אני מכריז בזאאאאת על פתיחת קטגוריה חדשה בבלוג, רעיונות לתזה, בה אני אזרוק עליכם ללא רחמים רעיונות חצי אפויים ונטולי ביסוס מחקרי לנושאים שאולי יום אחד אני אהפוך לתזה, או אולי סתם למחקר. מטרת הקטגוריה היא, כמובן, לא כדי שאתם תדעו על הרעיונות שלי, אלא כדי שהם יהיו מרוכזים במקום אחד שאני אזכור לבדוק כשיגיע הזמן לבחון את הנושא לעומקו.

הרשומות בקטגוריה גם תזכינה לכל מיני כותרות מרובות ז'רגון כמו הכותרת הנוכחית (שבאמת נשמעת יותר נורמלי באנגלית: Habit Formation as a Bridge between Microfoundations and Macro Structures), ותכלולנה טקסט שלא מעניין אף אחד. לדוגמא:

שני הזרמים הגדולים שמגדירים את קצוות המחקר במדע המדינה הם זרם הבחירה הרציונלית והזרם המבני. הראשון מושפע מהכלכלה, ובוחן לעומקן את בחירותיהם של אנשים בודדים, מתוך הנחה מתודולוגית שרק הפרט הוא בעל אינטרסים ורק הוא יכול באמת לקבל החלטות: כל “החלטה” או “אינטרס” של גופים גדולים יותר כגון חברות או מפלגות הן בהכרח אגרגציה של האינטרסים וההחלטות של הפרטים שבהן (עם או בלי שקלול לפי עוצמה). הזרם השני מושפע מהסוציולוגיה (דורקהיים וחבר'ה כאלה ¹) – אם הזרם הכלכלי מספר לנו איך אנשים בוחרים את הבחירות שלהם, הזרם המבני מספר לנו למה הם לא יכולים לבחור בכלל, כי הם “לכודים” בתוך מבנים חברתיים שמכתיבים להם התנהגות.

בין שני הקצוות הללו מסתובבים רוב החוקרים במדע המדינה ולוקחים קצת מפה וקצת משם, מרכיבים מבני-ביניים (כמו ה”מוסדות” שהם סוג של מבנה, אבל כזה שמושפע מהחלטות של בני אדם), ומנסים להסביר בבת אחת גם למה דברים הם יציבים וגם למה הם משתנים. לרוב, מי שמנסה להסביר יציבות גומר עם תאוריה שלא מצליחה באמת להסביר שינוי, ולהפך.

הרעיון שלי (שאני מניח שהוא לא לגמרי מקורי, אם כי טרם נתקלתי בניסוח שלו בצורה הזו – אבל זו לא הוכחה לכלום כי גם טרם חיפשתי) מתבסס במידה מסויימת על המחקר שכתבתי בתואר השני על המודל הדו-שלבי של החלפת מפלגה בבחירות. מה שטענתי שם הוא שאנשים מפתחים הרגלים, והנטייה שלהם היא לא לשנות אותם אלא אם עולה סיבה טובה לעשות כן. בהקשר של החלפת מפלגות, המשמעות היא שאנשים לא משווים כל הזמן את כל המפלגות הזמינות. כל עוד אין להם סיבה טובה שלא להמשיך לבחור במפלגה שלהם, הם פשוט יניחו שההחלטות הקודמות שלהם עדיין מוצדקות, וינהגו בצורה הרגלית. אבל כאשר יש איזשהו הלם במערכת – גילוי מטריד לגבי המפלגה שלהם, או שינוי מהותי במערכת המפלגתית כמו לפני הבחירות האחרונות – הם יתעוררו ויתחילו לבחון מחדש בצורה “רציונלית” את כל האפשרויות. אבל אחרי שהם בוחרים מחדש במפלגה, מיד מתגבשת הבחירה שלהם ל”הרגל” חדש – חלש יותר, בהתחלה, אבל חזק יותר ככל שעובר הזמן. הרגלים, כמובן, מחזקים את עצמם בהנתן שאין הפרעות חיצוניות ².

עד פה באמת שאין חידוש, ואפילו תאוריות של בחירה רציונלית (למשל פיורינה, בתחום התנהגות הבוחרים) יכולות לקבל תיאורים כאלו. מה שאני טוען הוא שההרגל משפיע מעבר לבחירה הספציפית הזו – ברגע שביצענו בחירה אחת שנובעת משיקולים א' ו-ב', אנחנו בעצם מקבלים יחד איתה מערכת של “ערכים” שכוללת את א' ו-ב', אבל גם ג' ו-ד'. בחירה במפלגה, למשל, עשויה להיות משיקולים של עמדות בטחוניות, אבל אנחנו בוחרים יחד איתן גם עמדות כלכליות ודת-מדינתיות. וכאן מתעוררת הבעיה: כמי שבחר במפלגה עם עמדות א'-ד', אבל רק בגלל עמדות א' ו-ב', מה היחס שלי כלפי ג' ו-ד'? האם אני פשוט מתעלם מהן? המחקר מראה שאנשים שאין להם עמדות חזקות לגבי נושאים מסויימים נוטים לחפש סימנים (cues) אצל המפלגות שלהם (או מקורות זהות אחרים) בנושאים הללו. למשל, אם אין לי מושג אם אני אמור לתמוך במס הכנסה שלילי או לא, אני אסתכל אל המפלגה שלי, שאני סומך עליה באופן עקרוני, ואראה מה הם אומרים. אם הם תומכים – אני אתמוך גם, ולהפך.

המשמעות היא שהבחירה שלי ב-א' ו-ב' תגרום לי, ברבות הימים, לאמץ את עמדות המפלגה גם לגבי ג' ו-ד'. אחד ההסברים האפשריים לזה הוא שאנשים רוצים להיות עקביים, ולכן הם עושים רציונליזציה של המעשים שלהם: אני בחרתי במפלגה X, מפלגה X תומכת ב-ג' ו-ד', ולכן אני תומך ב-ג' ו-ד'.

העניין הוא שההסבר הזה יכול להתרחב גם מעבר לבחירת מפלגות. אנשים מבצעים בחירה ראשונית על בסיס האינטרס הרציונלי שלהם, אבל הבחירה הזו לעיתים קרובות כוללת מערכת של ערכים שחורגת מהאינטרס שהביא לבחירה הזו. מכיוון שאנשים מפתחים הרגלים ושואפים להיות עקביים, הם יאמצו את מערכת הערכים השלמה גם אם היא אינה נובעת מתוך האינטרסים שלהם (למרות שהם עשויים להתנגד לתהליך אם בבירור המערכת נוגדת את האינטרסים שלהם). תחום המחקר שלתוכו הרעיון הזה משתלב הכי טוב הוא המחקר הרעיוני (ideational). תחום זה מנסה לבחון כיצד רעיונות משפיעים על תהליכים פוליטיים. דוגמא קלאסית היא הקיינסיאניזם – אותה תורה כלכלית שהתפשטה בעולם המערבי בשנות ה-30 ונפלה ברעש גדול אחרי משבר הנפט בשנות ה-70 – האם מדובר, בדומה לאמירתו המפורסמת של קיינס עצמו, על פוליטיקאים שהושפעו מרעיון של כלכלן, או שמא הרעיון של הכלכלן הוא מקרי ושולי, ושימש בסך הכל כתירוץ למערכת של מדיניות שהייתה עוברת בכל מקרה משום שהיא שירתה את האינטרסים של קבוצות בעלות עוצמה באותה תקופה?

המחקר הרעיוני מתאים במיוחד לרעיון שלי, משום שרעיונות הם מקרה קלאסי של דבר שאנחנו יכולים לקבל משום שחלק ממנו מתאים לאינטרסים שלנו, אבל מרגע שקיבלנו אותם, הם משפיעים עלינו בצורה כזו שעצם תפיסת האינטרס שלנו משתנה. הרעיונות, במובן מסויים, הם לבני אדם מה שה”מוסדות” הם לחברה: חוקרים מוסדתניים (institutionalists) יאמרו שהסיבה שמוסדות חורגים מהאינטרסים של האנשים שיצרו אותם היא שמוסד הוא יצור קשיח, שקשה לשנות או להזיז מרגע שהוא נוצר. כלומר, המוסדות הם שריד של ההחלטות שבעלי העוצמה קיבלו בעבר, על בסיס האינטרסים שלהם דאז. אבל ההחלטות הללו עדיין “מתקבלות מחדש” כל הזמן, מעצם קיומו של המוסד, גם הרבה אחרי שאותן קבוצות איבדו את כוחן או שהאינטרסים שלהן השתנו. כך גם הרעיונות: אדם מקבל על עצמו רעיון מסויים בנקודה מסויימת בחייו משום שהרעיון הזה נראה לו מתאים לאינטרס שלו באותו הרגע ³, אבל בכך הוא בעצם מתחייב לרעיון הזה, ויהיה קשה מאוד להשתחרר ממנו בלי איזשהו הלם חיצוני. יתר על כן, מרגע שקיבלתי על עצמי רעיון מסויים, הוא יכלול בתוכו את כל אותם הערכים האחרים שכלל לא תכננתי לקבל, אבל באים איתו בחבילה אחת. אם אני לא אתנער מהרעיון מהר, עצם ההרגל שבקבלת הערך עלול לגרום לי להסכים לקבל גם את אותם הערכים החדשים, ובכך לשנות את עצם תפיסת האינטרס האישי שלי.

מה שחשוב כאן הוא שברגע שמתגבש הרגל, כלומר, ברגע שקבוצה של אנשים שהיה להם אינטרס משותף בנקודה מסויימת בזמן (נגיד, מעמד הפועלים) מקבלת על עצמה (כל פרט בפני עצמו) רעיון מסויים (נגיד, סוציאליזם), אפשר להתחיל דבר על הקבוצה כקבוצה, ואין צורך יותר לדבר על הפרטים והאינטרסים האישיים שלהם. האינטרס שלהם (במשמעות הבחירה-רציונלית של המושג) מספיק להיות גורם מכריע, ומה שמשפיע מעכשיו ועד להלם החיצוני, הוא הגורם המבני (מעמד). פתאום אני לא צריך להסביר כבר למה כל פרט ופרט פועל בצורה מסויימת: הסיבה נעוצה ברעיון המשותף שהם חולקים, שכופה על כולם מערכת ערכים משותפת גם אם הסיבות של כל אחד לקבל את הרעיון המקורי היו נעוצות בערכים שונים מתוך המערכת הזו. כך אפשר לגשר בין המיקרו-יסודות הכלכליים לבין מבני מאקרו חברתיים (או כל דבר באמצע).

עכשיו נשאר רק הקטע הקטן והמעצבן הזה של לסקור את הספרות הקיימת, לבנות מערך מחקר ולנסות להוכיח את התזה. שטויות.

—

רעיונות קודמים: אזרחות, מדינה, לאום

#מדע המדינה #פוליטיקה #רעיונות לתזה

---

---

הפוסט הקודם: אובדן התמימות

הפוסט הבא: העילה לשלילת האזרחות: לא חופשיה מספיק

אז בהמשך לפוסט שלי על הצנזורה בעיתונות החרדית, עלתה בראשי תהיה: אם ציפי לבני תהפוך לראש הממשלה, האם העיתונות החרדית פשוט לא תשים לכל אורך כהונתה תמונה של ראש הממשלה בשום מקום? מה קרה במהלך כהונתה של גולדה מאיר? או שמא העיתונות החרדית לא הייתה עד כדי כך קיצונית אז? או שמא לא הייתה עיתונות חרדית שעסקה בפוליטיקה החילונית כלל? מישהו יודע?

#דברים אדיוטיים #דת #טלוויזיה ועיתונות #פוליטיקה #ציפי לבני #קצרצרים

---

הפוסט הקודם: רק(?) חמש שנים

הפוסט הבא: מורה נבוכים (עוד פוסתמונות)

יש לי בעיה בתפיסת הגיל שלי, וכתוצאה מכך בתפיסת הזמן שלי. קשה לי להבין שאני אוטוטו בן 30, מה שאומר שעברו 15 שנה מאז שהייתי בן 15. מבחינתי OK Computer זה אלבום חדש ומאמרים שנכתבו ב-1999 הם ממש מהעת האחרונה. ואז אני נתקל בסטודנטים שנולדו בשנות ה-90, ובניגוד לציפיות שלי הם כבר נגמלו מחיתולים, ומתעורר בי איזשהו חשד שאולי משהו לא בסדר בעולם.

מנגד, יש את הפוליטיקה הישראלית הפסיכית לחלוטין, שפועלת בערך באותה רמת קשב של דג זהב. היום, לגמרי במקרה, הגעתי למאמר שפרסמתי בעבר באייל הקורא. זה היה במסגרת הטור היומי שכתבתי לקראת בחירות 2003, “דוח תעמולה”, בו סיקרתי וביקרתי את תשדירי הבחירות. להזכירכם: ראש הממשלה המכהן והמועמד המוביל לראשות הממשלה: אריאל שרון, ראש הליכוד. מולו עומד בראש מפלגת העבודה: עמרם “מי?” מצנע. שימו לב:

צמרת המפלגה הוצגה לצידו של מצנע, כשבפי כולם רק מסר אחד: ''רק לא שרון''. חיים רמון, דליה איציק, מתן וינלאי, כאיש אחד, אמרו – ''אחדות כן, לא בראשות שרון''.

נחשו, ילדים, מה קרה כעבור פחות משלוש שנים לשני האנשים ששמותיהם מודגשים? ולעומת זאת:

אפרים סנה התראיין היום לגל''צ ואמר כי יש פתח לממשלת אחדות.

להזכירכם, כיום אפרים סנה, מי שרצה לחבור לליכוד לפני חמש שנים, הוא לשעבר בעבודה שהקים מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה.

רק חמש שנים, כן?

מצד שני, יש דברים שאף פעם לא משתנים.

#ישראליאנה #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: בלוגנובלה – הערה אדמיניסטרטיבית

הפוסט הבא: מגולדה לציפי

אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט “הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני”. מה בתוכנית? חינוך “חילוני” (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ”ך מכיתה א' ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב”ע, “ערכים”, תל”י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג – צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי “משלב”, שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג'י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי “להתחבר לשורשים שלהם”, כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה”חוכמה” היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת – דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע – אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו – חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה “מעורבת”, כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה'?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.

#דת #חינוך #ילדים #ישראליאנה #עצבים #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: אז מתי תובעים את גוגל?

הפוסט הבא: למה סטיבן הוקינג לא יבוא לעבוד בישראל

מסתבר שהפינה שלנו של הבלוגוספירה גועשת בגלל איזו בדיחה מטופשת בהיתוך קר ועוד התחכמות לא מדהימה בחדר 404. אדר מ”סלט ירוק” מחתה נמרצות כנגד ההתבדחויות הזריזות יתר על המידה, ובעקבות זאת נכתבו מספר פוסטים בבלוגים שונים – אצל עידוק, ארז רונן, נמרוד אבישר ויתכן שגם אצל אחרים. אבל התגובה שהכי הסכמתי איתה היא זו של שרון גפן:

בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח רבין שבמהלכן נתניהו חיסל לדעתו את הטרור ולכן אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, שותפותיי במעונות ואני היינו מתעוררות פעם-פעמיים בחודש לפחות לצלילי סירנות המובילות ניצולי פיגועים אל הדסה עין כרם או הדסה הר הצופים.

הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם הפחד האמיתי מאוד הזה של לנסוע, למשל, בקו 18 שהתפוצץ יום קודם, או המחשבה שבדיוק שבוע קודם שתינו קפה באיזה בית קפה שעלה בסערה השמיימה, היתה לצחוק על זה. בצורה הכי כואבת ושחורה שרק יכולה להיות. כי אם לא היינו מנסים להתמודד עם זה איכשהו, היינו מתחרפנים לגמרי.

אבל כנראה שעכשיו, עשור אחרי, אני “תל אביבית מנותקת”, ואותו הומור שפעם שמר על שפיותי בעולם מטורף הוא סימפטום של חוסר רגישות. אם אני לא אנסה לראות בדברים האלה משהו שאפשר לצחוק עליו, אפילו קצת, אני אבכה. כל הזמן. כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להדחיק את זה (ואללה יודע שאני משתדלת).

זה הזכיר לי את היום ההוא, של הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים. אני גרתי אז בגבעה הצרפתית. הקפיטריה בפרנק סינטרה הייתה מקום שישבתי בו אז בערך פעם בשבוע, לאכול צהריים. זה הפיגוע שהגיע הכי קרוב אלי אי פעם. ובכל זאת, אחרי ההלם הראשוני, כשהתמונות המבולבלות ממקום הפיגוע עדיין זרמו אל אולפני החדשות ומהם לטלוויזיה שלי, אני הייתי בטלפון עם ידידה שלי, גם היא סטודנטית באוניברסיטה, ותוך כמה דקות כבר התחלנו להריץ בדיחות, לצחוק על “עדת הראייה” שהייתה בכלל בספריה המרכזית בזמן הפיצוץ, להעלות ספקולציות על סטודנטים ממורמרים שיזמו את הפיגוע ועוד ועוד. לפחות עלי אי אפשר להגיד שאני “תל-אביבי מנותק” או שחייתי בבועה.

כמו ששרון כתבה: חייבים לצחוק, כי החלופה השפויה היחידה היא בלתי נסבלת לאורך זמן.

#ארס בלוגאיקה #ישראליאנה #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: גירוד ועקצוץ

הפוסט הבא: מדוע אין בתי אם בישראל?

אצל הבלונדינית כתבתי שאני לא שותף לציניות הכללית האופפת רבים בתקשורת ובבלוגוספירה לגבי אולמרט ועסקת השבויים. אבל יש משהו שמטריד אותי בבחירה לקבוע שהחטופים הם חללים בישיבת הממשלה במהלכה הוכרע גורל העסקה. בלי להכנס לעובדה שאכן רוב הסיכויים הם שהחיילים מתים, לא ברורה לי התועלת של ההכרזה הזו.

נדמיין לעצמנו לרגע שהחיילים חיים. העסקה התקבלה וכעת עומדת בפני החיזבאללה דילמה מעניינת: הם יכולים להחזיר שני חיילים חיים תמורת חמישה אסירים לבנוניים פלוס כמה גופות, או שהם יכולים לקבל את אותו המחיר בדיוק עבור שתי גופות חיילים. בהנחה שהחבר'ה מצפון הם לא בדיוק אנשים מוסריים במיוחד, וששום אמנה בינלאומית לא מחייבת אותם, ושאין לנו מושג מה שלום החיילים, איזו סיבה הגיונית יש להם שלא להוציא את החיילים להורג ממש עכשיו (ואם אפשר גם להעביר את הגופות איזה טיפול כימי שיזרז את הרקבון כדי שלא ישימו לב), ובכך למנוע יצירת תקדים בעייתי מבחינתם לשוויו של חייל ישראלי חטוף?

מדוע לא הוכנס לעסקה סעיף תנאי שמשנה את המחיר בהתאם למצבם של החיילים? ואם כבר לא הוכנס, למה לעשות לחיזבאללה את החיים קלים יותר ולצאת מתוך ההנחה שהמחיר המוסכם משולם תמורת גופות?

#אולמרט #לא פופולרי #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: איך אומרים גריל באנגלית?

הפוסט הבא: גירוד ועקצוץ

רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על אחת הפינות האפלות של התקשורת הישראלית:

אני עושה לפחות 10 שיחות ביום אוף דה רקורד. לפחות. אבל מה זה אוף דה רקורד? אגב, אם תקשיבו לשיחות שלי לא תשמעו בדרך כלל מישהו שאומר שהן אוף דה רקורד. חוץ מנודניקים כפייתיים (כמו אהוד ברק וציפי לבני) רוב בני השיח שלך לא טורחים להגיד שזה אוף דה רקורד. זה ברור מאליו. זו הנורמה. זו הנורמה לגבי שיחות במזנון הכנסת. זו הנורמה לגבי שיחות טלפון. זו הנורמה.

מה זה אוף דה רקורד? המשמעות הרשמית של המושג, כפי שהוא משמש בעולם שמחוץ לישראל, היא שמה שנאמר בשיחה אינו יכול לשמש את העיתונאי. עד כדי כך האיסור הזה חזק, שאם עיתונאי מקבל מידע קודם ב”אוף דה רקורד” ואחרי זה ממקור אחר, זה עדיין בעייתי לחשוף אותו. אוף דה רקורד משמעו מעין טובת הנאה לעיתונאי: הנה משהו שרק אתה יודע, ואסור לאף אחד אחר לדעת. זה טוב ליצירת אינטימיות וסולידריות בין העיתונאי לבין המקור, אבל זה לא טוב לקוראי העיתון. ישנם עיתונים ועיתונאים רבים בעולם שפשוט אינם מוכנים לקיים שיחה תחת תנאי של “אוף דה רקורד”. אם אתה מוכן לדבר רק אוף דה רקורד, אין לי, כעיתונאי, טעם לקיים את השיחה הזו. אלך למצוא את המקורות שלי במקום אחר.

ישנו מגוון של תנאים לקיום שיחה עם עיתונאי – החל מ”און דה רקורד” פשוט (מותר לצטט, מותר לייחס), עבור ב”לציטוט, אבל לא לייחוס” (אפשר להגיד “לפי מקורותי”, או “לפי גורם בכיר” – בדרך כלל הכינוי הספציפי של המקור יוסכם בין העיתונאי למקור בעת קיום השיחה; הדוגמא הקלאסית היא “מקור מדיני בכיר במטוסו של מזכיר המדינה”, שהיה הקוד הלא ממש סודי להנרי קיסינג'ר – אבל מספיק כדי שיוכל להכחיש במקרה הצורך) ועד “שיחת רקע”, שמשמעה שמותר להשתמש במידע שניתן, אבל אסור לייחס אותו לשום גורם ואסור לתת ציטוטים ישירים. תחת התנאי הזה מתקיימים הרבה תדרוכים של צה”ל לעיתונאים: הם מקבלים את המידע לגבי מה צה”ל טוען שהתרחש בארוע כלשהו, אך אסור להם לייחס את המידע הזה לשום מקור. הם יכולים פשוט לחזור על המידע כעובדה, או לנסות להשתמש בו כדי להגיע למקורות מידע אחרים.

בארץ, כמובן, המושג אוף דה רקורד מוסמס לחלוטין. כפי שמתאר דרוקר ברשומה שלו, בעצם אוף דה רקורד הוא מצב נזיל שניתן לשיקול דעתו של העיתונאי, כולל ניחוש של הסנקציות שהמקור יפעיל בעתיד אם בכלל במקרה של הפרת התנאי. הרעיון ש”אוף דה רקורד” הוא הנחת היסוד וצריך לקבל אישור מיוחד כדי לייחס ציטוט למקור הוא מגוחך למנוגד לכל האתיקה העיתונאית. שיחה עם עיתונאי, אלא אם הובהר אחרת מראש, היא תמיד “און דה רקורד”. אחרת, המקור אינו נותן לעיתונאי אפשרות להכריע מראש אם הוא לא מעדיף ללכת לחפש את המידע שלו במקום אחר, שלא יגביל אותו בפרסומו. זה, כמובן, במיוחד חשוב בנוגע ל”אוף דה רקורד” המוחלט.

דרוקר מספר שלעיתים קרובות אהוד ברק היה מתחיל תדרוך לעיתונאים בהצהרה שהשיחה היא “אוף דה רקורד אמריקאי” (רוצה לומר – אוף דה רקורד נורמלי, לא הגרסא הישראלית). במדינה נורמלית עם עיתונות נורמלית ופוליטיקאים נורמלים, ברגע שברק אמר דבר כזה כל העיתונאים צריכים לקום ולעזוב את החדר. אין שום ערך לתדרוך הזה – להפך, הוא יגביל את העיתונאים. אבל מדובר פה בארץ הישראבלוף, ולכן הוא כאילו אומר שזה אוף דה רקורד והעיתונאים כאילו לא ישתמשו בזה, ואחרי זה הם יעשו מה שבא להם ולו זה לא יפריע.

זה מצחיק כי אנחנו, משתמשי האינטרנט, כל הזמן דנים בסוגיית האנונימיות, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו שאנחנו לא יודעים מי בצד השני והצד השני לא יודע מי אנחנו. ערן נהג לדבר על עניין המוניטין שצוברת זהות אינטרנטית, ועל כך שעיקר החשיבות הוא לא בשימוש בשם האמיתי של הכותב, אלא בשמירה על כינוי אחד קונסיסטנטי ברחבי הרשת. אבל הנה דווקא מקרה שבו העיתונות הממוסדת משתפת פעולה עם הסתרה מכוונת של זהויות הדוברים, בדיוק כדי לאפשר להם להגיד דברים שהם לא מוכנים לעמוד מאחוריהם. תשוו את זה לאזהרות שכתבה אילנה תמיר ליחצ”נים כשהזמינה אותם לשלוח הודעות לעיתונות לבלוגרים המעוניינים בכך:

הניחו מראש שכל דבר שתשלחו יכול להתפרסם. אל תסמכו על הבלוגרים ש”יוציאו אתכם טוב”.

(ומאידך: “כבדו את אלמוניותם של הבלוגרים שבוחרים לכתוב שלא בשמם האמיתי” – היפוך משעשע של המצב מול עיתונאים רגילים). כלומר, מול הבלוגרים הנחת היסוד חוזרת להיות מה שהיה צריך להיות המצב בתקשורת המיינסטרימית: מה שנאמר יכול להתפרסם (מכיוון שמדובר בהודעות לעיתונות, אין כאן אפשרות של הסכמה מראש על תנאים אחרים).

זו בסך הכל עוד סיבה לכך שהעיתונות הישראלית רופסת וחסרת כח: כל עוד הנחת היסוד היא שהכל “אוף דה רקורד”, כל עוד ההגדרה של “אוף דה רקורד” תהיה נזילה (ומכאן שהיא מובילה לצנזורה עצמית מחשש לפגיעה במקור חשוב), וכל עוד עיתונאים יסכימו לשתף פעולה עם אנונימיות של מקורות בלי שום סיבה מוצדקת, לא תתכן עיתונות ביקורתית ומשפיעה, ואנחנו נשאר עם עיתונאים שמנסים להוציא טוב אפילו את היחצ”נים...

#ארס בלוגאיקה #טלוויזיה ועיתונות #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים מדארפור – שידור חוזר

הפוסט הבא: אייל, סוף (?)

אני שמח לראות שהדיון שניסיתי לעורר סביב נושאי החינוך (תקציר הפרקים הקודמים) מגיע מעבר למעגל הבלוגרים שאני מכיר (אם כי הייתי שמח אם משהו מזה היה עובר לפסים יותר מעשיים). מודי כתב תגובה לפוסט שלי שקרא לתנועה אזרחית לקידום החינוך בישראל (וגיא ענה לו בדברים שאני מסכים איתם באופן חלקי). אני כל כך לא מסכים עם מה שמודי כתב שחשבתי שזה שווה פוסט נפרד בפני עצמו.

נעבור נקודה נקודה.

חינוך הוא בעייתי בטווח הזמן.

כמו שכתב גיא: תהליכים דורשים זמן. מי שחושב שאין טעם לחשוב על פרקי זמן של עשור ויותר לעולם לא ישיג דבר. למעשה, אחד הדברים שאני מקווה שחינוך טוב יותר לגבי מהות הדמוקרטיה ישיג הוא התובנה הזו בקרב האזרחים שדברים לא משתנים בבת אחת, שדמוקרטיה אמנם פועלת במרווחים של ארבע שנים (או פחות) בין בחירות לבחירות, אבל אין משמעות הדבר שזה טווח הזמן שבו עלינו לחשוב, אלא רק שזה פרק הזמן שבו אנחנו נדרשים לחשוב מחדש, ולהחליט אם להמשיך או לשנות כיוון. זה גם עונה לתהיה שנדב העלה קודם לגבי האכזבה והיאוש של הדור שאני מקווה שיגדל בארץ אחרי שהם יצביעו בבחירות ולא יקרה שום דבר מדהים מיד.

אחד הדברים שמעודדים חשיבה לטווח קצר, ובהיזון חיובי גם נגרמים על ידי אותה צורת חשיבה, זה שכבר למעלה מעשור ומחצה (מאז ממשלת רבין השניה) לא כיהן אף ראש ממשלה לשתי קדנציות רצופות, פרט לאריאל שרון (שהקדנציה הראשונה שלו הייתה מקוצרת מראש). אחרי חוסר יציבות מתמשך שכזה, אנשים מתחילים לחשוב שכך מן הראוי שיהיה, שככה זה בדמוקרטיה. הם שוכחים שבמדינות נורמליות, אותה מפלגה (אם לא אותו אדם) עומדת בראשות הממשלה במשך 8, 12, לפעמים 16 שנים. אצלנו זה לא קרה מאז נפילת שלטון הליכוד ב-92' (וגם אז היה מדובר בחלק מהזמן בממשלת אחדות). כשמפלגה יכולה להאמין ברצינות שיש סיכוי שהציבור יאפשר לה להמשיך לשלוט עוד קדנציה, היא תתכנן לטווח ארוך. כשראשי ממשלה (שלא לדבר על שרים) יכולים להסתכל לא יותר משנתיים שלוש קדימה, אין זה מפתיע שאנחנו מתרגלים לחשוב בטווחי זמן כאלו.

הסיבה העיקרית שתהליכים דורשים זמן, היא שמדינה מודרנית היא גוף גדול מאוד, שהממשלה יכולה להשפיע עליו רק בשוליים. כמו לשנות את כיוונה של מיכלית נפט ענקית, צריך לעשות את זה לאט ובזהירות. במילותיו של אלן קיירנס (עם תרגום תרבותי קל): “עבור מאמן בקבוצת כדורסל, כל מהלך הוא מהלך חדש מאפס. עבור הממשלה, המצב שונה. כל המהלכים הישנים משוחקים על המגרש שוב ושוב ושוב על ידי יחידות של המדינה שממלאות את הוראותיהן של ממשלות שעברו מן העולם לפני שנים. כל ראש ממשלה במדינה מבוססת, אם כן, יושב על גבי פירמידה של מדיניויות מן העבר, שניהולן חסין למדי בפני מעמדו כראש הרשות המבצעת של המדינה המודרנית”.

אני מבקש לחזור לחשוב בטווחי זמן ארוכים. אין זה אומר שאפשר להפקיר את ההווה ולהגיד שעוד 15 שנה הכל כבר יסתדר, אבל זה כן אומר שבמקביל לכיבוי השריפות המיידי, אנחנו צריכים לפעול כדי שבעוד 15 שנים כבר לא תפרוצנה שריפות חדשות.

אה, ואני גם דוחה מכל וכל את הטענה שלא תהיה מדינה עוד 15 שנה. זו אמירה חסרת אחריות וחסרת משמעות.

חינוך הוא גם בעייתי מבחינה אתית. הרעיון הוא ש”אנחנו” לא מצליחים לשכנע את כלל הציבור בהשקפותינו הליברליות, אז בוא נכנס בילדים ונשכנע אותם.

מודי הוא לא הראשון שמבין אותי ככה, אז בהחלט יכול להיות שזו אשמתי, ואני מקווה שכוונותי יובהרו לכשאסיים את הפוסט הארור ההוא עם תוכנית החינוך שלי. בקצרה, אינני מציע השתלטות עויינת. בניגוד לגיא, אני אינני מעריץ את ש”ס על ההצלחה שלהם לשכנע הורים עניים מדי או טפשים מדי לשלוח את ילדיהם לסדנאות הפרופגנדה שלהם וכך לזכות בעוד כמה תומכים. אני מתנגד לתפיסה של מלחמה על דעתם של ילדים באמצעות בורות והסתרה. אני גם מתנגד לתפיסה הקונפליקטואלית הזו, לפיה מערכת החינוך יכולה להתפס כשדה קרב. אני לא מבקש להסתנן, להשתלט או להחדיר בכוח. אני מבקש ללמד את המציאות, לתת לילדים כלים אמיתיים לנתח ולהבין את המקום והתרבות שהם חיים בהם, ומאמין שהם יבחרו נכון. אני לא מאמין שאפשר לכפות דמוקרטיה על ציבור שאינו מעוניין בה – אבל כדי שהציבור יוכל להחליט אם הוא מעוניין בה או לא, הציבור צריך להבין את שיטת הממשל הזו ואת משמעותה והשלכותיה.

חינוך בבית-ספר לא יכול לחנך לדמוקרטיה ולכבוד, כי הוא לא דמוקרטי ולא מכבד. מה שלא תעשה.

הבל ורעות רוח. לא ברור לי איפה ולמה נוצרה התפיסה שבגלל שדמוקרטיה היא שיטת שלטון טובה, זה אומר שכל דבר חייב להתנהל באופן דמוקרטי. לא ברור לי למה כדי ללמד מישהו מהי דמוקרטיה, חייבים לעשות את זה על דרך ההדגמה. לדעתי, ההפך הוא הנכון. התנהגות אזרחית במסגרת דמוקרטית חייבת להיות מבוססת על הבנה מוקדמת של המערכת – כאשר אדם פשוט נזרק אל תוך מערכת דמוקרטית בלי הכנה מוקדמת, התוצאה תהיה, במקרה הטוב, לא מיטבית. זה בדיוק מה שדיברתי עליו כתפיסה של מדע המדינה כמדע של נהגי מוניות: כל אדם בלי שום ידע או הכנה, לפי תפיסה זו, יכול להבין את המערכת בדיוק כמו מי שלמד אותה. משום מה התפיסה הזו לא תופסת לגבי חשבון או כתיבה וקריאה: שם ברור לכולם (חוץ, אולי, מאנשי “השפה כמכלול”) שלפני שזורקים מישהו לתוך סביבה מספרית או כתובה, מישהו צריך ללמד אותו לחשב, או לקרוא ולכתוב. התפיסה שאומרת שבתי ספר צריכים להיות, איכשהו, סביבה דמוקרטית כדי ללמד דמוקרטיה, מקבילה בעיני לרעיון שהמטלה הראשונה של ילד בכיתה א' צריכה להיות לכתוב ספר.

לגבי ה”בית הספר לא מכבד”, אסתפק בלהגיד שאין שום אמת באמירה הזו. מכיוון שמודי לא טרח לפרט או לבסס, אני לא חושב שיש סיבה שאני אעשה כן.

אי אפשר באותם אמצעים להעביר החלטה אחרת, נניח, חוק שמחייב את חברי הכנסת אכן לבוא לעבודה

פופוליזם.

נראה לי שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות, ומי ששולט בעיתונות הן 19 המשפחות.

וואו, איזה בלאגן. 19 המשפחות שולטות בעיתונות? ואני חשבתי שזה 3-5 משפחות ששולטות בתקשורת הישראלית. (אגב, שמתם לב באיזו אלגנטיות התחלף המספר 18 ב-19 בשנים האחרונות? איזו משפחה נוספה לרשימה, ואיך זה קרה?)

אין לי שמץ של מושג למה מודי חושב שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות. אני יכול איכשהו להבין טענה שהאוליגרכיה הכלכלית בישראל מכתיבה את מדיניות הממשלה, אבל מה בין זה לעיתונות? במקסימום, העיתונות היא עוד כלי של האוליגרכיה כדי לקדם את האינטרסים שלה. המסקנה של מודי, לעומת זאת, מניחה כיוון הפוך:

כדי להזיז משהו צריך פרופגנדה. צריך שליטה בעיתונות, ולכן עדיף שבמקום שקלינגר יקים  מפלגה, שיקים עיתון.

למה צריך עיתון? מאיפה באה המסקנה הזו? איך בדיוק קלינגר יצליח במשהו עם העיתון שלו, אלא אם במקרה יש לו כל כך הרבה משאבים שהוא יוכל להפוך למשפחה ה-20?

בכלל, החשיבה הנפסדת הזאת, כאילו התקשורת היא חזות הכל, באמת שנמאס לי ממנה. התקשורת היא לא חזות הכלום. איש לא הצליח בשום דבר מהותי על ידי לכידת תשומת הלב של התקשורת. זו האסטרטגיה הגרועה ביותר שאפשר לחשוב עליה לקידום פרוייקט אזרחי כלשהו.

השיטה הכי טובה היא הפחדה.

טוב, עם זה אני פשוט לא מסכים. לא, השיטה הכי טובה היא לא הפחדה, אלא שכנוע באמצעות ידע, באמצעות הצגת העובדות לאשורן והסתמכות על ההגיון הישר של אנשים. דמוקרטיה שמתקיימת על יסוד פחד היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה.

#חברה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #שכנים

---

הפוסט הקודם: מה עשיתי ביום שבת – חיבור מאת דובי קננגיסר, כיתה ה/3

הפוסט הבא: רוחות במכונה

קבוצה של תלמידים “דתיים וחילוניים” (קרי: דתיים, בעיקר, אחרת לא היו מציינים) בהנהגתו של תלמיד ישיבה תיכונית, שיגרו מכתבים למנהלי בתי ספר ברחבי הארץ בדרישה להסיר את תמונת ראש הממשלה התלויה בביה”ס משום ש”אמות המידה המוסרית שראש הממשלה מייצג אינן מושא לחיקוי. 'האחריות' שראש הממשלה גילה אחרי מלחמת לבנון השנייה אינה האחריות שראוי לחנך לה”. מנהיג העוללים, אחד רועי גיפמן, תלמיד י”א, אמר כך לכתבת טמקא: “ראש ממשלה זה דבר מכובד, כמו מלך, זה מעמד הכי גדול היום בעם ישראל.” כך ממש: ראש הממשלה בישראל הוא כמו מלך. מדובר פה, להזכירכם, בתלמיד י”א – בחור שאו שלומד עכשיו אזרחות, או שכבר עשה את הבגרות שלו באזרחות בשנה שעברה. והוא מצליח להנפיק את המשפט המטומטם הזה. אז מה הפלא שאני כל הזמן מטרטר על הצורך בשדרוג משמעותי של לימודי האזרחות בישראל?

אגב, שימו לב גם שראש הממשלה הוא במעמד “הכי גדול היום בעם ישראל” – לא במדינה ישראל. מה שמוביל אותנו היישר ל—

יוסי גורביץ פרסם היום (אתמול, עבורכם) טור העוסק בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, לפיה ירושלים לא תהיה רק בירת ישראל אלא גם “בירת העם היהודי”. גורביץ מסיק מכך לא מעט דברים שאני מסכים איתם לגבי “התפוגגותה של הישראליות”, אבל מה שאני רציתי לדבר עליו הוא הקשר בין מה שיוסי כתב לבין מה שמתבשל אצלי בראש כאופציה לתזה לדוקטורט שלי.

(התראה: אין לי מושג. בהחלט יתכן שאני מדבר שטויות. אחרי שאסיים ללמוד למבחן הגדול שלי באוגוסט, אני מתכנן להתחיל לקרוא הרבה יותר בנושא הזה, ויכול להיות שבסוף התהליך אני אזנח את הכיוון הזה. לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות, בבקשה, וביקורת שתחסוך ממני הרבה עבודה מיותרת תתקבל בברכה).

לאחרונה התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי, שעוסק בנושאי אזרחות והגירה. אחת השאלות שעלו לי (וטרם הספקתי לדון איתו עליה) היא נושא מקור האזרחות. בטקסט שהוא עובד עליו כרגע, הוא מזהה כמקור האזרחות את מדינת הלאום. מדינה אני מבין – אבל למה לאום? מדינת הלאום הפכה, במאתיים השנים האחרונות, לסטנדרט: או שלאומים מקימים לעצמם מדינה, או, לחלופין, שמדינה דואגת לייסד לאום מתוך תושביה. זה נכון במדינות מערביות (חישבו על ה”עם” האמריקאי שמורכב כולו ממהגרים), וגם במדינות מתפתחות (לאומים אפריקאיים שמבוססים על הגבולות המקריים של אימפריות קולוניאליסטיות). הסיבה שנוח למדינות להיות מדינות לאום (ותסלחו לי על הפונקציונליזם, אני לא טוען שהפונקציה היא הסיבה לקיום הלאום) היא שהיות המדינה “שייכת” ללאום מקנה למדינה לגיטימציה. לפני היות הלאום, הלגיטימציה לשלטון השליט (אם נתעלם מה”לגיטימציה” של החסד האלוהי) הייתה הנאמנות האישית של הנשלט (לפחות הנשלטים בעלי העוצמה, החשובים) לשליט. המדינה, כמו שאמר לואי ה-14, הייתה השליט. לא רק שהמנגנון המדינתי היה הרבה פחות מפותח ממה שהוא היום, הוא גם היה הרבה פחות אוטונומי. לא היה רכוש הציבור, היה רכוש הכתר. בפוסט קודם (ומרתק, אגב) סיפר גורביץ על ז'אן ד'ארק ש”הלכה לצרפת” – כלומר, אל מלך צרפת. המלך, כמו בלוויתן של הובס, הוא התגלמות המדינה (אפרופו אותו תיכוניסט ממקודם).

אך ככל שהמדינה הייתה צריכה את נאמנותם של יותר מתושביה, ככל שהמנגנונים לתחזוק המדינה נהיה מורכבים ויקרים יותר, כך נוצר צורך למקור מוצלח יותר לנאמנות. הלאום הוא מקור שכזה. מדינת הלאום שואבת את הלגיטימיות שלה, ואת הנאמנות של תושביה, רק בעקיפין: קודם הם נאמנים ל”לאום” (המיוצר, או מדומיין) שלהן, ובעקבות זאת ובגלל זאת – הם נאמנים גם למדינה ששייכת לאותו לאום. כך קרה שבכל העולם, אזרחות שווה להשתייכות ללאום. למעשה, זו אותה מדינה. בדרכון מערבי לא כתוב “אזרחות” כמו בישראל, כתוב “nationality” (או המילה המקבילה בשפה המקומית). הליך ההתאזרחות במדינה מערבית אינו סתם תהליך פוליטי כמו שהמונח העברי מרמז – זהו תהליך פסיכולוגי, כמעט ביולוגי: naturalization – הפיכה לטבעי (למקום). כשתושב בריטי ממוצא לובי שלא טרח להתאזרח (למרות שכל משפחתו התאזרחה) נתפס על-ידי האמריקאים בעירק ונזרק לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה שלהם, הממשל הבריטי הודיע כי למרבית הצער, הוא לא יכול לסייע לאדם, בלי קשר לפרק הזמן שהוא חי באנגליה, אלא אם הוא בן הלאום הבריטי (“we cannot make representations of behalf of people, however long they’ve been in the UK, who are not our nationals”) – ומלשון לאו אנו לומדים שאם רק היה טורח לעבור את התהליך של התאזרחות בבריטניה, הוא היה הופך לא רק לאזרח, אלא לבן הלאום הבריטי.

השוו את זה לסעיף ה”לאום” שהופיע עד לא מזמן בתעודות הזהות שלנו (ועדיין קיים ברישום של כל אחד במשרד הפנים); לסירובה המתמשך של מדינת ישראל להכיר בקיומו של לאום ישראלי, חרף בקשות וחרף הרשימה הארוכה עד מאוד של לאומים “מותרים” שמתחזק משרד הפנים. בישראל אזרחות היא אזרחות, שאפשר לקבל בתנאים מסויימים, אבל לאום זה משהו אחר לגמרי, ואותו אפשר להשיג באמצעים שחופפים רק באופן חלקי את האמצעים לקבלת אזרחות.

אך מזה מספר עשורים החלו תהליכים שמסבכים את התמונה עד מאוד. יותר ויותר המדינות מגלות שהלאומיות שלהן היא מקור לבעיות, לא ללגיטימציה. כאשר הגירה בין מדינות נהפכת לנפוצה יותר ויותר, כאשר אזרחים רבים במדינות רבות מחזיקים בשני דרכונים, מה המשמעות של לאומיות כפולה? האם באמת אפשר לדבר על זהות לאומית שנקנית באמצעות תהליך ההתאזרחות כאשר כל-כך קל לאנשים כה רבים להחזיק בשתי אזרחויות? ומן העבר השני, מדינות רבות נקרעות על-ידי אוכלוסיה דו- או רב-לאומית. הלאום הבלגי קרס כמושג זה מכבר. הלאומיות הקנדית הייתה מוטלת בספק למין היווסדה. אבל גם במקרים פחות קיצוניים מגלות מדינות שלאזרחים שלהן יש זהויות קוואזי-לאומיות שאינן תואמות את הזהות הלאומית של המדינה. אם פעם כשהיו מדברים על ה”רמה הלאומית” (national level) היה ברור שמדובר ברמת כלל האזרחים, היום המשמעות הזו פחות חדה.

שתי הבעיות הללו הן בעיות שישראל מתמודדת איתה מאז ומתמיד: הלאום לו שייכת מדינת ישראל, עקרונית, הוא הלאום היהודי שמפוזר בכל העולם וברובו כלל אינו מחזיק באזרחות ישראלית; מאידך, ישראל למין היווסדה הכילה בתוכה מיעוט גדול מאוד שלא רוצה להפוך לחלק מהלאום היהודי ובין כה וכה הלאום היהודי אינו מעוניין בכך. לא מפליא, אם כן, שהפתרונות שישראל יישמה ומיישמת הם גם הפתרונות שמיושמים על-ידי מדינות מערביות. ההבדל, כמו תמיד, הוא במטרה. כמו שכותב גורביץ, הצעת החוק להכריז על ירושלים כ”בירת העם היהודי” תאמר לחמישית מאזרחי המדינה שהם אזרחים פחות חשובים מאנשים שכלל אינם חיים בארץ, מעולם לא חיו בה ובמקרה הטוב יבואו אליה רק כדי להיקבר. אבל בניגוד למה שכתב, אין זו ”מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום” – להיפך: זו המשך המדיניות של הפרדת המדינה מהלאום כדי לשמר את עליונות הלאום היהודי על הטריטוריה של מדינת ישראל. אותה מדיניות שמפקירה את הזכות להחליט מי רשאי להתאזרח פה בידי רבנים, אותה מדיניות שאפשרה אפלייה בוטה כנגד אזרחי ישראל הערבים בזכות לרכוש בית על אדמות מדינה, שמקנה זכויות ניכרות ל”יוצאי צבא” (שאיכשהו כולל גם חרדים) כדי להגביל את מדינת הרווחה ליהודים בלבד. ישראל היא מדינת לאום פר אקסלנס, רק לא במשמעות שמיוחסת למושג הזה בעולם המערבי.

אבל, כאמור, גם במערב המשמעות הזו מתחילה להשתנות. גם במערב מתחילות מדינות להשיל את הזהות הלאומית שלהן ולהשאיר אותה למרחב הציבורי כמו שבעבר הושלה הזהות הדתית והפכה לעניינו של הפרט ולא לעניינה של המדינה. תחת זו, המדינה נאלצת לגשר על הפער שפעם גישרה עליו הלאומיות. היא נאלצת להתקרב לאזרחים וליצור איתם קשרים ישירים של זהות ונאמנות. אלא שכעת אין זו עוד זהות לאומית, אלא זהות ערכית, ואין זו נאמנות שמתבססת על שייכות כמו-מיסטית, אלא על השירותים שהמדינה מספקת לאזרח.

כן, המדינה הופכת, במובנים רבים, לספק הסלולרי שלכם.

רק שלמדינה יש יתרון אחד מהותי על פני ספק הסלולרי שלכם: יש לה מונופול אזורי. כדי להחליף אותה תצטרכו לא רק להשקיע משאבים רבים, כאב לב וקושי, אלא גם תדרשו קודם לכן לשכנע ספק אחר שאתם לקוח כדאי ורווחי. שוק המדינות הוא שוק עם ביקוש גבוה והיצע נמוך, ולכן הספקים יכולים להיות בררנים לגבי הלקוחות שלהם. אין לכם השכלה? לא עמדתם במבחני השפה? לא הוכחתם בקיאות בתרבות המקומית ונכונות להשתלב בה? על כל אחד מאלו מדינות רבות יסרבו לבקשת ההגירה שלכם. מדינות אחרות לא ישקלו אותה מלכתחילה כי הן פשוט לא מקבלות מהגרים.

לא מדובר בתהליך פשוט: בכל מדינה יש גוף משמעותי של אזרחים בעלי נאמנות לאומית שאינם מוכנים לאפשר למדינה שלהם לחדול מלהשתייך להם, והם מתנגדים לתהליך הזה ומנסים להאט ואף לעצור אותו. לא ברור גם כמה זמן תהליך כזה יכול להחזיק מעמד: האם המערכת הבינלאומית (הוף – הנה המילה הזו נדחפת שוב! — בינמדינתית?) יכולה להמשיך להתקיים כשהדבר היחיד שמבדיל בין מדינה אחת לאחרת היא חבילת השירותים שהיא מציעה?

המודל הפוסט-לאומי הזה, שאני מנסה לגבש כרגע, שמכיל את ישראל כדוגמא “אפלה” שלו ומדינות כמו קנדה כדוגמא “חיובית”, הוא מורכב, ואני לא בטוח שהוא מחזיק מים. אם הוא יסתבר כשימושי, הוא יכול לסייע בהבנת תהליכים שקורים הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הגלובלית בכל הנוגע לאזרחות, זהות לאומית והגירה. אבל זה חתיכת אם.

—

אין לי הרבה מה להגיד על הרשומה האחרונה של נדב (הנשגב בשמשות, עם האדם וגו'), על הספר “אריה בלילות” של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, אבל לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה בגוגל רידר, אז הנה קישור. לכו לקרוא.

#חברה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #רעיונות לתזה

---

הפוסט הקודם: פפ

הפוסט הבא: מה עשיתי ביום שבת – חיבור מאת דובי קננגיסר, כיתה ה/3

נדב (הנשגב בעמים, שמש האדם וכיו”ב) גער בי על הגישה האופטימית שלי לגבי יכולתו של החינוך לרפא את כל מכאובינו. אני, כמובן, מסכים עם כל מה שהוא אומר (בכל זאת, הבן-אדם מאכסן את הבלוג שלי), חוץ מהטענה שהוא מבקר אותי. אני לא טענתי (או לפחות לא התכוונתי לטעון) שאם נתקן את מערכת החינוך, הכל יהיה יופי טופי. הטענה שלי היא שזה חייב להיות הצעד הראשון, היסוד הבסיסי ביותר לריפוי החברה הישראלית. אם נצליח להשפיע משמעותית על תלמידי התיכון של היום, הרי שתוך ארבע שנים אנחנו מעמידים קבוצה משמעותית של אזרחים שמהווים את רובם המכריע של חיילי צה”ל, שמהווים גורם מכריע בכל מערכת בחירות ושנמצאים בעמדה הטובה ביותר לתקן את כל מה שדורש תיקון במדינה הזו – במיוחד את התרבות הפוליטית שלה.

אבל ארבע שנים זה כנראה טווח לא סביר. אנחנו צריכים להסתכל לטווחי זמן ארוכים יותר: 10 שנים, 15 שנים. אלו טווחי הזמן שבהם ניתן לבצע שינויים מהותיים, משמעותיים. מה שנוכל לעשות בטווח הזמן הקצר יותר, ההשפעה שיכולה להיות לנו על “דור המדבר” – זה רק מעט. לא חסר משמעות, אבל גם לא מהפכני.

לא, זה לא יספיק בפני עצמו. כן, צריך פעולות במישורים נוספים. אבל אני לא יכול לפתור הכל, בטח שלא מכאן, אז אני מנסה לקדם את השינוי במה שאני חושב שאני יכול לעזור בו, ומקווה שאחרים ינסו לתקן את מה שהם חושבים שהם יכולים לתקן.

עם הביקורת השניה של נדב קצת יותר קשה לי להתמודד, בעיקר בגלל שאני לא בטוח עד כמה האופטימיות שלי כאן מוצדקת. יש סיכוי טוב שדווקא הפסימיות שלו היא הריאלית יותר:

מהיכרות עם דובי, אני מניח שמה שהוא רואה כקבלת הזר וכדחיית הגזענות, אחרים יראו כרפיסות קומה וכפתח להתבוללות, שלא לומר סמולנות עוכרת ישראל.

ההנחה של דובי, שיש איזה 'חינוך' אוניברסלי שכולם בעדו, איננה מבוססת. דובי רוצה חינוך לערכים – זה טוב ויפה. אבל השאלה אילו ערכים, ולאיזו דמוקרטיה מחנכים, היא שאלה פתוחה – ואותן המחלוקות שהיו מתגלעות בשאלות מדיניות בטחוניות יצוצו, באדרת אחרת, בשאלות של חינוך ערכי.

הערכים שלי הם באמת לא הערכים של רוב אזרחי ישראל. הערכים שלי הם ליברליים, ואילו רוב האזרחים הם לאומנים. ישראל, אי אפשר להתחמק מזה, צריכה מתישהו (בעתיד הקרוב, עדיף) להחליט מה היא: מדינה ליברלית, או מדינה לאומנית. הניסיון של המדינה לחמוק מהבעיה הלאומנית שלה על-ידי השלת תפקידיה והעברתם לגופים יהודיים או על ידי אפליה לא-כל-כך סמויה של אזרחיה הלא-יהודים אינו יכול להמשיך לאורך זמן. אני טוען זה זמן רב כי הליברליזם צריך להפוך למעין דת מדינה: הלכה דתית שאינה עומדת בדרישות הליברליזם צריכה להיות מוכפפת לו בכוח. החלופה היחידה היא ההפך, היינו ביטול הליברליזם והכפפת החירות האישית לדרישות דתיות.

כן, התנועה שאני מבקש להקים תקדם סדר יום ערכי מסויים, לא סתם סדר יום. חינוך מסויים, לא סתם חינוך. ברשומה שאני מקווה להשלים בימים הקרובים אני אפרט את ה”חזון” שלי ללימודי האזרחות (ובהשלכה, על מטרת מערכת החינוך כולה) מרמת היסודי ומעלה. אינני חושב שיש מקום להסתיר את הכוונות שלי מכלל הציבור. ישפטו הם אם הם מעוניינים בסחורה שיש לי להציע אם לאו. מי שמסכים איתי, אני מקווה, יחבור אלי להוביל לשינוי. מי שיתנגד לדרכי, אני מקווה, יפעל בדרכים הדמוקרטיות להביע את התנגדותו. אין לתנועה חברתית דבר גרוע יותר מהתעלמות מצד כל הגורמים המעורבים. לעצם הקיום של תנועה חברתית כזו, אם תצליח לעורר מעורבות של אזרחים, אם תצליח לעורר שיח ציבורי סביב הנושאים שהיא מעלה – גם בעד ההצעות שיועלו וגם נגדן – תהיה השפעה לא חסרת חשיבות על עצם התרבות הפוליטית בישראל. יש כאן, ללא ספק, התנגשות עם כמה מהבעיות והסתירות שעומדות בבסיס מדינת ישראל. יחד עם זאת, לדעתי ההתמודדות עם הבעיות הללו, בגלל האופי הפחות מוחשי שלהן, תהיה קלה יותר מאשר התמודדות חברתית ישירה עם שאלת השטחים והפלסטינים. ההשפעות על הסוגיות הללו תהיינה, אבל בעקיפין.

ברור, ברגע שהדברים מוצגים כך, הסיכוי להצליח נראה נמוך הרבה יותר. לא, אינני מטיל את כל יהבי על המהלך הזה. סיכוייו נמוכים וזה ידוע לי, ואין לי כוונה להרים ידיים אם יכשל, רק בגלל שנכשל. אבל אני מרגיש שאני חייב לנסות. —

ואם כבר אנחנו בענייני פוליטיקה, יהונתן קלינגר רוצה לרוץ לכנסת. קלינגר הוא, ממה שיצא לי לקרוא ממנו*, איש טוב וראוי, שאני אף תומך בעמדותיו בנושאים רבים. אבל הוא מדבר על אותה שגיאה שכנגדה יצאתי בפוסט שלי שמלונקק לעיל: הוא רוצה להקים מפלגה חדשה:

גוף פוליטי צעיר, גוף לא מושחת שיוכל לקום ולהגיד: “אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, אבל יש לנו הרגשה שיכול להיות כאן יותר טוב, בואו נתאגד ביחד”

כלומר, שוב, מפלגה שאין לה מצע (קפיטליסטים יחד עם סוציאליסטים, ימניים יחד עם שמאלניים, וגם נציג דתי אחד, כמובן), שכל מה שמאפיין אותה הוא שם, קופירייטר, חצי מיליון שנקלים וזה שהם כולם צעירים, יפים ולא מושחתים. נקיון כפיים הוא הדבר שהכי קל לזקוף לזכותך כאשר אתה מחוץ למערכת. חבל שההיסטוריה מלמדת שאף אחד לא נכנס לכנסת על נקיון כפיים (ישראל אחרת, תפנית ועוד אלוהים יודע כמה שמות נשכחים) — ובצדק. זה שמישהו שמעולם לא היה בכנסת גם לא התלכלך בשחיתות זה לא בדיוק הישג גדול. אגב, אם כבר, דווקא לאנשים שבאו מושחתים מראש יש רקורד יותר טוב (פלאטו שרון, ואולי גם גאידמק יצטרף למועדון האקסקלוסיבי, רחמנא ליצלן).

אז מה מפריע ליהונתן? “כדי להגיע למקום כלשהוא במפלגת העבודה דרוש מפקד ארגזים, מפקד שאני לא יכול (כלכלית ושחיתותית) לבצע”. כלומר, הוא מאמין שהוא יכול לעבור את אחוז החסימה (62 אלף קולות, בבחירות האחרונות), אבל הוא לא מאמין שהוא יצליח לגייס 15 אלף מתפקדים שיבחרו בו בפריימריז של העבודה (האמת היא שהמספר הדרוש הרבה יותר נמוך, אלא אם הוא מתכנן להתמודד על ראשות המפלגה, וכמובן שגם אנשים שנפקדו על-ידי המתמודדים הראשיים צריכים לבחור במועמדים נוספים, ואין סיבה שלא יצליח לשכנע אותם להצביע עבורו). הוא מעדיף דמוקרטיה ישירה, אבל הוא לא מעדיף דמוקרטיה שבה האזרחים פעילים ומשתתפים גם מעבר לקלפי ביום הבחירות, למשל באמצעות פעילות דרך מפלגה. הוא מעדיף להקים מפלגה חדשה לגמרי ולהסתמך על קופירייטינג טוב, אבל לא מוכן להשקיע את מה שנחוץ כדי להקים סיעה חדשה (סיעה במשמעות של פלג בתוך מפלגה, לא במשמעות של הסיעה בכנסת) בתוך מפלגת העבודה. הוא מעדיף ללכת ללקט מצביעים במדבר הפוליטי במקום לנסות להניע את הדור הצעיר לפעילות פוליטית ולתמיכה במפלגה שיכולה להפוך באמת לכוח מוביל בפוליטיקה הישראלית. הוא מעדיף להקים לעצמו צריף רעוע במקום לשפץ את מפלגת העבודה מבפנים כדי שתרגיש כמו הבית הפוליטי שלו.

יונתן, אני מעודד אותך להכנס לפוליטיקה, ומריע לך על הנכונות להשקיע ולנסות לעשות את ישראל למקום טוב יותר. יש סיכוי לא קטן שכשאני אסיים את לימודי ואחזור לארץ, גם אני אנסה לעשות את אותו הדבר. אבל, אנא, אל תקים מפלגה. אל תגמור כמו איתי בן-חורין וחבר מרעיו ל”ישראל אחרת”. בוא ונפצח בקמפיין להתפקדות של צעירים למפלגת העבודה. בוא נקים כוח פוליטי בתוך המפלגה, שיסייע לנו ולשכמותנו לקדם את הרעיונות שלנו באמצעות כלי שרק מחכה שימלאו אותו בתוכן. לא התפקדות לצרכי הצבעה שמתפוגגת רגע אחרי הפריימריז, אלא גוף אמיתי שיפעל באופן מתמשך בתוך מוסדות המפלגה כדי לקדם את הערכים ששנינו מאמינים בהם, ושיביא, ברבות הימים, לבחירת מועמדים המקובלים עלינו לכנסת, ולהשפעה מכרעת על מדיניותה של מי שהיא, עדיין, אחת המפלגות הגדולות בישראל. ואולי – רק אולי – הגוף הזה יאפשר למפלגת העבודה להפוך למפלגה המרכזית שהיא יכולה להיות, מפלגה שצעירים — בין אם כמוך ובין אם כמו כל מצביעי הגמלאימים למיניהם — יכולים לראות בה לא רק בית פוליטי, אלא נציגים אמיתיים שלהם, של הערכים שלהם ושל המדיניות שהם מעוניינים בה.

עשינו דיל?

* האמת היא שקשה לי לקרוא את הבלוג שלו: כל מילה שניה היא קישור, כל מילה שלישית מודגשת, והתוצאה היא עומס ויזואלי שלא קל לי להתמודד איתו. אז אני קורא פוסטים ספורדיים שלו, בעיקר על בסיס המלצות בגוגל רידר.

#חברה #חינוך #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: אז מה עושים?

הפוסט הבא: פפ