כן, זה חוק רע. דבילי. מושחת. שפגיעתו רעה. אבל זו לא המלחמה הנכונה עכשיו. אם החוק יעבור, הוא ישיג את מטרתו המוצהרת: צמצום טווח החופש של כלי התקשורת הגדולים לפרסם דברים שעשויים להביא עליהם תביעת דיבה מצד בעלי הון ושררה. כן, זה רע מאוד, ובבוא היום, אין ספק שנפעל לביטול החוק הזה.

אבל הרבה לפני שהוא עבר, הוא השיג שתי מטרות הרבה יותר משמעותיות עבורנו: 1. הוא גילה לרבים מאיתנו שיש חוק במדינת ישראל ששמו “חוק איזור לשון הרע”, שמקנה לכל מי שמתחשק לו אפשרות לתבוע אותנו דיבה ולזכות לסכום של עד 50,000 ש”ח (ללא הוכחת נזק), אם אנחנו, הצד הנתבע, לא נוכיח ש-(א') אמרנו אמת, (ב') נהגנו בתום לב ו-(ג') יש בדברים עניין ציבורי. לא יודע לגבי שאר הבלוגרים בישראל, אבל לי אין 50,000 ש”ח בדיוק כמו שאין לי 300,000 ש”ח, כך שהחוק החדש לא ממש משנה לי משהו מבחינת מערכת השיקולים שלי. אני מנחש שזה נכון לגבי רוב הבלוגרים האחרים גם כן. ויותר מכך – אין לי את הסכומים הנכבדים הנדרשים כדי לממן את ההגנה המשפטית במשפט דיבה — אפילו אם אצא זכאי.

קוראים נאמנים של הבלוג שיעיינו בהיסטוריה שלו יגלו שפוסט אחד מהתקופה האחרונה נעלם כלא היה. מדוע? משום שהוא גרם לנשוא אותו פוסט לאיים עלי, בלא-כל-כך-מרומז, בתביעת דיבה. אני יודע לבחור את המלחמות שלי, ולכן לא אמרתי לו ללכת לחפש את עוכרי-הדין שלו, למרות שאין לי ספק שהייתי מנצח במשפט (גם אמרתי אמת, גם יש עניין ציבורי, עד כמה שאני מבין את המושג, ואפילו הסכמתי לאפשר לו לפרסם תגובה – דבר שהוא סרב לו). זה לא היה פוסט פוליטי. זה היה פוסט צרכני פשוט, שהתריע בפני הקוראים על עסק מסויים שנהג בצורה שאני חשתי שהיא אינה הגונה, והמליץ להם (לכם) לא להכנס לשם. ופה עיקר האיום של החוק הנוכחי (איום שמחמיר רק במעט עם התיקון המוצע) – בהתנהלות היומיומית שלנו כאזרחים, כצרכנים, כבני-אדם, שלפתע מצריכה ייעוץ משפטי צמוד.

אז עצם החשיפה שקיבל חוק איסור לשון הרע הקיים בזכות הצעת החוק, גם בלי שיעבור התיקון המוצע, יש בה כדי להשיג את אותו אפקט מצנן עליו מתריעים בלוגרים רבים. היחידים שהתיקון המוצע עשוי להזיז להם הם כלי התקשורת הגדולים, שיכולים להתמודד עם הוצאות משפט בקלות יחסית, ואינם מתרגשים מ-50,000 ש”ח פה ושם.

1. הדבר השני שהדיון סביב החוק (הזה, וזה שקדם לו) השיג, הוא הסטת הדיון הציבורי מצדק חברתי חזרה אל “השמאלנים הבוגדים האלו”. ופה כבר מדובר בנזק שהרבה יותר קשה לתקן. כבר כתבו לפני על התגובה האינסטינקטיבית של אומת האינטרנט השמאלני, על הנביחות הללו ששוב מציבות אותנו מעברו השני של מתרס שמאחוריו עומד רוב הציבור ולא ממש מבין מה אנחנו רוצים. כן, זו פגיעה בעקרון ליברלי מקודש. אבל רוב הציבור לא מתעניין בעקרונות ליברליים. כן, אי אפשר להשיג צדק חברתי בלי שמירה על העקרונות הדמוקרטיים הליברליים. אני מבין את זה, אתם מבינים את זה, אבל רוב הציבור שתומך ברעיון של “צדק חברתי” לא מבין את זה. מה שהמחאה של הקיץ התחילה לעשות זה לגבש בקרב ציבור גדול יותר את הרעיון ש”דמוקרטיה” זה לא משהו שצריך לעניין רק שמאלנים, שזכויות אדם זה משהו שמגן על כולנו, לא רק על פלסטינים ואנרכיסטים, ושהיריב האידאולוגי האמיתי של רוב הציבור נמצא בקריית הממשלה, לא בשייח ג'ראח. אבל המחאה רק התחילה בכך, והיה זה מתפקידנו להמשיך ולטפח את הקואליציה החדשה הזו, לעודד אותה ולהפוך אותה, לאט לאט, לכח אלקטורלי שיתנגד לממשלה המכהנת.

מה שפרץ החוקים החדש שהופיע עם חזרתה של הכנסת מהפגרה עשה זה להחזיר אותנו למשבצת של “השמאלנים”, וזו משבצת שממנה קל מאוד לרוב הציבור להסתכל עלינו בפרצוף חמוץ, לזלזל בנו, להתעלם מאיתנו. אם אנחנו רוצים לתקן את הדמוקרטיה בישראל, אסור לנו להשאיר אותה לבד. אנחנו חייבים לבנות ולטפח את הקואליציה של תומכי הדמוקרטיה הליברלית עם תומכי ה”צדק החברתי”. לא כולם ישרדו את התהליך – רבים יעדיפו לוותר על שני העקרונות כדי לדבוק בעקרונות שהם רואים כחשובים יותר (ארץ ישראל השלמה? שנאת ערבים? לא יודע). אבל גורלנו תלוי ביכולת ליצור זיקה בין שני הרעיונות – של צדק חברתי ושל ליברליזם. ואת הקשר הזה לא נצליח ליצור אם כל פעם שהממשלה תצלצל בפעמון הקטן שלה אנחנו נרוץ כמו כלבים פבלוביים להפגין כנגד “הימין” ונשכח להסביר לציבור למה זה פוגע לא רק בנו, אלא בהם.

מה שמחזיר אותי לנקודה הקודמת – איך זה שבכל הדיון סביב החוק הזה הסכמנו לכלל שהנושא הוא פוליטי? עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית. כשאני, כצרכן, כותב פוסט שלילי על בית עסק, ובכך מסתכן בתביעת דיבה ובתשלום של אלוהים יודע כמה מאות אלפי שקלים – זו פגיעה חמורה ביכולת שלנו להשיג הישגים כמו אלו של מחאת הקוטג'. תחשבו מה היה קורה אם תנובה הייתה תובעת את מארגני החרם בתביעת דיבה. תחשבו מה היו סיכוייה של ההתארגנות הבאה להתגבש. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו בכלל רוצים לפעול פומבית כנגד החוק הזה. לא להגיד למה הוא רע לנו, אלא למה הוא רע להם, אלו שכרגע לא מעניין אותם כל הסיפור הזה, ומאמינים, באמת ובתמים, שכל עוד אתה לא מוציא את דיבתו של איש רעה, אין לך ממה לדאוג. אלו שמאמינים שהם לא הוציאו דיבה כנגד איש — אבל קריאה מרפרפת של עמוד הפייסבוק שלהם תעלה אינספור הערות שיכולות להפוך לתביעות דיבה כנגדם. בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו חייבים לקשור את הנושאים הנוגעים לזכויות אדם ולעקרונות הליברליים חזרה לשאלות החברתיות של צדק חברתי, של המאבק הצרכני, של יוקר המחיה ושל שלטון ההון.

כי אם יש סיכוי כלשהו שהמחאה לא תלך לאיבוד, הרי הוא רק בכך שאנחנו נדאג להשאיר אותה רלוונטית לכל מה שקורה.

#אופוזיציה #אינטרנט #דמוקרטיה #זכויות #חופש דיבור #טלוויזיה ועיתונות #יאוש #ישראליאנה #כסף #מחאת המאהלים #משפט #נתניהו #עצבים #פוליטיקה #צרכנות

---

הפוסט הקודם: להעלות ארוכה למדווי העם

הפוסט הבא: להחזיר את האיזון לחוקי לשון הרע בישראל

קשה לי לנסח במילים כמה אני כועס על החלטת ועדת השרים לחקיקה אתמול על הצעות החוק שנועדו למנוע מימון מארגוני חברה אזרחית, ספציפית – אלו מהשמאל.

כשלומדים על התפתחות המפלגות בשנה א' של מדע המדינה, לומדים איך מפלגות התחילו כארגונים אליטיסטיים, התפתחו לארגונים המוניים עם עליית מפלגות הפועלים, ואז החלו תהליך של שחיקה והדלדלות לכדי מפלגות שלד. הבעיה של מפלגות שלד, כאלו שפועלות בציבור רק סביב מערכות בחירות ושאר הזמן רדומות, היא שקשה להן למצוא מימון. כדי להתמודד עם הבעיה הזו התפתחו המפלגות למה שמכונה "מודל מפלגת הקרטל". למעשה, יותר משמדובר על מודל של מפלגה ספציפית, מדובר על מודל של מערכת מפלגתית בה המפלגות עושות יד אחד כדי לשמור על חוזקן – הן הופכות תלויות במדינה למימונן, ויוצרות מכשולים חדשים בדרכן של התארגנויות חדשות שמנסות להתמודד על מקום בפרלמנט.

בישראל אנחנו רואים משהו חדש מתרחש: ממשלת קרטל. ממשלה שמנצלת את כוחה כדי למנוע מצב שבו יהיה עליה איום אלקטורלי כלשהו, שדוחקת את מפלגות האופוזיציה ליישר איתה קו או שגם הן וארגונים הקשורים בהן יינזקו. למעשה, הממשלה אומרת שמי שאינו משרת את האינטרס של הממשלה או של בעלי ההון, אינו יכול להתקיים כלכלית. זה נכון בחוק איסור התרומות לארגונים, וזה נכון בחוק החרם.

דמוקרטיה היא מערכת שמתבססת על לגיטימיות. הלגיטימיות במערכת הדמוקרטית נובעת מההכרה בכך שהשיטה הוגנת, שהמיעוט יכול להפוך לרוב באמצעות כח השכנוע. זו, הרי, בדיוק המגבלה של אזרחי ישראל הערבים: הם לעולם לא יוכלו להפוך לרוב, ולכן כל עוד השיטה מבדילה בינם לבין היהודים על פי מוצאם, השיטה אינה יכולה לזכות ללגיטימציה מהם.

אבל עם חקיקת החוקים החדשים, מנוטרלת עוד קבוצה בדמוקרטיה הישראלית. עכשיו גם ארגוני זכויות אדם אינם רשאים לנסות ולשכנע את הציבור בעקרונותיהם. נאסר עליהם, אפקטיבית, לדבר על ליבו של הציבור, לחשוף את המציאות כפי שהם מבינים אותה, ולנסות להפוך לרוב שיתקן את המדיניות הציבורית בתחומים היקרים להם. אם בערב ישראל הייתה דמוקרטית ליהודייה ויהודית לערבייה, עכשיו היא אפילו לא זה. עכשיו היא יהודית לערבייה וימנית ליהודייה. מדינת כל ימנייה.

 

לא מדובשה ולא מעוקצה

מדינות אירופה וארה"ב צריכות להגיב בחריפות על החלטה כזו של המדינה. הן צריכות להודיע לישראל שאם הכסף שלהן מסריח בעיני ממשלת נתניהו כשהוא ניתן לארגוני חברה אזרחית, אז הוא מסריח גם כשהוא ניתן למדינה עצמה ולעסקים בה. כל סיוע כלכלי שניתן לישראל צריך להיות מושעה מיידית. הסכמי הסחר יושעו גם הם. מקומה של ישראל ב-OECD צריך להשלל ממנה. סנקציות יוטלו על מתן תרומות על-ידי גופים ואנשים פרטיים לארגונים במדינה – כך לפחות יהיה שיוויון בין ארגוני הימין לארגוני השמאל. לא מדובשה ולא מעוקצה,  יאמר העולם לישראל.

אם ישראל מחרימה את כספו של העולם, העולם צריך להחרים את ישראל. פשוט וקל. אי אפשר לשחק עוד במשחק הזה של כן-דמוקרטיה-לא-דמוקרטיה. אם ממשלת הקרטל שוללת מהאופוזיציה את הכלים הבסיסיים ביותר שיאפשרו לה להלחם על עקרונותיה באופן חוקי, לא נותרת חלופה אלא להלחם באופן בלתי חוקי. Bring it on.

--

(לא, לא באלימות.)

#אופוזיציה #אירופה #דמוקרטיה #זכויות #חברה #חופש דיבור #יאוש #ישראליאנה #מדע המדינה #מציאות #נתניהו #עצבים #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: דובי לייב

הפוסט הבא: להעלות ארוכה למדווי העם

אתמול התחלתי להרצות בפני בני נוער במסגרת היחידה לנוער שוחר מדע של אוניברסיטת תל-אביב. להרצות בפני ילדים צעירים כל כך ¹ זה אתגר מעניין ומשמח כאחד. יש לי הזדמנות לנסות לעצב במידת מה את תפיסת העולם הפוליטית שלהם לפני שהיא מתגבשת. לכן בניתי את הקורס כמעין בחינה השוואתית של משטר מדינת ישראל. השיעור הראשון שם דגש על השוני בין המשטר בישראל לבין זה האמריקאי, ועד כמה נסיונות להשוות ביניהם או לשאוב השראה מהמערכת האמריקאית הם מוטעים. בשיעורים הבאים אני אשאף לחשוף את התלמידים למערכות אחרות בהקשרים השונים שיעלו בשיעורים השונים (כמו גם מבוא למתודולוגיה של מדעי החברה – שזה בכלל צריך להיות מאתגר). לא נושאים חריגים עבור מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות.

אם גם אתם הייתם רוצים לשמוע אותי מרצה, ובהנחה שאתם לא תלמידי תיכון, יש לי חדשות טובות: ביום שני בשבוע הבא אני ארצה במסגרת ארוע לרגל יום הסטטיסטיקה הבינ”ל (שחל לפני חודש...) וסדרת הרצאות “ספקנים בפאב”, בפאב “גורדו” שחוף גורדון בטיילת בת”א. הארוע יחל בשעה שמונה וחצי, ויכלול עוד אנשים מעניינים (אפילו יותר ממני!) שירצו במגוון נושאים. דמי הכניסה הם 10 ש”ח לכיסוי הוצאות. לפרטים נוספים ראו כאן.

אה, ואם במקרה יש לכם קשר לחטיבת-ביניים/תיכון והייתם רוצים לחשוף עוד ילדים לעמדות הנלוזות שלי, נוער שוחר מדע גם מארגנים הרצאות חד-פעמיות (להבדיל מהקורס המלא). שכנעו את התיכון הקרוב למקום מגוריכם ליצור עימם קשר ולדרוש(!) הרצאה שלי בנושאי משטר מדינת ישראל, שיטות בחירות ומשטר או תקשורת פוליטית.

#אדמיניסטרציה #אני ואפסי עוד #דמוקרטיה #ילדים #מציאות #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: מהו עיתונאי?

הפוסט הבא: ממשלת קרטל

אז רענן שקד כתב טור על איך שבלוגרים זה רע כי הם לוקחים לנו את העבודה ובועלים לנו את הנשים ואיך אתה היית מרגיש אם איזה בלוגר היה גונב לך את העבודה ומזיין את אחותך או משהו, ¹ וכל מיני אנשים נכנסו לויבראציות. אבל מה שתפס לי את העין הוא דווקא פוסט של פחדן אנונימי אצל עידוק.

פחדן אנונימי מבכה על מותו של העיתונאי האמיתי, שמת הרבה לפני שכל הבלוגרים באו. ² ומיהו אותו עיתונאי?

עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. [...] עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. [...] עיתונאי הוא מניאק בתשלום. [...] עיתונאי רוצה לשנות את העולם.

הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. זהו המניע של העיתונאי, אליבא דפחדן אנונימי. לא, חלילה, ליידע את הציבור, לספק לו מידע חשוב על אופן התנהלות המדינה בה הוא חי, על עמדותיהם של הפוליטיקאים ביניהם הוא יידרש לבחור עוד כך וכך שנים. לא, כמובן, לתת לו תמונה מהימנה של מצב הכלכלה ושל האלטרנטיבות השונות לתיקון הבעיות. לא. עיתונאי הוא מניאק, ועוד בתשלום.

אם תשאלו אותי (ולמרבית ההפתעה, מישהו שאל אותי, ואפילו ישלמו לי כדי לספר את זה לילדים זבי חוטם!) אם אנחנו רוצים למצוא את המקור הראשוני לבעיות של הדמוקרטיה בת זמננו, הוא נמצא כאן, בפסקה הזו של הפחדן האנונימי: בתפיסה הצינית הזו של הפוליטיקה, שהופכת לתפיסה צינית של תפקיד העיתונאי, שהופכת לציניות טוטאלית של כלל הציבור כלפי הפוליטיקאים.

פעם היה טרנד קצר של אנשים ששאלו למה אין בעיתון מדור של חדשות טובות. למה תמיד רק חדשות רעות? הם שאלו. והתשובה הייתה ברורה מאליה – כי חדשות טובות הן לא חדשות בכלל. הן פרופגנדה. וזה נכון. אבל מה רע בקצת חדשות נייטרליות? איך אנחנו יכולים להתלונן על זה שהח”כים שלנו לא מופיעים לדיונים במליאת הכנסת או בועדות אם לאף אחד לא אכפת מה נאמר שם בכל מקרה? אני אספר לכם סוד: הדיונים במליאה לא משיגים כלום אם אף אחד לא יודע שום דבר עליהם. אין לכנסת שום כוח בפני עצמה, מכיוון שהיא אחוזה במלתעות הממשלה. באופן אירוני, הפעמים היחידות שבהן מראים לנו את מליאת הכנסת בטלוויזיה הן כשהיא ריקה, ומראים לנו אותה משום שהיא ריקה. אם היו מראים לנו אותה כשהיא מלאה – ולא על תקן של “חדשות טובות: מליאת הכנסת מלאה!“, אלא משום שמדווחים ברצינות על תוכן הדברים שנאמרו שם והנושאים שנידונו שם – אולי היא הייתה ריקה קצת פחות.

ואני לא מנסה לטעון שהתקשורת אשמה. התקשורת היא חלק מהמכלול כאן. כן, הם ויתרו על התפקיד האזרחי החשוב שלהם כדי לפנות יותר מקום לדברים “מעניינים” כמו תמונות של צעירות משכשכות בשדה חיטה או דיווחים מהחזית על הקניות האחרונות של איזו כוכבנית ריאליטי. אבל מצד שני אנחנו, הציבור, לא אמרנו כלום כשזה קרה. לא התלוננו בפני אף אחד שכבר לא נותנים לנו את הדבר שלשמו, בעצם, אנחנו קוראים עיתונים: ידע על העולם הסובב אותנו.

אבל מה כל זה שווה אם אפילו מי שנזעק להגנתו של העיתונאי האידאלי אוחז בתפיסות מעוותות כל כך, ציניות כל כך, של תפקידו האמיתי של העיתונאי. כן, העיתונאי צריך להפוך כל אבן כדי לחשוף את האמת. אבל מה זה שווה אם כאשר האמת פשוט עומדת בפני מליאת הכנסת ונואמת בפירוט את מהותה, העיתונאי מסב את ראשו והולך לחפש אמת מעניינת יותר במזנון הכנסת?

אני מאמין שכשנותנים באנשים אמון, רוב האנשים יוכיחו עצמם כראויים לאמון הזה. קרה לכם פעם שישבתם איפשהו והייתם צריכים ללכת לדקה, אז ביקשתם ממי שיושב לידכם שישים עין על התיק שלכם? חשבתם כמה שזו בקשה מופרכת, על פי התפיסה הנפוצה? הרי – כל אנחנו צריכים לחשוב – לו אני הייתי האיש, ברגע שהמבקש היה מסתלק הייתי מתחיל לחטט בתיק, ואם יש שם משהו בעל ערך, מיד הייתי לוקח אותו ומסתלק משם. אבל אנחנו לא חושבים ככה, כי ברור לנו שאם בן-אדם יושב לידנו בספריה או בבית קפה, הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, ואם הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, סביר להניח שהוא באמת לא יגנוב שום דבר. אנחנו נותנים אמון באנשים. וברובם המכריע של המקרים, הם מוכיחים שהאמון הזה היה מוצדק.

אבל בפוליטיקאים אנחנו לא נותנים אמון. הם כולם עצלנים, בטלנים, שקרנים ומושחתים. ³ תפקידם של העיתונאים, לפיכך, הוא לא לדווח לנו על מעשיהם של הפוליטיקאים באופן ענייני, אלא לגלות באיזה אופן הם רימו אותנו. ואם הם לא רימו אותנו? אז אל תגיד כלום. שלא תתפס בטעות במילה טובה (או נייטרלית) על פוליטיקאי, כי זה יחזור לנשוך אותך בתחת כש (לא “אם”) הוא ימצא אשם.

אז לא, פחדן אנונימי, תפקידו של העיתונאי הוא לא להיות מניאק בתשלום. תפקידו הוא לדווח לי על כל מה שחשוב. תפקידו אינו לחשוף עוולות אלא לתת לי מידע אמין – גם לחשוף עוולות, אבל גם לספר לי סתם דברים יומיומיים כמו החוקים שנחקקים במדינה וההתנגדויות שמעלים חברי הכנסת של האופוזיציה למדיניות הממשלה. אתה יודע, השטויות האלו שהופכות דמוקרטיה למשהו שיכול ממש לתפקד.

—

ואם אנחנו כבר בענייני תקשורת, קצת פרפראות, אבל ממש בקצרה: מורן שריר פרסם אתמול טור בו הוא מציע את רחמיו לכוכבות מעושרות.

“מעושרות” היא תוכנית נהדרת לצפייה בעיקר כי מודגש בה ממד אירוני שלא היה קיים בתוכניות קודמות מהסוג הזה. זה לא רומן משרתות שאמור להצית בנו קנאה. להן יש כסף אבל לנו יש מודעות וכבוד עצמי. “מעושרות” היא כמו תוכנית סאטירה על הפוליטיקאים שלנו. אנחנו בזים להם, לועגים להם והיינו רוצים להחליף אותם. אבל בשום אופן לא להתחלף איתם.

לא ראיתי דקה של התוכנית הזו ואין לי כוונה לשנות את המצב הזה, אבל נראה לי, אם לשפוט רק לפי מה שקראתי עד כה, ששריר פספס את המניפולציה המרכזית של התוכנית הזו: זו תוכנית שנועדה לגרום לו לבוז וללעוג לעשירים. היא נועדה לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. העשירים הללו – הם כל כך דפוקים! אומר לעצמו שריר. אני עני וטוב לי. לנו יש מודעות וכבוד עצמי, הוא אומר לעצמו, וטופח לעצמו על השכם. וה”לנו” הזה מבדיל בין העשירים לעניים (או לכל הפחות, למעמד הביניים), ובמרומז נותן לנו לחשוב שכל העשירים הם כאלו – טמבלים מביכים.

‪like a dog lying in the corner they will bite you and never warn you‬

ואם הם טמבלים מביכים, אז למה שיפריע לנו שהם שם? שימשיכו להיות עשירים ומביכים, ואנחנו נמשיך להיות עניים ומודעים לעצמנו, והכל טוב ובסדר. אם פעם היו משווקים לנו את החלום האמריקאי – שאם רק נשאף ונרצה ונעבוד קשה, בסוף אולי נוכל להיות כמו העשירים והנערצים – היום, כשברור לכולם שרובנו לעולם לא נגיע לאלפית ממה שיש לאנשים באלפיון העליון בלי קשר לכמה קשה נעבוד, המסר שמשווק לנו השתנה. עכשיו אומרים לנו “עזבו אתכם, באמ'שכם. בשביל מה לכם להיות כמוהם?” להם יש כסף – אבל לכם, לכם יש מודעות עצמית!

וזה שמורן שריר אפילו לא מספיק מודע לעצמו כדי לראות שעשו לו את המניפולציה הזו? זה מה זה פאתט.

#דברים אדיוטיים #דמוקרטיה #חברה #טלוויזיה ועיתונות #כסף #כתיבה #מציאות #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: מהסלון למרפסת

הפוסט הבא: דובי לייב

אחד הדברים שהפחידו את המוחים כשתנועת המאהלים התחילה לתפוס תאוצה הייתה האפשרות שהממשלה תנסה לפזר פרורים כדי לפלג את המחאה. היו נסיונות עלובים כלשהם לתת אתנן קטנטן לסטודנטים כדי לסכור את פיהם, אבל זה היה מעט מדי אפילו בשבילם.

מה שמפתיע באמת, בעיני, הוא עד כמה הממשלה אפילו לא ניסתה לטפל בבעיות פרטניות של יושבי המאהלים כדי להביא לפירוקם. הדוגמא הבולטת ביותר, במיוחד כיום, היא שאלת מחוסרי הדיור – אלו שהגיעו למאהלים לא מתוך מחאה אלא מתוך חוסר ברירה.

קחו למשל את מאהל לוד – אותה עיר אליה נשלחו כל יושבי המאהלים בגוש דן אחרי שהואשמו בהתפנקות מיותרת. המאהל מאוכלס כיום ב-20 משפחות מחוסרות דיור. חלקן זכאיות לדיור ציבורי אך טרם שוכנו בדיור שכזה, חלקן אינן עומדות בתנאים הספרטניים הדרושים כדי להיות זכאים לאין-דיור הציבורי. לכאורה, לא היה קל יותר לפרק את המאהל בלוד. תושבי המאהל הזה, הרי, אינם מעוניינים ב”צדק חברתי” או ב”מדינת רווחה”. אלו מושגים גדולים מדי בשביל הצרכים המיידיים שלהם. הם רוצים קורת גג. אבל מדינת ישראל ועיריית לוד אינם מוכנים לעשות אפילו את המעט הזה כדי לסייע להם.

התמונה באדיבות יונתן ברזילי

  כך היה שבשבוע שעבר צעדו תושבי המאהל יחד עם פעילים אחרים למעון עולים נטוש בעיר, בבעלות משרד הקליטה והסוכנות היהודית. צמד הבניינים, שעומד בלתי מאוכלס, מכיל 80 דירות שהיו יכולות בקלות לתת מענה לתושבי המאהלים, גם אם באופן זמני עד למציאת פתרון קבע. זה, הרי, מה שעשתה הממשלה בראשית שנות ה-90, אז התרגשה על ישראל מחאת דיור אחרת: המדינה שיכנה את המוחים בקרוואנים כפתרון זמני, וסייעה להם למצוא דיור קבע בהמשך הדרך. אך במקום שהסוכנות תפתח בפני מחוסרי הדיור הללו את הדלת, תברך אותם לשלום ותביע את שמחתה על יכולתה לסייע לנזקקים, המתינו במקום שוטרים ומנעו מהמפגינים להכנס למבנים. מדובר באיוולת מכל בחינה שהיא. אם אפשר היה לצפות שמחאת המאהלים תגווע מעצמה עם פרוס ספטמבר, הרי שבסירובה לסייע למחוסרי הדיור, לתושבי מאהלי האין-ברירה, מונעת הממשלה את גוויעת המחאה. אולי הם רוצים לעשות לנו טובה. אולי הם מנסים להזכיר לנו מול מי אנחנו מתמודדים. "שלח את עמי!", קראו מנהיגי המחאה אל נתניהו, אבל הוא הקשיח ליבו וסירב - לא רק לדרישות הגדולות והמשמעותיות, אלא גם לקטנות ולאישיות שבדרישות. אפשר, וצריך, להעריך את נתניהו על דבקותו בעקרונותיו הכלכליים. אני מתאר לעצמי שהרבה ראשי ממשלה אחרים היו כבר מזמן מעדיפים לפרוץ את מסגרת התקציב ולא לסכן את כסאם. אבל מצד שני חובה עלינו להביט על הדברים ולהבין שמנתניהו לא תבוא הישועה. זוהי דרכו, ואין שום סיבה לתלות תקוות בכך שישנו את דעותיו ויענה לדרישותינו. הוא פשוט לא מסכים איתנו. דווקא בשל כך דרושה התארגנות פוליטית אמינה, כזו שהאזרחים ידעו שהיא אינה מבוססת על אופורטוניזם דל-רוח. לצורך העניין, הן יחימוביץ' והן פרץ היו יכולים להיות מנהיגים מוצלחים, אילולא המפלגה שהם סוחבים מאחוריהם. אבל איזו אלטרנטיבה כבר יש לנו?

#מחאת המאהלים #נתניהו #פוליטיקה

---

הפוסט הקודם: או, הנה את ישראל

הפוסט הבא: נפולת של נמושות

היום הלכתי לעשות משהו שיותר מכל החוויות בחיי הזכיר לי יותר מכל את עבודות הרס”ר בצבא, למרות שמבחינה מהותית, הרגשתי שאני הופך בעצם המעשה הזה לחלק ממשהו הרבה יותר גדול: עזרתי לנקות ולסדר את המאהל ברוטשילד. פרוייקט התחדשות המאהל היה יוזמה של רוני גלבפיש ואחרים, כשהמטרה היא לצמצם את הנזק הסביבתי שקיומו של מאהל נטול שירותים (תרתי משמע) גורם לסביבה העירונית. דיירי רחוב רוטשילד, אחרי הכל, אינם אשמים במצב במדינת ישראל ואין סיבה שהם ישאו בנטל המחאה בצורה כה חסרת פרופורציות. אז ניקינו את השדרה מבדלי סיגריות ודברים עוד פחות נעימים, עברנו בחצרות ודאגנו לפנות את מה שאחרים השאירו, ובמקום השארנו מכתב ועציץ עם פרח ¹, סילקנו אוהלים שנשברו בפעולות הפינוי של המשטרה ועזרנו להקים מחדש כאלו שהופלו אך נותרו שמישים. היינו כמה עשרות אנשים, בספירה נדיבה, שבאו לעשות עבודה שהעירייה סרבה לסייע לה, למען טובת הכלל.

במילים אחרות, התנדבנו להיות הפראיירים. ההרגשה הזו, יש להודות, הועצמה קצת כאשר אני ניקיתי סביב אוהלים שיושביהם נמנמו בתוכם – או גרוע מכך, כאשר הם ישבו וצפו בנו והתעלמו מהזמנתנו להצטרף ולעזור. זה הרגיז, אין ספק. זה בהחלט גרם לי לרצות להמנע מלנקות באזורים בהם ישבו אותם אנשים.

אבל אז חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי לכמה מסקנות. ראשית, האנשים הללו עושים למען המחאה הרבה יותר משאני עשיתי עד כה – הם, בגופם, מהווים את המאהבלק ² ונמצאים שם בחום בזמן שרוב הזמן אני מתחבא במזגן. כן, זה היה נחמד אם אנשי כיכר הלחם התמוהים משהו לא היו צועקים עלינו שאנחנו חצופים או משהו כזה כאשר שאלנו אותם אם הם רוצים להצטרף ³, אבל זה מה יש, והמחאה הזו לא נועדה רק לאנשים נחמדים.

שנית, כך חשבתי, אולי עכשיו הם לא עושים כלום, אבל הם יהיו שם גם עוד כמה שעות, כשעומס החום ירד קצת, ואולי אז הם יראו שהמאהל הנקי נעים יותר לכולם, ויעשו מאמץ לשמור עליו כך גם להבא. אולי, שווה לנסות. ולבסוף, כך חשבתי, הרי זה הכל חלק מהמטרות הרחבות יותר של התנועה שאנחנו מנסים ליצור כאן – כן, גם לחנך אנשים לנקות אחריהם, ליצור רוח חדשה בישראל שתעודד אנשים לא להדחף באוטובוס, שתגרום להורים לא ללמד את הילדים שלהם להחזיר כשמרביצים להם, אלא ללמד אותם לא להרביץ מלכתחילה. במילים אחרות, אנחנו שואפים לאוטופיה. או, מהזווית האישית שלי, אני רוצה שישראל תהיה קנדה.

והתנאי הראשון שאנחנו צריכים לעמוד בו כדי להצליח, הוא ללמוד להיות פראיירים לפעמים. ללמוד שגם במדינת היהודים אפשר, לפעמים, להפנות את הלחי השניה. להסכים להיות זה שמנקה בזמן שאחרים יושבים כי אני יודע שאם אני ושכמותי לא נעשה את זה, זה לא יעשה אף-פעם. לדעת לברור את הקרבות שלנו. כן, זה מעצבן כשהאברך שלא עשה צבא ולא עובד מקבל קצבאות מהמדינה בזמן שאני לא מקבל כלום – אבל האברך הוא לא האויב שלי, אלא הפוליטיקאים שפועלים למען מטרות צרות. גם אני וגם האברך יכולים לחיות חיים טובים יותר אם נשנה את סדרי העדיפויות פה, אם האברך יורשה לעבוד גם בלי לשרת בצה”ל (שלא באמת צריך אותו) ואם מי שמשרת בצה”ל יתוגמל ברמה ראויה ולא יתייחסו אליו כעובד כפיה. אני אהיה הפראייר של האברך הקטן הזה, כי רק ככה נוכל כולנו שלא להפוך לפיונים של בעלי הכוח והשררה שמסיתים אותנו אחד כנגד השני ודופקים את כולנו בבת אחת. אני אהיה הפראייר של המורה הגרועה שתקבל משכורת גבוהה למרות שהיא מלמדת ילדים להיות חיות פרא עילגות, כדי שמקצוע ההוראה ככלל ימשוך אנשים איכותיים יותר שילמדו את הילדים להיות אזרחים מועילים ופעילים בדמוקרטיה הישראלית. אני אהיה הפראייר של המאנייק שהצליח לעבוד על ביטוח לאומי ולקבל מהם כספים במרמה, כדי שאנשים שבאמת אין להם לא יגיעו לפת לחם כי ביטוח לאומי עסוק יותר בלחקור חשדות על רמאות מאשר לטפל במקרים שזקוקים לעזרה. ומצד שני, נמשיך להאבק – וביתר שאת – כנגד הגופים הגדולים שהופכים אותנו לפראיירים בעל כורחנו, שמנצלים את ממונם ואת המחסור שלנו בזמן, בכסף ותשומת לב, כדי לגזול את כבשת הרש שלנו.

כשנלמד להיות פראיירים, נתחיל לסמוך אחד על השני, לתת אמון זה בזה, ולאט לאט, נתחיל גם להצדיק את האמון הזה שאחרים נותנים בנו. אז גם נגלה את הכשל המובנה בגישה של “אם אין אני לי, מי לי?” ונגלה שהתשובה היחידה חייבת לבוא מערבות הדדית, ממדינת רווחה אמיתית, ומתפיסה של “אם אין עמי לי, מי לי?”

—

זה מספר שנים שאני מטיף כנגד רעיונות להקמת מפלגות חדשות. היאוש ממפלגות קיימות ותליית יהבם של המציעים במפלגה חדשה ו”נקייה” תמיד נראה לי מבוסס על תפיסה יותר מדי “קמפיינרית” של הפוליטיקה – כאילו מפלגה היא באמת אבקת כביסה שאפשר למכור עם כמה פרזנטורים נאים וסלוגן מוצלח, ולא משהו עם בסיס איתן בחברה שצריך להבנות בפעילות ארוכה ועמוקה. אבל היום, אני חושב שהמצב שונה. צדקה יונית כשאמרה ⁴ שהמאבק הזה צריך להתנהל לא כגוף אחד מונוליטי אלא כעשרות ומאות התארגנויות שונות שיוצרות שוק אמיתי של רעיונות. חלק מההתארגנויות מן הסתם תתפוררנה במהרה, חלקן תשארנה לעד קטנטנות, בעוד שאחרות תגדלנה ותהפוכנה לתנועות המונים. אבל לפחות אחת מההתארגנויות שיוצאות מהמחאה הזו – ואולי יותר – צריכה להיות מפלגה. לא “מפלגת המאהלים הרשמית”, אלא מפלגה שתצא מתוך המעגלים, הדיונים, הפוסטים בבלוגים, ההפגנות והרעיונות שמתגלגלים בכל מקום. יכולה להיות יותר ממפלגה אחת – אין אחדות דעים במחאה הזו, וזה בסדר גמור ולגיטימי ולא עדות לא לשבר ולא למשבר, בניגוד למה שכלי התקשורת מנסים להציג שוב ושוב. אפשר גם שמפלגות קיימות ינסו לפרוש את חסותן על דרישות המוחים ולהציע פתרונות.

אבל מה שחשוב הוא שכל המהלך הזה יהיה בנוי על רעיונות. על מצעים ועל כוונה אמיתית ליישם אותם. לא עוד מפלגות שהנקודה העיקרית לזכותן היא שהחברים בהן “נקיים” או “צעירים”. די לפרסונליזציה של הפוליטיקה בישראל – דרושות לנו מפלגות של רעיונות ושל שטח. מפלגות שתצאנה ותעשנה לעצמן שם בקרב הציבור. מפלגות שבבסיסן תמיכה ציבורית שמבוססת על הבנה והסכמה עם הרעיונות שהן מקדמות.

איש אחד במאהל עצר לשתות מעט מים ושאל את האוהל באופן כללי אם כבר התעוררנו מהחלומות שלנו שנוכל לעשות משהו בלי להפוך שולחנות. “אתם חייבים לבחור צד”, הוא הסביר לי, כשאמרתי לו שהמחאה הזו אינה אלימה ותשאר בלתי-אלימה. “אנחנו לא צריכים לבחור צד,” השבתי לו, “אנחנו צריכים שאחרים יבחרו בצד שלנו”.

זה לא קל; ממש לא.  אבל אם זה יצליח, זה יהיה עוד דבר גדול אחד שהמחאה עשתה. אם הקמת “קדימה” הייתה המפץ הגדול של הפוליטיקה העסקנית בישראל, הרי שמפלגה חדשה שתצא מתוך המאבק ותסחוף מאות אלפי מצביעים תהיה המפץ הגדול של הפוליטיקה המהותית בישראל. לא “מהפך” שבו מפלגה אחת מתחלפת בתאומתה האידאולוגית, אלא מהפכה אמיתית בסדר היום הפוליטי, גם במהות וגם בצורה.

—

בפנטזיות שלי אני רואה עצמי כמועמד של מפלגה כזו, כחבר-כנסת מטעמה, אולי אפילו כשר (החינוך, כמובן). לפעמים, אני אפילו מרשה לעצמי לדמיין את עצמי כראש ממשלה. מעשית, אני לא חושב שאני בר-בחירה במיוחד, ואני בטוח שגם אם אהיה מועמד ברשימה של מפלגה כזו, אני לא אהיה בשורה הראשונה של המועמדים. ובכל זאת, יש בי להט גדול להכנס לפוליטיקה ולהשפיע מבפנים. אם אתם חושבים כמוני, אם אתם מאמינים שאפשר וצריך לשנות את סדר היום הפוליטי במדינה גם מתוך הכנסת ולא רק מהרחוב – ובעיקר, אם כבר התחלתם התארגנות מפלגתית שכזו ברמה כזו או אחרת ואתם מעוניינים את סיועי כיועץ (או כמועמד, אם ממש בא לכם), רק תגידו ואני אבוא. במינימום, אני יכול לאסוף בדלי סיגריות אחרי הישיבות שלכם.

---

• יש לי רתיעה אוטומטית משימוש במילה “עם” בהקשרים כאלו, בגלל החשש שהדברים יתפרשו כהדרה של הציבור הערבי מהקבוצה שאני מנסה לתאר. למקרה שלא היה ברור – זו ממש לא הכוונה. העם שלי, לצורך העניין, הוא כלל הציבור שאני חי בקרבו במדינה שלי.

 

#אורבניות #בחירות #דמוקרטיה #ישראליאנה #מחאת המאהלים #מציאות #סוציומטיות #פוליטיקה #תל-אביב זה פיכסה #תקווה

---

---

הפוסט הקודם: זה משהו שמזמן לא עשיתי

הפוסט הבא: או, הנה את ישראל

צפיתי היום במסיבת העיתונאים של ארגוני המחאה, ולא יכולתי שלא להתרשם מהתפקוד של דפני ליף. לא, היא לא פוליטיקאית, ומסיבות עיתונאים זה לא חלק מהיום-יום שלה, זה ברור. אבל היכולת שלה לשמור על שקט נפשי, על עדינות וכבוד בפניה לכל אדם, גם מי שמטיח בה האשמות שאותי היו מרתיחות – זה משהו שצריך לציין ולהעריץ. ישראל צריכה מנהיגים עם פתיל ארוך, כאלו שיודעים לנטרל מצבים נפיצים, לא לפוצץ אותם מהר יותר. אם תשאלו אותי, דפני ליף צריכה להיות נשיאת המדינה הבאה, בתקווה שקצת מהרוגע שלה ישרה על הפוליטיקה הישראלית ככללה.

מסיבת העיתונאים הייתה בלאגן אחד גדול, בלי מסרים ברורים, בלי אפילו תיאום מראש בין הדוברים ואפילו עם יציאה של חלקם באופן מובהק כנגד דברי הדוברים שקדמו להם — וזה בלי לדבר אפילו על התגובות מהקהל. אבל זה חלק מהיופי של האווירה שמשרים ליף וחבריה ל”הנהגת” המאהלים על כל המחאה הזו. הדגש הוא על מתן פתחון פה לכל אחד, על הקשבה, לא על ויכוח.

כשעיתונאי שאל מאיפה יגיע הכסף לכל הדברים שמבקשים ארגוני המחאה, ניסו חלק מהדוברים (הגברים, אולי כדאי לציין) להגיד מאיפה יגיע הכסף – ולא כל כך משנה להם אם יש להם היכרות טובה עם המספרים, כמו פסח האוספטר או אם הם סתם מפטירים לתוך המיקרופון “הטייקונים, הטייקונים!” כאילו זו תשובה. אבל ליף דווקא במסר שהיא מובילה כבר זמן מה – מסר שתמכתי בו בעבר: אנחנו פה כדי להגיד למנהיגות מה הצרכים של הציבור, לא מתפקידנו להסביר להם איך לספק את הצרכים הללו. זה התפקיד שלהם. החלוקה הטבעית במדינה דמוקרטית היא כזו שבה הציבור מעלה דרישות, והנבחרים מוצאים את המדיניות הטובה ביותר כדי לתת מענה לכמה שיותר מהדרישות הללו. המומחים יכולים להשיא עצות ולהצביע על מקומות לתיקון, אבל זה הרי לא משנה. מי שיקבל את ההכרעה בסוף, מר נתניהו, זה אתה. וכדי לקבל את ההחלטה הנכונה אתה לא צריך שנגיד לך מאיפה מגיע הכסף, אלא אתה צריך להקשיב ולקבל כלגיטימיות וכמוצדקות את הדרישות שלנו, את הצרכים שלנו. וכל עוד אתה מסרב להכיר בצרכים הללו, שום מקור תקציבי שנאתר לא ישנה לך.

—

ובכל זאת, אם יורשה לי, תוספת קטנה על הדברים שאמרה ליף במסיבת העיתונאים:

בנימין נתניהו הוא לא “האויב”, אבל הוא יריב. הוא לא אדם רע, הוא אינו נהנה מסבלם של אחרים. אבל הוא כן מאמין באידאולוגיה שפוגעת בחלקים רחבים מאוד של הציבור, והוא מסנוור על-ידי האידאולוגיה הזו עד כדי כך שאינו מסוגל לראות את הסבל ואת הצרכים הלגיטימיים של הציבור. המטרה שלנו אינה פרסונלית, אין לנו שום עניין להחליף את נתניהו האיש כראש ממשלה. אבל יש לנו עניין להחליף את האידאולוגיה השלטת בממשלה. ומכיוון שראש הממשלה אינו מוכן או אינו מסוגל לשנות את דרך החשיבה שלו על הקשר בין המדינה לבין אזרחיה, נאלץ אנו, האזרחים, לדרוש להחליף את העומדים בראש המדינה באחרים שכן מסוגלים לכך.

—

בימים האחרונים, וגם במסיבת העיתונאים עצמה, צצות תביעות ליותר דמוקרטיה בניהול המאבק – דברים כמו בחירות למנהיגות המאבק, והצבעה בקרב כלל המאהלים על מסמך התביעות. אני חושב שהתביעות הללו הן שגויות בבסיסן. מאבק חברתי אינו יכול להתנהל בכלים של דמוקרטיה ייצוגית. אין משמעות הדבר שכולם צריכים להכפיף את עצמם למנהיגות דיקטטורית שהגיעה למקומה במקרה. להפך: המשמעות היא בדיוק שאין שום דבר שמחזיק כל אדם או קבוצת אנשים ככפופים למנהיגות המאבק. לשולחן מסיבת העיתונאים הסבו היום משהו כמו עשרה נציגים של ארגונים שונים. לא הבחנתי בסינון מהותי של הארגונים המיוצגים. עד כמה שאני רואה, במחאה הזו כל קבוצה יכולה להתארגן בנפרד, ולהצטרף למחאה תחת הכותרת של עצמה. אם במאהל מסויים לא מרוצים ממסמך התביעות, התשובה היא לא לדרוש דיונים מפרכים והצבעות על כל סעיף, אלא פשוט התארגנות נפרדת ופרסום ההשגות שלהם על המסמך, או אפילו מסמך חלופי.

מה המשמעות של בחירות למנהיגות המחאה כרגע? מה אנשים יודעים על כל נציג? האם אפשר לקיים תעמולת בחירות ראויה, כזו שתתן לכל מצביע מידע מקסימלי על העמדות של המועמדים השונים? או שהתוצאה תהיה מעין תחרות פופולריות סטייל ועדת כיתה בבית ספר יסודי? ¹ ומי בכלל מקבל זכות הצבעה? רק מי שישן באוהלים? מה עם אנשים שנטו אוהל אבל רוב הזמן לא שם?

בקיצור, אין שום הגיון לדמוקרטיה בתוך דמוקרטיה. התארגנויות מחאה צריכות להוות ייצוג ישיר בדרך הפשוטה ביותר: מי שתומך במטרות שלהם, יצטרף אל הארגונים הרלוונטיים. מי שלא, לא. בואו נשאיר את דמוקרטיית הנציגים לארגונים שקצת יותר קשה לברוח מהם, כמו המדינה.

—

ואם אנחנו בנושא של לברוח מהמדינה, בעוד שבוע אני נוחת בארץ. מי שרוצה לארגן עבורי מסיבת חזרה לארץ, טוויט-אפ-דובי, או סיור מאורגן במאהלים, מוזמן ליצור איתי קשר בדוא”ל.

#אופוזיציה #בחירות #דמוקרטיה #דפני ליף #חברה #חופש דיבור #ישראליאנה #מחאת המאהלים #פוליטיקה #תקווה

---

---

הפוסט הקודם: תאוריה של רעיונות

הפוסט הבא: היי שלום, טורונטו. לא אשכח אותך.

לא הקדמה

הפוסט שלמטה נכתב ברובו אתמול. היום התעוררתי לפיגועים הנוראיים באילת (כאילו יש פיגוע שהוא לא נורא), ואי אפשר בלי כמה מילים:

1. לא, זה לא ספין של ביבי. ארגוני הטרור ממש לא צריכים את נתניהו שיגיד להם מתי נוח לו שיהיה פיגוע. ביבי גם לא “מרוצה” עכשיו, למרות שכן, זה טוב לו פוליטית. אם המהפכה הזו המהפכה הפוסט-צינית, אנחנו צריכים להפסיק להיות ציניים גם לגבי הפוליטיקאים שלנו. אגב, גם ישראל לא צריכה את הפיגוע הזה כדי לתקוף בעזה – היא עושה את זה כמעט מדי יום כבר הרבה זמן. האינטרסים של הימין הישראלי ושל הימין הפלסטיני משרתים זה את זה גם בלי תאום ביניהם. זה חלק מהסיבה שקשה לנצח אותם.

2. לא, זה לא סופה של המחאה. כן, יש מי שקפץ על ההזדמנות כדי לנסות לחסל אותה (אם הייתי בלבניסט הייתי אומר שהניסיון הזה כל כך שקוף עד שהוא כנראה נעשה דווקא כדי לנטרל מראש נסיונות מתוחכמים יותר לנצל את הפיגועים כדי לחסל את המחאה). אבל זה שלכלי התקשורת יש את הקשב של הכלב מ”למעלה”, לא אומר שגם הציבור ככה. נכון להנמיך ווליום לכמה ימים. לא נכון להתייאש. המחאה עדיין שם, הבעיות שהיא הצביעה עליהן עדיין שם. אתם עדיין שם (ובקרוב גם אני).

—

מסיבת תה במאהל

כשמתארים את תנועת המחאה בישראל כיום, רבים מדברים על שינוי ועל שפה חדשה. על פניו, נראה כאילו משהו חדש התעורר באנשים, שנפקחו להם העיניים והם מבינים היום משהו שהם לא חשבו עליו לפני חודשיים. העניין הוא שקצת קשה להאמין שאנשים השתכנעו במשהו חדש לגמרי רק בגלל שאיזו בחורה יצאה לשבת באוהל בשדרות רוטשילד. הבסיס הרעיוני לתנועת המחאה היה חייב להיות שם מראש, ורובם המכריע של הפעילים במחאה הם בהכרח אנשים שהאמינו במטרות שלה זמן רב לפני שהתחילה המחאה. ההבדל בין אז לעכשיו הוא בעיקר ארגוני – והבדל של סדרי עדיפויות.

אולי יש מקום להשוות את תנועת המחאה הנוכחית לא לאביב הערבי ולהפגנות באירופה, אלא דווקא לתנועת מסיבת התה בארה”ב. דיוויד קמפבל ורוברט פאטנם (Bowling Alone, Making Democracy Work) פרסמו לאחרונה טור בניו יורק טיימס בו הם סוקרים את תוצאות השוואה של שאלון שחולק ל-3000 אמריקאים ב-2006 (הרבה לפני שמישהו חשב על מפלגת התה) ושוב בחודשים האחרונים.  ההשוואה בין העמדות שהביעו לפני חמש שנים ושוב השנה מאפשרת לבחון מה מאפיין את האנשים שמשם לפה הפכו לתומכים במפלגת התה.

גם על מפלגת התה אמרו שמדובר בהתעוררות של ציבור גדול שלא התעניין בפוליטיקה קודם לכן, בתנועה שסוחפת אנשים חדשים לתוכה מכוח השכנוע של העקרונות שלהם מחד והגימיקים שלהם מאידך. אבל התוצאות של קמפבל ופאטנם מצביעות על כך שלא זה המצב: התומכים של מפלגת התה הם, באופן גורף, אנשים שהיו מעורבים בפעילות פוליטית במסגרת המפלגה הרפובליקנית בעבר. גם הדעות שלהם לא חדשות: הם היו שמרנים כלכלית בעבר, כפי שהם כיום, הם היו שמרנים חברתית כפי שהם כיום, והם היו דתיים מאוד בעבר כפי שהם כיום. אין התעוררות – יש רק התארגנות.

אבל הפרט המעניין ביותר במחקר שלהם הוא דווקא נושא הדת. בעוד שמפלגת התה משתקפת בתקשורת כמעוניינת יותר מכל במדיניות כלכלית, מסתבר שמה שמאחד את חברי התנועה יותר מכל הוא דווקא העניין בהחדרת הדת לתוך הפוליטיקה. פאטנם וקמפבל מתארים את המצב כנתק אפשרי בין הנהגת הקבוצה לבין תומכיה. הציניקנים יתארו זאת כהסתרה מכוונת של מדיניות לא פופולרית כדי להשיג קולות. אני חושב ששתי הטענות שגויות: מה שיש פה הוא קואליציה של שני רעיונות שאינם קשורים בהכרח, אבל אמפירית יש ביניהם חפיפה לא מעטה.

אבל כשאני אומר קואליציה, אני לא מתכוון לשתי קבוצות נבדלות שחוסות תחת גג ארגוני אחד לצרכים אסטרטגיים אד-הוקיים. אני מתכוון ליצירת שעאטנז רעיוני שקושר את שני החלקים למערך רעיוני אחד. כלומר, לא מדובר על חיבור של שתי קבוצות, אלא על חיתוך שלהן – מי שישאר בתנועת מסיבת התה הוא מי שהיה שייך לאחת הקבוצות וישתכנע ויקבל את הרעיון המעורבב החדש במלואו, בעוד שמי שדוחה חלק אחד ממנו יתרחק מהתנועה או לפחות יהפוך לאדיש אליה. מי שדוחה את שני הרעיונות גם יחד, כמובן, ירתע מהתנועה כפליים – וכאן ההסבר לחוסר הפופולאריות ההולך וגובר של התנועה, להבדיל מסתם אדישות ציבורית כלפיה. במילים אחרות – מי שאוהב אותם, אוהב אותם עד הסוף, ומי ששונא אותם, שונא אותם עד הסוף. קשה להגיד עליהם משהו באמצע.

איך כל זה קשור למחאת המאהלים? המחאה הישראלית עלתה מתוך השמאל הישראלי – אין טעם להכחיש זאת. אך בעבר השמאל קשר בין ליברליות חברתית (כולל הדגש על זכויות אדם) – במילים אחרות, מה שאנחנו לפעמים מכנים “דמוקרטיה” בשיח הישראלי – לבין שאלת הסכסוך עם הפלסטינים. המחאה הורידה את שאלת הסכסוך למקום משני בסדר העדיפויות ויצרה תחתיה קואליציה חדשה-ישנה בין אותה ליברליות חברתית לבין מדיניות כלכלית סוציאלית – בקיצור, סוציאל-דמוקרטיה.

היתרון של מחאת האוהלים על פני מפלגת התה היא ששתי הקבוצות שהיא מבקשת לערבב הן קבוצות גדולות מאוד בחברה הישראלית, עם חפיפה חלקית ביניהן. תמיכה במדיניות רווחה מאפיינת חלקים גדולים מהציבור שאינו שייך ל”אבירי הדמוקרטיה”, ורבים בשמאל הליברלי תומכים דווקא במדיניות קפיטליסטית. עתידה של תנועת המחאה תלוי בהצלחה של פעיליה לשכנע כמה שיותר מהאנשים שנמצאים מחוץ לחיתוך של שתי הקבוצות הללו להכנס לתוכו – כלומר, לשכנע אותם לאמץ את הרעיון המעורבב. למרבה השמחה, מארגני המחאה תפסו זאת כבר בשלבים מוקדמים מאוד שלה, ופועלים כל הזמן כדי לגבש את הרעיון המעורבב הזה ולקדם אותו בקרב תומכי המחאה.

ובכל זאת טוב יעשו המוחים אם ילמדו מטעויותיה של מפלגת התה. מובן מאליו שחלק גדול מהתמיכה במחאה ינשור לאורך הזמן, וככל שתתבהר האידאולוגיה שמאחוריה, אך מה שיקבע את גורלה של המחאה הוא כמה מהנושרים יהפכו לשונאים וכמה יהפכו לסתם אדישים. ככל שיגדל מספרם של האחרונים כן ייטב, שכן הדבר משאיר פתח לשכנוע עתידי – ושכנוע אמיתי הוא תמיד תהליך ארוך ומורכב. המשמעות היא ללכת בין הטיפות – מצד אחד לצאת באמירות מספיק קונקרטיות כדי שלא להפוך לבלתי רלוונטיים בעיני יותר מדי אנשים, ומאידך לא להגיד דברים שיגרמו לאנטגוניזם בקרב חלקים גדולים מדי מהציבור. ככל שיעבור הזמן, כן תקשה המשימה הזו.

כמו תמיד בפוליטיקה, המשמעות היא נכונות לויתורים אידאולוגיים כדי להרחיב את הקואליציה – ויתורים שיביאו לנטישה של הגרעין הקשה דווקא ולביקורת לא פשוטה, אבל כאלו שדרושים בטווח הקצר כדי להשיג את המטרות בטווח הבינוני והארוך. הדגש תמיד צריך להיות על שכנוע. ברגע שנוותר על הרצון לשכנע עוד אנשים, תתחיל הנשירה.

—

שירות לציבור

עם מינויו של פרופ' מנואל טרכטנברג לראשות הוועדה שהקים נתניהו בעקבות המחאה, עלו שאלות רבות לגבי עמדותיו הא-פריוריות של טרכטנברג. פרסומיו של הפרופסור עוסקים ברובם בפטנטים וחדשנות ונוגעים רק באופן עקיף בכלכלה הישראלית והתיקונים הדרושים בה. אך מספר פרסומים עליהם הוא חתום נוגעים באופן ישיר לנושאים שעל הפרק כיום.

עיון בערך עליו בוויקיפדיה מעלה שני פרסומים רלוונטיים. אחד הוא האג'נדה החברתית-כלכלית לישראל 2008-2010, שכתב עבור משרד ראש הממשלה ב-2007. השני הוא דו”ח שכתב עבור מכון גולדה מאיר ב-1991. הדו”ח הזה אינו זמין באינטרנט, ובקושי זמין בספריות האקדמיות בישראל, שמן הסתם אינן נגישות לרוב האזרחים. לכן, כשירות לציבור, אני מביא כאן את הדו”ח על ההאטה בגידול הפריון בישראל 1960-1990. אשמח להערות ותגובות, בעיקר מצד כלכלנים, לגבי המשמעות של הדו”ח והניבויים (המאוד זהירים) הכלולים בו. האם הסטטיסטיקות מאז 1991 מתאימות לניתוח שהציג טרכטנברג?

כמדען מדינה, אחד הדברים שקפצו לי לעין היא ההתעלמות מהחשיבות של המעורבות הממשלתית במשק לגידול המרשים של המשק עד 1973 (וראו, בהקשר זה, את אחד המאמרים החביבים עלי, מאת דוד לוי-פאור, על ישראל כמדינה מפתחת [developmental state] בתקופה הרלוונטית).

ההאטה בגידול הפיריון בישראל – 1960-1990 – מנואל טרכטנברג

#אופוזיציה #אמריקה #אקדמיה #דמוקרטיה #ישראליאנה #כסף #מדע המדינה #מחאת המאהלים #מספרים #מציאות #פוליטיקה #רעיונאות #תקווה

---

הפוסט הקודם: אני במקום אחר

הפוסט הבא: תאוריה של רעיונות

כששמעתי בפעם הראשונה על הדרישה של מנהיגי המאבק למצלמות בחדר הדיונים עם ראש הממשלה, התגובה הראשונה שלי הייתה של התנגדות – לא ככה מנהלים משא ומתן, וזו דרישה קצת מצחיקה. מאז חשבתי על זה קצת, ואני יותר מבין את הרציונל מאחורי הדרישה, אבל עדיין חושב שהיא שגויה. אני חושב שאפשר היה להעביר את המסר של השקיפות בצורה יותר מוצלחת ופחות מגחיכה. לו אני הייתי מראשי המאבק (וכרגיל, ראוי להזכיר שאין כאן ביקורת עליהם – יש לי יותר הערכה כלפי יוזמי ומובילי המאבק הזה משאוכל להביע במילים), הנה מה שהייתי אומר במסיבת העיתונאים שלהם:

חברים יקרים.

שמחנו לקבל את הצעתו של ראש הממשלה להכנס למשא ומתן עמנו בנוגע לדרישות שהועלו בשבועות האחרונים על-ידי האנשים הנפלאים שהצטרפו אלינו למחאת האוהלים. לצערנו, היום אנחנו נאלצים להודיע שלא נוכל לקבל את הצעתו של ראש הממשלה. הסיבה לכך היא שההצעה הזו הופנתה לאנשים הלא נכונים.

אין לנו כל התנגדות לכך שארגוני עובדים וארגונים מייצגים אחרים יכנסו למשא ומתן עם ראש הממשלה ומשרד האוצר – ארגוני הרופאים, ארגוני הסטודנטים, ארגוני הסגל הזוטר באוניבריסטאות ובמכללות, וכן הלאה, כל אותם ארגונים שמייצגים אינטרסים ברורים ושמצאו במחאה שלנו אוהל חם ומחבק שנותן להם תמיכה וסולידריות כדי להמשיך את המאבק המוצדק שלהם על הנושא הספציפי אותו הם מייצגים כחלק ממאבק רחב יותר למען מדינת רווחה אמיתית בישראל.

אבל אנחנו לא מייצגים אף אחד. איש לא בחר בי או באנשים שיושבים לצידי להנהיג את המאבק הזה, אלא הגענו לכאן מכוח המקרה. כל אחד מאותם 150,000 שצעדו איתנו אתמול, וכל אחד מהמיליונים שהביעו תמיכה במאבק שלנו, יכול היה להיות כאן במקומי. אני אינני נציגה נבחרת של המוחים, או של מעמד הביניים, או של העם בישראל.

אתה, מר נתניהו, אתה הנציג הנבחר שלנו. אתה ומפלגתך ויתר החברים שיושבים בכנסת לצידך מדי שבוע. ופה הכשל הגדול כל כך שאנחנו מנסים להצביע עליו. אם ראש הממשלה רוצה לנהל משא ומתן עם נציגי הציבור, בדמוקרטיה הוא היה צריך פשוט לדבר עם חבריו לממשלה ועם חברי האופוזיציה – הם אמורים להיות הנציגים שלנו. הם אלו שנבחרו על ידי הציבור, לא אני. אבל משום מה הם אינם מוכנים לייצג אותנו כראוי. וכך קורה שראש הממשלה הנבחר, במקום לפנות לחברי הכנסת של הליכוד, של קדימה, של העבודה, של ישראל ביתנו ושל מרצ, פונה לאזרחית הקטנה דפני ליף כדי שתייצג את הציבור שבחר אותו ואת יתר חברי הכנסת.

לא, אדוני ראש הממשלה. זה לא עובד ככה.

המחאה שלנו נועדה כדי להעיר אתכם, כדי להזכיר לכם שאנחנו כאן, ושאתם אמורים לייצג אותנו ולדאוג לנו. היא אמורה להזכיר לכם מה הרעיון של פוליטיקה במדינה דמוקרטית. והרעיון הוא לא לבחור נציג אקראי מקרב הציבור ולשאול אותו “מה אתם רוצים?” אני יודעת מה אני רוצה. אני חושבת שהרבה אנשים מסכימים איתי, אבל אין לי הכלים לבדוק זאת. לך יש. אז צא ובדוק מה רוצים האזרחים. אל תחפש מנהיגים ונציגים, כי אתה וחבריך לכנסת, אתם המנהיגים והנציגים. אנחנו רק אומרים לכם שאתם לא עושים את עבודתכם כראוי. עכשיו תנהיגו ותייצגו.

הציגו לציבור תוכניות, הקשיבו לקולות שלנו, הענו לרחשי הציבור ותקנו את התוכניות שהצגתם, או שתשכנעו אותנו שהתוכניות שלכם מוצדקות ומוצלחות. ככה זה עובד בדמוקרטיה, אדוני ראש הממשלה.

אם יורשה לי, בכל זאת, להציע הצעה אחת כדי לעזור לראש הממשלה: במדינות רבות בעולם נהוג להקים ועדות התייעצות עם הציבור, כאלו שנודדות ברחבי המדינה ושואלות את האזרחים לדעותיהם ולצרכיהם. ¹ מכיוון שנראה כי הניתוק של חברי הכנסת והממשלה מהציבור מונע מהם לבצע את תפקידם כראוי, אולי הקמת ועדה כזו תסייע להם. סתם, רעיון.

#דמוקרטיה #דפני ליף #חברה #ישראליאנה #מחאת המאהלים #נתניהו #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: מחאה שמאלנית או מחאת השמאלנים?

הפוסט הבא: מזל טוב, בהמה! (וגם: למה עכשיו?)

דיסקליימר קבוע: יש יותר משמץ של חוצפה בכך שאני יושב פה בטורונטו ב-24 מעלות  ומנכס לעצמי את המחאה שאנשים ממש מזיעים ומקריבים עבורה. אני מודע לזה, ומקווה שתסלחו לי. אני עפר לרגליכם, וכל הקרדיט הוא שלכם.

—

במהלך שהוא לא פחות ממדהים, הסכים האוצר היום להעלות את השכר לשוטרי ישראל הצעירים בעשרות אחוזים ל-7000 ש”ח. ¹ אלו חדשות מצויינות ומשמחות. מגיע לשוטרי ישראל לקבל משכורת מכובדת, ומגיע לישראל ששוטריה לא יהיה טרודים בדאגות כלכליות כדי שיוכלו לבצע את עבודתם נאמנה. אבל אי אפשר שלא להצביע על הציניות שבתזמון ההחלטה הזו. המטרה, בבירור, אינה לדאוג לרווחתם של שוטרי ישראל ואזרחיה, אלא לזרוק עצם קליינטליסטית למי שהשלטון תלוי בהמשך נאמנותו נטולת הסייג כדי למנוע מהמחאה להתרחב ולהביא לנפילת הממשלה המכהנת.

אני כולי תקווה ששוטרי ישראל יבינו מי מנסה לעשות עליהם סיבוב כדי לשמור לעצמו על התחת, ומי עומד לצידם ורוצה בטובתם ובטובת משפחתם, חבריהם וכלל אזרחי המדינה. אני כולי תקווה שהשוטרים יזהו שההעלאה במשכורת הזאת היא לא בזכות נתניהו, אלא למרות נתניהו. שהקרדיט להצלחה שלהם נתון כל כולו בידי אותם אנשים שהם הכו וזרקו לזינזאנות בעצרת לפני מספר ימים.

אינני קורא לשוטרים לערוק לשורות המפגינים. אינני קורא להם לנטוש את משמרתם. אינני קורא להם לאפשר הפרות חוק ובוודאי שאינני קורא להם להפר את החוק בעצמם. אבל אני קורא להם להכיר באינטרס שלהם ושל כולנו, ולהפעיל את האיפוק ושיקול הדעת הנתונים להם בכל עת כדי לאפשר את המחאה המוצדקת הזו, גם אם היא גורמת לאי נוחות זמנית לחלק מהאזרחים שדרכם נחסמת על ידי המפגינים.

ואני קורא למפגינים להזכיר לשוטרים בכל עת שאנחנו לא רואים בהם אויב, שאנחנו רוצים בטובתם ומאמינים שהם רוצים בטובתנו. הפנו את חיציכם לכתובת הנכונה.

ואם מישהו יכול להרים שלט בשמי באחד המאהלים, הנה מה שהייתי כותב עליו:

שוטרי ישראל היקרים: ברכותינו על ההעלאה במשכורת, ועל לא דבר.

#דמוקרטיה #כסף #מחאת המאהלים #משטרה #נתניהו #פוליטיקה #תקווה

---

---

הפוסט הקודם: למה "לכו ללוד" אבל לא "לכו לאריאל"?

הפוסט הבא: פוסט אורח: מה בין השטחים למחירי הדיור?