במהלך הדיון בנושא הקוד האתי לבלוגרים, נתקלתי בתגובה אחת לפוסט של רויטל סלומון בנושא. הפוסט של רויטל סבב סביב רעיון אחד פשוט: לרוב הקוראים לא אכפת. לא אכפת להם שהפוסט שהם קוראים הוא בתשלום, לא אכפת להם אם לכותב יש תקנון אתי או לא, לא אכפת להם אפילו אם הם קוראים בלוג או אתר של עיתון. הם צורכים את התוכן כפי שהוא, מסננים כפי שנראה להם, וממשיכים הלאה.

המגיבה, תחת הכינוי “האורגניזם”, יצאה בשצף כנגד רויטל:

מה שכתבת יכול להתמצות במילים: הציבור מטומטם, ולכן לא צריך להתייחס אליו.

הציבור לא מטומטם, וזה כולל גם את חלק הציבור שאינו משתייך לבראנז'ת התקשורת על סוגיה.

הציבור יודע כשמאכילים אותו בזבל, גם אם לעתים הוא בוחר לבלוע את הזבל הזה.

ויותר מהכל, הציבור מזהה כשמישהו מזלזל באינטליגנציה שלו.

לא כתבתי שהציבור מטומטם ואל תכניסו לי מילים לפה. כתבתי שלרוב הקוראים לא אכפת, ויש הבדל גדול. ואת יודעת מה, הציבור לא מטומטם, אבל לא תמיד הוא יודע להבחין מתי מאכילים אותו בזבל. הרייטינג של תוכניות הריאליטי זו רק הוכחה אחת.

—

אבל לפני זה, סיפור שקרה לי לא מזמן.

בקורס סקירה של תחום הפוליטיקה ההשוואתית של מדינות מתפתחות התנהל דיון סביב יכולתם של מומחים מהמערב לשפר את חייהם של אנשים במדינות מתפתחות. אחת הסטודנטיות סיפרה על משלחת של מהנדסים מערביים שהגיעו לאיזה כפר נידח באפריקה וניסו לחשוב איך אפשר לשפר את חייהם של התושבים. הם גילו שהתושבים נאלצים לצעוד שלוש שעות כדי להגיע לבאר הקרובה ביותר כל פעם שהיו זקוקים למים. אז המהנדסים בנו מערכת שהזרימה מים ישירות לכפר. כל הכפריים מאוד שמחו והמהנדסים חזרו הביתה מרוצים. כעבור מספר שנים, כשבאו לראות מה שלום המערכת, גילו שהכפר נעלם. על פי ההסבר שסיפקה אותה סטודנטית, המערכת החברתית של הכפר הייתה בנויה על ליבון נושאים במהלך אותן שלוש שעות צעידה לבאר. משנגוזו שעות הצעידה, לא הצליח הכפר להתמודד עם המתיחות הפנימית שלו, והקהילה התפרקה.

הייתי רוצה לראות תיעוד של המחקר הזה, כי זו נשמעת לי הקהילה הדפוקה ביותר בעולם, אבל ניחא. נקבל את הסיפור הזה כפי שהוא. אותה סטודנטית למדה מהסיפור על זה שמערביים לא צריכים להתערב, ושהקהילות יודעות יותר טוב מהם למה הן זקוקות.

מאוחר יותר בדיון, דיברתי אני. התחלתי מלספר על מאמרים שקראתי בנושא בניית ממשקי משתמש לתוכנות מחשב. (כן, גם הם חשבו שזה נורא מצחיק שאני מדבר על זה בקורס על מדינות מתפתחות, ומאז נהייתי “האיש שמבין במחשבים”, שזה יותר טוב מהתפיסה הקודמת שלי באותו הקורס, בתור “האיש שאוהב את האנטינגטון”, שזה בערך כמו להגיד עלי שאני מעריץ של השטן, מבחינתם). סיפרתי, בעיקר תוך התבססות על הבלוג של יואל ספולסקי, על כך שאין ממש טעם לשאול את המשתמשים הפוטנציאליים מה הם רוצים, כי הם לא יודעים, אלא לנסות ללמוד מה הם צריכים מתוך הבנת תהליך העבודה שלהם, וצפייה בשימוש שהם עושים בגרסאות מוקדמות יותר של התוכנה. מכאן השלכתי על אנשים בעולם השלישי: קשה להאמין שמישהו באותה קהילה שתוארה חשב שכל המערכת החברתית שלהם מבוססת על כך שהם צריכים ללכת שלוש שעות לבאר. אף אחד מהם, בכל מקרה, לא התלונן כשהביאו מים ישירות אל הכפר. לכן, בעצם, להשתתפות של המקומיים בניסוח הרצונות שלהם לא הייתה יכולה להיות השפעה על התוצאה – הם עצמם לא ידעו. אם אחד מבני הכפר היה יוצא ללמוד הנדסה אזרחית וחוזר לכפר, גם הוא היה בונה להם מערכת כזו.

דווקא בגלל זה, אנשים מבחוץ שחוקרים את החברה לעומק היו, אולי, יכולים לתת התראה על התפקוד של החברה, ואולי היו יכולים לנטרל את הסיכון הכרוך בבניית מערכת מים עבורם. כשאמרתי את זה, בכיתה מלאה באנשים שהג'וב העתידי שלהם הוא לחקור חברות מתוך שאיפה להסביר לאנשים שחיים בחברות הללו דברים שהם עצמם לא ידעו עליהן, לא חשבתי שאני אומר משהו מזעזע במיוחד. וכדי לנטרל איזושהי ביקורת אפשרית על גזענות, התחלתי את דברי דווקא לגבי אנשים בחברה המערבית, שגם הם לא יודעים מה הם צריכים.

אבל כשעשיתי את הקישור לכפר הקטן, אותה סטודנטית פערה את פיה בתדהמה. היא הייתה מזועזעת לגמרי מדברי ומיד צעקה – “אתה מתייחס אליהם כמו אל ילדים קטנים!” ניסיתי להתווכח איתה, להראות לה שזו לא התנהגות של ילדים קטנים אלא של אנשים נורמליים לגמרי. אבל היא לא יכלה להסכים עם טענה שהחברה הקהילתית בעולם השלישי היא פחות ממושלמת בצורתה הטהורה. מעין גרסא עילגת כזו של הפרא האציל של רוסו (למרות שהיא הייתה הורגת אותי על השימוש במלה “פרא”, כמובן).

—

יש סיבה שאנשים לא בהכרח מבינים את הצרכים של עצמם או של החברה בה הם חיים. רוב הזמן, אין שום תועלת להבנה כזו, והיא דורשת כמות בלתי סבירה של זמן ומחשבה. בז'רגון המקצועי קוראים לזה cognitive misers – קמצני מחשבה: אנשים שמשקיעים מינימום מאמץ כדי לגלות מידע ולחשוב על דברים שלא מספיק רלוונטיים אליהם. המקום הראשון שנתקלתי במושג היה בספרות על התנהגות בוחרים. באופן אידיאלי, מבחינה חברתית, כל בוחר צריך לדעת כל מה שאפשר לדעת על כל מועמד וכל מפלגה, לשקול את מכלול המידע הזה אל מול ההעדפות האישיות שלו, ולהכריע עבור מי להצביע. אבל המחקר בתחום העלה לא רק שכצפוי, אנשים לא משקיעים זמן בחיפוש מידע על המפלגות השונות ומסתפקים רק במה שהם יודעים במקרה מכלי התקשורת שהם צורכים, אלא אפילו את הזמן הדרוש כדי לנסח לעצמם את ההעדפות שלהם עצמם הם לא טורחים להשקיע. במקום זאת, אנשים מצביעים לפי הרגלים, לפי נושא בולט אחד (מדיניות כזו או אחרת שעומדת על הפרק, למשל), אבל ממש לא לפי משהו שאפשר לקרוא לו שיקול רציונלי של הבעד והנגד של כל מפלגה ומפלגה.

זה לא בגלל שהם מטומטמים. להפך, זה בגלל שהם עשו חישוב נכון והגיעו למסקנה שהעלות של מציאת מידע נוסף על המפלגות השונות או על ההעדפות הפוליטיות שלהם לא פרופורציונלית למידת ההשפעה שלהם על התוצר של המערכת הפוליטית. הם קמצני מחשבה, כי הם מעדיפים לבזבז את המשאבים המוגבלים שלהם על משהו שיניב תוצאות משמעותיות יותר.

—

בטורונטו מתפרסם מקומון בעברית. הוא מחולק חינם, והתוכן שלו בהתאם. כשאני מעיין בו, לפעמים, בהתקפים של מזוכיזם, אני לא יכול שלא להתעצבן על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים, על ערכי ההפקה הנמוכים, וגם, לעיתים קרובות, על ההטייה הפוליטית הבוטה של התוכן בעיתון. אשתי לא מבינה על מה אני מתעצבן. היא קוראת את זה, רואה את מה שאני רואה, אבל פשוט לא אכפת לה. אין לזה שום השפעה על החיים שלה, אין לה שום דרך יעילה להשפיע על זה, אז פשוט לא אכפת לה. אותו הדבר נכון לגבי קוראי העיתונים, ואותו הדבר נכון לגבי קוראי הבלוגים.

רוב הקוראים לא יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים לא יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה”ידיעות העיתונאיות” שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ”ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.

(מתוך הפוסט המקורי של רויטל)

כשהם קוראים פוסט בבלוג של מישהו שממליץ על משהו, על רובם זה לא ישפיע יותר מקמצוץ. בשורה התחתונה של הגוף המפרסם קמצוץ ההשפעה הזה יכול להביא לשינוי כלשהו בשורה התחתונה, אבל כאדם בודד, אי אפשר לכמת את ההשפעה הזו, ואם אי אפשר לכמת אותה, אין טעם להתרגש ממנה יותר מדי. נו, אז שמעתי פרסומת בתשלום שהוצגה כדעה כנה של מישהו. איך זה משנה את החיים שלי? נו, אז הבלוגר שאני קורא עכשיו מבטיח בהן צדק שלעולם לא לקבל כסף או מתנות תמורת ביקורת. יופי טופי. איך זה מעניין אותי? אני בוחר את הבלוגרים שאני קורא לפי מידת העניין שהם מעוררים בי, או לפי הערך הבידורי של הפוסטים שלהם, או לפי גודל הציצים שלהן. מה שלא רלוונטי לחווית הקריאה שלי, כמו הקוד האתי של הבלוגר, או אופי המקור של כותב מדור הרכילות החביב עלי, פשוט לא מעניין אותי – אני מעדיף להשקיע את הזמן והמשאבים הקוגנטיביים שלי במשהו יותר מספק.

ועוד אומרת וצודק רויטל, שהיחידים שאכפת להם הם אלו שהנושא בעוכריהם. כך גיקים לעד לא יבינו למה לעזאזל אנשים משתמשים בחלונות ולא בלינוקס (גם אם אובונטו באמת יותר פשוטה להפעלה מחלונות, זה עדיין דורש עקומת למידה והשקעה ראשונית כלשהי, שכבר השקעתי בללמוד את מערכת ההפעלה הנוכחית שלי – וזה פשוט לא שווה לי את זה) או אפילו לא משדרגים את האקספלורר 6 שלהם לפיירפוקס, או במינימום לאקספלורר 7/8 (אותה סיבה בדיוק). כך חולי פוליטיקה כמוני לעולם לא יבינו איך אנשים יכולים שלא לזכור למי הם הצביעו בבחירות האחרונות(!), שלא לדבר על לפני זה. זה לא משנה להם, אז לא אכפת להם. זה לא כי הם מטומטמים שלא מבינים עד כמה זה חשוב, הם מבינים טוב מאוד שזה לא ממש חשוב, ולכן הם לא טורחים.

אז הציבור לא מטומטם, הוא פשוט קמצן, כי הוא יודע שהוא ישלם בכל מקרה.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #דמוקרטיה #חברה #טלוויזיה ועיתונות #מדע המדינה #מציאות #שכנים

הפוסט הקודם: משה"מ למתרגל

הפוסט הבא: מנפלאות וויקיפדיה

נתאי פרץ כתב פוסט כל כך חשוב שסתם קישור פשוט לא מספיק. אז אני מנצל את רשיון השיתוף של הבלוג (הזהה לרשיון של הבלוג שלי), כדי לפרסם מחדש את הטקסט במלואו, עם המלצה להעביר את זה הלאה. אם יש לכם תגובות, נראה לי שעדיף לרכז אותן בפוסט המקורי.

—

בעקבות המאמר ב'הארץ' על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של  פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה”עוד לא” התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

למה אני מספר לכם את כל זה?

היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר “יש לנו את הצבא המוסרי בעולם”. הטוקבקיסטים חגגו, ומצ”ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה”ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ”ח.

לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב”מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של 80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

#אהוד ברק #אופוזיציה #אלימות #בלי מילים #דמוקרטיה #חברה #ישראליאנה #לא פופולרי #מציאות #פוליטיקה #שכנים

הפוסט הקודם: פילו-בלוף: על מכניזמים ואמפיריציזם

הפוסט הבא: הבעיה היא לא העשבים השוטים, הבעיה היא האחו

‪

‪There's a world outside And I know 'cause I've heard talk

‪(Eels, Not Ready Yet)‬

‬‬

אבל מכיוון ששמי כבר שורבב לדיון הזה, אני מניח שאני כבר אתרום את שני הסנט (הקנדי) שלי לדיון, עם דיסקליימר שלא קראתי פוקו, יום, קאנט או אף אחד אחר מהחבר'ה האלה מעודי (ניסיתי לקרוא את תולדות השגעון בעידן התבונה, או איך שקוראים לזה, אבל או שהתרגום לעברית הוא זוועתי, או שהספר אטום לחלוטין מבחינת השכל שלי).

אז טל כותב על האמפיריציזם (הקביעה החתרנית שיש עולם שם בחוץ ושאפשר לחקור אותו באמצעים אמפיריים ולגלות חוקים המתקיימים בו) אל מול הפנומנליסטים (אני מקבל את הטרמינולוגיה שלו כפי שהוא מציג אותה, פשוט משום שאינני מכיר את המושגים במידה מספקת – אם המונחים שטל השתמש בהם שגויים, נא להפנות תלונות אליו). אלו האחרונים טוענים שאי אפשר לדעת שיש עולם באמת, ושגם אם יש שם עולם, אי אפשר להסיק מסקנות כלליות עליו מתוך הסתכלות. כל מה שכל אחד מאיתנו יכול לדעת הוא שהוא עצמו חושב, ושהוא חווה תחושות מסויימות.

טל טוען שהוא מקבל את טענות הפנומנולוגים, אבל חושב שהתגובה הנכונה מצד האחד הנבון היא לא להרים ידיים ולזנוח את המחקר האמפירי, אלא להחליט שגם אם החוויות שלי מבוססות על פיקציה, יש תועלת בחקר הפיקציה הזו, בגילוי החוקים המתקיימים בה, ובהתנהלות על פיהם. למשל, מרגע שידוע לנו חוק הכבידה (ברמה בסיסית למדי), ברור לנו שלא כדאי לנו לקפוץ מבניינים גבוהים כי אנחנו ניפול לקרקע, וכפי שאנחנו יודעים ממדע הרפואה, נפילה מגובה גבוה יכולה לגרום לפציעות ואף למוות.

בסופו של דבר, בתוך ה”עולם” הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה”חוקים” שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי.

כשראיתי את הטיעון הזה אצל טל, זה הזכיר לי משהו אחר: תאוריית הבחירה הרציונלית. התב”ר מתבססת על הנחת היסוד שאנשים נוהגים בצורה רציונלית (כלומר, משתמשים בכלים המיטביים כדי להשיג את המטרות שלהם). בדרך כלל, מתווספת לכך גם הנחת היסוד שהמטרה של אנשים היא מיקסום רווחים. אפעס, פעם אחר פעם אנשי הבחירה הרציונלית מגלים שכשמסתכלים על רמת הפרט הבודד, טענת הרציונליות אינה מתקיימת. הרציונליות קיימת, במקרה הטוב, בממוצע על פני כל האוכלוסיה, אבל לא אצל האדם הבודד. אמרו חוקרים מסויימים בתחום – לא נורא, אנחנו ננהג כאילו האינדיבידואלים הם רציונליים, כי זה שימושי – כי בסופו של דבר, בממוצע, אנשים מתנהגים כאילו הם רציונליים. אפשר להפיק מזה תועלת.

אבל הטענה הזו בעייתית מאוד. התב”ר מתבסס על אינדיבידואליזם מתודולוגי. כל התורה מתחילה מהפרט ומניתוח של פעולותיו של פרט. תורת המשחקים, עליה מתבססת התב”ר, עסוקה בכל עת בהצגת התוצאות התת-אופטימליות של התנהגות רציונלית של פרטים. לעומת זאת, התב”רניקים דווקא מתבססים על התוצאה האופטימלית ברמת הכלל, כדי להוכיח ש”בממוצע” הפרט מתנהג בצורה רציונלית. כל המכניזם שמסביר את המעבר מרמת הפרט לרמת הכלל שבור לחלוטין. ההתנהגות “כאילו” הפרט הוא רציונלי אולי יכולה להשיג תוצאות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנחנו, כמדעני חברה, צריכים למצוא מה המכניזם שדואג שהחברה ככלל תתפקד בצורה רציונלית גם אם הפרטים בה מתנהגים בצורה רנדומלית לכאורה.

ביקורת דומה אפשר להעביר על הניסיון לטעון שהעולם שלנו הוא פיקציה, אבל בד בבד שאפשר להתנהג כאילו הוא ניתן למחקר מדעי. הטענה שלפי הניסיון יש תועלת בחקר העולם אינה יכולה להתקיים אם כבר הבנו שלניסיון אין שום משמעות בעולם שלנו (כי, כאמור, הוא פיקציה). טל נופל פה לאותה מלכודת אליה הוא טוען שההוגים הצרפתים נפלו כי הם האמינו בכוחה של הלוגיקה.

אבל זה לא רק זה. אם אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו רואים בעולם הוא פיקציה, ולכן במקרה הטוב אנחנו יכולים לחקור את הפיקציה הזו בעצמנו ולגלות את החוקיות שלה, המשמעות של זה היא שכל אחד מאיתנו חייב לחקור את כל העולם לבד. אנחנו לא יכולים להאמין לפיקציות שמנסות לטעון טענות על הפיקציה. אנחנו יכולים להאמין רק למה שאנחנו עצמנו חווים. כל המחקר המדעי צריך, לפיכך, להזרק לפח. זה שאיזה מהנדס מסביר לי איך פועל מנוע המכונית זה חסר משמעות, אם גם המהנדס וגם המכונית הם פרי דמיוני. מן הראוי שאני אחקור את המכונית לבד ואגלה איך היא פועלת. כך גם לגבי המחשב. או הכדור נגד כאב ראש שדיונים כאלה מצריכים. או אנטיביוטיקה. או כל דבר אחר בעולם. אם אני ה”סוכן” האותנטי היחיד בעולם, אני לא יכול לסמוך על אף אחד אחר שיחקור אותו בשבילי.

זה מוביל לאנטי-אינטלקטואליזם מוחלט. לשלילת המחקר המדעי באשר הוא. לניסיון נואל לאוטו-דידקטיות חובקת עולם.

אני לא יכול לקבל את הטענה שהעולם הוא פיקציה, ושלכן עלי לנהוג כאילו הוא אמיתי. ולמה שאאמין למי שטוענים דבר כזה, בעצם? הם הרי מכריזים על עצמם כפיקציה.

#מציאות #שכנים

הפוסט הקודם: דברים שאי אפשר לעשות בארץ, פרק #253

הפוסט הבא: החבר הדמיוני של נתאי