צפיתי די בתדהמה ובחרדה בסיפור סביב הדו”ח המעוות של “אם תרצו”. לא הצלחתי להבין מה הביא את בן כספית לתת פרסום כה נרחב לדו”ח הזה, או לארגון הזה. אבל יותר מכל לא הצלחתי להבין את התפיסה הדמונית כל-כך של ה”פוסט-ציונים” בכל אמירה של חברי הארגון הזה. לא לחינם המילה שחוזרת ועולה בכל ביקורת על הארגון היא “מקארתיזם”: תנועת “אם תרצו” חדורת אימה מהפוסט-ציונים, הם רואים אותם בכל מקום, הם חושדים באנשים שהם “פוסט ציונים סמויים”, הם מסבירים איך אנשים תמימים נדבקים בפוסט-ציונות בלי להיות מודעים לכך (אלו הם הפוסט-ציונים המשתמעים), ואיך פוסט-ציונות יכולה גם להופיע כמעין מחלה נפשית (אז היא נקראת “פוסט ציונות מודחקת” — את כל המינוחים הללו שאבתי מתוך מאמרו מאיר העיניים של איש “אם תרצו” ארז תדמור).
אבל אני לא מתעניין בביקורת על “אם תרצו” – רבים כבר עשו זאת לפני – אלא במושג הזה, “פוסט ציונים”, במקום שלו בשיח הפוליטי בישראל, ואם יסלח לי, במקום שלי ביחס אליו.
על פניו, לא לגמרי ברור מה זה “פוסט ציוני”. מאוד קל להבין מה זה “אנטי-ציוני”: זהו מי שמתנגד לציונות. זוהי המשמעות שמייחסים “אם תרצו” לפוסט-ציונות. הפוסט-ציונים עבורם הם כל מי שדורש מישראל לנהוג באופן המנוגד ל”ציונות” (כפי שהם מגדירים אותה). אך המילה “פוסט” אין משמעותה “אנטי”. משמעותה “מעבר” או “אחרי”. הפוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.
לפיכך, הטענות כנגד ההיסטוריונים החדשים ואחרים המצביעים על העוולות שהיו כרוכות בהקמתה של מדינת ישראל אינן קשורות בפוסט-ציונות. ההיסטוריונים החדשים יכולים להיות מוגדרים כאנטי-ציונים (אם הם חושבים שישראל לא הייתה צריכה לקום מעולם), או כציונים (אם הם חושבים שישראל צריכה לפעול לתיקון העוולות בלי לשנות את מהותה כמדינת היהודים, ובני מוריס הוא דוגמא טובה לכך). אין בעצם ההצבעה על האמת ההיסטורית הפשוטה כדי להפוך אדם לפוסט-ציוני. הניסיון של כמה מאנשי “אם תרצו” ותומכיהם לקשור בין ההיסטוריונים החדשים לבין פוסט-מודרניזם הוא מופרך בעליל: ההיסטוריונים החדשים אינם טוענים שיש איזה “נרטיב פלסטיני” שצריך להכיר גם אותו לצד הנרטיב הציוני. הם טוענים טענה מודרניסטית לחלוטין של אמת מוחלטת, שאינה נעימה לאוזניים יהודיות: שמוסדות המדינה שבדרך ואלו שבראשית שנות המדינה פעלו במכוון כדי לצמצם את מספר תושבי הארץ הערבים, כולל, במקרים מסויימים, גירוש מכוון של ערבים במהלך מלחמת העצמאות ומדיניות מכוונת של גירוש ומניעת חזרת פליטים בעשור הראשון לקיומה של המדינה. זה לא “נרטיב”. זו המציאות ההיסטורית. מי שמתעקש להציג “נרטיב” הוא מי שאינו מוכן להביא את העובדות הפשוטות הללו לידיעת תלמידי בית הספר בישראל בשם חרדה קיומית של אידאולוגיה שאינה יודעת להתמודד עם העוולות שהיא עצמה ביצעה.
הפוליטיקה של ההתנצלות זכתה לפופולריות בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אפילו אהוד ברק זרק איזו התנצלות מטופשת וחסרת ערך למזרחיים. אבל התנצלות בפני עצמה אינה שווה כלום אם היא אינה מלווה בהכרה אמיתית בעוול שנעשה, וברצון אמיתי לתקן את מה שעוד אפשר לתקן ולדאוג שהטעויות שנעשו לא תחזורנה על עצמן. בכל הנוגע ליחסים שבין ישראל לפלסטינים, אנחנו רחוקים מאוד ממה שיכול להוביל להתנצלות כנה ואמיתית. ישראל פשוט אינה מסוגלת ואינה מעוניינת להתמודד עם האמת ההיסטורית. העובדה שבישראל אין שום נכונות אמיתית ללמד בבתי הספר את מה שאנחנו יודעים בוודאות הופכת את אזרחי ישראל שיוצאים ממערכת החינוך לנכים קוגניטיבית. הם (ואני בתוכם, כמובן) אינם מסוגלים לחשוב באופן מושכל על הבעיות שעומדות על הפרק, כי הם שבויים בתוך תפיסה שגויה לגבי מקורות והשתלשלות הסכסוך. אני בספק, כמובן, אם המצב במערכת החינוך הפלסטינית יותר טוב, אבל זה לא ממש משנה. כשאני קורא כיום מחקרים שעוסקים במעלליה של ישראל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, אני מתכווץ מכאב, אבל יותר מכל אני כועס על כך שהידע ההיסטורי הזה נמנע ממני בשם אידאולוגית מדינה שמפחדת להתמודד עם המציאות.
זה לא רק הימין שסובל מהנכות הקוגניטיבית הזו. אנשי השמאל, לא פחות מהימין, קיבלו תמונה מעוותת של ההיסטוריה של הסכסוך, ולכן הפתרונות שמוצעים בשמאל אינם טובים יותר מאלו של הימין. יהודה שנהב מצביע בספרו החדש (שטרם קראתי – אני מתבסס על הראיון שלו בהארץ) על הכשל המרכזי של השמאל במציאת פתרון לסכסוך באמונה של אנשי השמאל שמקור הבעיה היא במלחמת ששת הימים, בכיבוש של 67', כאילו ישראל לא עשתה דבר רע לפני כן. רבות אנו שומעים על ההשחתה של הנפש הישראלית בעקבות הכיבוש בן 40 השנה, כאילו הכיבוש הזה לא הגיע רק שנה אחת בלבד לאחר ביטול הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל; כאילו המושלים הצבאיים לא נהגו באדנות כלפי הערבים בגבולות הקו הירוק לפני ששלחנו ילדים לנהוג באותה אדנות כלפי הערבים מעבר לו.
“הם שאלו מדוע הם נענשים בעוצר נוסף זמן כה קצר לאחר הפשיטה לפני ימים ספורים בלבד. עניתי שמכיוון שהעוצר הוטל בשל תנועת המסתננים, הם צריכים להציע לי מה לדעתם צריך להעשות כדי למנוע אותה... בצהריים הם חזרו ... ואמרו שהם מוכנים, עם תום העוצר, לדווח למשטרה על כל המסתננים שמצויים בכפר ... ועל כל מסתנן חדש שיופיע בעתיד. עניתי להם שאני אביא את הצעתם לפני המושל הצבאי ... ושאני מוכן לשמוע עוד הצעות פרקטיות... בארבע אחר הצהריים הם שבו וחזרו על הצעתם הקודמת. שאלתי אותם מה הם חושבים שצריך לעשות עם המסתננים שבכפר בזמן העוצר. אחרי היסוס מה הועלתה הצעה שהם יעברו מבית לבית בחיפוש אחר מסתננים ויאמרו להם להסגיר את עצמם ... אם הם יסרבו, המכובדים ידווחו עליהם ועל מיקומם מיד. הדיונים הללו היו בלתי-רשמיים. אני גם שאלתי אותם מה צריך לעשות לתושבים שנתנו מחסה למסתננים, והם ענו שקנס ע”ס 5-10 לירות ילמד אותם לקח כך שלא יחזרו על העבירה. בכל מקרה הם הדגישה שהמסתננים שבאו לשאפה עאמר אינם זרים, אלא בני משפחה של תושביו הנוכחיים של הכבר שחזרו לביתם. עניתי להם שמי שעזב את ביתו בזמנו ויתר עליו”. (מתוך הדו”ח של קצין הבטחון ישראל קרסננסקי בתוך פשיטה על כפר ערבי בנובמבר 1949 לאיתור וגירוש מסתננים, כפי שהוא מצוטט בעבודת הדוקטורט של שירה נעמי רובינסון – הטקסט מתורגם חזרה לעברית מהתרגום שלה לאנגלית).
כדי שישראל תוכל להתמודד נכוחה עם הבעיות שמונחות לפתחה, היא קודם כל חייבת להתמודד עם המציאות ההיסטורית, להכיר בה, ללמוד וללמד אותה. רק מתוך הבנתה ניתן להתחיל לענות כיצד ניתן לקיים את העקרון הציוני מבלי לפגוע בעקרונות מוסריים.
1
—
אז להגיד שישראל עשתה טעויות ואף ביצעה עוולות זה לא “אנטי ציוני” ולא “פוסט ציוני” (אלא אם אנחנו מוכנים להגיד שהציונות היא שלילת המציאות ההיסטורית). אין מנוס מלהגדיר קודם מהי הציונות עצמה, ורק משם לגזור מהו “פוסט-ציוני”.
אבל לפני זה, סיפור קצר: כשרק הגעתי לקנדה, הרבה לפני שקיבלתי כל מיני רעיונות מוזרים והחשבתי את עצמי עדיין לציוני טוב, יצא לי לשוחח עם עמית שלי כאן, דובר צרפתית מקוויבק שגם הוא בא לטורונטו לעשות דוקטורט במדע המדינה. הנחתי שכמו כל בן תרבות, גם הוא חושב שלאומנות היא דבר דוחה, ומכאן שהוא אינו תומך במפלגה הקוויבקיסטית, שדורשת עצמאות לפרובינציה הפרנקופונית. די נדהמתי לגלות שטעיתי: הוא תומך גם תומך בעצמאות לקוויבק. אולי לא בהפיכתה למדינה נפרדת לגמרי, אבל עדיף להפרד לגמרי מקנדה מאשר לשמר את המצב הנוכחי בו התרבות הצרפתית אינה זוכה למקום שווה בקנדה, והיחודיות של קוויבק אינה מוכרת על-ידי החוקה. “אבל איך אדם משכיל כמוך יכול לתמוך בלאומיות, ברעיון המיושן כל כך, האלים כל כך הזה?” שאלתי. והוא פשוט ענה לי “ואתה לא מאמין שליהודים מגיעה מדינת לאום?”
הציונות היא תנועה לאומית. ככזו, יש רק נקודה אחת שמחברת את כל החברים בה: האמונה בכך שליהודים, כעם, יש הזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. כל שאר הערכים שאנשים אוהבים לחבר למושג “ציונות” הם גרסאות משנה של הציונות ותו לא. בדיוק כשם שהרפובליקנים בארה”ב נוהגים להפוך את הערכים האישיים שלהם ל”ערכים אמריקאיים” וכך לטעון שמתנגדיהם הם “אנטי-אמריקאיים”, כך הנסיון להדביק ערכים נוספים למושג ציונות הוא פשוט מהלך לניגוח של יריבים פוליטיים. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית או לשלטון עצמי, לפיכך, הוא אנטי-ציוני. אבל מה עם מי שלא שולל את הזכות, אלא פשוט חושב שמוטב לכולם אם היהודים יוותרו על הזכות הזו או יגבילו אותה במידת מה? זו, אני חושב, המשבצת הדי צפופה שבה עומדים הפוסט-ציונים. הם כלל אינם דורשים את רעתה של ישראל או של היהודים, בניגוד לדמוניזציה של אנשים דוגמת חברי “אם תרצו”. הם פועלים מתוך רצון להגיע למצב המיטבי עבור היהודים בישראל, תוך התחשבות בערכים שרבים מאיתנו אוחזים בהם – ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק – ומציעים שמדינת הלאום הריבונית היא פתרון תת-אופטימלי למצב בו אנו מצויים. לכן, דווקא מתוך ריבונותנו על גורלנו, טוענים הפוסט-ציונים (ואני בתוכם), עלינו לשנות באופן משמעותי את מהותה של מדינת ישראל.
אבל המונח “פוסט-ציוני” הוא מאוד בעייתי כאן. רבים מאוד מאותם אלו שנכנסים לרובריקה הזו דווקא תומכים בהמשך השלטון העצמי של היהודים בישראל, רק שהשלטון העצמי הזה יהיה במסגרת פדרטיבית כלשהי שתאפשר, בו בזמן, שלטון עצמי גם לפלסטינים, וזאת מבלי ליצור הפרדה טריטוריאלית מוחלטת כפי שנדרש מפתרון של שתי מדינות. זו אינה “פוסט-ציונות”, מכיוון שהאנשים שנמנים על תומכי הגישה הזו אינם חושבים שעבר זמנה של הלאומיות היהודית, אלא רק מציעים פתרון אחר (ולא כל כך חדש – “הבית הלאומי” (להבדיל מ”מדינה יהודית”) כמו גם המדינה הדו-לאומית של מגנס ובובר, מתאימים במדויק לסוג הפתרונות שמציעים מי שמכונים “פוסט-ציונים”).
אפשר להגיד שאנחנו “ציונים פוסט-ישראלים”, משום שאנחנו חושבים שישראל, במתכונתה הנוכחית, אינה יכולה עוד להוות מטרה מרכזית של התנועה הציונית. אני לא בטוח שהשם הזה מוצלח במיוחד גם הוא.
—
הפוסט-לאומיים טעו. בה בעת שמדינת הלאום הולכת ונחלשת כגוף ריבוני, הלאומיות עצמה עדיין חיה וקיימת. העולם נע לכיוון פתרונות חדשים-ישנים, דוגמת האיחוד האירופי, שיחליפו את מדינת הלאום בלי להזדקק להעלמותה של הלאומיות שבבסיסה. ישראל חייבת להיות בחזית ההתפתחות הזו, פשוט משום שהיא אחת המדינות הדמוקרטיות הבודדות עם מיעוט לאומי גדול ממדים בתוכה שלא נמצא שם מתוקף הגירה פרטנית (דוגמת הטורקים בגרמניה), אלא כתוצאה מהשתלטות של קבוצה לאומית אחת על שטח שבו חיה קבוצה לאומית אחרת. אלו המכונים פוסט-ציונים מבינים זאת, ומבקשים לתקן את הדרוש תיקון לפני שגלי ההיסטוריה ישטפו אותנו בכוח.
אירוני הוא שדווקא אלו המתיימרים להוות את “המהפכה הציונית השניה” הם שמנסים להתנגד בשיניים למי שמבקש לעשות שינוי – מהפכני, כן – בציונות, כדי להצילה מעצמה.
#אופוזיציה #דו-לאומיות #דמוקרטיה #חופש דיבור #חינוך #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומיות #מציאות #פוליטיקה #ציונות
הפוסט הקודם: בלוגים זה לגיקים זקנים (או: מעגל החיים הטכנולוגי)
הפוסט הבא: מה בין היסטוריה לנרטיב
תגובות
נדב פרץ · 2010-02-23 13:00:52
אני אנסה להבהיר כאן משהו, אבל לפני זה כדאי להזהיר שמסוכן לדבר על 'העמדה הפוסטמודרניסטית', כמו שמסוכן לדבר על 'העמדה של הפילוסופים של הנאורות'. יש הרבה פילוסופים פוסטמודרניים, וכל אחד מהם אומר משהו אחר. מה שאני אגיד כאן הוא, למיטב הבנתי, נאמן לפוקו ולא חוטא יותר מדי לדרידה. בניגוד לתפיסה המקובלת, הפוסטמודרניזם לא טוען ש'אין אמת', ושהכל נרטיב. מה שהוא כן אומר זה שיש מציאות 'שם בחוץ', אבל אנחנו לא יכולים לתפוס אותה כשלעצמה, אלא רק בתיווך של מנגנונים תפיסתיים כאלה ואחרים. כלומר, אין טעם לדבר על 'מה שבאמת יש שם בחוץ', כי אין לנו דרך לתפוס אותו. יש טעם לדבר על מה שאנחנו תופסים. אבל – מכיוון שבסופו של דבר כן יש משהו אמיתי בחוץ, לא 'הכל הולך'. אם אתה אומר שאתה רואה פיל ואני אומר שאני רואה עכבר, לא יכול להיות ששנינו צודקים באותה מידה – בהנחה שההגדרות שלנו ל'פיל' ול'עכבר' הן זהות, אנחנו יכולים להכריע בשאלה מי צודק, גם אם זה לא באמת פיל ולא באמת עכבר. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה החשובה של הפוסטמודרניסטים. כל מה שאמרתי עד עכשיו הוא לא חידוש – קאנט אמר בדיוק את זה, ובמידה מסויימת גם ויטגנשטיין. החידוש של הפוסטמודרניסטים הוא שהדרך שבה אנחנו תופסים את המציאות היא לא תוצר הכרחי של מבנה השכל שלנו (כמו שקאנט טען), אלא תוצר חברתי – וככזה, תוצר של יחסי כוח, שמעצבים את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות.וכאן אני מגיע גם לנושא הפוסט. כשאני אומר 'יש נראטיב פלסטיני ויש נראטיב ישראלי', אני לא מנסה לומר שמבחינת הפלסטינים, היה טבח בטנטורה, ומבחינת הישראלים, לא היה טבח בטנטורה. השאלה האם עמדה שורה של תושבי הכפר על החוף, וחבורה של לוחמי הגנה ירו בהם בכוונה תחילה – היא שאלה עובדתית שניתנת להכרעה ברורה, גם במסגרת הדיון הפוסטמודרניסטי. השאלה שקשורה לנרטיבים היא השאלה האם היה כאן 'מאבק לאומי מוצדק לעצמאות, שנעשו בו מפעם לפעם מעשים לא ראויים', או 'גירוש של עם מאדמתו מטעמים קולוניאליסטיים'. על השאלה הזו אי אפשר לענות באמצעים עובדתיים, כי עיקר המחלוקת היא לא עובדתית (גם אם יש נקודות עובדתיות שנויות במחלוקת). זו שאלה שנוגעת למהם אמצעים ראויים במהלך מלחמה, למי יש זכות על הארץ הזו (ולכן המלחמה היא מוצדקת, מנקודת הראות שלו), ועוד. כשאתה מלמד את שני הנראטיבים, אתה מספר מצד אחד את סיפורו של עם שנרדף בארצות גלותו, וניסה למצוא מחסה בארץ אבותיו – ומצד שני את הסיפור של עם שחי לו בשלום ובשלווה ועיבד את האדמה, עד שבאו אנשים, התיישבו במקומו וגירשו אותו. שני הסיפורים האלה, כמובן, לא מתיישבים אחד עם השני. לכן, כדי לספר את שני הנראטיבים אתה צריך ליצור נראטיב מאוחד (מהלך בכלל לא פשוט, בלשון המעטה), או להצביע על ההבדלים ביניהם ולהשאיר את השאלה 'איזה נרטיב נכון' להכרעת התלמידים. אנחנו יודעים מה הם יכריעו – הם בכל זאת גדלו בישראל – אבל כך הם יכירו את המורכבות.
מודי תולשששש · 2010-02-23 13:43:44
נדב: אם “הדרך שבה אנחנו תופסים את המציאות היא לא תוצר הכרחי של מבנה השכל שלנו (כמו שקאנט טען), אלא תוצר חברתי”, אז איך יכול להתקיים נרטיב מאוחד? נראה לי שרק כשתהיה לנו חברה אחת, יהיה גם רק נרטיב אחד. לא ככה?איתמר · 2010-02-23 19:39:38
נדב, לגבי הנראטיב המשותף, אמנם נכון שזה עניין קשה מאוד, אבל כנראה שלא בלתי אפשרי: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=974647&contrassID=2&subContrassID=16&sbSubContrassID=0 מודי תולשששש · 2010-02-24 03:11:40
ששים שנה אחרי שיהיה שלום,יכתב ספר לימוד משותף לישראל ופלסטין על מלחמת העצמאות. אני לא מאמין שלפני.עוז · 2010-02-24 08:17:15
קראתי פעם משהו שמישהו אמר שקישר בין מכניקת הקוואנטים לפוסטמודרניזם. מה שאני הצלחתי ללמוד מהבליל הפוסטמודרניסטי, זה שאם שנינו רואים פיל, אתה אומר שזה עכבר ואני אומר שזה פיל, כנראה שזה גם פיל וגם עכבר(בסופרפוזיציה! קוואנטום! זריקת מונחים תוך עיוות משמעותם!). ובנסיגה למודרניזם, כנראה שבמחקר מעמיק יתברר שזה עכבר במידה פחותה מאשר פיל, אבל במקרים מסוימים עדיין משתלם לראות זה כעכבר ואין בכך פסול.ירדן · 2010-02-24 17:38:55
אז נדב, פוסטמדרניזם מיתמצה באמונה שאם אין לנו הגדרה משותפת למושג לא נגיע להסכמה בהגדרת עובדה. זה הכל? זה משהו שמודרניסטים לא ידעו?נדב פרץ · 2010-02-25 06:50:01
עוז: לא הבנתי מה אתה מנסה להגיד (למעט זה שיש פוסטמודרניסטים שמשתמשים בהשוואות מטופשות, אבל עם זה אני מסכים)ירדן – לא, זו רק אחת הטענות. יש עוד הרבה טענות, שהן תוצר של הטענה הזו, ואלו הן שבאמת מעניינות. הראשונה, והמרכזית, היא שאין דבר כזה 'הגדרה נכונה'. יש 'הגדרה שתואמת את המציאות כמו שאנחנו תופסים אותה', אבל אז יכולה להיות יותר מאחת כזו.
עוד אחת היא ''הגדרה משותפת' היא תמיד תוצר של הפעלת כוח, ולא של איזה סיעור מוחות קונסטרוקטיבי' (מכיוון שאין הגדרה 'נכונה', אין תהליך 'נכון' שמוביל להגדרה הנכונה. ההגדרה שנבחרת היא זו שמשרתת מישהו, שיכול להשפיע על קביעתה)
השלישית – והחשובה בהקשר הפוסט הזה – היא 'מדע (בדגש על היסטוריה) אינו אלא עוד פרקטיקה של כוח, שנועדה להשפיע על יצירת הגדרה משותפת'.
ארך אפיים · 2010-02-26 00:58:17
נדב: תודה. בהיר ויפה מה שכתבת.טל ירון · 2010-02-27 22:25:02
נדב תודה על ההסבר הבהיר.למרות שברור שיוצרים עבורינו הבניה חברתית של המציאות, אני מעריך שדיון מורכב על הראיות, שכל נרטיב מדגיש, יכול ליצור תמונה רחבה יותר ופרשנות משותפת. איך זה יכול לקרות? כי זה מה שקורה גם במדע.
התופעה של ראיה סלקטיבית של הראיות, על פי ההבניה הפסיכולוגית או החברתית של אדם, נקראת Theory dependent observation או Theory leaden observation. זאת נטיה פסיכלוגית לבחון רק את הראיות שתואמות לתיאוריה שלך. כדי להימנע מהתופעה הזאת, קיים השיח הביקורתי. שיח שמנסה להפריך את התיאוריות שאדם אוחז, על ידי הצגת ראיות שלא מתיישבות עם התיאוריה. באופן פרטי, אנשים אינם אוהבים שהתיאוריות שלהן מופרכות. הם סובלים מדיסוננס קוגנטיבי, ומנסים לחפות עליו באמצעות תיאוריות מתווספות לא מבוססות. ברמה הפוליטית, יש כאן גם מאבקי שליטה על המסר שמועבר להמונים.
אם אנו מבקשים ליצור “נרטיב” רחב, צריכה קהילת האינטלקטואלים, לבחון את הראיות ומהימנותן, ולנסות לגבש לעצמה נרטיב רחב יותר. כשהיא תגיע להקונצנזוס, אני משער שהשאר יבואו אחריה. כך היה מאז ומעולם.
סעיד · 2011-10-27 04:38:05
חבל שהנאצים רצחו,או עפ”י הנריטיב שלך 'קידמו לשלב הבא' פרשנים מוצלחים כמותך.במילים אחרות,לעסוק באקטואליה בעיסוק פילוספי זה כמו להכניס פורנו לסרט דקומנטרי...תשאל את סבתא שלך.