להתלונן על ארץ האמורי זה הכי פברואר 2011, אני יודע, ובכל זאת, הפוסט האחרון שם, שעוסק בהתברגנותם של ההומוסקסואלים, או אולי במיינסטרימיזציה של ההומוסקסואליות, או בעצם בסחיזציה של הקוויריות, העלה לי מחדש את הנרווים שתמיד מלווים כל דיון על הבלוג הזה, שתמיד נמצא שלושה צעדים שמאלה ממך.

בפוסט יוצא עפרי אילני כנגד הסירוב של הקהילה ההומוסקסואלית להגיד משהו מהותי על הומוסקסואלים, על מה הם רוצים. במקום זאת, השיח הקווירי לפי אילני מתרכז כל כולו בזכויות, בדיכויין של הזכויות, ובקטלוג עוד ועוד זהויות ותת-זהויות מסוגים שונים. אילני מתלונן שההומואים שנלחמו כנגד המהותנות של ההומוסקסואליות למעשה נטרלו את היכולת לדבר על ההומוסקסואל, ובכך עיקרו את התשוקה שבהומוסקסואליות.

כי אילני אינו רואה בהומוסקסואליות נטייה מינית. הומוסקסואליות עבורו היא אידאולוגיה. הוא מצטט את יותם ראובני מתוך ראיון שקיים איתו: “לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר.” הומוסקסואליות כפתרון ירוק לבעיה המלתוסיאנית.

“ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה” קובע אילני, משום שבלי ההמהפכנות שלכאורה נטועה בהומוסקסואליות (אם לא בהומוסקסואלים עצמם), אין לה קיום. בכך הופך אילני סיבה ומסובב. כמו אינספור מהפכנים-פרפטואליים שקדמו לו – כמו הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית, כמו המפלגה המהפכנית הממוסדת במקסיקו – אילני המשיך לשאת את נס המרד הרבה אחרי שהושגה המטרה, ולפתע הביט סביבו וגילה שכל אחיו לנשק כבר מזמן פשטו מדים וחזרו לחייהם הנוחים יותר. כי ההומוסקסואלים נלחמו לא על הכרה במהות שלהם, אלא על התעלמות ממנה, והנשק הטוב ביותר למלחמה כזו הוא הכחשת המהות הזו. זו הסיבה להתרבות המתמשכת של הזהויות – כי ככל שמבהירים שבעצם אי אפשר לדבר על “סטרייט” מול “גיי”, כשם שאי אפשר לדבר על “גבר” מול “אשה”, במילים אחרות, ככל שמבטלים את התפיסה המהותנית של ההומוסקסואליות, כך מצטמצם המקום לאפליה ולדיכוי.

במילים אחרות, המאבק ההומוסקסואלי היה מאבק ליברלי קלאסי. ככזה, מעניין להשוות אותו למאבק הפמיניסטי, שגם הוא השיג את מטרותיו (וכמו המאבק ההומוסקסואלי, גם הוא השיג את המטרות שלו בעיקר עבור האליטות מהמעמד הבינוני-גבוה, ועל הזין של כולם השחורים/מזרחיים/היספנים/ערבים/עניים/דתיים שעדיין סובלים דיכוי אלים ומשפיל. אם הם לא חיים ב-LA או בת”א, הם לא מעניינים אותנו). וכאשר המהפכניות הפמיניסטיות גילו שעיקר הגייסות שלהן פרשו לעסוק בעריכת דין או ברפואה כי מספיק, הן הפכו את הכיוון של המהפכה והמשיכו בעיניים עצומות חזרה למקום ממנו ברחו – אל הרדיקליזציה של המהותנות. כך פתאום יש זרמים פמיניסטיים שמסבירים לנו שהמהות של האשה זה הרחם. וכך יש לנו עכשיו את עפרי אילני שמסביר לנו שהמהות של ההומוסקסואל היא התשוקה – כן, בדיוק הסטריאוטיפ ממנו מנסים ההומוסקסואלים לברוח כל כך הרבה שנים. כמו כל כך הרבה מהפכנים לפניו, אילני הופך בשם המהפכה התמידית לריאקציונר שמרן.

אך אילני אינו מסתפק בקביעה שהומוסקסואליות היא אידאולוגיה – גם ההטרוסקסואליות לשיטתו היא אידאולוגיה, והשתיים נתונות בקרב איתנים. לכן, אחרי שכולנו(?) קיבלנו כבר את ההנחה שהומוסקסואלים פשוט נולדו ככה, שזו לא בחירה, שזה נובע ממשהו שאין להם שליטה עליו ולא ניתן לשנות אותו, “השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.” באותו אופן שבו השתמשנו בידע שלנו על הגנטיקה של הג'ינג'ים כדי למחוק אותם מעל פני האדמה, אני מניח.

אילני הופך סיבה ומסובב, משום שאין זאת שההומוסקסואלים נאבקו כדי ליצור קהילה – הם יצרו קהילה כדי להאבק. וכאשר בסופו של דבר באמת ינצחו בקרב, כאשר זהותו המינית של אדם כבר באמת לא תעניין אף אחד, הקהילה תתפרק לאטומים שהרכיבו אותה. ולא – הם לא “נוטשים את המחנה”, כפי שמתאר זאת אילני באופן מתמיה משהו ¹ – הם עשו את מה שהם נלחמו כדי שיוכלו לעשות. הם הופכים לאטומים גאים.

ואין משמעות הדבר שהם הפכו לזהים לסטרייטים, בדיוק כשם שמאבקן של הנשים לא הושלם בכך שהן הפכו להיות “כמו גברים”. המאבק הוא לשיוויון, וכדי להשיג שיוויון אי אפשר רק לקרב צד אחד לצד השני, אלא שני הצדדים צריכים להתקרב. שיוויון כלכלי לא יושג על ידי הפיכת כולם לעשירים, אלא על ידי הפיכת כולם למעמד בינוני. שיוויון מגדרי לא יושג על ידי הפיכת כל הנשים לגברים, אלא על ידי התרת הרסן על נשים ועל גברים כאחד להיות מה שהם רוצים. ושיוויון מיני לא יושג ² על ידי הפיכת ההומואים ל”סטרייטים ששוכבים עם בני מינם”, אלא על ידי הפיכת הנטייה המינית של כל אדם לבלתי רלוונטית לכל דבר שאינו מערכת יחסים רומנטית. כך יוכל כל אדם, גיי, סטרייט או משהו אחר, להגדיר את המהות שלו בעצמו, בלי להיות תלוי באיזו הגדרה מכלילה שתסיק מהעדפותיו במיטה על שאר הווייתו.

ואילני יאלץ לחפש חיילים חדשים בשביל המהפכה שלו.

#אומואים #זכויות #חברה #ישראליאנה #פמיניזם #שכנים

הפוסט הקודם: חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה

הפוסט הבא: תעשיית קוטג'ים

בחברה הדמוקרטית לאדם יש חירויות מסוימות – חופש הדיבור היא מן המוכרות שבהן. החירויות הללו משמען שהשלטון לא יפגע באדם אם יאמר משהו (במגבלות מסויימות הנובעות מחוקי לשון הרע, סודות בטחוניים וכיו”ב), ולא ימנע ממנה להגיד את שעל ליבו.

אבל החירויות הללו אינן מטילות חובה על החברה בכללותה. אין בעקרון חופש הדיבור, למשל, כדי לחייב עיתון לפרסם מאמר שנוגד את עקרונותיהם של העורכים. יתר על כן, העובדה שהדיבור הוא חופשי (כלומר, אינו מוגבל על-ידי המדינה) אין משמעה שלא יכול להיות לו מחיר, אלא רק שהמחיר הזה לא יושת על-ידי המדינה עצמה. אם חבר שלי אמר דברים נאלחים בעיני, אין חופש הדיבור כופה עלי להמשיך להיות חבר של אותו אדם, אפילו שיש בכך משום פגיעה (נניח) באותו חבר-לשעבר. אם חברה מסחרית כלשהי פצחה בקמפיין פרסומי שוביניסטי ומעליב, מותר לי להפסיק לרכוש את מוצריה למרות שבכך אני לכאורה מעניש אותה על חופש הדיבור שלה.

בימים האחרונים דובר רבות במקרה של אלון עוזיאל, איזה עיתונאי בחצי גרוש שנקט בפרובוקציה פחדנית ברבע גרוש ועשה “מסיבת ריקודים” במרפסת ביתו שמשקיפה על בית קברות בזמן שלמטה נאספו מוקירי זכרו של סמי עופר כדי להפרד ממנו. מדובר במעשה גועלי בכל קנה מידה. אין מדובר במחאה אלא בטנטרום אינפנטילי ומעורר שאט נפש. גם אם נקבל את טענת הסנגורים שצצו לעוזיאל אחרי המקרה ונסכים שסמי עופר הוא אוייב העם, עדיין אפשר לנהוג לפי אותו כלל בסיסי שאומר כי “בנפול אויביך אל תשמח”. במיוחד אין שום הצדקה לפגיעה ברגשותיהם של קרוביו של עופר שבאו להפרד ממנו – הם, או חלקם לבטח, אינם “אויבי מעמד הפועלים” או משהו כזה.

אבל, נואל ככל שיהיה, המעשה חוקי ומותר. ומכאן שאבו מספר אנשים ביקורת על ההחלטה של וואלה, שהעסיקו את עוזיאל כפרילנסר. על כך הגיב, למשל, יוסי גורביץ:

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

אך גם הטענה השניה אינה מוצדקת. העובדה שעוזיאל עשה את מעשיו בשעות הפנאי שלו אינה הופכת אותו לחסין פיטורין על ידי מעסיקיו. יש שני משתנים רלוונטיים כאן, ושניהם פועלים לרעתו של עוזיאל במקרה הזה. המשתנה הראשון הוא הנראות של האדם הנדון בפני לקוחות החברה הפוטנציאליים. אם מהנדס זוטר במפעל של אינטל כותב בבלוג שלו כתבי שטנה גזעניים נגד פועלים זרים שמגיעים לישראל, קשה לטעון שיש לכך השפעה ישירה על התדמית של אינטל, שכן אותו מהנדס אינו חתום על המוצרים שיוצאים תחת ידיו וממילא לא על נקלה יקשר הלקוח הפוטנציאלי בין הגזען החשוך לבין מוצרי החברה. אבל עוזיאל חתום על הכתבות שהוא מפרסם בוואלה. שמו מעטר את דפי האתר, וקשה להגיד שהקורא הממוצע לא יקשר בין שמו של הכותב לבין האתר שבו מופיע שמו. כך הוא הדבר גם לגבי הגזען החשוך. כך, כמובן, גם לגבי מקרים כמו יצחק לאור, שרבים כבר קראו (ובצדק!) להפסקת העסקתו על-ידי עיתון הארץ. ¹

המשתנה השני הוא הנראות של המעשה. ככל שהוא ציבורי יותר, כך סביר יותר לדבר על פגיעה (מוצדקת) בשמו הטוב של האדם, וכתוצאה מכך פגיעה (לא מוצדקת) בשמו של המעסיק. אם נאלחותו של אדם מסתכמת בכך שבביתו פנימה הוא משוחח בחופשיות על שנאתו להומוסקסואלים, ובהנחה שהוא מצליח שלא לבטא את עמדותיו במקום העבודה ולהעכיר את סביבת העבודה עקב כך, הרי שאין כל עילה לפיטורין. אבל ככל שמעשיו של העובד פומביים יותר, כך עולה חוסר הנוחות כתוצאה מהמשך העסקתו. כאשר אדם מפרסם את מעשיו המגעילים במדיה המונית, אל לו להתפלא אם להתבטאויותיו יש מחיר.

עוזיאל נכשל בשני המבחנים – הוא גם חתום על המוצר שהוא מייצר עבור מעסיקיו, והוא גם טרח לפרסם את המעשה האדיוטי שלו בציבור.

למעשים שלנו יש משמעות. הדיבור הוא חופשי, אבל חופשי אין משמעו “חינם”. זה שהדיבור חופשי אין משמעו שאין לו מחיר. לכן, אפילו בחברה דמוקרטית עדיין צריך אומץ לב ועקרונות נחרצים כדי לממש את חופש הדיבור. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר החברתי שבאמירת דברים שחורגים מהטווח הלגיטימי בתרבות הסובבת אותו, מוטב שלא יפתח את פיו כלל. זו הסיבה שאנחנו מעריכים כל כך את האוונגארד, את אלו שהולכים לפני המחנה ומשנים במו גופם את ההגדרה שלנו למה לגיטימי ומה לא. אנחנו מעריכים אותם משום שיש במעשיהם הקרבה ואומץ לשלם את המחיר שאנחנו היינו מפחדים לשלם. אבל זו גם הסיבה שאנחנו בזים לאלו שמנסים לשנות את החברה שלנו בכיוונים שאינם מקובלים עלינו – זהו המחיר שאנחנו גובים מהם על טעותם (בעינינו).

צריך לזכור שההחלטה של וואלה היא כלכלית במהותה – ההנחה היא שהמשך העסקתו של עוזיאל תגרום לוואלה יותר נזק כלכלי מאשר פיטוריו. מי שחושב שהמהלך שגוי, שמעשיו של עוזיאל אינם שגויים או אינם מצדיקים פיטורין, רשאי להפעיל את חירותו ולהפסיק לצרוך את שירותיה של וואלה. גם זה, כמובן, חלק מהכלכלה החברתית של הרעיונות. גם זו “גביית מחיר” על פעולה שהיא בסופו של דבר חוקית.

גביית המחיר החברתי הזה היא המנגנון אותו פיתחנו כדי לאפשר שינויים חברתיים מבלי לכבול אותם לשינויים חוקתיים. נטילת יכולת הענישה מהחברה ככללה והעברתה באופן בלעדי למדינה משמעה הפרת האיזון העדין שבין העונש הפוטנציאלי לבין התועלת האפשרית, והפיכת שינויים חברתיים, שאינם בדרכי אלימות ומהפכה, לכמעט בלתי אפשריים. בזה כוחה של החברה הדמוקרטית. בל נשכח זאת.

#אופוזיציה #אלימות #אני קרציה #דמוקרטיה #זכויות #חברה #ישראליאנה #לא פופולרי #משפט

הפוסט הקודם: דירות פיקטיביות

הפוסט הבא: אטומים גאים

לקראת החזרה הצפויה לארץ, אנחנו מחפשים דירה לשכירה (אזור ראשון מערב – אם אתם יודעים על משהו טוב שהולך להתפנות בסוף אוגוסט, ספרו לי!). לצורך כך, אשתי, המופקדת על משימות שכאלו ביום-יום, חורשת על יד2 ואתרים דומים בחיפוש אחר מועמדים רלוונטיים כדי לשלוח את ההורים שלנו להסתכלות והתמקחות. לפני מספר ימים איתרה אשתי דירה שנראתה מצויינת. לא, לא מצויינת: טובה מדי. גדולה, מיקום טוב, מעלית, ומחיר נמוך באופן מחשיד. שלחנו את אמא שלי לחקור את העניין. כעבור כמה זמן דיווחה אמי שאין תשובה במספר שנתנו – כלומר, הוא עובר מיד לתא קולי, כל הזמן.

לא הצלחנו להבין למה שמישהו יפרסם דירה ואז אף פעם לא יהיה זמין ולא יחזיר טלפונים. ואז אשתי התחילה לשים לב לדפוס חוזר: דירות טובות-באופן-מחשיד נוטות להיות בשכנות לדירות הרבה פחות מוצלחות והרבה יותר יקרות, אבל עם תאריך כניסה הרבה יותר מאוחר. השיא הגיע כשמתוך סקרנות היא נכנסה גם לדירות למכירה, ואז גילתה את זה:

וזו הדירה למכירה (עם דוגמאות לדירות סמוכות ויקרות הרבה יותר).

שמתם לב לתמונה? בבחינה נוספת, אולי מראש התמונה הייתה צריכה להחשיד: היא לא נראית כמו תמונה אותנטית של דירה שחיים בה (או אולי זה רק אני שחי כמו בהמה?). כדי להסיר ספק – מספר הטלפון בדירה למכירה שונה מהמספר בדירה להשכרה, אבל גם בו אין תשובה. ניסינו.

אז מה הסיפור? מי מעלה את הדירות הפיקטיביות הללו? האם אלו אנשים פרטיים שמנסים לשכנע משכירים ומוכרי דירות להוריד מחירים? או שמא אלו יד2 עצמם שמנסים ליצור מצג שווא של דירות שוות במיוחד שאפשר למצוא רק אצלם? ניחושים והסברים מלומדים יתקבלו בברכה.

#אינטרנט #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #כסף #עצבים #צרכנות

הפוסט הקודם: חוקה לישראל – גרסת הימין הקיצוני (1940)

הפוסט הבא: חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה

שוויון אזרחי

1. עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה, בתנאי שלא ייעשה דבר העלול להפריע לכל יהודי מארץ זרה לשוב למולדתו – אל ארץ ישראל – וליהפך על-ידי כך באורח אוטומטי לאזרח ארץ-ישראלי.
2. בכל קבינט, שבו ישמש יהודי במשרת ראש-ממשלה, תוצע משרת סגן ראש-הממשלה לערבי, וכן להיפך.
3. השתתפות פרופורציונלית של יהודים וערבים הן בחובות והן בטובות-ההנאה של המדינה – כלל זה יחול על בחירות לפרלמנט על השירות האזרחי והצבאי ועל המענקים התקציביים.
4. הכלל הזה יחול על עיריות או מועצות מקומיות מעורבות.

לשונות

1. הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי.
2. שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר-כסף, או בול של המדינה; שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף, אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית.
3. השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי הספר ובאופן כללי – בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית-ספר מכל דרגה שהיא.
4. כל משרדי המדינה יענו לכל פונה, בעל-פה ובכתב, בלשון פנייתו, בין בעברית ובין בערבית.

אוטונומיה תרבותית

1. הקיבוצים הלאומים – היהודי והערבי – יוכרו בתור גופי-ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק. אם ידרשו גם הערבים הנוצרים, או כל קבוצת-אזרחים אחרת, שיש לה הצדקה סבירה לתבוע אוטונומיה, מידת-מה של הכרה לאי-תלות, יהא הפרלמנט זכאי למלא את מבוקשם.
2. ואלה העניינים שתאציל המדינה לכל אחד מן הקיבוצים הלאומיים ביחס לחבריהם:
   1. דת ומעמד אישי;
   2. החינוך על כל ענפיו ושלביו, בייחוד שלבי-היסוד של חינוך-חובה;
   3. סיוע ממלכתי, לרבות עזרה סוציאלית לכל צורותיה;
   4. בירור משפטים רגילים, הקשורים בעניינים שנזכרו לעיל.
3. כל קיבוץ לאומי יבחר לעצמו אסיפה לאומית שתהא זכאית להוציא פקודות ולהטיל מסים בתחומי האוטונומיה שלו, ולמנות אכזקוטיבה לאומית, שתהא אחראית לפני אותה אסיפה.
4. שר קבוע בדרגה של חבר-קבינט, שאינו תלוי בשום מפלגה, ייצג כל קיבוץ לאומי בתוך ממשלת הארץ.

המקומות הקדושים

1. השטחים הרלוונטיים בתוך העיר העתיקה של ירושלים, שתיחומם ייעשה בסמכותו של חבר-הלאומים, ייהנו מאותה מידה של אקסטרה-טריטוריאליות, המוכרת באופן כללי לגבי שגריריותיות של מדינות.
2. כל אחד מן השטחים האלה יהווה עירייה בסמכותה של מועצה, שתתמנה על-פי הסכם בין הרשויות הדתיות הנוגעות בדבר.
3. משטר דומה לזה יוחל בשינויים מתאימים, על שאר האתרים הקדושים בארץ.
4. חוץ מאשר בימי מלחמה יינתנו רשיונות-ביקור בשביל צליינים בלי הגבלה ולתקופת שהייה מספקת, לנתיני כל המדינות, בכפוף רק לתקנות הכרוכות בצרכי ההיגיינה, התעבורה ובטחון הציבור, ובתנאי שהאביונים בין הצליינים יתכלכלו ויוחזרו בבוא העת לארצם על חשבון הרשות הדתית המתאימה.
5. ציר מטעם חבר-הלאומים, במעמד של שגריר, יתמנה לייצג את בעלי האינטרסים הנוגעים בדבר.

כל פעם שראש ממשלה ליכודניק חדש מצליח להגות את המילים “מדינה פלסטינית” כולם נזכרים לציין איך מה שהשמאל אמר לפני 30 שנה, הימין אומר היום. אני עדיין מחכה ליום שבו ראש ממשלה מהימין (או מהשמאל) ירהיב עוז להגיד את מה שהימין אמר לפני 70 שנה.

#בלי מילים #דו-לאומיות #דמוקרטיה #זכויות #ישראליאנה #לא פופולרי #נתניהו #ערבים #פוליטיקה #פלסטין #ציונות

הפוסט הקודם: מנדליי מוכר מאמרים

הפוסט הבא: דירות פיקטיביות

אני חושב על זה יותר מדי, אני יודע. תסלחו לי.

כשחזרתי וקראתי את הפוסט הקודם שלי על הטקסט החדש של 'אם תרצו', משהו לא הסתדר לי. לא שכנעתי את עצמי לגבי הסיבות להוצאת הספרון הזה. הרי אם בכל מקרה הם אומרים מה שכולם חושבים שהם יודעים, אז למה הצורך הזה להוציא את הספרון? האם באמת מדובר פה על “חיזוק התודעה” של הקוראים?

קשה לי להאמין שזה המצב. ואז זה הכה בי: 'אם תרצו' הוא ארגון פוליטי. הפעולות שלו, לפיכך, מיועדות לאחת משתי מטרות: קידום המטרות האידאולוגיות של הארגון, או חיזוק כוחו של הארגון כארגון. החוברת החדשה נופלת בבירור בגדר הסוג השני של פעולה. את קידום האידאולוגיה שלהם משיגים 'אם תרצו' דרך לוביינג, לא דרך קמפיינים ציבוריים (אלו, לכל הפחות, משמשים כהוכחה לתמיכה הציבורית במסרים שלהם). אבל כאן אפילו לא היה ניסיון “לגלות” עובדות חדשות, כמו בקמפיינים השונים שסימנו מטרות מובהקות (“האקדמיה”, “הקרן החדשה לישראל” ו”ארגוני השמאל”). המטרה הרבה יותר אמורפית כאן.

הקמפיין החדש הזה, אם כן, לא נועד לחזק את התודעה הציונית בדעתם של הישראלים, אלא לחזק את התפיסה שרואה ב'אם תרצו' את אבירי הניאו-ציונות. המטרה היא לא שאקרא את הספרון ואגלה דברים שלא ידעתי על הסכסוך, אלא שאקרא את הספרון, שלא יגלה לי שום דבר חדש, ואבין מכך שמי שאומר את האמת (האמיתיותית!) הם 'אם תרצו'. הם ולא מלאך; הם ולא שרף; הם ולא אף אחד באקדמיה או בתקשורת, שהרי אלו כולם בורים פחדנים שמקבלים שלמונים מהאנטישמים באירופה. ¹

זה גם מסביר את הראיון התמוה של ארז תדמור בגלי צה”ל – ראיון בו הוא סירב להאזין לשאלותיו של המראיין רינו צרור, ותחת זאת צעק עליו שוב ושוב את אותן ססמאות עבשות. תדמור לא רצה להתראיין, תדמור רצה שהאנשים בבית ובאוטו ישמעו שהוא זה שאומר ברדיו את כל הדברים האמיתיותיים הללו, ושאיש התקשורת, זה שמנסה נואשות לתקשר איתו עד שנשבר לו, הוא האיש הרע, הוא סותם הפיות, ואסור להקשיב לו להבא.

זו עוד סיבה שלהתווכח עם העובדות של 'אם תרצו' זה חסר תועלת. מי שמתווכח איתם רק מסמן את עצמו כ”האויב”. 'אם תרצו' בסך הכל מכינים את הקליינטורה שלהם לפעם הבאה שירצו לסמן מטרה כלשהי. מרבית האנשים, בסופו של דבר, לא באמת רוצים להשקיע זמן ומחשבה בדברים הללו, ולכן הם מחפשים “סמנים” (cues) של סמכות. 'אם תרצו' מייצבים את עצמם כ”סמכות” על ידי הצגת עצמם כאנשים היחידים שאומרים מה שאתה, הקורא, יודע שהוא נכון, אפילו (ובמיוחד כש)כל מיני מקורות סמכות אחרים, לכאורה, מתווכחים עם העובדות האלו.

מה שמחזיר אותי לשאלה ששאלתי בסוף הפוסט הקודם, ועדיין אין לי תשובה עליה: איך מתמודדים עם זה?

#יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #מציאות #פוליטיקה

הפוסט הקודם: על החרטא

הפוסט הבא: שיעור לדוגמא

אין לי כוח להתעסק עם השטות החדשה של 'אם תרצו'. אפשר להפריך אחת לאחת את ה”טענות” ה”היסטוריות” שלהם, כפי שעשה יוסי; אפשר לפתוח ולחקור את הרטוריקה של צמד כותבי המנשר, כפי שעשה בדרכו היפיפיה כתמיד אריה עמיחי.

אבל אין טעם לכל זה. אין טעם משום שברור מאליו שהכותבים אינם מייחסים לאמת כאמת שום משמעות בפני עצמה. ה”אמת” אינה אלא כלי, “נשק תודעתי” במילותיהם שלהם. ככזו, תוכנה של ה”אמת” אינו חשוב אלא המשמעות הפוליטית שלה. לכן אין צורך לבחון אם משהו הוא אכן “אמת” או לא, אלא פשוט אם הוא משרת את מטרתנו או לא. וזה, הרי, ההבדל בין 'אם תרצו' לבין כל אותם אקדמאים שהם בזים להם כל כך (“נאלצנו לכתוב ספרון זה מפני שאנו חסרים אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, אנשי רוח שאינם מזויפים ועיתונאים חוקרים שאינם בורים.” (עמ' 8) ¹ – וכיצד נדע שאיש אקדמיה הוא בעל שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, שאינו מזויף ואינו בור? נדע, משום שהוא יסכים עם העמדות של 'אם תרצו', שהן האמת לאמיתה ואין בלתן). ההבדל נעוץ בכך שהטענות של איש האקדמיה תופצנה באקדמיה ותעמודנה לדיון בפני אנשים בעלי חוש ביקורת וידע, כמו גם גישה למקורות ידע חלופיים. הטענות של 'אם תרצו' מכוונות באופן בלעדי לצעירים – בני נוער וסטודנטים בראשית דרכם. ה”אמיתות המזעזעות” שהם לכאורה חושפים אינן אלא אותן רפליקות קלאסיות של הנראטיב הציוני. את הרעיונות הבסיסיים שביסוד הספר – אלו שמופיעים בצורה כה נוחה בכותרות הפרקים השונים: הם תקפו, הם נטשו, הם גירשו, הם חברו לנאצים – מכיר, אני מעריך, כל תיכוניסט. כלומר, כל תיכוניסט ידע להאשים את הפלסטינים בכל הרעות שנקרו להם ולנו. הספרון הזה לא נועד ללמד אותם עובדות חדשות. הוא נועד לגרום להם לחוש בטחון בחוסר הידע שלהם. לגרום להם להאמין שהבורות שלהם מרופדת בעובדות. במילים אחרות, הספרון הזה הוא בדיוק “עוד אסופת דפים עמוסת מלל פוליטי שחוק” (עמ' 3).

הניסיון להתווכח איתם באמצעות עובדות, לפיכך, הוא חסר ערך. בדיוק כמו ה”מחקרים” האחרים של 'אם תרצו', גם במקרה הזה ההנחה היא שאף אחד מקהל היעד של הטקסט לא יקרא אותו במלואו, בטח לא באופן ביקורתי. ההנחה היא שקהל היעד (תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים צעירים – לא בלוגרים) ירפרף על הספר, ויתייק אותו עמוק בראש, כ”הוכחה” ערטילאית שאנחנו צודקים ולא צריך בכלל להעמיק וללמוד, להקשיב לכל מיני “אקדמאים” חסרי יושרה ואומץ שמערערים על מה שהוא בבירור אמת. אחרי הכל, לא צריך לגרד עמוק במיוחד כדי לראות את החשיבות שהכותבים הנערצים מייחסים לאמת.

אתן לכם דוגמא. כפי שתראו, הדוגמא הזו אינה מקרית, וכבר דנתי בה בבלוג לפני למעלה משנה. איך דנתי כבר בבלוג בטקסט שיצא רק לאחרונה? אה, זהו.

פרק 3 בספרון מופיע תחת הכותרת “מאז ומקדם?”. הפרק הוא רפרנס לספרה של ג'ואן פיטרס “מאז ומקדם”. הספר מנסה לטעון שרוב הפליטים הפלסטינים שזכו להכרה על-ידי האו”ם כלל לא חיו דרך קבע בארץ ישראל, אלא היגרו לשם זמן קצר לפני קום המדינה, ולכן אינם ראויים לתואר “פליט”. לא אכנס כאן לדיון סביב הספר. בלשון המעטה, הוא נתון במחלוקת. אבל זה לא משנה. למה זה לא משנה? כי ארז תדמור ואראל סג”ל, מחברי הספרון, כלל לא קראו את ספרה של פיטרס. איך אני יודע? הפרק השלישי מתחיל בקביעה מוזרה קצת:

ההגדרה המקובלת של האו”ם לפליט קובעת כי פליט הוא”כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גירוש, נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם”.

הנה הדבר המוזר: ההגדרה הזו אינה מופיעה כלל בספרה של פיטרס. הנה הפסקה הרלוונטית כפי שהיא מופיעה בספר:

והנה הגדרת הפליטות של ה-UNHCR:

‪persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it.‬

אז איך הגיעה ההגדרה המוזרה הזו לספר של 'אם תרצו'? והנה הקשר שלי לעניין: ההגדרה הזו הופיעה  בפוסט של הבלוגר זאב גלילי ב-2009. אני התייחסתי לפוסט הזה, והפרכתי בקלות יתרה את הטענה המוזרה הזו בפוסט משלי. היא לא מופיעה בשום מקום אחר, כי זו טענה בלתי סבירה בעליל. צריך להיות אוויל משריש ומנותק מהמציאות כדי לחשוב שהניסוח הזה יופיע באיזשהו מסמך רשמי של האו”ם. מה המשמעות של “מאז ומקדם” בכלל, מבחינה אופרטיבית?

אז איך זה קרה? ובכן, בן-דרור ימיני התייחס לרשומה של גלילי בטקסט משלו. עיון מעמיק בפרק השלישי והשוואתו אל שני הטקסטים הללו, מגלה שאין כמעט שום דבר בפרק הזה שלא הועתק, לפעמים מילה במילה, משני הטקסטים הללו. מיותר לציין שאין בספרון של 'אם תרצו' אף מראה מקום לאף אחד משני הטקסטים הללו. או, למעשה, לספר של פיטרס עצמה.

כלומר, כל הפרק הזה הוא פלגיאט אחד הגדול, שכותביו אפילו לא טרחו לבדוק את המקורות של מי שהעתיקו ממנו. יושרה אינטלקטואלית, כן? סטודנט שהיה מגיש עבודה כזו בקורס, היה מזומן לבירור, נזרק מהאוניברסיטה וזכותו ללמוד במוסדות אחרים הייתה נשללת ממנו. תדמור וסג”ל, במקום זאת, יזכו להשפיע על דעותיהם של אינספור תיכוניסטים וסטודנטים.

אבל אנחנו, כבלוגרים, יכולים להתווכח עם ה”עובדות” של 'אם תרצו' עד שיתפוצץ לנו הראש. העובדות הן לא הפואנטה. מה שחשוב כאן הוא מה שסטיבן קולבר כינה ה-truthiness – האמיתיותיות. זו התכונה שיש לקביעה כלשהי שנשמעת אמיתית (לאוזניים המתאימות, לפחות). אין לי סיבה לחשוב שכשם שהפרק הזה אינו מכיל אלא פלגיאט של משהו שהכותבים מצאו באינטרנט, כך גם שאר הספר נכתב: חיפוש בגוגל אחר קביעות וטענות אמיתיותיות, כאלו ששרתו את המטרה של הכותבים, בלי קשר למידת האמת שבהן.

ועם אמיתיותיות אי אפשר להתווכח עם עובדות. בהגדרתה, אמיתיותיות היא משהו שנשמע נכון, משהו שאנחנו “יודעים” שהוא נכון “כי הבטן אומרת לנו” שהוא נכון. עובדות הופכות לשקרים. בדותות הופכות לאמת.

אי אפשר להלחם בזה דרך בלוגים. אפשר להלחם בזה רק באותם אמצעים בהם מופצים ההבלים של 'אם תרצו' – דרך קמפיינים ציבוריים, כאלו שישפילו את 'אם תרצו' באותו האופן שבו הם משפילים את יריביהם. דרך הפצת תעמולה שתעסוק בהכפשת היריב יותר מאשר בהצבעה על מגרעותיהם של טיעוניו. הבעיה שלנו היא בדיוק שאנחנו לא רוצים, ובצדק, לעשות שימוש באותם הכלים. אנחנו מגבילים את עצמנו מרצון כי אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שבו זו רמת הדיון. האם זה אומר שעלינו להפסיד ל'אם תרצו' או להכנע ולהתדרדר לרמת הדיון שלהם? אני לא יודע. אני רוצה לקוות שיש אופציה אחרת, אבל אין לי מושג מה היא. מה שאני יודע בוודאות הוא שלכתוב על זה בבלוגים שלנו זה לא הפתרון.

#דברים אדיוטיים #חינוך #יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומנות #מציאות #עצבים #ערבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: בדרו אותי ואבדר אתכם

הפוסט הבא: הפוליטיקה של החרטא

לו אני ראש הממשלה, זהו הנאום שהייתי נושא – לא ביום הזכרון לחללי צה”ל, אבל ביום אחר, כלשהו.

משפחת שליט היקרה, אזרחי ישראל,

אין עין בארץ שלא תדמע כאשר תביט עליכם, על כאבכם, על אומץ ליבכם ועל נאמנותכם ואהבתכם לבן שאיבדתם לפני כמעט חמש שנים ומוחזק בשבי החמאס. אין שמץ של גאווה או שמחה בליבי על המילים שעלי לומר לכם. ובכל זאת, עלי לומר אותן. אינני מלין עליכם. המלחמה המתמשכת שלכם כנגד רשויות המדינה וכנגדי אישית היא מוצדקת לגמרי. אכזבנו אתכם. אתם נתתם לנו את בנכם, ואנחנו איבדנו אותו ולא הצלחנו להשיבו.

אבל היום אני מבקש להישיר אליכם עיניים ולומר במלוא הכנות את האמת המרה: לא נוכל להחזיר את בנכם בכל מחיר. לא נסכים להנצחת מעגל החטיפות ודרישות הכופר שהיא התוצר ההכרחי של כניעה לתכתיבי החמאס. הצענו לחמאס את המירב שביכולתנו להציע בתמורה לסמ”ר גלעד שליט מבלי לגרום למה שאנו רואים כסיכון של חיי אדם נוספים. החמאס סירב להצעתנו. אלא אם החמאס יחזור בו מסירובו, אינני רואה סיכוי לחזרתו של בנכם עד להשגת הסכם שיכלול פירוק ארגוני ההתנגדות הפלסטינים מנשקם. אינני גאה בכך, ואינני שמח על כי זו המציאות אותה אני צופה. אך אני חב לכם את האמת, וזוהי האמת כפי שאני מבין אותה.

אני פונה מכאן לקהילה הבינלאומית בקריאה לפעול למען שחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, בהתאם לתנאים להם הסכימה ממשלת ישראל. אני פונה לרשות הפלסטינית בקריאה לפעול לקידום הסדר זה. אני פונה לחמאס בדרישה לעמוד בדרישות החוק הבינלאומי ולאפשר לצלב האדום לבקר את החייל השבוי, ולקבל את תנאי העיסקה להם הסכימה ממשלת ישראל.

ישראל עומדת ותמשיך לעמוד על המשמר כדי לשמור על בטחון אזרחיה, ובד בבד תמשיך לשאוף לשלום עם הפלסטינים ועם המדינות השכנות, לשכנות טובה ולשגשוג באזור כולו.

#ישראליאנה #לא פופולרי #פוליטיקה #פלסטין #צבא

הפוסט הקודם: אופניים במקום אוטובוסים

הפוסט הבא: בדרו אותי ואבדר אתכם

שתי ערים השיקו השבוע מערכת להשכרת אופניים – תל-אביב וטורונטו. בטורונטו המערכת מופעלת על-ידי Bixi, אותה מפעילה שמתפעלת את המערכת המקבילה במונטריאול ובלונדון. תחנה אחת מעשרות התחנות שפוזרו באזור הדאונטאון נמצאת ממש מול שולחן העבודה שלי. לי אישית נוח יותר להמשיך ולהשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע לאוניברסיטה, אבל זה בעיקר בגלל שהאוניברסיטה יושבת ממש בסמיכות לתחנת סאבווי, ועלות השכרת אופניים ליום אחד שווה לעלות שני אסימונים לסאבווי. קל לי לראות איך אנשים שהבית או העבודה שלהם קצת יותר רחוקים מהסאבווי יעדיפו לעקוף את האוטובוסים האיטיים יותר והתכופים פחות ולהשתמש באופניים כדי להגיע לעבודה או לאוניברסיטה.

המערכת בנויה כדי לעודד משתמשים לקחת אופניים במקום אחד, ולהפקיד אותם חזרה למערכת ביעד שלהם, עד שהם יזדקקו לאופניים שוב. זה טוב, כי זה אומר שתמיד יהיו זוגות אופניים שמישים. זה פחות טוב, כי זה אומר שמי שרוצה לחרוג מהמתחם הלא מאוד רחב של תחנות אופניים לא ממש יוכל לעשות שימוש בהן אלא אם יסכים לשלם סכומים גדולים למדי של כסף עבור שימוש של מספר שעות.

מערכת השכרת אופניים שכזו היא שלב ביניים להרחבה משמעותית של התחבורה הציבורית, ויכולה לשמש כתחליף חלקי וזמני מצויין למערכת כזו. למה אני מתכוון? המעבר בין שיטה מבוססת-רכב בעיקרה לשיטה מבוססת-תחבורה ציבורית בעיקרה הוא בעייתי בגלל שכדי לבצע אותו במהלך אחד הוא דורש השקעה אדירה של משאבים במערכת תחבורתית שבטווח הקצר לא רק שלא תראה כשווה את המאמץ, אלא אף תפגע מהותית במירב התושבים, שממשיכים להשתמש ברכב הפרטי שלהם.

מערכת להשכרת אופניים, לעומת זאת, דורשת השקעה קטנה יחסית, עם פגיעה מינימלית במי שממשיך לנסוע ברכב הפרטי, לפחות בשלב הראשוני (בשלבים מאוחרים יותר, עם הרחבת רשת מסלולי האופניים הנורמליים – כלומר, אלו שהם ממש מסלולים עצמאיים ולא סתם פס שציירו על המדרכה – הנהגים יתחילו להרגיש את זה יותר, אם מספרם שלהם לא ירד). מערכת כזו יכולה להוות, לפחות באופן זמני, חלופה חלקית למערכת תחבורה ציבורית ראויה. מדוע חלקית? ראשית, כמובן, משום שאנשים רבים אינם מסוגלים להשתמש באופניים, ולא כל פעילות היא כזו שאפשר לבצע באמצעות אופניים – למשל קניות שבועיות בסופר (אם לא עושים משלוח). אבל חלקית גם משום שהוא יכולה להשתלב עם התחבורה הציבורית הקיימת ולהשלים אותה עד שההרחבה שלה תושלם. אדם שמגיע מחוץ לעיר בתחבורה ציבורית צריך להוסיף לנסיעה הבינעירונית שלו, כיום, עוד נסיעה עירונית ברחובות פקוקים, ובעלות לא טריוויאלית כלל, לעיתים תוך תוספת זמן משמעותית. אבל אותו אדם יכול להשלים את החצי השני של הנסיעה שלו באופניים שישכור ברדתו מהאוטובוס או מהרכבת – וכך יוכל להגיע למקום העבודה שלו בזריזות ובנוחות יחסית. יש לכך כמה משמעויות.

ראשית, יותר אנשים יכולים לבחור בהגעה לעבודתם בתחבורה ציבורית+אופניים, מה שיקטין את לחץ התחבורה הפרטית הנכנסת לתל-אביב. שנית, ובהמשך לכך, עם ירידת העומס של כלי רכב פרטיים ועליית מספרם של הנכנסים בתחבורה ציבורית, אפשר להתחיל להרחיב את מערכת התחבורה הציבורית בתוך תל-אביב פנימה כדי לשרת הן את התושבים והן את תושבי-החוץ. אם התהליך הזה יבוצע בקצב הנכון, כל שלב יחזק את השלב הבא אחריו עד לצמצום מקסימלי של תנועת רכב פרטי לתוך ובתוך תל-אביב.

#אורבניות #ישראליאנה #כסף #קנדה #תחבורה

הפוסט הקודם: קווערטי

הפוסט הבא: "משפחת שליט היקרה"

קורא ותיק (לטענתו) הפנה אותי לטקסט בבלוג של בן-דרור ימיני תחת הכותרת החיננית “תמוגר המיעוטוקרטיה” שלקח לי בערך שלוש קריאות כדי להבין שזה לא רצף רנדומלי של אותיות. הוא שאל אותי לעמדתי בנושא. מכיוון שאני מבין שמדובר פה בהזמנת מאמר שתלווה בתשלום נאות ¹, הסכמתי להתפנות מעיסוקי החשובים יותר כדי להתווכח עם הקשקושים חסרי המשמעות של ימיני.

אם עוד לא הבנתם עד עכשיו, אני לא ממש מעריך את הטקסט הזה של ימיני. יש מגוון סיבות, אבל בראש ובראשונה הוא מעצבן כי הוא בלתי עקבי לחלוטין. למה כוונתי? ימיני יוצא כנגד כל מיני דברים ש”אין מדינה בעולם” שאפשר למצוא בה דברים דומים. כפי שאראה להלן, לפחות בכל הקשור לטענות הקצת יותר עובדתיות שלו, הטענה שלו היא שטות נטולת יסוד. אבל גם אם נניח שלא כך היה הדבר, יש משהו בלתי נסבל במי שמתלונן על משהו ש”אין בשום מקום אחר בעולם”, וכפתרון מציע משהו ש — כן, כן — אין בשום מקום בעולם.

אכן, לאלו שלא טרחו להקליק על הקישור, אנחנו במהדורה חדשה של “בואו נמציא שיטת ממשל חדשה לגמרי לישראל”. והיום: בן-דרור ימיני החליט שנמאס לו מזה שכל מיני מיעוטים חצופים שולטים במדינה, וכפתרון מציע לאפשר למיעוט לשלוט במדינה. מה? כן. אבל איך זה יתכן, ישאל הקורא הנבון? או-הו, פשוט מאוד: המיעוט שבן-דרור ימיני ממליץ שישלוט במדינה הוא המיעוט הנכון.

ימיני מתחיל בקריצה לכל הכיוונים הנכונים, ובכל הכיוונים הנכונים, אני מתכוון לאלו המתקראים השמאל הלאומי. ימיני מנסה לגשר על הפער בינו מימין לבין הגוף הערטילאי שמשמאל על-ידי לחיצה על כל הכפתורים הנכונים: חרדים, מתנחלים, משתמטים. ² מה עוד יכול אדם לבקש? אחרי שנתן לשמאלני המצוי כל מה שהוא יכול לרצות, הוא זורק פנימה גם את המשפטנים והערבים (האחרונים לא מתגייסים, בעוד הראשונים, לפי ימיני, “אין עוד מדינה שבה האחיזה שלהם בשלטון הופכת לכל כך אנטי-דמוקרטית”). את כל הסמטוחה השמחה הזו מערבבים ביחד וכך מהשמאל הלאומי והימין החילוני יוצא מה שאפשר אולי לכנות “המרכז הסתמי”. כי כל מה שמאפיין את ה”רוב” של ימיני הוא שהוא לא אחת מקבוצות המיעוט המובחנות. אלא שימיני יודע שהוא זרק החוצה כל כך הרבה “מיעוטים” עד שגם הרוב שלו הוא מיעוט.

הרי, אם הרוב לא היה מיעוט, לא היה צורך בשינוי שיטת המשטר. ואו-הו, כמה שצריך לשנות את שיטת המשטר.

אתעלם לצורך הדיון מסוגיית ההתפקדות למפלגות. אני לא אוהב פריימריז, ואני חושב שכל שיטה של פריימריז תביא לעיוותים. אני גם לא ממש מבין איך השיטה של ימיני אמורה לעבוד ומדוע היא לא מאפשרת עיוות הרבה יותר משמעותי של רצון המצביעים, בעיקר אלו שמגיעים מישובים גדולים. בקצרה, בכל זאת, הפתרון לבעיית המתפקדים הוא להשיג יותר מתפקדים. ברגע שאחוז ניכר מתומכי כל מפלגה יתפקדו אליה, היכולת של קבוצות שוליים להשליט את האג'נדה שלהם עליה תעשה זניחה.

שינוי אחר שמציע ימיני הוא במינוי השופטים. אין עוד מדינה אחת בעולם, כך ימיני, שבה שופטים ממונים על-ידי שופטים. נו, אז אמר. ממתי עיתונאים צריכים לדעת על מה הם מדברים כשהם כותבים משהו?

אבל השינוי המרכזי שמוצע הוא מה שימיני מכנה “סילוק שיטת הקואליציה”. אכן, יש בעיתיות אינהרנטית במשטר שבנוי על קואליציות. ספציפית: קשה לבוחר לדעת את מי להאשים בכשלונות ולמי לייחס הצלחות. האם העובדה שהמפלגה שלי הייתה בקואליציה אבל כשלה בביצוע המדיניות שהבטיחה לי נובעת מכך שאי אפשר לסמוך על המפלגה, ולכן לא אבחר בה שוב, או מכך שלא היה לה מספיק כח בקואליציה, ולכן אשתדל לעודד כמה שיותר אנשים להצביע לה בבחירות הבאות? ואכן, יש פתרונות לבעיה הזו, כמו השיטה הרובנית שנועדה לייצר רוב למפלגה אחת (אם כי, כפי שקנדה חשה עם מערכת בחירות רביעית בשבע שנים, שכנראה תסתיים עם ממשלת מיעוט נוספת, אף פתרון אינו מושלם). אבל לא לשם הולך ימיני. לא. הוא חושב שהדרך הנכונה היא להמציא שיטה שלא נוסתה באף מדינה אחרת בעולם: המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת מרכיבה את הממשלה לבדה, ואי אפשר להפיל אותה אלא ברוב של שני שליש מחברי הכנסת. משמע, כדי להתמודד עם בעיית שלטון המיעוטים, ימיני מציע לתת את השלטון לידי מיעוט של שליש מחברי הכנסת. מפלגה שתזכה ב-40 מושבים בכנסת (להזכירכם, לא חלום באספמיה – זה מה שקיבלה מפלגת הליכוד תחת שרון (אחרי האיחוד עם ישראל בעליה), וזה מה שקיבלה לפחות אחת אם לא שתי המפלגות הגדולות בכל מערכת בחירות שקדמה ליישום שיטת הבחירה הישירה בישראל) תשלוט ללא מצרים וללא מגבלות על המדינה למשך ארבע שנים. אפס פיקוח על ידי הכנסת. אפס אחריות כלפי האזרחים. זו, לפי ימיני, הדרך למגר את שלטון המיעוט בישראל: שלטון על ידי המיעוט שלנו.

ימיני טוען שהוא רוצה להשלים את הפרדת הרשויות בישראל, אבל הוא לא מתאר הפרדת רשויות (מה בכל מקרה לא אמור להתקיים בישראל, לפחות לא בנוסח האמריקאי של המושג), אלא השתלטות טוטאלית של הרשות המבצעת על המדינה כולה, וזאת בלי שום מנדט מהבוחר. מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה? מאותו חור אפל ממנו הגיע רעיון הבחירה הישירה: מאי הבנה מוחלטת של ההבדל בין השיטה הישראלית לשיטה האמריקאית, וניסיון נואל לדחוף חלקים מתוך האחרונה לתוך הראשונה בלי לחשוב על האינטראקציה בין החלקים השונים. כן, כמעט בלתי אפשרי להעיף נשיא מכהן. אבל נשיא מכהן מקבל את משרתו במינוי ישיר (פחות או יותר) מהציבור, ונבחר כמעט תמיד ברוב של קולות המצביעים, ואם לא רוב, אז משהו מאוד קרוב לזה. אבל השיטה של ימיני, זו ששומרת על יחסיות חלוקת המושבים אבל מלבישה עליה גם אלמנט של בחירה ישירה, היא אינה מהווה תמריץ מספיק כדי להפוך את ישראל לשיטה דו-מפלגתית. לעזאזל – אם קנדה לא מצליחה לרדת מארבע מפלגות כבר כמה וכמה עשורים, למה הוא חושב שמדינה כמו ישראל תהפוך לדו-מפלגתית בגלל שינוי שכזה בשיטה יחסית?

ימיני הופך את הטעות של הבחירה הישירה על ראשה. הבחירה הישירה יצרה “נשיא” שממונה ישירות על ידי העם אבל תלוי בפרלמנט. השיטה של ימיני היא בדיוק הפוך: ראש ממשלה שממונה באופן עקיף דרך הכנסת, אבל אינו תלוי בה כלל. שתי השיטות גרועות באותה מידה. שתיהם תהפוכנה את ישראל, ברבות הימים, לעיי חרבות פוליטיים.

האם אין מקום לשינויים בשיטת הבחירות? אולי. אפשר לשלב אלמנט אזורי בבחירות, תוך שמירה על יחסיותן. אפשר בהחלט להשלים את חקיקת החוקה הישראלית כדי להפסיק את אי הוודאות החוקתית התמידית שהמדינה נמצאת בה ולהסדיר יחסים בין הרשויות השונות בצורה קבועה ומקובלת על הכל. אבל תיקונים כאלו צריך לעשות בזהירות ובשום שכל. צריך להשוות את המצב בישראל והמצב המוצע למדינות אחרות וללמוד מהן, מהצלחותיהן ומטעויותיהן. צריך לשקול לעומק את מערכת האינטראקציות בין חלקי שיטת המשטר הישראלית הקיימים לאלו שישונו, ולראות היכן תווצרנה נקודות חיכוך אפשריות. מה שאי אפשר לעשות הוא לבנות שיטה שבנויה כל כך על כעס ונקמנות, על רצון “להפטר מהטפילים” ולהשליט את כוחנו שלנו, אחת ולתמיד, על הכלל. לא כך בונים דמוקרטיה.

—

בימים הקרובים תערכנה בחירות, שוב, בקנדה. כמו לקראת הבחירות האחרונות בבריטניה, גם כאן מתגבשת הפתעה פוטנציאלית. מפלגת הדמוקרטיה החדשה – מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שמדשדשת כבר עשורים מספר בשוליים הפוליטיים, הצליחה לראשונה בתולדותיה לעלות, על פי הסקרים, למקום השני בבחירות, על חשבון המפלגה הליברלית, שהייתה ברירת המחדל כמפלגת השלטון לאורך המאה האחרונה. סקרים טריים אפילו מצביעים על אפשרות שהיא תהווה תחרות משמעותית גם למפלגה השמרנית, שהרכיבה את שתי ממשלות המיעוט בחמש השנים האחרונות. עיקר העלייה של ה-NDP נזקפת לזכות ההצלחה חסרת התקדים לה היא זוכה בקוויבק, שם החליפה בפער ניכר את המפלגה הקוויבקיסטית כמפלגה המועדפת על המצביעים. אם אכן תחזיות הסקרים תתממשנה, מדובר פה על ארוע חריג בעליל. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרתי על הליברלים באנגליה, וכפי שלמדתי אז – דברים נדירים הם נדירים. אז אני חושב שאמתין עם הניתוח על לפרסום תוצאות האמת.

—

• מאס, ביוונית, “אנחנו”. אני לא מבטיח שהביטוי הזה יובן על ידי דוברי יוונית. אני מסתמך פה על גוגל-תרגם וחופש פואטי.

#אני קרציה #בחירות #דמוקרטיה #ישראליאנה #מדע המדינה #פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: היי שלום, אליזבת סליידן

הפוסט הבא: זינוק אדיר לאנושות

tl;dr: פוסט ארוך, אז כדי לא לפספס את מי שיתייאש באמצע, הנ”ב יופיע בהתחלה: התביעה נגד תומר פרסיקו בוטלה. אם תרמתם כסף למטרת ההגנה המשפטית שלו ואתם רוצים אותו בחזרה, אפשר ליידע אותו. הפרטים כאן.

בנוסף, האנשים הטובים באקטיביסמוס מקימים עמותה כדי לעזור להם לעשות את כל הדברים הטובים שהם עושים (היי, אולי יום אחד הם יוכלו לטפל בעניין הקרן לסיוע משפטי לבלוגרים!). אם אתם מבקשים החזר מפרסיקו, אני ממליץ להעביר את הכסף ישירות לאקטיביסמוס. וגם אם לא תרמתם לפרסיקו, או אם החלטתם להשאיר לו את הכסף, תתרמו להם בכל זאת – מדובר במטרה ראויה.

***

אתמול פרסם משרד החינוך בגאווה את נתוני הזכאות לבגרות: עלייה של כשני אחוזים לעומת השנה הקודמת, שמשלימה עלייה של ארבעה אחוזים בשנתיים. ¹ העלייה הזו, יש לציין, עדיין לא החזירה את תלמידי ישראל לאיפה שהיו לפני הנפילה בת חמשת האחוזים בין השנים 2005-2008, ומוקדם עוד להכריז על היפוך של המגמה בשנים הללו, אבל לא נשלול משר החינוך אופטימיות זהירה באשר להצלחת המדיניות שלו.

השאלה היא האם המטרה שהציבה המדיניות היא טובה בפני עצמה. לא לגמרי ברור שכך הדבר. שתי שאלות ניצבות בפנינו כדי שנוכל להכריע בשאלה. האם עלייה בזכאות אינה פוגמת בערך של התעודה עצמה? וגם אם לא – האם כולם צריכים תעודת בגרות? שאלת משנה שנובעת מהשאלה השניה היא האם אין מי שנפגע מהלחץ המופעל על מערכת החינוך להגדיל את כמות הזכאים לבגרות.

נתחיל מהשאלה הראשונה. המטרה המרכזית, לכאורה, של תעודת הבגרות היא המשך לימודים במוסד אקדמי. על פי נתונים שפרסם מרכז אדוה, מתוך שנתון 1992, אז היו זכאים 31.5 אחוז מבני ה-17 לתעודת בגרות, כ-90% המשיכו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה או במכללה בשמונה השנים שלאחר מכן. עבור השנתון של 2000, האחרון לגביו יש לי נתונים, האחוז המקביל הוא כ-78. כלומר, רובם הגדול של הזכאים לתעודת בגרות ממשיכים ללימודים אקדמיים כלשהם – אך האחוז הזה ככל הנראה יורד עם הזמן. מדוע? הסבר אחד הוא שיותר בני נוער שאין ולא יהיה להם עניין בלימודים אקדמיים מגיעים לכדי תעודת בגרות. לכאורה, מדובר בדבר חיובי – לבני הנוער הללו יהיו יותר אפשרויות בעתיד, וגם אם ישנו את דעתם לגבי לימודים אקדמיים, לא יאלצו להתעכב לשם השלמת בגרויות.

אך הסבר אחר הוא שהעלייה במספר הזכאים נעשית לעיתים קרובות על חשבון איכותה של התעודה. ואכן, הנתונים מצביעים על כך. הנה טבלה שעיבדתי מתוך הנתונים של אדווה בתוספת נתונים מעודכנים מהעיתונות, המשווה את אחוז הזכאים בכל שנתון לאחוז הזכאים שתעודתם עומדת בתנאי המינימום האוניברסיטאיים לקבלה.

(החריג באזור ה-45 נובע ככל הנראה מנתון מטעה – מדובר על שנת 2001, כאשר אדוה מספקים רק מספר אחד - ממוצע, כנראה – עבור צמד השנים 2002-2001, חרף הבדל של שלושה אחוזים באחוז הזכאות הכללי. לא בלתי סביר להניח שהנתון עבור שנת 2001 נמוך יותר והנתון עבור 2002 גבוה יותר.)

בממוצע, על כל עלייה של אחוז אחד בשיעור הזכאים הכללי, אנחנו “משלמים” בירידה של קצת יותר מחצי אחוז בשיעור הזכאים שתעודת הבגרות שלהם מאפשרת להם להכנס לאוניברסיטה. אלו, כמובן, תנאי הקבלה המינימליים. עם העלייה במספר המתמודדים הפוטנציאליים על כל מקום, עולים גם תנאי הקבלה, במיוחד במסלולים הפופולאריים ביותר. יותר ויותר סטודנטים פוטנציאליים תלויים במידה בלתי סבירה בציוני הפסיכומטרי שלהם, ותעשיית הקורסים – הן לפסיכומטרי והן לשיפור בגרויות – היא המרוויחה העיקרית מהתחרות הזו. אם מטרת העלאת אחוז הזכאים לבגרות היא, בין השאר, לסייע לשכבות החלשות לצאת ממלכודת העוני, השיטה הזו כושלת לחלוטין. למעשה, היא הופכת את מצבו הכלכלי של הסטודנט-לעתיד (או מצבם הכלכלי של הוריו, לפחות) למשמעותי הרבה יותר לסיכויי הצלחתו להתקבל לאוניברסיטה.

אך המשמעות מתגלגלת גם מעבר לאוניברסיטה – גם בקרב מעסיקים ערכה של תעודת הבגרות נפל בעשורים האחרונים במקביל לעליה במספר הזכאים. במקרים רבים כיום מעסיקים מרשים לעצמם לדרוש תואר ראשון עבור משרות שאין כל הצדקה לדרישה שכזו עבורה. המשמעות עבור המועסקים היא שאנחנו נדרשים לרוץ הרבה יותר מהר כדי להשאר במקום – להשקיע שנות לימודים וממון כדי להשיג את אותן המשרות שפעם היו זמינות לנו עם 12 שנות לימוד ותעודת בגרות. מאידך, מעסיקים שממשיכים לדרוש רק תעודת בגרות יכולים להנות מהתחרות הגדולה יותר על כל משרה שהם מציעים, ולהוריד עלויות שכר. כמובן, אותו הדבר בדיוק נכון גם עבור תארים ראשונים, שגם ערכם שלהם נשחק עם העלייה במספר האוחזים בהם. במקום להעלות יותר ויותר אנשים למעמד הבינוני בישראל, המשמעות של הגידול המתמשך במספר האחוזים בתואר ראשון הוא דווקא דחיקה של בני המעמד הבינוני בכח למטה, לכיוון המעמד הנמוך.

אבל הנפגעים הגדולים ביותר, כמו תמיד, הם בני המעמדות הנמוכים יותר שהחלום הליברלי שהובטח להם נמוג כעשן: לא מספיק עוד להיות מוצלח ומשקיע כדי לזכות בתעודה שתקנה לך משרה מכובדת, אלא תדרש גם להשקיע את הממון הרב הדרוש לשם כניסה לאוניברסיטה והזמן והכסף הדרושים לסיום תואר ראשון שם, או לחלופין – תשלום למכללה – וגם אז עדיין לא תובטח לך משרה טובה במיוחד. לחלופין, מבין אלו שאין להם הכישורים הרלוונטיים להצלחה בלימודים אקדמיים, הרי שגם הכישורים שיש להם לא יספיקו כדי להשיג משרה מכובדת, משום שעל אותה משרה יתחרו כעת גם אנשים שמחזיקים לא רק בכישורים כאלו , אלא גם בתעודת בגרות חסרת ערך, ואולי אף תואר ראשון דומה.

אם יבוא אלי תלמיד תיכון וישאל אותי מה כדאי לו לעשות כדי להצליח בחיים, התשובה שלי תהיה להוציא בגרות טובה, להשקיע הרבה בקורס פסיכומטרי, ולהכנס לאוניברסיטה לאחד המסלולים הרווחיים דוגמת מדעי המחשב או הנדסת מחשבים. זו התשובה הנכונה עבור הפרט, אבל זו תשובה גרועה עבור החברה ככלל. שר החינוך צריך לשים דגש לא על מספר הזכאים לבגרות אלא על פיזורם באוכלוסיה. השמת דגש על איכותו של החינוך היסודי והתיכוני בכל רחבי המדינה והסרתו מהאחוז הכללי של הזכאים לבגרות תסייע למוביליות החברתית של קבוצות אוכלוסיה שונות, ותעצור את המרוץ המטורף במקום של המעמד הבינוני בישראל, שפוגע בשכבות הנמוכות ומועיל אך ורק למעסיקים. הסרת הדגש ממבחני הבגרות יאפשרו למערכת החינוך גם לתקן את העיוות שנוצר כתוצאה מריכוזן של 12 שנות לימוד בסדרה של מבחנים עיוניים, ולהפריד בין המשימות השונות שעומדות בפני מערכת חינוך כדי להשיגן בצורה הטובה ביותר עבור כמה שיותר תלמידים, לפי כישוריהם שלהם.

לא כל אחד צריך תואר ראשון, ואף אחד לא נהנה מזה שמספר מקבלי התואר הראשון הולך וגדל בישראל. השמת הדגש על כישורים עיוניים פוגע באותם תלמידים שמצטיינים בתחומים אחרים, ומונעת מהם לפתח אותם. ישראל מצליחה להציג באופן עקבי אחוז מרשים של כל שנתון שמסיים 12 שנות לימוד. עלינו למנף את ההצלחה הזו ולהפוך את תריסר השנים הללו למשהו שיועיל לכלל התלמידים בכל מחזור, במקום שבתי הספר ישמשו כבייביסיטר חלול עבור שני שליש מהילדים.

#אקדמיה #חינוך #ישראליאנה #כסף #מספרים

הפוסט הקודם: תנו לכתוב בשקט

הפוסט הבא: הרצוג לא גזען