הצורך במציאת דרכים חסכוניות וירוקות יותר לייצר אנרגיה מוביל אנשים לרעיונות מפתיעים למדי. למשל, קחו פרוייקט שמקימים עכשיו באונטריו: בטריות מאוויר.

טוב, אולי זה שם יחצ”ני מדי, אבל הנה הרעיון הכללי (תוך התחשבות בזה שהבנה שלי בתחום היא אפסית ואני מסתמך על דיווחים עיתונאיים): אחת הבעיות הגדולות של כל משק חשמל היא שאי אפשר לשמור אנרגיה בצורה יעילה. אם תחנת כוח מייצרת 1000 קוט”ש אבל הצרכנים השתמשו רק ב-500 קוט”ש, אבדו לנו 500 קוט”ש שלא ניתן היה להציל. המקסימום שאפשר לעשות הוא לכבות תחנות חשמל לפרקי זמן קצרים, אבל זו פעולה בעייתית בפני עצמה מבחינת ניצולת אנרגיה. אנשים זקנים כמוני זוכרים בודאי את הקמפיין “ליישר את הקו”, כלומר, להשתמש במכשירי חשמל זוללי חשמל כמו מכונות כביסה ומדיחי כלים עד כמה שאפשר בלילה, ולא ביום, שכן בלילה הדרישה לחשמל נמוכה הרבה יותר והרבה חשמל “הולך לאיבוד”. מאידך, ככל שהדרישה לחשמל במהלך היום גבוהה יותר, כך יותר חשמל עלול להתבזבז בלילה כי חברת החשמל תאלץ להערך לספק את רמות הדרישה הגבוהות יותר.

הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר כשרוצים להשתמש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כמו רוח או שמש. אפילו בארץ לא תמיד יש שמש. מערכות סולריות בדרך כלל אוצרות חלק מהחשמל שהן מייצרות בסוללות, אבל כמות האנרגיה שניתן לאצור בהן היא קטנה למדי, והפתרון הזה אינו פרקטי למשק החשמל בכללותו. אז הנה לנו מערכת שמייצרת חשמל רק לפעמים, כשכאשר היא כבר כן מייצרת חשמל, חלק גדול ממנו נאבד.

הנה פרט שנראה לגמרי לא קשור: מתחת לקרקע במקומות רבים בעולם יש חללים ריקים גדולי ממדים. אלו מקומות מהם נשאבו נפט, גז טבעי או מים, וכעת נותרו ריקים. איך זה קשור לאנרגיה?

או. תארו לעצמכם תחנת כוח מבוססת אנרגיה מתחדשת. כאשר התחנה מייצרת אנרגיה, האנרגיה הזו נשלחת לרשת החשמל. אבל אם חלק ממנה אינו נדרש באותה עת, האנרגיה הזו משתמשת במקום זאת לדחיסת אוויר לתוך אותם חללים תת-קרקעיים. מאוחר יותר, כאשר התחנה אינה מייצרת חשמל (כי אין רוח או שמש), האוויר הדחוס משוחרר באופן מבוקר לתוך מערכת שהופכת אותו חזרה לחשמל במידה הדרושה, וזה מוזרם לתוך רשת החשמל. כמובן, ניצולת האנרגיה כאן אינה אופטימלית. כמות גדולה של חשמל נאבדת בתהליך של הדחיסה וייצור החשמל מחדש – אבל, כזכור, מדובר על חשמל שמקורו באנרגיה בלתי-מתכלית, שהיה הולך לאיבוד בכל מקרה. כלומר, מדובר על רווח נטו לכולם. כשזוכרים שהחשמל המיותר שמיוצר בלילה בין כה וכה נמכר בזול יחסית לחשמל שנמכר באמצע היום, הרי שאם פרוייקט כזה מוקם באופן פרטי ומספק את השירות לחברת החשמל, יכול להיות כאן גם מקור נאה לרווח.

מה שמעלה את התהיה אם דבר כזה יכול לעבוד בארץ. האם יש בישראל חללים רלוונטיים שכאלו? או יש לנו רק בולענים שקרובים לפני הקרקע?

—

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו רואים שטף של עיתונאים ואנשי תקשורת שפונים לפוליטיקה: שלי יחימוביץ', דניאל בן-סימון, ציפי חוטובלי ועכשיו גם ניצן הורוביץ (איזו אבידה!) וגדעון רייכר (נגיד ש). האם גם בעבר התקשורת היוותה מסלול משמעותי לפוליטיקה? אני זוכר את אורי אבנרי וטומי לפיד. יש עוד אנשים משמעותיים שמתאימים להגדרה הזו?

#אנרגיה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות #סביבה #פוליטיקה #קנדה

---

הפוסט הקודם: ראות לקויה

הפוסט הבא: משפט שרגא

חלקכם ודאי שמעו על המיני-סקנדל שארע לאחרונה בבריטניה כאשר אחד מגופי הפיקוח העצמאיים החליט להכניס חלקים מוויקיפדיה לרשימה השחורה שלו וגרם בכך לחסימה של וויקיפדים בריטים מאפשרויות העריכה באתר. (ב”תמונות סוציולוגיות” הצליחו לחרבש את הסיפור בדרכן הצדקנית הרגילה והעלו לי את הנרווים – זה קורה לי שם הרבה לאחרונה).

בכל מקרה, וויקימדיה פרסמו הודעה לעיתונות עם סיכום פרטי הארוע. שני דברים מעניינים עולים מתוך הטקסט הזה:

1. 25 אחוזים מהעריכות בוויקיפדיה בשפה האנגלית מקורן באיים הבריטיים. רבע. וזה על-ידי אוכלוסיה שמונה כחמישית מאוכלוסיית ארה”ב לבדה, שלא לדבר על כלל דוברי האנגלית בעולם. החבר'ה אוהבים לכתוב. אני תוהה כמה מהנתון הזה נובע מעריכות של ערכים על דוקטור הו...

2. התגובה השלישית על הפרסום של וויקימדיה מגיעה מאחד, תושב לונדון בשם אלעד שטרית, שכרגיל בקרב טוקבקיסטים ישראלים, מביא הרבה כבוד לעם שלנו ומוכיח שהוא לא מסוגל לקרוא שלוש מילים באנגלית, אבל בכל זאת יודע שזה הכל בגלל השמאלנים:

   ‪I CALL ON UK LABOUR GOVERNMENT TO IMMEDIATELY CEASE ITS TOTALITARIAN CENSORSHIP.‬

   יש כבוד.

#אינטרנט #ישראליאנה #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: די כבר עם הדמוקרטיה הזאת

הפוסט הבא: אמת בפרסום

עושה רושם שבליכוד הצליחו למצוא איזו פרצה משפטית מופלצת כדי לדחוק את פייגלין אל סף המקומות הריאליים. בינתיים קלינגר בוחן לעומק את התכנות עתירה לפסילת פייגלין מהתמודדות לכנסת על סמך דעותיו הקיצוניות.

העצוב הוא שהליכוד (ואנחנו) לא היינו בכל הברוך האדיוטי הזה אם מפלגת העבודה לא הייתה זוכה בבחירות ב-1992. לקראת בחירות 92' הציגה המפלגה חידוש בקנה מידה ישראלי: פריימריז. קשה לי להגיד שתוצאות הפריימריז הללו היו ארוע מכונן או משהו כזה, אבל כשמפלגת העבודה זכתה בבחירות ושברה את התיקו הפוליטי לראשונה מזה כמעט עשור, אחד ההסברים לנצחון הזה היה שהעבודה זכתה בגלל שהיא המפלגה הדמוקרטית ביותר. ¹ המיתוס של הקסם של הפריימריז נוצר אז, ² ולמרות ששוב ושוב הוא הוכח כחסר שחר, התפיסה והשיח של פריימריז כ”דמוקרטיים יותר” בצורה כלשהי מונעת הלכה למעשה חזרה לשיטות שקדמו לה או מעבר לשיטות אחרות לבחירת הרשימה. עצם הביטוי “ועדה מסדרת” הפך לסוג של קללה בפוליטיקה הישראלית.

אני לא מצליח למצוא נתונים לגבי מידת התפוצה של שיטת הפריימריז מחוץ לארה”ב, אבל עצם המחסור הזה אומר דרשני. אני יודע שבצרפת המועמדים לנשיאות נבחרים בבחירות מקדימות, ובאיטליה היו מספר נסיונות מבודדים, בעיקר בשנים האחרונות, לבחור נציגים במקומות מסויימים באמצעות פריימריז. גם מפלגות במדינות דרום-אמריקאיות עם שיטות נשיאותיות משתמשות לפרקים בפריימריז. אבל מה שיש בישראל, ששתי המפלגות הגדולות בוחרות רשימה שמתמודדת בבחירות יחסיות באמצעות פריימריז, אני די בטוח שזה לא קיים בשום מדינה נורמלית אחרת.

פריימריז עובדים מצויין למשרות עם נראות גבוהה, שבהן רוב המועמדים מקבלים חשיפה גדולה, וכל המועמדים שנבחרים בסוף מקבלים אחוז ניכר מהקולות. רוב הזמן, למעשה, המועמדים מתמודדים על משרה אחת בלבד, והזוכה הוא מי שקיבל את מירב הקולות. זהו גם המצב בפריימריז לראשות המפלגות השונות, וזהו הליך הגיוני להפליא שאני תומך בקיומו. אבל המצב בפריימריז לרשימות שונה בתכלית. כאן, מדובר על עשרות מתמודדים, חלקם הגדול אלמוניים עבור רוב הציבור, המתמודדות על משרות עם נראות נמוכה מאוד. אף אחד לא יצביע לליכוד בגלל המועמד במקום ה-20 (או ה-36, מסתבר). למעשה, אני די בטוח שגם מעט מאוד אנשים שתכננו להצביע לליכוד שינו את דעתם בעקבות התברגותו של פייגלין לרשימה. אנשים מצביעים למפלגה מכל מיני סיבות: לפעמים כי הם רגילים להצביע לה, לפעמים כי הם תומכים במצע, לפעמים כי הם תומכים בעומד בראשה (בעיקר אם יש למפלגה הזו סיכוי להרכיב את הממשלה), ולפעמים כי הם תומכים ב”כוורת” ההנהגה של המפלגה. אף אחד לא מצביע למפלגה בגלל מי שיושב בשורות האחוריות שלה, אלא אם מדובר בקרוב משפחה או חבר, וגם אז לא בטוח.

בישראל אין לנו אפשרות להצביע למועמדים ספציפיים. אנחנו מקבלים רשימה ויכולים לתמוך בה במלואה, לטוב או לרע, או לא לתמוך בה בכלל. במפלגות הגדולות (וגם בחלק מהבינוניות, כפי שראינו עם צומת ב-92', שינוי ב-2003 וישראל ביתנו פחות או יותר מאז שהיא זכתה במנדטים) אין לנו מושג מי נמצא מעבר לשורה הראשונה של המועמדים ברשימה, וגם לא כל כך אכפת לנו. יש גבול לכמות הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בליקוט מידע פוליטי והשוואת מפלגות. עבור רובנו, הגבול הזה קרוב מאוד לאפס, ואי אפשר להאשים אנשים בכך. אז אנחנו צריכים להניח שהאנשים ברשימה תואמים איכשהו למצע של המפלגה, במידה כזו או אחרת של נאמנות, ושמי שעומד בראש המפלגה מייצג במידה מסויימת של סבירות את שאר מועמדי הרשימה.

ישראל אינה שיטה דו-מפלגתית קלאסית, שם כל הזרמים חייבים להתנקז לתוך שני מפלגות כי אחרת לא רק שהקול של המפלגות הקטנות לא יספר בחלוקה הסופית של המנדטים – הוא גם יגרור איתו את הגוש כולו. בשיטות דו-מפלגתיות קלאסיות חייבת להיות דמוקרטיה תוך-מפלגתית, משום שהמפלגה עצמה היא קואליציה של הרבה זרמים, ודמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר למדוד את יחסי הכוחות ביניהם. בישראל, לעומת זאת, יש שיטה רב-מפלגתית. הקואליציות מתגבשות אחרי הבחירות, לא לפניהן. הדרך הראויה לבטא פילוג אידיאולוגי בישראל אינה באמצעות יצירת זרם בתוך מפלגה קיימת, אלא באמצעות הקמת מפלגה חדשה. ³ לכן, על המפלגות בישראל להתרכז ביצירת רשימה הומוגנית, או לפחות קוהרנטית, מבחינה אידאולוגית, ולהציג אותה לבוחר כמקשה אחת, לא כאסופה מקרית של זרמים שהתקבצו לתוך רשימה אחת חסרת צורה.

הכנסת הדמוקרטיה לתוך תהליך בניית הרשימה בישראל, לפיכך, היא פשוט טעות היסטורית. לא צריך להיות בעל ראש קרימינלי מי יודע מה כדי להבין מה יכול לקרות בסיטואציה כזו, וזה אכן מה שקרה: קבוצה של אנשים שאין להם שום כוונה לתמוך בליכוד התפקדה למפלגה (מה אכפת להם? במפלגות האמיתיות שלהם אין פריימריז, וגם אם היו כל המועמדים שם פחות או יותר שווים), ותוך שהיא מנצלת את האדישות של רוב תומכי המפלגה, השיגו לעצמם נתח נכבד מסך בעלי זכות ההצבעה בפריימריז. מכאן הדרך כבר קצרה למדי: מצביעים למען מועמדים שזרים למפלגה ולדעותיה. הצליח? מצויין. כוחה של קבוצה קטנה יועצם ויוגבר עכשיו באמצעות התמיכה של המפלגה הגדולה. לא הצליח? לא נורא, לא הפסדנו כלום: אנחנו נמשיך להצביע למפלגות הקטנות שלנו.

ואילו הבוחר המתון, זה שלא מספיק אכפת לו כדי ללכת להצביע בפריימריז, אבל רוצה להצביע למפלגה הכי קרובה אליו אידאולוגית? נכפה עליו לתמוך במועמדים קיצוניים שאינם מהווים חלק מהקרקע האידאולוגית של המפלגה. באיזה אופן תרמה ה”דמוקרטיה” התוך-מפלגתית לדמוקרטיה החשובה – זו שברמת המדינה כולה? היא לא תרמה. למעשה, היא הזיקה. היא דיללה את כוחו של המצביע המתון והעצימה את כוחה של קבוצה שולית בחברה.

מה האלטרנטיבה? החזרת השליטה במפלגה לעומדים בראשה. כן, ועדה מסדרת. או, לכל הפחות, לתת בידי מוסדות המפלגה את הסמכות למנוע מאנשים להתמודד לרשימה פשוט על סמך אי התאמה אידאולוגית. את, המצביעה, אינך מרוצה מפסילתו של מועמד? הצביעי למפלגה שכן תסכים לקבל אותו (או שהוא עצמו יקים). רק כך תוכלנה המפלגות להציג בפני הבוחר אלטרנטיבות אמיתיות וברורות. רק כך ידע הבוחר כשהוא בוחן את השורה הראשונה של מנהיגות המפלגה, שהם ערבים בפניו באשר ליתר הרשימה. רק כך יהיה הבוחר – ורק הבוחר – מי שיכריע את הרכב הכנסת. הוא, ולא “קבלני קולות”; הוא, ולא קבוצות שוליים עם יותר מדי זמן פנוי.

מספיק עם טירוף הדמוקרטיה הפנימית במפלגות. אמרו לנו בבהירות ובנחרצות: “הננו, הרי האנשים אותם בחרנו ועליהם אנחנו אמונים. תנו לנו את אמונכם.” מספיק להכניע את הדמוקרטיה הישראלית בפני איזו סימבוליקה אווילית של “דמוקרטיה פנים-מפלגתית”.

#דמוקרטיה #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #מיכאל איתן #נתניהו #עבודה #פוליטיקה #קדימה

---

---

הפוסט הקודם: תפוח זה סוג של מחשב, לא?

הפוסט הבא: כבוד!

אז העבודה חזרה להשתמש בפתקי הצבעה ממשהו שנקרא “נייר”, והכל בא על מקומו בשלום. ובכל זאת, ספיח אחד יש לי מסיפור הפאדיחה של העבודה. בין התגובות על השימוש במערכת ממוחשבת לניהול הפריימריז היו שטענו (טוב, נו, קלינגר) שאם כבר מערכת הצבעה ממוחשבת, אז רק בקוד פתוח, כי אחרת אף אחד לא יודע מה יש בפנים.

יש לי תהיה בנושא: מה שהופך את הקוד הפתוח לחסין יותר לפרצות למיניהן הוא שכל אחד יכול לקחת את הקוד המקורי, לבדוק אותו, ואז לקמפל ולהשתמש בתוכנה. אבל תוכנת הצבעה בקוד פתוח תקומפל על ידי החברה שתנהל את ההצבעה, כלומר, על ידי אותם אנשים שאנחנו לא סמכנו עליהם עם תוכנה קניינית. איך בדיוק פרסום הקוד-לכאורה של מערכת ניהול ההצבעה עוזר לנו אם אין לנו שום שליטה על איזה קוד מקמפלים מפעילי ההצבעה? מאיפה לנו לדעת שהקוד שבדקנו וסרקנו בשמונים-אלף עיניים הוא אכן הקוד שיקומפל ויופעל על מחשבי ההצבעה, בלי תוספים ושינויים?

אשמח להסברים.

#טכנולוגיה #עבודה #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: פיצה חינם! (לא, סתם. דירה להשכיר)

הפוסט הבא: תקופת חגים שמחה לכם!

זה לא משהו שאפשר להגיד לעיתים קרובות, אבל בימים האחרונים מתרחשת דרמה אמיתית ומרתקת בפוליטיקה הקנדית. מכיוון שבארץ הכל די משמים עד לבחירות, חשבתי שאולי תהנו לשמוע על מה שמתרחש כאן.

תקציר הפרקים הקודמים: במקור היו לקנדה שתי מפלגות גדולות: הליברלים והשמרנים. לאורך השנים הצטרפו פה ושם מפלגות שלישיות קטנות שבאו והלכו, בלי להשפיע יותר מדי – אולי פה ושם ממשלת מיעוט קצרת ימים, אבל לא הרבה יותר מזה. המהפכה באה ב-1993. המפלגה השמרנית (או בשמה המלא הנפלא: המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית), שהייתה בשלטון עם 169 מושבים (מתוך 295) התפרקה לחלוטין בבחירות. אחוז המצביעים נפל מכ-43 לטיפה יותר מ-16, והם זכו בדיוק בשני מושבים בפרלמנט. מה קרה לכל המצביעים שלהם? המפלגה השמרנית נבנתה בשנות ה-80 על קואליציה אלקטורלית מוזרה של מערב קנדה וקוויבק – שתי קבוצות שתופסות את עצמן כשוליות בציבוריות הקנדית, ומאשימות בעיקר אחת את השניה. ב-93' שתי מפלגות תפסו את מירב הקולות בקרב שתי הקבוצות הללו: מפלגת הרפורמה, שגנבה את רוב הקולות של השמרנים במערב, והבלוק הקוויבקיסטי (נחשו איפה). יחד עם הליברלים והמפלגה השלישית השמאלית הותיקה – הדמוקרטים החדשים – היו בפרלמנט הקנדי לא פחות מחמש מפלגות. המצב הזה נמשך לאורך שנות ה-90, עד שבראשית העשור הנוכחי התאחדו השמרנים ומפלגת הרפורמה (שמאז שינתה את שמה ל”ברית הקנדית”) תחת השם “המפלגה השמרנית הקנדית”, ותחת הנהגתו של ראש מפלגת הרפורמה, סטיבן הרפר. מאז, קמו בקנדה שלוש ממשלות מיעוט: ממשלת מיעוט ליברלית ב-2004, ושתי ממשלות מיעוט של השמרנים ב-2006 וב-2008.

כמו שאתם מבינים, אין הרבה יציבות במערכת מאז האיחוד של השמרנים. מה שכנראה עולה לכם בראש כרגע הוא: מה זה לעזאזל ממשלת מיעוט? בשיטה הקנדית (כמו הבריטית והאמריקאית), צורת חלוקת המושבים נועדה “לייצר” רוב. מרבית הזמן גם כאשר מתמודדות מספר מפלגות ריאליות, עדיין אחת המפלגות מצליחה להשיג רוב של המושבים עם כשליש מהקולות. זה מספיק קשה לישראלים לעכל, אבל הרעיון שאפילו כשזה לא עובד, המפלגה הכי גדולה תשלוט לבד, זה כבר בכלל לא ברור. למה, בעצם, הם לא עושים קואליציה?

בהיסטוריה של קנדה, למיטב ידיעתי, לא הייתה מעולם קואליציה פורמלית. ב-1984 הייתה קואליציה לא פורמלית בפרובינציית אונטריו (פרובינציה בקנדה זה כמו סטייס בארה”ב), בין הליברלים לדמוקרטים החדשים. הד”חים תמכו מבחוץ בממשלת מיעוט ליברלית. זה הכי קרוב שהגיעו פה לקואליציה. במושג באופן כללי לא לגמרי נהיר לקנדים ונושא עימו מטען שלילי (אם תחשבו רגע על הפוליטיקה של בניית קואליציות בישראל, תבינו למה).

אבל עכשיו, לראשונה בהיסטוריה הקנדית, יש סיכוי טוב שהולכת לקום ממשלת קואליציה של הליברלים והד”חים, עם תמיכה מבחוץ של הקוויבקיסטים. זה מוזר, כי דווקא בבחירות האחרונות, אלו שסטיבן הרפר ארגן לעצמו לאחר שהחליט שהוא לא יכול להמשיך לשלוט עם “פרלמנט דיספונקציונלי” שכזה, התחזק כוחה של המפלגה השמרנית. לא מספיק כדי לתת לו רוב, אמנם, אבל התחזק. הרעיון שהמפלגה השניה בגודלה, שאפילו נחלשה במידה לא קטנה בבחירות האחרונות, היא זו שתקים ממשלה, הוא לא משהו שקל לקנדים לבלוע.

מצד שני, לשלוש מפלגות האופוזיציה יש כמה סיבות טובות לנסות להפיל את הממשלה, ובראשן התוכנית הכלכלית השנויה במחלוקת שהציג שר האוצר, שכבר הספיק לחזור בו מחלק גדול מהגזרות שבה. הם גם לא יכולים לחכות. בקנדה מי שאוחז בזכות לפזר את הפרלמנט (לבקשת ראש הממשלה) היא המלכה, דרך נציגתה בקנדה, הלוא היא המושלת הכללית מישל ז'אן. למושלת הכללית עומדת הזכות לסרב לראש הממשלה ולמנות ראש ממשלה אחר שינסה לקבל את אמון הפרלמנט (זה קצת דומה למעמדו של הנשיא בישראל, אבל לא בדיוק) ¹. העניין הוא שמבחינה היסטורית, זה עשוי לקרות רק אם ראש הממשלה מבקש לפזר את הפרלמנט לפני שחלפו שישה חודשים מהבחירות האחרונות. הפעם האחרונה שבה המושל הכללי סירב לבקשת ראש הממשלה לפיזור הייתה ב-1926.

מאז הבחירות חלפו שבעה שבועות בלבד. הליברלים כבר הסכימו להמליך עליהם מחדש את סטפן דיון, המנהיג שהואשם בכשלון המפלגה בבחירות האחרונות, שכבר הודח באופן לא רשמי ושמאבק הירושה על מקומו היה בתנופה עד אתמול, כשסיעת הליברלים הסכימה להתאחד מחדש מאחורי דיון במפגן חריג של אחדות. שתי החברות לקואליציה הפוטנציאלית כבר חתמו על הסכם רשמי לחלוקת הקבינט (שלושת-רבעי לליברלים, רבע לד”חים), וקיבלו הסכמה מהקוויבקיסטים לתמיכה מבחוץ. ההסכם אמור, באופן רשמי, להחזיק עד אמצע 2011 (כלומר, הם לא מתיימרים להגיע לסוף הקדנציה ביחד). הקואליציה החדשה כבר פנתה למושלת הכללית וביקשה את הסכמתה להחליף את הרפר.

השמרנים, מצידם, לא מתכננים לוותר בלי מאבק במה שהם כבר כינו “קואליציה בלתי דמוקרטית” (כי קואליציות, מבחינת הקנדים, הן מטבען דבר לא דמוקרטי). בידיהם שלל כלים אדמיניסטרטיביים לעכב את היוזמה, כמו אפשרות להשעות את מושב הפרלמנט עד לתחילת ינואר, אז יוכלו להציג תקציב חדש. תקציב שיזכה לתמיכה ציבורית מהותית יקשה על המושלת הכללית להעביר את השלטון לקואליציה.

אז מה היה לנו? סדרה של ממשלות מיעוט קצרות ימים, קואליציה שוברת מוסכמות בין מפלגות האופוזיציה כנגד מפלגת שלטון שרק התחזקה בבחירות האחרונות, מנהיג שהודח ברגע אחד וברגע הבא עשוי להפוך לראש הממשלה, דילמה חוקתית העומדת בפני מי שבימים כתיקונם ממלאת תפקיד טקסי בלבד בפוליטיקה – בקיצור, הרבה כיף. אני ממליץ לכם להמשיך לעקוב. הרבה יותר מעניין מבחירות שבהן ינצח ביבי.

#פוליטיקה #קנדה

---

---

הפוסט הקודם: פיצה קרה למפגרים (מדור פרסומי)

הפוסט הבא: אני חרא של בן-אדם

מיכאל איתן, ששדרג את הבלוג שלו והפך אותו לכלי שיווק לקראת הפריימריז בליכוד, עשה מעשה אובאמה וביקש תרומות קטנות מהגולשים דרך מערכת וואלה פיי. היום הוא גם מפרסם רשימה ראשונית של התורמים, ויפה שכך. אומנם זה קצת מגוחך לבקש תרומות קטנות בתשלומים כמו אובאמה כשהמקסימום שמותר לכל אזרח לתרום עומד על קצת יותר מ-400 שקל (לעומת 2300 דולר פר אדם לכל מתמודד בארה”ב), אבל הגדיל לעשות אחד, מאירי בנדר, שהרים תרומה נאה למען הקמפיין של איתן על סך ח”י שקלים, מינוס באב”א בוב”א שקלים, הלא הם שקל חדש אחד, טב ותקיל.

שנאמר: אם היה לי שקל על כל אדם שתומך במועמדותי לכנסת, הייתי יכול לקנות מסטיק.

#אינטרנט #דברים אדיוטיים #ישראליאנה #כסף #מיכאל איתן #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: כולנו רומנים

הפוסט הבא: המאבק כנגד מכון ויצמן: מעט אתיקה עיתונאית

מסתבר שלמרות כל מה שהמערכת הפוליטית עברה, ראשיה עדיין מדברים על שינוי שיטת הבחירות. אין לי כוח להסביר שוב למה שיטה נשיאותית לא תתאים לישראל (או לכמעט כל מקום אחר: שיטות נשיאותיות נוטות לא להצליח פרט למקרה האמריקאי). לשמחתי, טמקא מפרטים גם לגבי הרפורמות ששוקלים ראשי קדימה בשיטה הפרלמנטרית הקיימת, אז אני יכול להסביר למה הרפורמות הללו הן ברובן רעיון רע.

1. העלאת אחוז החסימה לשלושה אחוזים בשלב ראשון, ואחר כך לחמישה אחוזים. זאת, כדי לאפשר יציבות שלטונית ואת חיזוקן של המפלגות הגדולות.

אם נתבסס על תוצאות בחירות 2006, המפלגות היחידות שהיו עפות עם אחוז חסימה של שלושה אחוזים היו הערביות (רע”ם גבולית עם בדיוק 3 אחוזי הצבעה). סף של חמישה אחוזים היה מעיף גם את מרצ ואת יהדות התורה, ומשאיר אותנו עם שבע מפלגות. לא בדיוק כנסת מלוכדת, מצד אחד, ומצד שני כנסת שלא מייצגת שתי קבוצות חשובות באוכלוסיה (בהנחה שהערביות לא תתלכדנה למפלגה אחת) – דבר שעלול להביא למשבר לגיטימציה משמעותי.

2. הגדלת הרוב הדרוש להפלת ממשלה בהצבעה קונסטרוקטיבית, מ-61 לרוב שנע בין שבעים לשמונים חברי כנסת.

חוצפה שאין כדוגמתה. מילא ממשלה שמכהנת בלי שיש לה רוב כל עוד אין רוב לאף חלופה אחרת – את זה אפשר להצדיק ברצון ליציבות שלטונית. אבל איך בדיוק מצדיקים ממשלה שמכהנת למרות שרוב בכנסת מעוניין להחליפה בממשלה אחרת? זה פשוט בלתי נתפס עבורי. יתר על כן, התיקון הזה לא ישרת את היציבות השלטונית, אלא להפך: במקום לאפשר החלפת הממשלה כאשר מתגבש רוב חלופי בכנסת, הכנסת תאלץ לפזר את עצמה (דבר שעדיין תוכל לעשות עם רוב רגיל) וללכת לבחירות מיותרות בעליל.

3. לאחר הבחירות, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת יהיה זה שירכיב אוטומטית את הממשלה.

מקרה היפותטי שהיה באמת באיטליה: המפלגה הגדולה ביותר היא הקומוניסטית, עם כרבע מהמושבים בפרלמנט, אבל אף מפלגה אחרת לא נוגעת בה עם מקל, וראשי המפלגה השניה בגודלה מרכיבים בקלות קואליציה יציבה (יחסית לאיטליה). החוק הנ”ל ימנע סיטואציות כאלו, ולא ברור בשביל מה. מה רע במצב הנוכחי, בו הנשיא מטיל את משימת הטלת הממשלה על ראש המפלגה שיש לו הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה, על פי התייעצות עם ראשי הסיעות בכנסת?

האמת היא שאני יודע מה המטרה: לשכנע את המצביעים להצביע למפלגות הגדולות במקום לקטנות (כי עכשיו יש שוב סוג של בחירה ישירה, אבל בפתק אחד: אם המפלגה הגדולה הקרובה יותר לעמדותיך לא תחזיק ברוב-יחסי של המושבים, היא לא תרכיב את הממשלה!). אני יכול להבין למה קדימה תרצה לתמוך בדבר כזה (הם אופטימיים נורא), אבל איך לעזאזל הם חושבים שיצליחו להעביר דבר כזה בפרלמנט שבו לשלוש המפלגות הגדולות ביחד אין רוב מוחלט?

4. הקטנת מספר השרים ל-18 בלבד.

א-הא. גם חוק יסוד: הממשלה מ-92' הגביל את מספר השרים ל-18 לכל היותר (ושמונה לכל הפחות, הו אופטימיות נפלאה). אם אני זוכר נכון, כבר תחת נתניהו המספר הזה הוגדל, ותחת ברק היו לא פחות מ-23 שרים. צמצום מספר השרים המקסימלי נועד, אני מניח, כדי להחליש את כוחן של המפלגות הקטנות בהתמקחות הקואליציונית. יש לי הרגשה שהקפדה על המספר הזה דווקא תחליש, בסופו של דבר, את כוחה של המפלגה הגדולה בתוך הקואליציה. לא שזה משנה – הוא לא יחזיק מעמד אפילו רבע קדנציה.

5. שינוי שיטת הבחירות, כך שבין שליש לחצי מחברי הכנסת יבחרו בבחירות אזוריות.

מה שנקרא “mixed member system”. קשה לדעת מהמשפט הבודד הזה למה הכוונה, אבל אני חושש שהם בונים על משהו דומה לפרלמנט הרוסי ולא לזה הגרמני. האחרון, כמובן, הוא פרופורציונלי הרבה יותר ופחות מכוון להגדלת כוחן של המפלגות הגדולות על חשבון מפלגות קטנות ובעלות פיזור גיאוגרפי גדול. היתרון של ההצעה הזו על הצעות אחרות שנועדו לחזק את המפלגות הגדולות הוא שיש יותר סיכוי שמפלגות קטנות עם קהל מרוכז גיאוגרפית (חרדים, ערבים, מתנחלים) תתמוכנה בו. השאלה אם זה באמת סוג היתרון שאנחנו רוצים לעודד.

6. הפעלת החוק הנורבגי הקובע כי שרים לא יכהנו כחברי כנסת. חוק זה ימנע כפל תפקידים ויאפשר ל-120 חברי כנסת לעשות עבודה פרלמנטרית בלבד.

החוק גם יאפשר בזבוז גדול יותר של כספי משלם המיסים עבור משכורות עודפות ושאר ההוצאות הכרוכות בעוד נבחרי ציבור, כשכל מה שנקבל בזכות זה זו ממשלה שמנותקת יותר מהכנסת. זה לא שאני נגד הגדלת המעורבות של הח”כים בעבודה הפרלמנטית, אבל אני חושב שיהיה יותר קל להשיג את זה על ידי צמצום מספר השרים, סגני שרים, סגני ראש ממשלה, משנאים לראש הממשלה, ויתר ההמצאות המקוריות שנועדו לתת כבוד ויקר לאנשים שלא צריכים להיות סביב שולחן הממשלה.

7. אי העברת תקציב עד 31 בדצמבר בכל שנה, תוביל לבחירות מיידיות. תתבטל האפשרות להמשיך בדיונים על התקציב עד תאריך 31 במארס.

אנחנו מנסים לתרום ליציבות השלטונית פה? טוב. האמת היא שזה לא ישנה כלום. שלושת החודשים העודפים הם חסרי משמעות, ואין שום פשרה שאפשר להגיע אליה עד סוף מרץ שאי אפשר היה להגיע אליה עד סוף דצמבר. אני בעד. איך זה קשור לשינוי שיטת הבחירות, בדיוק?

8. צמצום מספר ועדות הכנסת ומספר החברים הפועלים בהן.

צודקים, בשביל מה צריך כל כך הרבה ועדות? זה לא שמישהו מגיע לדיונים שלהן בכל מקרה...

מה דעתכם, במקום, ליצור מנגנון שיחייב ח”כים להתייצב לאחוז כלשהו (75 זה מה שנהוג בקורסים לתואר ראשון, דומני) מהישיבות בלי סיבה מוצדקת (מחלה וכד'), ואם לא תנקטנה נגדם סנקציות? צמצום מספר הועדות יוביל בסך הכל לגידול במספר התת-ועדות והועדות הבין-ועדתיות וכיו”ב. אני לא מאלה שנוהגים לבקר את הח”כים על כך שאינם מופיעים לדיונים בכנסת, אבל אני חושב שהדיונים בועדות צריכים להיות חובה אלמנטרית של הח”כ. לעזאזל, בשביל מה אנחנו משלמים להם?

—

זה לא שאין שום שינוי לגיטימי בשיטת הבחירות. אבל השינויים המוצעים נועדו להגדיל באופן מלאכותי את המפלגות הגדולות על חשבון יצוגיות הכנסת, ולשמור בכוח על ממשלה שהכנסת עצמה אינה תומכת בה. אלו שינויים שיתרמו אולי ליציבות של ממשלה ספציפית, אבל הם יפגעו בטווח הארוך ביציבות השיטה הדמוקרטית בישראל.

במקום זאת, אפשר לשלב אלמנטים אישיים בהצבעה לרשימות: לאפשר למצביע להשפיע על זהות החברים ברשימה שתכנס לכנסת, במקום לדרוש מהם להצביע עבור רשימה סגורה. אפשר לשלב בחירות איזוריות בגרסא הגרמנית ששומרת על היצוגיות של הפרלמנט ובה בעת מגדילה את האחריותיות (accountability) של חברי הפרלמנט הבודדים לבוחריהם. אפשר (וצריך) להציג דרישות משמעותיות יותר מחברי הכנסת בכל הנוגע לתפקודם כנבחרי ציבור. הם מקבלים משכורת כדי לעבוד במשרה מלאה, ומן הראוי שיגיעו לעבודה ויפגינו נוכחות בועדות, היכן שעיקר העבודה הפרלמנטרית מתבצעת. הדאגה העיקרית צריכה להיות ללגיטימיות של השיטה הדמוקרטית בישראל, ולחיזוק הכנסת אל מול הביורוקרטיה של משרדי הממשלה.

ממשלה עם לגיטימציה ציבורית תגלה שהרבה יותר קל לה לשמור על יציבות שלטונית.

#פוליטיקה #ציפי לבני #קדימה

---

הפוסט הקודם: עיתונאי, אקדמאי ובלוגר מתיישבים ליד מקלדת...

הפוסט הבא: כולנו רומנים

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: “אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה”? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב”פוליטיקה של הזהות” (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז”ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה “חופש המידע”, כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם ¹. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, “מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?” – אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם – קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד”ר אליסון הארל ². הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין “סובלנות מוחלטת” לחופש דיבור לבין “חוסר סובלנות” להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה “סובלנות רב-תרבותית”. המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון – הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

#אלימות #חברה #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #משפט #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: קליפורניארקנסו

הפוסט הבא: עיתונאי, אקדמאי ובלוגר מתיישבים ליד מקלדת...

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש”הצעה 8” בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו – בשל התמודדותו של אובאמה – שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב”ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה “נשואים”. מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

#אהבה #אומואים #אמריקה #דת #חברה #ילדים #מין #משפט #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: הפוליטיקה של העבדקנות

הפוסט הבא: <צונזר ע"י דובי הזקן>

דורה קישרה לקריקטורה הזו, שכנראה מנסה לרמוז משהו לגבי צבע השיער של אובאמה לעומת קודמיו בתפקיד. אני, כהרגלי, התעלמתי מהפואנטה האמיתית של האיור, ושמתי לב למשהו שונה לגמרי: לינקולן הוא הנשיא הראשון עם זקן בתולדות ארה”ב. מיום הבחרו ב-1861 ועד סוף הקדנציה של וויליאם טאפט ערב מלחמת העולם הראשונה, לכל הנשיאים האמריקאיים היה שיער פנים כלשהו – זקן, שפם או שניהם, פרט לשניים: אנדרו ג'ונסון, סגנו של לינקולן שהפך לנשיא אחרי הרצחו, ווויליאם מקינלי, שסתם נדחף; שניהם, יש לציין, כיהנו רק קדנציה אחת.

אף נשיא לפני לינקולן או אחרי טאפט לא התהדר בשפם או זקן. האם חזותו היחודית של לינקולן, ונשיאותו ההיסטורית, הביאו להעדפה מתמשכת בקרב הציבור האמריקאי לפוליטיקאים מזוקנים? ומה גרם להעלמותם הפתאומית של המשופמים למיניהם מקרב הנשיאים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

הרי לכם נושא לתזה.

#אובאמה #אמריקה #מדע המדינה #פוליטיקה #רוח שטות #רעיונות לתזה #תמונות

---

הפוסט הקודם: מה לא קרה בבחירות בארה"ב

הפוסט הבא: קליפורניארקנסו