כשיהונתן כתב על כך שאותם אנשים ששורפים עותקים של הברית החדשה הם אלו שרוצים לצנזר את הרשת, שאלה אותו אפיסקה “אז מה עושים?”. כשאני שאלתי איך אולמרט ופרס לא מתביישים, שאל אותי איציק ש. “אז מה עושים?”.

יש אנשים שמאמינים שכתיבה בבלוגים יכולה לתקן את העולם. יש מי שמאמין שלעודד יצירת דיאלוג בין בלוגרים זה הדבר הכי חשוב שהוא עשה אי פעם. אני לא מאמין בזה. כתיבה בבלוג יכולה להיות כלי עקיף, שבאמצעותו אפשר להתארגן ולעשות דברים בעולם האמיתי.

דווקא עכשיו, כשאני כל כך רחוק מהכל, דווקא עכשיו נהיה לי בוער לעשות משהו אמיתי, משהו שהוא לא סתם לכתוב בבלוג, לא סתם לשכנע. אולי זה רצף הארועים המייאשים – שריפת הספרים, היחס לפליטים מאפריקה, הצנזורה ברשת, השחיתות (רשימה חלקית, כמובן) – אולי זה פשוט בגלל שמצפות לי עכשיו ארבע שנים של דיון פנימי מתמשך אם אני רוצה בכלל לחזור לארץ או לא, אבל דווקא עכשיו נהיה לי חשוב יותר מאי פעם לדאוג שכשאסיים את לימודי כאן בקנדה, תחכה לי מדינה שאני אהיה גאה בה באמת ובתמים, מדינה שבדרך הנכונה לשגשוג כלכלי וחברתי, מדינה שמתבססת על ערכים של שיוויון ואחווה, שבוחלת בגזענות, בשנאת הזר ובהסתגרות מפני העולם החיצון.

אז מה עושים? בארץ יש נטייה תמיד לפנות לשני כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שמתבססים על אותה הנחת יסוד: או להקים ארגון של חברה אזרחית שמתרחק כמו מאש מפוליטיקה, או להקים מפלגה. שתי הפעולות הללו מתבססות על ההנחה ש”כולם מושחתים”, וששום תועלת לא תבוא לנו מהפוליטיקאים המכהנים. כל אדם לעצמו, ואין טעם לנסות לבנות על המדינה אלא אם השליטה בה בידינו שלנו. גם בזה אני לא מאמין. התארגנות חברתית אפקטיבית חייבת לפעול במקביל גם בערוץ החברה האזרחית וגם בערוץ הפוליטי. היא חייבת לפעול כלובי ולהשיג תמיכה רחבה בכנסת. היא יכולה אפילו לשלוח שלוחות באמצעות העמדת מועמדים במפלגות הקיימות.

אז מה עושים? צריך להכיר במציאות הבעייתית בישראל. הסכסוך עם הפלסטינים בפרט והערבים בכלל אינו צפוי להסתיים בקרוב. הדעות על פתרונות לסכסוכים הללו שונות וכל התארגנות חברתית שתדחוף את אפה לסכסוך הזה תצא ממנו חבולה ומוכתמת. המשמעות היא לא להתנתק מהסכסוך ולנסות להעמיד פנים שהוא לא חשוב (זה מה שניסו לעשות בשינוי), אלא לפעול במקביל אל הפעילות הפוליטית בנושאים המדיניים. לא צריך להיות איש שמאל כדי להתנגד לאלימות מיותרת נגד פלסטינים, ולא צריך להיות איש ימין כדי להכיר בכך שעצם רעיון מדינת הלאום לעם היהודי הוא לגיטימי כמו כל מדינת לאום אחרת. השלכות לגבי הסכסוך תהיינה לכל פעילות חברתית, אבל אסור שהסכסוך יהפוך למרכז. לא מכאן יבוא התיקון.

אז מה עושים? מי שקורא אותי לאורך השנים יודע שהפתרון שלי הוא תמיד באותו תחום: חינוך. התארגנות אפקטיבית תהיה כזו שתפעל לחינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות. והצעד הראשון של התארגנות חברתית שמנסה לשנות את פניה של ישראל חייב להיות פעולה ציבורית מאסיבית למען קידום מערכת החינוך בישראל: קידום חקיקה, קידום העברת תקציבים ועידוד של חברי כנסת מכל הסיעות לתמוך באמת ובתמים בפעולות שתקדמנה את מעמד המורה בישראל. המטרה של התארגנות חברתית כזו צריכה להיות להגיע למצב שבו פגיעה במערכת החינוך הינה בגדר יהרג ובל יעבור: לא פחות מאשר פגיעה באוצרות תקציב הבטחון. יותר, למעשה. כן, זה אומר שכל אחד יצטרך לבלוע צפרדעים בדרך. כל אחד מכיר איזה מורה או איזו מורה שגורמת יותר נזק מתועלת כשהם באים במגע עם ילדים, וזה מעצבן לחשוב שפתאום הם ירוויחו עשרת-אלפים שקל רק בגלל שהם שורדים 20 שנה במערכת. אבל אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך, ולהסכין עם הצפרדעים של הטווח הקצר. בטווח הארוך, מקצוע הוראה אטרקטיבי ימשוך אליו מורים טובים, והמורים הגרועים יפלטו החוצה. זו חייבת להיות הדרך: קודם שיפור התנאים לכולם, ורק אחר כך להתחיל לחשוב על לנפות החוצה את הגרועים שבהם. כי כרגע, מי שמנופה החוצה הם רק הטובים.

אז מה עושים? אני לא ממש יודע. אין לי ניסיון בארגוני חברה אזרחית, אבל לחלק מכם יש. אני גר רחוק ויכול רק לסייע בתוכניות, אבל רבים מכם נמצאים בארץ ויכולים להוציא אותן אל הפועל. הבלוג, כמו שציינתי, הוא רק כלי עקיף להשגת היעדים האמיתיים של שינוי חברתי. אנחנו לא יכולים להתבסס עליו, אבל אפשר להעזר בו כדי להפיץ את הרעיון ולסייע בהתגבשות קבוצה שתרתם למשימה כפי שתיארתי אותה פה, להפוך אותה לתוכנית פעולה אמיתית ולנסות באמת ובתמים לשנות דברים לטובה. אחרת, לא נוכל אפילו להגיד שניסינו ונכשלנו.

אז מה עושים? אם מי שמדינת ישראל ועתידה יקרים לליבו ירתם למשימה, אולי, רק אולי, נצליח לשנות פעם אחת את סדר העדיפויות השלטוני, ולהבהיר לקברניטים מה חשוב לנו, מה אנחנו חושבים שצריך לעשות, ושאנחנו דורשים שהם יעשו זאת.

מי מצטרף?

#חברה #חינוך #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: מזל שלנאצים לא היו מגרסות

הפוסט הבא: פוליטיקה, ועוד איך

מיכאל איתן דיווח על העלאת ספר הלימוד באזרחות (“להיות אזרחים בישראל”) לאתר “אזרחות” של מט”ח. אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה מאוד שלילית.

צילום מסך: הבלוג של ח”כ מיכאל איתן

“לפני 60 שנה... נולדה מדינת ישראל!!!!!” חמישה סימני קריאה? זו רמת הכתיבה שבאמצעותה אתם מקווים לחנך ילדים?  לא שכחתם להוסיף איזה “1” או שניים בסוף? שלא לדבר על שלוש הנקודות באמצע המשפט. אלוהים אדירים, איך לכם קמצוץ של כבוד עצמי?

אבל אולי עדיף לדבר קצת יותר לעניין. בכל זאת, לראשונה ספר לימוד (מישהו יודע באיזו שנה הוא יצא? סטימצקי רק יודעים לספר שהוא כבר לא בדפוס) עולה במלואו לרשת, בכך חותר תחת אותה תעשייה נבזית של ספרי לימוד ש”מתעדכנים” אחת לשנה ומחייבים תלמידים והוריהם בהוצאות ניכרות מדי שנה. הספר מוצג במערכת שמאפשרת הוספת הערות על-ידי תלמידים (וגם סתם אנשים, למעשה; כל אחד יכול להרשם) ודיון בשאלות שמעלים הקוראים. הפוטנציאל לבלגאן אטומי אחרי תקופת הרצה לא ארוכה, כמובן, הוא משמעותי (או, לחלופין, יתכן שאף אחד לא ישתמש במערכת, שזה גם לא חיובי במיוחד), ואני תוהה איך החבר'ה במט”ח מתכננים להתמודד עם זה. אולי חלק מהפתרון טמון בכך שהאתר לא ממש עובד כראוי עם פיירפוקס.

השאלה המתבקשת היא אם אין בהעלאת הספר לאינטרנט מתוך כוונה שהתלמידים ישתמשו בו ולא בספר מודפס משום פגיעה הן ביכולת של תלמידים ללמוד (בכל זאת, קריאה מעל מסך הרבה פחות נוחה מאשר מתוך ספר) והן בשגרת הלימודים (התלמידים לא יכולים להביא את הספר איתם לכיתה). העובדה שהספר, כאמור, כבר לא מודפס, משמעה שיהיה קשה יותר ויותר להשיג עותקים שלו. אני לא בטוח שהכוונה (הטובה, לכשעצמה) אינה מקדימה משמעותית את היכולת של הציבור להסתמך על גרסה מקוונת באופן בלעדי.

רציתי גם להגיד משהו קצת רחב יותר על לימודי האזרחות. בכתבה על העלאת הספר לרשת בנרג' (המחודש!) אומרת כך שרת החינוך, יולי תמיר: “אזרחות נתפס תמיד כמקצוע, לא נעים להגיד, משעמם, שלא קל ללמוד אותו ולהצליח בו. הזנחנו במשך הרבה מאוד שנים את לימודי האזרחות. מדובר בממוצע הנמוך ביותר בבגרות וזה נושא שחייב לעבור תהליך מהיר של שדרוג”.

אזרחות היא, אני חושב, המקצוע היחיד במערכת הלימוד הבית ספרית שלומדים אותו אך ורק שנה אחת מתוך תריסר שנות הלימוד. חשבון, חיבור, ספרות, תנ”ך, היסטוריה, לשון, אנגלית – כולם נלמדים החל מבית הספר היסודי ועד לבחינת הבגרות בתיכון. אזרחות היא המקצוע היחיד שמתחילים ללמוד אותו בתיכון, לומדים שנה אחת, ואז עושים בגרות ושוכחים ממנו. אין זמן להפנים מושגי יסוד, אין זמן להבין, אין אפילו זמן לשנן כראוי. פלא שהמקצוע מניב, שנה אחרי שנה, ממוצעים נמוכים? המחשבה שילד יכול להגיע לכיתה י' ועדיין לא לדעת שום דבר לגבי אופן פעולת השיטה הדמוקרטית במדינה שלו מעוררת בי תמיד חלחלה: איך אפשר לצפות מהם להבין את האקטואליה שמתרחשת סביבם? איך אפשר לצפות מהם לעקוב אחרי החדשות והפוליטיקה אם אין להם הבנה בסיסית של המערכת? הכי מטריד: ישנם אזרחים רבים בישראל, שנשרו מהלימודים בתיכון, שמעולם לא למדו שיעור אחד של אזרחות. תארו לעצמכם איזו מהומה הייתה קמה אילו הוחלט שתלמידי ישראל ילמדו תנ”ך רק למשך שנה אחת מכל תקופת לימודיהם בביה”ס. אבל משום מה באזרחות זה מתקבל בשיוויון נפש על-ידי כולם. אחרי זה מתפלאים שאנשים חושבים שה”זהות היהודית” של המדינה חשובה מהמהות הדמוקרטית שלה.

#אינטרנט #חברה #חינוך #ילדים #מדע המדינה #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: סקוט אדאמס לא מאמין ברסס

הפוסט הבא: שדרות ח"ן

ירדן הפנה את תשומת לבי לבלוג חדש של התנועה לדמוקרטיה ישירה, או איך שהם(?) לא קוראים לעצמם. הבלוג מבקש להשכיל את קוראיו באשר לתבונה הגלומה בדמוקרטיה ישירה, וקלקוליה של השיטה הייצוגית הנהוגה ברחבי העולם הדמוקרטי. אם לשפוט לפי הרשומה הראשונה הזו, עם זאת, סביר להניח שלא מכאן תבוא הישועה למכאובינו.

נתחיל, ברשותכם, עם קצת אד הומינם, כי זה כיף וקל, ויהיה סיפתח נחמד לפני שנקרע לגזרים את הטיעונים המהותיים עצמם. טל ירון, על פי עמוד המשתמש שלו בוויקי של תד”י, הוא בעל תואר שני בביוטכנולוגיה, וגם “עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית, מוסרית ודתית”. מדובר באחד מאותם מקרים נפלאים שמהווים הוכחה ניצחת לכך שיש ערך למדעי החברה, ובניגוד למה שאנשי המדעים המדוייקים אוהבים לחשוב, לא כל אחד מבין במדעי החברה מעצם היותו בן אנוש. זה שנהגי מוניות יכולים להתווכח איתך שעות על פוליטיקה לא הופך אותם לאנשי מדע המדינה. הניסיון של מר ירון להנחיל לקוראים ידע בתחום שהוא, במקרה הטוב, תחביב צדדי שלו, יהיה דומה לניסיון שלי להקים בלוג שיעסוק בהנחלת ידע בפיזיקה על בסיס זה שקראתי את ספריו של סטיבן הוקינג: אפשר, אבל זה יצא די פתטי. לא צריך יותר מדי אותות ומופתים כדי להוכיח את הטענה שלי. מספיק להעתיק מתוך אותו עמוד משתמש של מי שמצהיר על עצמו שהוא “עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית” את האופן בו הוא מצטט את המשפט המפורסם ביותר בפילוסופיה: “ergo cogito ergo sum” (שמיוחס, יש לציין, ל”דסקארט”). זה לא שהלטינית שלי משהו מיוחד, אבל אני משתדל לא לצטט משפטים בשפות שאני לא מבין אם אני לא בטוח לחלוטין בנוסח המקורי. במקרה הזה, ירון ייחס ל”דסקארט” את המשפט “משמע אני חושב משמע אני קיים”. אפשר רק לנחש מה הוא חושב שהמשפט הזה אומר, אבל מהשילוב שלו בפסקה שבעמוד (“מנסה ... למצוא את הדרכים האופטימליות למצוא אמת , למרות ה -ergo cogito ergo sum של דסקארט”), אני נוטה להסיק שאין לו מושג.

אבל זה שהבן-אדם לא מבין גדול בפילוסופיה זו לא הוכחה לכך שהמהות של דבריו שגויה גם היא. לכן נפנה כעת לדון ברשומה עצמה, תחת הכותרת “מקור השחיתות השלטונית”. אך אי אפשר להתחיל להתייחס לדבריו של ירון בלי עוד טיפה אד הומינם, אבל באמת שזה לא באשמתי – הוא עצמו הכניס את עצמו לתוך הטיעון שלו. הנה, תראו:

כדי לנסות ולהבין את הסיבות, אני פונה אל משנתו של ז’אן ז’אק רוסו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו האמנה החברתית. ז’אן ז’אק רוסו אולי אינו חוקר מודרני במדעי המדינה, אך נמנה על אותם מתי מעט בהיסטוריה שהיתה להם יכולת להסתכל על מערכות מורכבות ולהבין את החוקים הפועלים בקרבן. מכל כתבי המדינה שקראתי (אפלטון, מיקיאוולי,לוק, רוסו, מעט ממונטיסקויה ומיל) רוסו הוא זה שבונה להערכתי את ההבנה ברורה ביותר והספציפית ביותר לבניינו של שלטון נכון, ולהבנת פגמים שנוצרים בשלטון. במקרים בהם רוסו אינו מפרט מספיק לסיבת החוליים אני אוסיף מעט ממשנתו של מיקיאוולי, שהבנתו בשלטון ותכחיו הקנו לו שם גדול בהיסטוריה של מדעי המדינה.

נתחיל מתיקון טעות נפוצה: יש מדעי החברה, בהם סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדע המדינה. אבל מדע המדינה יש רק אחד. לא “מדעי”: מדע. תודה.

אם כן, טל ירון קרא, שימו לב, כתבים של שישה הוגים שלמים מההיסטוריה הנרחבת של מדע המדינה. האחרון שבהם מת אי שם במחצית השניה של המאה ה-19. כלומר, בהחלט יש כאן ייצוג נרחב להוגים שסביבתם הפוליטית הייתה רלוונטית מאוד לזמננו אנו. למרבה העניין, ההוגה היחיד בן זמנם של החברים ברשימה שהגותו עוד יכולה להחשב רלוונטית בהקשרים מסויימים (הובס) דווקא לא מופיע ברשימה. גם “מיקיאוולי” (קשור למיקיאגי?), כנראה, לא בדיוק מיוצג בצורה מלאה ברשימת הקריאה של ירון. ניחוש פרוע: הוא קרא את הנסיך, אבל לא מכיר את “עיונים” הרפובליקני, וגם החשוב יותר מבחינת ההגות שבו. אי אפשר לוודא זאת, שכן ההבטחה להוסיף מעט ממשנתו של מקיאוולי אינה מוגשמת ברשומה, אבל מספיק המשפט היחיד המצוטט לעיל כדי לבסס את החשד.

לא שאני כזה מומחה בתאוריה פוליטית, אבל לפחות אני יודע מספיק כדי לדעת כמה אני לא יודע. בכל מקרה, לבסס ביקורת על הדמוקרטיה בת זמננו על כתביהם של הוגים בני המאות ה-19 ודרומה, בלי שום הכרות עם הביקורת שנכתבה עליהם, זה לא רציני.

רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו. ההמשיכים לקרוא את את המשנה של רוסו, יגיעו לספר ג’ בפרקים על הממשלים, בו רוסו משבח את הממשל הנבחר, ומציג את הבעיות הקשות המצויות במשטר דיקטטורי או מלוכני.

“רבים מבקרים”, כמו שאמרתי לאחרונה לסטודנטים שלי, זה סמן מצויין למישהו שלא ממש טרח לעשות את המחקר הדרוש לפני שטען את מה שטען. לרוב יבוא בעקבות הביטוי הזה איש קש, או, במקרים פחות גרועים, סתם אי הבנה של הביקורת כלפי הטענה המועלית. לשמחתו של ירון, הוא נופל דווקא לקטגוריה השניה. מי שמכיר את הגותו של רוסו ולו במעט יבין למה אני מתכוון מתוך העובדה הפשוטה הבאה: ירון אינו מבדיל בשום מקום בטקסט שלו בין “הרצון הכללי” ל”רצון הכלל”. מי שמכיר יכול לדלג על הפסקה הבאה.

רצון הכלל הוא פחות או יותר מה שמנסות דמוקרטיות להשיג: איסוף של כלל הדעות בחברה וניסוח דעת הציבור, בדרך כלל בדמות דעת הרוב. תומכים של גישת הדמוקרטיה הדליברטיבית יציינו גם שבדמוקרטיה מן הראוי לא רק לשאול אנשים מה הם חושבים, אלא גם לעודד שיח ציבורי שבמהלכו ינסו בעלי דעות שונות לשכנע אחד את השני, וכך יגיעו לכדי מקסימום של הסכמה; זאת, כדי למנוע מצב שבו הרוב פשוט מנצל את כוחו המספרי כדי לכפות את עמדותיו על המיעוט בלי להתחשב כלל בעמדותיו. רוסו, אם לפשט עניינים, טוען שרצון הכלל אינו יכול להוביל מדיניות משום שהוא מוביל לאטומיזציה של החברה: כל אדם, בבואו לנסח את עמדותיו בנושא מסויים, יחשוב על האינטרס האישי שלו, ולא על האינטרס של כלל החברה. אגרגציה של האינטרסים הפרטיים של כל החברים בחברה, אליבא דרוסו, אינה מובילה לאינטרס של החברה ככלל. יש בכך, כמובן, מידה לא קטנה של אמת, אם כי מחקרים על התנהגות בוחרים הראו כי הצבעה נוטה להיות הרבה יותר סוציוטרופית (מושפעת מגורמים שמשפיעים על כלל החברה) והרבה פחות אגואיסטית משניתן היה לצפות. מאידך, רוסו מציע את “הרצון הכללי” כגורם שיתווה מדיניות ציבורית. הרצון הכללי אינו משהו שניתן לגלות בסקר, אלא הוא, באופן ישיר, האינטרס של החברה כחברה. הרצון הכללי הוא מה שכל הפרטים בחברה היו תומכים בו אילו היו מתעלמים מהאינטרס האישי שלהם. במונחים מודרניים יותר, הרצון הכללי הוא מה שג'ון רולס טען שכולם יסכימו עליו אם הם היו מאחורי “מסך הבערות” – כלומר, אילו היו מתבקשים לנסח מדיניות חברתית מבלי להיות מודעים לאינטרסים ולמעמד שלהם עצמם. ניסויי מחשבה תיאורטיים זה מאוד נחמד, כמובן, אבל הבעיה עם מסך הבערות היא שלא ניתן להגיע אליו. הבעיה עם הרצון הכללי, בדומה, היא שרוסו לא באמת מציע שום מנגנון כדי לגלות מהו אותו רצון כללי. מכאן, כמובן, הדרך ליעקוביניזם וסטאליניזם הדרך קצרה למדי: טענתם של מיני שליטי אימה שכאלו אינה שהם יקבעו עבור הקבוצה מהו רצונה, אלא שהם אוחזים במפתח לגילוי הרצון הכללי, האינטרס של החברה כחברה, ודעתם של הפרטים בחברה כפרטים אינה רלוונטית.

לכתוב טקסט שלם על הניתוח של רוסו את מערכת השלטון בלי לעשות את ההבדלה הזו? ועל סמך זאת לבטל כלאחר יד את הביקורת המשמעותית ביותר לגבי הגותו של רוסו?

נדלג קצת הלאה.

השליט אינו חייב להיות אדם אחד. במידה ואדם אחד שולט בגוף הזה, השלטון נקרא מונרכיה או דיקטטורה, במידה וכמה אנשים שולטים בגוף הזה, השלטון נקרא על פי רוסו אריסטוקרטיה, ובמידה וכל האזרחים משתתפים בגוף הזה השלטון נקרא בפי רוסו דמוקרטיה. [...] הדמוקרטיה הנציגית שכיום קיימת במדינת ישראל היא למעשה סוג של אריסטוקרטיה, אך החברות באריסטוקרטיה אינה עוברת בירושה, אלא מתקבלת על ידי הבחרות בידי הציבור. למעשה, מה שאנו קוראים לו כיום דמוקרטיה, הוא על פי רוסו “אריסטוקרטיה נבחרת”.

ועל פי אפלטון דמוקרטיה היא בכלל משטר רע ומושחת מעצם הגדרתו. משטר שבו הרבים שולטים על פי המידה הטובה נקרא “פוליתאה”. נו, אז? סמנטיקה זה יופי, אבל זו רק סמנטיקה. דמוקרטיה יצוגית היא השם המקובל למערכת המקובלת ברחבי העולם. מצידי אתה יכול לקרוא לה “פרציחלקציה”, זה לא באמת ישנה משהו.

באופן המיטבי, השליטים אמורים להקשיב לרצון הכללי של האזרחים (לריבון), לקבוע מהלכים שיקימו את הרצון הכללי במיטבו ולהורות לשלטון (לראשות המבצעת/לשלטון) לבצע את המהלכים שיקימו את רצון הקבוצה. אלא שבפועל מתחוללות קלקלות רבות המונעות מהרצון הכללי להיות הריבון האמיתי.

פה אפשר לראות איך ההתעלמות מההבדלה שעושה רוסו בין הרצון הכללי לרצון הכלל מעוותת את ההגיון הרוסויאני לחלוטין. להזכירכם, הפתרון המוצע על-ידי תד”י הוא דמוקרטיה ישירה, כלומר “רצון הכלל” פר אקסלנס, משהו שהיה גורם לרוסו התקף לב קטן. דמוקרטיה ישירה על פי המודל הרוסויאני מחייבת את “שחרורו האמיתי” של האדם באמצעות כפייה עליו לפעול לפי הרצון הכללי. כלומר, אם נצליח לשכנע את כל האזרחים להצביע לפי הרצון הכללי ולא לפי האינטרס האישי שלהם, אפשר לקיים דמוקרטיה ישירה, אבל אם אנחנו יודעים מראש מהו הרצון הכללי – אם, בעצם, אפילו אדם אחד מספיק כדי לנסח את הרצון הכללי, מכיוון שהוא בין כה וכה אחד ומשותף לכולם – בשביל מה מנגנון ההצבעה? במה הוא מועיל? רוסו טוען במפורש שהרצון הכללי אינו זהה לרצון הרוב.

זאת כנראה הסיבה לכך שמוסדות השלטון הישראלי הולכים ומושחתים. אומנם אנו חיים באריסטוקרטיה נבחרת, אך רבות מקבוצות השלטון אינן נבחרות והן נשארות קבועות. אנו בוחרים מפלגות, אך איננו בוחרים את מרכזי המפלגות ואת מוסדות המפלגות. אנו בוחרים חברי כנסת אך איננו בוחרים את המנגנון הבירוקרטי, את השופטים, את המנהלים או כל קבוצת אחרת בשלטון. כך נוצר מצב בו מרכזי המפלגות שקיימים עשרות שנים, למעשה הופכים לקבוצות המונעות מאינטרסיים אישיים. גם חברי הכנסת, שאמורים להתמנות על פי הבחירה שלנו, למעשה נבחרים על ידי מרכזי המפלגות, ולכן הם חייבים את בחירתם לחברי המרכז ולא לציבור. וכך נוצר מצב בו ח”כ חייב לשרת את מטרותיו של חבר המרכז ולא של הבוחר הישראלי שבחר אותו. כתוצאה מההשפעה הגדולה שיש לחברי המרכז, חבר-הכנסת ימנה את המקורבים לחברי המרכז למשרות בכירות, או יזמין את חברי המרכז לסוף שבוע במלון, וגו’.

הטיעון הזה כבר מזכיר לי טיעון אחר שהגבתי לו פעם באייל הקורא. מדובר היה בקריאת הקרב של אמנון דנקנר ודן מרגלית שיצאו כנגד השחיתות ודרשו מהציבור לפעול כנגדה. בין השאר, הם דרשו מהציבור לפעול כנגד מרכזי מפלגות מושחתים באמצעות. ''תארו לעצמכם,'' כתבו השניים, ''מה יקרה אם רבבות מפגינים לא אלימים יקיפו כינוס של מרכז מושחת של מפלגה אחת או ועידה של מפלגה אחרת שטופסי החברות בה מזויפים. שוו בנפשכם איך ירגישו הנצלנים והמושחתים ועושי מעשי הכיעור חסרי הבושה אם בכל מקום פומבי שבו יופיעו יתקבלו בצפצוף ציבורי ארוך במשרוקיות.'' אם לצטט את עצמי: “יש מידה של עליבות משעשעת בהשקפת העולם של מרגלית ודנקנר. הם רואים מרכז ליכוד השופע מחפשי ג'ובים מושחתים, וכשבידיהם עשרות אלפי אנשים ישרים שמוכנים למלא את כל משאלותיהם, הם מבקשים להציב אותם מסביב לאותו מרכז, עם משרוקיות. הם רואים מפקד מפלגתי רווי זיופים במפלגת העבודה, והם רוצים להציב את מאות אלפי האזרחים שומרי החוק מחוץ לקלפיות”. אותה עליבות מופיעה בדבריו של ירון: אם יש לך בסיס ציבורי כה רחב עד שביכולתך לשנות את צורת המשטר בישראל בצורה הרדיקלית ביותר שניתן להעלות על הדעת – איך זה שאין לך מספיק אנשים כדי להשתלט על מרכזי המפלגות הגדולות ולהחליף את המושחתים באנשים הגונים יותר? מדוע אתה חושב שניתן יהיה לדרוש מכל אזרח במדינה להעלות הצעות חוק, לדון בהן בכובד ראש ולהצביע עליהן חדשות לבקרים, אבל לא ניתן לצפות מרוב גדול של אזרחי המדינה להתפקד למפלגה המועדפת עליהם, וכך למגר את האפשרות של הגופים הללו לפתח אינטרסים פרטניים, קליינטליסטים?

נתעלם בכלל מהטענה ששופטים וביורוקרטים שונים אינם נבחרים על ידי הציבור. האם זו המדינה שירון שואף עליה? מקום שבו לפושעים ניתנת ההזדמנות להצביע עבור מי שיכהן אחר-כך כשופט? שכל מנהל בתת-גף במשרד החינוך צריך להבחר על-ידי כלל הציבור בבחירות ארציות?

אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הבעיה הזאת היא יצירת קשר בין קיום הקבוצה לאינטרסים שלשמה הקבוצה הוקמה. קשר כזה נוצר באופן טיבעי בשוק החופשי. העסקים הם קבוצות הפועלות למען יצירת מוצרים שבהם הציבור מעוניין. כאשר קבוצות העסקים הפועלות כדי ליצור או לשווק סחורה, תלויות לקיומן ברצון הקונים לקנות את המוצר אותו הן מספקות. אם המוצר שהן מייצרות אינו נושא חן בעיני הצרכנים, קיומה של הקבוצה עלול להיות בסכנה, ולעומת זאת אם הצרכנים מעוניינים במוצר ומוכנים לשלם עליו, מצב הקבוצה יכול להשתפר. בצורה כזאת נוצרת סלקציה בשוק לקבוצות שמסוגלות לספק מוצרים שהקונים אכן יקנו.

במשק הממשלתי-סוציאליסטי, בו התלות של קיום הקבוצות היוצרות או משווקות אינו תלוי ברצון הקונים, נוצרות קבוצות רבות שאינן מייצרות מוצרים שהקונים רוצים, והקבוצות ההלו הולכות ומסתאבות ונוצר משק לא יעיל.

האם המרצע השוקחופשיסטי יוצא מהשק? גם כלכלה, יש לציין, אינה מדע של נהגי מוניות, כמו גם הכלכלה הפוליטית. מיותר לציין שהצגת הדברים כאן היא פשטנית עד כדי מגוחכת. כדי לחסוך בציטוטים אציין רק שירון מבקש להעתיק את המודל הקפיטליסטי לצורת הממשל על ידי מתן האפשרות לציבור לפטר באופן ישיר את ראש הממשלה, אבל גם מנכ”לי משרדי ממשלה ואפילו מנהלי סניפים של משרדי ממשלה. להלן הסיפור שמתאר כיצד העסק יעבוד:

אם לדוגמא, תגיעו למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריכם, ותגלו כי אתם נאלצים לעמוד בתור מעבר לזמן סביר, תוכלו לפני צאתכם למלא במסוף המקומי את דו”ח שביעות הרצון שלכם. ואם בסוף החודש יתגלה כי מספר רב של אזרחים התלוננו על איכות השירות, מנהל המשרד ייודע על כך, ואם גם בחודש הבא דו”ח שביעות הרצון ישאר נמוך, הוא יאלץ למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר, שאינו מבוסס על כיסם של אזרחים שזמנם חשוב להם.

לחלופין, אם אתה תעשיין ואתה מגיע לנציג משרד התמ”ת הרלוונטי אליך, והוא לא נותן לך את הקלות המס שאתה מעוניין בהן, אתה יכול להתנקם בו על-ידי ביקורת שלילית לגביו. מכיוון שמטה לחמו תלוי בתעשיינים (כי אף אחד אחר לא יכול לתת לו ביקורת חיובית או שלילית), אותו נציג יקפיד להבא לתת איזה הקלות שיבקשו ממנו, ושרק יעזבו אותו בשקט. המורה של הילד שלך נתן לו ציון נמוך? הכנס לאתר משרד החינוך ושלח טופס חוו”ד שלילי על מנהל ביה”ס! ללא ספק, זו שיטה שתביא לעלייה משמעותית בהישגי התלמידים תוך זמן קצר. הידד ליד הנעלמה!

זה לא שירון לא מודע לבעיתיות הקטנה הזו של ההצעה שלו. הבעיה היא שהתשובה שלו לכך נראית ככה:

לשיטה זאת יש אולי גם מגבלות. המגבל העיקרית שמועלית כנגד שיטה זאת היא בפופוליזציה של הממשל, כדי לשאת חן בעיני האזרח ואי יכולת לנהל תוכניות לטווח ארוך. כדי למנוע זאת יש לחפש קריטריונים נוספים להערכת טיב המוצר שהמשרדים הממשלתיים מייצרים. אני מניח ששיטות להערכת טיב המוצר כבר פותחו בתעשיה, וניתן לנצלן לטובת הממשל.

כלומר, עזבו אותי משטויות, אני בטוח שיש פתרונות, וגם אם לא טרחתי אם קיים משהו כזה או אם הוא ישים למה שאני מנסה לתאר פה, מה זה משנה, בואו נגיד שיש וזהו. באמא ש'כם.

ירון גם מציע לפטר ראשי ממשלה אם הם מקבלים ציונים נמוכים מדי בסקרים(!). באשר לביקורת לגבי אי האמינות של סקרים הוא מושך את כתפיו ואומר: “הפתרונות הללו יכולו להגיע להערכתי רק כשהנושא יתחיל לתפוס תאוצה, ויותר מכוני מחקר ומחקרים אקדמאים יעסקו בנושא, ויותר חברות יצעיו פתרונות לסקרים מהימנים”. זה שככל שהזמן עובר סקרים נהיים רק פחות אמינים, ולא יותר (ממגוון סיבות: קשה יותר לשכנע אנשים להשיב לסקרים; אנשים מודעים לכוחם של סקרים ולכן משקרים באופן אסטרטגי; הירידה המתמשכת בבתי אב עם טלפון קווי, שמוטה באופן מובהק לכיוון ספציפי של האוכלוסיה, מונעת את האפשרות לדגום את הציבור באופן אמין, וכו'), זה לא משנה לירון. האמונה הכמעט מיסטית שלו ביכולת של הטכנוקרטיה לפתור כל בעיה מהותית מאפשרת לו לזרוק מדינה שלמה למים ולהגיד לה “עכשיו תלמדי לשחות”. על הדרך הוא גם קושר לכולם משקלות לרגליים ושוכח לציין שהים שורץ כרישים. אבל אני בטוח שמישהו כבר ימצא דרך לנטרל אותם לפני שיגרם נזק.

לסיכום, טל ירון מציע הצעה שהוא עצמו מכיר בכך שאינה ישימה בכלים הקיימים כיום, כשהוא מסתמך על הבנה לקויה של טקסט מלפני 250 שנה בלי להנות כלל מהקורפוס הרחב של הגות ומחקר פוליטי שבאו אחריו (מישהו אמר יעקב טלמון?). ואחרי כל זה הוא מתיימר להיות מסוגל ללמד אנשים את מה שהוא כלל אינו יודע בעצמו. בתור מי שמקווה להוביל לשיטה שמסתמכת על שיקול הדעת של הציבור לגבי נושאים פרטניים, הוא לא ממש מעורר בי הרבה אמון ברעיון.

#מדע המדינה #פוליטיקה #שכנים

---

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: בוש וזה… נו, הבחורצ’יק הזה…

הפוסט הבא: כמו חגיגה אשר אין לה סוף

זה די נדיר שאני לא מסכים עם החבר'ה ב”לחץ חברתי”, אבל הרשומה האחרונה שלהם, “למה האוצר מפחד?” צלצלה לי בכמה פעמונים בעייתיים. נתחיל בדיסקלייזמרים: כל מה שאני יודע על המהלך החדש של עיני וברוש הוא מרשומה הזו של לחץ; אני גם לא מומחה גדול בקורפורטיזם, ועוד פחות מזה בגרסא הנאו-קורפורטיסטית שמתקיימת באירלנד.

וכעת לעיקר: מה שעיני וברוש מציעים, ת'כלס, זה קורפורטיזם. קורפורטיזם היא שיטה ותיקה למדי להשגת יעדים חברתיים באמצעות התדיינות בין הצדדים הרלוונטיים בתמיכת וגיבוי הממשלה, כאשר ההסכמה שתתקבל בסוף הדיון תזכה לגושפנקא רשמית מהמדינה. על פי רוב, הצדדים השותפים לדיון לצד המדינה הם ארגוני העובדים מחד וארגוני המעסיקים מאידך. ברמה העקרונית זה יופי, אבל יש עם זה כמה בעיות קטנות. אחת הבעיות הקטנות הזו ניתנת להדגמה על ידי ציון אחת המדינות הבולטות ביותר שיישמה את הקורפורטיזם כשיטת שלטון: איטליה תחת מוסוליני.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אינני טוען כאן ל”אשמה מתוך קרבה” (guilt by association). זה לא שזה רע בגלל שהפאשיסטים השתמשו בזה. זה רע בגלל שיש סיבה שהפאשיסטים השתמשו בזה: זו שיטה נפלאה לנטרול איומים על הסדר החברתי, בעיקר כאלו שמגיעים מצד ארגוני העובדים. איך זה עובד? כפי שמציין שר האוצר, קורפורטיזם הוא שיטה בלתי ייצוגית בעליל, אבל לא מהסיבה שהוא מציין. שלושת הצדדים לדיון מקבלים ייצוג שווה במועצה הקורפורטיסטית (בגרסא המוצעת, 30% לכל צד פלוס עשרה אחוזים שיפוזרו בין נציגי ציבור וארגונים חברתיים למיניהם), למרות שמבחינה מספרית גרידא, ארגוני העובדים מייצגים הרבה יותר אנשים מאשר ארגוני המעסיקים. המשמעות של הפער הזה היא שכל שניים מהצדדים יכולים לכפות את רצונם על הצד השלישי. הניסיון ההיסטורי מראה שמי שמנצל את זה בדרך כלל הם הממשלה וארגוני המעסיקים. הבעיה רק מחריפה כאשר הארגון הקורפורטיסטי קבוע בחוק ומחייב, ומונע מעשית אפשרות של הצד השלישי (ארגוני העובדים, בד”כ) להתנגד להחלטות המתקבלות בו. המצב עוד מחמיר כאשר עצם בחירת הנציגים לתוך הארגון הקורפורטיסטי ע”י ארגוני העובדים מוגבלת או נשלטת על-ידי המדינה. למשל, אם העובדים אינם מרוצים מתפקוד הארגון שלהם ומבקשים להקים לעצמם הסתדרות עובדים חדשה, ההסתדרות החדשה לא תכלל בארגון הקורפורטיסטי, וייכפה על העובדים להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות הישנה.

תומכי התוכנית של עיני וברוש מציינים את המקרה האירי כדוגמא למקום שבו שיתוף פעולה תלת-צדדי כזה הביא לשגשוג כלכלי ומניעת משברים ושביתות ענק. אבל, לפחות ממה שאני יודע (ר' דיסליימרים לעיל), ישנם כמה הבדלים ניכרים בין המקרים. המקרה האירי מקיים את הכלל לפיו שיתוף פעולה קורפורטיסטי עובד רק כאשר הוא מתקיים על בסיס אד-הוק, מתוך רצון והסכמה של כל הצדדים: אף צד לא מחוייב להשתתף בדיונים, אף צד לא מחוייב לקבל את ההסכם אליו מגיעים בתום הדיונים. עם ניסוח ההסכם פורשים הנציגים ומציגים את מה שהושג בפני הציבור אליו הם מחוייבים – המעסיקים, העובדים, או הפרלמנט – והם מתבקשים לאשר באורח דמוקרטי את ההסכם. יתר על כן, מכיוון שאף אחד לא חייב להשתתף בדיון, מי שאינו מבקש להשתתף בהסכם אינו מחוייב על ידו. התוכנית המוצעת עבור ישראל מבקשת ליצור מועצה שנציגיה רשאים להגיע להסכמים בשם הציבור המיוצג על ידיהם מבלי לבקש את אישורם המפורש על ההסכם המתקבל. בנוסף, כל הסכם שיתקבל יוצע כמדיניות לממשלה, והיא תיישם אותו כמחייב עבור כלל הציבור הישראלי. כלומר: מדובר עם מוסד קבוע ומחייב, לא שיתוף פעולה ארעי והסכמי. מרגע שתקום המועצה, היא תהפוך לגוף עצמאי מהגופים שיצרו אותה, עם כוח משלה ואינטרסים משלה, ועם האינרציה של כל מוסד של המדינה, המקשה על פירוקו בהמשך הדרך.

הבדל נוסף בין המקרה האירי (ורוב, אם לא כל, המקרים המוצלחים של ניאו-קורפורטיזם) לבין המקרה הישראלי, הוא בכך שבאירלנד רובם המוחץ של העובדים אכן מאוגדים באיגודים המקצועיים השותפים לדיונים הקורפורטיסטיים. כלומר, הסכמתם להסכם שמתקבל מהווה הבטחה אמינה לשקט תעשייתי עבור המעסיקים. לא כך המצב בישראל: ההסתדרות היא גוף רצוץ ושבור שעדיין מנסה לאסוף את השברים ולשכנע את העובדים להתאגד תחתיו; שנתפס, במידה לא קטנה של צדק, כארגון שמייצג רק את הועדים החזקים ומזניח את העובדים החלשים מכל; ובנוסף לכל הצרות, ההסתדרות היא גם אחד המעסיקים הגדולים במשק, ולאו דווקא אחד ההוגנים שבהם. יכולתה של ההסתדרות לדבר בשמם של כלל העובדים מוטלת בספק ניכר, וכך הלגיטימציה של ההסדר הקורפורטיסטי מצטמצמת במידה משמעותית.

כאן, אגב, יתכן שנעוצה הסיבה שעיני תומך בהסדר שמבחינה הסטורית פעל נגד העובדים. הוא לא עושה איזו טעות טקטית חסרת שחר, אבל בהחלט יתכן שהוא מקריב את הטווח הרחוק על מזבח הטווח הקרוב. הסדר קורפורטיסטי כזה, בעיקר אם הוא מלווה באיזו זהות אינטרסים זמנית בינו לבין ראש איגוד המעסיקים, עשוי להעניק להסתדרות כוח מעל ומעבר לכוחה האמיתי בציבור הישראלי, ואולי אף להעצים את יכולתה לשכנע עובדים להתאגד תחתיה. כך עיני זוכה לעוצמה רבה מעל ומעבר למה שיש לו כעת, בעוד שברוש זוכה לאי אילו פירות מיידיים כתוצאה מהסכמתו למהלך, וגם, כנראה, למנוף עתידי משמעותי לקידום האינטרסים של המעסיקים במשק. כל הכוח הזה, לו זוכים שני הצדדים, ישאב ישירות מהממשלה, וספציפית ממשרד האוצר – וזו הסיבה ששר האוצר מתנגד למהלך. ואולי מתוך שלא לשמה יעשה לשמה, וימנע הסדר שיגרום אך נזק לציבור הישראלי.

בסופו של דבר, הרי, אם ההסתדרות והמעסיקים יכולים להגיע להסכמים כוללים, הם יכולים לעשות זאת גם בלי להקים בחוק מועצה רשמית. הדרישה לגושפנקא פורמלית מהמדינה לעצם ההסדר הקורפורטיסטי במקום להסדרים פרטניים היא דרישה שגויה, ודווקא מי שהאינטרס הציבורי והאינטרס של ציבור העובדים לנגד עיניו צריך להתנגד לה.

#חברה #כסף #מדע המדינה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: “אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו, הוא ללמד אותו”

הפוסט הבא: בוש וזה… נו, הבחורצ’יק הזה…

1. אתמול הלכתי לבניין השכן לקנות ארון משומש שמישהו מכר. האיש שמכר לי אותו עזר לי לסחוב אותו חזרה לדירה שלנו. בזמן שהמתנו למעלית התחלנו לשוחח. מאיפה אתה? ישראל. אתה? אירן.

ככה, סתם, בלי שום דבר מיוחד, אני והשכן האירני שלי שוחחנו קצת בנעימים ונפרדנו בלחיצת יד. כמה פשוט, כמה בלתי מובן מאליו.

לשכן בדירה לידי קוראים מוחמד, אבל לא שאלתי אותו מאיפה הוא. סביר להניח שגם הוא מ”מדינת אוייב”.

1. אחד הקורסים שאני לומד הסמסטר עוסק בפוליטיקה של אירן. המרצה, ראמין ג'הנבגלו, הוא אירני (לפני כשנתיים הוא חזר לאירן אחרי כמה שנים בקנדה, ונאסר על פעילות אינטלקטואלית. רק קמפיין נרחב של עמיתים ממדינות המערב הביא לשחרורו מהכלא), והרבה מהסטודנטים מתחילים כל מיני הערות שהם מעירים במהלך השיעור במשפטים כמו “כשהייתי בטהרן בשנה שעברה,” או “כשהייתי ילד בכפר בדרום אירן” או דברים כאלה. בשיעור האחרון אחד הסטודנטים, יהודי דתי, העביר פרזנטציה (גרועה) על יהדות אירן. במהלך השיחה שהתפתחה בעקבות זאת, מן הסתם, מקומה של ישראל עלה לדיון, ואז גם אני הגבתי. כשהמרצה אמר משהו על זה שאפילו היה לנו נשיא ורמטכ”ל פרסים, אני ציינתי שזה “לא בדיוק הנשיא הכי מוצלח שהיה לנו”, ובכך, מן הסתם, נחשפה סופית זהותי הלאומית. לא שהסתרתי אותה יותר מדי לפני כן. כשהמרצה שאל אותי על הזמרת הפרסית הפופולרית שיש בישראל (“ריטה?” “כן! היא גם שרה בפרסית, נכון?”), נעשיתי מאוד משועשע.

הנה חוויה שלא הייתי זוכה לה בארץ.

עכשיו אני צריך, אלוהים יודע מאיפה, להקריץ 15 עמודים על המעבר מלאומיות אירנית למסורתיות-לאומית. כיף גדול. אבל זה לא קשור.

1. לא אמרתי שום דבר על וינוגרד. חלק מזה, אני מניח, הוא משום שאני לא יכול להבטיח שהדעה שלי לא נובעת מאותם מניעים שציין יחזקאל דרור. לא נראה לי שזה המצב, אבל אי אפשר לדעת.

ובכל זאת, אולמרט לא צריך להתפטר. לזכותי יאמר שאני אמרתי שהוא לא צריך להתפטר כבר מההתחלה. אין שום סיבה הגיונית שיתפטר. כפי שציין יאיר, הרעיון הזה שכשל חייב להוביל להתפטרות, שהמשמעות של “נטילת אחריות” משמעה התזת ראשים, הוא רעיון עוועים, המודרך על ידי תפיסה צינית ושלילית בעיקרה של הפוליטיקה. פוליטיקה משמעה לכלוך, פוליטיקאים הם אנשים מקולקלים, ולכן עם הסימן הראשון של אי שביעות רצון צריך להעיף את הפוליטיקאי ולהביא מישהו אחר – ומוטב מישהו מבחוץ, שעוד לא הספיק להיות פוליטיקאי.

יש אירוניה מסויימת, כמובן, שאלו שקוראים להעפת הפוליטיקאי הכושל מתעלמים מהברירה הנפלאה שתעמוד בפני הציבור בישראל (לא בפני, תודה לאל) בבחירות הבאות: ראש הממשלה הכושל האחרון, ראש הממשלה הכושל של לפני שתי קדנציות או ראש הממשלה הכושל של לפני שלוש קדנציות. נפלא. שני האחרונים, יש לציין, “נטלו אחריות אישית” על ה”כשלון” בבחירות, ו”הסיקו מסקנות אישיות”, אבל רק עד ששכחו להם את הכשלונות הקודמים שלהם ואפשרו להם לחזור לעמדת ההנהגה.

אבל זה לא באמת משנה מה האלטרנטיבה. אולמרט, באופן אובייקטיבי ובלי קשר לנסיבות הפוליטיות, לא צריך להתפטר. נטילת אחריות משמעה התנהגות אחראית, תיקון הדרוש תיקון ודאגה לשיפור המצב הקיים. נטילת אחריות אינה הטלת המדינה לתוך עוד מערכת בחירות.

נכון עשה אולמרט כשסרב להתחייב להתפטר, ושגה אהוד ברק כשהתחייב להתפטר בלי תלות במסקנות הוועדה. וטועים כל אותם אזרחים שמקווים פעם (ברק) אחר פעם (מצנע) אחר פעם (גמלאים) כשהם מקווים שהישועה תבוא מידיו של מי שבא מבחוץ, שאיכשהו מישהו “טהור” ינקה את הפוליטיקה. הגיע הזמן לאפשר למישהו לגמור קדנציה אחת מסכנה במדינה הזו, ולתת לפוליטיקאים שלנו אופק ארועים של יותר משנתיים.

1. נשימה, להרגע, קצת שלג בשביל הנשמה:

1. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בבלבניזם זה שקשה לי להוציא אותו מהראש – כל דבר פוליטי שאני רואה עובר קודם כל דרך השאלה “איך זה משליך על הבלבניזם?”. זה מחרפן אותי, כי אני לא כל כך אוהב בלבניזם. מה שכן, אני חייב להודות שחלק מהרעיונות של הבלבניזם מוצדקים. למשל, זה שלא הגיוני שאנשים טועים כל כך הרבה. אז אני לא הולך לקיצוניות שאסור אף פעם להסביר התנהגות כ”שגיאה”, אבל יש דברים שההשלכות שלהם צריכות להיות כל כך ברורות לעיניו של כל אדם בר דעת, שלא סביר לטעון שמי שביצע אותם לא ידע שזה מה שיקרה.

“הוא היה ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופסור בכיר לניתוחי מדיניות במכון האירופי למינהל ציבורי, יועץ לשיפור תהליכי קביעת מדיניות לראשי ממשלה, נשיא מכונן של המכון לתכנון מדיניות העם יהודי וחתן פרס ישראל לשנת תשס“ה – ולמרות כל תאריו והשכלתו, פרופ' יחזקאל דרור פשוט עשה טעות של טירונים.” (מקור)

אמירה כזו צריכה להדליק לכל אחד כמה נורות אדומות. טעות של טירונים? מישהו באמת מאמין שדרור לא ידע מה יקרה עם אמירה כל כך מפורשת כמו זו שצוטטה מפיו? עם הקשר או בלי הקשר, להזכיר את “נתניהו” בהקשר של “אולמרט” ו”ועדת וינוגרד”, זו פעולה שהשלכותיה צריכות להיות ברורות לכל מי שחי במדינה הזו. עצם ההחלטה של דרור ללכת ולדבר עם התקשורת זמן כה קצר לאחר פרסום הדו”ח, גם היא צריכה לעורר סימני שאלה.

אבל זה לא נגמר פה. דרור, כך פורסם זמן מה לפני פרסום הדו”ח, רצה לכלול דעת מיעוט בדו”ח שהייתה אמורה להיות חריפה הרבה יותר כלפי אולמרט. חוו”ד חריפה שכזו, יש לשער, הייתה יכולה לערער את הבסיס עליו עומד אולמרט. והנה, לפתע, אותו אדם שרצה לנער את אולמרט פתאום מדבר על לאתרג אותו. יש בפנינו שתי אפשרויות: א. פרופ' דרור טמבל לאללה. ב. פרופ' דרור הבין טוב מאוד מה הוא עשה, וניסה לערער את אמון הציבור בוועדת וינוגרד כדי להשיג את מה שהוא חושב שצריך להעשות, כלומר שאולמרט יאבד את מקום עבודתו.

(טוב, נו, לפחות אני לא מנסה לטעון שדרור הוא בדלן...)

#here be dragons #אהוד ברק #אולמרט #וולדמורט #חינוך #לא פופולרי #מדע המדינה #נתניהו #פוליטיקה #קנדה #שלג #תמונות

---

הפוסט הקודם: למה בריאתנות יכולה להיות תחום מחקר שימושי

הפוסט הבא: שוב פעם אירן? אולי די?

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג'אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל”מלכת הילדים” תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים™ מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז'אנר “איפה אבא?” למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל...

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה”ריאליטי” המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

#אוכל #בריאות #דברים אדיוטיים #טלוויזיה ועיתונות #ילדים #פוליטיקה #פרסומות

---

הפוסט הקודם: תרגש אותי, יעקב

הפוסט הבא: למה לא רפובליקת ישראל?

אחד הבלוגים המעניינים והמחכימים ביותר שאני מכיר, “עדכון ראשי מדינה”, חוגג שנה עם מעבר דירה (לפני כן הוא היה בבלוגר), ועם פוסט סיכום של ראשי מדינה בשנת 2007, המכיל את עשרת סיפורי ראשי המדינה המעניינים ביותר של השנה. אנחנו במספר 10, עם התפטרותו של קצב. האח הידד לנו.

אם אתם לא קוראים את הבלוג הזה, זו הזדמנות מצויינת להתחיל. הרבה יותר אפקטיבי מאשר לנסות למצוא חדשות חוץ בעיתון.

#here be dragons #פוליטיקה #שכנים

---

הפוסט הקודם: 2 ידיעות 2 חדשות

הפוסט הבא: דבר הזקן

בתואר הראשון הייתי צריך לבחור שני תחומים. תואר ראשון במדעי החברה תמיד מתחיל כדו-תחומי. אפשר לעבור אחרי זה לחד-תחומי, אבל עדיף שלא. תמיד היה ברור לי שאני רוצה ללמוד תקשורת. הרי אני רוצה להיות עיתונאי, וזה נראה כמו המקום הנכון ללמוד איך להיות עיתונאי. אבל צריך תחום נוסף. רק בשביל זה הלכתי ליום הפתוח של האוניברסיטה העברית (אפילו נתנו לי אפטר בשביל זה! הידד!). עברתי בין הרצאות – סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה. מדע המדינה וכלכלה למדתי בתיכון. בכלכלה הייתי מצויין, במדע המדינה נכשלתי (ובגלל זה לא עשיתי באף אחד מהם בגרות). אבל פוליטיקה עניינה אותי יותר מאשר כלכלה, ואם כבר כתב, אני מעדיף להיות כתב מדיני על פני כלכלי. אז הלכתי על מדע המדינה.

כשסיימתי את התואר ידעתי שלמדתי משהו אחד חשוב מלימודי התקשורת שלי: לא ללמוד תקשורת. דרעק של תחום ללמוד באוניברסיטה. אולי במכללות, איפה ששמים יותר דגש מעשי, זה שווה משהו. באוניברסיטה? דרעק. מדע המדינה, לעומת זאת... וואו. בתיכון לימדו אותנו רק פילוסופיה פוליטית. אפלטון, לוק, הובס, רוסו, ברק, מקיאוולי. שנאתי את זה. כלומר, אני אוהב את הובס, ברק ומקיאוולי, אבל אני שונא את העיסוק בפילוסופיה פוליטית. או פילוסופיה בכלל. כמו שאמר לי דוקטורנט ישראלי פה במחלקה, תיאוריה פוליטית זה משהו שאו שאוהבים, או שלא מבינים. אין באמצע. אני נוטה להסכים. אבל בתואר הראשון תיאוריה פוליטית היה רק חלק אחד מהתחום, וחוץ משני קורסי מבוא (מוקדמת ובת זמננו), אפשר לעבור תואר בלי להתעסק בזה בכלל.

כך, בגיל ובשמחה גיליתי את הפוליטיקה ההשוואתית. זה לא שאין תאוריה בפוליטיקה השוואתית – אין מדע בלי תאוריה – אבל בעוד שפילוסופיה פוליטית עוסקת בעניינים שברומו של עולם, פוליטיקה השוואתית עוסקת בעולם עצמו. הכל אמפירי, הכל מבוסס על עדויות ומחקרים מעשיים. אני לא אכנס פה לויכוחים על מתודולוגיות טובות יותר או פחות. העיקר הוא שיש מתודולוגיה, שחוקרים משהו, שצריך ממש לקום מהכורסא כדי לכתוב מחקר. את זה אני מבין.

כשהגעתי לתואר השני, לא היה לי ספק: מדע המדינה זה התחום בשבילי. חשוב מכך: אני רוצה להמשיך באקדמיה. אני לא רוצה להיות עיתונאי (אלוהים, אני אהיה גרוע בזה). אני רוצה להיות חוקר. לא רק שאני הולך לעשות תואר שני במדה”מ, אני גם אמשיך לדוקטורט.

בתואר השני לא הייתי צריך לבחור שום דבר, רק לקחת קורסים במה שבא לי. המחלקה באוניברסיטה העברית מציעה מגוון מצויין של תחומים, עם מבחר מרצים שהייתי אומר שהם מהמשובחים שיש, אבל אני פשוט לא מכיר מרצים אחרים בארץ, אז זו לא חוכמה. לקחתי מכל הבא ליד. תורת המשחקים, מאפייני אומות, מערכות פרלמנטריות, פדרליזם, פזורות אתנולאומיות – מישמש שלם של קורסים בכל מה שנראה לי מעניין או שאהבתי את המרצה.

את התזה שלי כתבתי על משהו שלא ממש היה קשור לשום דבר שלמדתי בקורסים. כדי לכתוב אותה הייתי צריך ללמוד תחום שלם בעצמי. אפילו המנחה שלי, איש טוב ונהדר שהסכים לקחת מקרה בעייתי כמוני אחרי ששני מרצים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות, לא באמת היה רלוונטי לתחום. הוא תרם המון למחקר שלי – למעשה, הוא כיוון אותי לטקסט המרכזי שעליו ביססתי את התזה שלי, אבל זה פשוט לא מה שהוא עוסק בו ביום יום. הייתי צריך לקרוא בפעם הראשונה טקסטים סמינליים בתחום של התנהגות בוחרים, פשוט כי מעולם לא למדתי את זה באף קורס. זה היה נפלא ונורא בבת אחת. והעובדה שיצא מזה משהו ראוי (פחות או יותר) היא משהו שמעורר בי גאווה, ומעודד אותי כשאני מרגיש שאולי אני לא באמת מתאים להיות אקדמאי, כי תראו כמה אני טמבל אל מול האנשים האחרים האלו שלומדים איתי.

עכשיו אני בדוקטורט. כשהתחלתי נדרשתי לבחירה שלא נתקלתי בה מעולם: התמחות. אני לא יכול פשוט לבחור איזה קורסים שנראים לי מעניינים מכל מה שהמחלקה מציעה (ואין הרבה, למרבה ההפתעה והעצב), אני צריך להכריז מראש מה תחומי העניין שלי, ולבחור קורסים מתוך זה. לא שהיו לי הרבה אופציות. תאוריה פוליטית נזרק אוטומטית. יחסים בינלאומיים עשוי להיות מעניין, אבל מכיוון שבהוג'י זה מחלקה נפרדת לגמרי, כדאי שאני לא אתחיל ללמוד את התחום בדוקטורט, ואחרי זה עוד להכריז על עצמי מומחה בזה. נשארו שלושת ההשוואתיים: מדינות מתועשות, מדינות מתפתחות, וממשל קנדי. מתוך זה אני צריך לבחור ראשי ומשני. הראשי זה קל: מתועשות. אם אני מתעניין בעיקר בדמוקרטיות, אין לי כל כך מה להתלבט. אבל מה עם המשני?

בהתחלה חשבתי ללכת על הממשל הקנדי. אם אני כבר פה, למה שאני לא אנצל את זה כדי להכיר לעומק מדינה חדשה? זה גם מה שהודעתי ליועצת שלנו. אבל בעת האחרונה אני מתחיל לתהות אם מה שעשיתי היה נכון. רשימת הקורסים שמוצעים בתחום מראה שזה ממש לא מה שחשבתי. אף קורס לא עוסק במשפט החוקתי של קנדה, או בסוגיות שקשורות ליחסים בין רמות הממשל השונות. כמובן ששום דבר לא קשור למפלגות או להתנהגות בוחרים בקנדה: במדינה עם שיטת בחירות רובנית, כנראה, זה לא נחשב מעניין במיוחד. מה כן יש שם? מדיניות סביבתית, מדיניות של בריאות, מדיניות ומדיניות ומדיניות. בלאכס.

ומצד שני אני מסתכל על מדינות “מתפתחות”, ורואה שם דברים מדהימים. אני רואה מה קורא בטוגו, שם בנו של העריץ ששלט בה עשרות שנים עשה תוך שנים ספורות מעלייתו לשלטון תחת אביו מהפכה דמוקרטית אמיתית, וזכה על כך לכל כך הרבה הערכה מבני עמו שהם אפילו בחרו בו לנשיאות בבחירות חופשיות (באמת!), ונתנו למפלגתו רוב בפרלמנט. אני רואה איך באמריקה הלטינית דמוקרטיות צעירות (למדי) הולכות לכיוונים שונים כל כך זה מזה, מוונצואלה שבה צ'אבז מנסה להחזיר מידה של אוטוקרטיות לשלטון, ועד  ארגנטינה שם כריסטינה קירשנר, אשתו של הנשיא היוצא, נבחרה לנשיאות והבטיחה לעשות מעשה שעומד בניגוד מוחלט לתאוריות שקשורות בדמוקרטיזציה: היא הולכת להעמיד למשפט אנשי צבא על פשעים כנגד העם הארגנטינאי בזמן השלטון הצבאי במדינה בשנות ה-70. בכך היא ממשיכה מהלך שהתחילה בו יחד עם בעלה כשהוא היה נשיא והיא הייתה סנטורית. האם הדמוקרטיה הארגנטינאית חזקה מספיק כדי להכניע את הצבא? השנים הקרובות יהיו קריטיות לכך.

ולזה צריך להוסיף שגם העניין שלי בתנודתיות של קולות הרבה יותר רלוונטי למדינות מתפתחות מאשר לקנדה. כן, בקנדה היו כמה שנים טובות של תנודתיות חזקה. אבל בפני עצמה היא לא מקרה מעניין במיוחד. הרבה יותר מעניין יהיה לנסות, למשל, ללמוד את ההבדלים בהתמודדות עם תקופות של וולטיליות גבוהה בין מדינות עם דמוקרטיה יציבה ובוגרת לעומת דמוקרטיות צעירות יותר.

כך שנראה לי שאני רוצה לעבור תחום. אני מחכה עכשיו לתשובה מהיועצת שלנו אם זה בכלל אפשרי. אני מאוד מקווה שכן.

—

כרמל ויסמן, בלוגרית וחוקרת של בלוגים, פרסמה פוסט מוזר ומפתיע קצת בבלוג שלה ב”רשימות”, תחת הכותרת “מיצוי”. אני לא ממש יודע איך להגיב לדברים – יש שם כמה משפטים שקשה לי קצת לעכל. אבל משהו אחד נתפס לי בעין:

ראיתי שזה קשור גם לעבודה שלי מול תגובות ושהפוסטים שלי הם מאד בתגובתיות, שבבי מחשבה בלתי מעובדים שנפלטים בתגובה להתרחשויות ולא באים ממקום פנימי מודע.

זה מוזר לי כי אני חושב על הבלוג שלי, על למה אני כותב אותו, ותגובתיות היא פחות או יותר הסיבה היחידה לקיום שלו. בצד ימין למעלה (או באמצע, אם אתם באקספלורר, מסיבה לא ברורה), מופיע המנדט של הבלוג:

 תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי... אתם מבינים את הקונספט.

תגובות זה כל מה שיש לי. כן, זה בא מ”מקום פנימי” כלשהו, אלא אם המוח שלי הוא חיצוני במובן כלשהו, אבל אין שום דבר שאני יכול להגיד שהוא לא “תגובה” בצורה כלשהי. אולי זה קשור לבעיה שלי עם תאוריה פוליטית: אני צריך גירוי חיצוני כדי להתחיל לחשוב על משהו, ותיאוריה פוליטית לעיתים קרובות מדי נראית כאילו היא לא נובעת מגירוי חיצוני שכזה.

גם ההומור שלי הוא תגובתי. תבקשו ממני לספר בדיחה סתם ככה בלי שום הקשר, ואם אני בכלל אצליח להגיד משהו, זה יפול על הרצפה ויפרפר כמה שניות בזמן שכל הנוכחים ינסו לא להסתכל ישירות על זה בינועו באי נוחות. ההומור שלי עובד כשאני יכול להקשיב למישהו אחר מדבר, ומדי פעם לזרוק פנימה איזו הערה, איזו תובנה משעשעת, איזה ציטוט שמציב את הדברים באור שונה. זה עובד אפילו אם מי שמדבר הוא אני עצמי – אני יכול להגיב לעצמי בצורה משעשעת. אבל לספר משהו מצחיק בלי הקשר? אין לי את היכולת הזו. אני מספר בדיחות גרוע.

אז כשכרמל אומרת שיש לה בעיה עם זה שהבלוג שלה הוא תגובתי, זה די עצר אותי פתאום. בלוג יכול להיות לא תגובתי?

חבל לי שהיא מפסיקה לכתוב, במיוחד מכיוון שקשה לי להבין את הסיבות. אני מקווה שהיא תסלח לי אם אני אגיד ש”שיחה עם הנשמה שלי” לא נשמעת לי סיבה משכנעת במיוחד. אולי אני סתם ציני מדי, אבל ככה זה. בכל מקרה, תודה לך כרמל, על מה שכן כתבת, וסליחה שאני כותב תגובה לפוסט שלך למרות שביקשת שלא. ככה זה בלוגים (לפחות בארץ, כמו שאת תמיד מתקנת) – תגובות זה חלק מהעניין.

#אני ואפסי עוד #ארס בלוגאיקה #חינוך #מדע המדינה #פוליטיקה #קנדה #שכנים #תקשורת

---

הפוסט הקודם: לך חפש ת’חברים שלך

הפוסט הבא: מה זה משמר הכנסת?

טמקא מפרסמים היום ידיעה אודות מחקר רב-לאומי שהראה קשר בין שימוש בסלולרי לבין גידולים שפירים וממאירים בבלוטות הרוק. פסקת המפתח בידיעה היא זו:

החוקרים מצאו גם קשר בין שימוש בטלפון באזורים כפריים המאופיינים במיעוט אנטנות סלולריות לבין אזורים עירוניים בהם קיימת כמות גדולה יותר של אנטנות סלולריות. מהמחקר עולה כי קיימת שכיחות גבוהה יותר של גידולי בלוטת הרוק דווקא באזורים כפריים. באותם אזורים – מקרב האנשים ששוחחו בסלולרי באותו צד של הראש הייתה עלייה של 58% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמספר השיחות היה גבוה יותר ועלייה של 49% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמשך השיחה היה גבוה יותר.

כמובן שכל מי שטיפת בינה בקודקודו לא יהיה מופתע כלל מהממצא הזה: ככל שיש פחות אנטנות אנחנו אמנם נחשפים פחות לקרינה הקבועה של האנטנות עצמן, אבל אנחנו נחשפים בעוצמה הרבה יותר גבוהה לקרינה המאומצת של המכשיר הסלולרי עצמו. מכיוון שעוצמת הקרינה פוחתת ביחס לריבוע המרחק, השפעות הקרינה מהמכשיר הן הרבה יותר משמעותיות מאשר אלו של הקרינה מהאנטנה. כלומר, החברות הסלולריות שביקשו לפרוס רשת צפופה יותר של אנטנות בעלות קרינה נמוכה צדקו לגמרי.

מילא שהעובדה הפשוטה הזו לא מפריעה לטוקבקיסטים, אבל בינות התגובות הרבות שהובאו בכתבה (לרבות זו של ח”כ ד”ר אריה אלדד, הרגועה כיאות), ישנה גם תגובתו הפופוליסטית והמטומטמת להדהים של ח”כ אופיר פינס, שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא מאוד נהנה לדבר בבטחון על משהו שיש לו אפס הבנה לגביו:

ח”כ אופיר פינס (העבודה), יו”ר ועדת הפנים והגנת הסביבה: “החברות הסלולאריות צריכות להתנצל בפני הציבור נוכח מסע ההכחשה שהן היו מעורבות בו למעלה מעשור בנושא הסכנה הבריאותית הנובעת מהקרינה הנפלטת ממכשירים. ועדת הפנים והגנת הסביבה תתכנס לדיון דחוף בנושא ותחל בהליכים מזורזים לחקיקה על מנת להגן על בריאות הציבור בדיוק כמו שעשתה הועדה בנושא האנטנות הסלולאריות”. באוקטובר אישרה הוועדה את התקנות לחוק הקרינה הבלתי מייננת. התקנות קובעות שלא תותקנה אנטנות סלולאריות נוספות בבתים ועל מרפסות. כמו כן יידרשו החברות הסלולאריות להזהיר את הציבור באמצעות שילוט שיותקן ליד כל אנטנה.

האירוניה זועקת לשמיים.

#אופיר פינס #בריאות #טכנולוגיה #מדע #עצבים #פוליטיקה #תקשורת

---

הפוסט הקודם: what a w.a.s.t.e

הפוסט הבא: מקדונלדס, חלות

אם אי פעם אני אכנס לפוליטיקה, מה שתמיד נראה לי כמו אופציה מעניינת אם כי לא פרקטית במיוחד (אני לא אדם חברותי במיוחד, ועושה רושם שכדי להצליח בפוליטיקה צריך שאנשים יאהבו אותך, לפחות בהתחלה), אני מניח שאני אמשיך לכתוב בלוג. בלוג לפוליטיקאים נראה לי כמו דבר כמעט מובן מאליו. אבל לא משהו כמו הבלוג של שלי יחימוביץ', שמוקדש כולו לקידום האג'נדה הפוליטית שלה (לא שזה לא לגיטימי), אלא בלוג כמו זה – שכולל גם דברים עקרוניים, גם שטויות, גם פוסטים על דוקטור הו ומשחקי מחשב וגם הצעות למדיניות של הממשלה.

אז התחלתי לדמיין היום מה יהיה הפוסט הראשון שלי אם הייתי מתמנה, נגיד, לשר החינוך. הנה הוא לפניכם:

עכשיו שקיבלתי על עצמי את משרת שר החינוך, כדאי אולי לדון קצת במה המטרות שראוי בעיני להציב עבורי לקדנציה הקרובה. קודם כל, אבל, עדיף שאני אגיד מה לא יהווה מטרה עבורי: אני לא מעוניין לנסות להעלות את אחוז הזכאים לתעודת בגרות. הצבת מטרה כזו היא בחירה בדרך הקלה של התמקדות בכלי המדידה (בחינות הבגרות) ולא בדבר שרוצים למדוד (השכלה). אם המטרה היא להעלות את מספר הזכאים ואין בילתה, הדבר המתבקש הוא לבצע מניפולציה בכלי המדידה וגמרנו. נעשה את הבחינות קלות יותר בצורה כלשהי, ובקלי קלות נעלה את אחוזי ההצלחה בעוד 5-10 אחוזים. יופי.

אז מה כן? המטרה שלי כשר חינוך היא לשפר את סיכוייו של כל תלמיד להשיג את ציון הבגרות הגבוה ביותר שהוא מסוגל להגיע אליו. זו, כמובן, מטרה קצת יותר בעייתית. לא רק בגלל שהרבה יותר קשה להצליח להשיג אותה, אלא בעיקר משום שקשה מאוד למדוד אותה. היא מתייחסת למשהו מאוד סובייקטיבי: “ציון הבגרות הגבוה ביותר שתלמיד X יכול להגיע אליו” זה דבר מאוד ערטילאי, עם יותר מדי סיכון לפרשנות טאוטולוגית שלו. איך, אם כן, אני מציע למדוד את הצלחתי?

דבר ראשון, חשוב לציין שחלק מהמטרה של המהלך שאני מבקש להוביל היא להחזיר לתעודת הבגרות את ערכה כמייצגת הישג כלשהו – הנטייה של קודמי בתפקיד להקל על הנבחנים כדי להשיג את המטרה של הגדלת אחוז הזכאים, הפכה את תעודת הבגרות לחסרת ערך בעיני מעסיקים. לכן, צעד ראשון יהיה להפוך את הבחינות לקשות יותר במידה משמעותית. פועל יוצא מכך יהיה ירידה ברורה ומיידית במספר הזכאים לבגרות. מבחינתי, אני אצליח בתפקידי אם הירידה הזו לא תהיה אחידה בקרב כל המגזרים. אני מצפה מעצמי להצליח להביא למצב שבו בתי ספר עם אחוזי זכאות גבוהים מאוד יספגו את הירידה הגדולה ביותר, בעוד שבתי ספר עם אחוזי זכאות נמוכים מאוד לא ירדו כלל ואולי אף יעלו. כלומר – אני שואף לצמצם את הפער.

הנחת היסוד מאחורי השאיפה הזו היא שהילדים בהרצליה ורעננה אינם חכמים יותר באופן אינהרנטי מאשר הילדים בשלומי ובנתיבות. ההפרשים באחוזי הזכאות לבגרות בין שתי האוכלוסיות נזקפים רובם ככולם ליכולת הכלכלית ולהשקעה במערכת החינוך בכל אחד מהיישובים. השקעת יותר משאבים באזורים החלשים מתוך הכרה בכך שנקודת המוצא של התלמידים שם היא נחותה לעומת תלמידים בישובים מבוססים תאפשר למצות יותר טוב את הפוטנציאל של התלמידים שם.

הביקורת האוטומטית שתעלה כנגד דברים כאלו תטען לכך שאני שואף לבינוניות: במקום לנסות למשוך את החלשים למעלה, אני רוצה לדחוף את החזקים למטה וכך להשיג שיוויון במחיר קידום המצויינות. האמת היא הפוכה: אני רוצה לקדם את המצויינות, ודווקא משום כך אני רוצה למצוא את המצויינות הזו בכל מקום שהיא יכולה להיות בו. אין זה סביר להאמין שהפוטנציאל למצויינות נמצא יותר באזורים המבוססים מאשר באזורים הנחשלים. הצלחתם הכלכלית של ההורים מנבאת הצלחה אקדמית של ילדים רק אם נמנעות מהילדים הללו אותן הזדמנויות חינוכיות שניתנו לילדים ממשפחות מבוססות. דווקא המדיניות שנקטו קודמי בתפקיד, של דחיפת החלשים למעלה במונחים של ציוני הבגרויות היא שעודדה בינוניות: מכיוון שהשאיפה הייתה שגם הבינוניים יקבלו ציונים גבוהים בבגרויות, המשמעות הייתה צמצום הרזולוציה של ציוני הבגרות והפיכתם לחסרי ערך לשם הבדלה בין תלמיד מצויין לתלמיד בינוני. המעסיקים במשק הבינו זאת כבר מזמן, ולכן עברו לדרוש תואר ראשון כתנאי בסיסי למשרות רבות במשק. בכך התווסף עול כלכלי נוסף על גבם של התלמידים מהמשפחות החלשות, ונחסם בפניהם ערוץ נוסף ליציאה ממעגל העוני.

אחד היתרונות הבולטים של החזרת הכבוד הראוי לתעודת הבגרות יהיה הורדת הלחץ מעל המוסדות להשכלה גבוהה. בשנים האחרונות המוסדות הללו קיבלו תפקיד חברתי שלא ביקשו לעצמן: הם הפכו לשומרי הסף של רוב המשרות בעלות הכנסה ממוצעת ומעלה. רבים מבוגרי מערכת החינוך מצאו עצמם נאלצים ללמוד לתואר ראשון כדי שיוכלו להתמודד בשוק התעסוקה, והתוצאה הייתה שהאוניברסיטאות נאלצו להתמודד עם שטף גדול של סטודנטים חסרי כל עניין בלימודיהם. כאשר לכך מתווספת הרזולוציה הנמוכה של תעודת הבגרות ותעשיית הקורסים סביב הפסיכומטרי, נוצר מצב שסטודנטים מוכשרים בפוטנציה מוצאים עצמם בחוץ בעוד שסטודנטים שרק מעוניינים להוציא תואר ממלאים את ספסלי האוניברסיטאות.

כדי להתמודד עם השטפון הזה נפתח שוק ההשכלה הגבוהה בישראל למכללות, חלקן, לפחות, עשו את הונן על סטודנטים שרק רצו להוציא תואר כדי להתמודד בשוק התעסוקה. תוכנו של התואר היה שולי מבחינתם. המכללות הללו גם תהיינה הנפגעות העיקריות אם אצליח להשיג את מטרתי. אין לי כוונה זדונית לפגוע במכללות, אך יש להודות על האמת: הן תפגענה, והן תאלצנה להתאים את עצמן למציאות חדשה של דרישה מופחתת לתואר-לשם-תואר. תחת זאת, תלמידים בינוניים שהישגיהם בבגרויות יהיו נמוכים יותר בגלל התיקונים המוצעים, יראו במכללות חלופה לאוניברסיטאות על סף הקבלה הגבוה שלהן. אך ציפיותיהם של סטודנטים אלו תהיינה גבוהות יותר מאשר הסטודנטים הנוכחיים, והמכללות תאלצנה לשנות את תוכניות הלימודים, להתהדר במרצים מכובדים ולבנות לעצמן שם כמוסד אקדמי, ולא כמפעל לתארים נוחים.

אני כותב את הדברים הללו כי אני מעריך שעיקר ההתנגדות לתוכניותי תגיע מהמכללות: הן תהיינה הנפגעות העיקריות, ולפעמים קל יותר להלחם בפוליטיקאי אחד פנטזיונר מאשר לעשות רפורמה מקיפה בתפקיד המוסד שאדם עומד בראשו.

אך אם אני מעריך שהמכללות תעמודנה בראש המתנגדים לשינוי, אני מאמין שכל יתר המעורבים במערכת החינוך על שלביה השונים צריכים לתמוך בתוכנית ולראות בה מה שאני רואה בה: מסלול הכרחי לתיקון מערכת החינוך ודאגה כנה לעתיד ההשכלה במדינת ישראל. מורים, מרצים, מנהלים, דיקנים, הורים, תלמידים וסטודנטים – כולם צריכים לתמוך בתוכנית הזו ולרצות בהצלחתה. היא נועדה עבורם.

אין מנוס מלהכיר בכך: התוכנית תדרוש משאבים. שיפור מהותי של שירותי החינוך באזורים החלשים יותר, מבלי לוותר על ההשקעה הקיימת באזורים המבוססים יותר, משמעו הוספת תקציבים למשרד החינוך. בדיוק בשל כך אני זקוק לתמיכה ציבורית רחבה בתיקונים שאני מציע, הדרושה כדי לשכנע את האוצר בנחיצות המימון. אני פונה אל עמיתי שר האוצר, וכמובן אל ראש הממשלה, לפעול יחד עימי לקידום ההשכלה בישראל כאינטרס ראשון במעלה של כולנו – אינטרס שחורג מגבולות 4 שנות הכהונה שמובטחות לנו, ושהשלכותיו יחרטו לעד בספרי ההיסטוריה של המדינה, לשבחנו או לגנותנו.

---

היום, אגב, יום ההולדת הראשון של הבלוג. לפני שנה בדיוק היה הפוסט הראשון פה. סתם, שתדעו.

#חברה #חינוך #כסף #לא פופולרי #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: הלבן הלבן הזה

הפוסט הבא: המשטרה הגרמנית פיצחה את ההצפנה של Skype