותי בתוך קבוצתם. מעבר לעניין האילוצים הפוליטיים כתבתי לא מעט רשומות שכלכלנים משיקגו היו מתקשים לקבלן, למשל זו: http://orikatz.wordpress.com/2011/12/21/%D7%94%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/ מצד שני, אני בהחלט תומך בממשלה קטנה ומיסים נמוכים, ונושא השוויון לא מטריד אותי במיוחד ברמה העקרונית.

אני חושש שטענותיך בדבר הגדלת החובות אינן מבוססות. במקרה תחום המחקר שלי הוא התפר שבין השכלה לצמיחה כלכלית, ואחד הממצאים משלל מחקרים הוא שהשקעות כספיות בחינוך לא ממש משפרות ציונים של תלמידים או משפרות ממש מעט, ושבאופן כללי הקשר בין השכלה לבין צמיחה הוא לא חזק כל כך (אין קשר בין שנות לימוד ממוצעות באוכלוסיה לבין צמיחה, יש קשר בין ציוני תלמידים במבחנים בינ”ל אבל לא ברור אם זו קורלציה או סיבתיות).

ברמה העקרונית אתה בהחלט צודק – אם היינו יודעים בוודאות שהשקעה מסויימת תניב צמיחה ברמה כזו שתאפשר לכסות את החובות זה היה רעיון לא רע בכלל. ברמה הפרקטית, אף אחד לא יודע איך לעשות זאת (כן, גם כלכלנים. אבל אל תגלה לאף אחד, כי אז לא ירצו להעסיק אותנו...). הצמיחה בישראל נובעת במידה רבה מגורמים שלא תלויים בנו, כגון מצבה של אירופה וארצות הברית או החששות לגבי בועת נדל”ן סינית, והאופק בשלב הזה נראה קודר למדי. אין שום הבטחה שהשקעה בתשתיות או בחינוך תחזיר את עצמה, גם אם נבנה כאן יופי של רכבות במאות מיליארדי שקלים המשק הישראלי יתרסק אם הייצוא יתרסק, והוא יתרסק עוד יותר מהר כי יהיו לנו חובות. בכל הקשור לצמיחה חשוב לזכור שמה שנכון למדינות גדולות כגון ארה”ב לא בהכרח נכון למדינות קטנות, ומה שנכון למדינות עולם שלישי לא בהכרח נכון למדינות מפותחות.

אני לא מסכים איתך שרמת האמון במדינה קשורה לשיטה הכלכלית. לאמריקאים יש רמת אמון גבוהה במוסדות המדינה שלהם, למרות שרבים מהם ליברלים מבחינה כלכלית, בעוד שליוצאי מדינות קומוניסטיות לשעבר אמון אפסי במשטרי המדינות שלהם. חוסר אמון לא גורר ניאו-ליברליזם, מכיוון שניאו ליברליזם מושתת על האמונה כי קיים ממשל שיכול לאכוף חוזים. בלי ממשל שיכול לאכוף חוזים, כך יגיד לך כל מעריץ צעיר של מילטון פרידמן, אין כלכלה, אין קפיטליזם, אין סוציאליזם, אין כלום, ושיעור המס ושאר הדברים לא חשובים בכלל. יש אפריקה (ליתר דיוק, החלקים הגרועים יותר של אפריקה). זו גם כל הביקורת על ה”קפטילזם של מקורבים” שיש בכל מני ארצות עולם שלישי. קפיטליזם של מקורבים אינו קפיטליזם.

נכון, לליברל כלכלי יש פחות אמון ביכולתה של המדינה לנהל מפעל מאשר לסוציאל-דמוקרט ממוצע. אני מתקשה להאמין ביכולתה של מדינה המעורבת באופן עמוק במשק לפעול מבלי להיקלע למעשי שחיתות. אין לי אמון בכך שהפקידים הבכירים והפוליטיקאים יוכלו לנתב בכוח האינטליגנציה העליונה שלהם את המשק לעבר עולם טוב יותר, ואני מעוניין שהם יתמקדו בעיקר בטיפול בכשלי שוק שונים ובנושאים לא כלכליים.

אבל “אמון במערכת” הוא מושג רחב הרבה יותר מאשר אמון ביכולתם של פקידי ממשלה ופוליטיקאים לבצע משימה ספציפית כזו או אחרת. במדינה שבה לא קיים אמון כזה, יזמים לא יקימו חברות, אנשים משכילים ינסו להגר לחו”ל, כולם ינסו להתחמק ממיסים, ובתי משפט לא יוכלו לאכוף את קיומם של שווקים חופשיים באמת. לא הייתי רוצה לחיות במדינה שנראית כך, ולכן מטרתי אינה לפגום באמון של האזרחים במדינה. ההפך, ליברלים היו רוצים שלאזרחים יהיה אמון במערכת על מנת שירגישו חופשיים לבצע פעילות עסקית ולחתור לרווח. לפי מיטב הבנתי הקונצנזוס בקרב הכלכלנים הוא שההבדל המרכזי בין מדינות מוצלחות יותר למדינות מוצלחות פחות הוא מוסדות, לא אידיאולוגיה. מוסדות כגון בתי משפט, רשות להגבלים עסקיים, מס הכנסה, משטרה, מערכת חינוך סבירה ועוד. נדרש אמון של האזרחים במוסדות הללו.

”...מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה”אחוס”לים” חווים כ”אובדן הסולידריות” אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה.” אני בהחלט מסכים. לא איבדנו את הסולידריות, אלא את השלטון. מגמות דמוגרפיות הובילו לכך שהכנסת של היום נראית שונה מהכנסת של לפני 20 שנים, וקבוצות הלחץ אינן רק הקיבוצניקים יפי הנפש וחברי ההסתדרות אלא גם מתנחלים וחרדים וכל מני אנשים שלא חושבים כמוני וכמוך. זה מעצבן.

אני לא חושב שהמחאה החברתית הצליחה לנגוע בנקודה הזו. המחאה התחילה עם הקבוצה של השמאל הקיצוני (אני לא יודע אם המילה “קיצוני” מתאימה כאן, אבל הכוונה היא למפלגות שנמצאות משמאל למפלגת העבודה), שעד מהרה צירפה אליה את השמאל המתון ואפילו חלקים מהימין החילוני המתון. שם היא הגיעה להפגנות ה 400 אלף, זה היה השיא – ולא היו שם חרדים, חובשי כיפות סרוגות, רוסים, ערבים, היו מעט מאוד מזרחיים ו”מקופחים מסורתיים” מעיירות הפיתוח, ויחסית מעט אנשים מהפריפרייה. אח”כ המחאה איבדה את התמיכה של הימין החילוני המתון וחלקים גדולים מהשמאל המתון, ואולי זכתה בעוד כמה קולות של עיירות הפיתוח, אבל לא משהו משמעותי.

רבים מאמינים שהסוציאל-דמוקרטיה מצליחה במדינות הנורדיות תודות ללכידות האתנית שמאפיינת אותם. אני נוטה להסכים עם טענה זו, לדעתי משטר קפיטליסטי יותר עדיף למדינות משוסעות שהקבוצות בתוכן ממילא לא מסוגלות להחליט על מטרות משותפות. בכל מקרה, גם בלי להכריע את וויכוחי הקפיטליזם-סוציאליזם יש הרבה דברים טובים שניתן לעשות, ולכן אני מעדיף לכוון את האש אל קבוצות הלחץ ולא לבזבז אותה על וויכוחים אידיאולוגים. אולי הגיע הזמן שנתמקד בדברים שעליהם אנחנו מסכימים (קיצוץ תקציב הביטחון, הפרדה בין דת ומדינה) ולא בדברים שעליהם אנחנו לא מסכימים, וכך אולי נוכל לחזור לימי ההפגנות של ה 400 אלף.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-08-02 10:50:33

אורי, אני אתייחס רק להערה האחרונה שלך: אני מסכים ש'רבים מאמינים שהסוציאל-דמוקרטיה מצליחה במדינות הנורדיות תודות ללכידות האתנית שמאפיינת אותם', אבל זה רק מוכיח שוב את העובדה ש'רבים מאמינים' זה לא ראיה לכלום. שבדיה היא המדינה עם אחוז המהגרים הגבוה באירופה.

שי · 2012-08-02 12:38:45

קודם לנדב, יש מחקרים המראים שככל שעולה מספר המהגרים בשבדיה, כך יורדת התמיכה של האוכלוסיה השבדית ב”מדינת הרווחה” – גם השבדים לא אוהבים לשלם מיסים בשביל “אחרים”, גם הם לא אוהבים להיות “פריירים”.

ובאשר לפוסט, אני חושב שהצגת העמדה הליברלית כמי שמבוססת על חוסר היעילות של הממשלה (“ממשלות הן ארגונים בירוקרטים ...”), היא בחירה בדרך הקלה מדי. זה כמו לתקוף את הטיעון הבטחוני של המתנחלים, כשברור שרובם פועלים משיקולים אידיאולוגיים ולא משיקולי ביטחון. הם רק טוענים לשיקולי בטחון כלפי אלו שלא מקבלים את הבסיס האידיאולוגי (אמוני/דתי) שלהם.

הטיעון הליבראלי (למשל של האייק) בעד שוק חופשי איננו זה שהממשלות/הפוליטיקאים (לדורותיהם) שלומיאלים, לא-יוצלחים או מושחתים, אלא שכל קבוצת אנשים (ממשלה) לא תוכל לעולם להביא בחשבון את רצונותיהם והעדפותיהם של כל האנשים, בפרט במדינות פלורליסטיות. זה פשוט מידע רב מדי שמשתנה מהר מדי ולכן הוא לעולם איננו זמין למקבלי ההחלטות. במצב כזה, של אי-ידיעה עקרונית וכרונית, הממשלה (כל קבוצה) לא מסוגלת לקבל החלטות רציונאליות לגבי חלוקת המשאבים או “המחיר הראוי” של המוצרים. לדעת הליברלים, הדרך היחידה להגיע למידע הכלכלי האמיתי ולעשות בו שימוש מושכל, היא לתת לאנשים לסחור בשוק. המידע שמקבלי ההחלטות (בממשלה) צריכים, לא קיים עד שהוא מתהווה בשוק. ממשלות שמנסות “להמציא” מידע כזה, בהכרח פוגעות בחירותם של לא מעט אנשים.

יש גם ליברלים שתהיה להם בעיה רצינית עם התביעה של הפוסט לסולידאריות בין כל אזרחי המדינה. כמובן, גם בשביל שוק חופשי צריך מידה מסוימת של סולידאריות (או לפחות סובלנות), אבל על מה אפשר לבסס ולטפח סולידאריות יותר עמוקה בין אנשים שיש בינהם תהום אידיאולוגית, תרבותית או ערכית? בטוח יש פערים כאלו בין החילונים לחרדים, למשל. אז אם נדרוש משתי הקבוצות האלו לטפח סולידאריות עמוקה בינהן, נדרוש מהם למעשה לוותר קצת (או יותר) על האידיאולוגיה שלהם – וזה, שוב, פגיעה בחירות שלהם לדבוק בה.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-08-02 14:54:35

שי: ראשית, אני אשמח לראות את המחקרים האלה. הם די מפתיעים, בהתחשב בעובדה שהתמיכה של השבדים במדינת רווחה היא לא ליניארית (ירידה בשנות ה-90, עלייה בשנות ה-2000). אבל בכל מקרה, זה לא משנה את העובדה שהטענה ש'לא ניתן לקיים סולידריות ומדינת רווחה במדינת הגירה' היא בעייתית. גם אם התמיכה של השבדים היום נמוכה מאשר בשנות ה-70', היא עדיין גבוהה משמעותית מבישראל, כך שיש לנו לאן להתקדם.

לטענה השנייה שלך: היא לא ממש משנה את מהות הטענה. זה לא משנה למה ממשלות הן לא יעילות. בכל מקרה, זו טענה אמפירית (שלא מחזיקה מים במבחן המציאות, כמו שציינתי קודם)

דניאל · 2012-08-02 15:26:29

לנדב,

אוכלוסיית הממלכה [השבדית] מונה תשעה ורבע מיליון איש בקירוב (נכון לאוגוסט 2008) וגידולה עומד על 0.02% לשנה. הרוב האתני בשבדיה הם השבדים, עם סקנדינבי, אשר מונים 86.7 אחוז מהאוכלוסייה. המיעוט האתני הגדול ביותר הוא השבדי-פיני, בני הדור הראשון והשני למהגרים פינים. מספרם הוא כחצי מיליון ורבים מהם חיים ליד הגבול עם פינלנד או באזורים האורבניים הצפופים של דרום-מרכז המדינה. בצפון המדינה מתגוררת קהילה של כ-14,600 סאמים.

86.7% שבדים כאשר המיעוט הגדול ביותר הוא שבדי-פיני. לא הייתי יכול להקביל את זה למצב בישראל גם אם הייתי רוצה.

אני לא יודע לגבי שבדיה, אלא לגבי נורבגיה שהיא יותר “רווחתית” משבדיה, שם שיעור ההגירה המוסלמית גבוה מאוד וזה גורם להרבה אנשים שאני בקשר על בסיס שבועי איתם להתחיל לפקפק ברעיון סבסוד העוני.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-08-02 20:04:00

דניאל: אין לי מושג מאיפה לקחת את הנתונים שלך. לפי היורוסטט, שיעור תושבי שבדיה שנולדו מחוץ למדינה הוא 14.7%. זה, כמובן, לא כולל מהגרים מהדור השני. אגב, טעיתי: בשוויץ ובקפריסין השיעור גבוה יותר. הדבר העיקרי שאפשר ללמוד מהטבלה הזו הוא שאין קשר בין שיעור הזרים במדינה לבין התמיכה במדיניות חברתית כזו או אחרת.

אסף · 2012-08-02 23:11:20

קראתי קצת בבלוג של אורי כץ, ואני מתקשה להבין איך הוא עונה במשהו להגדרות שלך של ניאו ליברל, מעודן או לא. הוא טוען טענה שעיקרה, כמו שהעיר נדב, פוזיטיבית – לממשלות יש כל מיני תכונות שלא מאפשרות להן להשיג חלק מהמטרות שאנחנו רוצים שהממשלות ישיגו.

אני לא רואה איך זה צורה מעודנת של זה: “סלימן, ואנשים רבים – רבים מדי – כמותו, הם היום אנשים שקופים, מיותרים, חסרי ערך. אך לא די בכך, שכן הדוגלים בשיטה יודעים גם שמדי פעם בפעם אותם אנשים חסרי ערך הופכים אף לעול ממשי, כאשר הם מרימים את קולם ודורשים להנות גם הם מפירות השגשוג הכלכלי. כדי למנוע זאת יש לשכנע את הציבור – כולל אותם “חסרי ערך” עצמם – לראות את עצמם כפי שהשיטה רואה אותם: כבלתי ראויים, כחסרי ערך” או: “מי שאינו מסוגל לתרגם את מאמציו ואת עמלו לערך שוק – קשישים, נכים, עולים, אמנים, חוקרים – הופך ליתיר מבחינתה.”

איך הטענה שממשלות הן בירוקרטיות ומנופחות ולכן עדיף שיעשו כמה שפחות היא עידון של התפיסה הזו? על דרך ההקצנה: האם הטענה שעדיף שהממשלה לא תפציץ את המתקנים הגרעיניים באיראן היא עידון של הטענה שלא נורא בכלל אם מיליון ישראלים יהרגו בפיצוץ גרעיני?

אסף · 2012-08-03 05:23:05

המשפט האחרון בתגובה הקודמת לא מנוסח טוב. צריך להיות משהו כזה: האם הטענה שעדיף שהממשלה לא תפציץ את המתקנים הגרעיניים באיראן כי פעולה כזו לא תעכב משמעותית את הגרעין האיראני תחזק את משטר האיאטולות, וכן כיוצא בזה שיקולים שכאלה היא עידון של הטענה שלא נורא בכלל אם מיליון ישראלים יהרגו בפיצוץ גרעיני? האם זה ששתי הטענות מגיעות לאותה המסקנה – לא להפציץ את איראן, להקטין את הממשלה – נובע שהן כל כך דומות שאחת אינה אלא עידון של השניה?
‪

שי · 2012-08-03 13:27:47

נדב, נדמה לי שכבר הצבעתי כאן על מחקרים שמראים קורלציה בין הומוגניות ותמיכה בהוצאה ציבורית (אני חושב שגם בשבדיה). אני אפילו מתפלא שצריך לגבות טענה כזו במחקר – כאילו זה יכול להיות מתאם הפוך. אז נגוון:

“ what makes this situation even more precarious for generous welfare states like Sweden is that immigration threatens to undermine the fierce spirit of egalitarianism that underpins the Nordic welfare system. “

http://hpronline.org/world/political-economy/immigration-and-the-nordic-welfare-state-model/ ‬

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-08-03 20:16:07

לא הפנית למחקר. הפנית לטור דעה (על במה מכובדת, אמנם), שעושה ספקולציה. כתבת 'יש מקרים'. אני מניח שלא תהיה לך בעיה לספק רפרנס.
‪

שי · 2012-08-04 06:04:50

שבת. The Defense Rests. ‬

מודי תולשששש · 2012-08-04 08:56:39

שי: “כל קבוצת אנשים (ממשלה) לא תוכל לעולם להביא בחשבון את רצונותיהם והעדפותיהם של כל האנשים, בפרט במדינות פלורליסטיות. זה פשוט מידע רב מדי שמשתנה מהר מדי ולכן הוא לעולם איננו זמין למקבלי ההחלטות”

הטיעון הזה תופס גם נגד דמוקרטיה..

יניב מאיר · 2012-08-04 20:55:05

דובי, קשה לחסוך בשבחים אחרי פוסט כזה. קישור שלושת הפוסטים של אורי (שקראתי את שלושתם עוד לפני הפוסט הזה) ומציאת הכשל הלוגי העומד בבסיסם מבריק ואף גאוני! בפרט נושא אובדן האמון במדינה, שנעשה באופן שיטתי, ויוצר את אותו מעגל קסמים שממנו אנחנו מנסים להחלץ. אובדן האמון הזה הוא כל כך בעוכרינו אפילו ברמה הפשוטה ביותר של המחאה: 400 אלף כבר לא מגיעים להפגין לאו דווקא בגלל שהם שונאים את דפני ליף, אלא בגלל שאין להם אמון שזה יעזור.

ובנושא זה לאורי: אתה טוען בצדק שליברלים מעוניינים באמון למוסדות המדינה, שכן בלעדיו לא יכולה להתקיים פעילות כלכלית. אבל ראה מה קרה בישראל: לסקטור העסקי ולאלפיונים העליונים יש אמון מלא במשרד האוצר, בנגיד בנק ישראל, ובשאר מוסדותיה הרלוונטים, שיסדרו להם אלף ואחד הטבות מס עלומות, תספורות, והפרטות במחיר מציאה. ולעומת זאת, האזרחים הפשוטים נזנחו לחלוטין, אבל תמיכתם במדינה גם היא מובטחת, לא על רקע כלכלי כמובן, אלא על הרקע הציוני (בינתיים).

‪

שי · 2012-08-05 05:30:23

מודי, אכן, הטיעון הזה טופס גם נגד דמוקרטיה. ובדיוק מסיבה זו הליברלים טוענים שכדי שממשלה דמוקרטית במדינה פלורליסטית תהיה יציבה – והוגנת! – היא צריכה לעשות רק את המינימום ההכרחי לכולם, כדי שהאזרחים יוכלו להתארגן ולעשות את כל השאר בעצמם.

נדב (כאילו אתה לא יודע שבגוגל “יש” הכול), מה דעתך על זה: “ Results from multilevel models reveal that multiple measures of immigration at the county-level have significant negative effects on support for the welfare state. Moreover, recent immigration has a negative effect on attitudes towards universal spending. Thus, this analysis provides clear evidence that ethnic heterogeneity negatively affects support for social welfare expenditure—even in Sweden. “ http://esr.oxfordjournals.org/content/26/2/203.abstract ‬

סולידריות | סוציאל-דמוקרטיה למתחילים · 2013-10-11 02:36:17

[…] ואישי ופחות מתפלסף). דובי קננגיסר כתב בבלוג שלו פוסט מצוין על נושא […]

הפוסט הקודם: יותר ביותר

הפוסט הבא: הון שלטון ואישתון

הסדר תורתו אומנותו הוא פצע פעור בחברה הישראלית, אך הפתרונות המוצעים לו נגועים כולם בשאיפה ילדותית משהו “לא לצאת פראייר”. בתורת קבלת ההחלטות מוכרות שיטות של מינימקס או מקסימין תועלת (להבטיח מקסימום מינימלי או מינימום מקסימלי – או במילים אחרות, להתסכן תמורת תמורה פוטנציאלית גבוהה יותר, או ללכת על בטוח במחיר צמצום הפרס הגדול, בהתאמה), ואפילו מינימקס חרטה (לצמצם את הסיכון במקרה של חרטה, על חשבון התועלת המקסימלית האפשרית). אבל בישראל התפתחה גישה חדשה שאפשר לכנות אותה “מינימקס פראייריות” – ניסיון לצמצם עד כמה שניתן את הסיכון לצאת פראייר, אפילו במחיר פגיעה בתועלת הפוטנציאלית. אבל מינימקס פראייפריות היא גישה כושלת, שגורמת לנו לירות לעצמנו שוב ושוב ברגליים, לתפוס את הפוליטיקה בין חילונים לחרדים כמשחק סכום אפס וליפול לרטוריקה של הפרד ומשול.

נקודת הקושי המרכזית היא הגיוס לצה”ל. זו נקודת קושי מוזרה, משום שמהרבה בחינות, החילונים לא באמת רוצים את החרדים בצבא. לכולם ברור שהם יצרו יותר בעיות מאשר יביאו תועלת. אבל אף אחד לא מוכן לצאת פראייר, אז כולם דורשים “שיוויון בנשיאה בנטל”, ולעזאזל ההגיון. אחרים המציאו רעיונות כמו ה”שירות הלאומי”, שלא יועיל בכלום חוץ מאשר לתחושת הפראייריות של הציבור החילוני.

הציבור החילוני צריך לבלוע את הצפרדע הזו, ולאפשר מתן פטור גורף לחרדים משירות צבאי. למשל, אפשר לקבוע שמי שהיה תלמיד ישיבה שבהסדר בגיל 16, יקבל פטור משירות צבאי, מבלי תלות בהמשך לימודיו. זה רעיון מעצבן, אבל הוא כדאי לנו: חרדי שיקבל פטור משירות צבאי שלא דרך “תורתו אומנותו” (כמו אותם חצי ממקבלי פטור על סעיף נפשי) יוכל לצאת לעבוד, ואז לא יזדקק לקצבאות מהמדינה – ואפילו ישלם מיסים כשאר האזרחים. וזאת יש לזכור: יותר מששותפות בנשיאה בנטל מתבטאת בשירות צבאי, היא מתבטאת בתשלום מיסים וסיוע למימון מדינת הרווחה, כמו גם תקציב הבטחון. כלומר, הם יהפכו מהוצאה להכנסה. כבונוס, עם עזיבת החרדים את הישיבות, יחלש כוחם של ראשי הישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ככלל, משום שהם כבר לא יאחזו בשוט של הפרשת החרדי מרישומי הישיבה, ובכך הבאתו לגיוס. (לכן, אני מתריע מראש: מהלך כזה יזכה להתנגדות דווקא מצד המנהיגות החרדית. ככה תוכלו לדעת שזה מהלך טוב לכל היתר, כולל ציבור החרדים עצמם).

את המהלך הזה יש לשלב עם דרישה חד משמעית להכללת לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית, כדי לאפשר לאותם חרדים שלא נדרשים לשרת בצה”ל להשתלב בהצלחה בשוק העבודה הישראלי. ניתן לדרוש לימודי ליבה בתמורה להמשך הסיוע הכלכלי לישיבות, והכללתן בהסדר הפטור מצה”ל.

#דת #חברה #ישראליאנה #כסף #מספרים #מציאות #ניירות עמדה #פוליטיקה #צבא #תקווה


תגובות

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-04-06 09:06:39

אני מאוד מסכים עם הטענה הבסיסית של הפוסט – הבעיה היא לא אי-השתלבות של חרדים בשוק העבודה, אלא אי-הגיוס שלהם. אבל נדמה לי שהפתרון שאתה מציע הוא פשטני מדי. כי עם כל הסימפטיה שלי לסלידה מהמינמקס-פרייאריות, אי אפשר להגיד שקבוצה גדולה באוכלוסיה פטורה משירות כי... ככה. מדיניות צריכה איזה הגיון פנימי כדי שתתקבל על הציבור, ואתה לא מציע שום סיבה לפטור לחרדים, למעט פריבילגיה היסטורית. אתה יוצר אי-צדק משמעותי, בדרישה מחלק מהצעירים הישראלים להקריב 3 שנים בלי תמורה משמעותית ובלי צידוק משמעותי לבחירה דווקא בהם. פתרון אפשרי הוא לנטוש את כיוון הצידוק וללכת לכיוון התמורה – למשל, שכר מינימום לחיילים. אבל זה כבר צעד משמעותי לכיוון של צבא מקצועי, שהוא דיון אחר לגמרי.

והערת אגב – ההנחה שלך שכל צעד שיזכה להתנגדות מצד ההנהגה החרדית הוא צעד חיובי היא בדיוק אותו משחק סכום 0 שנגדו אתה יוצא בראשית הפוסט.

‪hilanoga · 2012-04-06 11:20:25‬

מה שנדב אמר.

ספקניסטן · 2012-04-06 11:25:17

ועניין נוסף: השירות הצבאי הוא מס. שלוש שנים בהם אדם מוותר על חירותו (ובנוסח אחר, חירותו של אדם נשללת ממנו) על מנת להעניק את כוחותיו ומרצו למדינה. מדובר בהפסדי שכר אלטרנטיבי, ושלא לדבר על עלויות עקיפות המושתות על ההורים (שאפקטיבית מחזיקים את הילדים שלהם כלכלית 3 שנים נוספות).

אי אפשר לתת פטור גורף שכזה לאוכלוסיה שלמה ממס, בלי הסבר ראוי או בלי פיצוי הוגן לחיילים. למשל, כפי שהציעו מעלה, שכר מינימום זו התחלה טובה (ובכלל, טוב יהיה אם צה”ל יסתכל על כוח העבודה של החיילים שלו כעל משאב יקר, שאין לבזבז על מלאכות סרק)

עזי חיימוביץ · 2012-04-06 12:43:44

בסיס הצעתך אינו מקובל עלי,כי הנך שוכח שגם על החרדים ברובם מקובלת ההבנה כי יש להיכנע למלכות בראש וראשונה, שנית אבה ונתחכמה לו, מכאן אני מאמין גדול בחוק מחייב אשר ממנו יוצא עקיפה חדה ונחושה עם עונשים חמורים.אין ספק כי הצעקה מכאן ועד גיטאות ברוקלין אמפשייר סידני פריז יומונטריאול יהדדו ויעשו גלי צונאמי ,אך הם יעלמו כפי שבאו לעולם.אבל מאותו הרגע שהממלכה תתחיל מנקודת השקט שלאחר הסערה יבואו כל השינויים שאתה מציע,שהם נכונים ויכולים להביא לשינוי משמעותי הן כלכלי והן חברתי.ראה החרדים בכל העולם המערבי מתפרנסים ושורדים בלי מחזות המוצגים בפנינו הישראלים בביתנו.

דובי · 2012-04-06 12:54:34

עזי – מובן שהם מתפרנסים בכל מדינות העולם בכוחות עצמם. כי גם כיום הם לא מתנגדים לצאת לעבוד. הם מתנגדים לשרת בצבא. כמה מדינות אתה מכיר שמגייסות בכפייה חרדים לצבא? אני לא מכיר מספיק מדינות אחרות, אבל אני יודע שבארה”ב, כל עוד היה גיוס חובה, היה פטור מטעמי דת לקבוצות מסוימות.

נדב: הסיבה שאני מציע לפטור לחרדים היא שלגייס אותם יצור יותר בעיות מאשר הוא יפתור. קצת כמו הפטור לערבים, שכמעט אף אחד לא מערער עליו (לא ברצינות, בכל מקרה). אני בהחלט בעד ניצול הכספים שיתפנו כדי להגדיל את המשכורות של חיילים משרתים. אני בעד קיצור תקופת שירות החובה. אני בעד מתן הטבות מסויימות למשרתים (או להפך – נגיד, היטל אי-שירות על חרדים שקיבלו פטור, שיגדיל את מס ההכנסה שישלמו למשך עשר שנים). ובסופו של דבר – כן, אני מעדיף צבא שאינו מתבסס על שירות חובה, אבל זה, כמו שאמרת, דיון גדול יותר. ההצעה הזו פה היא טיוטא של טיוטא, ומובן שאני לא חושב שמה שכתוב פה זה כל מה שצריך, אבל אני בהחלט חושב שראוי לבחון את הכיוון הזה, ולהפסיק לחשוב במונחים של איך אפשר לבזבז גם לחרדים שלוש שנים מהחיים. לגבי התנגדות החרדים – מדובר על התנגדות ההנהגה, לצעד שיחליש אותם. ברור לי שכל מהלך שמטרתו היא שילוב של החרדים לתוך שאר החברה הישראלית ונטרול הסקטוריאליות שלהם יגרור התנגדות מצד מי שיאבדו את כוחם. כוח הוא כן משחק סכום אפס, אני חושש.

ספקניסטן: אתה צודק, ולא דיברתי על הפיצוי הראוי למשרתים במסגרת כזו. בהחלט, דרוש פיצוי נאות הרבה יותר ממה שניתן כיום, ולטווח ארוך יותר.

אורי · 2012-04-06 14:20:07

אם אתה בעד ביטול גיוס החובה, למה אתה לא מקדם את זה וזהו?

זה דיון גדול יותר? אולי, אבל זה הדיון הנכון לעשות.

גם שוויון בנטל, וגם אי גיוס חרדים. מה רע בפתרון הזה?

מני זהבי · 2012-04-06 18:17:43

אם כבר רוצים לפטור את החרדים מהגיוס, אז הנה ההצעה שלי:

  1. כל אזרח ישראל בן 18 יחויב בשירות צבאי (עם אפשרות של פטור לנשים על רקע דתי או למגזרי מיעוטים — זה המצב עכשיו; גם הוא אינו טוב, אבל שינוי ההיבטים האלה שייך לדיון אחר).

  2. אזרח ישראל בן 18 שלא למד לימודים תיכוניים, יוכל לקבל דחיית שירות ל-4 שנים לצורך השלמת לימודים תיכוניים. היקף לימודיו ייבדק מדי כמה חודשים, ואם יימצא שהוא אינו לומד, הוא יידרש להתייצב בלשכת הגיוס.

  3. אזרח ישראלי בן 22 שהנו נשוי, וטרם מילא את חובת השירות שלו, יקבל דחיית שירות לשנתיים נוספות. אם במהלך השנתיים האלה לא התגרש, תהפוך הדחייה לפטור מוחלט.

  4. על אדם הזכאי לדחיית שירות מאחת הסיבות הנ”ל לא ייאסר לעבוד.

  5. כל אזרח ישראלי בן 22 או יותר, המעונין בכך, יוכל לבקש פטור מהשירות הצבאי לצמיתות על סמך לימודים תורניים בישיבה מוכרת. מספר האזרחים הזכאים לפטור כזה מדי שנה יהיה מצומצם וקבוע — למשל, 1000 איש — וזהותם של מקבלי הפטור תיקבע ע”י הישיבות.

היתרון שבהצעה הזאת טמון, לדעתי, בכך שהיא אינה מחייבת את מוסדות הלימוד החרדיים בתוכנית לימודים כלשהי — חיוב שממילא קשה מאוד לאכיפה — אלא יוצרת אצל הנערים החרדים אינטרס בלימודים תיכוניים (כמפלט מהצבא). הדחייה במקום הפטור, בשלב הראשוני, גם תעזור למנוע מצב שבו משפחות שאינן מתות על אורח החיים החרדי באופן כללי, אבל גם אינן רוצות לשלוח את ילדיהן לצבא, ישלחו את הילדים לשנה בישיבה כדרך מפלט מצה”ל. הדחייה במקום הפטור בשלב השני נובעת מהשאיפה למנוע נישואים פיקטיביים כדרך מילוט מהצבא. מי שיוכל להנות מהדחייה הזאת, תחת ההסדר המוצע, הם ממילא חרדים בלבד (מי עוד ירצה לדחות את מסלול הקריירה הרגיל ב-4 שנים, ואח”כ להתחתן מיד בטרם סיום התיכון?). עם זאת, ההצעה מנוסחת כך שעד לסעיף האחרון, אין לה קשר מובהק לחרדים. הסעיף האחרון הוא כמובן הבעייתי ביותר, כי הוא כן מתייחס לחרדים. כל הסיבה לקיומו הוא העובדה שגם אצל החרדים — סרפרייז, סרפרייז — יש גברים שפשוט אינם מצליחים להתחתן, או מתגרשים מהר. הם אינם רבים, ותחת ההסדר המוצע, מי שייהנו מהפטור במסגרת הישיבתית יהיו בעיקר הם (מתוך הנחה שרבני הישיבות לא ירצו לתת פטור מתוקף הסעיף הישיבתי למי שיכולים לקבל דחייה+פטור מתוקף סעיף הנישואין).

אפשר, כמובן, לחשוב על ביטול חובת השירות באופן כללי ומעבר לצבא המקצועי. אבל במצבה של ישראל, זה כנראה פשוט בלתי-אפשרי, גם אם כיבוש הגדה המערבית יסתיים מחר.

דניה · 2012-04-06 22:54:44

זה נחמד שאתה עובר בשיטתיות על הסוגיות הפוליטית.

דובי · 2012-04-07 04:47:31

אורי – כי אני מכיר במגבלות שלי. עם הרקורד הצבאי המפואר שלי, ולאור חוסר הנגישות שלי לנתונים הרלוונטיים, אם אני אדבר על השאלה האם צה”ל יכול להסתדר עם מודל של גיוס מרצון בלבד, כולם יתנפלו עלי, ולא בלי צדק, שאני לא מבין כלום ואין שום בסיס עובדתי לדברים שלי. אני תומך במודל של צבא מקצועי, אבל אני לא יכול להיות זה שמקדם את זה. אם וכאשר יהיה מישהו בעל ידע בתחום שיקדם את הנושא, אני מבטיח לעמוד מאחוריו ולתמוך בו. לגבי עניין החרדים, לעומת זאת, אני חושב שאני מספיק מבין כדי לדעת שזה מהלך נכון – חרף הקשיים שהצביעו עליהם כאן בתגובות.

מני – זה רעיון מעניין, ואני בטוח שכל מנגנון שיתקבל בסוף יהיה יותר מורכב ממה שהצגתי בפוסט עצמו, שנועד בכל זאת רק כדי להציג את הרעיון ולא כהצעת חוק. אני לא בטוח שאני אוהב את הרעיון שילדים שהוריהם לא רוצים שישרתו בצבא ישלחו לשנה בישיבה (ואני לא בטוח שהישיבות יאהבו את זה, גם), אבל זו בהחלט דוגמא מעניינת למנגנון שכזה שהוא פחות בוטה ממה שאני הצגתי.

דניה – לא כל הסוגיות הפוליטיות, רק אלו שיש לי מה להגיד עליהן שהוא לא לגמרי מצוץ מהאצבע. אבל כן, זה הרעיון.

מני זהבי · 2012-04-07 06:02:46

לגבי צבא מקצועי, הבעיה העיקרית כאן אינה עם הצבא הסדיר (שהוא באמת מנופח כעת באופן שאיש לא היה מעלה על דעתו בתקופה שבה ישראל התמודדה עם איומים חמורים בהרבה — בשנות ה-70-50 של המאה הקודמת). הבעיה היא עם צבא המילואים. כלומר, ישראל, לאור ההיסטוריה של היחסים בינה לסביבתה הקרובה ולאור היחס הרווח באותה סביבה כלפיה (עם או בלי הסכמי שלום),חייבת להיות מסוגלת לשלב, במקרה הצורך, חלק ניכר מאוכלוסייתה הבוגרת במערכה צבאית להגנתה. זו בעיה שצבא מקצועי אינו יכול לפתור (ואם ינסה, הוא יהפוך להרבה יותר בזבזני מצה”ל כיום). גילוי נאות: הניסיון הצבאי שלי הוא מגוחך, וכל האמור לעיל נאמר על דרך הפרחת טיעונים באוויר. אם מישהו בעל רקע צבאי מרשים יותר יפריך את הטיעונים המופרחים, אני אקרא בעניין.

אורי · 2012-04-07 09:54:35

דובי, עם כל הכבוד, אם אתה מצהיר על עצמך שאינך מבין די בתחום כדי להביע דיעה על מבנה הצבא העתידי, איך אתה יכול להמליץ על פטור גורף משירות לקבוצה לא קטנה באוכלוסיה, שחלקה באוכלוסיה הולך וגדל ועומד להיות מאוד משמעותי בשנים הקרובות?

יעל ר. · 2012-04-07 21:42:49

הפתרון פשטני. אם לעבוד זו תרומה שוות ערך לשירות הצבאי, מדוע טרחתי להתגייס ולעבוד בצבא 12 שעות ביום תמורת 200 שקל בחודש, כשיכולתי לצאת ולהרוויח כסף של ממש בחוץ? הבה נשחרר את כולם מהשירות הצבאי לטובת קריירה, אם כך. זו וואחד צפרדע שאתה מבקש שנאכל.

הפתרון צריך להיות מסלול אלטרנטיבי לצבא: זמן שירות זהה שינוצל לשירות אזרחי, למען מטרות חברתיות שונות (או שיטור, כיבוי אש וכו') – גם בתוך הקהילה החרדית עצמה וגם מחוץ לה.

בכל מקרה, נושא התמיכה הכספית צריך להשתנות כליל. הכוונה של בן גוריון היתה לתמוך במתי מעט עילויים בכוללים, לא במאסות שאליהן הגענו – וככל שהן גדלות והמשכורות שלנו עומדות במקום מול המחייה המתייקרת, יום יבוא והמערכת הזו תקרוס בשל חוסר האפשרות לממן את כל האוכלוסייה הנתמכת הזו.

דני · 2012-04-08 13:26:41

השאלה היא איך אתה מודד את ה”תועלת” משירות צבאי של חרדים.

התועלת לצבא היא אכן אפסית עד שלילית. לעומת זאת ה”תועלת” העקרונית שבהעדר אפליה מטעמי שיוך למגזר מסויים היא מניעת הנזק שנגרם כרגע לעקרון הדמוקרטי של “שוויון בפני החוק”.

אם להביא דוגמה קיצונית, אז מה ה”תועלת” במשטר דמוקרטי בכלל? דיקטטורה היא הרבה יותר יעילה, בלי צורך לבזבז כסף על בחירות, מפלגות, וחקיקה פופוליסטית שנועדה למצוא חן בעיני העם (כי דעתו של העם לא באמת משנה). אבל יש דברים שהם חשובים יותר מאשר תועלת. דמוקרטיה, שאחד מעקרונותיה הוא שוויון בפני החוק, נמנית עם הדברים האלה. לכן, גם אם פטור לכל החרדים, טרנספר לכל הערבים, או הגבלת זכות הבחירה למי שיש לו מנת משכל גבוהה מ-120 הם רעיונות “יעילים” יותר, אנחנו לא נבחר בהם, כי הם לא דמוקרטיים (במובן הרחב של המילה, שכולל בתוכו חרויות יסוד והעדר אפליה). זאת הסיבה שפטור לחרדים הוא מצב שחייב להיפסק. לא בגלל שזה חשוב לצה”ל (זה לא), אלא כי זה חשוב למהות הדמוקרטית של מדינת ישראל.

גדי אלכסנדרוביץ' · 2012-04-09 06:17:38

דובי, החלק של “יצרו יותר בעיות מאשר תועלת” לא כל כך ברור לי למרות שאני חלק מ”כולם”. דומני שבעיה עיקרית אחת תהיה בלגרום להם להתגייס בכלל; אבל כל שאר הבעיות שאני מעלה על הדעת ייגרמו רק בגלל רצון לשלב את החרדים איכשהו במסגרת שבה פועלים גם חיילים לא חרדים. למה לעשות את זה? למה לא לתת לחרדים בצה”ל שתי אפשרויות: או שתשרת כמו כולם בלי שום התחשבות מיוחדת (בדיוק כפי שאין התחשבות מיוחדת באף חייל אחר), או שתבלה את כל זמנך באבט”שים במקומות יישוב מבודדים, שכרגע שולחים אליהם חיילות שבקושי סיימו טירונות 00?

שי ש · 2012-04-09 08:15:49

גם אני בדעה שהצבא יפסיד הרבה יותר מאשר מה שירוויח מגיוס חרדים בכפיה, הבעיה היא שאותה פגיעה בשוויון בגלל מתן הפטור הגורף לחרדים היא לא משהו תיאורטי, אלא דבר שיתמרץ עוד יותר את האוכלוסיות הלא חרדית שלא להתגייס.

יואב · 2012-04-11 14:27:50

אולי אפשר פשוט שמי שלא ישרת בצבא ישלם. אפשר לסדר הלוואות נוחות.

לא שומעים? » אז מה אתה חושב על..? · 2012-10-29 23:55:33

[...] אתה חושב על גיוס חרדים? בעבר הבעתי את דעתי שיש לאפשר פטור משירות צבאי על רקע דת או מצפון לכל המעוניין בכך, ולהתנות פטור זה בתשלום "כופר" [...]

הפוסט הקודם: טיוטת נייר עמדה: חזון מדיני חדש

הפוסט הבא: מה עושה אופוזיציה?

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

—

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח 1 לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת “תג מחיר”.

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – “אנחנו כאן, הם שם”, וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של “שתי מדינות לשני עמים” היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם “פתרון” לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של “מדינה יהודית ודמוקרטית”.

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה”ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד”כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו”נושמים”, דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו”ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה”ל ושוטרי מג”ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון “שתי מדינות לשני עמים”, מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך “מדינה דו-לאומית”. הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון “מדינת כל אזרחיה” בפורמט הנתמך על-ידי בל”ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב”שתי מדינות לשני עמים” אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת “שתי מדינות לשני עמים” ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.

#דו-לאומיות #ואני ויהונתן קלינגר גם #ישראליאנה #ניירות עמדה #עבודה #ערבים #פוליטיקה #פלסטין #ציונות


הערות שוליים

  1. תסלח או תיסלח? המממ... ↩

תגובות

אלעד הן · 2012-04-03 21:39:42

הערה כללית: להבנתי הסכמי אוסלו נתפשו באופן מאוד חיובי על ידי אזרחי ישראל הערבים שראו בהם, בין השאר, פתח לפיוס בין הזהות הלאומית שלהם לבין חייהם בישראל ורצונם לשגשג בתוכה. ממליץ לעיין בדוחות של מכון המחקר בראשות סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה שעוסקים באמצע שנות התשעים.

הערה רטורית: לדעתי אתה עושה טעות בלהדביק על הרעיונות שלך את הסטמפה “פוסט ציוניים”. לא משנה אם אני מסכים איתך או לא, הציונות רחבה מספיק כדי להכיל את הרעיונות האלה, ורדיקליים יותר (למשל העמדה הדו לאומית של השומר הצעיר וברית שלום).

סירו · 2012-04-03 23:22:50

אני רוצה להעלות שתי נקודות שחשוב לחשוב עליהן מראש לצורך הפרקטיקה של מימוש החזון שהצעת. מפריע לי פחות להזיז את המטרה הסופית לפה או לשם, ויותר אתגרים וסכנות שיכולות לצוץ סביב השינוי.

ראשית, צריך התייחסות לאיזונים ובלמים בעניין הנרטיב היהודי לעומת הפלסטיני (או לפחות לחשוב על זה מראש). כל הזזת סטטוס קוו מכניסה למיינסטרים דברים שפעם היו fringe. ברגע שאתה מזיז את “שמאלה”, יש הזדמנות מתפרצת לתומכי “העלמת הזהות היהודית” להתחזק, ולהשיג הישגים משמעותיים, משפטיים ותודעתיים. צריך לחשוב מראש איך מקטינים את המהלך השלילי הזה. חיזוק הנרטיב הזה לא רק יקשה על פיוס לאומי, אלא גם יקשיח עמדות מו”מ (שאלת השיבה?), וכמובן הנרטיב לאומות העולם (שבזמן האחרון עסוק יותר ויותר בדה-לגיטמציה של זכות הקיום של מדינה יהודית).

בנוסף, יש צורך להציג חזון קונקרטי לטיפול בהקצנה דתית ותרבותית (אי כיבוד שלטון החוק, אנטי דמוקרטיות). ממה שאני מתרשם יש לנו נסיגה בתחום הזה כבר ברוב היהודי, עם כמות הולכת וגדלה של פניה לדת כמקור סמכות, וכמות הולכת וגדילה של שלילת שלטון החוק ועקרונות דמוקרטיים. סליחה שאני נשמע גזען אתנוצנטרי שמדבר על ערסים עם כיפה (או שבאב מהכפרים) אבל אנחנו לא בגודל של ארה”ב, ואנחנו לא יכולים להכיל מיעוט משמעותי של רדנקס נבערים ופונדמנטליסטים. אם ימשיכו לצמוח כאן שתי תרבויות נבערות מתנגדות (א”י השלמה לעומת פלסטין השלמה), כל תקרית בין יהודים לערבים, תצית מלחמה פנימית.

זה נכון שזה שאלה כללית נפרדת מחזון היחסים היהודי-ישראלי, אבל הזנחה שלה תכשיל התקדמות משמעותית בחזון שהעלת.

גיל · 2012-04-04 01:33:29

בקשר לבנייה בהתנחלויות, אולי כדאי להתמקד בתקציבים במקום בבנייה עצמה. מצד אחד, אם יש כמות מספיקה של ילדים, הרי לא נמנע בנייה של גן ילדים בהתנחלות? מצד שני, הבתים לא נבנים סתם, אנשים רוצים לעבור לגור בהם, משום שזול יותר לגדל משפחה בהתנחלויות, האזרחים שם מתוקצבים הרבה יותר מאזרחים בתוך הקו הירוק. אולי אם הדרישה הפוליטית תהיה לשוויון בתקצוב יהיה סיכוי טוב יותר להעביר אותה, והתוצאה תהיה טובה לא פחות לטווח ארוך. לא להפסיק לבנות בהתנחלויות, רק להפסיק לסבסד הגירה של יהודים אליהן.

ליאור גימל · 2012-04-04 07:28:12

עוד לפני שהספקתי לקרוא עד הסוף: הסימטריה בין התפקיד של טרוריסטים יהודיים וערבים ב”וידוא ההריגה” של הסכמי אוסלו וההתעלמות המוחלטת מצה”ל, כאילו היה מהאו”ם, היא היתממות לא ראויה.

ליאור גימל · 2012-04-04 07:33:09

ועכשיו שקראתי את כל השאר – מסמך נהדר. עבודה מצוינת.

יואב · 2012-04-04 08:57:08

לא ברור לי כל כך מה הצעדים הפרקטיים שאתה מציע.

נניח – אתה ראש הממשלה, עם קואליציה של 61 חברי כנסת שהולכים אחריך בעיניים עצומות.

מה אתה עושה?

תכניס ערבית בתור מקצוע חובה? (סליחה – אבל לא נראה לי שזה כל כך משמעותי)

תדבר עם החמאס? ומה יקרה כשהם ישגרו טילים על ישראל? לא תגיב? וכשהעיתונאים ילכו לשדרות ויצלמו ילדים מפוחדים?

שי · 2012-04-04 11:14:42

מעניין, אבל משהו חסר לי – אתה מציע הצעות טובות לפיוס ושלום בין ממשלת שמאל לפלסטינים, אבל מה עם הצד השני? איך תרתום (או לפחות תפייס) את המתנחלים, החרדים, ובאופן כללי מצביעי גוש הימין, לתוכנית שכוללת הקפאת התנחלויות, פעילות נחרצת נגד אלימות מתנחלים והכרה בחמאס?

דודי · 2012-04-04 11:38:05

יופי של התעמלות רעיונית, רואים שאתה מתאמן להיות פוליטיקאי. במקום להגיד ישר מההתחלה שאתה חושב שצריך ללכת לקראת מדינה דו לאומית, אתה מתרכז בכפיפות, מתיחות וסיבובים שונים מסביב לנקודה הזו, כנראה כי אתה יודע טוב מאוד שמפלגת העבודה היא לגמרי לא הפלטפורמה הנכונה שלך. חבל שאתה לא מעיז להגיד את מה שאתה חושב, שגויה ככל שתהיה דעתך.

טרי · 2012-04-04 13:32:23

אתה עוד תגלה כמה שאתה נאיבי.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-04-04 13:32:56

דודי: הלוואי שההתעמלות הרעיונית של כל הפוליטיקאים בישראל תלווה בהצהרה בולטת בראשית דבריהם. אני רואה את שר האוצר: “כמו שאתם בטח יודעים, אני מתלבט בין השאלה איך להמשיך להוריד מסים לחברים הטייקונים שלי, לבין להוריד את הנודניקים מהמחאה מהגב שלי. אז אני אסובב צעדים ניאו-ליברליים ואקרא להם צעדים חברתיים' שר החוץ:'אני מתלבט איך לגשר בין האהדה שלי לפרוייקט ההתנחלות, לבין הרצון שלי לא לעצבן את האמריקאים יותר מדי. אז אני אגיד שאני פותח בתהליך מדיני, ואמסמס אותו'. יודע מה, נשמע לי לא רע בכלל.

דובי · 2012-04-06 05:10:58

אלעד: בראשית דרכם, כן, אבל עם השנים, ועם ההבנה שהכוונה היא לנשל אותם במידה מסויימת מזכויותיהם בארץ כי יש להם מדינה מעבר לגבול, לפחות חלק מהקולות השתנו. לגבי ה”פוסט-ציונות”, במידה מסויימת אתה צודק. השמאל כבר מזמן ויתר על “ציונות” ואפילו על הדגל לימין, ופעם טענתי שצריך להחזיר אותם לרשותנו. היום כבר לא מספיק אכפת לי, כנראה. אולי איבדתי חלק מהאמונה שהייתה לי בכוחן של מילים.

סירו: אני פחות או יותר מסכים עם מה שאתה אומר, אבל לא חושב שזה צריך להיות חלק מנייר העמדה הזה. אם אני אספיק לכתוב גם נייר עמדה בנושא דת ומדינה לפני הועידה, אולי אוכל לגעת בזה. קודם אני רוצה להספיק נייר עמדה בנושא שיטת המשטר ועוד איזה ניירון עמדה על נושא הלהט”בים.

גיל: ברמה הפרקטית, יכול להיות שאתה צודק. אבל אני לא רואה סיבה להכניס את הפשרות עם הימין כבר למצע עצמו. העבודה יכולה להתנגד לבנייה בהתנחלויות ברמה העקרונית, וכשזה יהיה רלוונטי, תוכל להציע פשרות בין העמדה הזו לעמדות ימניות יותר.

ליאור (א): זה נכנס אצלי תחת הדריסה ע”י המנהיגות. צה”ל לא עושה דברים על דעת עצמו, אלא נשלט על ידי הממשלה. (ב): תודה.

יואב: כתבתי עוד כמה דברים חוץ מללמד ערבית בבתי הספר (למרות שאני חושב שזה מאוד משמעותי, לטווח הבינוני ומעלה). הדבר החשוב ביותר הוא להכנס להדברות עם המנהיגות של ערביי ישראל, גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית, וליצור מנגנון שיאפשר כניסת המדינה באופן מלא יותר לחיי הקהילה שלהם. הדוגמא הבולטת ביותר היא שיטור – כיום ערביי ישראל רואים בשוטרים ישראליים כאוייב, ובמידה מסויימת, זה בצדק: בעיני המשטרה כל ערבי הוא טרוריסט פוטנציאלי. לכן צריך להרחיב ולשפר את המערך של שיטור קהילתי והתנדבותי מתוך מטרה לשפר את הבטחון האישי של האזרחים הערבים, ולא כדי שיהיה “לנו” מודיעין טוב יותר “עליהם”. וכן, אני אדבר עם החמאס. אני לא רואה בדיבור עם הצד השני פרס גדול. זה שאני מדבר איתם לא אומר שאני מכיר בלגיטימיות של מה שהם עושים, או שאני מסכים למתקפות שלהם. אבל אם הם מוכנים לדבר איתי, אני אהיה מוכן לדבר איתם, ואני אעמוד על האינטרסים הישראליים ואפעל כדי לגרום להם להפסיק את הלחימה נגדנו (בתמורה להפסקת הלחימה נגדם; אם הם תוקפים אותי, זה שאני מדבר איתם לא מונע ממני לתקוף בחזרה). אבל המטרה באמת היא לגרום לעזה לחזור להיות חלק מהרשות הפלסטינית, כדי שלא נצטרך להתמודד עם שתי ישויות נפרדות. האמירה שלי שאני לא אשלול שיחות עם החמאס היא בדיוק כדי לאפשר לאש”ף להכיל את החמאס בתוך הממשלה שלו, בלי שהדבר יוביל לניתוק מישראל.

שי: אני אשכנע אותם, בכל הכלים הזמינים לי, שהדבר יפעל לטובתם. זה תהליך שיצריך לפחות כמה שנים, ובנייה איטית של אמון בין הצדדים. אבל כדי להתחיל אותו אני לא צריך שאחרון המתנחלים יעמוד לצידי. אני צריך שחצי מהציבור יתמוך ברעיון הזה. כדי להבהיר: גם למספר הזה אנחנו לא קרובים. אבל צריך להציג את החזון לציבור כדי שבכלל יתחיל לחשוב עליו, ומשם להמשיך, לאט לאט.

דודי: הצהרתי מראש שמכיוון שהחלטתי להתמודד בעבודה, אני רואה עצמי כפוף למצע שלה באותם נושאים בהם אינני מסכים עם המיינסטרים של המפלגה. לכן אני מנסה להכניס את התובנות שלי לתוך גבולות הלגיטימי עבור המפלגה. ההצעה שלי כאן היא לא הצעה למדינה דו-לאומית, אם כי היא יכולה להוביל, בתוך עשור או שניים, למדינה כזו אם שני הצדדים ירצו בכך (בניגוד לאלו שמובילים למדינה דו-לאומית בעל-כורחנו). אני חושב שבוחרי העבודה ימצאו את ההצעות שכאן מושכות (למעט, כנראה, עניין החמאס) גם אם הם מתנגדים למדינה דו-לאומית. וזו פשרה שמקובלת עלי.

שי פרי · 2012-04-06 07:06:45

קודם כל אני מאחל לך הצלחה רבה בפרימריז, אבל למפלגת העבודה – רק כישלון, אז לא בטוח שזה יעזור.

  • גם ז'בוטינסקי וממשיכיו יסכימו איתך על הענקת זכויות לערביי ישראל. אז יכולת לרוץ גם לליכוד. שבאגפיו הימניים, וימינה ממנו, יסכימו איתך גם על החזון של מדינה אחת בין הים לירדן – לכן אני מאחל גם להם כישלון.

לדעתי חסרה בנייר שלך התייחסות לשאלה הקריטית בעניין השוויון: האם זכויות שוות לפלסטינים ויהודים כוללות את חוק השבות ליהודים וחוק “שיבה” דומה לפלסטינים.
אם אתה מציע לוותר על חוק השבות ליהודים – אתה פוסט-פוסט ציוני יותר ממה שאפילו מפלגת העבודה יכולה לבלוע. אם אתה מציע לתת זכות כזו רק ליהודים – אז אתה מוותר על שוויון (בזכויות קבוצתיות). אם אתה מציע לתת זכות שיבה/שבות לשני הלאומים, אז (בגלל דמוגרפיה וכו') למעשה אתה מוותר גם על ציונות (בית לאומי ליהודים) אבל ביחוד על דמוקרטיה ליבראלית – משום שיש יותר מחשש סביר שהרוב הפלסטיני איננו יותר ליבראלי ודמוקרטי מהרוב המצרי, התוניסי או הלובי. לכן יש חשש שכאשר הפלסטינים יהו רוב, תהיה פה מדינה מאוד לא יהודית ומאוד מאוד לא דמוקרטית.

לכן, “מפת הדרכים” שלך צריכה להראות כיצד נעקוף את המכשול הזה. אחת האפשרויות היא לחתור לשתי מדינות נפרדות לגמרי, שכאשר בשתיהן תתפתח מסורת דמוקרטית-ליבראלית וסובלנית מספיק, ניתן יהיה לפעול לאיחודן (בדומה לאירופה). אבל כדאי להתאזר בסובלנות ולהכיר בעובדה שמדובר כנראה בתהליך של 2-3 דורות לפחות.

‪anonymous moose · 2012-04-06 10:11:36‬

שי כתב: “אם אתה מציע לתת [זכות שיבה] רק ליהודים – אז אתה מוותר על שוויון (בזכויות קבוצתיות).”

אני לא מבין למה. זכות השיבה היא בכלל לא זכות שרלוונטית לאזרחי המדינה, אלא לאנשים שאינם בכלל אזרחי המדינה. היא דומה, בעניין הזה, לקליטת פליטים או מהגרי עבודה (דברים שישראל גרועה בהם מאד, אבל זו לא הנקודה). אני לא רואה למה זכות השיבה היא עניין של שוויון. היא כן עניין של הכרה בישראל כבית לעם היהודי (אבל לא רק לו) דבר שלדעתי לא נמצא בסתירה עם מדינה דו-לאומית.

אפילו אם לדעתך זכות שיבה ליהודים אבל לא לערבים מצביעה על אי-שוויון, זה לא אומר שוויתרנו לגמרי על שוויון. שוויון היא זכות יחסית (לדוגמה: אנשים שגילם פחות מ-18 לא יכולים להצביע. גם זה אי-שוויון?). אם יש הסכמה, או פשרה, חברתית על זה, אני לא רואה בעייה מיוחדת. נכון, מצב בו עם אחד מקבל זכות שעם אחר לא מקבל יכול להיות לא-אידאלי, אבל זה רחוק מלהיות דיל-ברייקר.

שי פרי · 2012-04-06 11:01:12

מוס, אם מדינה דו-לאומית שמפלה לרעת הפלסטינים, איננה דיל-ברייקר עבורם, אז אפשר לסגור עסקה. אבל נראה לי שהם מתרעמים (בצדק!) על העובדה שבאמצעות חוק השבות היהודים משרינים לעצמם רוב במדינה והופכים את הפלסטינים בה ל”בני חסות” (בגלל שדמוקרטיה נתפסת – בטעות – כשלטון אבסולוטי של הרוב).

נכון שחוק השבות מעניק זכות (אזרחות) ליהודים שאינם אזרחי המדינה. אבל בגלל שהוא מפלה לטובה יהודים, קיומו הוא אינטרס של הקבוצה היהודית ופגיעה באינטרסים של הקבוצה הפלסטינית בארץ.

דובי · 2012-04-07 04:59:14

שי: כתבתי בעבר על ז'בוטינסקי – http://dubikan.com/pogg/2010/israleft-salvage-magnanimity-on-the-virtues-of-zeev-jabotinsky/ – ולמה הליכוד בעצם מעולם לא הלך בדרכו כמפלגת שלטון. הימין בליכוד לעולם לא יסכים למהלך שייתן לפלסטינים בשטחים שיוויון אמיתי, לא כאזרחים במדינה עצמאית בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל, ובטח לא כאזרחים שווים במדינת ישראל אחת על כל השטח. כך שלא ממש ברור לי על מה אתה מדבר. ראיתי דיונים בין תומכי המדינה הדו-לאומית משמאל ומימין, ואחד הקשיים המרכזיים הוא בהכרה של אנשי הימין בכך שהפלסטינים בכלל זכאים למעמד שווה של “לאום”. כך שלהגיד שאני קרוב לליכוד באיזושהי צורה זה קצת... איך לאמר... מצחיק.

אני חושב שלגיטימי שמדינת ישראל תמשיך לקיים את חוק השבות, אם כי אני חושב שאיש לא יפגע אם נגביל קצת יותר את זכות הכניסה לארץ ליהודים (אני גם חושב שחוק השבות הוא כיום יותר סמלי מאשר מהותי). אני חושב שזכות שיבה מוגבלת לפלסטינים בתנאים מסוימים ובמכסות מסוימות היא בהחלט אפשרות, ואני גם מודע לכך שאם הפלסטינים יסכימו לכך, הרי שיהיה מדובר בויתור מאוד משמעותי מצידם. אני בעיקר בעד גיבוש מדיניות הגירה נורמלית לישראל מעבר לחוק השבות, שתאפשר לכל מיני אנשים שעומדים ברף (גבוה) של תנאים להגר לישראל ולהתאזרח בה בלי קשר לעץ המשפחה שלה. הגישה שרואה בערבים א-ליברלים בהכרח לא ברורה לי. פלסטינים שחיו עשרות שנים בארה”ב ומערב אירופה, וירצו להגר למדינה ש(עדיין) יש בה רוב יהודי ומחוייבות לדו-קיום, יהיו ליברליים, “אפילו” שהם ערבים. ליברליזם זה לא גן אירופאי. בכל אופן, ההצעה שהוצעה כאן בכל מקרה אינה מדברת על מדינה אחת, אלא בדיוק על שתי מדינות, תוך קיום הסדרים קונפדרטיביים ביניהם (תחשוב האיחוד האירופי, אבל חלש יותר).

מיקי · 2012-04-07 08:16:29

אני מריע במלוא גרון ליומרה לחשוב מחדש על תהליך השלום בגישה שאכן חותרת לשלום. עצוב שכל כך מעט אנשים מעזים לעשות את זה.

הייתי מרחיב את הפרק העוסק בזכויות תושבי השטחים. תחת האילוץ של שמירה על הביטחון, יש לדעתי הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות כדי להרחיב את הזכויות ואת ההשתתפות הדמוקרטית של תושבי יו”ש גם בלי לתת להם זכות בחירה לכנסת (שזה לטעמי צעד אחד יותר מדי). אישורי בנייה, משק המים, רשת הכבישים, שירותי הבריאות – כל אלו הם עניינים לגמרי לא זניחים שהאינטרסים של הציבור הפלסטיני אינם מיוצגים בעיצובם.

אולי כאיש מדע המדינה תוכל לחוות דעה על תהליכי קבלת החלטות קולקטיביים שיכולים להתאים לאלקטורט כל כך משוסע כמו האלקטורט היהודי-פלסטיני בארץ. האם יש ניסיון בינלאומי מוצלח כלשהו של שיתוף פעולה דמוקרטי תוך כדי סכסוך? שהרי כל תוכנית מדינית צריכה להיבנות תוך ציפייה לרמה מסוימת של אלימות ועוינות תוך כדי היישום. האינטואיציה שלי היא שבשביל שמשהו כזה יעבוד, התהליך צריך להיות דליברטיבי ולא ייצוגי – כלומר ההחלטות צריכות להתקבל על ידי אנשים שבאים במגע עם “האויב”, ולא בשלט-רחוק על ידי בוחרים שמאמינים בססמאות ולא נאלצים להפגיש אותן עם המציאות האנושית שבצד השני.

מעבר לזה, אתה עושה לי חשק להתפקד לעבודה בשביל להצביע למענך (אבל זה לא הולך לקרות, יש מפלגה או שתיים שמבטאות את עמדותיי טוב יותר).

מיקי · 2012-04-07 08:28:32

עוד הערה באשר לדמוקרטיה בציבור משוסע: זכור לי מתקופת לימודי שיש שיטת בחירה (נדמה לי אינסנט ראן-אוף) שנוטה לנפות מועמדים לוחמניים ולייצר פשרות רחבות, כמו גם למתן את הדיון הציבורי (כי לא משתלם אלקטורלית לנכר ציבורים גדולים). מעבר לרלבנטיות האפשרית של שיטה כזו במקרה של הרחבת הדמוקרטיה, מה לדעתך התרומה של שיטת הבחירה בישראל להקצנת העמדות המדיניות של הציבור?

שי פרי · 2012-04-07 13:18:42

דובי, – אני לא אומר שאתה קרוב לליכוד. זה אתה שאומר שאתה לא ממש קרוב לעבודה ולכן אתה מתחבט בבניית גשרים בין עמדותיך לאלו שלה. אם באקרובטיקה של גשרים עסקינן, נדמה שיש בסיס להקמת כאלו גם בינך לבין הליכוד. אבל, אני מבין גם ש”פוליטיקה זה אומנות האפשר” ולכן צריך גשרים. הבחירה שלך, כפשרה פרגמטית, בסדר.

  • יש בתגובה שלך קטע שנראה לי יותר מדי “פוליטיקאי” שלא רוצה להרגיז מתנגדים: אתה חושב (א) שלגיטימי לקיים את חוק השבות, (ב) שזכות שיבה מוגבלת היא בהחלט אפשרית (ג) ובעיקר שצריך לגבש “מדיניות הגירה נורמאלית”. לדעתי צריך לזכור שחוק השבות הוא חלק מהמדיניות הציונית לכונן ולתחזק פה רוב יהודי. אז אפשר לשאול את השאלות האלו מהזווית הזו: האם אתה חושב שלגיטימי שהלאום היהודי בארץ ישראל ינצל את כוח הרוב הדמוקרטי (שכרגע בידיו) כדי להבטיח שהוא ימשיך להוות רוב בטריטוריה הזאת, גם בדורות הבאים. – אם כן: יש לך בעיה עם שוויון (בין קבוצות). אם לא – יש לך בעיה עם ציונות.

  • גישה שרואה בערבים א-ליברלים בהכרח היא גזענות פשוטה ולכן היא איננה הגישה שלי. מאידך, גישה שמתעלמת מהעובדה שכל קבוצה ערבית שקיבלה עצמאות הפכה לאוטוקרטיה או תיאוקרטיה,היא גישה אוטופיסטית. ההערה שלי היא במישור הטכני: מפת דרכים טובה צריכה להתייחס לעובדה הזו, אם היא רוצה שאנשים פרגמטים ישקל

שי פרי · 2012-04-07 13:19:31

... שאנשים פרגמטים ישקלו אותה.

דובי · 2012-04-07 13:49:56

מיקי (ובמידה מסויימת גם שי): יש מקום להרחיב, כמובן. מדובר פה בנייר עמדה של אדם אחד, וגם זאת בדוחק זמן. אינני יכול, כמובן, לדבר על הכל במידת הפירוט הראויה. המטרה שלי היא להציג אופציה אחת, שחסרה לי בשיח של השמאל בישראל (בוודאי השמאל המתון). קודם נשכנע אנשים לדבר על זה, אחרי נוכל לנסח דברים ביתר בהירות בסיועם. הרעיון של יישום עקרונות של דמוקרטיה השתתפותית בקרב הפלסטינים בשטחים הוא מאוד מעניין – בדיוק בימים האחרונים קראתי מאמר בגליון האחרון של Perspectives on Politics שסקר את הנסיון העולמי בתקצוב השתתפותי. כרגע, כאמור, קשה לי לחשוב על זה בצורה מספיק מפורטת, אבל זה בהחלט רעיון מעניין. השיטה בישראל היא דווקא מצויינת למיתון דעות, ולעידוד שותפות של פלגים שונים — זו, הרי, המטרה לשמה היא נוצרה בימי טרום המדינה. לא הייתי זוקף לגנותה את ההקצנה בעמדות הציבור הישראלי. לגבי תמיכה בי בפריימריס – גם אם לא תתפקד לעבודה, יש עוד דרכים לתמוך. כמו לספר עלי לחברים שכן תומכים בעבודה וישקלו להתפקד, או לתרום לקמפיין כשזה יעשה רלוונטי. בכל אופן, תודה.

שי: אני מאוד קרוב לעבודה, פשוט לא בנושא המדיני. כמו שציינתי בראש הפוסט, יש עוד אנשים שתומכים בעמדות דומות לשלי שהם הרבה יותר “בשר מבשרה” של המפלגה, כך שזה ממש לא נכון להציג את המרחק ביני לבין העבודה כמו המרחק ביני לבין הליכוד. יש מעט מאוד סוגים של חקיקה שנועדה לתחזק רוב יהודי שאני מסוגל לתמוך בהם. חוק השבות הוא אחד מהם. רוב הדברים האחרים שאני יכול להעלות על הדעת נראים לי בלתי סבירים בעליל. אני חושב שהרבה יותר חשוב ליצור כאן “רוב ישראלי”, שנאמן למדינה ומעוניין לשמר את החברה שלה. את זה אפשר לעשות גם באמצעות עידוד הגירה (לתוך המדינה) של אוכלוסיות שאינן יהודיות. כן, זה דורש מאיתנו לתקן את התפיסה האתנו-דתית הקשיחה שלנו של הלאומיות היהודית. לא, אני לא חושב שזה בלתי אפשרי. מפת הדרכים שהצעתי כאן שומרת על עצמאותה וריבונותה של ישראל בגבולותיה הנוכחיים, ומציעה לקשור אותה בקשר קונפדרטיבי עם פלסטין – קשר שניתן להתיר אותו אם ישראל מוצאת לנכון לעשות זאת. אני חושב שזה צריך להיות מנגנון מספק כדי להפיס את דעתם של מי שכבר היום תומכים בפתרון של שתי מדינות בין כה וכה.

שי פרי · 2012-04-07 20:28:56

למיטב הבנתי, הציונות היא פרויקט של הקבוצה האתנו-דתית היהודית שחיפשה טריטוריה שתאפשר את (או תגביר את סיכויי) הישרדותה כקבוצה אתנו-דתית כזו. מי שחושב שיותר חשוב ליצור רוב ישראלי ולתקן את התפיסה האתנו-דתית של אותה קבוצה, הוא לא ציוני – אולי פוסט-ציוני.

זה לגמרי לגיטימי, אבל לא בטוח שדווקא במסגרת מפלגת העבודה, שלפחות באופן מסורתי מחשיבה את עצמה למפלגה ציונית.

דובי · 2012-04-07 21:00:15

שי, אני באמת לא מבין כמה פעמים אני יכול להגיד את זה. אני לא מסתיר את עובדת היותי פוסט-ציוני. אני גם לא מסתיר את זה שאני מודע להבדלים ביני לבין עמדתה הרשמית של מפלגת העבודה, ומקבל אותם ומוכן להכפיף את עצמי לעמדה הרשמית כח”כ. יש מספיק עמדות אחרות של המפלגה, חשובות יותר עבורי כרגע, שאליהן אני קרוב הרבה יותר מאשר כל מפלגה אחרת. לכן בחרתי במפלגת העבודה. כפי שאולי ידוע לך, בישראל יש חוק שאוסר על אדם או מפלגה לרוץ על מצע פוסט-ציוני (סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת), ולכן אין ולא יכולה להיות מפלגה שבמסגרתה אוכל להתמודד על בסיס עמדותי האמיתיות במלואן. כמו כן, כפי שכבר ציינתי, אני ממש לא היחיד שהגיש למליאה הקרבה נייר עמדה שחורג מתוואי שתי מדינות לשני עמים, ומתאר את ישראל כמדינה שאינה עוד מדינת הלאום היהודי באופן בלעדי.

אבל זה לא הכל. הציונות כללה כבר מראשית דרכה אנשים שתמכו במדינה דו-לאומית. איש לא הגדיר אותם כ”לא ציונים” או “אנטי ציונים” או “פוסט ציונים”. יתר על כן, גם אם היינו חושבים לרגע שהציונות בעברה שללה תפיסה שאינו אתנית של הלאום העברי, הרי שאין שום סיבה לחשוב שהציונות אינה יכולה להתפתח ולהשתנות. גם הלאומנים הסקוטים התחילו מתפיסה אתנית של הלאום הסקוטי, אבל היום גם הלאומים הקשים ביותר יקבלו כסקוטי גם מי שאין בו טיפת דם סקוטית בתנאי שהוא עומד בסדרה של תנאים תרבותיים. אין סיבה שהציונות לא תוכל לעבור אותו תהליך — ויש מי שיגיד שציונים רבים כבר עברו את התהליך הזה, אם כי בצורה רחוקה מאופטימלית (ראה נכונותם של רבים לקבל כישראלי במלוא מובן המילה כל מי שדובר עברית, שותף לתרבות הישראלית ומוכן לשרת בצבא).

בקיצור, אני באמת לא מבין מה אתה רוצה.

שי פרי · 2012-04-08 06:20:32

אבל אני לא חשבתי שאתה נושא הדיון. אתה איש ישר שמביע את עמדותיו בגלוי – יישר כוח! לי גם אין שום בעיה עם חיזוק הלאומיות הישראלית על חשבון הלאומיות האתנו-יהודית. אני דווקא בין אלו שתומכים ברעיונות כאלו.

אלא שכתבת חזון מדיני חדש למפלגת העבודה ובו, חשבתי, אנחנו עוסקים. הערתי שבחזון הזה הנקודות הללו לא ברורות. כלומר, לא ברור אם מפלגה שזה החזון שלה מבקשת (א) להשריד ולטפח את הלאום האתנו-יהודי באמצעות רוב ללאום הזה בארץ ישראל או (ב) שהיא מבקשת לטפח זהות קולקטיבית חדשה – “ישראלית” – על חשבון/במקום הלאום האתנו-יהודי.

אחרי שהבהרת (חזור והבהר) שאתה מעדיף את (ב) = טיפוח זהות ישראלית חדשה במקום זו האתנו-יהודית, אמרתי (שוב) שלמיטב הבנתי עמדה כזו איננה תואמת את עמדותיה המסורתיות של מפלגת העבודה ושל חלק גדול ממצביעיה הפוטנציאליים. יתר על כן, כפי שהבהרת, החזון שכתבת, עם הפרשנות (ב) שאתה מעדיף, איננו תואם גם את החוק בישראל.

אז מה אני רוצה: רק להבהיר ככל האפשר את החזון שכתבת למפלגת העבודה, כך שאם חבריה יחליטו לאמץ אותו כחזון המפלגה, יהיה להם ברור ככל האפשר למה הוא מכוון.

בהצלחה!

דובי · 2012-04-08 07:10:22

אתה בעצמך מצביע על כך שאפשר לפרש את התוכנית הזו בשתי דרכים. אני אישית מעדיף פרשנות אחת, אבל אין בכך כדי לשלול את הפרשנות השניה כאפשרית. אם מפלגת העבודה מאמצת את התוכנית, היא מאמצת אותה על שתי הפרשנויות האפשריות שלה. מכיוון שהחוק שולל פרשנות אחת כמצע למפלגה בישראל, מן הסתם אם המפלגה תאמץ את התוכנית היא תדבוק בפרשנות השניה שלה. מה שמחזיר אותי לשאלה שלי: מה אתה רוצה?

שי פרי · 2012-04-08 09:38:28

מנימת הדברים נדמה שהדיון עלול ח”ו לעלות על פסים אמוציונאליים – ואת זה אני בטח לא רוצה. לכן בתוגבה זו אפרוש להפעם.

מה גם שאת מה שאני רוצה כבר קיבלתי: הבהרנו שאפשר לפרש את החזון שהצעת בשני אופנים שאחד מהם (שבמקרה אתה אישית מעדיף) אינו עולה בקנה אחד עם המסורת של מפלגת העבודה ולא עם הכיוון שנדמה לרבים ממצביעיה – בהיותם ציונים – שהיא הולכת בו (וגם לא מתיישב עם החוק, לדבריך).

עכשיו שזה הובהר, אני רוצה לנצל במה זו ולהציע לחברי מפלגת העבודה, שכשהם מאמצים לעצמם חזון מדיני, לא יתפשרו על חזון שניתן לפרשו בשני אופנים מנוגדים (אחד פוסט-ציוני והשני ציוני), אלא שאם הם דבקים ממילא בפרשנות השניה, יקפידו לנסח את חזונם כך שלא ניתן יהיה לפרשו בניגוד לכוונתם.

ועכשיו משזה הוצע, אינני רוצה דבר.

יניב מאיר · 2012-04-09 09:30:51

אהלן דובי, מקווה שלא פיספסתי את הרכבת בתגובתי זו. רציתי להפנות את תשומת הלב למה שכתבת כ'איזורי ריבונות משותפים'. שים לב שבאי ציון אילו אזורים (והיקפם) טמונים לא מעט מוקשים. אם הכוונה רק לעיר העתיקה בירושלים ולשכונות מסוימות בבירה, אז נראה לי שזה תואם למתווים שכבר הוצעו. אך אם הכוונה להתנחלויות וליישובים ערביים ממערב לקו הירוק, אז אנחנו כבר קרובים (מדיי) לחזון של ליברמן.

עוד אני רוצה להעיר שככל שנגדיל את אזורי הריבונות המשותפת, אנחנו יוצרים פה איזשהו סוג של 'ישראבלוף' (להיות בלי אבל להרגיש עם). בגלל יחסי הכוחות הצפוים בין ישראל לפלשתין, ברור שפלשתין לא תוכל אלא להיות גרורה של ישראל ונתונה לגמרי לחסדיה בכל הנתון לניהול איזורי ריבונות משותפים כאשר יתעוררו מחלוקות. אין ספק שהם מבינים את זה, ולכן דווקא הפלשתינים בעד כמה שיותר הפרדה, כדי להשיג כמה שיותר עצמאות. הסכם שלום אמיתי ללא ספק יצטרך להתמודד גם עם סוגיה זו וליצור מנגנונים אפקטיבים ואובייקטיבים ליישוב סכסוכים באמצעות צדדים שלישיים.

לא שומעים? » אז מה אתה חושב על..? · 2012-10-31 08:30:33

[...] הערבים אזרחי ישראל גם יכולים לשמש כגשר בינינו לבין העולם הערבי. אם רק נשכיל להפוך אותם לשגרירים של אמת בקרב האומה הערבית, ונחמש אותם באמונה אמיתית שהם אזרחים שווי זכויות במדינה, הדרך לשלום אזורי תהיה הרבה יותר קלה. [...]

הפוסט הקודם: חתונה לבנה

הפוסט הבא: ביטול הסדר תורתו אומנותו

ברוכים הבאים שוב לפינתנו “דובי מתלונן על טורים שחבל לשחת עליהם את הזמן, אבל הוא עושה זאת בכל זאת, כי כנראה שהזמן שלו לא שווה יותר מדי, וחוץ מזה הוא צריך לעבוד על שם קליט יותר לפינה הזו”. והפעם, תמיר מנצור קישר בעמוד הפייסבוק של קמפיין הבחירות שלי ושל יהונתן לטור מאת נתנאל אלישיב במעריב, תחת הכותרת “להתחתן עם הפילגש”.

בטור מתלונן אלישיב על שורה של התנכלויות מצד הממשלה הישראלית לציבור הערכי הנפלא שמיישב את שטחי הטרשים שמעבר לקו הירוק ומפריח את השממה. לטענתו של אלישיב ההתנחלויות הן המקבילה הנדל”נית של עובדי קבלן – מלוא החובות, בלי זכויות מעוגנות בחוק. או, במטאפורה אחרת שהוא משתמש בה: “הם [הממשלה והכנסת] רוצים את ההתנחלויות כפילגש, כשזה נוח – פוקדים אותה, וכשאין זה נוח – ניתן להתכחש אליה.”

מכאן מגיע אלישיב למסקנתו: יש לפעול להסדרה חוקית מלאה של הקרקעות ביהודה ושומרון. או, אם לחזור שוב לאותה מטאפורה, “המסקנה המתבקשת מדחיית פשרת מגרון היא אחת: לשאת את הפילגש כדת וכדין”. אלא שאלישיב לא רוצה להתחתן עם הפילגש. לא באמת. הסיבה לכך, אם יורשה לי למתוח במעט את המטאפורה, היא שאלישיב רוצה את הכלה, אבל לא את החותנת. לכל אורך הטור, קיימים שלושה שחקנים עבור אלישיב: המדינה, המתנחלים והאדמה. כל מיליוני האנשים הללו שיושבים על האדמות הללו הם, במקרה הטוב, נוכחים נפקדים. אלישיב מכיר בכך שיש מי שחושב שחלק מהאדמה היא “פלסטינית”. הוא אפילו מכיר בכך שאם יש קרקע פרטית שההתיישבות עליה היא בעלת “צורך בטחוני”, הדבר מחייב “להפקיע את הקרקע ולפצות את בעליו” [כך במקור]. הפילגש כבר נשואה, מסתבר! אלישיב, איש טוב שכמותו, נדיב יותר מדוד המלך, ובמקום להציע לשלוח את אוריה למותו, הוא מציע לבטל את הנישואים מכוח צו שר הבטחון ולקבל את בת-שבע לידיו תמורת “פיצוי”. לצרכי בטחון, כמובן. כי אין דבר יותר טוב לבטחון מאשר להציב כמה קרוואנים ובית כנסת על גבעה באמצע אזור כבוש.

אבל אפילו אם נפטר מכל הבעלים למיניהם, אנחנו עדיין נשארים עם החותנת – נו, התושבים. אלישיב בשום מקום אינו מציע לספח את הגדה המערבית. הוא מבין, כנראה, שסיפוח משאיר שתי ברירות: או הפנמת האפרטהייד שבשטחים לתוככי שטח מדינת ישראל באופן שיחסל סופית את הקלף הישראלי של “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”; או מתן זכויות שוות (או, למצער, שוות לאלו של שאר אזרחי ישראל הערבים) לפלסטינים וקירוב המיעוט הערבי לקו 50 האחוז – אותו קו שמעבר לו תאבד מדינת ישראל את יכולתה להמשיך ולכפות על אזרחיה הערבים לחיות ב”מדינה יהודית”. 1 לא, הוא רוצה לתת גושפנקא חוקית לאחזקת השטח, מבלי להדרש לכל אותם דברים שכרוכים בכך. בגלל זה בכלל לא מפריע לו שמי שיאשר את התב”ע הוא שר הבטחון ולא שר הפנים – הוא רק רוצה לחייב בחוק את אותו שר בטחון לאשר תב”ע לכל התנחלות; בדיוק כשם שלמכללת אריאל לא מפריע בכלל שהפיכתה לאוניברסיטה תלויה בהחלטה של אלוף פיקוד המרכז יותר מאשר בזו של משרד החינוך.

אלישיב מדבר במתק שפתיים ומבקש להפוך את הקרקע הכבושה ל”אישה הגונה”, אבל הוא אינו מוכן ללכת עד הסוף. כאחרון הגברים המכים הוא דורש שבת זוגו החדשה תתנתק לחלוטין ממשפחתה ומחייה הקודמים ותהיה אך ורק שלו. ולא רק המטאפורה נשברת לרסיסים בשלב הזה – גם ההגינות הבסיסית של אלישיב, שעיוור לחלוטין לשוועתם של תושבי השטחים הפלסטינים.

—

וכן, גם לי מפריע השוביניזם שבהשוואה בין הקרקע הפאסיבית בהכרח לבין אשה בקשר זוגי (או בכלל). אז קבלו את התנצלותי בדיעבד על כך שהמשכתי עם המטאפורה האומללה הזו.

#ואני ויהונתן קלינגר גם #זכויות #ישראליאנה #ערבים #פרסומות


הערות שוליים

  1. ומכיוון שאנחנו לא טרחנו לתת להם זכויות שוות כשאנחנו היינו רוב, אין שום סיבה לחשוב שהם יתחשבו בנו יותר מדי כשהגלגל יתהפך. ↩

תגובות

יותם · 2012-03-29 06:20:29

רק לא מבין את ההערה האגבית על זכויותיהם הפחותות של ערביי ישראל. הם שווי מעמד וזכויות, גם אם הם מופלים. זה חשוב כי אי-השוויון הזה שכן קיים מעבר לקו הירוק הוא בדיוק מה שהופך את המציאות שם לאפרטהייד, כאשר מנגד הערבים בישראל הם לא המיעוט המופלה היחיד בה או בעולם.

לא שצריך להקל ראש באפליה הזאת, אבל גם לא צריך להזכיר אותה כל פעם באותה נשימה לצד האפרטהייד ביו”ש.

הפוסט הקודם: החינוך בישראל: נייר עמדה

הפוסט הבא: טיוטת נייר עמדה: חזון מדיני חדש

ככל שחולף הזמן, כך נדמה לי, נחשף משהו שאפשר להגדירו רק כנכות פסיכולוגית של יאיר לפיד. מדובר בהפרעה שאפשר לכנות אותה, אולי, “טעייה פתולוגית”. כמו השקרן הפתולוגי, הטועה הפתולוגי אינו מסוגל להפיק מפיו דבר אמת, אך בעוד שאצל השקרן קיימת מודעות לכך שהנאמר הוא שקר, אצל הטועה הפתולוגי הבעיה עמוקה יותר. נדמה כאילו מוחו של הטועה הפתולוגי דוחה בשאט נפש כל פריט מידע שערך האמת שלו חיובי, ומסרב לארכב אותו בזכרון כל עוד לא הוטל בו מום מהותי.

מוצג מס' 1 היום הוא נאומו של לפיד בו תיאר את חזונו עבור מערכת החינוך, נאום שברוב טובו לפיד פרסם בעמוד הפייסבוק שלו “למניעת סילופים”. לזכותו של לפיד יאמר שהוא מעלה נושאים חשובים לשיחה, ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון אליו.

הטעייה הפתולוגית של יאיר לפיד זוקפת את ראשה כבר בפסקה הראשונה של הנאום, באחת מאותן אמירות שאין בה כדי להצביע על בעיה פוטנציאלית בתפקודו העתידי של לפיד – כאלו שכל מי שמעיר עליה מיד מותקף על ידי נושאי-הלפיד כקטנוני וקנטרני – אבל ההצטברות שלהן צריכה כבר לעורר סימני שאלה רציניים. לפיד מנה דוגמאות למשרות הנחשקות ביותר בעולם, וציין, בין השאר, את מחלקת פיתוח האייפד של אפל (באמת? דווקא מחלקת פיתוח האייפד? ואצל מפתחי האייפון מחלקים סושי בן שבוע ומגבילים את הפסקות הפיפי?) ואת “אגף בינג של גוגל”. בינג, כפי שמיהרו רבים להזכיר, הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, ששואף להתחרות בגוגל. כפי שציין צייצן אחד, יהיה זה כמו לדבר על מוסף מעריב של ידיעות אחרונות.

אבל הבעיתיות של האמירה הזו לא נגמרת שם. הסיבה שלפיד הזכיר את המשרות הללו היא כי, לטענתו,

מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.
ועל כך העיר צייצן אחר:
משרות פיתוח תוכנה קיימות מאז שנות החמישים. מנועי חיפוש ברשת – מאז 1993. גוגל ובינג – מאז 1998.
גם כאן, לפיד כשל במשימת אמירת עובדה נכונה. וזאת, כמובן, עוד לפני שמזכירים שכמות עובדי ההייטק בקרב כלל האוכלוסיה היא די שולית, ולפני שמזכירים שרוב האנשים העובדים עובדים בעבודות שהיו קיימות, בפורמט כזה או אחר, עוד לפני שנולדתי.

אבל זו סתם אנקדוטה, ולא משהו מהותי לטיעון של לפיד. לפיד רוצה לספר לנו עד כמה מערכת החינוך שלנו מעוותת, ולשם כך הוא נוקט בדרך הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השוואה בינלאומית.

הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.
אצל לפיד, כמו אצל ישראלים רבים, “השוואה בינלאומית” משמעו “השוואה לארה”ב”. כי בארה”ב, באמת, אין מבחן סטנדרטי ארצי לסיום התיכון, וכדי להתקבל לאוניברסיטה צריך לעשות מבחן מיוחד של האוניברסיטאות. הייתי עוד יכול לסלוח על הנטייה המוזרה הזו להאמין שאפשר לדעת מה קורה ב”כל מקום נורמלי בעולם” על-ידי בדיקת המצב בארה”ב, אילולא לפיד עצמו היה כותב, שלוש פסקאות לפני כן, על בחינות הבגרות הקיימות במספר מדינות בעולם – צרפת, בריטניה, פינלנד ועוד – ומשמשות, כמובן, כמבחן הכניסה המרכזי לאוניברסיטה. בדיוק כמו בישראל.

אז רגע, אז מה שהוא כתב על צרפת ובריטניה ופינלנד זה כן נכון?

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות.
בפינלנד אכן יש ארבע בחינות בגרות: אחת חובה (“שפת אם” – פינית, שוודית או סאמי), ושלוש בחירה, מתוך רשימה של 13 תחומי ידע פלוס מבחר שפות שונות.

יאיר לפיד בכובע סטודנט פיני.

במציאות הוא לא יכול לחבוש אותו. רק למי שסיים בגרות מותר.

בצרפת אין שום דבר שדומה לארבע בחינות. לתלמידי בית הספר בצרפת יש בחירה בין שלושה מסלולים שונים, כשבכל מסלול הם ידרשו להשלים כ-10 בחינות (לפחות) בתחומי ידע שונים ומגוונים.

לפני שנסתכל על המקרה הבריטי, אני רוצה רק להזכיר משהו לגבי המקרה הישראלי: לפיד טוען שבישראל יש 265 בחינות בגרות. (המספר, לפי ידיעות אחרונות, הוא 152, אבל מי סופר). המשמעות, כמובן, אינה שכל תלמיד לומד 265 (או 152) מקצועות, אלא שיש מספר מקצועות חובה (לשון, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנ”ך, אזרחות, והיסטוריה), ולכך תלמידים המעוניינים בכך יכולים להוסיף מקצועות בחירה מבין אלו המוצעים בבית הספר שלהם. אפשר להתווכח האם ספּרות או בישול הם מקצועות ראויים כבגרות – דיון שייקח אותנו בלית ברירה לנושא בתי הספר המקצועיים והאפליה המבנית שהם גילמו, ולשאלה האם אפשר לבנות מערכת של בתי ספר מקצועיים שאינה מובילה לאפליה – אבל עצם העובדה שיש הרבה בחירה לתלמידים לגבי מקצועות בחירה, אני בטוח שתסכימו איתי, אינה שלילית בפני עצמה.

וכאן נכנס המקרה הבריטי. בבריטניה, בניגוד למה שאומר לפיד, אין “שלוש בחינות בגרות”. כל המערכת היא קצת יותר מסובכת, אבל בגדול אפשר לדבר על שני שלבים בחינוך העל-יסודי בבריטניה: המבחנים הרגילים והמבחנים המתקדמים. המבחנים הרגילים (גילאי 15-16) אכן כוללים שלוש בחינות חובה: אנגלית (ואירית או וולשית באזורים הרלוונטיים), מתמטיקה, ומדעים. אבל בתי ספר שונים קובעים דרישות שונות. בתי ספר רבים דורשים שפה זרה בנוסף, אחרים דורשים לימודי דת, ויש רבים שדורשים לימודי “טכנולוגיות מידע”. שאר מערכת השעות של התלמידים כוללת כעשרה מקצועות בחירה. התלמידים צריכים להשיג לפחות חמישה מקצועות “רגילים” ברמה גבוהה (יש גם לימודים לבחינה ברמה נמוכה, שלא נחשבים לצורך זה), כדי שיוכלו להמשיך למבחנים המתקדמים. הלימוד למבחנים המתקדמים נעשה בגילאים 17-18. רק הצלחה במבחנים המתקדמים מאפשרת כניסה לאוניברסיטה. נושאי הלימוד למבחנים המתקדמים נבחרים על-ידי התלמידים עצמם – בדרך כלל נבחרים ארבעה נושאים ללימוד לאורך השנתיים, אם כי רוב האוניברסיטאות דורשות רק שלושה מבחנים, ולכן תלמידים רבים מוותרים על נושא אחד לאורך התקופה. אין נושאי חובה, והתלמידים בוחרים מתוך רשימה ארוכה של נושאים, שכוללת, אני בטוח שלפיד ישמח לגלות, גם ריקוד, אנימציה, תיירות, כלכלת בית ואפילו משהו שנקרא “לימודי פנאי”. תארו לכם מה היה אומר לפיד אם היה נקלע לבית ספר ומגלה שהתלמידים לומדים בו “לימודי פנאי”. אפרופו, גם “עברית מקראית” אפשר ללמוד שם, לצד עברית מודרנית. אנטישמים.

אז לא, לפיד לא הצליח לקלוע נכון בתיאור אף אחת מהמדינות שהוא בחר להשוות את ישראל אליהן. אפילו את ישראל עצמה הוא תיאר לא נכון. טועה פתולוגי.

וכל זה לא היה יותר מאשר בדיחה עצובה אילולא לפיד היה משתמש בהררי השטויות הללו כדי לעטוף כמה דברים שהם דווקא כן נכונים – אם כי גובלים בבנאלי. כן, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את בגרויות החובה (לא, הבגרויות הנכונות לשמור אינן “אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא”); כן, צריך למצוא דרכים לגרום לתלמידים ללמוד גם בלי החרב המתהפכת של בחינת הבגרות שתקבע את עתידם (לא, להגיד להם שהדברים היחידים שחשובים הם שלושה מקצועות טכניים כל-כך זו לא הדרך לגרום להם להשקיע בלימודי הספרות או ההיסטוריה); כן, יש חשיבות גבוהה מאוד לשיקום מעמדו של המורה במערכת החינוך, מתן יותר אוטונומיה למורים וצמצום הפוקוס של המערכת על מבחנים ארציים (לא, לא צריך לבטל את תפקיד המפקחים); כן, בהחלט, יש להעביר משאבים באופן שיתעדף אוכלוסיות חלשות (לא, זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לניאו-ליברליזם שלפיד תומך בו בכל פה); כן, יש לדרוש לימודי ליבה בקרב כל האוכלוסיה (לא, גם זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לרצון של מנהיגי האוכלוסיה החרדית להבטיח את המשך שליטתם באוכלוסיה הזו). 1

—

אחרים כתבו כבר על המופרכות של טענתו של לפיד על ההבדל שעושה השירות הצבאי. מדובר, יש להודות על האמת, בתפיסה מאוד נפוצה בישראל. יצא לי בשבועות האחרונים לשאול תיכוניסטים האם לדעתם כדאי היה לוותר על השירות הצבאי אם ניתן היה להבטיח שמירה על אותה רמת בטחון. שוב ושוב ושוב קיבלתי מתלמידים תשובות שליליות – “הצבא מבגר אנשים, מכניס אותם לפרופורציות”, הם אמרו לי. לא עזר כששאלתי אותם מה קורה בכל המדינות בהן אין צבא, האם שם צעירים בשנות ה-20 לחייהם אינם בפרופורציות? אינם בוגרים? הם לא הצליחו לענות, אבל סרבו לוותר על התפיסה המיליטיריסטית שהונחלה להם. אבל הכי מייאש היה כאשר קיבלתי תשובות כאלו ממורים. המורים עצמם ויתרו על כל סיכוי לחינוך הילדים, ומטילים את יהבם על הצבא. “צה”ל יעשה בשלושה חודשים מה שאנחנו לא נוכל לעולם להשיג ב-12 שנים”, אמר לי מורה אחד, וכמעט גרם לי למרוט לעצמי את השערות שאין לי. אם כבר מדברים על אובדן אמון – הטלת יהבנו על צה”ל מאפשרת לכל הרשויות האחרות לאבד כל אמון בעצמן. וזה הכי עצוב כשזה קורה במערכת החינוך, מבלי שאותם אנשי חינוך יבינו, ככל הנראה, את הנזק שהם גורמים לחברה הישראלית כאשר הם מסכינים עם מצב שבו החינוך הערכי של הצעירים נתון בידיו של גוף שהאג'נדה שלו היא אג'נדה בטחונית בלבד, בלי ראייה אזרחית, בלי בסיס דמוקרטי. לצבא, ללא ספק, יש תפקיד חשוב למלא, אבל זה לא אומר שטוב שהוא ימלא כל תפקיד חשוב.

—

ואולי בכלל מדובר פה בוישנה בקנה מידה קוסמי – מכיוון שלפיד עסוק בכל עת בלהסביר לכל מי שהוא לא הוא עצמו למה הם טועים, אולי היקום פשוט נאבק בחזרה ומונע ממנו לדייק אפילו בפרט אחד בדבריו.

—

  • את הטיוטא הזו התחלתי לכתוב בשעת הצהריים. עד שהספקתי לסיים אותה ולפרסם, כל העולם ואשתו הספיקו לעשות סיבוב על התחת של לפיד, כולל יוסי גורביץ שאמר חלק מהדברים שאני אמרתי כאן, אבל החלטתי שזה שכולם הקדימו אותי לא אומר שאני לא יכול להנות גם.

#בריטניה #הומור #חינוך #יאוש #יאיר לפיד #ילדים #ישראליאנה #מציאות #פוליטיקה #צבא


הערות שוליים

  1. אגב, לפיד אמר בהקשר זה 'לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה היתה המדינה להגיע, כדי לומר, "אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי."', ולא הפריע לו שבתחילת דבריו הוא דווקא הצהיר בגאווה ש'הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום [היא ש]חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. ... אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים.' לאיזו רמה של אי אמון בעצמו הגיע יאיר לפיד, תגידו לי?! ↩

תגובות

דובי · 2012-03-15 20:46:21

תוספת קטנה: נמרוד אבישר פרסום תגובה לפוסט של יוסי שמתאימה באופן נפלא גם לפוסט הזה. הוא הסכים שאני אעתיק ואפרסם אותה גם כאן, אז הרי היא:

לי הפריעה נקודה אחרת. שתי נקודות, בעצם. לפיד רוצה את מערכת החינוך הפינית. למה הוא רוצה את מערכת החינוך הפינית? מפני ש:“פינלנד היא כבר כמה שנים מקום ראשון בעולם בחינוך”. להגיד “מקום ראשון בעולם בחינוך” זה כמו להגיד “מקום ראשון בעולם בברווז פקין”, אבל ניחא. המשפט הזה הוא לא לחלוטין מדוייק (יש לפינלנד כמה יריבות מאסיה), אבל מה שבאמת מעניין פה זה המדד לפיו זוכה פינלנד להכרה מתמשכת בהישגיה בחינוך – רוצה לומר, המדד שקבע שפינלנד היא “מקום ראשון בעולם בחינוך”. לפיד, כמו שאר העולם בהקשר זה, מסתמך על הציון הממוצע של התלמידים הפינים במבחני פיז”ה ובמבחנים של ה-OECD. כלומר, האיש שטוען שאנחנו עושים יותר מדי בחינות מבסס את ההערכה שלו של מערכת חינוך באמצעות מדדים שהם בחינות. כל זה, פסקה אחרי: “אין לה אמון במורים אז היא כל הזמן מודדת אותם. יש פיזה ויש מיצ”ב ויש אחוזי זכאות לבגרות, יש מדדי פיריון בחינוך, יש מדדים של ה-OECD, ושל הרשויות המקומיות, ושל משרד האוצר. זה כאילו שסביב כל מורה יש טבלה, והוא כל הזמן נמדד מול הטבלה, ומסביבו יושבים חמישה מפקחים שונים, מחמישה גופים שונים, שכל הזמן בודקים אם הוא עומד בתקן.” אה… מה? והערת אגב בעניין אמון וכאלה מין: “לרופא אין מפקח, למהנדס אין מפקח, למה שלמורה יהיה מפקח?” – באמת, יאיר?! למהנדסים אין מנהלים? לרופאים אין מנהלים, וחוות דעת שניות, וסכנה מתמדת לתביעה בגין רשלנות? למהנדסים אין חוות דעת מומחים על עבודתם וביקורת צוות ו-PEER REVIEW? אינני מכיר איש שאין עליו איזושהי רגולציה. יתירה מזו, מפקחי משרד החינוך אינם מפקחים על מורים. הם מפקחים על בתי ספר, והם מפקחים על מקצועות (הידעת? ישנו מפקח על כל מקצוע בגרות חובה). ולאחר הערת אגב, הנקודה השניה שהפריעה לי: יאיר לפיד רוצה להיות כמו פינלנד. לפי המידע שבידי, תקציב החינוך הפיני עמד ב-2011 על כ-11 מיליארדי אירו – כמעט פי שניים מזה הישראלי, ובפינלנד פחות תושבים (והרבה פחות ילדים). רוצה להיות כמו פינלנד? אדרבא, במקום לקדם פיטורי מפקחים קדם השוואת שכר מורים לזה שבפינלנד. החוג המבוקש ביותר באוניברסיטת הלסינקי הוא החוג להוראה, מפני שמורה בפינלנד הוא פיגורה הזוכה לכבוד, מעמד ו, כן, כסף. אבל יותר מזה: הפינים עצמם תולים חלק גדול מהצלחת השיטה שלהם – שבה לומדים פחות שעות מכל מדינה אחרת ב-OECD – בתרבות שלהם שכוללת הרבה חינוך שנעשה בבית, בערב. הורים קוראים עם ילדיהם. רוצה להיות פינלנד? תמוך בקיצור שבוע העבודה ובמתן אפשרות להורים אשכרה לבלות זמן עם ילדיהם. רוצה להיות פינלנד? ספק ארוחות חמות לתלמידים. רוצה להיות פינלנד? יש לך דרך כל כך ארוכה לעבור מה-900000000 שמצאת עד לשם, שאתה לא מאמין בכלל, ורובה מנוגדת באופן מובהק לשיטה הכלכלית שאתה מקדם. רוצה שתקציב החינוך הישראלי יתקרב לתקציב החינוך הפיני? תתחיל בלא לקבל כעיוור כל מה שמערכת הבטחון אומרת לך. אבל חוץ מזה, לפיד עשה אחלה עבודה בצמצום שתי הרצאות טד של איש מבריק לכדי שתי פסקאות בפתיחת נאומו. אולי אין לו בגרות, אבל הוא יכול לביות אחלה קצרן.

גל · 2012-03-15 20:48:47

לפעמים נראה לי שיאיר לפיד קיים רק בשביל שיהיה לנו מה לעשות באינטרנט

אור · 2012-03-15 21:14:06

כבוגר מתמטיקה (הייתי כותב מתמיטקאי אבל BA במתמטיקה לא באמת הופך אותך למתמטיקאי) יש משהו מאוד עצוב בהכרזה שמתמטיקה היא מקצוע טכני. היא מהמקצועות הכי עמוקים שיש. אני מסכים שמתמטיקה כמו שמלמדים אותה בתיכון היא מאוד טכנית (אגב, זו חלק מהסיבה שבשנה א' במתמטיקה באוניברסיטה מתחילים מהתחלה, וכמעט לא מסתמכים על התיכון), אבל זו אולי גם בעיה בלימוד המתמטיקה בתיכון. גם שאלת המפקחים היא שאלה משמעותית – התפקיד הזה הומצא בשנות ה50, כאשר מחסור במורים הביא לקליטת מאות מורים לא מקצועיים במערכת; יש מקום לשאול אם התפקיד הזה חיוני כיום לאו דווקא מהפרספקטיבה של אמון במורים אלא פשוט בשל העובדה שיכול להיות שהוא לא כ”כ נצרך ואז הוא סתם בגדר בזבוז. עם כל השאר אני מאוד מסכים. נראה לי שיאיר לפיד כבר כותב את הסטירה עליו בעצמו.

כוכב המערב · 2012-03-15 21:53:07

לא יודע לגבי קנדה אבל למיטב ידיעתי בשורה הראשונה של הקולג'ים בארה”ב, מבחני הכניסה הסטנדרטיים (SAT, SAT II) הם כלי סינון ראשוני בלבד. כלומר הציון צריך להיות מעל סף (גבוה) מסוים כדי שבכלל תכנס לפול של המועמדים, אבל מעבר לכך הציון עצמו הוא שולי. הקולג'ים מחזיקים דירוג של בתי הספר התיכוניים המובילים בכל ארה”ב (מטורף, לא?) והתלמיד נמדד לפי הציונים שלו בתיכון שמשוקללים לפי “איכות” התיכון.

אז מה קורה אם הגעת מאיזה חור בשדות התירס (או בהודו) והתיכון שלך לא ברשימה? אפשר לקחת קורסים בהתכתבות או בקולג'ים מקומיים (והרבה תלמידים בתיכונים הגדולים עושים את זה בנוסף). כמובן שבאופן מאוד אמריקאי, אם אין למשפחה כסף לקורסים כאלה, אז נדפקת. בקיצור, המערכת הזו פועלת בתנאים כל כך שונים משלנו, שאני לא יודע מה אפשר בכלל ללמוד ממנה.

עוד הערה לגבי הצבא, אני מרגיש שהצבא תרם לי מבחינה אישיותית יותר ממה שמסגרת אזרחית מקבילה היתה יכולה. לא בגלל הקורסים או המפקדים או מה שלא יהיה, פשוט המפגש עם אנשים מרקע מאוד שונה, שאני לא בטוח שהיה מתרחש אם הייתי ממשיך במסגרות “אזרחיות”. שוב אני אשווה לתלמידי קולג'ים בארה”ב, שמבחינות מסוימות מאוד מזכירים לי חיילים בבסיס סגור (“יוצאים הביתה” אולי פעם בסמסטר), אבל אני חושב שבמימדים מסוימים האוכלוסיה שם מאוד הומוגנית ואתה מקבל חוויה די שונה (לא בהרח פחותה כמובן).

גדי אלכסנדרוביץ׳ · 2012-03-15 22:35:35

אור, דובי מדבר על מתמטיקה תיכונית, שהיא טכנית ורדודה. לפיד, מן הסתם, לא מביא שום בשורה ספציפית עבור לימודי המתמטיקה; אני מודה שאני מפקפק מאוד בכך שהוא מבין בכלל בנושא מספיק כדי שתהיה לו עמדה כלשהי בקשר אליו או שזה מעניין אותו מספיק. נראה לי שהוא פשוט רואה מתמטיקה (תיכונית) בתור ״משהו שחייבים לדעת כדי להסתדר בעולם המודרני״ ולכן חייב להיות בליבה, וזהו.

קטנוני · 2012-03-15 22:52:24

“שאט נפש”, לא שאת נפש.

גיא · 2012-03-16 03:17:00

תאמין או לא – אבל גם אני כתבתי על זה פוסט, בעיקר עקבות גורביץ (ובעצם כמו כולם – אבל קצת אחרת – חצי מסנגר, חצי לא) כאן: http://smonkey.site.co.il/blog/archives/2270

בוא נאמר, שאני שותף לדעתו של לפחיד בהרבה דברים, אבל חלק מהדברים שלו סולפו, או לא נכתבו מספיק ברורה.

לפעמים נדמה לי שמישהו החליט להפוך את יאיר לפיד לסדין האדום של אומת האינטרנט הישראלית.

זה לא שאני אוהב אותו במיוחד. אני לא. הוא טועה בצורה כרונית (הבינג של גוגל היה בהחלט אחד ה”טובים” שלו...), ולדעתי זה מסביר למה החליטו לדלג איתו על התארים הראשונים ושלחו אותו מהר קדימה (אני מתאר לעצמי עבודה אקדמית שלו, וזה עושה לי בעיקר כאב ראש...). בעיקר, זה אומר שהאיש עצלן ומפונק, ולכן גם לא יקבל את הקול שלי בבחירות הקרובות. או אי פעם. הטעויות שלו בעיקר הפכו להיות מביכות (למרות שנכון לרגע זה אין לי למי להצביע בבחירות הקרובות).

העניין הוא, שנדמה לי שאנחנו מתעסקים ביאיר לפיד הרבה יותר מדי. בטח שבהשוואה לפליטיקאים אחרים (קיימים או בפוטנציה). למה אנחנו לא עוסקים באותה מידה, למשל, בדן חלוץ שרץ לקדימה? או בנועם שליט שרץ לעבודה? מה יש בו, בלפיד – שגורם לנו לחפש אותו בכל מילה. אז כן – הוא מסייע לנו בטיפשותו כי רבה. אבל למה דווקא הוא?

דובי · 2012-03-16 06:50:09

קטנוני – וישנה! תוקן, תודה.

גיא – אני חושב שמה שמעורר רבים מאיתנו לבוז ללפיד יותר מלאחרים היא היהירות שבמעשיו, והתסכול מכך שאנשים רבים כל כך נופלים ברשתו. יאיר לפיד זוכה בסקרים לאיפשהו בין 6 ל-10 מנדטים. משהו כמו מאתיים אלף מצביעים שמוכנים להצהיר על תמיכה “בלאנקו” במפלגה שאין לה מצע, שאין לה עמדות, שאין לה אפילו שם – כל מה שיש לה הוא שיאיר לפיד עומד בראשה. כל האנשים האחרים שציינת (וגם אני! למה עלי לא כותבים פוסטים מלאי שטנה?!) מתמודדים במפלגות קיימות. הם מתיימרים לזכות במקום ברשימה מתוך הרקורד הציבורי שלהם, אבל לא מתיימרים להבחר לכנסת רק על בסיס האישיות שלהם, אלא כחלק מקבוצה. יאיר לפיד, כמו שהדברים נראים עכשיו, יכנס לכנסת על בסיס הכריזמה שלו ותו לא. אין לו רקורד ציבורי, אין לו רקורד עסקי או צבאי, אין לו כלום חוץ מחיוך משובב לב. אבל לפיד הוא לא הסיפור פה. הסיפור הוא הייאוש שההצלחה של לפיד גורמת לכל מי שהרעיון הדמוקרטי יקר לליבו. יש שאומרים שהטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם האזרח הממוצע. יאיר לפיד לוקח את הרעיון הזה ומורח אותו באותיות ענק על השמיים. למי שדואג גם ככה לעתיד הדמוקרטיה בישראל, זה חתיכת דבר מדכא.

אייל · 2012-03-16 07:12:03

לדובי, לפחות שלפיד יספר שהוא לקח את הרעיונות מההרצאות המבריקות מTED.

השאלון · 2012-03-16 12:38:51

נראה שלפיד טועה באופן כל כך בוטה שאפילו המבקרים שלו לא טרחו לבדוק מהיכן הוא שאב את המידע על “המשרות הנחשקות ביותר בעולם”. בכל מקרה, עשיתי את מה שנראה שלפיד לא ממש יודע לעשות... גוגל ומלבד תוצאות איזוטריות כמו זה http://www.printime.co.il/16584/%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%99-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D וזה http://www.thatstopten.com/view.php?id=9 או פחות ממוקדות כמו זה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4108673,00.html המשרות היחידות שמצאתי אינן תואמות לבסיס התזה של לפיד (וזאת מלבד העובדה שהיותה של משרה נחשקת היא ממש לא מדד לשום דבר, במקום הראשון באחד המדדים הללו אגב, יש בחור שתפקידו לשמור על אי טרופי). http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/887/011.html מושגים כמו “נחשק” או “טוב” הם במקרה הטוב יחסיים וממש לא מדד למשרות נדרשות או בעלות השפעה. יתרה מכך, רוב מקומות העבודה הטובים בעולם http://www.huffingtonpost.com/2011/11/01/work-environment-10-best-places-to-work_n_1070288.html אינם תואמים לתזה של לפיד כיוון שהם ממש לא הוקמו ב2004 ולרובן יש מסורת ארוכה מאוד. גם במדד המשרות הטובות באמריקה (הוא טוען שהוא קרא את זה איפשהו בארה”ב, כמובן שכללי הציטוט לא חלים על הדוקטור) קשה להוכיח את התזה של לפיד http://money.cnn.com/magazines/moneymag/best-jobs/ וגם במדד של 100 החברות שהכי טוב לעבוד עבורן http://money.cnn.com/magazines/fortune/best-companies/2012/full_list/ התזה נופלת.

אורן · 2012-03-16 20:56:32

הטענה על מה שהשירות הצבאי תורם היא באמת פושה, ובאמת חסרת כל בסיס ואחיזה במציאות. גם אני החזקתי בה, עד שנסעתי בסיום השירות למחנה קיץ בארה”ב. שם פגשתי אנשים בני 21 כמוני, שלא היו חסרות להם פרופורציות ולא חסרה להם בגרות נפשית. להיפך – הם כבר 3 שנים גרו לבד, עבדו ולמדו. הדבר היחיד שהצבא נותן הוא לאנשים ששירתו ביחידות טכנולוגיות.

עדו · 2012-03-17 05:40:28

לגבי מה שהשירות הצבאי 'נותן' – אולי גם נדבר על מה שהשירות הצבאי לוקח? נשים רגע בצד שירות בשטחים ואיך שהוא משפיע על אנשים שחוזרים אחר כך לאזרחות ונתייחס לעצם החוויה של טירון שמגיע למחנה הצבאי ועובר שם השפלות וטרטורים ממישהו שבעצמו היה טירון כזה לא מזמן. צבא הוא גוף שבו קשיחות ואלימות זוכות לנקודות ואילו התחשבות ונתינה לבוז. טוב, הייתה לי פה עוד תגובה ארוכה ומחקתי אותה כי באמת אפשר לכתוב על זה לא פוסט אחד כי אם ספר עב כרס. אבל הנקודה היא שאנשים שיוצאים מהצבא בהרבה מקרים יוצאים גרועים בהרבה ממה שנכנסו. לגבי ה'טועה הפתולוגי' כאן אנחנו כבר נכנסים לתופעה ישראלית מעניינת. יש לי קרובים חרדים, הם אנשים חכמים מאד בדברים מסוימים אבל יש להם יכולת נדירה להכחשה, הם פשוט לא מקבלים שום עובדה שלא מתאימה להשקפת עולמם וזהו. חלק מזה אפשר לראות אצל אנשים בימין בעיקר וגם בשמאל (יותר בשוליים אבל יש). ובדיוק יוסי גורביץ כתב פוסט שלם על ההטעיה האחרונה של נתניהו : http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2831 שמנסה לחזור על השקר ש'קדימה' היא זו שפינתה את גוש קטיף בעוד שבפועל היא לא הוקמה עדיין אז והאשמה כולה רובצת על מפלגת הליכוד. נוסיף לזה את האימא הערבייה של פרס שהוא הוא זה ששילם פיצויים כאלו למפוני ימית (אני עוד זוכר) והעובדה שברוך גולדשטיין מנע פיגוע נוראי שמערכת הביטחון ידעה עליו ולא עשתה כלום (מה לא ידעתם?) ונגיע לסיבה שבגללה לפיד משתלב יופי עם הפוליטיקה הישראלית.

אורן · 2012-03-17 18:26:47

אני לא אשבע מללנקק את זה: http://www.nrg.co.il/online/5/ART/935/396.html (קטנוני אבל משעשע ואפילו בעל רוח נבואית).

ירדן · 2012-03-17 21:31:12

חח יפה גל

לפידיזם « תחפושת מבריקה · 2012-03-19 21:08:23

[...] ושל דובי קננגיסר [...]

לא שומעים! » החינוך בישראל: נייר עמדה · 2012-03-19 22:52:52

[...] כאמור, לזכותו של יאיר לפיד יאמר שהוא מעורר דיון ציבורי בכל [...]

אורן · 2012-03-20 09:09:32

פוסט נפלא, אבל השמיט משהו חשוב, אולי מחוסר ידיעה או הבחנה. מר לפיד מציין כי הערבים והחרדים מהווים ב 2012 יותר מ50% מתלמידי כיתה א' ועל כן רוב ילדי ישראל אינם לומדים מקצועות ליבה.

עובדות:

  1. חלק ממוסדות הלימוד החרדים מלמדים ליבה.
  2. הרוב המוחלט של התלמידים במגזר הערבי לומדים את כל מקצועות הליבה ואף יותר מכך.

לא שומעים! » תזכורת קצרצרה: אל תאמינו לנתניהו. אף פעם. · 2012-05-08 14:45:12

[...] s); })();—ולו, בניגוד ללפיד, לא ניתן להנות מהספק שאולי הוא סתם טועה. הוא משקר. [↩]שזה אומר בעברית שאני מתנבא, אבל אם וכאשר [...]

לא שומעים! » ג’ורג’ ברנרד הו? (וגם: מצוקי הזכוכית) · 2012-05-10 17:54:22

[...] לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפאקט צ'קר של פוליטיקאים ופוליטיקאים בכאילו, וזה לא כאילו שמלאכתי לא נעשית בידי אחרים, אבל לא [...]

לא שומעים! » תוכי מחונך · 2013-06-14 21:18:50

[...] הלוהטים על סדר יומו של מי שהפך להיות שר האוצר שלנו היה נושא הרפורמה בבגרויות. מאז הרבה מצביעים עברו בקלפי, והנושא קצת נשכח (ואולי [...]

הפוסט הקודם: זה לא "האם מותר", זה "האם כדאי"

הפוסט הבא: החינוך בישראל: נייר עמדה

אין לי שום כוונה להפוך את הבלוג הזה לפלטפורמת פרופגנדה עבור קמפיין הבחירות שלי, אז תאלצו להאמין לי שזה שהפוסט הראשון שאני כותב אחרי ההודעה על ההתמודדות עוסק בשלי יחימוביץ זה עניין מקרי לגמרי. זה לא אשמתי שהיא יצאה בהכרזה כל כך מרגיזה שהרגשתי צורך להגיב עליה באופן פומבי.

אז ככה: ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין הגישו הצעת חוק פרטית להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. 1 כבר כתבתי בעבר על הסלידה שלי מהצעות חוק שכאלו, שכל מטרתן היא הצהרתית: ברור לכל שהן לא תעבורנה, ולכן המטרה היא רק להשיג כותרות בעיתונים. אז לא נורא הוטרדתי מכך שחברי סיעת העבודה לא טרחו לבוא להצבעה הזו. אבל שלי יחימוביץ טרחה והבהירה שהיא לא סתם מצאה דברים חשובים יותר לעשות בזמן ההצבעה, אלא היא ממש מתנגדת לה (מה שמעלה את השאלה למה, בעצם, היא לא הופיעה למליאה כדי להביע את התנגדותה, אלא בחרה להביע אותה דווקא על גבי עמוד הפייסבוק שלה):

לא אצביע בעד חוק התחבורה בשבת של זהבה גלאון וניצן הורוביץ. הוא קיצוני, פוגעני כלפי עובדים, והופך את השבת, יום מנוחה עם ערך סוציאלי עצום – , ליום חול, על כל המשתמע מכך. החוק ממילא לא יעבור, אבל חשובה לי האמירה העקרונית. כבר היום נגזלת המנוחה מ- 600 אלף עובדים עניים, שמועסקים בעל כורחם. שבת עם תחבורה מלאה היא שבת רועשת, מזהמת, מנצלת נהגים שיהיו עובדי קבלן, ואף תביא לפתיחת מקומות עבודה נוספים, ותהיה בה פגיעה חברתית עמוקה. אני בעד אמנת גביזון מידן, ובעד תחבורה חלקית ומתונה בשבת – שאטלים לים, לגנים לאומיים, לבתי חולים ועוד הסדרים שפויים מסוג זה.
יחימוביץ צודקת: יש הרבה יותר מדי אנשים כיום שנדרשים לעבוד שבעה ימים בשבוע ולא ממש יכולים לבחור אחרת. התמריץ השלילי-לכאורה שדורש ממעביד לשלם תוספת שכר לעובד שמועסק בשבת משיגה את המטרה ההפוכה והופכת את משמרת השבת לנחשקת ביותר עבור עובדים רבים, בעוד שהרווח המוגדל של פתיחת העסק בשבת יותר ממכפר על העלות הנוספת הזאת. אינני בקיא בדיני עבודה מספיק כדי להגיד מה המצב החוקי כיום, אבל בהחלט יש מקום להבטיח יום מנוחה לכל עובד, ואף לחייב מעסיק שלפחות שבועיים בחודש (נגיד) יום העבודה הזה יקבע ליום שבת עבור כל עובד.

אבל מוזר הוא הדבר שבעוד שיחימוביץ מקבלת את המצב הזה כמעין רע הכרחי כאשר אמור הדבר בפתיחת בתי שעשועים, מסעדות ואתרי תרבות למיניהם, היא בוחרת למתוח את הקו דווקא בנושא הקריטי הרבה יותר של תחבורה ציבורית בשבת. הרבה לפני שצריך לדאוג לציבור בישראל לבידור ביום שבת 2 צריך לדאוג שלציבור תהיה נגישות לתחבורה ציבורית. זו איוולת לקבוע שתחבורה ציבורית “לים ולגנים הלאומיים” תספיק. מה אם אני סתם רוצה לנסוע להורי לארוחת צהריים משפחתית ביום שבת? אה, לזה אני אזדקק למכונית פרטית.

ופה אנחנו מגיעים לטענה המוזרה שתחבורה ציבורית בשבת היא מזהמת. תחבורה ציבורית בשבת היא הכרח בסיסי אם ברצוננו לקדם את מערך התחבורה הציבורית בישראל בכללותו. ציבור המשתמשים בתחבורה ציבורית ישאר מוגבל לאנשים שאין להם ברירה אחרת כל עוד אחזקת רכב היא צורך בסיסי של הישראלי שאינו שומר שבת כדי להתנייד ביום המנוחה שלו. אם אנחנו רוצים שאנשים יוותרו על הנסיעה במכונית הפרטית באמצע השבוע, אנחנו חייבים להבטיח שהם יוכלו לוותר עליו גם בסוף השבוע. הסיבה היא פשוטה: תקורת אחזקת הרכב היא גבוהה, והמשמעות של כך היא שהעלות פר קילומטר יורדת באופן משמעותית ככל שמשתמשים במכונית יותר. אם אני משתמש במכונית רק לסופי שבוע, אני משלם הרבה מאוד כסף עבור כל קילומטר נסיעה. אם אני אשתמש באותה המכונית גם לנסיעה לעבודה באמצע השבוע, התועלת של המכונית ביחס לעלות התחזוקה שלה תעלה משמעותית.

כלומר, כל עוד אנחנו מכריחים אנשים להחזיק כלי רכב כדי להתנייד בשבת, אנחנו נותנים להם תמריץ ניכר להשתמש באותו כלי רכב גם באמצע השבוע, במקום להעדיף תחבורה ציבורית, גם אם היא זמינה ויעילה עבורם. אמרו מעכשיו: אי קיומה של תחבורה ציבורית בשבת גורמת להגדלת הזיהום מכלי רכב לאורך השבוע כולו.

אבל זה לא נגמר בכך. מכיוון שתחבורה ציבורית היא בין כה וכה נחלתם של אלו שאין להם אלטרנטיבה אחרת, אין מספיק תמיכה ציבורית בחיזוק מערך התחבורה הציבורית בישראל, וכך התחב”צ הופכת עוד פחות רלוונטית עבור עוד יותר אנשים, וכן הלאה וכן הלאה. מי שנפגע הכי הרבה, כמובן, הם בדיוק אותם עניים עליהם מנסה יחימוביץ לגונן בטענה שהם רוצים את יום השבת שלהם חופשי. חופשי למה? חופשי להשאר ספונים בבתיהם כי אין להם תחבורה ציבורית שתאפשר להם לצאת מדל”ת אמותיהם אלא לאותם יעדים שיחימוביץ החליטה שהם ראויים לביקור בשבת?

(ראוי לציין, אגב, שההתלות של יחימוביץ באמנת גביזון-מדן היא תמוהה משהו:

6. תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת, על מנת לאפשר תנועה לנזקקים לה, ולשמור ככל שניתן על צביונה של השבת בפרהסיה ועל הגבלת הצורך לעבוד בה. תישקל הפעלת התחבורה הציבורית בשבת בידי זכיינים מיוחדים ובאמצעות כלי רכב קטנים (כגון מיניבוסים).
וזאת בלי קשר לסעיף שמונה הקובע כי:
8. יינקטו צעדים על מנת להקל על בילוי בשבת כגון ביקור במוזיאונים, גני חיות או גנים לאומיים, או השתתפות באירועים, בצורה שאין בה חילול שבת (כגון אפשרויות לרכישת כרטיסים מוקדמת).
כלומר, האמנה רק קובעת שהתחבורה הציבורית תפעל במעין “מתכונת שבת”, ובשום אופן אינה מגבילה אותה ל”שאטלים לים”.)

הפתרון, לדידי, נעוץ בביזור יותר סמכויות בתחום התחבורה הציבורית לרמה המקומית, באופן שיאפשר לכל רשות מקומית לקבוע תקנות משלה בנושא, וחברות האוטובוסים המפעילות קווים בינעירוניים תתאמנה את השירות שהן מציעות לתקנות הללו. על זכויות העובדים, כאמור, יש להגן בחקיקה שעוסקת בזכויות עובדים, ולא באמצעות מניעת העסקתם בכלל.

וכל זה, כמובן, בלי להגיד שום דבר על השימוש המרגיז במילה “שפוי” שהיא מילת ההופכי בישראלית-מדוברת ל”הזוי”, עליה כבר דיברתי מספיק.

#אורבניות #ואני ויהונתן קלינגר גם #זכויות #חברה #ישראליאנה #כסף #מרצ #עבודה #תחבורה


הערות שוליים

  1. ההצעה הוגשה ונדחתה על ידי הכנסת כבר מספר פעמים בעשור האחרון, יש לציין. ↩
  2. וכדי שיהיה ברור: אני בהחלט בעד השארת מקומות בילוי פתוחים בשבת, וקצת פחות בהתלהבות אבל עדיין תומך, אני בעד השארת מרכזי מסחר פתוחים בשבת. ↩

תגובות

העלמה עפרונית · 2012-02-29 22:09:06

אני תוהה אם גם לתושבי באר שבע יהיו שאטלים לים, או שהפריבילגיה הזו מוגבלת לתושבי ערי החוף (שלא מעט מהן, כמה מפתיע, שוכנות במרכז הארץ). הדבר השני הוא, שאנחנו חיים במדינה עם פלוס מינוס 25% תושבים שאינם יהודים. למה לחייב אותם שיום השבתון שלהם יהיה בשבת ולא בשישי, ראשון, או ביום המנוחה הדתי שלהם? (וזה רק כדי לפשט את הדיון ולא להכנס חלילה לשאלה הסבוכה של יהודים-אתאיסטים ויהודים-חילונים)ץ

אורןה · 2012-02-29 22:11:50

אכן, ביקורי משפחות (וגם צמצום הנהיגה בשכרות בבילויי שישי בערב) הן מטרות חשובות שיחימוביץ' פספסה.

לגבי הסיפא – סמכויות לרשויות המקומיות: חולון מפעילה (או לפחות הפעילה במהלך חופשת הקיץ), קו לילה ביום שישי בערב. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4089324,00.html

השאלה היא האם באמת חסרות סמכויות או שפשוט ראשי הערים (מלבד ראש עיריית חולון) מעדיפים לא ללכלך את הידיים.

עידו · 2012-02-29 22:13:29

לפי חוק שעות העבודה והמנוחה, למוסלמים יום המנוחה הוא בשישי ולנוצרים בראשון. אני לא חושב שיש התייחסות למיעוטים אחרים אבל אני לא מכיר את החוק.

עירא · 2012-03-01 07:10:21

א. אלו בדיוק היציאות המוזרות שלה שגרמו לי לאבד בה מזמן את האמון. ליקוק תחת לדתיים, למתנחלים וכל מיני ציבורים כשמגיעים לנקודות הבאמת חשובות. אני בטוח שכשזה יהיה בנושאים של קיימות מול קיבוצים וחקלאות, היא תתקפל גם שם.

ב. הגישה הזו לא עולה בפעם הראשונה, בפעם הקודמת העלה אותה הרב מיכאל מלכיאור. רב אורתודוכסי שמעדיף גם הוא תחב”צ מתון בשבת על שום תחב”צ בכלל. אני מציע לה להרים לו בהזדמנות טלפון ולשתף איתו פעולה, יש לו הרבה נסיון פרלמנטרי, וראיית העולת ההומניסטית-יהודית שלו תמיד מחפשת להכניס פשרות של קיימות ורציונליזם גם להחלטות שהולכות נגד דוגמות דתיות.

עדן · 2012-03-01 07:46:48

כמי שתמך רבות ועדיין תומך בשלי ופעיל למענה אני חייב להודות שגם אני חולק עליה בעניין הזה. עם זאת, ובניגוד מוחלט למה שכתב עירא, אני לא יכול שלא להתרשם מהתעקשותה (התמוהה לפעמים) להגיד את דעתה האמיתית גם כשזה עולה לה בקולות. אין פה שום פופוליזם, להפך, ברור שעמדה כזו תנכר את רוב מצביעיה ותכעיס אותם. ובכל זאת היא מביעה אותה, כי זו עמדתה והיא לא תייפה או תעלים אותה.

דניאל · 2012-03-01 13:01:28

החוק קובע שעובד שעבד ביום המנוחה שלו (שנקבע, כפי שהעירו למעלה, לפי דתו) זכאי ליום מנוחה חלופי במהלך השבוע (בנוסף לתשלום 150% שכר עבור העבודה). חוץ מזה, השימוש ב-“קיצוני” כמילת גנאי די מגוחך. קיצוני מתאר מיקום יחסי, לא שיפוט ערכי.

יעל ר. · 2012-03-01 13:19:05

נו, זה קבר סופית את הסיכוי (הקלוש ממילא) שאצביע לה. זו לא אמירת אמת בלתי פשרנית כמו שאמר עדן, אלא ניסיון לקרוץ למגזר הדתי ולהסוות זאת באמתלה סוציאליסטית לכאורה.

נמאס מהתירוץ האלק-חברתי נגד תח”צ בשבת, שבו מנסים גורמים שונים להתהדר כדי שלא יואשמו בכפייה דתית אך כן יתמכו בה בפועל. יש מספיק לא יהודים במדינת ישראל שיכולים להפעיל תח”צ בשבת, ועם כל הכבוד, גם הרבה מהציבור המתקרא לכאורה “יהודי” מתוקף החלטתו של מרשם האוכלוסין לא ממש מאמין בדת הזו שנכפתה עליו ולא רואה הבדל בין חופש בשבת לשבתון ביום שלישי דווקא.

לעולם התח”צ בישראל לא תוכל להוות תחלופה לרכב פרטי כל עוד היא איננה פועלת בשבת – ולאו דווקא בתל אביב, שבה עוד קל להסתדר ברגל/באופניים ואפילו מוניות עירוניות עוד נסבלות במחיר – אלא בכל רחבי הארץ. לא ייתכן שאני עושה שמיניות באוויר ומחפשת מתחת לבלטות אופרציות כי בשישי הקרוב יש לי משהו בת”א שנגמר ב-17:00, אבל אין שום אוטובוס לאזור השרון אחרי ארבע וחצי ומונית עולה 130 ש”ח. ובכלל, צבוע בעיניי שאדם שלא נסע באוטובוס/רכבת מזה שנים ומקבל רכב מהעבודה קובע מדיניות בשבילי, שאין לי אפשרות נסיעה אחרת, להישאר בעוצר בכל סופ”ש, ואחר כך גם אומר “צריך לפתח את הפריפרייה”. הדבר הראשון בשביל לפתח ולהוציא אנשים מתל אביב הוא רשת תח”צ.

ירדן · 2012-03-01 13:44:54

מסכים במאה אחוז. בתור מי שהיה צריך לעבוד בשבת בניגוד לרצונו אני מבין את הכוונה של שלי, אבל צריך להשוות את בין שני האפשרויות באופן הגיוני. כשרשת כמו דומינוס פתוחה בשבת היתרון הוא שאנשים יכולים להזמין פיצה כל השבוע ומנגד כל מני צעירים נעלצים לוותר על יום שישי או שבת. כשאין תחבורה ציבורית היתרון הוא שפחות נהגים יצטרכו לעבוד בשבת, אבל החיסרון הוא יותר שימוש במכוניות גם בסופ”ש וגם במהלך השבוע, יותר תאונות דרכים בגלל נהיגה בשוכרה, יותר בזבוז של דלק. לכן ברור שאם יש דבר אחד שצריך לפעול בשבת – זו התחבורה הציבורית. אפילו דתיים צריכים להבין לדעתי שמדובר פה בחיים ומוות. ובהקשר של ההשפעה של השכר הגבוה יותר בשבת – במידה מסויימת דווקא האמצעי הזה עובד. ככה עסקים פחות מבוקשים ועם יותר עובדים, לא פתוחים בשבת כמו רוב הפיצריות או המקומות שרוצים לשמור על כשרותם. מנגד, עסקים שמספיק פופולריים ורווחיים פתוחים – זה איזשהו סוג של איזון. אם רוצים לשפר את המאזן קצת לטובת העובדים תמיד אפשר להעלות את השכר שבת עוד. ככה גם משיגים את המטרה של שיפור המעמד והשכר של העובדים וגם עסקים יוכלו להיפתח בשבת רק אם באמת הציבור רוצה בכך מספיק.

יניב מאיר · 2012-03-01 19:48:38

הערה קטנה בשולי הדברים, לגבי הצעת החוק של חנין, הורוביץ וגילאון. רוב הצעות החוק והצעות אי-האמון שעולות מסיעות האופוזיציה אינן עוברות. האם זה אומר שצריך להפסיק להגיש אותן? הרי המרחק בין זה לבין הגישה של דיכטר שח”כים באופוזיציה לא משפיעים ולכן צריכים להיכנס לממשלה לא כזה גדול.

ואפילו שהצעה זו הוגשה ונדחתה מספר פעמים בעשור האחרון, עדיין המטרות של האופוזיציה בהצעות החוק היא להציג אלטרנטיבה למדיניות הקיימת מצד אחד, ומצד שני להביך ולאתגר סיעות בקואליציה שעמדותיהן הרשמיות תומכות בהצעת החוק אך המשמעת הקואליציונית מאלצת אותן. במקרה הזה נראה שמרצ וחד”ש התכוונו להביך דווקא את קדימה ומפלגת העבודה, ומהתגובות שמעליי נראה שאכן הצליחו.

הערה נוספת: הפתרון שהצעת לבזר סמכויות לרשויות המקומיות הוא רעיון מצוין מבחינת המגבלות הפוליטיות הנוכחיות, ואני תומך בו. עם זאת, יש לזכור שרשויות חלשות (בהן גרים אוכלוסיות חלשות) כנראה שלא תוכלנה להתמודד עם האתגר.

יובל · 2012-03-01 22:03:16

הרווחת מצביע בפריימריס. ההצהרה של יחימוביץ' גרמה לי לפקפק בהצבעתי למפלגת העבודה, אבל כבר אמרתי שאם הרשימה תיראה טובה יותר מהבחינה הזאת זה יפצה על הפגיעה ששלי גרמה.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-03-02 10:12:16

ליעל ר.: מסכים איתך באופן כללי, אבל אני חושב שגם עבור יהודים חילוניים וגם עבור חסרי דת יש ערך ביום חופשי בשבת דווקא – בדיוק מאותה הסיבה שגם ליהודים חשוב סופ”ש בראשון בארצות נוצריות. לא בגלל שהיום הספציפי בשבוע הוא קריטי, אלא בגלל שחשוב שזה יהיה יום מתואם עם שאר העולם. שהיום החופשי שלי יהיה אותו יום חופשי של אשתי, של החברים שלי, של המשפחה וכו'. אחרת הוא הופך להיות חסר-טעם.

ליניב: הקביעה 'רוב הצעות החוק והצעות אי-האמון שעולות מסיעות האופוזיציה אינן עוברות' היא לא נכונה, ותעיד על כך יחימוביץ' עצמה.

יניב מאיר · 2012-03-02 17:12:46

נדב, אין חולק על הצלחתה של שלי להעביר חוקים מספסלי האופוזיציה. אולם החוקים שהעבירה היו חייבים בתמיכה מתוך הקואליציה, בשל אילוצים מספריים ידועים. כלומר, החוקים שכן עברו היו חייבים להיות כאלו שאינם מנוגדים בתכליתם לעמדות סיעות מסויימות בקואליציה (וכאלו שאינן ייהרג ובל יעבור כמו סוגיות של סטטוס קוו). אין פסול בכך (להיפך!), אבל אם האופוזיציה תגביל את פעולתה רק לתחומים האלו ולא תנסה להציג אלטנרטיבה אמיתית, אז אולי באמת אין צורך בה (כמו שחושב אבי דיכטר).

לא בדקתי מספרית כמה הצעות חוק פרטיות הוגשו מספסלי האופוזיציה וכמה עברו, אבל אני מניח הנחה סבירה שלפחות 50% + 1 לא עברו. ההנחה סבירה כי רוב מוחלט של החוקים שכן עוברים (הרבה מעבר ל-50% + 1) הם הצעות חוק ממשלתיות. נובע מזה שמעט הצעות חוק פרטיות מתקבלות. אני מניח שחברי האופוזיציה – כדי להראות שאינם “מתבטלים” – צריכים להגיש לא מעט הצעות חוק בשביל כותרות ודיווח לבוחריהם.

באשר להצעות אי אמון, רק אחת כזו עברה מאז קום המדינה, במה שנודע כתרגיל המסריח.

גיא · 2012-03-04 20:41:32

רבותי מאוכזבי יחימוביץ' – זה מה יש. יחימוביץ', גילאון, חנין – זה פחות או יותר ההיצע בקלפי, לעומת מה שמתחולל היום בניצוחם של האדונים המכובדים לוין ודנון. תתאכזבו מזו, תכעסו על זה – אחלה. אבל כשיגיע היום תבחרו באחד מהם. כי אין ברירה אחרת. אף אחד לא מושלם.

אורןה · 2012-03-05 22:14:36

לחיזוק דבריי מקודם על חוסר התעוזה של הרשויות המקומיות, כתבה נוספת, ראו את טיעונו של ראש עיריית ר”ג http://www.news1.co.il/Archive/001-D-291100-00.html

המחיר היקר של המחסור בתחבורה ציבורית בשבת | עוד בלוג תל אביבי · 2014-06-27 18:23:01

[…] […]

הפוסט הקודם: הודעה חשובה: דובי לשלטון!

הפוסט הבא: פוסט אורח: איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב

דובי לשלטון!
(מתוך תשדיר שירות של ועדת הבחירות המרכזית ב-2003)

כבר הרבה זמן אני מדבר, פה ובמקומות אחרים, על חשיבותה של המעורבות בפוליטיקה; על איך שאסור לתת לציניות לנצח, ואסור להגיד שהפוליטיקה מושחתת ולכן אפשר להפקיר אותה בידי אנשים מושחתים; שיש אנשים טובים בכנסת, וצריך לדאוג שיהיו יותר מהם. כבר הרבה זמן אני גם מדבר על התשוקה שבוערת בי עצמי לעשות כמיטב יכולתי כדי להשפיע מתוך המערכת על איכות החיים של כולנו.

אז הגיע הזמן להפסיק לדבר, ולהתחיל לעשות. מי שעוקב אחרי בכל מיני ערוצים אחרים אולי יודע שהייתי מעורב תקופה מסויימת עם התנועה הירוקה. מדובר בקבוצה של אנשים טובים, ואני מאחל להם הצלחה. אבל מסיבות שונות, ארגוניות ואידאולוגיות, החלטתי שאני לא מוצא את עצמי שם. במקום זאת, התפקדתי לפני מספר שבועות למפלגת העבודה. כעבור מספר ימים נפגשתי עם יהונתן קלינגר, אותו רובכם מכירים, והחלטנו לצאת לקמפיין משותף לפריימריז של העבודה. בקיצור: אני (יחד עם יהונתן) הולך להתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת הבאה.

למה העבודה?

כשהתחלתי בגישושים אצל המעגל הקרוב אלי, שמעתי את השאלה הזו הרבה. יש כמה תשובות אליה. הפרקטית ביותר היא שמבין שתי המפלגות המכהנות כיום שלהן אני מוכן להצביע – העבודה ומרצ – רק העבודה מספיק גדולה כדי לאפשר למועמד לא מוכר כמוני סיכוי להשתחל למקום ריאלי עם מאמץ סביר.

אבל ההסבר הזה אינו מספיק, ואינו כל הסיפור. מרצ, לדעתי, סיימה את תפקידה ההיסטורי. כשהשמאל הישראלי כל כך מצומצם, אין מקום לשתי מפלגות כל כך דומות (במיוחד עכשיו כשאהוד ברק עשה לכולנו טובה ונעלם מהתמונה). אם היו שואלים אותי, שתי המפלגות היו צריכות להתאחד, ומרצ על חבריה היו צריכים להטמע (חזרה) אל תוך מפלגת העבודה. השמאל הישראלי צריך להתרכז בשיקום מעמדה של העבודה, ולא בתחרות בין שתי מפלגות שמנסות לגנוב זו לזו מנדטים.

רגע, אתה לא דו-לאומיסט?

כן. אינני עומד להסתיר את עמדותי האמיתיות. דעתי האישית היא שישראל תצא נשכרת מכניסה למהלך שסופו סיפוח השטחים ויצירת מנגנון שיבטיח ייצוג לאומי לשתי הקבוצות הלאומיות המרכזיות בישראל, לצד חרות מקסימלית לכלל האזרחים. זו אינה תפיסת העבודה, ואני מודע לכך. למעשה, עד כמה שאני מבין, החוק הישראלי אוסר על אדם להתמודד לכנסת על בסיס העמדות שלי. בין כה וכה, אני גם יודע שבישראל של היום אין סיכוי לתפיסה שכזו להתממש. על כן, אני מוכן לוותר על השאיפה האולטימטיבית הזו שלי ולהתחייב לעמדות המפלגה בסוגית השטחים – היינו, מחוייבות לפתרון שתי המדינות. פוליטיקה היא משחק של פשרות, וזו פשרה סבירה בעיני.

אבל אני לא מוותר על הכל, ואני לא צריך לוותר על הכל. מפלגת העבודה הייתה הראשונה, תחת מנהיגותו של עמיר פרץ, שמינתה שר ערבי בממשלת ישראל. המפלגה מחוייבת לעקרונות של שיוויון אזרחי בין כל אזרחי המדינה ופעלה בעבר כדי לקדם אותם. לדידי, בין כה וכה החזון שלי אינו ניתן להשגה מבלי שראשית נשיג שיוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים בתוך הקו הירוק. על כן, לטווח הזמן המיידי, עמדות מפלגת העבודה בהחלט מספקות את הצרכים האידאולוגיים שלי בתחום הסכסוך היהודי-ערבי, ואני אשמח מאוד לפעול לקידום החברה השיוויונית שהן שואפות אליה.

ומה חוץ מזה?

עוד לא ישבנו על מצע רעיוני מלא, אבל אני ויהונתן מתכוונים לרכז את הקמפיין שלנו (כמו גם את הכהונה שלנו, אם נבחר) סביב אותן סוגיות שעלו בקיץ האחרון: מלחמה בהפרטה, שינוי סדר העדיפויות הלאומי לטובת צדק חברתי, תיקון תמהיל המס בהכנסות המדינה כדי להגדיל את חלקם של האחוזונים העליונים ושל התאגידים הגדולים, כמו גם הפיכת החקיקה האנטי-דמוקרטית שהכנסת הנוכחית רצופה בה. בנוסף – וכאן נכנס הרקע של שנינו כאזרחים מקוונים – בכוונתנו להלחם כנגד הגבלות על חופש הביטוי, ולמען הגדלת השקיפות בהתנהלות רשויות המדינה; לשמור על הפרטיות של הפרט ועל הפומביות של המגזר הציבורי.

אני לא בטוח שאני ויהונתן נסכים על הכל – הדעות שלנו בסופו של דבר די קרובות, אבל אני בטוח שבנושאים מסויימים יש לנו העדפות מדיניוּת שונות. אנחנו עוד נשב ביחד ונלבן את הנושאים הללו, וגם נאוורר את המחלוקות שלנו, כפי שאנחנו רגילים לעשות, לעין הציבור. אבל שנינו שותפים לדעה שחייבים להפסיק את מדיניות ה”הפרד ומשול” של הניאו-ליברליזם הישראלי. שאי אפשר להאשים קבוצה כזו או אחרת בצרות של כולם, אלא צריך למצוא דרך שבה כל קבוצה תתפשר בדרכה כדי להגיע לחברה שפועלת לטובת כולנו במשותף.

למה דווקא אתם?

מדי מערכת בחירות קמות מפלגות וקמים מועמדים שמכריזים שהם מביאים איתם “פוליטיקה נקייה”. יש שני דברים להגיד על זה: ראשית, שקל להיות נקי לפני שנכנסת פנימה; ושנית, שלהיות נקי זה לא משהו להתגאות בו – זו צריכה להיות הנחת יסוד. כל האנשים שנכנסים לכנסת צריכים, בעקרון, להיות נקיים. אז מה שאנחנו מביאים זה לא סתם “פוליטיקה נקייה”. החזון שלנו הוא של “פוליטיקה נגישה” – לחזק את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיזוק יכולתו של האזרח להיות מעורב ולהרגיש בעל השפעה; להיות מחוברים ונגישים לציבור בכל עת; לאפשר לציבור נגישות לתהליכי קבלת ההחלטות שלנו (ובשאיפה, של כל הפוליטיקאים). אני יודע שאני, אישית, בתור מישהו שמתקשה לסתום את הפה גם ככה, אמשיך לכתוב את הבלוג שלי כח”כ באותה מידת כנות בה כתבתי עד עכשיו, לחלוק עם הקוראים את תהליכי החשיבה שלי ולא רק ססמאות לדפי מסרים, ולערב את מי שמעוניין בכך בתהליך שסופו הוא מדיניותה של מדינת ישראל בסוגיות שונות.

ואתה חושב שזה ריאלי?

ריאלית, סביר להניח שבקדנציה הקרובה העבודה תהיה באופוזיציה (אם כי הרבה עוד יכול להשתנות). אבל גם משם אפשר לעשות הרבה, ובעיקר אפשר להשקיע את ארבע השנים הבאות בשיקום השמאל והרחבתו לקהלים חדשים.

וההתמודדות שלכם?

קשה לי להעריך כרגע, אבל אני נוטה להאמין שזה לא לגמרי מחוץ להישג יד להשתבץ בחצי הראשון של העשירייה השניה. כן, זו אמירה די מסוייגת. מה לעשות, אין לי את הפופולריות של יאיר לפיד. זו תהיה עבודה קשה ואי אפשר להבטיח תוצאות. ובכל זאת, אנחנו מאמינים שזה שווה את זה. בכל מקרה, גם אם לא נצליח להבחר לרשימה לבחירות הבאות, אנחנו כאן כדי להשאר, ונמשיך לפעול גם אם נכשל – אולי בפעם הבאה נצליח יותר.

אוקיי, אז מה אתה רוצה ממני?

יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לתמוך בנו:

א. להתפקד לעבודה. אם אתם רואים את עצמכם כמצביעי עבודה פוטנציאליים, התפקדו לעבודה. התפקדות לעבודה היא הצהרת כוונות, אבל היא לא התחייבות. אם אתם חושבים שיש סיכוי שתצביעו לעבודה ביום הבחירות, ואתם רוצים לתמוך בנו, התפקדו. תקופת ההמתנה (“אכשרה”) בין ההתפקדות לבין קבלת זכות הבחירה בעבודה היא שישה חודשים. אם תתפקדו עכשיו, יש סיכוי טוב שתוכלו להצביע כשיגיעו הפריימריז – אם תמתינו, הסיכוי פוחת. (אגב, אם אתם יודעים שאין שום סיכוי שתצביעו לעבודה – התפקדו למפלגה המועדפת עליכם. אל תשאירו את הפוליטיקה לאחרים.) אחרי שהתפקדתם, או אם אתם כבר חברי מפלגת העבודה, שלחו אלי או אל יונתן את פרטיכם (שם ודוא”ל יספיקו), כדי שנדע כמה תומכים יש לנו, וכדי שנוכל לעדכן אתכם בארועים ובהתפתחויות חדשות.

ב. לתרום. כרגע עוד אין לנו תוכנית מובנית, אבל מן הסתם נדרש בשלב כזה או אחר להוציא כסף כדי לממן את הקמפיין. בקרוב ניתן פרטים למתן תרומות. אם הפרוטה בכיסכם ואתם מוכנים לתמוך בנו גם כלכלית – תבורכו.

ג. לתרום בצורות אחרות. יש לכם כישורים שונים שרלוונטיים לקמפיין תקשורתי? צרו איתנו קשר. מעצבי אתרים, מאיירים, מפיקי וידאו, עורכים, במאים – אם אתם חושבים שאתם יכולים ומוכנים לעשות משהו שיכול לסייע לנו להבחר, ספרו לנו.

ד. להפיץ את הבשורה. מכירים עוד אנשים שעשויים לתמוך בנו? הפנו אותם לכאן. צייצו בטוויטר וכתבו סטטוסים בפייסבוק (טוב, וגם בגוגל+) עלינו. הצטרפו לעמוד הקמפיין הרשמי שלנו (עדיין שחון משהו כרגע, אבל אנחנו עובדים על זה), והפיצו אותו הלאה. אם יש לכם גישה לכלי תקשורת מיינסטרימי או אלטרנטיבי ואתם יכולים לארגן לנו חשיפה דרכו – צרו איתנו קשר. בשביל מה יש לנו אינטרנט אם לא בשביל פרוייקטים כאלו?

זהו. בהצלחה לנו.

ליציאה מהארון של יהונתן קלינגר

#בחירות #ואני ויהונתן קלינגר גם #ישראליאנה #מציאות #עבודה #פוליטיקה #תקווה


תגובות

יהונתן קלינגר | דובי ואני רצים לפריימריס בעבודה: ואתם צריכים לעזור. ‏ :: Intellect or Insanity‏ · 2012-02-19 07:14:34

[...] גם דובי כתב משהו, ואני מציע שתקראו גם שם. [...]

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-19 07:29:36

קודם כל, המון הצלחה. בתור מתפקד ותיק, את הקול שלי יש לכם, כמובן.

לא בטוח שהבנתי – החצי הראשון של העשירייה הראשונה? אתם בונים על שניים מחמשת המקומות הראשונים? זה אומר שמתוך בוז'י, עמיר, ברוורמן, כבל ופואד – תעיפו שניים. שלא לדבר על המעמדים החזקים הנוספים שהולכים, אני מניח, להצטרף.

דובי · 2012-02-19 07:41:08

א. תודה. ב. אופס – התכוונתי השניה. ובנוסף, קופרניקוס. (אנחנו בונים על לפחות 12-14 מנדטים לעבודה בבחירות הבאות, אם לא יותר מזה).

אפי פוקס לייכטג · 2012-02-19 07:46:06

בהצלחה רבה, אם הייתי מתפקד הייתי מצביע לכם. כחבר, חשוב לי לומר: אין לכם סיכוי להשתבץ לא רק לחצי הראשון של העשרייה הראשונה, או לחצי השני, או השלישי. זה לא מתוך חוסר הערכה אליכם, זה מתוך חוסר הערכה למפלגת העבודה. ועדיין, המון בהצלחה.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-19 07:51:15

אפי: מהיכרות עומק עם המפלגה הזו, אם יש פריימריז שבהם יש להם סיכוי, זה אלה. עזבו הרבה מהרעים, והצטרפו הרבה מתפקדים 'חופשיים', שאפשר לשכנע.

אפי פוקס לייכטג · 2012-02-19 07:53:13

נדב, נקווה לטובתם. אני מעריך שהמציאות תהיה אחרת.

מרגוליס · 2012-02-19 07:56:49

בהצלחה! מפלגת הבלוגרים, הידד!

‪anonymous moose · 2012-02-19 08:17:09‬

בהצלחה! אם הייתי בישראל, הייתי מתפקד ומצביע. (אני מניח שאי אפשר להתפקד מחו”ל? אני כנראה דווקא אהיה בארץ בבחירות הכלליות)

אבל, אני רוצה להצביע על בעיה בתוכנית: נניח שאתה נבחר ברשימת העבודה במקום ה-14, ולפניך נבחרים שלושה ליליפוטים (או גרוע מכך) במקומות 11-13. מה שאומר שבשביל שאתה תיכנס לכנסת, הבוחרים צריכים קודם להשתמש בקולותיהם כדי להצביע לליליפוטים. האם תרגיש בנוח לקרוא לאנשים להצביע בשבילך?

‪anonymous moose · 2012-02-19 08:17:39‬

סליחה, התכוונתי “האם תרגיש בנוח לקרוא לאנשים להצביע למפלגת העבודה?”

עדו · 2012-02-19 08:21:29

פוליטיקה “נקיה” זה מבחינתי ללכת למפלגה שמייצגת אותך ולא לתפוס טקמפ על מפלגה שאיננה כזו רק כי יש לה כבר ייצוג בכנסת. תקים את מפלגת הדו- לאומיסטים ונראה את מי תסחוף אחריך.

אלעד יניב · 2012-02-19 08:40:25

אמנם אני לא מתפקד עבודה, אבל אני תומך בכניסה של אנשים טובים כמוכם לפוליטיקה בכל פלטפורמה. בהצלחה!

עמית · 2012-02-19 08:48:06

חבל. כי לך הייתי מצביע בלי לחשוב פעמיים ובלי שום היסוס. גם לפני שניסחת את מצעך בצורה מדוייקת.

למפלגת העבודה אין שום סיכוי שאני אצביע. בטח לא כששלי יחימוביץ עומדת בראשה, אבל לא רק בגלל זה. אין לי מושג מה זה “תפקיד היסטורי”, אבל כמו שלדעתך מרץ סיימה אותו, גם מפלגת העבודה. לצערי נוכחותך ברשימה, בעיקר במקום לא ריאלי (החצי הראשון של העשירייה השניה? לא נראה שתיכנס לכנסת גם אם תתברג שם ברשימה), לא תשנה את עמדתי זו.

בכל מקרה, שיהיה בהצלחה. צריכים אנשים כמוך בפוליטיקה.

דובי · 2012-02-19 08:52:05

לאייל האלמוני – עד היום, רוב האנשים שמפלגת העבודה מינתה היו אנשים שהם בסך הכל אנשים טובים. מכיוון שאין יותר מדי רודפי בצע ושררה כיום בעבודה, מסיבות ברורות, אני לא יותר מדי מודאג. אני חושב שהיחס בין אנשים טובים לאנשים גרועים יצדיק הצבעה לעבודה בכל מקרה.

עדו – אני לא מסכים איתך, כי אתה כלל לא מתאר מה שאני רוצה לעשות. אמרתי במפורש שאני שם את הפרוייקט הדו-לאומי בצד, ולא אנסה לקדם אותו כח”כ מטעם העבודה אלא אם במקרה אצליח לשכנע את המפלגה כמפלגה לתמוך בו (דבר שיפסול אותה מלהתמודד בבחירות, על פי החוק הנוכחי, מה שאומר שלא יקרה עד שהכנסת תסכים לבטל את סעיף 7א של חוק יסוד: הכנסת, מה שיקרה כשגם כך יהיה רוב בציבור לעמדה הדו-לאומית וכל העניין יהיה די מיותר). ההבדל ביני לבין פייגלין, והסיבה שהפוליטיקה שלי נקייה ושלו לא, הוא שאני לא פונה לדו-לאומיסטים וקורא להם להצביע לי. להפך, כאמור – הצהרתי שלא אקדם את העמדה הזו כח”כ. אני לא מנסה לשכנע אנשים להצביע לי כדי להכניס חפרפרת לכנסת. פייגלין קורא לאנשים שלא רואים את עצמם כמצביעי ליכוד להתפקד אליו כדי לגרום לליכוד לעשות דברים שבלעדי אותם מתפקדים הוא לא היה עושה. אני קורא לאנשים שרואים עצמם כמצביעי עבודה פוטנציאליים בלי קשר אלי להתפקד לעבודה ולתמוך בי כדי שאקדם את הערכים המפורטים במצע העבודה בין כה וכה. אני מבטיח שאם אי פעם אחליט שהגעתי לגבול ההתאמה בין עמדותי לבין מצע העבודה, אני אחזיר את המנדט שלי למפלגה ואצטרף למפלגה אחרת. זו, לדעתי, פוליטיקה נקייה לגמרי. אני אומר אלו עמדות שלי שונות מהעמדה הרשמית של המפלגה, אני מבטיח שלא לפעול על פיהן כל עוד המפלגה מתנגדת לכך, ואני מתחייב שלא לנצל את המנדט שינתן לי כדי לעשות דברים שמי שהצביע למפלגה בלי לדעת על קיומי לא היה רוצה שהקול שלו יעשה. זה מה שאתה חושב שפייגלין עושה?

דובי · 2012-02-19 08:53:34

עמית – זכותך לדעתך. ככה זה בפוליטיקה. אשמח אם תוכל לתרום לקמפיין שלנו בדרכים אחרות, כמובן.

אדוה · 2012-02-19 09:12:19

אני שמחה לשמוע שאתם מתכוונים להתמודד. את הקול שלי תקבלו.

שיר-דמע · 2012-02-19 09:16:25

וואו, סחתיין, ושיהיה המון בהצלחה. אני מאוד מעריכה אתכם על האומץ והנכונות להשקיע וללכת עד הסוף. זה רעיון שמפעם לפעם השתעשעתי בו אבל אף פעם לא ממש ברצינות.

אשמח מאוד לעזור – רק תגידו איך.

לגבי ההתפקדות – כרגע אני “פקודה” ל”קדימה”, לא מתוך הזדהות איתם חלילה, אלא באופן היסטורי מאז התמודדות על ראשות המפלגה בין לבני ומופז ב-2008, שאז התפקדתי כדי להצביע ללבני (and much good it did to me). לקראת הבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה שקלתי להעביר את ההתפקדות אבל לא עשיתי זאת, ובינתיים יש פריימריז נוספות בקדימה בסוף מרץ, אז נראה לי שאשאר שם לפחות עד אז כדי לנצל את זכותי להצביע. אח”כ אולי יגיע הזמן להעביר את ההתפקדות.

עדו · 2012-02-19 10:57:07

גם את שיר-דמע די מרגיזה אותי. שמעתם כולכם על משהו שנקרא “אידאולוגיה?” . גם נמאס לי מכל האסטרטגים בעיני עצמם שממליכים מלכים ומזיזים מנדטים בהבל פה. אם אתה בעד השקפת העולם של קדימה תהיה חבר קדימה. אם אתה מסכים עם ליברמן תצביע בשבילו. להתפקד למפלגה שאתה לא מתכוון להצביע עבורה זה במקרה הטוב חוסר יושר.

עדי סתיו · 2012-02-19 12:26:10

וואו. מדהים ומרגש. עשיתם לי את היום (ובשאיפה, את הארבע שנים).

שאלת תם: זה לא קצת פיצול כוחות? זאת אומרת, לא עדיף שאחד מכם ירוץ והשני יתמוך בו, בהתחשב בקונסטיטואנציות הדי-חופפות שלכם? או שלא הבנתי משהו?

נתאי פרץ · 2012-02-19 12:30:46

בהצלחה! אני מסכים עם נדב, שקהל היעד שלכם מאד דומה למצטרפים החדשים של שלי יחימוביץ', ולכן יש לכם סיכוי לא רע, לא נגד פואד כמובן, אלא בעשיריה השניה.

תומאש · 2012-02-19 12:43:27

ראשית, בהצלחה:)

שנית – מה העמדה שלך ביחס לדו לאומיות, לא ממש הבנתי, כי כתבת מצד אחד כן לספח שטחים ומצד שני כן שתי מדינות לשני עמים. פרקטית עזה תהיה מדינה נפרדת, אבל האם גם יהודה ושומרון חלק ממנה או שאותם לדעתך צריך לספח? מה עם מזרח ירושלים? מה עם הגןלן? מה עם הדרישות הערביות (פלסטינים, סורים) להשבת השטחים הללו לידיהם כחלק מהסכם שלום או כל הסדר קבע?

ועוד משהו, מעניין, אני לא תופס את העבודה כמפלגה שקרובה כל כך למרצ, בין היתר אני גם די שוקל להצביע להם בזכות שלי. אבל באמת מעניין מה תהיה כבודת החכים הפוטנציאליים שלה.

אגב, גם אם אתה לא מסכים אחד לאחד עם מצע מפלגתי נתון, אם יש שם דמיון מספק, זה ...ובכן,, מספק. אחרי הכל האנשים אמורים להשפיע גם על המצע.

יוסי · 2012-02-19 13:14:25

קודם כל , המון בהצלחה. את הקול שלי כבר יש לכם, ועזרה טכנית אני רשמי לספק אם אני אוכל

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-19 15:30:28

אנונימוס מוס: אם יש לך זכות הצבעה, לא נראה לי שיש בעיה בהתפקדות מחו”ל. אפשר לשלם בכרטיס אשראי ולהעביר טופס בפקס (יש מצב שאפשר להתפקד גם באינטרנט)

גיא · 2012-02-19 15:42:14

יאללה אני פקוד של העבודה וגם את הקול שלי קיבלתם אולי העבודה עוד תפתיע :)

דרור · 2012-02-19 17:06:34

וואו מינתה ערבי לשר הספורט , איזה אומץ .....

נמרוד לין · 2012-02-19 18:00:23

לצערי, אינני יכול לאחל לך בהצלחה. למען האמת, אני מתפלא שדוקטורנט (או שמא אתה כבר דוקטור?) למדע המדינה משתמש בקטגוריות נאיביות כמו “פוליטיקה נקייה” ו”אנשים טובים”. ואיך אוכל לתת את קולי למפלגת העבודה? לא רק בגלל הפאתטיות החנוך לוינית של גלגולה הנוכחי, אלא גם בגלל ההיסטוריה של המפלגה המתועבת הזו.

אם תבחר, ההשפעה שלך תהיה שולית במקרה הטוב. במקרה הרע, תתרגל לסיר הבשר ותהפוך לאחד מעשרות הזומבים הפרלמנטריים המתנודדים במסדרונות הכנסת. במקרה הטוב – והסביר – תתברג למקום ה-67 ואז תוכל להפנות את האנרגיה שלך לאפיקים אחרים. שוב, כמדען מדינה – לא הגיע הזמן שתקבלו החלטה, כדיסציפלינה, להיפטר מהשם המגוחך הזה? – אתה בוודאי יודע שהפוליטיקה לא נגמרת ברגע שיוצאים למגרש החנייה של הכנסת.

הפרדוקס הוא, לדעתי, שאתה פונה לקהל שמצביע מתוך אידיאולוגיה צרופה (ונגד ה”אינטרס המעמדי” שלו) ומנסה לפתות אותו עם מהלך ריאליסטי למהדרין. אני לא חושב שזה יעבוד.

חגית · 2012-02-19 18:08:00

דובי, בהצלחה ! אנחנו צריכים אותך בכנסת !!!!

מיכאל קורודבה · 2012-02-19 18:43:37

חבל לנו בתנועה הירוקה שהפסדנו אותך וגם את יונתן שהיה אחד מכותבי המצע הטכנולוגי שלנו, בגלל הועידה האחרונה האיומה בחיפה. למי שלא יודע, התנועה הירוקה החליטה רשמית להיות מפלגת מרכז ולהתרכז בחברה ובסביבה כך שתוכל להיות בית גם לאנשים מהימין וגם בשמאל אשר בכל זאת מעניין אותם יותר המצב החברתי והמצב הסביבתי מהסכסוך הערבי יהודי שכנראה לא התנועה הירוקה היא שתסיים אותו, לפחות לא בכנסת הבאה. בהצלחה לכם שם ואני מקווה מאוד שתצליחו להחליף כמה מהפוליטיקאים הישנים בעבודה ושבבחירות הבאות נוכל לרוץ ביחד כגוש סוציאל-דמוקרטי וקיימות עם פחות חולדאים ויותר אנשי חזון. אבל לצערי אני לא רואה סיכויי לשנות את מפלגת העבודה. עם כל הכבוד שלי אליכם, הכוח שלכם לאומת מפקדי הארגזים, קבלני הקולות וקומבינות אחרות הוא זניח. אני נשאר בתנועה הירוקה למרות הדרך הקשה שבה בחרה הועידה.

‪anonymous moose · 2012-02-19 19:02:52‬

עדו כתב: “פוליטיקה “נקיה” זה מבחינתי ללכת למפלגה שמייצגת אותך ולא לתפוס טקמפ על מפלגה שאיננה כזו רק כי יש לה כבר ייצוג בכנסת. תקים את מפלגת הדו- לאומיסטים ונראה את מי תסחוף אחריך.”

לא הגבתי כי חשבתי שדובי יכתוב תגובה מחודדת של משפט-וחצי שמסבירה איך זה קשקוש-בלבוש וכל מי שעקב אחרי הבלוג אמור לדעת את זה. דובי, להערכתי, לא טרח לענות את התשובה ה”מעמיקה”, או לא חשב שזה ישנה, או פשוט היה מוסח לרגע, אז אני אנסה.

עדו: לדעתי, יש לך אי-הבנה בסיסית על איך עובדת דמוקרטיה מפלגתית. אין כזה דבר “לרוץ במפלגה שמייצגת אותך” בשלב הפריימריז. כשמגיעות הבחירות, אתה כמובן יכול “להצביע למפלגה שמייצגת אותך” (פחות או יותר, עם הדיסקליימרים הנדרשים). אבל בשלב הפריימריז המפלגה היא גוף שניתן לעיצוב. הדוגמה הקלה ביותר להבנה, אם כי הוא לא בדיוק מתאימה לצרכינו, היא המפלגות האמריקאיות: בתוך המפלגה הדמוקרטית אתה יכול למצוא אנשים שספקטרום הדעות שלהם רחב מאד. למעשה, סביר שכל דעה שהיא שקיימת במיינסטרים האמריקני מיוצגת בתוך המפלגה הדמוקרטית. כה”ל במפלגה הרפובליקנית. ואין בזה פסול — ככה עובדת דמוקרטיה מפלגתית. מפלגה בנויה מאנשים, שהסה”כ שלהם, פלוס תשתית ארגונית וגורמים אחרים, הם המרכיבים את המפלגה.

כשמגיעות הבחירות הכלליות ואתה מצביע למפלגה, אתה מצביע לאנשים שמרכיבים אותה, שמתווכים את עצמם דרך מצע משותף, שמפורסם לפני הבחירות. כאן כמובן האנלוגיה למערכת האמריקנית נשברת כי הם לא מצביעים ישירות למפלגה, אבל העקרון עדיין שריר: אתה מצביע לאנשים, והאנשים הם אלה שמחברים את המצע. המצע לא יכול להגביל את הדעות של האנשים, רק את איך המפלגה מתנהלת בכללותה. ומצע תמיד נמצא בתהליך של זרימה, לפי השינויים בדעות החברים.

מהבחינה הזאת להקים את “מפלגת הדו-לאומיסטים” זה כמו להקים “מפלגת גמלאים” או “מפלגת לגליזציה של מריחואנה”. אין פסול אינהרנטי במפלגות האלה, אבל הן מלאכותיות וחסרות-הגיון. אם אתה תומך בלגליזציה ורוצה לפעול למענה, בד”כ עדיף שתרוץ כחלק ממפלגה שהטיקט הזה יכול לקנות לך מקום בתוכה (ורצוי שיהיו לך אג'נדות אחרות חוץ מזה). אם אין מפלגה כזאת, אז או שאכן צריך להקים מפלגה, או שהנושא הזה לא חשוב מספיק בסדר היום הציבורי (או לחליפין, לא מקבל מספיק תמיכה). דו-לאומיות היא רק חלק אחד מהשקפת העולם של דובי, שהוא גם מסביר בפירוט איך היא לא רלוונטית למצב בפועל בעתיד הנראה לעין. אין סיבה להקים מפלגה חדשה רק כי יש נקודה אחת שבה הוא לא מסכים עם הדיעה שנפוצה כרגע במפלגה שהוא רץ בתוכה. אם היית צריך להקים מפלגה חדשה המצב כזה, היו לנו 120 מפלגות.

למעשה, כל ההגיון בקיומו של אחוז חסימה הוא בדיוק כדי לאגד אנשים למפלגות שמכילות מגוון של דיעות והן לא מפלגות-נישה. המטרה היא לא ליצור יוניפורמיות מלאה של הדעות בתוך המפלגה, אלא לאפשר למגוון דעות לחיות במשותף בתוך מפלגה, כאשר המצע מתווך ביניהם.

כמובן, הכתוב לעיל מייצג את דעתי וכמובן לא את דעתו של דובי. אבל את הרבה מההבנה הזאת קיבלתי מהבלוג של דובי עצמו, אז אני אופתע אם הוא לא מסכים לפחות עם רוח הדברים.

נדב: תודה על התגובה, אם כך אבדוק אם אני יכול להתפקד לעבודה מרחוק.

אור · 2012-02-19 19:29:35

הרבה בהצלחה. יש לכם את הקול שלי. יש איזו תיבת מייל או משהו בסגנון להשאיר פרטים / תרומות וכו' (לא כwall בפייסבוק?)

דובי · 2012-02-19 19:52:10

עדי: לכל מצביע בפריימריז יש כמה קולות (בין שלושה לחמישה, תלוי בועדת הבחירות והתקנון שתוציא לקראת הפריימריז) – כלומר, אין שום מניעה להצביע לשנינו גם יחד.

תומאש: עמדתי האישית היא תהליך (ארוך, של עשור לכל הפחות) שבסופו סיפוח (או מוטב – איחוד) של השטחים עם ישראל במסגרת הסדר פדרטיבי שיאפשר לכל קבוצה לאומית לקיים חיים לאומיים מבלי להזדקק להפרדה גיאוגרפית בין שני מדינות. בטווח הביניים, מן הסתם, לפלסטינים יהיה משהו שמאוד קרוב למדינה. זו, כאמור, עמדתי האישית. עמדתה של מפלגת העבודה, שאותה אני אקבל אם אבחר כח”כ מטעמה, היא תמיכה בלתי מסוייגת בפתרון שתי המדינות. מזרח ירושלים היא דוגמא לבעיתיות של פתרון חד ופשוט של שתי מדינות, שבגינה איבדתי אמון בפתרון הזה כפתרון קבע. אינני רואה איך אפשר לחלק את ירושלים במצב הקיים. הפתרון שאני אקדם במסגרת פתרון של שתי מדינות הוא מתן זיקה כלשהי לתושבי מזרח ירושלים למדינה הפלסטינית תוך כדי שהם נותרים תושבי ישראל. איך עושים את זה בדיוק – עוד חזון למועד. הגולן לא רלוונטי לעניין. אני לא חובב גדול של רעיון ההסדר עם שלטון דיקטטורי, ומקווה מאוד שהמתנגדים יצליחו להפיל את אסד, ועוד יותר מקווה שהם ישכילו להקים משטר דמוקרטי בסוריה – או אז נוכל להכנס איתם למו”מ.

דרור – צריך להתחיל בקטן. זה יותר ממה שעשו כל ראשי המפלגה שקדמו לפרץ.

נמרוד – צר לי שזו דעתך. אני לא חושב שהמהלך שלי הוא לא אידאולוגי, ואני לא חושב שחברי הכנסת של העבודה הם זומבים פרלמנטריים. בקיצור, ראיית המציאות שלנו שונה. בנוסף, אני דחיתי את ססמת ה”פוליטיקה הנקייה” כלא באמת מעניינת, אז לא ברור לי על מה אתה מלין.

מוס – לא נותר לי אלא לשבוע נחת. טוב, אולי הייתי מעדיף אם היית מדבר על בריטניה (פרלמנטרית) ולא על ארה”ב (נשיאותית), אבל ניחא. העניין הוא שאני חשבתי שאני אמרתי את כל זה כשאמרתי שפוליטיקה היא משחק של פשרות.

אור: dubikan בג'ימייל. עוד אין לנו חשבון לתרומות. זה משהו שנטפל בו בקרוב, אני מקווה.

לכל שאר המברכים והמעודדים – תודה רבה!

אורי אפלבוים · 2012-02-19 19:56:16

דובי,

חבל שהפסדנו אותך. המון בהצלחה. מחזיק אצבעות!

רון · 2012-02-19 21:46:44

דובי, פייגלין קורא לכל המתפקדים שלו להצביע ליכוד. בטוחני שאם המועמד של אותם שבסוף לא מצביעים ליכוד ייבחר לראשות המפלגה הם יצביעו ליכוד.

http://www.mflikud.co.il/contents/questions/mitpakdim.html

דרור · 2012-02-19 21:55:06

אתה באמת רואה את מפלגת העבודה ממנה ערבי לשר האוצר או הפנים? על הביטחון אני לא מדבר בכלל .

‪suki da yo · 2012-02-19 23:03:05‬

אני לא מאמינה שגרמת לי להתפקד לעבודה. אבל הרציונל הוא שאם אין אף מפלגה שלא גורמת לי לחלחלה לפחות שבאחת מהן יהיה מישהו שאני מעריכה. בהצלחה

ירומיל · 2012-02-19 23:09:35

“החצי הראשון של העשירייה השנייה” היא תוצאה אפשרית, טכנית? המקומות האלה לא משוריינים לנציגי מושבים וקיבוצים וערבים ושאר מחוזות?

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-20 05:48:23

דרור: אין ספק שמפלגת העבודה נגועה בכל הרעות החולות שבהן נגועה החברה הישראלית. אבל המינוי של מג'אדלה מוכיח, שהיא נגועה בהן קצת פחות מכל מפלגה אחרת שיש לה אפשרות למנות שרים.

ירומיל: בד”כ השריונים מתחילים מאזור מקום 12-13, וממשיכים לסירוגין (לא תופסים את כל המקומות). עם זאת, ההחלטה הזו היא לא משהו קבוע, אלא מתקבלת אד-הוקית לפני הפריימריז. בסיבוב האחרון, בגלל צפי המנדטים הנמוך, שריינו מקומות נמוכים יותר לנציגי המגזרים שברק רצה ביקרם (קרי, מושבים וקיבוצים).

דובי · 2012-02-20 06:57:43

רון – פייגלין קרא למתפקדים שלו להצביע ליכוד, אני קורא למצביעי עבודה פוטנציאליים להתפקד. רואה את ההבדל?

חו"לניק · 2012-02-20 09:09:03

בטעות הגבתי לפוסט אחר, אתה מוזמן למחוק. שאלתי: לא הבנתי רק דבר אחד, לוגיסטי, אתה לא בקנדה? איך זה יעבוד?

דובי · 2012-02-20 09:11:12

חולניק: תעיף מבט בכותרת המשנה של הבלוג.

שלי יחימוביץ · 2012-02-20 15:42:13

הי דובי, שמחתי לראות היום שהחלטת להתמודד במפלגת העבודה! מאחלת הצלחה לך וליהונתן קליגר, אתם אנשים ראויים ואידאליסטיים,ואני בטוחה ששניכם תתרמו רבות. בהצלחה!

ירדן · 2012-02-20 18:43:35

אם הבנתי את דבריך נכון, אתה מרגיש שאתה נמצא בספינה שסוטה ממסלולה, האפשרויות שעומדות מולך הם או לעבור ספינה, או לנסות לתקן את הקיימת. אתה יכול לבחור ללכת למקום המתוקן יותר ולחיות קרוב לאידיאל שלך או לקדם את האידיאל שלך בארצך. דווקא בתור מדען מדינה, יפה ומעורר השראה בעיני שאתה בוחר באופציה השניה. לא כל חבר כנסת צריך להיות מדען מדינה, אבל טוב שאנשים מנסים להשתמש בידע שלהם כדי באמת לשפר את העולם ולא רק להתקיים בעצמם. בתור מי שמסכים עם הפתרונות שלך, אני מקווה שיש בציבור הישראלי אחרים כמוני. אני לא משוכנע בכך אבל אם אתה אופטימי אולי יש סיבה להיות. בהצלחה דובי.

דניה · 2012-02-21 00:15:34

התפקדתי כדי להצביע לך. מקווה שילך.

יאיר · 2012-02-21 03:32:33

קודם כל – כל הכבוד על ההשקעה והנכונות לעשות למען חברה טובה יותר, ואני מקווה שתצליחו.

מעבר לזה – מאחר שאני בחו”ל (קנדה, למעשה; החלפנו מקומות...) אני לא אצביע כנראה בבחירות הקרובות בין כה וכה אז חסכת לי התלבטות. אבל מאחר שבחירה ב”עבודה” היא בחירה ברשימה כולה, וקרוב לוודאי שאני לא אעריך אותה ככלל, אני לא סבור שזה היה משנה.

מעבר לכך, נותר לי רק להצטער שבמערכת הבחירות שלנו אין לי אפשרות לבחור בנציגים שייצגו את הנושא החשוב ביותר בעיני – הפרדת דת ומדינה – מלבד ע”י הצבעה למפלגת אור, שסביר להניח שלא תיכנס לכנסת. כל הישג בנושא אחר, כולל הנושאים החברתיים שאתם רצים עליהם, יתמסמס וייהפך ללא רלוונטי לדעתי תוך כשניים שלושה עשורים אם לא תתרחש הפרדה כזו ובקרוב; ואולי גם אם כן, אבל אולי, רק אולי, לא. וכן, אני מודע לכך שהסיכוי שהיא תתרחש הוא אפסי.

גדי · 2012-02-22 16:00:11

תראה מה עשית דובי, גרמת לי להתפקד לעבודה... הרבה בהצלחה!

ימני · 2012-02-22 17:02:50

לדעתי לא רק מרץ אלא גם העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. בבחירות הבאות ליברמן הולך לקבל 20 מנדטים!!! ואתם תישארו מאחור.

ערימה משהו · 2012-02-23 20:04:46

[...] קמפיינים ומעורבות פוליטית - דובי קננגיסר ויהונתן קלינגר רצים לעבודה, כלומר מעמידים [...]

למה לא התפקדתי למפלגת העבודה | בלוגיקה · 2012-02-25 08:41:07

[...] התפקדתי למפלגת העבודה בגלל האנשים שאני רוצה שיהיו ברשימתה, ובגלל שזו הדרך היחידה לגרום לזה לקרות. תגיות: דובי, [...]

ענבר · 2012-02-25 20:44:07

אני ובן זוגי התפקדנו. יש לך וליונתן שני קולות נוספים. בהצלחה לנו.

וגם, מה קורה מעכשיו – מתי צפויות הבחירות המקדימות? מה עושים עד אז?

דובי · 2012-02-25 21:30:27

ענבר – תודה. הבחירות המקדימות טרם הוכרזו, אבל סביר להניח שהן תהיינה כמה חודשים לפני הבחירות הבאות. עד אז יש כמה דברים לעשות. אם יש לך חשבון בפייסבוק, כדאי לעשות לייק על העמוד שלנו כדי להתעדכן משם בדברים שנעשה עם הזמן (אנחנו באמת צריכים לפתוח גם חשבון טוויטר מתישהו). כמו כן (או במקום, אם את מעדיפה) אפשר להרשם ברשימת התומכים שלנו כאן: https://docs.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dEJzTlJMVDlnQkplSFJZQmY0UHJfT2c6MQ כך שנוצר ליצור קשר בעת הצורך.

באופן כללי, אנחנו מחפשים אנשים שיכולים לסייע בהפצת המסר שלנו. אם יש לכם כישורים רלוונטיים כלשהם, נשמח לשמוע, וכך נדע לפנות אליכם ברגע שנזדקק לכם.

פעילי המחאה, מחאת האוהלים, צדק חברתי, מחאה חברתית | סיכום שבוע חברתי ברשימות של UTI ל- 19-25 בפברואר · 2012-02-26 12:27:46

[...] שולה קשת נחקרה בעקבות פעילות חברתית. יהונתן קלינגר ודובי קננגיסר הודיעו על התמודדותם בפריימריז לעבודה. לסיכום שבוע [...]

דני ליבליך · 2012-02-27 11:00:02

איכשהו התגלגלתי להיות חבר מפלגת העבודה (בלי קשר אליכם). בדיוק שקלתי אם לחדש את התפקדותי או לא – וההתמודדות שלכם היא בהחלט נימוק בעד. אני לא רוצה להבטיח כלום כל עוד לא ידוע לי מי עוד מתמודד, אבל כרגע אני נוטה מאוד לבחור בכם בפריימריז. אני נרשם גם ברשימת התומכים שלכם, אבל קחו בחשבון שאין לי לא כישורים ולא זמן פנוי, ובנוסף אני גם נורא עצלן. אני קצת פחות אופטימי מכם ביחס לסיכויים שלכם להיבחר למקום ריאלי ברשימה. מצד שני, קשה לדעת בשלב הזה כמה מקומות ריאליים יהיו – אולי יהיו יותר מכפי שנראה כרגע. בהצלחה לשניכם!

יוני · 2012-02-29 10:14:12

במשפט הכי חשוב יש שגיאת הגהה: “להתמודד עם מקום ברשימת העבודה”.

וחוץ מזה, יש לי רגישות יתר להשמטת הכ' לפני הש': “במיוחד עכשיו שאהוד ברק עשה לכולנו טובה”.

ועכשיו תשכנע אותי למה לקול שלי לא תהיה השפעה חיובית יותר לו אתפקד ללליכוד (ואחזק מועמד מתון שם), במקום להתפקד לעבודה (ולהצביע לך).

דובי · 2012-02-29 19:34:44

דני: תודה.

יוני: נקודה ראשונה לטובתי: איזה עוד מועמד ייתן מענה מהיר כל כך לדרישות החשובות שלך? הנה, תיקנתי את שתי השגיאות. (תודה!). אינני יודע מה עמדותיך הפוליטיות, אבל בהנחה שאתה אינך תומך ליכוד, הסיבה הטובה ביותר לא להתפקד לליכוד היא בדיוק זו – אתה לא תומך בליכוד. עם כל הכבוד ליכולת שלך להשפיע על מיקום המועמדים שם, אתה תדרש לשלם דמי חבר במשך שנתיים לליכוד (מה שאומר, אגב, שבפריימריז הקרובים בכל מקרה אתה לא יכול להצביע), ובכך תחזק מפלגה שאינך תומך בה. יש גם את הטיעון המוסרי הפשוט: זה לא נכון מוסרית “לגנוב” מפלגה שאתה לא תומך בה. זה שפייגלין עושה זאת לא הופך את זה ללגיטימי. להפך. אולי אני פוליטיקאי גרוע, אבל אני מאמין שיש חשיבות להתנהלות מוסרית בפוליטיקה. כל זה, כמובן, לא נכון אם אתה רואה את עצמך מצביע פוטנציאלי של הליכוד אם רק יתחזק האגף המתון של המפלגה – או אז, קצת יותר קשה לי לשכנע אותך להתפקד לליכוד (וגם לא לגמרי ברור לי למה אתה רוצה לתמוך בי, כאשר אני אצטרף לאגף השמאלי יותר של העבודה, אם אבחר).

יוני · 2012-03-01 04:30:38

דובי, תודה על התגובה. נורא רציתי להתפקד אתמול לעבודה, ואז ראיתי בעמוד של שלי יחימוביץ' בפייסבוק את עמדתה נגד תחבורה ציבורית בשבת, וקיבלתי טרן-אוף.

אין סיכוי שאצביע לליכוד. הנימוק המוסרי לא מדבר אלי כל-כך (אני חושב שזה בסדר לעשות את מה שהחוק מתיר, ומה שכבר נעשה הלכה למעשה). השאלה היא מה הכי אפקטיבי. דמי החבר נראים לי זניחים לעומת האפשרות לחסום ימנים קיצוניים מלהיות במפלגת השלטון...

לא שומעים! » מה עושה אופוזיציה? · 2012-04-07 09:46:09

[...] כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון. [...]

הפוסט הקודם: פוסט אורח: הפיתוי שבגינוי

הפוסט הבא: תחבורה ציבורית בשבת – למען החברה ולמען הסביבה

המרכז הישראלי להעצמת האזרח יצאו לאחרונה בקמפיין חדש תחת הכותרת “זו השיטה, גאון!” (“גאון” כאן זה יופימיזם ל”טמבל”. למה צריך יופימיזם ל”טמבל”? לא יודע. תשאלו אותם), ונראה כי הם אף זוכים לתמיכה ממשלתית. המיה”א, אני בטוח, הם אנשים חכמים שרוצים בטובתה של המדינה. הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז”ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה, בתפקיד יועץ אקדמי בכיר, אז בטוחני כי כל מעשיהם מגובים בידע רחב ולא רק ברצון טוב. ואין ספק שהקמפיין שלהם טוב יותר מקמפיינים אחרים הזכורים לרעה – בעיקר זה של “חוקה לישראל” שהביא עלינו את אסון הבחירה הישירה שאחראית במידה לא קטנה לבעיות שהקמפיין הנוכחי מנסה לפתור (תוך שהוא מתעלם מהמקור ההיסטורי הזה, וממשיך לטעון ש”זו השיטה” שאחראית לכך) 1, אבל גם “סתם” תוכניות אחרות שהועלו לפרקים לגבי שינוי שיטת המשטר בישראל לשיטה נשיאותית.

אז כן, הקמפיין הנוכחי לפחות לא מנסה להוציא אותנו מגבולות השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל. ובכל זאת, יש בו כמה וכמה פגמים, והייתי רוצה לדון בהם – לא כמתקפה אלא כביקורת בונה.

נתחיל מכך שבהחלט תתכנה רפורמות בשיטת הבחירות בישראל לתיקון בעיות ול”עידוד” התנהגות שונה מצד הבוחרים, ואין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיה בישראל. לגיטימי ששיטת בחירות תתוכנן כדי להשיג יעדים שונים של יצוגיות ומשילות, כל עוד אין בכך כדי לסייע לקבוצה אחת למנוע מקבוצות אחרות נגישות לשלטון. ההצעה הנוכחית בהחלט אינה עושה כן. כלומר הביקורת שלי אינה עקרונית על עצם הרעיון של רפורמה, אלא על הפרטים הספציפיים של הרפורמה המוצעת.

הרפורמה, במעט המידע שניתן עליה באתר שהוקם עבורה, מתבססת על ארבעה סעיפים בלבד: שילוב בין בחירות איזוריות לארציות, העלאת אחוז החסימה, העלאת החסמים להבעת אי אמון של הכנסת בממשלה מכהנת, והגבלת מספר השרים בממשלה. מה אין כאן? אין כאן הצעה לשנות את שיטת המשטר, אלא רק את שיטת הבחירות, וכן שני תיקונים בתוך מסגרת שיטת המשטר הקיימת. אבל גם אין כאן פרטים שיעזרו להבין את מהות השינויים המוצעים. נאלץ, לפיכך, להתבסס על מה שיש.

שינוי שיטת הבחירות

נתחיל מהקל אל הכבד: העלאת אחוז החסימה. לכמה? ל-5% כמו בגרמניה? או ל-10% כמו בטורקיה? או “סתם” ל-3%? לכל ברור שלהצהרה על העלאת אחוז החסימה אין משמעות ברורה בלי שיתנו אחוז ספציפי. העלאה ל-3% תפגע בעיקר במפלגות הערביות, אולי במרצ, וכמעט ולא באף אחת אחרת. העלאה ל-10% תמחק למעשה את האפשרות למפלגות סקטוריאליות בישראל ותשאיר אותנו עם שלוש-ארבע מפלגות, וסיכוי גדול לאובדן של מאות אלפי קולות בכל מערכת בחירות. 5% עלול לגרום לנפילת המפלגות החרדיות, ויחייב איחוד כוחות בימין ובשמאל. לאיזה מהם מכוונים אנשי המיה”א? לא ברור.

שילוב בין בחירות איזוריות לארציות. מה שנקרא בז'רגון “שיטה מעורבת”. יופי של רעיון. הבעיה היא שיש הרבה שיטות מעורבות, ולא ברור לאיזו מהן מכוונים אנשי מיה”א. באתר מתוארת השיטה כך: “הבחירות לכנסת ייעשו בשני פתקים: פתק לרשימה מועמדים כללית במישור הארצי ופתק למועמד, שייצג באופן אישי את האזור שבחר בו.” על פניו, זה נשמע קצת דומה לשיטה הגרמנית.

בשיטה הגרמנית, מחצית הפרלמנט נבחר בבחירות אישיות באזורים חד-נציגיים, בדומה לבחירות בארה”ב, בריטניה או קנדה – כך שמי שמקבל הכי הרבה קולות (גם אם לא רוב), זוכה באזור. זו שיטה שנותנת יתרון אדיר למפלגות הגדולות, ולמעשה “מייצרת” רוב. אבל בשיטה הגרמנית חציו השני של הפרלמנט נבחר בבחירות ארציות יחסיות באופן שמתקן את העיוותים של הבחירות האיזוריות. כלומר, חלוקת המנדטים על פי ההצבעה הארצית נעשית באופן כזה שסך המנדטים שכל מפלגה תקבל בפרלמנט כולו ישקף את אחוז ההצבעה הארצי שלה. מפלגה שזכתה בהרבה מושבים בבחירות האיזוריות עשויה שלא לקבל מושבים נוספים כלל מהרשימה הארצית. יתר על כן, מספר המושבים בפרלמנט יכול לגדול כדי להתגבר (חלקית) על עיוותים חריגים שנוצרו בהצבעה האיזורית.

השיטה הזו, אם כן, משמרת את היצוגיות הגבוהה שבשיטה ארצית (במגבלות אחוז החסימה הגבוה-יחסית). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, השיטה הזו יצרה פרלמנט עם שתי מפלגות בינוניות-גדולות (בין 20-40 אחוז מהמושבים), ושלוש מפלגות בינונית-קטנות (סביב ה-10%). בבירור, שיטה כזו לא תשיג את המטרה של “לחזק את כוחן של המפלגות הגדולות הנבחרות בבחירות כלל ארציות” – היא אינה פוגעת כלל במפלגות הקטנות (שעוברות את אחוז החסימה), מצד אחד, ומצד שני היא מחזקת אוכלוסיות מובחנות בעלות ריכוז גיאוגרפי גבוה — למשל חרדים, ערבים או מתנחלים שתוכלנה למנף את הריכוז הגיאוגרפי הזה כדי להשיג ייצוג אזורי שעשוי לחרוג מכוחן האלקטורלי ברמה הארצית.

לחלופין, יתכן שהמדובר בשיטה הרוסית לשעבר, או משהו שדומה קצת לשיטה המצרית. בשיטה זו, שני הפתקים מנותקים זה מזה ותוצאותיהם מחושבות בנפרד. שיטה זו אכן יוצרת עיוות לטובת המפלגות הגדולות. מצד שני, זו שיטה שלוקחת את הרע מכל העולמות – גם מעוותת את רצון הבוחר ונותן כוח עודף למפלגות הגדולות, מצד אחד, וגם לא מייצרת רוב ומשאירה את הפרלמנט מפורר מצד שני (במקום שישה חברי יהדות התורה יהיו שלושה, למשל. הידד. אלא אם, כמובן, הם יצליחו לבחור נציגים גם בבחירות האיזוריות – מה שתלוי יותר בחלוקת האזורים מאשר בכל דבר אחר). גם לגבי ייצוג הפריפריה יש מה להגיד במצב כזה: בעוד שבשיטה הגרמנית המצביע יכול להיות סמוך ובטוח שהמפלגה המועדפת עליו תקבל ייצוג יחסי לפי הקול הארצי שלו, והוא יכול לבחור את המועמד המקומי לפי אינטרסים מקומיים, הרי שבשיטה הרוסית/מצרית, שני הקולות גם יחד יכריעו את סיכוייה של המפלגה המועדפת עליו להרכיב ממשלה. במצב זה, כמו בשיטות פרלמנטריות אחרות עם בחירות באיזורים חד-נציגיים (בריטניה, למשל), השאלה המקומית הופכת לשולית ברוב המקרים, וההצבעה נשארת ברמת הנושאים הלאומיים גם בהצבעה האזורית. כלומר, יהיו נציגים של כל אזור גיאוגרפי, אבל לא לגמרי ברור שהם יהיו חייבים את קולם לאינטרס האזורי שהם מייצגים.

הייתי מעדיף הרבה יותר מעבר לשיטה אזורית רב-נציגית – כלומר, הצבעה באזורים שממנים כל אחד מספר מושבים (בדומה לאירלנד או ספרד). גם כאן יש דרכים שונות לעשות זאת (השיטה החביבה על מדעני מדינה בד”כ היא השיטה האירית, המכונה גם “שיטת הקול היחיד הניתן להעברה”, אבל היא די מסובכת, ואפשר גם להסתפק ב”סתם” שיטה יחסית ברמת האזור, כמו בספרד). שיטה כזו מייצרת אחוז חוסם “טבעי”, מצד אחד, 2 אבל שומרת על יצוגיות גבוהה, לפחות ברמה הגיאוגרפית, מצד שני. המספר הקטן של נציגים של כל אזור מאפשר להם לשמור על קשר ישיר עם הבוחרים הרלוונטיים שלהם, ולפעול למענם, תוך שקיים עליהם תמיד האיום שאפילו חלק יחסית קטן מהבוחרים יוכל לבחור נציג “אזורי” אותנטי יותר אם לא יספקו את הסחורה. מכיוון שה”ספסל האחורי” נשאר מאוד חשוף בשיטה כזו, הוא יפעל כדי לקדם את האינטרס האזורי שלו בתוך הכנסת.

תיקון שיטת המשטר

כאמור, שני סעיפים מתקנים את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. האחד הוא תיקון של תיקון של תיקון: הגבלת מספר השרים בממשלה. פעם לא הייתה שום מגבלה על מספר השרים בממשלה. ממשלות ישראל עד אמצע שנות ה-60 מנו בד”כ למטה מ-20 שרים ועוד מספר מצומצם של סגני שרים. ממשלת האחדות שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים חרגה מהמספר הזה והגיעה בשיאה ל-24 שרים, בנוסף למספר גבוה למדי של סגני שרים שהיו בממשלה מיום הקמתה. הממשלה הבאה, שהוקמה על ידי גולדה מאיר, הייתה גם היא ממשלת אחדות (בראשית דרכה) ומנתה, בימיה הראשונים, 24 שרים ועוד מספר לא קטן של סגני שרים – זאת, למרות שלמערך היו בכנסת לא פחות מ-56 מנדטים. אחרי כמה ממשלות יחסית-רזות חזרו הממשלות לסורן עם ממשלת האחדות הבאה – זו של 84, עם לא פחות מ-25 שרים ביום הקמתה. ב-88 הוקמה ממשלת אחדות נוספת עם 26 שרים. הממשלה הרזה הגיעה רק אחרי פירוק ממשלת האחדות עם התרגיל המסריח והקמת ממשלת ימין צרה (20 שרים). ממשלת רבין התחילה את דרכה עם 18 שרים בלבד (אבל תשעה סגני שרים).

חוק יסוד: הממשלה שקבע את שיטת הבחירה הישירה קבע בין השאר גם שהממשלה לא תמנה יותר מ-18 שרים (כולל ראש הממשלה), ולא תפחת משמונה שרים (אני מניח שהסעיף האחרון היה סוג של בדיחה). ממשלתו של נתניהו אכן מנתה 18 שרים בראשית דרכה (אם כי, לפחות עד כמה שאני מצליח לראות פה, נוספו שרים במהלך השנים – למשל אריאל שרון, שמונה חודש לאחר הקמת הממשלה. לא בטוח מה הלך שם.) הסעיף הזה שרד בדיוק עד 1999, אז שינה אותו אהוד ברק מיד עם בחירתו כדי לענות על צרכים קואליציוניים. המגבלה הוסרה, וממשלתו של ברק הגיעה בשיאה ל-23 שרים ושמונה סגני שרים. מספר דומה כיהנו בממשלת שרון השניה (ומספר כולל מדהים של 39 אנשים שונים כיהנו כשרים לאורך שנות הממשלה). 24 שרים (ואף לא סגן שר אחד!) כיהנו בראשית ימיה של ממשלת אולמרט.

29 שרים ותשעה סגני שרים מכהנים בממשלה הנוכחית. שאלה: האם זו השיטה, גאון? הממשלה הנוכחית אפילו לא מתהדרת בהיותה ממשלת אחדות – מה שהסביר את הממשלות המפלצתיות של שנות ה-80. ההסבר לגודלה העצום של הממשלה הנוכחית נעוץ בשני גורמים: היסטורי ופרסונלי. ההסבר ההיסטורי נוגע להתפוררות הכנסת שהחלה עם הנהגת (כן) הבחירה הישירה לראשות הממשלה. כשהממשלה צריכה לכלול יותר סיעות, מספר השרים גדל (אבל גם כשהממשלה צריכה לכלול שתי סיעות גדולות במיוחד, עם הרבה אגואים שצריך לרצות, כמו בשנות ה-80, מספר השרים גדל). הגורם השני, כפי שאפשר לראות מהשוואה פשוטה של מספר השרים בממשלות האחרונות, הוא פרסונלי: לנתניהו פשוט לא היה אכפת מספיק כדי להגביל את גודל ממשלתו – או אולי לא היה לו מספיק כוח כדי להגיד “מספיק”. זה לא קשור למו”מ קואליציוני. 14 ח”כים מהליכוד – סיעה של 27 איש בלבד – מכהנים כשרים בממשלה, וזה בלי לכלול את יעקב נאמן שאינו ח”כ. עוד שלושה הם סגני שרים. לשם השוואה, רק חמישה מחברי ישראל ביתנו (15 מנדטים) מכהנים כשרים ועוד אחד כסגן שר. סחטנות קואליציונית? לא ולא. סחטנות פנים-מפלגתית.

אז האם אני אומר שהגבלת מספר השרים היא רעיון רע? לא. רעיון מצויין. אבל בלתי ניתן ליישום. כבר ניסו פעם אחת, והוא בוטל. אלא אם נשריין את הסעיף הזה ברוב מיוחס במיוחד, לא ניתן יהיה להגן עליו מפני ראש ממשלה מיועד שינסה להרכיב קואליציה. ולא נראה לי הגיוני שהסעיף היחיד בחוקי היסוד של ישראל שישוריין ברוב מיוחס יהיה דווקא סעיף שולי שכזה. אבל בין כה וכה, הבעיה כלל אינה בשיטה – היא באנשים, בתרבות הפוליטית שאפשרה לממשלה הזו לקום בלי שמישהו יניד עפעף או יחשוב שזו עילה לא להצביע לליכוד שוב.

הסעיף האחרון הוא המוזר מכולם: דרישה להעלות את מספר המנדטים הדרוש כדי להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון. עד 1991 ניתן היה להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון בכל רוב. כלומר, אם היו שלושה ח”כים במליאה ושניים הצביעו אי אמון, הממשלה נפלה. החוק תוקן, והצבעת אי אמון כיום דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת – כלומר, לפחות 61 ח”כים צריכים להביע אי אמון בממשלה המכהנת, ולתת אמון בראש ממשלה מיועד חלופי. ההצעה של המיה”א דורשת להגדיל את המספר הזה. משמע: היא רוצה לאפשר מצב של ממשלת מיעוט. ממשלות מיעוט הן פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בשיטה פרלמנטרית. הן קורות, לעיתים, במדינות בהן לא מקובל להקים קואליציות, אבל הסיבה היחידה שהן לא קורסות תוך יומיים היא כדי לא לעצבן את המצביעים. אז סוחבים שנתיים של חוסר תפקוד טוטאלי, ובסוף הולכים לבחירות. בקנדה עשו את זה שלוש פעמים רצופות בשנים האחרונות.

אבל יותר מכך – עצם העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט אינה מחוייבת הצבעת אי אמון – כאמור, ממשלות מיעוט קיימות במדינות אחרות, למרות שהאופוזיציה יכולה להפיל אותן בכל רגע. שוב, עניין של תרבות. בישראל הצבעות אי אמון הפכו לעניין של מה בכך, בעיקר בגלל שהאופוזיציה גילתה שניטל עוקצן ברגע שנדרשו 61 מנדטים כדי לזכות בהן. הצבעות אי אמון הפכו למשהו הצהרתי, וממשהו שמשיג כותרות ראשיות, הן הפכו לעוד חלק מייגע של סדר היום של הכנסת שאף אחד לא מדווח אליו ולאף אחד לא אכפת ממנו.

אבל מה שהכי מוזר בסיפור הזה הוא שבכל ההיסטוריה של ישראל, רק ממשלה אחת נפלה בהצעת אי אמון – ממשלת האחדות של 1988, שנפלה בתרגיל המסריח ב-1990. אף אחד עד אז או מאז לא הביא לנפילתה של ממשלה בהצעת אי אמון. יתר על כן – אף אחד לא באמת הגיע קרוב ללאיים על הממשלה מאז שינוי החוק ב-1991. רוב פשוט של הכנסת מספיק כדי לפזר אותה וללכת לבחירות. אם זו המטרה, אין סיבה להצביע אי אמון בממשלה. אלא אם המציעים רוצים גם לחייב את הכנסת להוציא את ימיה כל עוד לא השיגה רוב מיוחס לפיזורה – רעיון די מחריד, בשיטה פרלמנטרית – לא ברור לי מה הם מקווים להשיג פה.

—

האמת היא שזו לא השיטה. מנסים למכור לנו את זה בערך מאז 48, אבל זה שקר. זו התרבות. התרבות הפוליטית בישראל מעקרת את הכנסת מכוחה כגוף מבקר של הרשות המבצעת. התרבות התקשורתית בישראל מציפה אותנו בציניות ומונעת מאיתנו לראות כיצד לנו כאזרחים יש כוח להשפיע על הממשלה. התרבות הארגונית של המפלגות בישראל מנתקת את האזרחים מהמדינה.

הממשלות שלנו גדלו כי הפוליטיקאים גילו שזה לא מזיז לנו. מפלגות סקטוריאליות זוכות לנתח גדול מידי מהעוגה כי המצביעים מוכנים לספוג את זה כדי שהמפלגה “שלהם” תעמוד בראש הממשלה. אפשר לנסות להנדס את תוצאות הבחירות – אפשר אפילו לעשות זאת בהצלחה. אבל זה לא ישנה את התרבות הפוליטית בישראל, ולכן זה לא ישיג את התוצאות הרצויות. האזרח לא יועצם אם רק נשנה את השיטה. אני חושש שהאזרח יאלץ להתאמץ יותר כדי לזכות בהעצמה. איש לא יוכל לעשות זאת עבורו.

#בחירות #דמוקרטיה #ישראליאנה #מדע המדינה #מספרים #משמר הכנסת #פוליטיקה


הערות שוליים

  1. רק כתזכורת, מי שהיה אחראי על הקמפיין ההוא היו בעיקר משפטנים. מדעני מדינה התריעו על התוצאות השליליות של השינוי שהונהג מבעוד מועד, ללא הועיל. ↩
  2. אם יש 10 מושבים באזור בחירה, צריך 10% מהקולות באותו אזור כדי להשיג מנדט. ↩

תגובות

אייל אנונימי · 2012-01-17 01:17:19

הצגת דיון מרתק בהצעות של המרכז הישראלי להעצמת האזרח (השם הזה לגמרי נשמע כמו שם של ארגון קש של יש”ע, קצת כמו של “פרופסורים למען חוסן מדיני”). אבל שכחת את הדבר הכי חשוב: התשדיר המזעזע שלהם. דחילק, ארבע שנים עברו מאז מסע הבחירות של אובאמה, לא נמאס? הפורמט של סלבריטאים מוסרים סאונדבייטים עם בדיחה באמצע התשדיר, סוג של גרסה מודרנית של טקסי בית ספר תיכון עם עריכת MTV, יצא כבר מכל החורים. והתשדיר שלהם הוא כמו שאריות מחוממות של המם המאוס הזה.

על הביקורת שלך אין לי מה להגיד, פרט לזה: היה לי, ולכל מי שמסביבי, תמיד ברור שבחירות אזוריות בישראל הן רעיון איום ונורא, כי במוקדם או במאוחר (על מי אנחנו עובדים? במוקדם) יתחילו הקומבינות על איך לארגן את איזורי הבחירה כדי למנוע יצוג פרופורציוני של ערביי ישראל. אגב, זו נראית כמו דרך מוצלחת לשמור על מדינת כל יהודיה אם במקרה יקום כאן רוב ערבי (למשל, במקרה של מדינה דו-לאומית). כמובן, זו שוב בעיה של התרבות הפוליטית, אבל בכל זאת זה ראוי לציון, אני חושב.

אבנר · 2012-01-17 01:53:13

הרפורמה המדוברת מבוססת על ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל. זה מופיע באתר של המרכז תחת “ועידת נשיא המדינה”. לפי וויקיפדיה הרפורמה כללה: בחירות אזורית-למחצה: לפי ההצעה, 60 חברי כנסת ייבחרו גם בעתיד בבחירות יחסיות ארציות, ועוד 60 ייבחרו בבחירות אזוריות ב-17 אזורים, שניים עד חמישה חברי כנסת בכל אזור. העלאת אחוז החסימה ל-2.5%. סימון מועמדים מועדפים בעיני כל בוחר. הוספת 40 ימי עבודה בשנה לחברי כנסת. חוק חבר כנסת חלופי (החוק הנורווגי).

לינק: http://www.ceci.org.il/?CategoryID=175

דובי · 2012-01-17 06:57:49

אבנר – תודה על הקישור. עברתי בזריזות על ההמלצות שם, והן לא נראות לי דומות במיוחד להצעה של המיה”א. לדוגמא: שיטת הבחירות שהציעה ועידת הנשיא מדברת על פתק אחד ולא שניים (שיטה שמגדילה את הסיכוי לייצור רוב, מצד אחד, אבל משאירה לפחות סיכוי ליצוגיות לקבוצות סקטוריאליות, מצד שני. לא בטוח שאני אוהב את הרעיון, אבל צריך לחשוב עליו יותר). ועדת הנשיא גם לא המליצה להגדיל את מספר הח”כים הדרושים כדי להפיל ממשלה באי אמון, אלא לדרוש שבהצעת אי האמון יכללו גם לפחות שבעה שרים שיכהנו בממשלה החדשה – המטרה, שוב, היא להקשות על הפלת הממשלה (דבר שספק אם יהיה בו צורך, בעיקר לאור השינוי בשיטת הבחירות שמוצע), אבל אופן הביצוע שונה בעליל.

דובי · 2012-01-17 07:15:44

אבנר, בהתעמקות נוספת בדו”ח הועדה, מתגלה כי קלעתי לדעת גדולים. כך נכתב בדו”ח ועדת המשנה לדמוקרטיה תחת איום קיומי, בראשות מורי ורבי גבי שפר:

“הבעיות החמורות האמיתיות של הדמוקרטיה הישראלי[ת] אינן בתחום הארגוני והמוסדי, כלומר אינן בשיטה הפרלמנטארית או בשיטת הבחירות. הבעיות העיקריות הן בתחום התרבות וההתנהגות הפוליטית בישראל. לפיכך, להלן קודם לכל, ההצעות המרכזיות לשינויים בתחום התרבות הפוליטית, ואחר כך ההסברים לאי הצורך בשינויים מרחיקי לכת בשיטה, ובסוף ההצעות לשינויים בתחום הארגוני”.

אני חותם על הדו”ח הזה בשמחה.

לגבי ההצעה הסופית של הועדה, עלתה בליבי גם תהייה לגבי החוקתיות של הגדרת אזור יהודה ושומרון כאזור בחירה מוגדר עם נציגים משלו כאשר, בכל זאת, מדובר בשטחים מוחזקים שאינם תחת ריבונות המדינה באופן רשמי. אני חושש שהפיכת יו”ש לאזור בחירה תנעץ את המסמר האחרון ברעיון שלא מדובר באזור שסופח לישראל דה פקטו, ובעצם יהיה סוג של סיפוח דה-יורה אפילו. אני, כידוע, בעד מדינה דו-לאומית, אבל פה מדובר על סיפוח ללא מתן זכויות לתושבים ובעצם ללא כל התחשבות במשמעות המהלך, ולכך צריך להתנגד. בכלל, כל הצעה לשילוב של בחירות אזוריות תאלץ להתמודד עם הבעיה המשמעותית הזו. הדרך להתחמק מהבעיה היא לאחד את אזורי יהודה ושומרון עם אזורים אחרים בתוך הקו הירוק (ירושלים?), ובכך, לכל הפחות, להפחית מהבוטות שבמהלך.

עדו · 2012-01-17 08:50:38

במילים אחרות לא צריך להחליף את השיטה אלא את המצביעים...

דובי · 2012-01-17 09:07:15

לא להחליף – לתקן.

רונן מנדלקרן · 2012-01-17 11:16:51

נראה שאייל אנונימי צודק לגמרי לגבי החשש ממניפולציה של אזורי הבחירה, ולגבי עניין “הסיפוח” בהקשר של מצביעים בהתנחלויות הרי שאין פה שינוי של ממש – גם כרגע ישנו אזור בחירה אחד, שיש לו בסיס גיאוגרפי, שבחלק ממנו (בשטחים) רק חלק מהתושבים הם אזרחים בעלי זכויות הצבעה. תקן אותי אם אני טועה – אבל נדמה לי שזה רק עניין של נראות.

לגבי ההצעה לשינוי “השיטה” – מעניין שאין שם התייחסות לנושא הפנים-מפלגתי שראובן חזן וגידי רהט עסקו בו בצורה מאד משכנעת – כלומר הבעיה של השינויים בשיטת הבחירות הפנים-מפלגתית, בייחוד במפלגות הגדולות, שיוצר נתק בין האינטרס של המועמדים לבין האינטרס של המפלגות שלהם. נדמה לי שזוהי סיבה מרכזית לכך שאנחנו רואים ח”כים שעושים עבודה פרלמנטרית גרועה ו/או פופוליסטית. במילים אחרות, דנון, חוטובלי ושאר החברים לא היו מגיעים לאן שהגיעו, ולא היו מתנהלים כפי שהם מתנהלים, אלמלא שיטת הפריימריז בליכוד. לחזן ולרהט יש גם הצעות לפתרון: http://ofakim.org.il/zope/home/he/1177615398/1178350680 (אם כי הלינק הזה נפתח לי רק באקספולרר, התנצלות!) (אחת הנקודות שאבנר הביא מתוך “ועדת הנשיא” – סימון מועמדים על-ידי הבוחרים – עלולה למעשה להחריף את המצב; ונדמה לי גם שמשקל רב יותר לאזוריות עלולה להחריף את המתח בין המועמד הבודד לבין המפלגה, כל זמן שלא מתקיים “ניהול מלמעלה” של המפלגה כמו בדוגמה הבריטית; בקיצור שיטה פרלמנטרית קואליציונית מבוסס על תפקוד אפקטיבי של מפלגות, ושאלה חשובה היא איך כל השינויים הללו ישפיעו על המשתנה הזה).

נקודה נוספת שלא מתייחסים אליה בכל הרפורמות “הגדולות” הללו היא לסיכוי לערוך שיפורים משמעותיים באמצעות שינויים מינוריים יחסית – וגם כאן אני מצטט את ראובן חזן – כמו לדוגמה להקטין את מספר ועדות הכנסת ואת מספר החברים בכל ועדה וכך להגדיל את האפקטיביות של עבודת הוועדות, שהיא למעשה חלק מרכזי אם לא הלב של עבודת הכנסת.

אסף · 2012-01-17 16:21:34

תענוג לקרוא. אעיר שלוש הערות.

  1. שולית – dangling modifier מעצבן בתחילת הטקסט: >> “הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז”ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה...” מי ז”ל? ראש האגודה או האגודה? היה קל מאוד להתחמק מהבעיה אם היית כותב “זכרונה לברכה” ולא מקצר ז”ל.

  2. חלק מדבריך סוקרים את הבעייתיות האינהרנטית בשיטת ההצבעה first past the post. אולי תהנה לצפות בקליף הבא (ובסדרת הקליפים אליה הוא שייך) שמנסים להבהיר את הבעייתיות בצורה קלילה: http://www.youtube.com/watch?v=s7tWHJfhiyo

  3. הרבה מהבעייתיות של בחירות אזוריות (או משולבות אזוריות) היא בלתי ניתנת לתיקון. לכן אני מציע שיטה אחרת. בשיטה זו לכל אדם יש קול אחד חיובי ואחד שלילי. הקולות החיוביים נסכמים עבור כל מפלגה, ולאחר מכן כל הקולות השליליים שקיבלה מורדים מהסכום. מפלגה עם סכום סופי שלילי לא נכנסת. כל השאר מיוצגות באופן פרופורציונלי לפי אחוזים. זו שיטה שבאה לעשות שני דברים. אחד, לעודד הצבעה למפלגה האידיאלית של כל מצביע, ע”י הפחתת הצורך להצביע לרע במיעוטו על מנת “להילחם” במפלגה ממנה מאוד חוששים. שניים, לדכא מפלגות שנוטות להתנהגות סחטנית. אלו ש”משחקים יפה” עם אחרים מן הסתם לא יזכו להרבה קולות שליליים במיוחד. כלומר ההצבעה השלילית לא ממש תנוצל נגד מפלגות כגון עלה ירוק או הקשישים שאין הרבה אנשים שמתנגדים להם באופן כה נחרץ – אלו מפלגות שכרגע אין להן סיכוי, אבל מצד שני גם לא ממש מפריעות לאף אחד. יש כאן תמריץ להיות מתון באופן כללי ולשאוף לקונצנזוס. עם הזמן ובאמצעות tit for tat הציבור יעניש מפלגות שלא תורמות לקונצנזוס (ושכיום מצליחות להשיג דברים רק באמצעות סחטנות קואליצניות) ויקדם מלפגות סקטוריאליות אחרות כל עוד התפיסה היא שהן לא דורשות יותר מאשר מגיע להן.

בני · 2012-01-17 16:45:44

אסף, בנוגע לאפשרות לקול שלילי, אני זוכר שקראתי על זה לא מזמן, ואחד הנושאים שעלה זה שהקול השלילי ימחק לחלוטין את המפלגות הערביות. 10 מנדטים חיוביים של הערבים, לעומת 50 מנדטים של מפלגות הימין, שיכולים בקלות למחוק את המנדטים של מפלגות הערבים (פלוס מרץ, חד”ש, וקצת מהמפלגה החדשה שתקום בכל מערכת בחירות).

אני משער ששיטה כזאת תשאיר בסוף בעיקר את המפלגות הגדולות (שאי אפשר למחוק בקול שלילי). לא רחוק ממה שהיינו מקבלים תחת SMD.

אסף · 2012-01-17 16:56:19

בני, אני דווקא חושב שזו הדרך שבא המפלגות הערביות יוכלו לשגשג. אבל זה בטווח הארוך. בטווח הקצר, כן, כנראה הרבה מצביעים יהודיים יצביעו נגד מפלגות ערביות, אבל בבחירות הבאות הם כבר יחטפו את העצבים על מפלגות יהודיות אחרות, ואולי אותן מפלגות ערביות יחליטו על סט מסרים פחות מפלגים. כמו שאני רואה את זה כרגע, המפלגות הערביות ממילא אינן משיגות דבר רוב הזמן כי הן מחוץ לרוב הקואליציות. לעומת זאת, קשה להסביר מדוע מפלגות סקטוריאליות או מפלגות “נושא” אחרות, שאינן בעייתיות בעיניי שאר המצביעים לא ייהנו מעדנה. מי בדיוק יצביע דווקא נגד הקשישים? או נגד הירוקים? אני צופה שאלו יזכו ללא מעט מנדטים, כמו מפלגות אחרות שכיום אין להן ממש סיכוי [שיעול]עלה ירוק![/שיעול].

אגב, שכחתי לציין שלפני שמחסירים את הקולות השליליים מנקים החוצה את כל מי שלא עבר את אחוז החסימה. זה חשוב כי אחרת יש פשוט הרבה יותר מדי מפלגות קטנטנות (לדוגמא הערבים יכולים להתפצל ל10 מפלגות קטנות כדי שהמצביעים השליליים שלהם לא יוכלו להחליט נגד מי להצביע). אין לי מספר ספציפי לאחוז החסימה. יכול להיות 1/120. אבל אני חושב שכל הסוגיה תהיה פחות אקוטית ברגע שניתן להצביע באופן שלילי. צריך קצת לדבג את זה אבל אני עומד מאחורי הרעיון העיקרי.

יריב · 2012-01-17 19:15:42

אסף – השיטה שלך מכניסה המון אלמנטים של הצבעה טקטית (האם המפלגה שלי שנואה מספיק על הציבור שאין טעם להצביע לה? האם להצביע נגד המפלגה הגדולה או המפלגה הקטנה של הצד השני?) ותחזק, כמו שאתה אומר, בעיקר כל מיני מפלגות נישה שאין להן דיעה שמכעיסה מישהו בנושאים החשובים.

יריב · 2012-01-17 21:39:29

יריב – אני לא רואה במה שתיארת דבר רע. אם המפלגה שלי שנואה מדי אולי זה אומר שאני צריך לחשוב מדוע. אולי למצוא מפלגה פחות מפלגת. וחיזוק מפלגות נישה לא מאיימות דווקא נשמע לי דבר טוב.

מאיה · 2012-01-18 13:32:07

הקמפיין של המרכז להעצמת האזרח מעולה, מעביר את המסר ומנוסח היטב. עוד צעד לכיוון השינוי

(קוראי הבלוג שתוהים לגבי התגובה המוזרה קצת הזו מוזמנים לקרוא קצת יותר אודותיה כאן. ד.ק.)

דובי · 2012-01-18 14:09:10

רונן – הנראות היא אכן הבעיה. זה יותר פשוט להציב קלפיות באיזור אקסטרא-טריטוריאלי ולהעמיד פנים שהוא לא מסופח, זה יותר בעייתי להגדיר אזור כבוש כאזור בחירה עם נציגים איזוריים משלו מבלי לייצג את עיקר תושביו. לגבי יתר הערותיך – אני מסכים לגמרי. יצויין שוועדת הנשיא הצביעה גם היא על צמצום מספר הועדות והגדלת מספר הח”כים כהמלצות ראויות לשינוי.

אסף – צר לי, אבל חשבתי שהקישור יבהיר שלאגודה שלום, וראש האגודה הוא זה שנפטר, לצערנו הרב.

לגבי הקול השלילי – משום מה מדובר בהצעה שכמעט בכל פורום שיוצא לי לדבר בו על שיטות בחירה, מישהו מציע אותו. אני מניח שיש בו איזשהו קסם, וכשלא חושבים יותר מדי לעומק, זה נשמע רעיון טוב, כי כולם חושבים על מצביעי שינוי שיצביעו נגד החרדים וככה כולם מרוויחים (חוץ מהחרדים). אבל אם אנחנו חושבים על מצביע אסטרטגי אמיתי, אנחנו צריכים לחשוב על ראשות הממשלה: נגיד, מצביע ליכוד, נגד מי הוא ישתמש בקול השלילי שלו? נגד הפרטנרים הפוטנציאליים של הליכוד, או נגד היריב העיקרי שלו לראשות הממשלה? ההערכה שלי היא שמצביע ליכוד יצביע נגד קדימה או העבודה, ולא נגד ליברמן או נגד החרדים. התוצאה היא שהמפלגות הגדולות תתבטלנה, ונשאר עם מפלגות נישה שלא מספיק מרגיזות אף אחד, אבל מצד שני גם מעטים תומכים בהן. אנשים לא יצביעו נגד מפלגות כי הן שנואות, אלא כי הן יריבות. המחשבה שבפוליטיקה צריך לאחד היא שגויה – כל הדמוקרטיה בנויה על חיכוך ותחרות בין דעות. לפיכך, ההצעה הזו למעשה מנוגדת לבסיסה של הדמוקרטיה, ומכאן שלא תשרת אותה כלל.

דובי · 2012-01-18 14:24:12

אגב, נתקלתי בהצעות של קמפיין “ישראלים להצלת הדמוקרטיה”, והתוכנית שלהם לרפורמה הרבה יותר דומה להצעות של ועידת הנשיא שצוינו לעיל. הרבה יותר נוח לי לתמוך בהם מאשר במיה”א (למרות שאני עדיין לא מבין את הפיקסציה הזו על הצעות אי אמון).

שגיא · 2012-01-18 15:32:40

דובי, זו הפעם הראשונה בחיי בה אני קורא מאמר ומסכים כמעט לכל נקודה שהכותב מציין, אבל המסקנה הסופית שאני מגיע אליה כמעט והפוכה משלו.

במילים אחרות: אני שותף לביקורת שלך בנוגע להצעתם של אנשי המיה”א, ובמיוחד לגבי חוסר הפרטים המאפשר לבחון אותה באופן ענייני. אוסיף גם שעצם התמיכה הממשלתית ביוזמה מעורר בי חשדנות מיידית. כפי שציינת (וכפי שציין אייל, המגיב הראשון) אחת הסכנות הגדולות בכל התעסקות במבנה מערכת המשטר/בחירות בישראל היא שיקולים זרים מצד יוזמי השינוי, שמטרתם האמיתית איננה תיקון פגמים אלא השתקה של יריבים פוליטיים.

אבל אני חולק לחלוטין על טענת הסיכום שלך. זו השיטה, זו ועוד איך השיטה, והעובדה ששינוייה כרוך בסיכונים לא מוריד כהוא זה מהצורך הדוחק לעשות זאת.

לדבריך, התרבות (הפוליטית, התקשורתית, והמפלגתית) היא האשמה במצבה האומלל של הפוליטיקה בישראל. אתה מאשים את הציבור באדישות, בנכונות לספוג עוולות, בחוסר נכונות להתאמץ. כידוע לכולנו, תרבות היא דבר שקשה, קשה מאוד לשנות. אי-לכך, נראה לי שבדברייך יש יאוש מסויים, רמז לאמירה המיוחסת ליצחק בן אהרון – “צריך להחליף את העם”.

לדעתי, הגורם בעל ההשפעה הגדולה ביותר התרבות הפוליטית בארץ הוא שיטת המשטר, בדגש על שיטת הבחירות היחסית-ארצית. שנה את השיטה, ותפעל רבות לשינוי התרבות. אסביר:

מעל לכל, מה שאתה תופס כאדישות מצד הציבור – המאפשרת עוולות שלטון למיניהן – נראה לי כהיפוך סיבה ומסובב: הציבור נהיה אדיש על רקע ההבנה שבמציאות הקיימת אין להצבעתם השפעה על התנהלות השלטון. זו לא חוסר אכפתיות, זה יאוש. לא חשוב מה הם שמים בקלפי, כלום לא משתנה.

לתפיסתי זו הבעיה המרכזית במערכת השלטון שלנו: לא ריבוי המפלגות, לא הסקטוריאליות – אלא חוסר היכולת לחייב פוליטקאים לאמינות מול הבוחר.

כתבתי בהרחבה על מה שאני רואה כקרטליזציה של המפלגות הגדולות (“הקרטל הגדול מכולם”, http://www.nishbar.co.il/?p=639), אך בשני משפטים: אין בימינו כמעט שום הבדל בין מפלגות אלו, למרות המאמצים הרבים שהן משקיעות בשכנוע הציבור שזה אינו המצב. כמו כל קרטל טוב, הן משתפות פעולה מול כל נסיון חיצוני לשינוי הסטטוס-קוו, וכך מכשילות כל מפלגה חברתית חדשה המאיימת על בסיס המצביעים שלהן. ד”ש, שינוי, אפילו הגמלאים.

הגורם המרכזי המאפשר למצב זה להמשך היא העובדה שכוחם של חברי הכנסת מושתת באופן כמעט מוחלט על בסיס הכוח שלהם במפלגה, והאחריות האישית מול הבוחרים היא שיקול מישני במקרה הטוב. זה נובע באופן ישיר משיטת הבחירות.

מילת המפתח פה היא “accountability”, שלפי מיטב ידיעתי אין לה מקבילה מדוייקת בעברית (אולי לא במקרה). מתן דין וחשבון? אחריות? כל החלטה של פוליטיקאי מבוססת על בחינה של שיקולי עלות-תועלת. השיטה הקיימת מצמצמת את משקל האחריות לבוחר כמעט לאפס, ובכך גוררת את נצחון השיקולים הפוליטיים קצרי הטווח. במובן ניכר, הפוליטיקאים לכודים בשיטה לא פחות מאיתנו. האם מישהו מכם באמת מאמין שביבי, אולמרט, שרון, ברק – או כל ראש ממשלה אחר בעשרות השנים האחרונות – חושב שזה רעיון טוב לשתף פעולה עם סחטנות החרדים, לדוגמא? לפטור אותם מחינוך שיאפשר להם להתקיים בכבוד?

שנה את כללי המשחק, והתרבות כבר תשתנה מאליה.

דובי · 2012-01-18 17:28:35

המילה שאתה מחפש היא “אחריותיות” – וכן, זו מילה מכוערת ולא בדיוק נפוצה, אבל הסיבה לכך היא התרבות בישראל, ולא השיטה. גם בהיררכיה תאגידית אין מושג של “אחריותיות” בישראל, בניגוד למדינות אחרות – כאן אי אפשר להאשים את השיטה.

אבל הסיבה האמיתית שאני חושב שאתה טועה היא דווקא בגלל שאני מסכים לחלק גדול מהניתוח שלך. לא רק אני – קלעת כאן לניתוח מאוד חשוב בתחום של לימודי מפלגות במדע המדינה: רעיון “הקרטליזציה של המפלגות” (אפילו אותן מילים שאתה בחרת בהן!). יש רק בעיה אחת: רעיון “מפלגת הקרטל” נוסח לראשונה ב-1995 ע”י כץ ומאייר (Katz and Mair), והתייחס דווקא למדינות אירופה וצפון אמריקה. הנה הניסוח שלהם ממאמר מ-2009 שמסכם ומשיב לספרות הענפה שנכתבה בעקבות אותו מאמר מופתי: “the concept of the “cartel party” was first proposed as a means of drawing attention to patterns of inter- party collusion or cooperation as well as competition, and as a way of emphasizing the influence of the state on party development. The cartel party is a type that is postulated to emerge in democratic polities that are characterized by the interpenetration of party and state and by a tendency towards inter-party collusion. With the development of the cartel party, the goals of politics become self-referential, professional, and technocratic, and what substantive inter- party competition remains becomes focused on the efficient and effective management of the polity. Competition between cartel parties focuses less on differences in policy and more—in a manner consistent with Bernard Manin’s notion of “audience democracy’—on the provision of spectacle, image, and theater.1”

נשמע מאוד דומה למה שאתה מתאר, לא? וזה מתייחס לכל מדינות אירופה, על שיטותיהן השונות. שינוי שיטת הבחירות, או אפילו שיטת הממשל, לא יתקן את הבעיה הזו, משום שאותה הבעיה צצה בהרבה מדינות עם שיטות שונות, חלקן שיטות שאולי היית רוצה לשנות את השיטה ישראלית כדי שתהיה דומה יותר אליהן (יש תועלת בהיותי מדען מדינה השוואתי! הידד!).

למעשה, כשחושבים על זה, דווקא השיטה הישראלית, עם החסמים המאוד נמוכים לכניסת מפלגות חדשות, הייתה צריכה להתמודד עם הבעיה שאתה מתאר יותר בקלות. מפלגות חדשות נכנסו למערכת הישראלית כל הזמן – מד”ש ועד שינוי ועד לפיד. מדוע, אם כן, הדבר לא גרם להחלפת הקרטל המפלגתי במפלגה חדשה? אם בכלל, בישראל המצב יותר גרוע מאשר מדינות שהשיטה שלהן צריכה להקל על הקרטליזציה של המפלגות. הכיצד? ההסבר הוא שהגורם לקרטליזציה הוא לא השיטה, אלא התרבות. ישנם גורמים גלובליים שגרמו להתגברות תופעות תרבותיות בכל העולם הדמוקרטי, שהחריפו את ה”גרעון הדמוקרטי” בהרבה מדינות – ובישראל עוד יותר מהרבה מקומות אחרים, בגלל התרבות הבעייתית מלכתחילה בה. תחשוב תקשורת צינית, תחשוב התגברות ההון שאינו תלוי במדינות אלא מפעיל על המדינה כוח דיספרופורציונלי, תחשוב ניאו-ליברליזם והתפרקות מדינת הרווחה. כל המהלכים הללו גרמו להתגברות של מה שאתה תיארת: יאוש וריחוק מהפוליטיקה. אבל שינוי השיטה לא יעזור. האם זו תבוסתנות מיואשת? לא. אפשר לשנות. אבל צריך לדעת מה. שינויים חוזרים ונשנים של השיטה רק יגבירו את היאוש, משום שהם לא יביאו לתיקון, ויגרמו לתחושה הרבה יותר משמעותית של “אין מה לעשות”.

לא שומעים! » דמוקרטיה לא בונים על שקרים · 2012-01-18 18:14:27

[...] על המרכז הישראלי להעצמת האזרח והקמפיין החדש שלהם לשינוי שיטת הבחירות. היום קיבלתי תגובה חדשה תחת הפוסט ההוא, מאת אחת [...]

שגיא · 2012-01-18 22:56:58

ובכן דובי, קראתי את המאמר של Katz & Mair, והוא אכן מסקרן. לאלו מכם שלא מתכוונים לטרוח (25 עמודים לא כולל ביבליוגרפיה), הכותבים מציגים מודל שאני מתפתה לכנות “אבולוצייה, גרסת המפלגות”. 4 זני מפלגות, שהתפתחו זה מתוך זה על רקע שינויים חברתיים וטכנולוגיים. לפי סדר ההופעה, מדובר ב:

מפלגות עילית, שאפיינו בעיקר את התקופה בה זכות ההצבעה לא הייתה כללית. מפלגות ההמון, המקבילות במידה רבה למה שמכונה בישראל מפלגות סקטוריאליות. מפלגות “catch-all”, הפונות לקהל בוחרים רחב על חשבון האידיאולוגיה. מפלגות הקרטל, המתאפיינות בשיתוף פעולה עם יריביהן הפוליטיים ואינטגרציה גוברת עם מוסדות המדינה.

הכותבים נמנעים במופגן מגישה שיפוטית בכתיבתם, ומציגים את הווצרות מפלגות הקרטל (כמו שאר סוגי המפלגות) באור נייטרלי, כתוצר בלתי נמנע של תהליכים חברתיים. אולי פה המקום לציין שאני מעט מתקשה להצדיק את הגדרת מפלגות “catch-all” ומפלגות הקרטל כשתי קטגוריות מובחנות. הסוג השני נראה לי כדוגמה צרופה יותר של הסוג הראשון, נקודה מתקדמת יותר של אותו התהליך.

לענייננו, אני מקבל את טענתך בדבר ההקבלה בין מושג מפלגות הקרטל של Katz ו-Mair והקרטלזיציה של המפלגות בישראל עליה אני מלין. אכן, נראה שמדובר בתופעה גלובלית.

לאור זאת, אנסח את טענתי המרכזית מחדש: הקרטליזציה של מפלגות השלטון בישראל – תופעה שאינה בהכרח מיוחדת רק לה – במשולב עם שיטת הבחירות היחסית-ארצית, יצרו מצב בו השפעת המצביעים על התנהלות השלטון ונבחרי הציבור שואפת לאפס.

אני מתקשה לגייס את האובייקטיביות האדישה של Mair ו-Katz בנוגע לתופעת הקרטלזיציה. אפילו במקרים המתונים ביותר, היא גורמת לצמצום התחרות בין המפלגות השונות וכתוצאה לצמצום המוטיבציה שלהן לתפקוד איכותי. ועדיין, בשיטה בה המפלגה איננה המוקד, התחרות בין המתמודדים נשמרת. עדיין יש (מילה איומה!) אחריותיות. בישראל, המצב חמור שבעתיים. אתה אמור להצביע למפלגה מסויימת, לא לאדם מסויים. הקרטליזציה גרמה למפלגות השלטון להדמות זו לזו באופן מוחלט. מה המשמעות של ההצבעה שלך כעת? סליחה על הדרמטיות, אבל איפה הדמוקרטיה? בבחירה בין גוש זבל לגוש פסולת?

לשאלתך בדבר העמידות של הקרטל בישראל – אינני מסכים עם הערכתך שהחסמים הנמוכים לכניסת מפלגות חדשות מהווים שיקול משמעותי לגבי הנושא. הרשה לי לצטט את עצמי:

“כמו כל קרטל טוב, משתפות פעולה מול כל נסיון חיצוני לשינוי הסטטוס-קוו, וכך מכשילות כל מפלגה חברתית חדשה המאיימת על בסיס המצביעים שלהן.” במילים אחרות, כשלונן של מפלגות השינוי החברתי לדורותיהן נובע מכך שגם כאשר הן בקואליציה, מפלגות הגוורדיה הישנה מונעות מהם הישגים משמעותיים. גם על זה כתבתי בהרחבה – “מאבק החילונים: כרוניקה של טעות בזיהוי אויב”. http://www.nishbar.co.il/?p=667

שוב, אאלץ להסכים איתך ולא להסכים איתך: אמנם קיימים גורמים גלובליים שגרמו לאותו “גרעון דמוקרטי” שאתה מתייחס אליו, אבל מידת הנזק שהם גורמים לו מושפעת בהחלט משיטת הבחירות. תופעות בישראל שהיו בעייתיות לפני הופעת הגורמים הללו, הפכו להרסניות בנוכחותם.

אינני מטיף לשינוי באשר הוא שינוי. אני שותף מוחלט לאמירתך: אפשר לשנות, אבל צריך לדעת מה. העובדה שבשנות התשעים פוליטקאים שיחקו עם שיטת הבחירות באופן כושל לא מורידה מהצורך לתקנה באופן ראוי. לתפיסתי, שיטה בה כל אחד ואחד מנבחרי הציבור יאלצו להתמודד על המנדט שלהם באופן ישיר תפעל רבות לצמצום הרעות החולות בפוליטיקה הישראלית.

להמחשה, וברוח הויכוח הציבורי הנוכחי, דמיין לעצמכם ח”כ המנסה להבחר לכהונה נוספת במערכת בחירות ישירה. דמיין אותו נאלץ לענות לשאלה כגון: “מר כהן, לפני הבחירות הקודמות הצהרת שתפעל לשיוויון וקידום החינוך בארץ. מדוע הצבעת בעד המשך הפטור לחרדים מלימודי תוכנית הליבה?”

יריב · 2012-01-18 23:27:28

שגיא, לא צריך לדמיין את הח”כ הזה, אפשר להסתכל על מה שקורה בארה”ב, שבה כל חבר קונגרס נתון לבחירה ישירה. שיעור הבחירה מחדש שם נע בין 95% בבחירות רגילות ל- 80% בבחירות שבהן מתחלפת מפלגת השלטון. http://www.opensecrets.org/bigpicture/reelect.php

אורי · 2012-01-19 10:45:12

שגיא, המצב בבריטניה (בחירות ישירות לנציגים מקומיים) דומה מאוד למצב בארה”ב, ולבוחרים מעט השפעה על זהות הנציג שלהם.

למעשה אין בחירות ישירות – המפלגה היא זו שבוחרת מי יהיה הנציג מטעמה שירוץ בכל איזור, והציבור בוחר את נציג המפלגה המועדפת עליו.

אם קורה והנציג לא יכול לרוץ שוב, המפלגה היא זאת שבוחרת מי יחליף את הנציג, לא הציבור.

תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » “ישראלים” “להצלת” “הדמוקרטיה” · 2012-01-19 10:58:57

[...] שכתב דובי לפני ימים אחדים בנוגע להגבלת מספר החברים בממשלה, דווקא [...]

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: איום אמין

הפוסט הבא: הצעת חוק יסוד: החוקה

הייתה היום, כך שמעתי, הפגנה בכיכר רבין נגד התיקון לחוק הפליטים. אין לי אלא כבוד והערכה לאנשים שהלכו להפגנה הזו, כמו גם להפגנות אחרות. הלוואי והייתי במצב להגיע ליותר מהן. אני רוצה להבהיר כבר בתחילת הפוסט שאין כאן ביקורת על המפגינים, אלא רק ניסיון לחשוב קדימה, איך לנצל את האנרגיות המצויינות הללו בצורה יותר יעילה.

העניין עם ההפגנות הללו הוא שהן מופנות כלפי האנשים הלא נכונים. המפגינים מנסים, באמצעות ההפגנה, לשנות את מדיניות הממשלה. זה לא יקרה. זה לא יקרה משום שבפוליטיקה – כמו בכל דבר שבעיקרו הוא קונפליקט בין שני צדדים או יותר – אין לשום דבר תועלת אלא אם הוא מכיל איזשהו איום אמין. והמפגינים הללו בכיכר רבין, הם לא מהווים איום אמין על אף אחת מהמפלגות שנמצאות עכשיו בממשלה.

את ההפגנה של היום היו צריכים לערוך בשכונת התקווה, לא בכיכר רבין. לא בגלל הסיבה שתומכי החקיקה היו נותנים — “נראה אתכם חיים עם כל המסתננים הללו סביבכם כל הזמן” — אלא בגלל ששם חיים האנשים שאותם צריכים לשכנע המפגינים. אם האנשים שסובלים הכי הרבה מתופעות הלוואי של כניסת הפליטים ישתכנעו שלא נכון לגרש אותם או לאסור אותם, אלא יש דרכים טובות יותר למנוע את ההשלכות הבעיתיות של המצאותם בישראל בלי למנוע מהם את ההגנה שישראל יכולה לספק להם, זה יעשה הרבה יותר למען הפליטים מאשר כל ההפגנות בכיכר רבין. ואם נוכל לשכנע אותם שבבעיות שהם חווים לא אשמים הפליטים או מהגרי העבודה או השב”חים, אלא מדיניות הממשלה, ואם נוכל לשכנע אותם לא להצביע לליכוד או לישראל ביתנו בבחירות הבאות, זה יהיה איום אמין על הממשלה. זה יגרום להם להקשיב, ולתקן. כבר כתבתי בעבר שאנחנו חייבים להעביר את הציבור מהסלון למרפסת – מצפיה במחאה על מסך הטלוויזיה להשתתפות בה ברחובות הערים ברחבי הארץ. טוב שהתל-אביבים יפגינו בתל-אביב, אבל חשוב גם שהרחובותים יפגינו ברחובות, שהנתנייתים יפגינו בנתניה, שהבאר-שבעים יפגינו בבאר-שבע והכרמיאלים יפגינו בכרמיאל. שם נמצאים האנשים שאנחנו צריכים לשכנע, לא בכיכר רבין ולא בקריית הממשלה בירושלים.

אם אנחנו רוצים שהמחאה תשפיע לטווח ארוך, אנחנו צריכים לעשות חוגי בית וחוגי רחוב שיפנו לאנשים במקומות שבהם המפלגות שמרכיבות את הקואליציה קיבלו הכי הרבה תמיכה, לא במעוזי מרצ. אנחנו צריכים לפנות לאוכלוסיות שאנחנו יודעים שמצביעות נגד האינטרסים של עצמן כי שכנעו אותם שלשנוא את האחר זו הדרך היחידה לדאוג לעצמך. אנחנו צריכים ללכת לעולים מברה”מ שמצאו את עצמם מעבר לקו הירוק כי שם היה זול לקנות בית טוב, ועכשיו חושבים שהם צריכים להצביע לליברמן כדי שלא יאבדו את כל מה שיש להם. אנחנו צריכים ללכת לתושבי הדרום ולשכנע אותם שטיפול ממשלתי נכון יכול לסייע להם יותר מכל מדיניות יד קשה כנגד הבדואים. אנחנו צריכים להפגש עם אנשים אמיתיים, לדבר איתם, להתווכח איתם פנים מול פנים, לא במטרה להוכיח להם כמה שהם טועים, אלא במטרה להראות להם שאנחנו יכולים להיות כולנו באותו צד, ושכולם ירוויחו מזה.

כי עד שאנשי השכונות לא יפגשו עם פליטים פנים מול פנים, ישמעו את סיפוריהם, יצרו קשרים איתם ויבינו שגם הם, ברובם הגדול, סובלים מהאלימות והפשיעה, וגם הם רוצים למנוע את התופעות השליליות שמתלוות לחיי העוני המרוד שהם סובלים ממנו – עד שזה יקרה, אנחנו לא נוכל להסתובב ולהגיד לנתניהו: תעשה מה שאנחנו אומרים, או שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלך.

המוחים בקיץ סירבו להגיד בפה מלא “שנו את המדיניות, או שלא נצביע עבורכם”. המפגינים היום לא יכולים לאיים מכיוון שבין כה וכה הם לא הצביעו לקואליציה הנוכחית. גם אלו וגם אלו לא יוכלו להביא לשינוי. כל אחד מאיתנו, שמאמין בערכים שהמחאה הרימה על נס, צריך לשאול את עצמו מדי יום “מה אני עשיתי היום כדי לשכנע מצביע ליכוד שלא לחזור על כך בבחירות הבאות, אלא אם תשתנה מדיניות הממשלה?” רק כך יש לנו סיכוי לייצר איום אמין על העומדים בראשה.

—

וחצי מילה על חוק הפליטים: פליטים הם בעיה קשה בכל רחבי העולם. החוק הבינלאומי מאוד מתקדם, אבל מעטות המדינות שמיישמות אותו באופן ראוי. ישראל אינה חריגה מאוד כאן, עד כמה שאני מבין, ומיקומה הגיאוגרפי מציב אותה בעמדה בעייתית יותר מרוב המדינות שישמחו להטיף לנו מוסר. צריך להתנגד לחקיקה החדשה, אבל אסור לנו להתעלם מהמצוקה האמיתית והבעיות הקשות שסוגיית הפליטים מעמידה בפנינו. כתבתי על כך בעבר, וחשוב שהדיון הזה יתקיים. לא כדאי שהטיעונים של הצד שלנו יתעלמו מהבעיות ויעמידו פנים שישראל מסוגלת לקיים את החוק הבינלאומי ככתבו בעת שאף מדינה אחרת לא עושה כן. חשוב שכל ניסיון של ישראל להתמודד עם המצב יעשה בשיתוף עם הקהילה הבינלאומית ותוך הטלת חלק גדול מהאחריות על מדינות אחרות, כשישראל משמשת לכל היותר תחנת מעבר לרוב הפליטים שמגיעים לגבולה.

את הפשטנות הפופוליסטית של הממשלה והימין לא צריך להעמיד מול פשטנות פופוליסטית של השמאל, אלא מול דיון מעמיק ומורכב בסוגיה הלא פשוטה הזו.

#אופוזיציה #דמוקרטיה #חברה #ישראליאנה #מחאת המאהלים #מציאות


תגובות

רחביה ברמן · 2012-01-10 21:38:59

פוסט מבריק.

יאיר poes · 2012-01-10 22:28:48

נדמה לי שיעיל יותר להתפקד לליכוד (כפי שמציעים לא מעט אנשים) ולחזק את הגורמים שם שמתנגדים לחוק הזה ולחוקים אחרים. אני כאן בהחלט מצטרף למגמה שהתחילו אחרים כי בעיני במצב הנוכחי אין לאופציות אחרות סיכוי ממשי. לפחות לא בטווח הקצר. מי שמגן על מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית אלה רובי ריבלין ודן מרידור, וצריך לדאוג שהם לא יימחקו מהליכוד.

לשכונת התקווה ולקולות שם יש השפעה מועטה לדעתי על החקיקה הזאת, המחוקקים והפופוליסטים למיניהם מנצלים את התקווה ולא להפך. זו התרשמותי לפחות.

אהרן · 2012-01-11 07:32:40

אם היית כותב את הפוסט הזה לפני כמה חודשים, מקנדה הרחוקה, הייתי אומר – רעיון טוב, הלוואי שמישהו ייקח את זה על עצמו. אבל אתה כאן, לא? אז אני זורק את הכדור חזרה למגרש שלך – למה שלא תארגן, או לפחות תציע להשתתף בארגון, של הפגנה או חוגי בית בשכונת התקווה, או בלוינסקי, או באשדוד או בכל מקום שיש בו ריכוזי פליטים?

אני מסכים עם הפוסט הזה ועם המסקנות שלו, אבל אחד הדברים החשובים שלמדנו בקיץ האחרון זה שאם יש לך רעיון טוב – קח עליו אחריות, אחרת הוא לא יתממש. דוגמה מצוינת נותן לנו דרור פויר, שלפני חודשיים קרא לעיתונאים להתאגד – ואז הלך והקים איגוד עיתונאים.

אני מתנצל מאוד אם התגובה הזאת נשמעת כהטפה, זאת ממש לא הכוונה שלי. אני כותב אותה כי אני רוצה לראות את ההצעות שבה מתרחשות במציאות, אבל לי אין זמן ואנרגיה לממש אותן.

בתחילת יולי אושר בכנסת חוק החרם, שהוביל לשורה של ציוצים מתוסכלים בטוויטר, שאחד מהם גם התגלגל להיות הפגנה קטנה אך משמעותית בכיכר רבין. כמה ימים אחר כך, איוונט בפייסבוק התגלגל להיות עיר אוהלים בשדרות רוטשילד, שבהמשך סחפה איתה את המדינה כולה. בחצי שנה האחרונה הוכחנו פעם אחר פעם שרעיונות טובים שמתגלגלים ברשת יכולים להפוך למציאות – בתנאי שיש מי שלוקח עליהם אחריות. אז מה אתה אומר דובי, ההפגנה הבאה (או חוגי הבית, או חוגי הרחוב) עליך? אני בטוח שיהיו לא מעט אנשים שיצטרפו אליך.

יאיר poes · 2012-01-11 12:12:05

ועוד מילה: נדמה לי שאין “סכנה” שהמערב יטיף מוסר לישראל בשאלת הפליטים. את האירופאים זה לא מעניין – או ליתר דיוק, כל צעד של מדינות הפריפריה שיכול להפחית את מספר הפליטים באירופה, מבחינתם זה בסדר. האיחוד האירופי קיים שת”פ הדוק עם לוב של קדאפי בנושא הזה, בראיית לוב כגבולה הדרומי של אירופה. כשהעניין עלה בפורומים של זכויות אדם באו”ם, האירופאים הביעו הבנה לפעולות ישראל. לכן מי שמצפה להתערבות בינ”ל בנושא הזה – שלא יצפה.

בחוק הזוועתי הזה צריך להילחם בארץ, בחברה הישראלית.

כל זה כשאני מצטרף לדעתך שזה לא נושא פשוט ושהדיון סובל מפופוליזם.

דיגו · 2012-01-11 14:26:35

אבל שכונת התקווה זה כ”כ רחוק, וקר עכשיו.

אנטי · 2012-01-15 11:59:07

למה ששכונת התקווה תשתף פעולה עם משהו שנוגד את האינטרסים שלה?

דובי · 2012-01-15 12:15:49

אנטי – זה לא נוגד את האינטרסים שלה. טיפול נאות בפליטים יגרום לשיפור איכות החיים בשכונה (בין השאר, גם בגלל שלא כל הפליטים יתנקזו לשכונות הכי חלשות, אבל גם בגלל שטיפול נאות בפשיעה כפשיעה, ולא באנשים ספציפיים, יתרום לאיכות החיים שם).

הפוסט הקודם: מה ישראלי בעיניך?

הפוסט הבא: זו התרבות, גאון